מורשת יהדות מרוקו

ספר זה לעילוי נשמתו של חנניה דהן ז"ל

עין רואה ואוזן שומעת

סיפורים מחיי יהודי מרוקו אותם ראיתי ושמעתי

מאת חנניה דהן ז"ל. 

״פסח״ שלקח כספו של ערבי

יהודי אחד, בהתקרב ימי חג הפסח, לא היתה פרוטה בידו לצרכי החג. חשב וחשב, והנה באה לראשו תחבולה מתוחכמת שיכולה להציל אותו ממצוקתו. לקח חתיכת בד קטיפה מהמשובחות ביותר, הלך אצל ערבי סוחר בדים ואמר לו: ״יש לי בשבילך הצעה ממנה תוכל להרוויח כסף רב״. הראה לו חתיכת בד הקטיפה ואמר לו: ״בד כזה לא נמצא בכל מרוקו, כי מחירו יקר מאד. הזמנתי כמות מסויימת מאירופה, אבל החברה דורשת ממני מחצית סכום ההזמנה מראש, ואין לי כסף לזה. אני מציע לך לקנות הבד ותהיה הסוחר הבלעדי בכל מרוקו שיש לו קטיפה משובחת כזו״.

הערבי קיבל את ההמלצה, ״אבל״ הקשה ״אני לא מכיר אותך״. ענה לו היהודי: ״שמי ״פסח״ ולך אל כל הסוחרים היהודים בשוק ותשאל עלי״. הערבי הלך אצל היהודים ושאל אותם: ״אתם מכירים את פסח?״ כולם ענו לו, ״פסח״ זה היקר והמכובד אצלנו״(בחושבם שמדובר בחג הפסח).

הערבי, בקבלו עדויות רבות על ״פסח״, הסכים להצעה ושילם בו במקום מחצית הכמות שהוזמנה כביכול. עברו ימים רבים והערבי לא קיבל את הסחורה.

״לא ראיתם את ״פסח״? הוא לקח ממני כסף רב״. שאל בשוק וקיבל מכולם תשובה: ״איפה? פסח עבר כבר וגם עלה לנו ביוקר ולקח ממנו כסף רב״.

האיש ששמו ״פסח״ נעלם לגמרי, והערבי שאל היהודים: ״הרי אתם נתתם עדות על נאמנותו״. היהודים ענו לו כולם ״חשבנו על חג הפסח ולא על אדם בשם ״פסח״ שרימה אותך, ואותו איננו מכירים״. ״פסח״ מיוחד זה עבר ולא ישוב עוד, והערבי הפסיד את כספו. אולי בפסח הבא, אותו יהודי ילך לערבי אחר וישתמש באותה תחבולה.

החמור שהתפגר מחוסר אוכל

סבל ערבי אחד היה לו חמור, עליו העמים סחורות ודברים אהרים, שהיה עליו להעביר ממקום למקום. פעם אחד פגש אותו חברו היהודי ״מה שלומך?״ ״אינחמדו לילאה״ (נודה לאל). ״ומה עם הפרנסה?״ ״ברוך השם, אלא שמחציתה הולכת לקיבתו של החמור שלי.״ ״מה פירוש?״  ״פרנסתי על החמור, שאני נותן לו יום יום חמישה

קילוגרמים שעורה כדי שיחזיק מעמד״. אתן לך עצה אומר לו היהודי: ״מהיום והלאה תן לו לאכול רק ארבעה קילוגרמים במקום חמישה, לאחר כמה שבועות תפחית לו עוד קילוגרם אחד, וכך כל שבוע-שבועיים עד שיתרגל לאכול מעט, ובזה פרנסתך תגדל. והחמור יתרגל לאכול מעט.״ הערבי קיבל את העצה.

מחוסר מזון מספיק, החמור נחלש מאד, התפגר ומת. הערבי הלך אצל חברו היהודי ואמר לו: ״קיפחת את פרנסתי. החמור לאחר שהתרגל, כפי עצתך, לאכול מעט לא היה לו כבר כוח לשאת משאו. נחלש ומת.״ היהודי ענה לו ״החמור לא מת מחוסר מזון, כי כבר הוא התרגל להסתפק במעט, הוא מת כנראה ממחלה מסויימת. חבל רק שהוא מת לאחר שהתרגל לא לאכול.״

היהודי רצה להתנקם בערבי שתמיד היה מזרז החמור שלו, באומרו לו, ״יאללה (קדימה) יא חמאר ליהודי״ ״אם החמור הוא יהודי מוטב שימות ברעב.״ 

קופסת טבק הרחה ־ שוחד למושל

עם כיבוש מרוקו ע״י הצרפתים בשנים 1912-1910, הכניסו כמה חידושים בשטחים שונים. הדבר היעיל ביותר, היה התקנת משאבות מים ידניות בכל שכונה. כך שכל אחד יכול היה לשאוב מים, כמה שירצה חינם אין כסף. דבר זה נראה בעיני התושבים כפלא ממש, אתה שם הדלי מתחת למשאבה, לוחץ על הידית, ויש לך מים בשפע.           לפני לפני כן תצרוכת המים באה מהבאר שהיתה כמעט בכל בית, או שקנו מים מאת ה״גרראב״ – ערבי שנשא על גבו נאד מעור, אותו מילא מאחד המעיינות. ליד המשאבות החדשות עמד תמיד תור של נשים ובידיהן דלי או פח.

פעם אחת עמדו בתור יהודיה וערביה, זו ליד זו. התחיל ויכוח ביניהן מי הראשונה בתור. הויכוח הפך לקטטה, ואף למכות בין שתיהן. כשהערביה ידה היתה על התחתונה התחילה לצעוק: ״היהודיה לא מלבד שהנחיתה עלי מכות אמרה לי גם ״אללאה ינעל דינך״ (שאלהים יקלל את הדת שלך)״. קללה זו נחשבת בעיני המוסלמים כדבר חמור מאד (כפירה בדת האיסלם), הכרוך בענישה עד כדי מאסר. היהודיה נלקחה בכוח להישפט אצל המושל (מוסלמי), שבדרך כלל ישב ישיבה מזרחית על מצעים עשירים וחבש לראשו טורבאן גבוה וגדול.

כל מי שנשפט ע״י המושל, ורצה לצאת זכאי, היה כורע ומשתחווה למושל, ומכניס לטורבאן שלו סכום כסף כשוחד.

בעלה של אותה יהודיה, ידע שהמושל (ללא שוחד) ידון אותה למאסר, ביודעו שהיא אינה מסוגלת להתגונן רץ לבית המושל.

בהגיע תורה של אשתו להישפט, ניגש בעלה למושל, כרע והשתחווה, נתן נשיקה על מצחו של המושל ושם לו בתוך הטורבן קופסת טבק הרחה, מפח פשוט.

המושל הרגיש בקופסה שהונחה על ראשו, וחשב שזו מתנה יקרה מיוחדת במינה.

המושל קם ואמר ״אתם המוסלמים מערימים לשוא על היהודים. כל הסיפור הזה נראה לי כבדוי, איני מאמין שיהודי או יהודיה יעיזו לקלל את דת האיסלם. אני קובע שהיהודיה לא עברה על שום דבר הדורש עונש״. האשה שוחררה בתחבולת בעלה.

בתום סידרת המשפטים, המושל בהיותו לבד פתח את הטורבאן שלו לבדוק כמה כסף שוחד קיבל באותו יום. מצא הרבה שטרות כסף, וביניהם קופסת טבק הרחה פשוטה.

המושל לא רצה לפתוח בחקירה, פן יתגלה לצרפתים שהוא מקבל שוחד, וקופסת הטבק נשארה בעיניו כתעלומה, מבלי לדעת שיד יהודי היתה בדבר. ״כי השוחד יעוור״. 

ספר זה לעילוי נשמתו של חנניה דהן ז"ל

עין רואה ואוזן שומעת

סיפורים מחיי יהודי מרוקו אותם ראיתי ושמעתי

מאת חנניה דהן ז"ל.

אכילת בשר שהקטינה התפילין של הראש

כבר בכמה סיפורים קודמים סיפרתי על יהודים שלא מצאו פרנסה בעיר, והלכו לנדוד בכפרים ערביים מרוחקים שם עסקו במסחר או במלאכות-יד שונות. הם חזרו לביתם רק בימי החגים הגדולים, ביניהם יש כאלה שלקחו אתם בחור יהודי בתור פועל או עוזר. הקשר בין יהודים אלה אל משפחותיהם היה ע״י ״רקאס״ (קי דגושה) – שליח ערבי נאמן, שמצד אחד היה מביא לבנים מלוכלכים וקצת כסף למשפחה, ולעומת זאת היה לוקח לבנים מכובסים, ודברי מזון. אשה אחת היתה רגילה לשלוח לבעלה כד קטן אחד, מלא בשר מטוגן ומשומר בשמן. כי יהודים אלה חיו כל הזמן על כוסכוס או על דגים שדגו בעצמם בנחלים ובנהרות שהיו באותם כפרים. היהודי מעולם לא טעם מהבשר שאשתו שלחה לו, כי כל בוקר היה מוצא כד הבשר הפוך על צידו וכמעט ריק. הדבר חזר על עצמו כמה פעמים, והיהודי התחיל לחשוד בפועל שלו, שהוא הוא שאוכל את הבשר. כשהעיר לו על כך ענה לו הפועל ״הרי אנחנו גרים באוהל פתוח לכל הרוחות, והכלבים הרבים המשוטטים בלילה, ריח הבשר סוחב אותם והם שאוכלים את הבשר סימן לכך שאנחנו מוצאים תמיד הכד הפוך על פיו״.

