יהודי צ. אפ. במלה"ע ה-2-מ.א.


יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה-מיכאל אביטבול תשמ"ו- הגרמנים בתוניסיה (נובמבר 1942— מאי 1943)

יהודי-צפון-אפריקה-במלחמת-העולם-השנייה

נוסף על ההתפוררות ההדרגתית של קווי ההגנה של הגרמנים והאיטלקים, הביאה פעילותם של ספז וחבריו להתרוקנות המחנות מאסיריהם היהודים, שבועות רבים לפני יציאתם של הגרמנים: ב־19 בינואר יצאו כבר לחופשי יותר משליש העובדים; באותו חודש הגיע מספר הבורחים מביזרט ליותר מ־200; לקראת אמצע פברואר ירד מספר העובדים במחנה זה ל־600, מפאת הבריחות ההמוניות, שעה שכלל העובדים היהודים המגויסים לא עלה עוד על 2,500; בסוף חודש מארס ירד מספר העובדים באיזור האיטלקי מ־930 ל־160, ובסוף אפריל נותרו עוד 1,556 עובדים יהודים בפיקוד הגרמנים:1,198 עובדים יומיים בתוניס ובסביבתה, ורק 358 במחנות שבפנים הארץ, כולל ביזרט.

שלטונות גרמניה ניסו להחזיר לידם מפעם לפעם את השליטה במצב. הם שלחו סיורים לתוניס כדי לחפש את העובדים הנמלטים, אולם תחושת חוסר־אונים דבקה גם בקציני האס.אס. צווקה ופוהל, והם לא הצליחו באיומיהם לבלום את זרם הבריחות או להגדיל את מספר המגויסים. בלית ברירה, הטילו באמצע פברואר קנס בסך שלושה מיליוני פראנקים על הוועד, בתור גמול על ׳מחדליו׳ בשאלת הגיוס. כן הוטלו קנסות על יהודי סוסה, ספאקס, גאבֶּס וג׳רבה.

סכומי הכסף שניטלו מן היהודים נועדו תחילה באורח רשמי לפצות את האזרחים שנפגעו מהפצצותיהן של בעלות־הברית, ואילו מטרת הקנסות החדשים לא היתה אלא לספק את תשוקת הביזה של צבא הולך ומתפורר, נתון בקשיי אספקה: החיילים הגרמנים באו בתביעות שונות ומגוונות הן בתוניס הן בסוסה: רהיטים, שמיכות, מגבות, שעונים, סחורות, לבנים, מזוודות, מקלטי־ראדיו, מכונות־כתיבה. וכך סיפר ג׳ פנחס:

בהתקרב מועד נסיגתם מסוסה תבעו קציני הגסטאפו בכל הדחיפות — אגב איומים, כדרכם — תכשיטים להם ולמשפחותיהם, בהבטיחם כי ישלמו על ערך הקנייה. את צרור התכשיטים הראשון הם דחו, כיוון שלא תאם את ציפיותיהם; אך הם השאירו אותו בידם בתור ערבות לקבלת הצרור השני; וכשנמסר זה — נטלו עמם את הכול.

ב־13 בפברואר נתבעו יהודי ג׳רבה לשלם קנס בסך 10 מיליון פראנקים. הגרמנים ידעו כנראה כי לא יאריכו ימים באי ולפיכך דרשו מראשי הקהילה לשלם להם סכום זה בתוך שעתיים; אולם ליהודי ג׳רבה לא היו מזומנים, ולכן הסכימו הגרמנים לקבל 50 קילוגרם זהב:

אף כי היה זה שבת, יום קדוש ומנוחה לקהילה חרדית כשל ג׳רבה, סיירו הרב הראשי וראשי הקהילה במכונית בערי האי(חארה כבירה וחארה צע׳ירה) כדי לאסוף את הזהב הנדרש.

בלחץ הזמן, הם נאלצו להתרכז במשפחות העניות שנותרו בערים, שעה שהמשפחות האמידות שהו באחוזות הקטנות שלהן בכפרים. ומה שנמסר לידי הגרמנים כלל אפוא תכשיטי משפחה וחפצי מזכרת צנועים, שמשקלם הגיע באותו יום לכדי 43 קילוגרם.

הגרמנים נתנו ליהודים שהות להשלים את החסר עד למותרת, אך לא שבו עוד אל האי.

ב־27 במארס, ערב צאתם מגאבס שבדרום תוניסיה, הורו הגרמנים לפתוח את כספות הבנקים ולמסור לידם את כספי היהודים שהופקדו בהן. השלל הסתכם ב־000,400 פראנקים בקירוב.