היהודי לא ידע מה לעשות, והלך להתייעץ עם שכנו החונה על ידו ושמו יהודה רופא – איש פיקח ומלא תחבולות. לאחר ששמע את הסיפור אמר לו: ״שמע בקולי, ותראה שמהיום והלאה, הפועל שלך לא יאכל יותר בשר מטוגן, גם אם תגיש לו אותו. בינתיים קח את תפילין הראש שלו והדק מעט את הלולאה, כך שבקושי התפילין ייכנסו לראשו. כך תעשה יומיים, ואחר כך תשלח אותו אלי״.

בבוקר, עוד לפני שהפועל יקום להתפלל, אמר לו בעל הבית: ״הראש שלך נראה לי נפוח קצת״. הפועל אומר לו ״אדוני, אל תבהיל אותי, אין לי כל כאב ראש״. ביום השלישי הפועל לא היה יכול כבר להכניס את ראשו ללולאת התפילין. פנה לבעל הבית ואמר לו ״אתה צודק. אני נוסע העירה, להיבדק אצל רופא אולי אני סובל ממחלה מסויימת, על אף שאין לי כאבים״.

בעל הבית אומר לו ״אין צורך ללכת לבדיקה, לך אצל יהודה רופא, השכן שלנו, והוא יאמר לך מה

לעשות״.

בהופיעו אצל יהודה רופא, הלה כאילו נדהם, אומר לפועל ״מה קרה לך, ראשך התנפח כמו בלון״, אומר לו ״גם בעל הבית שלי הרגיש בכך ואני חוזר העירה להיבדק אצל רופא״. יהודה רופא אומר לו ״אין כל צורך ברופא, מה גם שאין לך כאבים. היה מקרה דומה, והערבים המומחים קבעו שתופעה כזו באה מאכילת דברים מטוגנים בשמן״.

הפועל אומר לו ״אתה צודק״. וסיפר לו את מעשה הכד. ״אוי ואבוי לך, עמדת לפוצץ את הראש שלך. היזהר מאוד מאכילת בשר מטוגן״.

בעל הבית התחיל יום יום להרחיב את לולאת התפילין, שהגיעה לרוחבה הרגיל. והפועל נדהם לראות שהתפילין נכנסים לראשו בקלות.

בעל הבית שאל את הפועל ״איזו תרופה לקחת?״ ״לא לקחתי שום תרופה״ וסיפר לו את חידת כד הבשר. מאותו יום כלבים לא נכנסים יותר לאוהל, והפועל לא נגע יותר בבשר. הנה יהודה רופא, בשמו כן הוא, הפך לרופא ממש, ופתר את חידת כד הבשר.

חברת קדישא הערימה על המשטרה

יום האחרון של חג הפסח נפטר הרב אברהם ריוח, שהיה רב בעיר סטאט שבמרוקו. הוא היה בן עירנו ותלמידו של הרה״ג רפאל אלנקווה – רבה הראשי של יהדות מרוקו. הרב הנ״ל נפטר כתוצאה ממגפת טיפוס, בה מתו כמה עשרות אנשים בעיר סטאט. בהיותו בן עירנו סאלי, ועד הקהילה ונכבדי העיר החליטו להביא את גופתו לעירנו, ולקבור אותו ליד רבו. המשימה הוטלה על יעקב אחי דל. יעקב אחי לקח אתו סכום כסף ניכר. בהגיעו לעיר סטאט, שאל הקהילה היהודית היכן מונחת גופתו של הרב, ענו לו שמיד אחרי פטירתו, אנשי משרד הבריאות שרפו את כל מה שהיה בביתו מחמת שהמגפה תוסיף להתפשט בעיר, ושמו את גופת הרב בתוך ארגז עץ, שאת מכסהו סגרו בהרבה מסמרים, וחתמו אותו בחותמות שעווה. הארון נלקח על ידי המשטרה ואנשי משרד הבריאות, והניחו אותו במקום מבודד, יחד עם יתר חללי המגפה.

יעקב אחי הלך קודם כל לקצין המשטרה ואמר לו שמדובר ברב חשוב מעיר סאלי, והקהילה רוצה לקבור אותו בעירו. המשטרה ענתה לו שהיא עשתה את שלה, והדבר נתון בידי אנשי משרד הבריאות המקומי. יעקב אחי נתקל בסירוב מוחלט, בטענה שהעברת הגופה מעיר לעיר, עלולה להביא המגפה גם בערים אחרות, שהגופה תעבור דרכן.

הוא גם הציע שהארון יושאר סגור וחתום כמות שהוא, ויסיע אותו במכונית אטומה לחלוטין. הצעתו לא נתקבלה בשום פנים ואופן.

יעקב אחי הגיע למסקנה, כי מה שלא יעשה השכל, הכסף יעשה אותו. כי במרוקו השוחד פותח כל שער

על אף הסכנה שבדבר, מצא דרך איך לפתות בשוחד, ובסכומים די גדולים, את קציני המשטרה ואנשי לשבת הבריאות. ואכן השוחד עשה את שלו. גם המשטרה וגם אנשי לשכת הבריאות התעשתו לבקשתו של יעקב אחי, בתנאי שהגופה תישאר בארון, עד להטמנתה בקבר. המכונית בה יוכנס הארון תהיה סגורה ואטומה לחלוטין. בכל עיר שתעבור בה הגופה, המשטרה של אותה עיר תחתום על אישור שהארון לא נפתח.

בסופו של דבר, יעקב אחי הצליח במשימה שהוטלה עליו והצליח להביא את הארון לעירנו. אלא שבזמן הקבורה הופיעו כמה שוטרים, כדי לוודא שאכן הגופה לא הוצאה מהארון, ושהארון נטמן באדמה כשהוא סתום וחתום. המשטרה בעירנו קיבלה הודעה טלפונית ממשטרת סטאט, לפקוח עין בזמן הקבורה. ואכן, בהתאם להוראות, הארון נטמן כשהוא סגור לעיני המשטרה. זה היה בשעת דמדומי הערב. לאחר שנסתם הגולל על הקבר, המשטרה חתמה על אישור שהכל התנהל כשורה. כשהמשטרה עזבה המקום, אנשי החברה קדישא ביקשו מהקהל להתפזר וכל אחד ילך לביתו.

בשעות החשבה כאשר איש לא נשאר בבית הקברות, כמה מאנשי חברה קדישא, וביניהם האחים שלי יוסף ויעקב דל, פתחו את הקבר, הוציאו הגופה מהארון, קברו אותה באדמה בתוך הקבר, ואת הארגז הטמינו במקום אחר, שאיש לא ידע עליו. וכך הרב נטמן באדמה כדת וכדין מבלי שאיש ידע על כך. הדבר נודע רק לאחר כמה שנים, כשכבר לא היתה כל סכנה לאלה שעסקו בכך, והרב נטמן ליד קבר רבו. הנה התחבולה היהודית גברה על כוחה של המשטרה. 

ספר זה לעילוי נשמתו של חנניה דהן ז"ל

עין רואה ואוזן שומעת

סיפורים מחיי יהודי מרוקו אותם ראיתי ושמעתי

מאת חנניה דהן ז"ל. 

קמיע הפלא שנכתב מעצמו

רבי שלי, ר׳ משה מלכא, אצלו למדתי ב״חדר, מלבד היותו מורה ומלמד, היו לו ידי זהב. הוא עסק תוך כדי לימוד גם במקצועות אמנותיים שונים בכסף, בנחושת ובעור. ראיתי במו עיני קופסת טבק הרחה מכסף טהור, שהוא עשה וחרט עליה סימני עשרת השבטים. אחי יוסף דל, שהיה גם כן אחד מתלמידיו, סיפר לי, שפעם אחת כתב מכתב לרב הראשי ר׳ רפאל אנקווה זצ״ל, בעירנו סאלי, באצבעות רגליו(לא יכולתי לבדוק עניין זה). בנוסף לכל אלה, הוא היה מפורסם בקרב הערבים כחכם יהודי (חזאן) בעל סגולות מאגיות לרפואה ולטיפול בנושאי תרופה ודברים אחרים.