בצד מעשי סחיטה ׳רשמיים׳ אלה, היו גם מעשי ביזה רבים שביצעו יחידים; הם נענשו לעתים בכל חומרת הדין בידי המטה הגרמני, אולם יש בהם כדי להעיד על התרופפות המשמעת של חיילי גרמניה, שבועות מעטים לפני כניסת בעלות־הברית לתוניס. נקל היה אפוא לוועד להשיג מאנשי האס.אס. כי יאסרו את הגישה ל׳חארה׳ (הגיטו היהודי) לחיילים הגרמנים, שבאו לשם בליווי פרחחים ערבים ואירופים, כדי לסחוט כסף ומזון מן התושבים. ה׳חארה׳ הוכרזה איזור מוכה מגיפות, והחל מאמצע ינואר, פקדו את המקום תכופות סיורים של המשטרה הצבאית, שאסרו את החיילים השיכורים שסובבו ברובע.

המגע היומיומי עם כוחות הכיבוש אפשר עד מהרה למתורגמני הוועד לעמוד על מידת המבוכה שפקדה את הגייסות הגרמנים. קציני אם.אס. ביקשו — כפי שעשה פוהל — להחזירם לברלין, לשם טיפול בכאבי בטן פתאומיים, ואילו החיילים הגרמנים רשמו בלי להניד עפעף את תדרי השידורים של הבי.בי.סי. בשפה הגרמנית, שמסר להם התורגמן נוריץ׳, ביחד עם מקלט־ראדיו — אחד מאלה שנלקחו מן היהודים. וכך כתב בגוזמת־מה מאקסימיליאן טרנר:

בדרך זו החדירו מקלטי־הראדיו של היהודים את ה׳רעל׳ נגד היטלר אל תוך שורות הנאצים הנידחים ביותר, ותרמו רבות לניצחונן של בעלות־הברית בתוניסיה ן…]. היו אלה בראש־וראשונה משתמטים ן…], אחראים על מחסני אספקה, מובילי תחמושת וכדומה, שנטשו את עמדותיהם, ובכך גרמו לבלבול רב […]. דבר זה יש לזקוף בחלקו הגדול לזכות מקלטי־ראדיו שנגנבו מן היהודים ולזכות מלאכתו של פולני קטן שביקש לסדר חשבונות עם הגרמנים.

דעת־הקהל בתוניסיה נוכח גורל היהודים

אדישות כללית שזורה בגילויי ידידות מחד גיסא ובביטויי עוינות מאידך גיסא היה יחסה של האוכלוסייה בתוניסיה כלפי יהודי הפרוטקטורט במשך ששת חודשי הכיבוש הגרמני־איטלקי.

כמשקיף מן הצד, לא יצא המינהל הצרפתי מגדרו כאשר חלק מנתיניו היה ל׳רכוש גרמני, לאחר שהוא בודד אותו משאר האוכלוסייה; זאת עשה כאשר לכד את היהודים בתוך רשת תחיקת הגזע מבית היוצר של וישי. נכון כי האדמיראל אסטווה ומונצף ביי התערבו בכמה הזדמנויות לחילוץ נכבד יהודי זה או אחר מציפורני הגרמנים או לביטולה של גזירה זו או אחרת; אולם התערבויות אלה מוגבלות היו בתכלית והן הוכתבו מתוך הדאגה לשמור את הסדר הציבורי ולקיים את הסמכויות הריבוניות של צרפת ולא מתוך רצון מפורש לשמור על הקהילה היהודית מפני הגורל שציפה לה.

הנציב העליון נטש את הנימה התקיפה שאיפיינה את העמדות שנקט תחילה ואימץ במהלך הימים גישה של נייטרליות צוננת: ב־14 בדצמבר נזף במשה בורז׳ל ובפול גז — שביקשו ממנו לעשות למען דחייתו של גיוסם של עובדי הכפייה היהודים — על חוסר משמעת ואי־השלמה ביחסם כלפי הגרמנים. הוא עצמו השלים אמנם עם חוסר האונים כגזירת הגורל וראה ב׳נטל הכבד׳ אות להיבחרו בידי אלוהים ׳כדי לכפר על עוונות׳ הזולת. לפיכך העצה הטובה ביותר שיכול היה להשיא לבני שיחו היתה כי ימלאו את שליחותם ׳עד תום׳… ולהודות לאל הכל יכול.

אף־על־פי־כן, הודות לשירותיו של האדמיראל אסטווה יכלו קהילות תוניס, ספאקס וסוסה לשלם את הקנסות הכבדים שהטילו עליהם הגרמנים. מפאת קוצר הזמן שהוקצה להם לכך, לא יכלו יהודי תוניס לגייס את הסכומים הדרושים ללא סיועו של המינהל; הרי כי כן, הנציב העליון ביקש בתוניס מן הבנק למשכנתאות (Caisse Foncière) לאשר לקהילה הלוואה מידית בתנאי משכנתא, בסך 20 מיליון פראנקים; וזה לשון ההוראה שהעבירה הנציבות אל הבנק:

עם חתימת המסמך בידי הנוגעים בדבר, יש מקום לשחרר את הכסף בלי לחכות למתן תוקף חוקי לחתימות, לרישום הנוטריוני של המסמך או לרישומו בספרי הנכסים.

פעולות בנקאיות דומות בעיקרן נעשו בספאקס, שם הוטל על הקהילה ב־26 במארס קנס בסך 15 מיליון פראנקים ובתחילת אפריל — בסך 20 מיליון פראנקים. חלקה של קהילת סוסה שפר עליה: באמצע מארס נתבעה לשלם קנס בסך 15 מיליון פראנקים אך ניתנה לה — דבר יוצא דופן — שהות של שמונה ימים כדי לסלקו. וכך העיד ג׳ פנחס:

[קנס זה] הוטל עלינו מתוך איום לגמול במעשים אכזריים. נראה היה כי האיום רציני, שכן כאשר באתי לנציבות הכללית לדווח על מצבנו הומלץ לפני להיענות לתביעות הגרמנים למען שלוותה של האוכלוסייה היהודית וביטחונה ולטובת תוניסיה כולה.

יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה-מיכאל אביטבול תשמ"ו הגרמנים בתוניסיה (נובמבר 1942— מאי 1943)

יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה-מיכאל אביטבול תשמ"ו- הגרמנים בתוניסיה (נובמבר 1942— מאי 1943)

יהודי-צפון-אפריקה-במלחמת-העולם-השנייה

 

ב־17 במארס ביקש הקולונל ראוף ממפקד משטרת תוניסיה לאכוף על יהודי הארץ לשאת על בגדיהם את הטלאי הצהוב. דרישה זו גרמה מבוכה רבה בנציבות של צרפת, אשר לא שבעה נחת מכך שרק יהודים אזרחי צרפת ותוניסיה — ולא יהודי איטליה, חויבו לענוד את הסמל הזה. וכך העריך יועצה המשפטי של ממשלת תוניסיה: ׳מן הדין כי יראה בכך הוד מעלתו [הבאי] אמצעי שננקט נגד עצם נתינותם של נתיניו ולא נגד גזעם׳. יתר על כן, החוגים הצרפתים הרשמיים חששו כי צעד כזה יעורר למהומות, שרק הלאומנים המוסלמים יכלו להפיק מהן תועלת; שכן הם ׳ביקשו ממילא לזרוע אי סדר בפרוטקטורט ולכן היו מוצאים בצעד המתוכנן עוד עילה להחרפת הבלבול׳.

מכל מקום, הצעת חוק שהושתתה על צו הבאי מן ה־12 במארס 1942, הוכנה כדת וכדין. וכך קבע סעיפה הראשון:

במרחב הטריטוריה של העוצרות, כל האנשים והנשים, הנחשבים יהודים על­פי סעיף 2 לצו מן ה־12 במארס 1942, יחויבו לשאת, החל מגיל 18, סמל בצבע צהוב בצורת כוכב בעל שישה קצוות. סמל זה יוכן מבד בצבע צהוב לימון וקוטרו יהיה 5 סנטימטרים. יש לתפור אותו חזק, על כל קצותיו, בדומה לתוויות על הבגד, בצדו השמאלי של החזה, כך שיראה בבירור.

כדי להכין את הטלאי נקבע פרק זמן בן שבועיים — עד סוף מארס; בה בעת ניצבו הגרמנים לפני בעיות דחופות לאין שיעור יותר מאשר נשיאת הטלאי הצהוב: באותם ימים הבקיעו בעלות־הברית את ׳קו מארת׳, לאחר שמן ה־20 במארס ועד ל־14 באפריל הדפו את כוחות ה׳ציר׳ מספאקס, מסוסה ומאנפידאוויל.