הרבי היה משתמש בפתקים כתובים במיץ בצל. הסגולה של מיץ זה היתה כשמעבירים אותו על האש הכתב מופיע כאילו נכתב בדיו צהובה באותו רגע.

בבוא הערבי אליו, היה מראה לו כמה פתקים באלה השמורים בספר מסויים בכתב-יד לשם רושם. הרבי היה אומר לערבי ״מזלך והצלחתך תלויים במה שיצא כתוב בפתק לבן זה״. הערבי בוחר לו פתק מסויים, ובמו ידיו היה מעביר אותו על אש גחלים, ופתאום להפתעתו של הערבי מופיע על הפתק כתב מסויים, שכמובן נכתב מראש בידי הרבי במיץ בצל. הערבי אינו יכול שלא להתפעל ולהתרשם ממה שראו

הרבי מנצל התפעלות זאת ודורש מהערבי מלבד סכום כסף גם תרנגול, שבדמו יכתוב לו קמיע, כמה ביצים, לכתוב משהו על קליפתם, ועוד כמה דברים המיועדים לצרכיו האישיים של הרב. לאחר שהרבי קיבל כל מה שדרש מהערבי, הוא אומר לו ״לפי הגורל שעלה בידך בפתק, הטיפול ידרוש זמן ותצטרך לחזור אלי עוד כמה פעמים״. וכמובן כל פעם הרבי ידרוש ממנו כסף ודברים אחרים. במקרה, ולאחר כמה פעמים הטיפול לא הצליח, הרבי אומר לערבי ״אני מרים את ידי, לא אוכל לעשות מאומה כי ביני ובינך עומד שד שחור המפריע לי ואין בכוחי לעמוד נגדו״.

הערבי מקבל תשובה זו בהבנה, לאחר שהרבי ניצל אותו בכספים ובדברים אחרים. הערבי נפרד מהרבי באכזבה אותה הוא מבין ובפחי נפש. כתב מיץ הבצל הוכיח את יעילותו המפתיעה.

תחרות מירוץ בין יהודי וערבי

יהודי וערבי, שניהם ספורטאים-רצים, התווכחו ביניהם מי רץ יותר מהר משניהם. זה אומר אני, וזה אומר אני. היהודי אומר לו ״יש לי דרך איך להוכיח לך מי האלוף בין שנינו. נקח ארנק, נכניס לתוכו סכום כסף, שווה בשווה, וגם שני פתקים ובהם חתימה שלך וחתימה שלי כדי למנוע זיוף. נתחיל הריצה ממקום מסויים, וזה שיגיע ראשון לארנק יקח את הכסף שבו, בתור פרם, ובזה יוכיח גם שהוא הגיע ראשון״.

הערבי הסכים לתחרות. הלכו למקום רחוק מאד, והטמינו שם את הארנק. היהודי אמר לערבי

״לך מהר חפש אבן די גדולה. אותה נשים על הארנק כדי שנוכל להכיר את המקום״. בלכת הערבי לחפש אבן, היהודי, בזריזות רבה, הוציא את הארנק מהאדמה ושם אותו בכיסו.

חזרו למקום שנקבע להתחלת המירוץ. והתחילו לרוץ, לא צמודים זה לזה, אלא כל אחד רץ בדרך אחרת. הכוונה של היהודי היתה שלא יראו אחד את השני.

היהודי לא יצא בכלל לריצה חזר מיד לביתו, ביודעו בערך מתי יחזור הערבי מהריצה. התחיל הוא בביתו לעשות כל מיני תרגילי ספורט מאומצים, עד שהתחיל להזיע ולהתנשף הרבה, כאילו גמר ריצה של כמה קילומטרים.

הערבי בא אליו הביתה, ומצא אותו תשוש וחסר אונים כמעט. אמר לו ״לא מצאתי את הארנק״. היהודי ענה לו כשהוא מתנשף ומוחה זיעה במלים מקוטעות: ״בודאי… שלא… תמצא… את הארנק… כי אני… הגעתי לפניך… ולקחתי אותו״.

היהודי הוציא את הארנק מכיסו. והראה לערבי את הפתקים החתומים. ניצחת אותי אומר לו הערבי. קח את הכסף, ושיהיה לך לבריאות, אתה האלוף.

שניהם היו משתתפים כל שנה בהקפת העיר בריצה. תחרות שאורגנה ע״י מוסדות הספורט.

הרצל מול פארוק

בעובדי בדואר, עבד אתי ערבי בשם זמורי אל-בכראווי. הוא היה נשוי לאשה יהודיה, מסעודה ממראכש, שבכל זאת שמרה על יהדותה מבחינות רבות. אפילו האוכל בביתה היה כשר. הערבי הזה, התיידד אתי טוב מאד, אבל למטרות מסויימות כדי לדעת היטב את פעילותי הציונית, כי הוא ערבי לאומני מובהק, וידע איך להיות אדם מזוייף ודו-פרצופי. מדי בוקר, בלכתו לעבודה היה עובר דרך הבית שלי, אומר ״בונג׳ור״ לבת שלי ונותן לה נשיקה. הוא יזם כמה פעולות נקמניות נגדי אפילו רצח. והודות לאשתו ידעתי על מזימותיו, ואף ניצלתי שלש פעמים ממוות בטוח.

יום אחר הוא אמר לי: ״חנניה, זה שנים שאנו מכירים זה את זה, ואף פעם לא ביקרת אצלי ולא ביקרתי אצלך, אני מזמין אותך לפגישה חברית אצלי בבית״. נענתי לרצונו ובקשתי ממנו לא להגיש בישולים ודברי בשר, אלא פירות וירקות, שתיה וכו'.

הכרתי גם את אביו ואת אחיו שהיו נחמדים מאד. ורחוקים מדעותיו הלאומניות.

ביום שנקבע באתי לפגישה. לתדהמתי מצאתי עוד כעשרה ערבים, כנראה שהוא הזמין אותם להכיר אותי אישית.

בשבתנו בחדר האורחים, ראיתי שהוא הניח וסידר על המזנון סמלים ערביים שונים: ספר הקוראן, דגלים קטנים של כמה מדינות ערב ופסל קטן של פארוק – מלך מצרים. שוחחנו ברוח טובה על כל מיני נושאים: יהדות, ציונות, ארץ ישראל וכו'. נזהרתי מאד להתנהג בתבונה, וברוח סובלנית. ידעתי איך שהוא על המטרה הנכונה של הפגישה. נחשפתי לעיני כל הלאומנים הערבים, ומאז התנהגתי ביותר זהירות. הפגישה נגמרה כאילו ברוח טובה.

אחרי חודשים, אמרתי לו: ״זמורי, הגיע הזמן שאחזיר לך טובה תחת טובה, אני מזמין אותך ואת חבריך לפגישה בביתי״.

לפני הפגישה סדרתי על המזנון: ספר תנ״ך, דגל התנועה הציונית, כמה דברים מתוצרת ארץ-ישראל, ופסל קטן של הרצל שהיה לי, ועם זה תעודת הבן שלי אוריאל, שנרשם בספר הזהב של הילד מטעם ״קרן הקיימת לישראל״.

אשתי התנגדה לסידורים אלה בכל תוקף, באומרה שזה ימיט עלי שואה. לא קבלתי את דעתה. ביום המועד, זמורי בא לביתנו עם שבעה ערבים, כנראה מאותם שהיו בפגישה הראשונה. הכיבוד היה עשיר מאד, השיחה בינינו היתה שטחית ביותר כנראה שהם נדהמו ממה שראו. נתנו לי מתנה ועזבו הבית ברוח צנונה ביותר.

למחרת היום בא אלי זמורי ואמר לי: ״ניקרת לי ולחברים שלי את העיניים בדברים שהצגת על המזנון״. עניתי לו: ״א) הדברים שראית על המזנון שלי, לא היו למענך או למען חבריך, תמיד הם מונחים על המזנון שלי. ב) אני לא אמרתי מלה על מה שהנחת בכוונה על המזנון שלך. אתה ערבי, ואני יהודי וכל אחד מאתנו יש לו השקפת עולם משלו. קבל את זה בהבנה, על אף שאני יודע מה המזימות שאתה רוקם נגדי. אמשיך בדרכי עד אשר אתה תבין. שאין כל שנאה בינינו״. הסוף ידוע.

ספר זה לעילוי נשמתו של חנניה דהן ז"ל

עין רואה ואוזן שומעת

סיפורים מחיי יהודי מרוקו אותם ראיתי ושמעתי

מאת חנניה דהן ז"ל. 