שלטונות צרפת וממשל הבאי התערבו, מפעם לפעם, כדי לשחרר אישים יהודים מעבודת כפייה. בדרך כלל הופנו בקשותיהם אל ועד הגיוס ואל הגרמנים, ונעשו על­פי רוב לטובת מי שהיו מקורבים למשפחת הבאי או לנציבות, אגב קשרים עסקיים או אישיים. אולם בשני מקרים התעניינו השלטונות בגורלן של שתי קבוצות חברתיות מוגדרות היטב: פקידי הציבור ששירתו בצבא צרפת בימי מלחמה וזו של עובדי מעבדה ברוקחות. הראשונים זכו לגישה אוהדת מצד המזכיר הכללי של ממשלת תוניסיה, שבמכתב לבורז׳ל הביע את משאלתו כי לא יגויסו ׳אלא ברגע האחרון ממש׳, שכן נשאלת השאלה אם ׳יש להתייחס אליהם כאל יהודים׳, בהתחשב בצו מן ה־12 במארס.1942 גיוסם של עובדי המעבדה לעבודת כפייה עלולה היתה להביא לסגירתם של כל בתי־המרקחת בתוניס, משום שרוב רובם היו איטלקים או יהודים.

אולם, כאשר דרשו הגרמנים מן הנציבות(4 בינואר) לספק להם 8,000 עובדים, ראתה זו כדבר טבעי ביותר ׳להעביר׳ את הדרישה לוועד היהודי, ודבר זה היה מאלץ אותו לגייס 3,000 עובדים נוסף על אלה שכבר התייצבו. יחסם של שלטונות צרפת עורר את כעסם של ראשי הקהילה אשר, למרבה האירוניה, פנו בקריאה לאיש האס.אס., ה׳האופטשטורמפירר׳ צווקה:

הוא עצמו נראה מופתע ונעלב כלשהו, שהרי היהודים הם חזקתו הבלעדית ואל לו לאיש לעסוק בעניין. ואמנם הבקשה ירדה מן הפרק ויותר לא שמענו עליה.

בצד המינהל הרשמי ששיתף פעולה עם הגרמנים, מתוך פאסיוויות וחוסר אונים יותר מאשר מתוך שכנוע, היו ה־C.U.A.Rופעילי ׳המפלגה העממית הצרפתית׳ והמליציות, אשר בלהיטותם האנטי־יהודית עלו כמעט על האס.אס. לבדם או בחברת חיילים גרמנים הם ערכו פשיטות על הרחוב היהודי ובאיומי נשק הם שדדו סחורות מחנויות, סחטו מבעליהן כספים וגירשו עשרות משפחות יהודיות מבתיהן.

אולם שפל מכל מעשי כנופיות אלה היה מעצרם של כעשרים פעילים סוציאליסטים ומתנגדים, יהודים ולא־יהודים, ומסירתם לידי הגרמנים. כולם הוגלו למחנות־השמדה בזקסנהאוזן, דאכאו, אושוויץ ואוראניאנבורג; כמה מהם — כמו יוסף שמלה ובניו ז׳ילבר ואנדרה, ויקטור כהן־הדריה, אדואר דאנה ואדואר נאטאף-לא חזרו משם.

אשר ליחסה של האוכלוסייה המוסלמית, נראה כי האהדה לגרמניה — שהיתה מוצהרת בעיקרה — של חוגיה הפוליטיים לא נהפכה כמעט מעולם לאנטישמיות פעילה. דברי ההסתה של התנועות הצרפתיות הקיצוניות, השידורים הגרמנים בשפה הערבית, המאמרים האנטי־יהודים הארסיים בעיתון מסוגו של ׳אל־רשיד׳ בפאריס – כל אלה לא השפיעו השפעה של ממש על האוכלוסייה המוסלמית בתוניסיה. עיתון זה שייסדו ׳הוועד המוסלמי בצפון־אפריקה׳ בינואר 1943, סר למרותם של הגרמנים. עורכו הראשי, מוחמר אל־מהדי, שפך מדי גיליון קיתונות דיבה על ה׳זיראלדיסטים׳ (אנשי הגנראל ג׳ירו) וה׳גוליסטים׳, וכן על ההגמוניה ה׳יהודית־אנגלית־אמריקנית׳, והטיף נגדה למען ברית של הערבים והברברים עם ׳אירופה החדשה׳. כשופרה המובהק של האידיאולוגיה הנאצית טען ׳אל־רשיד׳ כי בצפון־אפריקה היתה ׳בעיה מוסלמית־יהודית׳, בדומה ל׳בעיה הארית־יהודית׳ של אירופה, וכי פתרונה של זו יגרור את פתרונה של האחרת:

שם כמו במקום אחר, במישור זה או אחר […] עושים היהודים להבטחת עליונותם בכך שהם אוכפים על העמים שיטה ליברלית־דימוקראטית המחלישה אצלם [הערבים והאדים] את תודעת האומה והגזע ומותירה את היהודים, הודות לתכונותיהם הידועות בדבר שוד, גניבה ועורמה, בתור שליטים לא־מעורערים על בני־אדם ונכסים. כפי שהשליכה אירופה את היהודי מעל לסיפון, כן יעשה המוסלמי אם יכלא את היהודים בתוך ׳גיטאות׳ שלהם, כבימים עברו. אין פתרון אחר למען יחיה העם הערבי־הברברי […]. למוסלמים יושבי צפון־אפריקה מצפה עבודה ארוכת נשימה וטעונה הכנה שיטתית. אם ירצו בכך הרי צפויים להם דברים גדולים. רצוי כי ימצאו שפה משותפת עם חילות אירופה [גרמנים], כדי לסיים את המשימה בהצלחה.

אם נשפוט על־פי רישומה במקום, לא היו לה לתעמולה זו תוצאות ראויות לציון, ובפרט לא בקרב האוכלוסייה העירונית, שם חיה כל יהדות תוניסיה כמעט. ההטרדות, הגידופים והתקיפות שעליהם דיווחו עדים שונים, התרחשו ברוב המקרים באיזור הכפר, בין בידי פרחחים ואיכרים, שספק אם מסוגלים היו להבין למשמעות של נושאי התעמולה מבית־יוצרם של אל־מהדי ושותפיו בפאריס ובברלין, או לפשר השלטים וההודעות של ה C.O.S.I..

עם הרחבת הגיוס לעבודת־כפייה לכלל האוכלוסייה בתוניסיה, לאחר ה־10 באפריל 1943, יכלו תוניסאים מעטים מאוד להאמין עוד לתמונה האידילית שתומכי הנאצים התאמצו לציירה, על מצב הארץ והיחסים בין הגרמנים לבני תוניסיה. מתוך מודעות להשפעתו השלילית של צעד זה על הלכי־הרוח של האוכלוסייה, ניסו עיתוני תוניסיה להסביר את ההבדל בינו לבין העבודה שנכפתה על היהודים. וכך ציין ה׳תוניס ג׳ורנאל׳ (Tunis Journal) מן ה־4 במאי:

הגיוס לעבודת חובה של השנתונים הצעירים הונהג בהוראת האדמיראל הנציב הכללי. מדובר בצעד שכבר יושם בצרפת, ובשעת מלחמה היה זה דחוף ביותר להנהיגו גם בתוניסיה […]. הרי המסיבות מצוות עלינו לשרת בצורה נעלה זו […]. מהם מחנות־העבודה של היהודים? מכלאות לאספסוף מגזע מסוכן, בחינת מלאי אנושי שאספו מפה ומשם שלטונות הכיבוש. אנשים כאלה ראויים לכל מלאכת פריקה, הובלה או קרצוף בכל קסרקטין או אורווה. מטבעם נועדו היהודים לשמש למלאכות בזויות בשירות חיל־המשלוח.

אולם, שלושה ימים לפני כניסתן של בעלות־הברית, לא היה בטענות כאלה כדי להפיח חיים וביטחון בחסידיו האחרונים של שיתוף הפעולה עם הגרמנים.

אשר לחיילי ה׳ציר׳ — במהלך הימים הבאים הם נאלצו לשחרר את העובדים היהודים האחרונים והכריחו אותם להילוות אליהם במנוסתם הבהולה אל החוף.

מפאת קצב המאורעות, קצרה ידם של הגרמנים אף מלבצע את תכניתם להגלות את נשיא הוועד היהודי ואישים אחרים מנכבדי הקהילה. ימים ספורים קודם־לכן נודע למשה בורדל על דבר מעצרו הממשמש ובא מפי אישיות מוסלמית בכירה, שהציעה לו מקלט ברובע הערבי של הבירה.

ביום שישי, ה־7 במאי, בשעות אחרי־הצהריים, שחררו בעלות־הברית את תוניס ואת ביזרט. חלפו עוד שישה ימים והמערכה בתוניסיה באה אל קצה.

יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה-מיכאל אביטבול תשמ"ו הגרמנים בתוניסיה (נובמבר 1942— מאי 1943)

עמוד 133

יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה-מיכאל אביטבול תשמ"ו מדארלאן ועד ז'ירו

יהודי-צפון-אפריקה-במלחמת-העולם-השנייה

פרק שמיני

יהודי צפון־אפריקה מדארלאן ועד ז'ירו

יהודי אלג׳יריה ומארוקו לאחר נחיתת בעלות־הברית

יותר מכל גורם אחר, המשך קיומו באלג׳יר, עד תחילת מארס 1943, של ׳המשרד לענייני יהודים׳ שימש ביטוי מתמיה מאין כמותו לרציפות התחיקה הווישיסטית במגרב; המסיבות שבהן בוטל משרד זה מדברות בשם עצמן: את ההחלטה עשה ז׳ירו, לא כדי להפגין את הרצון הנחרץ להינתק מן העבר, אלא בעקבות הסערה שקמה בקרב חוגי האנגלים והאמריקנים עם פרסומם של שני חוקים שנחקקו בימי וישי — שלושה חודשים לפני הנחיתה — ואשר לא הוחלו עד אז באלג׳יריה.'

אמנם, עוד קודם לכן כאשר חשו כי השתנה כיוון הרוח, טרחו האחראים על ממשל אלג׳יריה ליצור למן ה־9 בנובמבר מגע עם ראשי הקהילה היהודית. בין אם היה זה המושל הכללי, איב שאטל, או מנהל המדור לאריאניזציה כלכלית, ר׳ פראנססקיני, עשו שניהם כמיטב יכולתם כדי לשכנע את בני־שיחם, שאם במהלך שתי השנים האחרונות הם נקטו ׳צעדים מסוימים שגרמו צער ליהודים׳, היה זה ׳מפני שלא היתה כל אפשרות לנהוג אחרת׳. שאטל, שחש במיוחד כי דם היה בראשו, הביע נכונות ׳להראות תיקים׳ לרב הראשי אייזנבט כדי להוכיח את התנהגותו הטובה. ׳לו הייתי ממלא אחר הוראותיו של דארקיאה דה פלפואה (Darquier de Pellepoix) שביקר באלג׳יר בעילום שם, אתם היהודים לא הייתם קיימים עוד׳, הכריז לפניו.

אשר לפראנססקיני — הוא חשש שמא ינסו יהודים שרכושם הופקע בתוקף חוקי הגזע להחזיר לעצמם את נכסיהם בכוח, בחסות המהומות.

מכל מקום, האווירה ששררה במפגשים בין ראשי הקהילה היהודית לבין שלטונות צרפת השתנתה שינוי קוטבי במהלך הימים הבאים, לאחר שהתחזק מעמדו של האדמיראל דארלאן.

היהודים נתבקשו ׳להפגין את שמחתם באורח רעשני פחות׳ ולהוכיח פחות ׳חוצפה׳; באותה שעה בוצעו המעצרים הראשונים מתוך קבוצת המתנגדים במועדון הספורט ׳ז׳יאו גראס׳, ובערי־השדה התרבו התגרויות אנטי־יהודיות של פעילי ׳לגיון הלוחמים׳ והמליציות.

בעקבות הצהרתו של רוזוולט על ביטול ׳ההשפעה הנאצית' נאותו אמנם שלטונות אלג׳יריה להגביל את היקפם של חוקי הגזע, אולם רק באורח אינדיווידואלי; לפיכך, בנצלם את גיוסם לצבא של כמה אפוטרופסים ארעיים של הרכוש היהודי המופקע הסכימו השלטונות להחזיר את הנכסים שהועברו לניהולם לידי בעליהם היהודים הקודמים. הוא הדין בענייני מינהל, שבו הוחל בהחזרת כמה פקידים שפוטרו בשל יהדותם, אולם רק בתור עוזרים ולמינוי זמני בלבד. לנוכח מחאותיו של הרב הראשי, שתבע ללא הרף את ביטולם המוחלט של מכלול הצעדים האנטי־יהודיים שנכפו ׳מן החוץ׳, הסביר איב שאטל:

לא האמריקנים ולא המוסלמים היו רואים בעין יפה את ביטולו המידי של ׳תקנון היהודים׳; הראשונים — מפני שאינם רוצים להיראות כמי שמתערבים בענייני הפנים של הצרפתים; והאחרונים — מפני שאינם רוצים כי יהודי אלג׳יריה ישובו להיות אזרחים צרפתים לכל דבר.