סיפורי רבנים וצדיקים

מבוא לפרק

בספר ״מלכי רבנן״, מאת הרב יוסף בן נאיים, מצויים סיפורים רבים על חכמים וצדיקים (ראה שם). רציתי לחזור על סיפורים אלה, שכבר הודפסו ומצויים אצל כל קורא. אמנם הרב יוסף משאש זצ״ל אמר לי שבספר זה יש הרבה אי דיוקים. לא היתה לי כל אפשרות מדעית לבדוק הגירסות של שני הרבנים. אם כי בקוראי ספריו של הרב משאש, אני נוטה לידיעתו, בהיותו היסטוריון וחוקר בנושא יהדות מרוקו. שלא לדבר כאן על 32 חיבורים שהוא חיבר, על נושאים שונים. הספר ״מלכי רבנן״ מהווה האנציקלופדיה הביוגרפית החשובה ביותר שנכתבה על חכמי מרוקו. בנוסף לספרו הביוגרפי הגדול (בצרפתית) מאת אברהם לרדו, LES NOMS DES JUIFS DU MAROC, שהוצא במדריד, גם יעקב לסרי מאופקים הוציא ספרון על חכמים וצדיקים ממרוקו. לאחרונה יצא ספר בצרפתית ESPRIT DU MELLAH׳L מאת יוסף טולדנו. מבחינה עקרונית לא הכנסתי אף סיפור ממקורות אלה, שיצאו כבר לאור, ואין טעם לחזור עליהם. ספרו של טולדנו הוא חשוב מאוד, לנושא הסיפור העממי אצל יהודי מרוקו.

בכמה סיפורים מופיעים רב או רבנים שהיו מעורבים בסיפור עצמו. כי הרב, מלבד תפקידו כרב נבחר או ממונה על-ידי השלטונות, היו לו עוד תפקידים אחרים ומקרים שהובאו בפניו, מהיהודים וגם מערבים, לקביעת האמת.

היו רבנים שנערצו עוד בחייהם, במעשי חוכמה ומנהיגות. אחרים נודעו אחרי פטירתם כמחוללי ניטים, ושמם הלך לפניהם.

הערבים ראו ברב (חזאן, כלשונם) אוטוריטה רוחנית, וגם כסמכות משפטית צודקת ובלתי משוחדת. כשהיו דין ודברים בין יהודי לערבי, הערבי העדיף להישפט אצל רב יהודי ולא אצל הקאדי (שופט מוסלמי), המוכן לעוות הדין תמורת שוחד. ״כי השוחד יעוור פני חכמים״(לא כל שכן של חכמי הגויים), ועל כן רבים מהגויים נהגו להתדיין דווקא אצל רבנים יהודים.

אין ספק שמלבד סיפורי חכמים המובאים בפרק זה, יש עוד הרבה אחרים שלא ידעתי עליהם.

רגל מעץ מקודשת

ברבאט, הסמוכה לעירנו, היה בית כנסת אחד ובו ארון מיוחד, שנמצאת בתוכו רגל תותבת מעץ. אומרים שרגל זו שייכת לרב צדיק גדול, שנקטעה רגלו והוא נעזר בה בהליכה. שמו של צדיק זה לא ידוע לאף אחד. בפטירתו, אנשי הקהילה החליטו שלא לקבור רגל זו עם גופתו של הרב, אלא לשמור עליה, בארון מיוחד באחד מבתי הכנסת. רבים, ובעיקר נשים, הלכו ל״זייארא״ (ביקור אצל צדיקים), באותו בית הכנסת, נישקו את הרגל, התפללו כלשונן, והדליקו נרות. יום אחד, אמא שלי ז"ל לקחה אותי איתה, ואני נער, לביקור (זייארא) באותו בית הכנסת.

במו עיני ראיתי אותה רגל מעץ, שהפכה לאות ולסמל, לזכרו של אותו צדיק, עלום-שם. ברבות העליה ממרוקו, הרבה בתי כנסת חוסלו, והועברו או נמכרו לערבים, ואין לדעת מה עלה בגורלה של אותה רגל, שפעם היתה אבן שואבת למעריצי צדיקים. שמו של הרב ותקופתו לא ידועים לנו. אבל כינו אותו הרב אבורג׳ל (בעל רגל אחת). נשים רבות בעלות אמונה, ביקרו במקום, הדליקו נרות ונישקו לרגל זו, לריפוי ממחלה או ממצוקה כלשהי, ולא מעט ה״זייארא״ עזרה להם להקל על מצבם.

זה מה שאומרים הבריות ״זייארא תנפע דימא״(ביקור אצל הצדיקים יועיל תמיד). אשרי המאמין, או איש באמונתו יחיה. 

הצדיק שלא ידוע אם יהודי או מוסלמי

בחלקת שדה רחוקה מאד מערי הישוב, היה עץ גדול ועבות. בגזע העץ שהיה רחב מאד, היה כעין פתח, דרכו יכלו להיכנס פנימה שישה עד שמונה אנשים. שמועה התהלכה בקרב היהודים והמוסלמים שבמערה שבתוך גזע העץ טמון צדיק, בעל ניסים ונפלאות, ששמו הנכון לא היה ידוע לאיש, אבל בפי כולם הוא נקרא ״סידי קאדי חאג׳א (הצדיק שעונה על כל דבר). הרבה הלכו להשתטח ליד עץ זה, גם יהודים וגם ערבים. היהודים טענו שזה רב יהודי שנשדד ונרצח ע״י ליסטים ונקבר תחת אותו עץ. הערבים מצידם טענו שזה סייד (צדיק) מוסלמי שמת ונקבר באותו מקום, אבל איש לא ידע את שמו הנכון, ומי הוא, יהודי או מוסלמי.

אמי ז"לל, היו מתים לה כל הבנים והבנות שהולידה, והם עוד בגיל ילדות. בהיותה עוד פעם בהריון, בא אליה ר׳ שלום אמסלם, שהיה חזן בבית הכנסת בו התפללנו, ואמר לה ״אתמול בלילה חלמתי חלום, שנראה לי במציאותי מאד. בחלומי בא אלי אדם זקן מאד, ואמר לי, אותו הצדיק שנקרא ״סידי קאדי חאג׳א״ הוא אני ולא אחר, אני יהודי ושמי שלום. תלך לזהרה לבית רביבו (האמא שלי – ח.ד.) ותגיד לה שבקרוב יוולד לה בן זכר, ותקרא אותו שלום על שמי, וממנו לא ימות לה עוד אף בן אחר ותבקש ממנה לבוא ל״זיארא״ (לביקור) ליד העץ בו אני קבור, ותשטח את תפילתה ובקשתה״.

החלום נראה בעיניה כבשורה טובה ומאד מציאותי. אבי ז"ל, כדרכו היה סוחר גדול ונודד בכפרים ערביים רחוקים מהישוב. היה ידוע כגיבור חיל, וכשבא הביתה לקראת החגים, היה בא חמוש ברובה, אקדח וארגז כדורים.

בקרב הכפרים האלה, אבי רכש לו אהדה רבה, במיוחד אצל ראשי השבטים, ואפילו פעם השתתף בקרב, לצד חבריו, שנלחמו בשבט אחר.

אחד הערבים, ושמו ״בוסלהאם״, שימש ״רקאס״ והיה כעין שליח בין היהודים שסחרו בכפרים לבין משפחותיהם בעיר, לכמה צרכים.

בבוא אותו בוסלהאם לביתנו, שלימים הכרתי אותו אישית, בהיותי ילד (ח.ד.) אמא מסרה לידו מכתב לאבי, ובו סיפרה לו באריכות על אותו החלום, ושברצונה לעלות ל״זיארא״ לאותו עץ של הצדיק. הנסיעה לאותו מקום המרוחק היתה כרוכה בסכנת נפשות מפני שודדי דרכים. אבי, בקבלו את המכתב, אירגן קבוצת ערבים כמלווים עם בהמותיהם ונשקם.

בקיצור, אבא ואמא הגיעו למקום, ערכו סעודה גדולה, שחטו כבש לכיבוד הערבים המלווים. עברו כמה חודשים, אמא הולידה בן זכר, אותו קראו שלום, כדברי החלום. מאז נולדו לה עוד חמישה בנים ובת אחת, וכולם נשארו בחיים.

חלום זה הוכיח, שהצדיק הנ״ל הוא יהודי וקוראים לו שלום. כנראה נהרג על ידי שודדים ערביים, והיו כמה מקרים כאלה של רצח יהודים נודדים, על-ידי ערבים. 

ספר זה לעילוי נשמתו של חנניה דהן ז"ל

עין רואה ואוזן שומעת

סיפורים מחיי יהודי מרוקו אותם ראיתי ושמעתי

מאת חנניה דהן ז"ל. 

העץ שהסגיר יהודי לא הגון

ערבי עשיר אחד, התכונן לנסוע לעיר מכה לעליית רגל לחיגיאג׳. להווי ידוע שהתואר חאג׳ ניתן רק לערבי מוסלמי שעלה לרגל למכה. לאותו ערבי לא היו בנים. באשתו הצעירה לא רחש אמון רב, ולא רצה שהיא תירש את כל הונו לאחר מותו. היה לו חבר יהודי, שהאמין הרבה ביושרו. יום אחד, אותו ערבי בא לחברו היהודי, ואמר לו: ״אני רוצה אותך בענין חשוב ודחוף. אל תביא אתך אף אדם אחר. ניפגש שנינו לבד, ליד העץ הבודד הנמצא במקום זה וזה״, ונתן לו כל הסימנים איך להגיע לאותו עץ. למחרת היום שניהם הגיעו למקום. הערבי בא ובידו תרמיל די גדול.

הוא סיפר ליהודי כי ברצונו, עוד השבוע, לנסוע לעליית רגל לחיג׳אג׳. זהו המקום בו תלויה האבן(הכעבה) המקודשת בעיני המוסלמים בכל העולם. הערבי אומר ליהודי ״אין לי בנים, ואת כספי והוני אינני רוצה להפקיד בידי אשתי, כי היא לא נאמנה עלי. תרמיל זה ובו כל כספי אני מפקיד בידך אבל בתנאי אחד: אם אחזור מנסיעתי מהיום ועד לשנתיים ימים, תחזיר לי את כספי ואפצה אותך בסכום מסויים. אם תעבורנה שנתיים ימים ולא חזרתי, סימן שקרה לי אסון, ואת הכסף תיקח בשבילך״.

הערבי נסע וחזר לפני תום שנתיים ימים. בא ליהודי וביקש ממנו להחזיר לו את הכסף שהפקיד אצלו. היהודי הכחיש הכל מכל. אינני מכיר אותך כלל, אולי מדובר ביהודי אחר.

יש לציין, כאשר יש דין ודברים בין יהודי לערבים, הערבי מעדיף להביא העניין בפני רב יהודי, ביודעו כי שופט (קאדי) ערבי מוכן למכור אפילו את נשמתו תמורת שוחד.

היהודי ידע, שאם משפטו יובא בפני שופט ערבי הוא יכול לקנות את השופט בשוחד, אבל הערבי אומר לו ״אני עומד בתוקף על כך שהענין שבינינו יובא אך ורק בפני רב (חזאן) יהודי גדול. אני מאמין באמונה שלמה שרק הרב ישפוט בינינו משפט צדק״.

בסופו של דבר, ולפי דרישתו של הערבי, העניין הובא בפני הרה״ג רפאל אנקווה זצ״ל – הרב הראשי ליהודי מרוקו.

הופיעו שניהם, וכל אחד וטענותיו. הרב ידע, בתת הכרתו, בי במקרים כגון אלה היהודים משתמשים בתחבולה מסויימת, וידע שהיהודי מכחיש המעשה בכוונה תחילה, ואינו דובר אמת. הרב אמר ליהודי ״אתה תישאר על ידי, ולא תלך לאף מקום, עד שאדע מי מכם צודק״. הרב שואל את הערבי ״יש לך עדים?״ ״אין לי עדים פרט לאלוהים ואותו עץ, שלידו נעשתה העיסקה, כי איש לא היה אתנו״.

״אם כך לך לשוק, תקנה חבל די ארוך, גש לאותו עץ ותמדוד בחבל את העובי של הגזע שלו, סמן בחבל עד היכן מגיע עוביו של גזע העץ, וחזור אלי״. כדברי הרב, הערבי קנה חבל והלך למדוד את העץ. לאחר זמן-מה, היהודי פונה בתומו לרב ולא ידע שהוא מפיל את עצמו בפח, שהרב טמן לו; ״כבוד הרב, חבל על הזמן היקר שלך. אנחנו נצטרך לחכות כאן עוד הרבה זמן, כי אותו עץ נמצא רחוק מאד מהעיר״. ״אם כך״ אומר לו הרב ״אתה יודע את מקומו של העץ, סימן שהערבי צודק, וזאת הוכחה שבמזיד אתה מכחיש את המעשה. אני מחייב אותך להחזיר לערבי את כל כספו, אחרת אמליץ בפני שופט העיר לגזור עליך עונש מאסר של כמה שנים״.

הערבי חזר ומראה לרב את הסימן שהוא סימן על החבל. ״אין כל צורך בכך״ אומר לו הרב ״חקרתי את היהודי ומצאתי שהוא משקר. הכסף שהפקדת אצלו יוחזר אליך עד הפרוטה האחרונה״. הערבי יצא החוצה כשהוא מכרכר ברגליו וצועק: ״אין משפט צדק כמו משפט של הרב היהודי״. כספו של הערבי הוחזר לו עד לפרוטה האחרונה. השקר אין לו רגליים, וסופו להתגלות. הרב נזף ביהודי ואמר לו: ״לא החזרת לערבי האמון שהוא נתן לך. אתה פסול בעיני בבל דבר של עדות שקר ואמת״. 

הגענו לימות המשיח

רבנים, מחברי חיבורים וספרים, נהגו לסייר בקהילות רבות כדי למכור את חיבוריהם. בדרך כלל הם היו נושאים דרשה ביום שבת בבית הכנסת, אחרי קריאת התורה, ומדברים על תוכן חיבורם, חידושי תורה, פסקי הלכה ועניינים אחרים. מבלי להוסיףשקוני הספר הם גם עושים מצוות צדקה גדולה לעזור לרב המחבר, שבדרך כלל היה מדלת העם ואין בידו צורכי קיום. בשבת אחת בא לעירנו רב (או קורא לעצמו רב) והביא איתו כמות מסויימת של אחד החיבורים שהוא חיבר. למזלו, או לרוע מזלו, באותה שבת הוא הופיע בבית הכנסת של הרה״ג רפאל אנקווה – רבם הראשי של יהודי מרוקו. לפני הדרשה מסר בידי הרב עותק אחד מספרו, וגם עותק לרבי אברהם יצחק מויאל, שהיה חזן קבוע בבית הכנסת של הרב אנקווה. הרב גמר את הדרשה, והלך להסתובב בבתי כנסת אחרים. למחרת היום, הרב אנקווה שאל את ר׳ אברהם מויאל ״האם עברת קצת על אותו ספר פשוט ועלוב שאין בו דבר של ממש״. ר׳ מויאל ענה לרב ״גם אני עיינתי באותו ספר, ולפי דעתי הגענו לימות המשיח״, ״מה פירוש?״ עונה לו ר׳ אברהם ״הרי אנו אומרים שהמלה ״תיקו״ – פירושה, תשב״י יתרץ קושיות ובעיות, וגם ידוע לנו שבבוא משיח צדקנו, ייתמו כל החידושים בתורה וינתן פירוש לכל בעיה וקושיה. כנראה שבעל חיבור זה הגיע לתחתית השק של החידושים בתורה, וכתב דברי הבל ורעות רוח מכל הבא לראשו״. הרב אנקווה עונה לו מניה וביה: ״לא על סופרים כאלה נאמר ״חכמת סופרים תרבה חכמה״ ׳ואמר לר׳ אברהם מויאל ״צדקת: הגענו לימות המשיח. רב זה הגיע לסוף החידושים ולא היה לו מה להוסיף על מה שכתבו אחרים. דבריו בטלים ואין בהם כל משמעות מיוחדת. אבל בכל זאת, כשיחזור, תן לו ממני סכום כסף זה, כמעשה צדקה בלבד ואסוף לו גם תרומות מהקהל, כי בכל זאת, על אף עניותו, הוא עסק בדברי תורה, טוב או רע, לפי מידת שכלו והבנתו.״

ספר זה לעילוי נשמתו של חנניה דהן ז"ל

עין רואה ואוזן שומעת

סיפורים מחיי יהודי מרוקו אותם ראיתי ושמעתי

מאת חנניה דהן ז"ל. 

הכד הריק שאין בו מאומה

הרה״ג רפאל אנקווה – רבם הראשי של יהודי מרוקו, חיבר כמה חיבורים, בעיקר חידושים בש״ס ובכמה מסכתות בתלמוד. היה לו עקרון מקודש. על ספריו שחיבר           מעולם לא ביקש הסכמה מאף רב אחר, אפילו אם הוא גדול בתורה ובחכמה. כמו כן הרב לא הסכים מעולם לתת הסכמתו על ספר זה או אחר, באומרו שכותבי ההסכמות

לא קוראים בכלל הספר המוגש להם להסכמה, אלא מסתמכים בעיקר על מעמדו וכבודו של הרב המחבר. יום אחד בא אליו רב ובידו כתב-יד של ספר שהוא חיבר, ומבקש מהרב אנקווה לכתוב לו דברי הסכמה. הרב אנקווה ענה לו, שבאופן עקרוני הוא אינו כותב הסכמות על אף ספר. בינתיים עבר ברפרוף על כתב-היד ומצא שהספר אינו שווה הנייר שעליו הוא כתוב. בעל החיבור ביקש בכל זאת שאם הרב לא ירצה לכתוב הסכמה, לפחות שיכתוב מכתב המלצה, כי מכתבו של הרב יוסיף יוקרה רבה לחיבורו.

הרב אנקווה נתן בידו מכתב המלצה, ובין היתר הוא כתב לו: ״מדובר ברב גדול, שאם היה בזמנו של אלישע הנביא, שסיפק שמן רב לאחת מנשי הנביאים, וכלה השמן מחוסר כד, היא היתה מוצאת עוד כד ריק, והשמן לא היה נפסק״.

המכתב עבר מרב אחד למשנהו, ואיש לא הבין את הרמז שיש במכתב ההמלצה. עד שרב אחד הבין את תוכן ההמלצה, ואמר: ״רבותי, הספר הזה הוא כעין כד חרס ריק שאין בו מאומה. ריק מכל תוכן ואין מה ללמוד ממנו״.

דרך אגב, כדי לחזק את עקרונותיו של הרב אנקווה, בהיותי חובב ספרים, אני קונה כל ספר, שנראה לפי הכותרת שלו כספר הקרוב לנושאים שאני עוסק בכתיבתם.

לא פעם הגיעו לידי ספרים חסרי תוכן ממשי ועליהם מסכימים רבנים גדולים בישראל, כולל רבנים גדולים ומפורסמים, המרבים בשבחו של הספר עליו הם הסכימו וחתמו. ואני בטוח שהרבנים בעלי ההסכמות לא עיינו כלל וכלל בספר הנושא הסכמתם וחתימת ידם. על אף שאותו חיבור אינו ראוי להסכמה מכל רב שהוא. אלא שלא להוציא המחבר בידים ריקות. 

הרב שעלה בסערת אש בשעת פטירתו

סיפור זה שמעתי אותו מפי אמי ז"ל, והיא עצמה שמעה אותו מפי זקני הקהילה, בי זה התרחש לפני 220 שנה. והסיפור ידוע ומפורסם אצל רבים. בעירנו סאלי היו שני רבנים בשם דומה, ר׳ משה אמסלם הראשון נפטר בשנת תקב״ח (1766) והשני נפטר בשנת תרץ (1880). השני נקרא כנראה על שם אחד מנכדיו, או על שם אחד ממשפחתו. הסיפור מיוחס לרב הראשון. בזמן יציאת נשמתו, ואנשי חברה קדישא יושבים ליד מיטתו לקריאת שמע, ירדה להבת אש מהשמים ולקחה אותו ממיטתו. אשתו, שהיתה לידו, בחושבה כי שריפה פרצה בבית, התחילה בצעקות מחרישות אזניים. גם אלה שישבו ליד מיטתו נדהמו מהמראה הנורא שהתרחש לנגד עיניהם.

סערת האש כבתה. הרב הוחזר למיטתו. המהומה שפרצה הכשילה את הנס שעמד להתרחש, לעילוי נשמתו של הרב הצדיק, והוא מת ונקבר בכבוד גדול.

על שמו הוקם בית כנסת קטן, באחד החדרים של הבית שלו, ואולי באותו חדר שבו הוא נפטר. בבית כנסת זה התפללה קבע כל המשפחה שלי, וגם אני. הוא היה חדר פשוט מאד. לפני כששים שנה, אחד ממעריציו, שגם הוא התפלל שם, בנה בית הכנסת מחדש, שיפץ אותו והכניס בו שכלולים רבים. בית כנסת נקרא ״צלאת ר׳ משה אמסלם״ (בית כנסת על שם ר׳ משה אמסלם). במוצאי שבת, אחרי ההבדלה נשים רבות היו באות להדליק שם נרות לכבוד הצדיק. גם אותו אדם שבנה בית הכנסת מחדש, על חשבונו, על אף שעבד בשבת באחד הבנקים, היה מביא כל מוצאי-שבת חבילת נרות, ומדליק אותם לכבוד הצדיק. שני הרבנים הנ״ל לא השאירו אחריהם דור של רבנים, אלא אנשים יראי שמים בתכלית היראה וביניהם ר׳ דוד אמסלם, שתפילתו היתה מתמשכת מאד, גם כשהציבור גמר להתפלל, כי הוא קרא את תפילתו מלה במלה.

ממשפחה זו גרים בארץ שני צאצאים, יעקב ומשה, שניהם ידידים שלי(ח.ד.) והם יראי שמים ששמרו מאד על מורשת אבותיהם.

גם החזן הקבוע של אותו בית כנסת, היה משושלת אותה משפחה. הוא נפטר פתאום, עת התרחץ במעיינות ״מולאי יעקוב״ בעיר צפרו.

עם העליה הגדולה של יוצאי מרוקו, בית כנסת זה, כמו בתי כנסת אחרים, הפך למקום מגורים של ערבים, שפלשו למקום או קנו אותו מהמשפחה לפני עלייתה לארץ.

מרוב השנים, הקברים של שגי הצדיקים הנ״ל שקעו באדמה, עד ללא היכר, ורק לאלה שידעו היכן מקום קבורתם. את תאריך פטירתם קיבלתי מידידי יעקב אמסלם, יזכר לטוב, העוסק היום בענייני קודש בבני ברק.

למה אסור למוסלמים לשתות משקאות חריפים

רבי אברהם מויאל, שהיה חזן קבוע בבית הכנסת של הרב אנקווה, וגם אומץ על ידו במות אביה היה אדם ישר והגון וגם תלמיד חכם. זמן רב עסק במסחר תה וסוכר בסיטונות. היתה לו חנות גדולה בשוק הערבי. בתכונות נעלות אלה התחבר לחאג׳ אחד. חאג׳ בהלול, ערבי משכיל, נוח לבריות, וקרוב למשפחת המלוכה. ר׳ אברהם מויאל התחבב מאוד על החאג׳ והיו ידידים טובים, בזכות תכונותיו של ר׳ אברהם. מדי יום ביומו החאג׳ היה בא לחנותו של ר׳ אברהם ומנהלים שיחה חופשית, בעיקר בענייני היהדות והאיסלם. כבר בשיחה הראשונה, ר׳ אברהם אומר לו: ״יא סידי אל-חאג׳. אני מעריך מאד את ידיעותיך והשכלתך. שנינו פעם נדבר על שני נושאים רגישים אלה, ואולי אחד מאיתנו יראה עצמו נפגע מדברי חברו. בוא ונדבר ברוח טובה ובידידות, ללא כל דיעה קדומה, שחברותנו לא תיפגע חלילה״. החאג׳ עונה לו ״אני, על אף שאני חאג׳ ומאד דתי, תפיסת עולמי ליברלית מאד, ואין לך מה לחשוש אם תהיינה לך שאלות מסויימות, לא אראה את עצמי נפגע. כי ככה נולדנו – אתה יהודי ואני מוסלמי״. בין שניהם היו תמיד שאלות הבהרה בעניין שתי הדתות.

פעם אמר לו ר׳ אברהם ״אצלנו כתוב ״ויין ישמח לבב אנוש״, למה הנביא מוחמד אסר על המוסלמים לשתות יין?״ החאג׳ ענה לו ״היין לא היה אסור בהתחלה על המוסלמים, אלא שפעם אחת סידנא (אדוננו) הנביא מוחמד ״ראסול אללה״ (שליח אלוהים) בארוחת צהרים, שתה יותר מדי יין, שכב וישן, ולא קם לתפילת אל-עשייא (תפילת המנחה) ומאז אסר על המוסלמים לשתות יין ומשקאות חריפים, לבל יהיו שיכורים וישכחו את שעת התפילה״.

לפני תשובתו של ר׳ אברהם אציין שערבים רבים נהגו לבוא אצל היהודים, קונים יין ומשקאות חריפים. מחוסר הרגל, היו משתכרים, נשכבים ומקיאים על מדרכות הרחוב, קיא יוצא מפיהם, וזבובים רבים שורצים על פיהם ועל גופם.

ר׳ אברהם עונה לחאג׳ ״תשובתך נכונה, אבל יש עוד סיבה אחרת. באחד מימי החגים שלכם, אני מזמין אותך לרחוב היהודים, ושם תמצא סיבה אחרת על זו שאמרת לי״. החאג׳ אל-בהלול נענה להזמנתו של ר׳ אברהם.

באחד מימי החג של המוסלמים, ר׳ אברהם והחאג׳ ירדו לרחוב היהודים. כמה ערבים ששתו לשיכרה, שכבו ברחוב, הקיא יוצא מפיהם, גדודי זבובים עוטים עליהם, ונראים כפגרי בהמות זרוקים ברחוב. החאג׳ נדהם ממראה עיניו, ולא במעט בושת פנים. פונה אל ר׳ אברהם ואומר לו ״זוהי חרפה וכלימה לתורת האיסלם, אביא דבר זה בפני מושל העיר, להעניש אנשים אלה בחומרה רבה״. ר׳ אברהם אומר לו ״גם אצלנו קיים מנהג שהכהנים עולים לדוכן בכל תפילה, לברך את הקהל, אבל בתפילת מנחה הם לא אומרים ברכה זו, פן ואולי בארוחת צהריים שתו גם הם לשכרה, וברכתם תהיה ברכת שיכור. יחד עם זאת אני מתכבד להזמין אותך לסעוד על שולחני ביום שבת, ותקבל תשובה מדוע מותר ליהודים לשתות משקאות חריפים״.

החאג',  ברצותו להבין את כוונת ר׳ אברהם, ומה זה יוסיף לו על מה שעיניו ראו, קיבל ההזמנה ברצון. ביום שבת, החאג׳ והרב עברו ברחוב היהודי. מכל בית בוקע קול שירה וזמרה. ״על מה כל השמחה הזאת״ שואל החאג׳. עונה לו ר׳ אברהם ״יהודים אלה גם הם בסעודת שבת שותים לא מעט, וכשרוחם טובה עליהם הם שרים לכבוד יום השבת, בשיריהם הם משבחים ומהללים בורא עולם על החסדים שהוא עושה יום יום לבריותיו. בבחינת מה שכתוב אצלנו ״ויין ישמח לבב אנוש״.

החאג׳ סעד על שולחנו של ר׳ אברהם, שגם הוא שתה לא מעט מהסעודה, והרים את קולו בשירה ובזמרה. בתום הסעודה, החאג׳ אומר לר׳ אברהם ״לקח טוב נתת לי היום, אעשה הכל כדי שחרפה זו תיעלם מדרך חייהם של המוסלמים. אני יודע היום מדוע אסור למוסלמים לשתות משקאות חריפים, כי הם אינם רגילים לכך״. 

ספר זה לעילוי נשמתו של חנניה דהן ז"ל

עין רואה ואוזן שומעת

סיפורים מחיי יהודי מרוקו אותם ראיתי ושמעתי

מאת חנניה דהן ז"ל. 

כוס קטנה או כוס גדולה

היה היה אדם שמדי לילה, לפני לכתו לישון, היה רגיל לשתות כמה כוסות ״מאחיא״ (כעין עראק), ובהיותו בגילופין עשה צרות רבות לאשתו ולבניו – מכות, שבירת כלי הבית ועוד. אשתו, שלא יכלה עוד לסבול מהרגלו, הלכה לרב העיר וביקשה גט, כי לא מצאה דרך אחרת להיפטר ממנו. הרב הזמין אותו אליו ודיבר על לבו. ובראותו שהאיש אינו יכול להיגמל משתיה מופרזת, אמר לו ״שמע בקולי, בוא ונעשה הסכם בינינו, שמהיום והלאה תשתה רק כוס אחת, ואולי בזה תיגמל לגמרי משתיה״. הצעת הרב היתה בנוכחות אשתו של האיש, שהבטיח לקיים את עצת הרב.

האיש ניסה וניסה, ולא יכול היה להתגבר על הרגלו. הוריד מהתקרה כוס הדלקה גדולה, שהיתה מצויה כמעט בכל בית, ומדי כל ערב היה שופך לתוכה כמות גדולה של ״מאחיא״ ושותה כדרכו, בהתאם לכמות שהיה רגיל לה. האשה חזרה לרב וסיפרה לו את התחבולה של בעלה.

הרב הזמין אליו שוב את האיש ואמר לו: ״הרי סיכמנו בינינו שתשתה רק כוס אחת כל ערב״. ״נכון״ אמר לו האיש ״אני שותה רק כוס אחת, אבל כבודו לא הסביר לי באיזו כוס מדובר. גם כוס ההדלקה נקראת כוס

״זו אשמתי״ אומר לו הרב ״לא עלה על דעתי, שכוס ההדלקה תהיה בעיניך ככוס לשתיה.״ האיש הבטיח שמהיום והלאה, הוא ישתה רק כוס רגילה לשתיה. ״גדול וקטן שם הוא, ועבד חופשי מאדוניו״. 

הרב שויתר על הריוח שמגיע לו

בזמנים קדומים, לפני כ-80 שגה, ועוד לפני הכיבוש הצרפתי, פרנסת היהודים, תחת השלטון הערבי, היתה בדוחק. רבים מהם היגרו לברזיל, לסחור בכפרים של הכושים, שאז לא ידעו אפילו מה ההבדל בין כסף לבדיל, או בין חתיכת זכוכית לאבן פנינה יקרה וכו'. יהודים אלה עזבו את משפחותיהם אפילו לעשרים-שלושים שנה. שם התחתנו עם נשים כושיות (לא יהודיות) ואפילו הולידו שם בנים ובנות. נשותיהם נשארו עזובות ועגונות. כדי לנסוע לברזיל, היה צורך בכסף רב להוצאות הנסיעה. בין היהודים התפתח מסחר משונה. אדם שרצה לנסוע לברזיל, פנה ליהודי עשיר, שישלם לו הוצאות הנסיעה, תמורת התחייבות בכתב, שבחוזרו הביתה למשפחתו, ולא חשוב לכמה שנים, את כל מה שיביא איתו מברזיל יחולק שווה בשווה בין שניהם. כי בדרך כלל אלה שחזרו מברזיל התעשרו מאד והביאו איתם כסף רב. אחד מאלה (מעירנו), ושמו נסים אברג׳ל שרצה גם הוא להתנסות בהרפתקאה זר פנה להרה״ג, רפאל אנקווה זע״ל, שהיה עשיר ובעל נכסים, ואמר לו, ברצוני גם אני לנסוע לברזיל. אינני רוצה לעשות העיסקה המקובלת, עם סתם אדם, שאולי תהיינה לי בעיות אתו, בזמן בואי. אבקש מכבוד הרב לממן לי את הוצאות הנסיעה, ואשאיר בידו כתב התחייבות, שכל הרכוש שאביא אתי, יחולק בינינו שווה בשווה. איכשהו העסקה סוכמה ביניהם והרב שילם לאיש את כל ההוצאות לנסיעה וקיבל לידו את כתב ההתחייבות.

יש לעיין שכמה מבין הנוסעים האלה לא חזרו בכלל למשפחותיהם ונשארו בברזיל עד שמתו שם. תופעה זו סבלו ממנה בעיקר נשים שנשארו עגונות עשרות בשנים עד אשר הרבנות הראשית במרוקו הנהיגה גט על תנאי, לכל אחד שרצה לנסוע לברזיל. הגט קובע שאם האיש לא יחזור לאשתו בעוד כך וכך שנים, הרי היא בחזקת מגורשת ויכולה להינשא לכל אדם אחר. אותו איש, נסים אברגיל, שעשה העיסקה עם הרב, חזר מברזיל והביא אתו רכוש רב. ביום שבת, אחרי תפילת שחרית, ערך סעודה גדולה לבני הקהילה, על שחזר בשלום למשפחתו. עוד לפני סיום הסיפור, אציין שבעירנו, היה אדם זקן, קרוב למשפחת אשתו של הרב אנקווה. איש זקן זה ושמו בנימין אסראף (המוכר לי – ח.ד.), היה בעל חכמת חיים נדירה ובעל תבונה רבה. הוא קנה לעצמו בפני הבריות תואר של יועץ בחזקת עורך דין. ואכן, בשכל ובתבונה טבעית רבה, הוא פתר כמה בעיות שהובאו בפניו.

במוצאי שבת ההיא, הלך לביתו של נסים אברג׳ל ואמר לו ״יחד עם השמחה שחזרת לביתך, הרגשתי שאתה בכל זאת עצוב, ושמחתך אינה מלאה״. ״אמת״ הוא עונה לו ״הרי כבר למחרת אלך לבקר את הרב, ואתן לו את חלקו – מחצית הרכוש והממון שהבאתי אתי. האם יש לי מנוס מההתחייבות הכתובה שהשארתי בידו? ״ ״תן לי סכום מסויים, ואעוץ לך עצה, שהרב לא יקבל ממך אפילו פרוטה אחת״. למחרת היום האיש הלך לרב, הביא אתו שתי שקיות ובכל אחת מהן בדיוק מחצית ההון שהוא הביא אתו, הניח על השולחן שתי השקיות. ״הנה, כבוד הרב, חלקך בשקית אחת וחלקי בשקית שניה. אבל רצוני לומר לכבודו (בהתאם לעצה שקיבל מאת ימין אסראף), כסף זה הרווחתי אותו באיסורים חמורים, אכלתי מכל הבא ליד, בשר חזיר ובשר בהמות לא כשרות. נשאתי אשה כושית שאינה יהודיה והשארתי בנים בחזקת ממזרים, ועוד עבירות חמורות, שהעונש עליהן הוא בגיהנום. כפי שהרב השתתף אתי בריווח, אני מבקש בכתב שכבודו יהיה גם שותף לכל העבירות החמורות שעברתי עליהן, ושהעונש יפול על שנינו״. הרב ידע איכשהו מי הציע לו עצה מתוחכמת זו. ״קח ממני את הכסף הטמא שלך. שלם לי רק דמי הנסיעה שנתתי לך. ובפניך אני קורע את כתב ההתחייבות שהשארת בידי, ובזה אני פוטר את עצמי מכל העבירות שדרכן השגת הכסף הטמא הזה״. וכך היה. הרב ויתר על חלקו, ויצא נקי מכל עבירה. ימין אסראף קיבל דמי שכר הצעתו מידי נסים אברג׳ל, שכלל לא חשב בינתיים על העונש המגיע לו, בעבור אותן העבירות. ״ותבונה בלב יועץ״.

ספר זה לעילוי נשמתו של חנניה דהן ז"ל

עין רואה ואוזן שומעת

סיפורים מחיי יהודי מרוקו אותם ראיתי ושמעתי

מאת חנניה דהן ז"ל. 

הרצל מול פארוק

בעובדי בדואר, עבד אתי ערבי בשם זמורי אל-בכראווי. הוא היה נשוי לאשה יהודיה, מסעודה ממראכש, שבכל זאת שמרה על יהדותה מבחינות רבות. אפילו האוכל בביתה היה כשר. הערבי הזה, התיידד אתי טוב מאד, אבל למטרות מסויימות כדי לדעת היטב את פעילותי הציונית, כי הוא ערבי לאומני מובהק, וידע איך להיות אדם מזוייף ודו-פרצופי. מדי בוקר, בלכתו לעבודה היה עובר דרך הבית שלי, אומר ״בונג׳ור״ לבת שלי ונותן לה נשיקה. הוא יזם כמה פעולות נקמניות נגדי אפילו רצח. והודות לאשתו ידעתי על מזימותיו, ואף ניצלתי שלש פעמים ממוות בטוח.

יום אחר הוא אמר לי: ״חנניה, זה שנים שאנו מכירים זה את זה, ואף פעם לא ביקרת אצלי ולא ביקרתי אצלך, אני מזמין אותך לפגישה חברית אצלי בבית״. נענתי לרצונו ובקשתי ממנו לא להגיש בישולים ודברי בשר, אלא פירות וירקות, שתיה וכו'.

הכרתי גם את אביו ואת אחיו שהיו נחמדים מאד. ורחוקים מדעותיו הלאומניות.

ביום שנקבע באתי לפגישה. לתדהמתי מצאתי עוד כעשרה ערבים, כנראה שהוא הזמין אותם להכיר אותי אישית.

בשבתנו בחדר האורחים, ראיתי שהוא הניח וסידר על המזנון סמלים ערביים שונים: ספר הקוראן, דגלים קטנים של כמה מדינות ערב ופסל קטן של פארוק – מלך מצרים. שוחחנו ברוח טובה על כל מיני נושאים: יהדות, ציונות, ארץ ישראל וכו'. נזהרתי מאד להתנהג בתבונה, וברוח סובלנית. ידעתי איך שהוא על המטרה הנכונה של הפגישה. נחשפתי לעיני כל הלאומנים הערבים, ומאז התנהגתי ביותר זהירות. הפגישה נגמרה כאילו ברוח טובה.

אחרי חודשים, אמרתי לו: ״זמורי, הגיע הזמן שאחזיר לך טובה תחת טובה, אני מזמין אותך ואת חבריך לפגישה בביתי״.

לפני הפגישה סדרתי על המזנון: ספר תנ״ך, דגל התנועה הציונית, כמה דברים מתוצרת ארץ-ישראל, ופסל קטן של הרצל שהיה לי, ועם זה תעודת הבן שלי אוריאל, שנרשם בספר הזהב של הילד מטעם ״קרן הקיימת לישראל״.

אשתי התנגדה לסידורים אלה בכל תוקף, באומרה שזה ימיט עלי שואה. לא קבלתי את דעתה. ביום המועד, זמורי בא לביתנו עם שבעה ערבים, כנראה מאותם שהיו בפגישה הראשונה. הכיבוד היה עשיר מאד, השיחה בינינו היתה שטחית ביותר כנראה שהם נדהמו ממה שראו. נתנו לי מתנה ועזבו הבית ברוח צנונה ביותר.

למחרת היום בא אלי זמורי ואמר לי: ״ניקרת לי ולחברים שלי את העיניים בדברים שהצגת על המזנון״. עניתי לו: ״א) הדברים שראית על המזנון שלי, לא היו למענך או למען חבריך, תמיד הם מונחים על המזנון שלי. ב) אני לא אמרתי מלה על מה שהנחת בכוונה על המזנון שלך. אתה ערבי, ואני יהודי וכל אחד מאתנו יש לו השקפת עולם משלו. קבל את זה בהבנה, על אף שאני יודע מה המזימות שאתה רוקם נגדי. אמשיך בדרכי עד אשר אתה תבין. שאין כל שנאה בינינו״. הסוף ידוע.

פגר חתול שלא היה בתנאים הכתובים

שליחים (שדרי״ם) רבים, הגיעו למרוקו מארץ ישראל לאיסוף תרומות, כי יהודי מרוקו תרמו רבות למוסדות הישוב הישן בא״י (ראה ״שלוחי א״י, מאת אברהם יערי). רוב השליחים היו ממוצא ספרדי, ובעיקר מקרב יוצאי מרוקו, שעלו לא״י בתקופות שונות. הם נקבעו במיוחד בגלל ארץ מוצאם (מרוקו) שתנאי החיים של היהודים בה היו ידועים להם, ומרצונם קיבלו על עצמם תנאים אלה. בתקופה מסויימת נשלח למרוקו שד״ר אשכנזי, מטעם מוסדות חברון. בהגיעו למרוקו, הוזהר מפני הגזרות החמורות שהונהגו אז על יהודי מרוקו (גזרות אלה לא היו ידועות לו), מחשש שיקים שערוריה אם פעם ייפגע על ידי הערבים. בשומעו אזהרה זו, החליט ללכת למושל העיר המוסלמי ואמר לו ״אני באתי מארץ הקודש לאסוף תרומות לעניים ולמוסדות צדקה, למוסדות ״המוגרבים״ (יוצאי מרוקו) החיים בדלות ובחוסר כל. שמעתי והוזהרתי, שבמרוקו קיימים תנאים מיוחדים וגזרות על היהודים. ברצוני לדעת אותם כדי שאסתגל להם גם אני״. המושל אמר לו ״קח דף נייר ורשום: היהודים חיים בנפרד ברובע שנקרא ״מללאח״. ברובע זה איש לא מתערב בענייניהם. אם כי, מדי פעם, יש התנפלות עליהם, שוד והרג מטעם כמה שבטים ערביים, שמורדים בשלטון. היהודי חייב ללבוש רק בגדים שחורים, אסור לו, מחוץ ל״מללאח״ לרכב על חמור או על כל בהמה. בעוברו ברובע המוסלמי, הוא חייב להחזיק את נעליו ביד וללכת יחף. לא פעם קורה שערבי כלשהו נותן לו מכה על הראש ואומר לו ״האדא מא כ׳ללאוולך ג׳דודך״(זה מה שהורישו לך אבותיך), ועוד כמה גזרות אחרות״. השד״ר אומר למושל ״גם בארץ הקודש, הערבים מתנכלים ליהודים, אבל לא בתנאים קשים כאלה. על אף היותי בעל נתינות זרה, למען הצלחת שליחותי, אני מקבל על עצמי גזרות אלה, אם כי בכוחו של המושל לבטלן. כי הרי לשנינו, אתה ואנחנו, יש לנו אב אחד״.

יום אחד, בצאת אותו שד״ר לסייר ברובע המוסלמי, התנפל עליו ערבי אחד ואף לקח פגר חתול מת שהיה ברחוב וזרק אותו על פניו. השד״ר התנפל על הערבי והנחית עליו מכות נמרצות. מוסלמים עוברי אורח נטפלו לרב, היכו אותו והביאו אותו בפני מושל העיר. המושל אומר לרב ״הרי הזהרתי אותך מראש, ולמה הכית את הערבי״. ״אדוני המושל״ אומר לו הרב ״הרי רשמתי בפני את כל הגזרות הקשות החלות על היהודים, עליהן חתמת במו ידיך, אבל לזרוק על יהודי פגר חתול, זה לא כתוב בין הגזרות שרשמתי״. המושל ראה שהרב צודק בטענתו, שחרר אותו והעניש אותו ערבי שזרק עליו את פגר החתול, ואף הקל במקצת את הגזרות הבלתי מוצדקות שנגזרו על היהודים, בזכות אותו שד״ר. ״חוכמת חכם תיישר את דרכו״.