טענה אחרונה זו עתידה היתה להפוך לאבן־ראשה בפי המתנגדים לביטול חוק הגזע בקרב אחרוני הווישיסטים באלג׳יריה.

בהתאם לדרישת האמריקנים הכריזו שלטונות צרפת על גיוס כללי באלג׳יריה; אולם מתוך רצון שלא לגייס את היהודים, כפי שקבעה התחיקה הווישיסטית, הגו דארלאן וז׳ירו, את הרעיון להקים פלוגות חפרים מיוחדות ליהודים המגויסים; יחידות אלה ׳היו מעין פשרה בין יחידות משמעת ומחנות־ריכוז׳. כמה ׳חוזרים משרדיים׳ מורים כי צעד זה ננקט כדי למנוע מן האוכלוסייה היהודית את השגת המעמד של ׳חייל משוחרר׳, שהיה בו כדי להקל עליה לקבל חזרה את אזרחות צרפת. אנשי העתודות היהודיים יכלו, עם זאת, להתנדב ׳בתור ילידים׳ ליחידות קרביות מסוימות, כגון גדודי הקומאנדו (Corps Francs) וגיסות קולוניאליים אחרים, ׳שחיולם בהם אינו מעורר קשיים׳. אשר לקצינים ובעלי־דרגות יהודים, גיוסם לשירות פעיל הותנה בשניים: פציעתם או הצטיינותם בשדה־הקרב, וחוות־דעת חיובית מפי הממונים עליהם.

בכל אחד מן המחוזות — בשראגה (מחוז אלג׳יר), באל־גרה (מחוז קונסטנטין) ובבדו (מחוז אוראן) — הוקמו מחנות לחפרים יהודים. אנשי הסגל הפיקודי היו ברובם לגיונרים לשעבר שמוצאם גרמני או בעלי־דרגות זוטרים מן המליציות, שהפגינו בגלוי אנטישמיות פעילה והתייחסו אל החפרים באותה קשיחות כפי שנהגו לעשות כלפי העובדים היהודים שנכלאו קודם־לכן בבדו. בלי שעסקו בפעילות צבאית ראויה לשמה, בילו אלפי עתודאים יהודים את זמנם בניתוץ אבנים ובחטיבת עצים. אמנם, ניתנה להם האפשרות להתנדב ליחידות קרב, אולם תנאי ההתנדבות היו כה מעורפלים, והשלטונות הצבאיים הראו עניין כה מועט בשילובם של יהודים בצבא הסדיר, עד כי אפשרות זו נותרה זמן רב בגדר תיאוריה בלבד.

כך ביקשו שלטונות אלג׳יריה להשיג מטרה כפולה: מצד אחד להשאיר בעינו את מצב ההפרדה הגזעית בצבא, בהתאם ל׳תקנון היהודים׳, ומצד אחר — להציג אותם בתור חשודים או כמי שאינם מסוגלים לשרת בשדה־הקרב. הרי כי כן, דבר זה תאם לחלוטין את תדמית ׳המשתמט הנצחי׳ שאותה ביקשו האנטישמים להלביש מאז ומתמיד על היהודים.

במסיבות אלה עתידה היתה סגירתם של מחנות החפרים להפוך לאחד הנושאים המרכזיים במיבצע שבו פתחה יהדות אלג׳יריה, במטרה להשיב לקהילה את מלוא זכויותיה. מיבצע זה יזם הרב הראשי למן ימי הנחיתה הראשונים, וניהל אותו ׳הוועד היהודי האלג׳ירי למחקרים סוציאליים׳. ועד זה, שחדל לפעול מאז שביתת־הנשק ב־1940, הפך לגוף ייצוגי יחיד של יהודי אלג׳יריה, בתוקף הסכם שהשיגו המנהיגים היהודים משלושת המחוזות; ב־27 בנובמבר נמסרה נשיאות הוועד לידי ד״ר הנרי אבולקר, שמילא תפקיד מרכזי בהכנת מרד ה־8 בנובמבר; בית מגוריו שברחוב מישלה 26, שימש בזמנו מטה כללי לפעילי המחתרת באלג׳יר. בזכות ׳הישגיו׳ אלה ועברו הצבאי המפואר יכול היה אבולקר, מן הרופאים היהודים המעטים שהותר להם בימי וישי להמשיך במקצועם, להרשות לעצמו לנהוג בתקיפות רבה במגעיו עם השלטונות. יעידו על כך הקטעים שלהלן, מתוך שני מכתבים שכתב בדצמבר אל האדמיראל דארלאן ואל הגנראל ז׳ירו. וכך כתב לנציב העליון:

ציפינו לכמה שורות ממך שהיו מוחקות את חוקי הגזע והשנאה שנחקקו נגד צרפתים המאמינים בדת ישראל; קיווינו כי תבוא ממך קריאה שתפיג את המבוכה שאחזה במצפון הצרפתי. אך דבר לא התרחש, אלא תחילה דברי הסתה אנטישמית מחודשת, הכלולים בקריאות המופנות ׳לנוצרים ולמוסלמים׳, מטעם כבוד המושל שאטל ומטעמך. בעקבותיהם בא החוק הצבאי שקיבל השראה היטלרית מובהקת; כאן היתה הפגיעה החמורה ביותר.

המכתב שהפנה לגנראל ז׳ירו, ב־24 בדצמבר, לא היה חריף פחות:

בימים אלה, באפריקה הצפונית הצרפתית השבה לחירות, בשעה שקוראים את הצרפתים ללחום בגרמניה, מקובצים מי שמוצאם יהודי במכלאות, כמו על אדמת היטלר […]. לקחת על עצמך את האחריות לעלבון צורב, המזיק לביטחון הלאומי בכך שהוא מסלק חיילים שמילאו את חובתם בשדה־הקרב לתפארת.

אולם לא האריכו ימים וד״ר אבולקר שילם מחיר יקר על דבריו. ב־28 בדצמבר, ארבעה ימים לאחר רציחתו של דארלאן, הוא נעצר עם בנו ז'וזה וכמעט כל שאר ראשי תנועת ה־8 בנובמבר, יהודים ולא יהודים, לרבות רפאל אבולקר, ארמאן ופיאר אלכסנדר, רנה ואמיל מועטי, פרנאן מוראלי, אנדרה תמים וניצב המשטרה אשיארי. שוטרי המחץ שבאו לעצור אותם קיבלו פקודה להגיב בירי על מעשה התנגדות הקל ביותר, אולם איש לא התנגד. הם הובלו אל בית־הכלא ׳מזון־קארה׳ (Maison Carrée), אחרי־כן נשלחו ללגאואת (Laghouat) שבדרום; משם תכננו להוביל אותם לאתאר (Atar), שבגבול המדבר של מארוקו:

מקום ששם יש הרבה כדורים תועים, הרבה עקרבים מטיילים, הרבה נודדים עטים על המחנות והורגים בלי הבחנה…

 

בתוך כך שמעו האמריקנים על שהתרחש, מפי ברנאר קארסאנטי, שנמלט בנס ממעצרם של שוטרי המחץ, ומפי בתו של ד״ר אבולקר, שהיתה נוכחת בעת מעצרו של אביה. למרות גישתו החמקנית של רוברט מרפי, התערבו מיד קציני שירות הלוחמה הפסיכולוגית(P.W.B. — Psychological Warfare Branch) והורו לעצור בבלידה (Blida) את רכב המשטרה שהוביל את פיאר אלכסנדר ואת רנה מועטי. הפרשה נודעה ברבים; כאשר יצאה נגדה העיתונות של בעלות־הברית בביקורת חריפה, נאלצו ריגו, שאטל וברז׳רה לשנות את תכניתם המקורית ולהשאיר את האישים העצורים במאסר בלגאואת. 5 בסופו של דבר נשאר ד״ר אבולקר חמישה שבועות בכלא, ובמשך אותה תקופה החליפו בראש ׳הוועד למחקרים סוציאליים׳ פרופ׳ רובר ברנשוויג.

לאחר מינויו של הגנראל ז׳ירו לכהונת נציב עליון, ספגו היהודים אכזבה אחרי אכזבה. הפקידות הווישיסטית נותרה כמעט כולה על כנה, כמו שהיתה בימי דארלאן, למעט שאטל, שהודח מתפקידו — אף כי החליפו מארסל פירוטון (Peyrouton), מי שחתם על החוקים האנטי־יהודיים הראשונים באוקטובר 1940. החנינות שהעניק ז׳ירו לרגל מינויו, היטיבו בין השאר לכמה פעילים פאשיסטים, שנעצרו למוחרת הנחיתה.

יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה-מיכאל אביטבול תשמ"ו מדארלאן ועד ז'ירו

עמוד 137

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר