אבן ממחילות הכותל מעל אבני קבורת הצדיק
אבן ממחילות הכותל מעל אבני קבורת הצדיק
זכות גדולה וקדושה נפלה בחלקי לספר על מעשה מדהים ומרטיט שאירע לי ביום ההילולה לכבודו של הצדיק המקובל רבי עמרם בן דיוואן בעיר וואזן אשר במרוקו בשנת התשנ״ה.
על כן הנני רואה חובה קדושה לשתף רבים במעשה נשגב זה אשר הוא בחינת ״צדיקים במותם נקראים חיים״, וכמאמר הבעל שם טוב שהסיפור אודות נפלאות הצדיקים הינו בהתעסקות במעשה מרכבה.
בפרט אנו שגדלנו וינקנו אמונה זכה ותמימה מהנהגותיהם ; ומתורתם של קדושי עליון אלו.
*מעשה זה סופר לי אישית מבעל המעשה עצמו ה"ה ידיד נפשי הרה״ג יוסף הלוי שליט״א רבה של קצרין והסביבה
לפני שאגולל את עיקר המעשה, אקדים ואומר שהורי הם ילדי מרוקו ואני הצעיר זכיתי להיולר בארץ ישראל אך ספגתי וינקתי רבות מתרבותם הנפלאה של יהודי מרוקו ואמונת חכמים.
תחילת המעשה היה בקבלת שיחת טלפון בלתי צפויה מידיד ותיק, אשר שאלני אם ברצוני להישתתף בהילולה של רבי עמרם בן דיואן במרוקו, וזאת כתשעה ימים לפני יום ההילולה ל״ג בעומר, התשובה היתה חיובית בנחישות וללא היסום, כמי שתיכנן נסיעה זאת מימים ימימה.
אופן ההחלטה ללא בדיקה ביומן, אמירת כן ללא היסום מבלי שאשאל את משפחתי, חיזקו בי את האמונה שאכן הנני חייב להשתטח על קברו של הצדיק, וכדברי אימי 'שהתלותה אלי למרוקו, אמרה לי ״הצדיק קורא לך״ סע.
סידורי הדרכון ונהלי הנסיעה היו בסיעתא דשמיא ללא כל עיכובים, אך לפני נסיעתי גמלה בי החלטה להביא לצדיק מתנה מארץ ישראל, ארץ שכל רב אהב ועשה למענה כשד״ר וחונן את עפרה.
מכיון כשאני קראתי שעל קברו ישנו גל אבנים חשבתי בליבי שהדבר הנכון הוא להביא לקברו אבץ מארץ ישראל על כi נסעתי למנהרות הכותל. ושם משמים פגשתי את ידידי מנהל החפירות וסיפרתי לו על כוונותי, והוא הכניסני למחילות הכותל ונתן לי אבן וביקש ברכה עבורו.
הנסיעה אל קברו של הצדיק היתה מעין עליה לרגל בגיל וברעדה, והנה אני נמצא ברחבת הקבר, המונים מכל קצוות תבל הגיעו להילולה, והמעמד היה מרגש מאוד.
התפללנו מנחה, לבשנו ג׳לביה כיאה לארוע מעין זה, ואז הוצאתי את כלי השחיטה, ושחטתי כחמישה כבשים, וסימן יפה היה שכולם היו ״חלק״.
לאחר שהתפללנו ערבית פצחנו בשירה ופיוט, ערכנו סעודת מצוה לכבודו של הצדיק, אמרנו דברי תורה וברכת המזון, ואז הגיעה העת להניח את האבן.
השעה היתה אחת עשרה בלילה בערך, אימי התלוותה אל חלקת הקבר, ושם היו מצויים כעשרה אנשים. על גל האבנים היו פזורות מעפר מדורות קטנות ונרות נשמה, שהודלקו לכבוד הצדיק.
קראתי מספר פרקי תהלים, ערכתי השכבה לזכרו, ואמרתי את הפסוק ״וכיפר אדמתו עמו״ הנחתי את האבן במרכז גל האבנים שעל קברו ואז התרחש דבר מדהים.
לפתע רוח חרישית נכנסה מכיון דרום מערב, בתנועה סיבובית אך מהירה איחדה את המדורות הפזורות לעמוד אש אחד, כמין מערבולת המתנשאת לגובה של מטר-וחצי, והמפליא מכל שעמוד האש הזה התרכז בדיוק במקום שהנחתי את האבן. התרחיש הזה היה למספר שניות כאשר שריקה נפלאה מלוה את הרוה. הרוח פסקה וכל מדורה שבה למקומה והמחזה היה מבהיל ומרהיב כאחד.
אודה על האמת שאני אישית הייתי בהלם, משתומם ומתפעל, ואז אימי לחשה לי בערבית שהצדיק לוקח את האבן אל תפחד.
לצידי עמד צעיר מתל אביב ששאלני אם הנחתי חומר מסוים, ואני בקושי רב עניתי שזו אבן ממחילות הכותל, היה ניכר בו הפלא וביקש שאברך אותו.
ברגע זה אמי אחזה בידי והאיצה בי לצאת, וזאת מפני שהאנשים שהיו סביב הקבר עיכלו את אשר ראו והתקרבו אלי לברכה. אך אמי כנראה חששה ״מעין הרע״.
ארוע זה ליוה אותי בעת שהותי במרוקו, וניתן לומר גם היום ובכל זמן שאני מספר על המעשה מהדהדת בתוכי אותה שריקה נפלאה שממלאת אותי בתחושת קדושה והתרוממות רוח.
זכותו תגן על כל עמו ישראל אמן.
סעודה על חשבון הצדיק
סעודה על חשבון הצדיק
מעשה זה סופר לי אישית מידידי הטוב שולשלת יוחסין אוהב התורה והמסורת הקדושה שלנו, רבי אורי אלנקווה הי״ו תושב ירושלים עיה״ק. אשר שמע אותו מאחיו יואל חבית של בעה״ב ר׳ יצחק
רבי עמרם בן דיוואן זצוק״ל השד״ר מחברון זכה לכן שההילולה שלו שנקבעה ל־ט״ו באב, נערכת ברוב עם הדרת מלך לא רק על קברו בוואזן, אלא בכל ישוב בו קיימת יהדות מרוקו.
בעיר אשדוד, מתקיימת ההילולה מדי שנה בשנה בביתו של אחד מחסידי הצדיק, ר׳ יצחק נ״י העורך סעודת מלכים לבאים הנהנים מדברי תורה ומשירה מרנינה.
לפני כמה שנים, במהלך ההילולה של ר׳ עמרם, נכנם אל הבית, דהיינו להילולה, צעיר ללא כיפה על ראשו ומבקש מבעל הבית רשות לספר מדוע הגיע אף שלא הוזמן.
אני חילוני וגדלתי, מנותק מן היהדות ובודאי ללא אמונת הצדיקים.
קיבלתי הכשרה כמדריך טיולים לחוץ לארץ והציעו לי להדריך טיולים למרוקו הדבר מצא חן בעיני וזה כמה שנים הריני מדריך טיולים למרוקו.
והנה בשנה שעברה תוך כדי הטיול, נסענו לוואזן, לקברו של .רבי עמרם בן דיוואן.
השעה היתה שעת בין הערביים וכשהגענו לכפר אשג׳ן, חשתי בעוינות מסוימת מצד התושבים והחלטתי לוותר על סיור בכפר ולעלות ישירות לציון הצדיק, בדרך עוקפת.
והנה בהגיענו אל ציון הצדיק, ראינו שממתינה לנו אישה קשישה ופונה אלי כראש הקבוצה – ״ברוך בואכם לרבי עמרם, אני מזמינה אתכם לסעודה״.
הלכנו אחריה מופתעים ובהיכנםנו לחדר, נדהמנו לראות שולחנות ערוכים לתפארת כמיטב מסורת קהילת יהודי מרוקו ואז שאלתי את הזקנה לפשר הדבר והיא ענתה לי:
״השבוע נגלה אלי בחלום _רבי עמרם בן דיוואץ ואמר לי ״קבוצת תיירים בת 40 איש תגיע מישראל ביום זה וזה, וסכנה תהיה נשקפת לחייהם, לכן הזדרזי והכיני להם סעודה זו כשקיבל את רשותו החל לספר:
והמתיני להם ובזכות זאת ינצלו״.
״לכן הזדרזתי להגיע מכזה-בלנכה, עיר מושבי לכאן, להגיש לכם את הארוחה׳ מסיימת הקשישה את דבריה ומזדרזת להגיש לנו הארוחה ואכן מנינו 40 איש, ההפתעה והשמחה היתה גדולה ובפרט לנוכח העובדה ששמתי לב לעוינות שליוותה אותנו מצד המקומיים.
ולפתע, לראשונה בחיי, עמדתי מול תופעה שלא יכולתי להסבירה והיא כח הצדיקים והשפעתם גם לאחר מיתתם. כן סיים הצעיר את סיפורו בהתרגשות וכשסיים דבריו נישקו בעל הבית, ר׳ יצחק, והזמינו להישתתף בסעודה ולבסוף ביקש בעל הבית מהצעיר, מדריך התיירים, להישתתף בהילולה, מדי שנה בשנה. ראו כמה גדולה זכות הצדיקים שלא רק שהם קרויים במיתתם חיים, אלא שאף מגלים פניהם המאירות, גם לרחוקים ובודאי שבכך מקרבים, גם אותם אל חיק היהדות.
ואכן בביקורי בקיץ התשנ״ה בוואזן, על קברו של הצדיק, חשתי בהתרגשות רבה ובתחושת קדושה והתרוממות רוח שלא ניתן לתארן במילים ואין לי ספק שרק המידות התרומיות בהן ניחנו הצדיקים, והנהגות הקדושה, כפי שהיו נהוגות בקהילת קדושים זו, יכולות הן להצמיח דמויות מופת כדוגמת הצדיק _רבי עמרם בן דיוואן.
אל מעיין העדן – הרב מאיר אלעזר עטיה
אבן מקברו של רבי עמרם בן־דיוואן
אבן מקברו של רבי עמרם בן־דיוואן
מקרה משותף ביני לבין מר משה דהאן
כל אבן מערימה האבנים המכסים את קברו של הצדיק רבי עמרם היא חלק בלתי נפרד מציון קברו בקשתו היתה שלא יקימו שום מצבה מבניה על קברו, אלא רק ערימת אבנים פשוטות.
החכמים והצדיקים ז״ל מתוך צניעות וענווה התנגדו שיקימו על קברם מצבה או כל ציון קבר מונומנטלי אחר, וזו סיבת המצאות גל האבנים כאמור על קבר הצדיק.
בחודש אייר התשמ״ב נסעתי בטיול מאורגן למרוקו דרך פאריס, בקבוצה היה גם ידידי המכובד רבי מאיר אלעזר עטיה הי״ו, ביום שנחתנו בשדה התעופה של כזה־בלנכה עשינו דרכנו באוטובוס מיוחד לאשג׳ן לקבר של רבי עמרם כשמונה ימים לפני יום ל״ג בעומר שהתקיים ביום א׳ י״ח אייר תשמ״ב הקרוב.
ביום שנחתנו בכזה־בלנכה ביקרנו כל הקבוצה בקבר של הצדיק רבי עמרם, זה היה ביום הראשון שלנו במרוקו, שעתיים בלבד ובאותו ערב נסענו לפאם, כאמור זה היה ביקורי הראשון באשג׳ן.
בפעם השניה באתי לבד ביום א׳ ל״ג בעומר. בערב כשהטקם המסורתי הסתיים כבר מצאתי מעט מאד מבקרים צבט לי הלב לראות כשני מנינים בלבד אנשים נשים וטף.
שאלתי את עצמי, איפה הם הרבבות שהיו עולים ביום ל׳׳ג בעומר לקבר של רבי עמרם בן־דיוואן, נשארתי שתי לילות שם ביום ג׳ באייר חזרתי לפגישה ברבט, עם הרב מאיר אלעזר עטיה, לפני שעזבתי התייחדתי על קברם של סבי, של סבתי ושל אבי.
יום לפני שעזבתי חשבתי לתומי, כגבאי של בית הכנסת ע״ש רבי עמרם בן דיוואן זצ״ל בגבעת אולגה-חדרה, לקחת אבן מעל קברו של הצדיק כחלק מקדושתו ולהביאה עמי לישראל, ולהניחה בארון הקודש של בית הכנסת הנקרא על שמו.
כמה אנשים מכובדים שהיו שם כששאלתי אותם אם אוכל לקחת עימי אבן אחת מהערימה, אמרו לי תזהר! שלא תעשה דבר מה, אסור לך לקחת אפילו גרגיר אחד מהערימה.
לצערי הגדול אני מודה לא שמעתי בקולם ואכן לקחתי עמי אבן לא גדולה שמשקלה היה אולי 2 ק״ג.
אך מאותו יום באו עלי כמה צרות מאד מצערות.
הראשונה בהם היתה כאשר חזרתי מוואזן לרבאט באוטובוס מלא כולו ערבים עם ירידתי מהאוטובוס כייסו אותי שני ערבים ולקחו ממני ארנקי שבו היה כל סכום הכסף שהבאתי עימי בסך 1500 דולר.
בארנק היה גם כרטיס ויזה ותעודת מעבר המסמך העיקרי שבו יכולתי לנסוע למרוקו ושבו אני עתיד לחזור גם משם, נשארתי ״ערום״ בלי פרוטה בכים, אפילו במה להגיע למלאח של רבאט לפגישה עם חברי רבי מאיר עטיה, בלית ברירה הלכתי ברגל למלאח של רבאט.
כאדם שמאמין ידעתי שזהו עונש על האבן שלקחתי מהקבר של הצדיק רבי עמרם.
כעבור שמונה ימים כל הקבוצה שבאה איתנו מישראל למרוקו היתה אמורה לטום חזרה ואני איתם לפאריס.
יו״ר ועד הקהילה שנמסר לו על מה שקרה כאשר הכייסים שדדו את ארנקי ואין בידי תעודת המעבר ולא ירשו לי לטוס בלי מסמך רשמי, הבטיח שיתקשר לשלטונות המכס בשדה התעופה והוא יסדיר הענין.
כאמור כל הקבוצה באה כ־3 אוטובוסים לשדה התעופה ״נוואסר״ כולם הורשו לעלות למטוס לפאריס ואותי מחוסר תעודת המעבר לא נתנו לי לטום עם כולם, נשארתי בפחי נפש בודד לבד בשדה התעופה, עד שבא מישהו מקרובי אחד מהקבוצה והסיע אותי בחזרה לכזהבלנכה, זהו העונש השני, ואני כמאמין בצדיק האמנתי שהוא העניש אותי שוב.
יהודי יקר וחשוב מקהילת יהודי כזה־בלנכה לקח אותי תחת חסותו ואירח אותי אצלו כמו אח, ודאג שועד הקהילה (הרבה יהודים היו מיודדים עם המשטרה בעיר) יטפל בענין החזרתי לפאריס. |
עברו שלושה ימים ואחד מחברי הקהילה סידר ענין תעודת המעבר, באיחור של
ארבעה ימים הורשתי לטוס כיהודי מישראל לבד, ומזכיר ועד הקהילה שמו ממן
דוד קיבל הוראה מיו״ר ועד הקהילה שילווה אותי ברכבו עד שדה התעופה של
כזה־בלנכה.
כשהכל מסודר הורדתי שתי המזוודות שלי והיה בידי תיק יד שבו שמתי
האבן הקדושה, ומסרתי את המטען לבקורת המכס בלי לפתוח המזוודות
שוטרי המכם סימנו ב־x את המזוודות בלי לפתוח אותן, ואמרו לי שאת
התיק שבידי להשאיר אותו גם כן עם המזוודות, ביקשתי דמי כיס מהרב מאיר עטיה שיחי׳ והוא העמיד לרשותי כל סכום שביקשתי.
מזכיר ועד הקהילה, והמארח שהתארחתי בביתו גם כן באו ללוות אותי ועוד עוזרו של היהודי שדאג שהמשטרה והמכם לא יעשו לי קשיים גם הוא התלווה לשדה תעופה, וכולם לא זזו מהמקום עד שראו אותי עולה לאוטובוס המיוחד עם הנוסעים של המטוס לפאריס.
וכן לא זזו עד שהאוטובוס התחיל לנסוע לכיון המטוס, הם נפנפו לי בידם, כאות להגיד לי סע לשלום, אח״כ הגענו לאוטובוס, ועלינו כולנו.
ביחד עם כל הנוסעים תפסתי את מקומי במטוס, לא עברו רק כמה דקות, כשהמטוס עומד להמריא נכנס פתאום איש המכם וקרא בקול רם מי זה משה דהאן? כולי נרגש ומפוחד עניתי שזה אני, בצרפתית אמר לי נא להתלוות אלי.
כשירדתי מהמדרגות של כבש המטום הוא אמר לי שהם מצאו איזה תיק מונח בצד, וזהינו אותו שהוא שלך ובתוכו בין יתר הדברים מצאנו אבן שחורה, ואני מבקש שתבוא לתחנת המכם של המטענים ולתת לנו הסבר לטיבה של האבן בתוך התיק.
כל זה קרה כשכל המנועים של המטום היו פועלים ומתכוננים לטוס, פחד ורעדה אחזו בי, הנני צפוי לעיכוב או אמרתי אוי ואבוי לי, הסתבכתי טוב עם ענין האבן של קבר הצדיק, המקרה נורא הדאיג אותי, איך שהגעתי, קצין המכס דרש ממני שאסביר לו מה יש בתוך התיק, ומה עושה האבן השחורה, אולי כשהמטוס יתחיל לטוס עלולה האבן להתפוצץ.
אז לא היתה לי ברירה הסברתי מהי האבן ולאיזה מטרה אני מטלטל אבן כזאת אמר לי הקצין אתם הישראלים אני יודע שלא תעשו לנו צרות, אבל מנין להאמין לך שאכן האבן היא קדושה, ולסחוב אבן מעל קברו של ״החכם לחזן בן עמרן״ זה נגד המוסר;
נעשה עימי חסד וקציני המכס קיבלו את ההסבר שלי, אולי מאת הצדיק ומהשם היתה זאת, שמו של הצדיק מוכר גם בחוגי המשטרה והמכס, הורו לי לארוז מיד את תיק היד ולרוץ מהר לפני שהמטוס ימריא, את המרחק בין תחנת המכס לבין המטוס היגמאתי תוך דקות, איך שעליתי במדרגות של כבש המטוס הוא המריא בדרכו לפאריס.
לפני שעזבתי את כזה־בלנכה כל המשפחה ידעה על התקרית שכייסו אותי ואין בידי תעודת מעבר במה לחזור, עמרם הבן שלי התקשר לחבירו וידידו מר גולן וסיפר לו כל המקרה, וביקשו אם אפשר להפעיל השגרירות הישראלית ע״מ לאפשר לי לצאת ממרוקו.
חבירו של בני הוא משה גולן (גוזלן) חבר משלחת הרכש באירופה ויש לו גישה חופשית וחיובית לשגרירותנו בפרים, אולם תודה לאל לא נזקקתי לסיוע המשלחת, ובשלום הגעתי לשדה התעופה ״שארל דה־גול״. שם מצאתי החבר של הבן שלי שחיכה לי, ונסענו ברכבו עם המזוודות אליו הביתה.
בערב, מר גולן שיחי׳ רצה שנחגוג את האירוע כולו בשתיה ובארוחת ערב ידידותית, ובעוד מועד שמו כמה בקבוקי שתיה בפריז׳דר.
היינו מליאי התפעלות מסיומו של העיכוב שלי במרוקו, ותוך השיחה שלנו נשמע פתאום פיצוץ בפריז׳דר, וכל תכולת הפריז׳דר התמלאה מרסיסים של בקבוקי השתיה ושל כל הבקבוקים האחרים.
כשהורדנו המזוודות וגם את תיק היד בביתו של מר גולן נמנעתי מלספר לו על האבן שסחבתי עמי ועל שלושת העונשים שקרו לי ואני באמונתי חושב שמה שעבר עלי הוא העונש על לקיחת האבן.
אף פעם לא קרה לנו דבר כזה אמר מר גולן, באמונתי ובלי לגלות לבעל הבית מאומה, האמנתי, שההתפוצצות קרתה בגלל האבן שהכנסתי אצלו לבית.
אומרים שאין חטא בלי עונש.
המסקנה, אני שילמתי בנזקי ממון ומתחים אן לא בגופי ב״ה.
הבאתי את הסיפור כולו ואת התלאות שעברו עלי, והשארתי לקוראים הסיפור המוזר אם כל האירועים לא היו בחזקת עונש שיצאתי ממנו בכבוד.
ואולי גם הנס שלא נשארתי תקוע במרוקו והיו דברים מעולם.
כמו כן הנס שלא נעצרתי בדבר האבן ע״י המכס.
ועל המטוס שכאילו חיכה לי עד שגמרתי את החקירה במכס.
וכן מה שקרה אצל המארח שלי בפרים מר גולן.
ן
למרות זאת הרגשתי כאילו הצדיק לא מחל על כבודו וקיבלתי החלטה דרמתית ואמרתי שבלי נדר אם השם יעזור לי אני שוב אסע במיוחד למרוקו ואחזיר האבן הקדושה למקומה על הערימה.
בנתיים לקחתי והפקדתי אותה בביכנ״ם, ע״ש רבי עמרם בן דיוואן זצ״ל בקרית־גת, בידיו של ידידי ר׳ יצחק בן־שושן שיחי׳.
אותו יום שהעברנו אותה לקרית־גת, המתפללים שם ועוד קהל אחר הכניסו את האבן לארון הקודש, והתייחסו אליה כאילו שמכניסים ספר תורה, ביראה כבוד והתנגדו לרעיון העתידי להחזיר האבן למקומה על הערימה של הקבר ואמרו שלהפך האבן היא זכרון לימי ל״ג בעומר שעברו ואת הילולתו, ואנו מאד נשמח שתשאר בידינו ועד היום האבן מונחת שם למזכרת נצח.
גדולים צדיקים במיתתן
ידידנו המפורסם מר זאב ריוח סיפר ברדיו מקרה דומה אשר נכח בו, לפני כמה חודשים בעלותו על ציונו הקדוש של הצדיק בוואזן, בטיול אשר ארגן עם קבוצה מישראל.
גברת אחת מהנוסעים אשר היתה אתו בטיול כאשר גמרה להתפלל מעל הקבר. לקחה איתה אבן מהקבר כדי להניחה אצלה בבית, כאשר עלתה על האוטובוס בחזרה מהצדיק, נהג האוטובוס ניסה להניע את המנוע כדי לנסוע, המנוע בשום אופן לא נדלק, הנהג עם כמה טכנאים בדקו וחפשו מה מקור הבעיה אך לא מצאו שום סיבה מוצדקת למקרה זה.
מר זאב ריוח שהוא בעל אמונה חזקה ומנוסה כבר בנסי הצדיקים הבין שיש כאן בעיה על חושית מחוץ לטבע.
פנה לנוסעים וביקשם לעשות חשבון נפש, אולי מישהו מהם עשה איזה מעשה לא שפיר נגד רצונו של הצדיק.
לפתע קמה אישה והודיעה לו שבלי כוונה רעה לקחה אבן מעל קברו של הצדיק, כדי להעלותה לישראל.
מיד הבין שזו הבעיה וביקשה להחזיר את האבן לקבר. תיכף ומיד איך שהגברת ירדה מהאוטובוס, הנהג ניסה להניעו והנה המנוע נדלק כאילו לא קרה כלום.
הנהג וכל הנוסעים נדהמו וכל המפקפקים בנסי הצדיקים נשארו עם פה פעור, תה היה קידוש ה׳ גדול.
ברוך המקדש שמו ברבים.
Rabbi Amram Ben Diwan – Une Hiloula à Ouazzane
Rabbi Amram Ben Diwan – Une Hiloula à Ouazzane
Chaque année, à l'occasion de l'anniversaire de sa mort, plus d'un millier de pèlerins se rendent sur la tombe de Rabbi Amram ben Diwan dans les environs de Ouazzane. L'histoire de ce saint juif décédé il y a 235 ans et de son culte est singulière. Immersion au cœur d'un moussem juif séculaire.
Article de Mouna IZDDINE
Paru en Juin 2017 -Dans "Din Wa Dunia N°19"
Samedi 13 mai 2017. Il est un peu plus de 15 heures à Asjen, commune rurale de quelques 15 000 habitants, à 9 kilomètres au nord de Ouazzane. Un soleil éclatant brille sur le petit village niché aux pieds des montagnes du Rif occidental, inondant de lumière le vaste sanctuaire de Rabbi Amram Ben Diwan, ses sépultures blanches et son oliveraie centenaire. C'est shabbat, jour de repos et de recueillement. Les échos des conversations parviennent jusqu'à l'imposant portail de fer donnant sur la route goudronnée. Un homme en pantalon de costume noir et chemise blanche, barbe soigneusement taillée et kippa sur la tête, amène un plat de skhina(2) aux agents de l'ordre rassemblés dans une pièce mitoyenne pour le déjeuner. Ils débarrassent leur tagine de poulet à peine entamé, picorent dans la skhina en essayant d'en deviner les ingrédients, la satiété prompte et le regard scrutant attentivement les allées et venues. Grésillements de talkies walkies et aboiements de chiens policiers. Gendarmes, agents de sécurité et sentinelles montent la garde devant le portail surmonté de drapeaux marocains. Les entrées se font au compte-gouttes, les véhicules sont passés au peigne fin. Si par le passé, l'accès aux sanctuaires juifs était chose aisée pour tous les visiteurs, depuis les attentats du 11 mai 2003(3), les lieux de culte et de rassemblement de la communauté juive font l'objet d'une vigilance sécuritaire étroite : « La bienveillance des autorités nous touche. Le personnel affecté aux cuisines et à l'entretien est aussi très aimable et respectueux de nos traditions », confie une mère de famille toulousaine.
Rabbi Amram fait partie des quelques 90 saints juifs marocains vénérés à la fois par les juifs et les musulmans.
D'HÉBRON LA SAINTE À OUEZZANE LA CHRIFA
Mais qui est donc ce saint vénéré depuis plus de deux siècles ? Né à Jérusalem, Amram ben Diwan s'installe à Hébron en 1743. C'est de cette ville pieuse(4) qu'il est envoyé comme chalia'h (émissaire) au Maroc pour collecter des dons en faveur des yéshivot(5) de Terre sainte. Rabbi Amram élit résidence à Ouazzane, où il fonde un talmud-torah et une yéshiva pour les élèves nécessiteux. Grâce à son érudition, sa générosité et sa bienveillance, le maître acquiert le respect de ses disciples et de l'ensemble de ses coreligionnaires. Mais, après 10 ans d'exil, le mal du pays le pousse à rentrer à Hébron, où il approfondit son étude de la Torah auprès des illustres Rabbi Haïm Bagoyo et Rabbi Avraham Guidélia. Son retour au bercail sera néanmoins de courte durée. Un jour, désirant ardemment se recueillir au Caveau des Patriarches, interdit aux juifs à l'époque, Rabbi Amram y pénètre en se déguisant en musulman. Repéré par un homme qui le dénonce au Pacha et craignant de se faire arrêter, il quitte Hébron au milieu de la nuit avec son jeune fils, Rabbi Haïm. L’empire ottoman (1299-1923) s'étendant sur plusieurs pays alentour, Rabbi Amram retourne au Maroc, où il est reçu avec les honneurs à Fès chez Rabbi Ménaché ibn Denan, un des caciques de la communauté fassie. Alors que celui-ci espère enfin un garçon, sa femme donne de nouveau naissance à une fille. Son hôte lui recommande de l'appeler « Fedina » (dans le sens « nous avons fini » d'engendrer des filles). Depuis, Rabbi Ménaché n'eut plus que des garçons.
RABBI AMRAM BEN DIWAN, FAISEUR DE MIRACLES
Ce fut l'un des premiers miracles attribués à Rabbi Amram ben Diwan. Accompagné de son fils, il poursuivit sa tournée des cités de l’empire chérifien(7), propageant avec dévouement l'enseignement de la Torah. Lorsque les Ben Diwan arrivèrent à Sefrou, ils furent hébergés par la famille Elbaz, qui put enfin avoir une descendance grâce à la bénédiction du sage hébronite. C'est dans la même petite ville du Moyen-Atlas que le jeune Haïm tomba gravement malade. Rabbi Amram supplia alors le Créateur de prendre son âme et d'épargner celle de son fils. Celui-ci se rétablit miraculeusement, reprenant aussitôt avec son père leurs bâtons de missionnaires au service du divin. Lorsqu'ils parvinrent à Ouazzane en 1782, Rabbi Amram tomba malade et rendit l'âme peu de temps après. Par la suite, sa tombe à Asjen devint un haut lieu de pèlerinage, où chaque fidèle venait demander au tsadik d'intercéder en sa faveur auprès du Tout-puissant. La légende populaire raconte que moult miracles s'y produisirent : des aveugles recouvrèrent la vue, des gens possédés furent exorcisés, des filles d'âge avancé se marièrent et des femmes stériles enfantèrent après avoir prié sur le tombeau du tsadik. Sa renommée de guérisseur était telle que même les musulmans venaient se recueillir sur sa sépulture. « Pendant le protectorat, sur l'insistance d'un ami juif, un haut-gradé français avait ramené à Rabbi Amram sa fille, paralysée après une grave maladie. L'officier, qui ne percevait là que des superstitions indigènes, fut estomaqué de voir son enfant marcher de nouveau après sa visite au sanctuaire. Il construisit alors de son propre argent, comme il avait promis, une route pour faciliter l'accès à Asjen », raconte, des étoiles dans les yeux, Salomon, Marrakchi venu spécialement de Jérusalem pour Lag Ba'omer. Rabbi Amram fait partie des quelques 90 saints juifs marocains vénérés à la fois par les juifs et les musulmans.
Ba Lahcen (à gauche) gardien du sanctuaire de Rabbi Amram ben Diwan depuis 64 ans.
L'après-midi se déroule paisiblement. Une grand-mère parle hébreu, ses petits-enfants lui répondent en français, un jeune couple bavarde en darija, des amis de longue date s'apostrophent en espagnol. Barbes fournies ou visages rasés de près, robes longues et perruques ou tailleurs chics et cheveux au vent… Les hiloulot sont un lieu privilégié de retrouvailles et de rencontres communautaires.
L'inhumation à Ouazzane, ville sainte pour les musulmans (blad echorfa), était strictement interdite aux juifs et autres dhimmis. C'est la raison pour laquelle le cimetière israélite, dans lequel se trouve le tombeau de Rabbi Amram, se situe à Asjen. Même après la levée de cette interdiction à la fin du 19eme siècle, les juifs continuèrent à enterrer leurs morts dans cette localité, de nombreux gouvernants de la ville ayant rejeté leur demande d'un carré juif dans l’enceinte de Ouazzane. Si aujourd'hui Ouazzane ne compte plus aucun habitant de confession juive, au début du siècle dernier, cette bourgade du pré-Rif abritait quelques 150 familles juives (soit entre 1000 et 1200 âmes), originaires pour la plupart d'une ancienne ville sur Djebel Asjen, de Tétouan, de Larache, de Ksar-Lekbir et de Meknès. Appelés par le chérif Moulay Ali pour animer l’artisanat et le commerce de Dar Dmana, parlant pour beaucoup couramment carabe et l’espagnol de par leur ascendance andalouse, ils développeront l’exportation des peaux, des laines, des fèves et d'autres produits du terroir jebli. Comme les musulmans, les administrés juifs ont leurs notables qui intercèdent auprès de la Zaouïa de Moulay Abdallah Chrif pour défendre leurs intérêts. La ville compte par ailleurs à cette époque un mellah, quatre écoles talmudiques et les litiges qui ne peuvent être réglés par les rabbins-juges de Ouazzane sont portés devant les tribunaux rabbiniques de Fès ou de Meknès. (Source : «La Voix des communautés» du 1er mars 1950). La création de l’Etat hébreu et les guerres israélo-arabes, durant les années 1950-1960, auront raison des derniers juifs de Ouazzane.
Ici tout se mêle, les langues, les niveaux de pratique religieuse, les physionomies, les âges, les classes sociales comme les passeports, mais l'attachement à la terre marocaine et la force de la foi restent les mêmes : «J'ai quitté le Maroc pour la France en 1993, mais j'y reviens très souvent avec mes sœurs qui vivent chacune dans des pays différents. Rabbi Amram nous réunit, on perpétue la tradition telle que nos parents nous l'ont transmise. Le Maroc est dans notre sang, on le transporte partout avec nous », soutient Fanny « la meknassie », assise avec sa fratrie à l'ombre de l'olivier centenaire protégeant la tombe du saint homme. Plus de 1500 pèlerins ont afflué cette année à Asjen, en provenance des grandes villes du Maroc mais également de France, d'Israël et dans une moindre mesure du Canada et des Etats-Unis. Le sanctuaire d'Asjen a fait l'objet d'aménagements sensibles cette dernière décennie, parmi lesquels la rénovation de la synagogue et l'adjonction d'une grande salle de fête. Des pavillons, petites villas, maisonnettes ou simples chambres, sont mis à disposition des pèlerins, en fonction des moyens de chacun. Certaines familles possèdent leur pavillon depuis des générations, d'aucuns en ont acquis récemment tandis que d'autres en louent pour les trois jours que dure la hiloula. Certains visiteurs viennent pour quelques heures seulement avant de reprendre leur périple vers d'autres sanctuaires(8). La tournée des saints dure généralement 7 à 15 jours à partir de Lag Ba'omer. Une formule que choisissent beaucoup d'Israéliens d'origine marocaine et qui leur permet de combiner tourisme religieux et mémoriel, sacré et profane.
Arrivée du gouverneur et des notables de Ouazzane à la hiloula.
NOCES CÉLESTES, TSEDAKA ET FEUX DE JOIE
Après l'arvith (la prière de la tombée de la nuit clôturant shabbat) et un copieux diner collectif, les fidèles se préparent fébrilement pour le grand soir de Lag Ba'omer. Celui-ci correspond au 18e jour du mois de Iyar, date anniversaire du décès de Rabbi Shimon bar Yohaï, grand mystique juif du 2e siècle de l'ère commune, auquel la tradition attribue la rédaction du Zohar(9). C'est en son hommage qu'ont été instituées les hiloulot (noces célestes), les pèlerinages sur les tombeaux des tsadikim. A l'approche de sa mort, Rabbi Shimon bar Yohaï révéla enfin à ses disciples les secrets mystiques découverts lors de son séjour dans la grotte de Peki'in. L'allumage de feux de joie, rappelant la lumière qui descendit sur le monde ce jour-là, fait ainsi partie des traditions les plus suivies lors de Lag Ba'omer.
Deux vieilles dames vendent des bougies et des cierges décoratifs, un étal de tenues marocaines traditionnelles et de shofars attire les pèlerins étrangers, des pièces d'argent sont déposées dans une caisse dédiée à l'entrée de la synagogue. La hiloula est propice à la tsedaka, l'aumône. L'argent récolté, notamment lors de la vente aux enchères d'objets reliés au culte du saint, sera utilisé pour l'entretien des lieux. Un rabbin entame la récitation de psaumes. Un bienheureux acquiert aux enchères la première bougie qui sera jetée sur le tombeau, recouvert d'un monticule de pierres. Applaudissements de l'assemblée. Santé, prospérité ! Certains font leurs vœux à voix haute en jetant un paquet entier de bougies incandescentes au milieu des pierres, d'autres prient discrètement devant le tombeau, un livre de psaumes entre les mains. « Ha houwa ja Rabbi Amram, ha houwa ja idawina ! ». Un groupe d'adolescents munis de derboukas se lance dans une joyeuse improvisation, les pèlerins reprennent en chœur leurs hymnes et louanges en judéo-marocain à la gloire des grands saints du royaume. Petit à petit, se forme un impressionnant brasier de cire, élevant ses flammes rougeâtres vers le ciel étoilé et le feuillage du mythique olivier : « Vous voyez, malgré tout ce feu allumé en-dessous, ni le tronc ni les feuilles ne brûlent », nous rappelle Meyer, 5o ans, un père de famille casablancais habitué des hiloulot depuis sa tendre enfance. La baraka de Rabbi Amram veille sur le vieil olivier, nous dit-on. Un arbre humble et puissant à fois, immortel à l'image de la vitalité de l'âme et de l'oeuvre du tsadik. Incarnation du triomphe de la vie sur la mort, de la mémoire sur l'oubli…
La synagogue du sanctuaire accueille les fidèles tout au long de la hiloula.
RABBI AMRAM MOUL CHEJRA, IDAWI RAJEL OUL MRA
Il fait froid ce soir à Asjen, de ces froids secs et pénétrants caractéristiques du printemps jebli. On se rassemble autour du feu. Des jeunes filles distribuent des gâteaux et des fruits secs aux visiteurs ou en déposent au pied de la sépulture du saint. Certains y laissent pour quelques instants des bouteilles d'eau, des roses séchées ou du henné, comme autant d'offrandes, de talismans ou de porte-bonheur que l'on récupérera pour soi ou pour ses proches absents à la fête. Au fur et à mesure que la nuit avance, des groupes se forment ici et là, sous des tentes et sur les pelouses devant les bungalows. Le parfum de la viande grillée embaume l'atmosphère. Les tablées sont garnies de whisky et de mahia(6). L'ambiance se réchauffe, les humeurs se détendent. On raconte des blagues et des anecdotes. On présente les célibataires et les divorcés. C'est qu'ils sont nombreux les cœurs esseulés à avoir trouvé leur âme sœur dans ce lieu de rassemblement intemporel de la diaspora juive marocaine. Des hommes se lèvent pour accompagner les chanteurs et musiciens, trois jeunes femmes esquissent de timides déhanchés sur Lhajja Lhamdaouia. On fredonne Samy El Maghribi, Eyal Golan, Naïma Samih ou Oum Kaltoum. La soirée dure jusqu'à l'aube. Il est temps d'aller se coucher, dans quelques heures il faudra être prêt pour la cha'harith, la prière du matin.
Ici tout se mêle, les langues, les niveaux de pratique religieuse, les âges, les classes sociales comme les passeports, mais l'attachement à la terre marocaine et la force de la foi restent les mêmes.
ITSHAK ET ISMAEL, AU NOM DU PÈRE
Dimanche 14 mai. Des youyous et des louanges au souverain accueillent le gouverneur de la province de Ouazzane, accompagné de représentants des autorités locales et de notables de la région. Tous sont conviés à déjeuner aux côtés de Serge Berdugo, secrétaire général du Conseil des communautés israélites du Maroc, d'André Azoulay, conseiller du roi, et d'autres personnalités de la communauté juive, rabbins et mécènes. Visite du sanctuaire, photographies et discours officiels, repas avec animation musicale. L'après-midi touche à sa fin. A l'intérieur de la synagogue, Solange, 67 ans, native d'Erfoud, un lourd appareil photo autour du cou, prie en solitaire, la tête posée contre le tissu de velours recouvrant le Sefer Torah. Solange a quitté le Maroc en 1963, alors qu'elle était âgée de 13 ans à peine. C'est son premier retour après 54 ans d'absence. Qu'a-t-elle donc demandé au tsadik? Les yeux noyés de larmes, elle sert dans sa main droite un petit drapeau marocain ramené de son séjour dans sa ville natale, puis répond dans un français teinté d'un fort accent israélien : « J'ai demandé à Rabbi Amran de ramener la paix entre juifs et arabes au Proche-Orient. On veut vivre fel hna' comme vous ici… ». Son mari s'impatiente, le car les attend, ils doivent être à Fès avant la tombée de la nuit. Assis sous l'olivier séculaire, Ba Lahcen, 85 ans, gardien des lieux depuis le décès de son père en 1953, regarde d'un sourire serein les premiers pèlerins s'en aller. Né dans le sanctuaire, il a vu passer des générations de juifs mais aussi de musulmans à Rabbi Amram et connaît par cœur les prières et les bénédictions en hébreu qu'il récite pour les visiteurs en dehors de la hiloula. Alors que le soleil se couche sur l'oliveraie millénaire, Ba Lahcen laisse monter sa voix dans le silence poudré de l'heure bleue : « Ô gens, écoutez : Isaac et Ismaël ont été créés par le Seigneur des mondes. Votre père Abraham est notre père aussi. Pourquoi vous nous détesteriez pourquoi nous vous détesterions ? Allons faire la paix, pour vivre dans la tranquillité. Sadate et Begin sont partis avec les Américains, disons-nous shalom et enlaçons-nous ! ». Un jeune filme sa prestation en souriant. Ses copains lui suggèrent de la poster sur facebook. Au revoir Ba Lahcen, l'année prochaine à Asjen si Dieu veut…
(1) Hiloula : littéralement «crier avec joie et crainte ».
(2) Skhirra (ou dafina) : plat traditionnel de la cuisine judéo-marocaine, à base notamment de viande de bœuf, de pommes de terre, d'œufs, de pois chiche et de blé. Il est consommé lors du deuxième repas de shabbat.
(3) Attentats du vendredi ri mai 2003 : attaques terroristes ayant visé simultanément cinq sites à Casablanca : un cimetière juif, le cercle de l'Alliance israélite, le restaurant Positano, l'hôtel Farah et Casa de España, un restaurant espagnol. Ces attaques attribuées à la Salafiya Jihadiya avaient fait 45 morts, dont 22 à Casa de España et des 12 des 14 kamikazes auteurs des attentats.
(4) Hébron est considérée comme l'une des quatre villes saintes du judaïsme, avec Jérusalem, Safed et Tibériade.
(5) Yéshivot : centres d'étude du talmud, habituellement en internats, destinés aux garçons à partir de l'âge de 13 ans et jusqu'à leur mariage. La yéshiva est précédée du talmud-torah, école primaire d'instruction religieuse prodiguant des rudiments d'hébreu, de Torah (bible hébraïque), de Talmud (Torah orale) et de Halakha (loi juive).
(6) Hébron était sous domination ottomane de 1517 à 1917.
(7) Le Maroc était sous le règne des sultans alaouites Moulay Abdallah (1748-1757) puis Sidi Mohamed ben Abdallah (1757-1790).
(8) Parmi les sanctuaires les plus visités : Rabbi Isaac Benoualid à Tétouan, Rabbi Shmuel Abehassera à Erfoud, Rabbi David Ben Baroukh à Taroudant, Lalla Solika à Fès, Rabbi Yahya Lakhdar à Bni Hmed et Rabbi Abraham Moul Niss à Azemmour.
(9) Zohar (livre de la brillance) : ouvrage fondamental de la Kabbale (dimension mystique de la Torah) que le rabbin galiléen aurait rédigé dans la grotte au sein de laquelle il s'était réfugié pendant 12 ans avec son fils Rabbi Eléazar à Peki'in, fuyant sa condamnation à mort par le pouvoir romain. Leurs tombeaux, situés à Meron, au nord d'Israël, font l'objet d'un pèlerinage annuel à Lag Ba'omer.
(10) Mahia : eau-de-vie locale à base de dattes, de figues séchées ou d'autres fruits. Cette boisson anisée était autrefois une spécialité juive marocaine.
ריפוי פלא על קברות רבני מרוקו-עיתון "חרות" 10 ביולי 1959 – מרדכי לובלסקי
בעיתון חרות שיצא לאור בירושלים בין השנים 1948-1965 לא ברצף, שלח את כתבו מרדכי לובלסקי למרוקו, ומשם שלח כתבה אותה הוא מכנה "איגרת מקאזאבלנקה ב-10 ביולי 1959. הכתב ביקר בקברו של רבי עמרם בן דיוואן, שד"ר מחברון שנפטר בשליחותו השנייה במרוקו ושם הוא קבור. הכתב כותב שהיה עד לנס רפואי של ילדה, שהגיעה לקברו משותך בחלקה התחתון והחלה לצעוד על רגליה….
בהשראתו של ד"ר דן אלבו שציין את המקרה הזה במאמר אודות הצדיק, להלן הכתבה במלואה כפי שהופיעה בעיתון "חרות"….
ריפוי פלא על קברות רבני מרוקו
עיתון "חרות"
10 ביולי 1959
איגרת מקאזאבלנקה
מרדכי לובלסקי
מעשי ניסים הם בבחינת תופעה שבכל יום במרוקו. ואין לך בקשה ותהא בלתי־ סבירה ככל שתהא. שלא תזכה להיענות חיובית, בתנאי שהמבקש חרור אמונה איתנה באותו קדוש שלפניו הוא מפיל את תחינתי. מתוך יריעת עובדה זו עשיתי הכנות לעליה לרגל, הארוכה ומליאת החתחתים, לקאזאן,(צ"ל וואזאן) השוכנת מרתק כ־ 300 ק״מ מקאזאבלנקה כדי להשתתף בחגיגות ל״ג בעומר על קברו של רבי עמרם בן דיוואן. רבי עמרם הוא המהולל ביותר מקרב הקדושים היהודים במארוקו, שמספרם מתקרב לשני מניינים. המוניטין שיצא לקדושים אלה, בריפוי חולים על ידי ניסים, היכו שורשים עמוקים בהיסטוריה של יהודי המקום.
כוחם והשפעתם של הרבנים הקדושים זכו לרחשי כבוד כה עמוקים מצד היהודים והלא יהודים כאחד, שהזכרת שמם בלבד מלווה תמיד על ידי נשיקת היד הימנית, דבר המסמל את שיא ההערצה וההוקרה.
כמרוצת הזמן ומדי שנה מתווספים מקרים חרשים של ריפוי על ירי ניסים ונפלאות, עד שתהילתם של אפוטרופסים עליונים אלה של החולים והעניים נופלת רק מזו של האבות עצמם — הרי הם אברהם יצחק ויעקב. לא התפלאתי איפוא על דבריו של אחד, שאמר לי כי המשיח בכבודו ובעצמו היה נתקל בקשיים אילו ניסה לשכנע את יהודי מרוקו לבוא לירושלים, וזאת משום שהם היו מציגים לו, תוך דאגה עמוקה, את השאלה : ״מי יחולל לנו ניסי ריפוי במקום החדש ?״
17000 עולי רגל
ברם, אותה שעה היו בעיות אלו רחוקות ממחשבותיהם של 17 אלפי עולי הרגל האדוקים, שהצטרפתי אליהם בבית הקברות היהודי בוואזאן, מקום שם הובא למנוחות הרב הקדוש, רבי עמרם. לפני 190 שנה. למעלה משבוע ימים לפני ההילולה כבר נהרו המוני מאמינים למקום עזוב זה בהביאם עמהם את נשותיהם ילדיהם ואף כלי בית ומטבחם.
כמה מהם הצליחו לתפוס עמדה של רווחה יחסית באחד ממאת החדרים — דמויי האורוות שהוקמו במיוחד על ידי מאמין אסיר תודה מסביב לבית הקברות, כדי לאכסן את זרם האדם המציף מדי שנה מקום זה מתוך חיפוש אחרי ניסיס. באכסניות אחרות עולה הלינה כ־3000 פרנק ומעלה ללילה.
אחרים שהמזל לא האיר להם פנים, אולם שניחנו בראיית הנולד הביאו אהלים או שמיכות והקימו מאהל מסביב למצבות, ש הפך לעיר אהלים ממש והזכיר את מחנה בני ישראל במדבר
ככ״אלף לילה ולילה״
האוכלוסיה המקומית עמדה עד מהרה על התועלת שתוכל להפיק מתנועת־אדם זו. ולא עבר זמן רב עד שצצו במקום חנויות ודוכנים במספרים רבים, שהיקנו לנוף מראה של יריד מ,,אלף לילה ולילה״. ביריד זה אפשר לקנות הכל מכל כל. היו גם כאלה שהציעו למכור את חלקם בעולם הבא… בין הפרקמטיה השיגרתית, המוצעת מע ל דלפקי החנויות והדוכנים הללו אפשר למצוא נרות להדלקה על קברות הקדושים, גזרי ״העץ הקדוש״, הפועלים נגד עין הרע ומבטיחים חיים ארוכים ומלאי אושר, רגבי ״הסלע הקדוש" שבו נכרה קברו של רבי עמרם, שכל המחזיקם בביתו מובטח נגד גנבים. היו שם גם בקבוקים מלאי ״מים קדושים״ לריפוי כל החליים — אח אלה אפשר לשלוח גם לידידים שאינם מסוגלים מפאת מחלתם להשתתף במסע העלית לרגל. ואחרון אחרון — "כרטיסי דואר קדושים״, שבהם מוטבעת תמונת הקבר, ואשר אפשר לשאתם בארנק כקמע, או לשלחם לידידים וקרובים בחו״ל.
היה זה רק כאשר הגעתי לקבר עצמו, שאינו אלא ערימת אבנים פשוטה, שהוברר לי אופייה האמיתי של החגיגה. כאן, מתחת לעץ זית, האמור להיות בן 250 שנה, ראיתי תהלוכה ארוכה של חולים, בעלי
מום ועיוורים, חלשים ועקרים, חרשים ואלמים, חולי רוח ומוכי נכפה, עשירים ועניים, צעירים וזקנים, כל אחד איתן באמונתו בכוחות הריפוי הנפלאים של רבי עמרם וכל אחד מקווה לעזוב את המקום כשהוא בריא בגוף וברוח.
להבה אדומה פרצה מתוך ערימת האבנים, המסמנת את הקבר. החום שמפיקה אש זו אמור לחולל את עיקר הניסים, ניסים שקאזאן נתפרסמה בהם בכל רחבי מרוקו. להבה זו צריכה, אך ללחך אח אחד המאמינים׳ כדי שיירפא מכל מחלותיו. סביב תופת זו של אש רקדו המאמינים, התפללו ושרו, בעוד שהאחרים חלשים ברוחם או בגופם מכדי שיוכלו להשתתף בפולחן עצמו נקשרו בידיהם וברגליהם ליד האש "להיצלות״ בה. אחר מקרבנות אלה היה נער כבן שבע, אשר כפי שנודע לי נולד לקוי במוחו. הוריו, שהפעילו כל אמצעי ריפוי מקובל, מבלי שהדבר יביא לתוצאות הרצויות, הביאו מחוסר ברירה את ילדם לקאזאן. אם אמנם נרפא הילד או שלא נרפא, דבר זה לא הצלחתי לגלות. וזאת משום שתשומת ליבי הופנתה לקטע אחר של ההילולא. מקרה זה נתמזל מזלי והייתי עד לריפוי־פלא (או קראו לזה כבל שתקראו!) ממש. המדובר הוא בנערה בת 14, דנים עמור, ממרקש. ילדה זו לקתה בילדותה בשיתוק ילדים ששיתק את גופה מהמתנים ומטה. כאשר הצלחתי לפלס לי דרך בקרב הקהל החוגג של קרובים וידידים, ראיתי את דניס שהיא עומדת בכוחות עצמת על רגליה וצועדת מספר צעדים הססניים, כשהיא נתמכת מרחוק בידי הצופים, שעקבו אחרי המתרחש בחרדת קודש.
ברם, השפעתו של רבי עמרם אינה מוגבלת לבני אדם בלבד. הוא משפיע גם על דוממים. כך למשל מספרת המסורת כי רבי עמרם האציל מרוחו גם על העץ העתיק העומד ליד הקבר. על אף הלהבה העצומה המודלקת מדי שנה בשנה לגובה של למעלה מעשרה מטרים לא נתלקחו מעולם ענפיו של העץ ואף לא ידוע על עלה שינבול מחמת החום, אף שאפשר לראות בבהירות, כיצד שהאש חודרת מבעד לענפים יתר על כן, לדברי המסורת פורצים תכופות קילוחי מים עזים מבין אבני הקבר, מבלי שיכבו אה הלהבה.
לא פעם שומעים על כך, שעוורים לחלוטין פקחו אה עיניהם, לאחר שהשתטחו על הקבר, ונשים, שהיו עקרוה משך שנים, נפתח רחמן לאחר ביקור במקום הקדוש.
הכביש עצמו, המתפתל למרחק של 45 ק״מ מדרך המלך קאזאבלנקה־טנג׳יר — בואכה העיירה הרדומה קאזאן, מעיד כמאה עדים על הכוחות המסתוריים הפועלים באיזור זה. כביש זה הוקם במקום משעול־עזים שהוליך למקום לפני 43 שנים בלבד. היה זה ד״ר סאפי, צרפתי, שהקים את הכביש, לאחר שבתו אשר סבלה ממחלה חשוכת מרפא, שמיטב הרופאים באירופה לא הצליחו להעלות לה ארוכה, ההלימה כליל לאחר ביקור קצר על קברו של רבי עמרם בן דיוואן.
בין אם מוכנים להאמין בניסים המתרחשים במאה העשרים ובין אם לאו. דבר זה אינו מענייננו כרגע. ברם, ככל שהדבר נוגע לקאזאן, ישנה עוד עובדה הראויה לציון ואשר אפשר לכלול אותה בין שאר הניסים הרבים שנתחוללו כאן. על אף חוסר כל נוחיות סניטרית והתנאים הבלתי הגייגיים השוררים ב"עיר האהלים״, המוקמת כאן מדי שגה בשנה — מבלי לדבר כלל על סכנות ההדבקה מהחולים הנגועים מחלות מדבקות המבקרים במקום — אין מגיפות, שהן מנת חלקם ברגיל של מקומות מאוכלסים בתנאים פרימיטיביים, פוקדות את האיזור הזה. וזאת על אף העובדה, שלפעמים מתרכזים כאן, במקום צר ודחוס, כ-40 אלף איש, אשה וילד.
אין ספק שדרושה אמונה איתנה. כדי שריפוי על ידי ניסים זה יהיה בר־תוקף. ברם, היכן אפשר להעביר אה קו התיחום בין הטבעי לבין זה שמחוץ לדרך הטבע, דבר זה לא נדע כנראה לעולם.
סוף המאמר
אזיל דמעה Complainte sur la mort de Rabbi Amram Diwab-David Ben Hassin
אזיל דמעה
COMPLAINTE SUR LA MORT DE RABBI AMR AM
DIWAN
"J’ai composé cette élégie en apprenant la nouvelle de la mort du grand sage, émissaire de Terre Sainte, le vénéré Rabbin ‘Amram Diwan, de bienheureuse mémoire, délégué par Hébron – Qu ’elle soit reconstruite incessamment, de notre vivant! Amen! – au mois de Av 5542 (entre le 12 juillet et le 10 août 1782). Sur l’air de 'למי אבכה'. Acrostiche:״.'אני דוד בן אהרן, עמרם׳
Je pleure à l’annonce de la mauvaise nouvelle.
Hélas! La Terre d’Israël vient de perdre un grand homme.
On n’entend partout que pleurs, plaintes et lamentations.
"Hélas! Hélas!", crie la Terre d’Israël, désespérée.
Le vaisseau a cru sombrer.
Hélas! La Terre d’Israël vient de perdre un grand homme.
La communauté d’Israël pleure amèrement.
Il n’y aura plus de fêtes ni de chants d’allégresse.
Comme elle est assise solitaire, la ville de Hébron!
Hélas! La Terre d’Israël vient de perdre un grand homme.
Personne ne se soucie de ses tourments.
La douleur de Qiryat Arba‘ est grande,
Car elle a perdu son protecteur, et sa lumière s’est obscurcie.
Elle se lamente. Il n’y a plus de sécurité pour les passants.
Hélas! La Terre d’Israël vient de perdre un grand homme.
Rabbi ‘Amram savait susciter la générosité
Des enfants d’Israël (lors de ses collectes pour Hébron).
Il accomplissait les commandements du Créateur,
Il servait Dieu avec amour.
Hélas! La Terre d’Israël vient de perdre un grand homme.
Chaque génération a ses prédicateurs et ses notables.
Tous se pressaient à ses homélies
Et prisaient ses commentaires, attrayants, plaisants.
Hélas! La Terre d’Israël vient de perdre un grand homme.
Il remplissait sa mission avec diligence,
Puis repartait en Israël, où était sa demeure.
Là où ü séjournait, il attirait des étudiants.
Hélas! La Terre d’Israël vient de perdre un grand homme.
Son jugement était pur et limpide,
Ses arguments décisifs. Ses paroles étaient écoutées,
Car elles étaient appropriées, toujours pertinentes.
Hélas! La Terre d’Israël vient de perdre un grand homme.
Père affectueux, (sage) comme Darda‘, Khalkol et Heiman (au temps du roi Salomon),
Emissaire probe, toujours prêt à enseigner la Thora,
Ses paroles étaient pleines de charme.
Hélas! La Terre d’Israël vient de perdre un grand homme.
C’était un juge perspicace.
En tant qu’émissaire de Terre Sainte,
Sa réputation et sa probité étaient proverbiales.
Sa campagne de collecte resta fructueuse jusqu’au bout.
Hélas! La Terre d’Israël vient de perdre un grand homme.
Tel Rav Tavyomi, c’était le plus grand des sages.
Vision sublime! Il ressemblait à un ange de Dieu,
Avait toutes les perfections, comme une perle précieuse.
Hélas! La Terre d’Israël vient de perdre un grand homme.
L’angoisse m’étreint jusqu’aux entrailles.
Comment ce juste irréprochable a-t-il pu être enterré en terre étrangère?
Maître de l’Univers! Pourquoi est-il venu (jusqu’au Maroc),
et n’a-t-il pu retourner chez lui (en Terre d’Israël)?
Hélas! La Terre d’Israël vient de perdre un grand homme.
‘Amram a été distingué, pur comme la laine la plus blanche.
Tel un astre éclatant, sa lumière pointait comme l’aube.
Son commerce était plus précieux que celui de l’argent et de l’or.
Qu’il lui soit accordé une part éminente dans le Monde Futur!
Dieu de pureté, Notre Protecteur, Eternel,
Roi qui décide de la vie et de la mort,
Accorde une longue vie à son fils (Hayyim),
Et qu’il mérite de devenir un grand sage comme son père!
Que Dieu veille sur lui jusquà un âge avancé!
אל מעין העדן-הרב מאיר אלעזר עטיה זצ"ל- כפר אַשְׁגֵ׳ן והעיירה וָואזַן
כפר אַשְׁגֵ׳ן והעיירה וָואזַן
כאן יסופר על ראשית צמיחתה של קהילת יהודי וואזן
קשר בניה עם קדושת ציון הקדוש רבי עמרם בן דיוואן חוויות בני הקהילה׳
ותיאור הנפלא של ימי ההילולות
שעד שלישי
קהילת יהודי וואזן
ידוע שהתחלת הישוב היה בכפר אַשְׁגֵ׳ן, ועד היום יש בחורבות הכפר סימני ישוב יהודי, כגון סיוד בצבע אדום וכחול(נגרה ונילה).
בתאריך בלתי ידוע ברחו היהודים בגלל המלחמות בין השבטים, ועברו לוואזן ששם היה השריף שולט במצב ויכול להגן עליהם. שלטון השריף היה עובר בירושה, לפעמים היה טוב ליהודים ולפעמים פחות.
הערת המחבר: א"ם למסרת-קהילת יהודי וואזן, מאמר זה נכתב ע״י הרב שלום ישראל נ״י יליד העיר וואזן והוא אחד מחכמי ומחשובי העיר שימש בה שנים רבות כחזן פייטן שוחט ומלמד תורה, אח״כ שימש כמזכיר ראשי בבית הדין הרבני של כזהבלנקה וכעוזר אישי של הגאון כמוהר״ר שלום משאש שליט״א. היום תושב עיר קודשינו ירושלים דדהבא וממשיך לשמש כחזן ראשי ומוסר שיעורים בביכנ״ס בית שמואל, יה״ר שלא יעדי מינן דניה ניקריה בבריאנת איתנה אויר ימים ושנות חיים אכי״ר.
שריף אחד מינה יהודי בשם דניאל אוולאי ממונה על ביתו ועל כל נכסיו. הגיע עד כדי כך שאיש שנדון למאסר, למלקות או אפילו למות, אשר הצליח לברוח מיד השוטרים והגיע לפתח ביתו של דניאל אזולאי, היו משחררים אותו, לפי שביקש מקלט בבית אהובו של השריף.
אבל השבטים מסביב לששאוון, בני משתארא, בני מזגלדא, רהונא וכו׳ לא קבלו עליהם מרותו של השריף, והיו אפילו תוקפים את העיר.
פעם אחת באו בני משתארא שהיו רעבים ללחם, וביקשו מערבים של וואזן שיתנו להם המֵלָאח והיהודים שבו. תושבי העיר הערביים התנגדו והיתה עקב זה מלחמה קשה ביניהם.
היהודים עלו לבית השריף, רק מר זקני יוסף עמרם ז״ל שהיה אז ילד קטן, היה יושן ומהבהלה שכחו אותו היהודים ונשאר לבד בבית.
כשהתעורר לא ידע מה קרה, עלה על הגג, וראה איך שהערבים נלחמים זה בזה, וראה במפלת בני ׳משתארא׳ שברחו לכל עבר.
כשגדל היה עושה בכל שנה סעודה גדולה אשר היו קורין לה פורים 'די בני משתארא' אני זוכר בית אחד מהשיר שחברו לרגל המאורע:
זה היה בכ״ט / לחודש שבט / בוואזן בשנת / התרנ״ג ליצירה.
עוד שיר בערבית:
קאלו נזיוו עלא לגראס / נדכלו למדינא בלקיאס / הל וָואזַן דרבוהום בלקרטאס / בני משתארא משאוו מקטועין אראס.
היה פעם שריף שהיה ממש משוגע, ועשה הרבה צרות ליהודים, והרבה משפחות ברחו לעיירה לקאסר.
לעיתים היו גם בעיות בימי השוק, ימי ד׳ וה׳ שהיו באים לעיר מכל הסביבה כל אחד עם הנשק שלו, ובגלל ויכוח קטן, בין שני אנשים, או בשביל ביצה אחת או בצל אחד היו יורים אחד בשני, ומשפחת ההרוג היו רצים לנקמת דם, והענין נהפך למלחמה קשה. היו אומרים אז אשוק נקסאר ז״א השוק נשבר. כל הסוחרים היו בורחים ובפרט היהודים והיו עוזבים כל הסחורה, והפראים עטו על השלל. |
למרות המצב, שדרי״ם היו באים מארץ ישראל, והמפורסם שבהם הוא רבי עמרם בן דיוואן זיע״א ובנו רבי חיים. הצדיק נפטר באשג׳ן ובנו נפטר בדרום ע״י מראכש (כפי שיסופר עליו לקמן). על המנהגים של הקהילה אפשר לכתוב ספר שלם.
אני אזכיר מהם בקיצור: כשנולד בן זכר היו עושים שמונה ימים ״תחדיר" עד יום המילה. היו סוגרים החדר לפני הלילה מעבירים חרב על הקירות, קוראים תהלים כשבחוץ בוערים גחלים ועליהם מלח כדי להבריח את השדים. היו תולים על הדלת ראש תרנגול, קליפת חסה ועוגיות, כדי שהשדים יאכלו אותם ולא יזיקו לרך הנולד.
כמובן כשנולדה בת לא היו עושים כל זה, ולהם פיתרונים. אולי בשביל שהשדים לא מעוניינים בבת.
(ראיתי אני המחבר טעם בבן איש חי, שהביא דברי החיד״א בשם מהרח״ו ז״ל האומר שהטעם שבלידת הזכר הכל שמחים אפילו המלאכים ובלידת הנקבה הכל עצבין מפני שהנקבה יש בה הרבה יותר זוהמה מן הזכר. לכן לענ״ד הסיטרא אחרא יותר רוצה לינוק מהחלק הקדושה שבזכר)
שמחת בר מצוה היתה רגילה, רק היו עושים חינא לבחור ערב אחד לפני עלייתו לתורה.
ימי שמחת חתן עם כלתו היו נמשכים שבועיים, שבוע של הכלה ושבוע של החתן. בליל שבת וביום שבת היו מביאים את החתן לבית הכלה בטקס מיוחד. היו עומדים ברחבה של הבית והנשים היו שרות ׳לַעְרוֹבִי'
בערובי הזה היו שבחים על היופי של הכלה ועל החכמה והפיקחות של החתן, וגם היו עקיצות לצד השני דהיינו בין שתי המשפחות, כשכל אחד משבח את הצד שלו הוא, עם עקיצות מילים בין שני הצדדים.
אז אחד מהמשפחה, האב או הדוד היה חושב שהכוונה אליו, היה מגיב בצעקות ורוגז, והיה יוצא בכעס.
המסובים היו הולכים אחריו ומחזירים אותו, והאשה שאמרה ׳הערובי׳ היתה נשבעת ברבי עמרם ובכל הצדיקים שלא נתכוונה אליו, אבל כדי להראות שלא נכנעה או פחדה ממנו, היתה אומרת:
אנא מא קולית / ווילא קולתי קולית / קולית קולית / ובאקי נקול. אני לא אמרתי ואם אתה אומר שאמרתי, אמרתי ואומָר עוד. אחר כך הנוכחים היו מתערבים והכל על מקומו בא בשלום.
על חברה קדישא אפשר לכתוב ארוכות. היו קבוצות הרוחצים, לְבִייָאתַא. אְרְפָאדָא. והיה זכות לאדם הנבחר לשרת בקודש ולשמש בחברא קדישא.
היה ביד ׳שֵׁךְ׳ החברה רשימה של כל התושבים ובכל מקרה, היה מטיל גורל של 16 אנשים מתושבי העיר שהיו נושאים המת לבית החיים באשג׳ן.
לפני בוא הצרפתים לוואזן האיזור היה שייך לבלאד אשיב״ה, ז״א אזור המרד, ולא לבלאד למכזן, אזור השלטון. והמתנגדים האחרונים מכבוש הצרפתים היו באזור שלנו.
המנהיג שלהם היה עבד לכרים שקבע המטכ״ל שלו באשג׳ן. השלטונות יעצו ליהודים לקבור את מתיהם בינתיים בשטח שנתנו להם הנקרא בְלְעְדִיר. קברו שמה זקנה אחת, והקבר שלה נעלם ולא נמצא ומאז לא רצו לקבור שמה והיו הולכים לאשג׳ן, אפילו שהיתה בשנות השלושים בתוך מלחמה סכנה מרחפת על הקברנים המשיכו לקבור שם את מתיהם, וב״ה לא קרה שום דבר לאף אחד.
חוץ מזה כשהיה גשם, וזה לא היה חסר, היו הנהרות והוואדיות עולים על גדותיהם והבוץ בדרכים ולמרות זה מי שעלה בגורל היה הולך בלי שום עיכוב. מי שהיה חולה או מחוץ לעיר היו שוכרים לו בחור אחד והיה משלם לו שכרו.
היו ימים שנשארו בזכרונם של בני העיר כמו היום שנפטרה אשתו של משה טרזמאן, שהיו שטפונות בדרכים ולמרות כל הסכנות נקברה באותו יום.
בליל המימונה אף אחד גדול או קטן לא היה יושן, כולם היו שותים עד שהגיעו לשכרותו של לוט, ובחמש בבוקר כל העיר הלכו לרחוץ פניהם בעין אגמיה בדרן שהיתה כולה שכונה של ערבים.
היו עושים רעש גדול, מה יעשו 1000 או 1500 שיכורים, משם היו עוברים לבית הפאשא ועושים שם שמח עם רעש גדול. הערבים היו מקבלים אותם בזרועות פתוחים, היו מאמינים שזה מביא להם מזל טוב, והפאשא היה נותן להם מתנות.
יש עוד הרבה מנהגים ואמונות תפלות שהיו נוהגים אצל אנשים תמימים.
אדם אחר היה לו מנהג, לקחת באותו מעמד ביצה קשה להוריד ממנה החלבון ולשים במקומו פלפל חריף סודאנייא ולאוכלה.
יש עוד כל מיני חוויות של יהודים תמימים וישרים בלבותם, אשר חיו בעוני ומאידך באושר ובנחת והעיקר בעבודת השם ובאהבת הזולת.
למשל אחד היה מנהג שלו לבוא ביום המימונה לבית יעקב כהן ולקבל שם ארבעים מכות על הרגלים ״תחמילה״ |ולא היה מוותר על זה בשום אופן.
עוד מנהג היה אצל יהודי וואזן, על כל דבר היו נשבעים בשם רבי עמרם בן דיוואן וזה מרוב הקשר העמוק והאמונה בצדיק.
א"ם למסרת
׳ תַחְמִילָא – אמצעי ענישה של מלמד ילדים תשב״ר נעשת ע״י ׳הפ׳אלאקא' דהיינו ילד שעשה בעיות למלמד, היו שני ילדים הגדולים שבחבורה מרימים את רגליו של הילד והרבי מכניס לתוכם את הפאלקא הבנויה ממקל עץ עבה עם חבל הקשור בו מקצה אל הקצה וע״י סיבובים נקשרים שני רגלי הילד וזה איפשר לרבי להכות בכף הרגל באופן חופשי ע״י ׳סאווט׳ שהוא שוט מעור העשוי מגיד מיובש של שור.
איסור שבועה בשם ה׳ ובשיתוף שם הצדיק. מאת ר׳ יוסף משאש זצ״ל.
בעיר הנ״ל ראיתי שערוריה, כי רגל על לשון רוב המון העם והנשים והילדים, לישבע כל היום אף על דברים קלים שאין בהם ממש, בשם ה׳ בשתוף שם הצדיק, שאומרים ״ולאה ורבי עמרם״. והוכחתים על זה, בפה רך ובפרו, וביום השבת ס׳ ויגש, בעלות המנחה, בשרתי צדק בקהל רב, רק על הדבר הזה, והזכרתי את המאמר, אומרים לנשבע הוי יודע שכל העולם נזדעזע וכו', (שבועות ט״ל) והמאמר, מעשה באדם אחד בשני בצורת שהפקיד דינר זהב אצל אלמנה וכו' (גטין ל״ה). והמאמר, אלף עיירות היו לו לינאי המלך בהר המלך וכלם נחרבו בשביל שבועת שוא (מדרש איכה). והמאמר, כל המשתף ש״ש ודבר אחר נעקר מן העולם'(סנהדרין ס״ג, ועי' תוספ׳ שם). ועוד דברי הראב״ע ז״ל ע״פ לא תשא וכו', ע״ש. ועוד כמה דברים, כאשר חנן אותנו החונן ב״ה.
אני היו״ם ס״ט
אל מעין העדן-הרב מאיר אלעזר עטיה זצ"ל- כפר אַשְׁגֵ׳ן והעיירה וָואזַן-עמ' 223-214
אל מעין העדן-הרב מאיר אלעזר עטיה זצ"ל- כפר אַשְׁגֵ׳ן והעיירה וָואזַן
ראשית בואם של יהודי קהילת כפר אַשְגֵ׳ן
[כתבה זו במילואה נכתבה ע״י ידידנו החוקר מר משה דהאן נ״י].
הקהילה הקטנה היהודית שהתנהלה מראשית יסודה בכפר זה היתה למעשה קליטה מתוכננת שנאלץ השריף הגדול שנחשב לבעלות היחידה של האיזור המשולש הגובל עם שבט ״מסמודה״ מצד צפון, עם שבט ״רהונא״ מצד מזרח ועם שבט בני ״מזגלדה״ ועם שבט ״בני מסתרה״ מצד דרום, מעין סטטוס פיאו דלי שנקבע לאזור שליטתו של השריף הגדול שהשתרע על מאות אלפים הקטרים שתושביהם כולם היו כפריים תושבי ההר, אשר התפרנסו מפאלחה ומגידולי שדה.
לפני בוא השלטון הצרפתי, וכל תושבי המשולש השריפי היו נחשבים כארסים של השריף, מתוצרתם לקחו שתי הידות ולאוצר השריף נתנו שליש אחד.
האריסים עסקו גם בגידולי צאן ובקר ובבעלי חיים אחרים, בהמות המשא שימשו לתושבים הכפריים להובלת תוצרתם מהשדות, ולמשאות בין כפרים, ולהובלת תוצרתם לשווקים.
כפטרונם של האריסים והפלחים השריף היה צריך לדאוג לצרכיהם, למחייתם ולכל הנחוץ לצורך קיומם, כגון:
בעלי מלאכה ליצור מטוויות לצמר הכבשים, וכן גם לעיבוד עורות ליצור נעליים, לחייטות ולתופרים, לנגרים, לצורפים, לפחחים שיצרו כלי בישול מפח, לברזליים, לנפחים וכו׳, ומעל לכל למרדענים שעבדו מרדעות לבהמות המשא.
לפני קרוב למאתיים וחמישים שנה השריפים התחילו להביא לצורכי פרנסתם יהודים בעלי מקצועות שונים מכל הסוגים.
ועל מנת לא לאפשר להם לגור עם המוסלמים. העדיפו השריפים לאפשר להם לגור בכפר ״אשג׳ן במרחק תשעה ק״מ מהעיר, בגלל שהעיר וואזן מקודשת לאיסלם. לשם נהרו יהודים מהערים פאס, מכנס, רבאט מרקש, כמו כן מהרבה עיירות אחרות ומהאטלס.
חוץ מהעיר כַּזַה־בְּלַנְכַּה אשר עדיין לא היתה קיימת, על שטחה היה קיים רק בית לבן קטן שהיה שייך לדייגים הספרדים שבאו לדוג באיזור האטלנטי של מרוקו. ן
במרוצת השנים היהודים התבססו ונהיו גם הם לתושבים קבועים ונתנים של השריף, היו כתבי עת שהעריכו מספרם בכשלושים משפחות.
מצבם הכלכלי כעוסקים בכל מיני מלאכות היה איתן, לכן הצדיק רבי עמרם במגביות שערך באיסוף כספים למען ישיבות חברון הספרדים לא פסח נם על הכפר.
וכפי שכתב הרב יוסף משאש בספרו "אוצר המכתבים" שהצדיק כאשר הגיע לכפר אשג׳ן חלה שם במחלת ריאות קשה (שחפת) נפטר ונאסף אל עמיו.
חברה קדישא המקומית טיפלה בפטירתו ובקבורתו, זה היה ביום תשעה באב. כשהגיעה השמועה לערי מרוקו הגדולות קיימו יום הספד ובכי תמרורים עליו, והחל מאותה שנת פטירתו, היו יהודים מכל ערי מרוקו באים לקיים הילולתו.
היהודים הראשונים, שידעו על גדולתו וקדושתו של רבי עמרם בן דיוואן, היו רבני ומשוררי העיר מכנם.
כי לאחר מנוסתו מחברון עם בנו באו למכנס וגרו בה כשמונה שנים, הם היו הראשונים ואחריהם יהודי פאס ועיר צפרו שהתחילו לעלות לקבורתו ביום פטירתו.
הילולתו נקבעה ליום ט״ו באב שהוא יום טוב, וכל שנה באותו תאריך התחילו לנהור לקבורתו ולהילולתו וכל הסביבה עם יהודי הכפר אשג׳ן שרובם באו ממכנםס להשתקע בכפר אשג׳ן, וכשיום הילולתו התפרסם ונהיה לעובדה, המון עולים באו מכל קהילות מרוקו להשתטח על קברו.
רק אחרי כשלושים שנה שהקהילה הקטנה של יהודי כפר אשג׳ן עברו בהסכמת השריף שהתרצה ואיפשר ליהודים לעבור להשתקע בעיר וואזן, בניהם של התושבים הותיקים, רק אז התחילו לקיים יום ההילולה.
מיד עם עזיבת היהודים את כפר אשג׳ן. הערבים הכפריים מאשג׳ן התחילו בהריסת בתי היהודים שברובע היהודי, עד השנים שלפני עלות היהודים לישראל כמה מותיקי העיר וואזן מתוך סקרנות היו הולכים לדלות מים זכים מהמעין שממנו שאבו היהודים מים לשתיה.
המעיין נמצא ברובע היהודי. ושם עדיין בהריסות הבתים, ניכרים העתיקות בצבעים הססגוניים שבהם צבעו היהודים את בתיהם.
משפחות אחדות שהוריהם באו מכפר אשג׳ן להתגורר בעיר וואזן המשיכו לקיים את יום ההילולה של רבי עמרם ביום ט״ו באב, ואלו הן:
משפחת משה לוי, משפחת יוסף עמרם, משפחת יצחק צרוייה, ומשפחת מכלוף צרוייה.
בזמן ההוא שֵיך היהודים היה איש מכובד ושמו דניאל אזולאי, ועל שמו קראו בית הכנסת של דניאל (ראה מה שכתבנו עליו בעמוד 215)
ויש משפחות אשר עד היום מקיימים ההילולה גם בראש חודש אלול שהוא חודש התשובה והרחמים.
השפלת יהודי וואזן ע״י השורפה ראשי ה״זאווייה״
ההשפלות שהיו מנת חלקם של יהודי וואזן בזמן שילטונם של השורפה של וואזן, היו בלתי נסבלים ומכאיבים, היו השפלות שהוכתבו ליהודים כמיעוט מושפל ומשולל זכויות.
ואלה נקראים ״איגרת עומר״, או חוקת מיעוטים, אשר היתה מפלה לרעה. וזאת נקראת חוקת הדימי שפירושה חייבים המוסלמים להשפיל את היהודים ואת דתם. אחת מההשפלות הבולטות היה האיסור ליהודים לבנות בית כנסת חדש בעיר, אסור ליהודי לנעול נעליים חדשות ברשות הרבים אלא אם כן מיד יצבע אותם בצבע שחור, אסור ליהודי לנעול נעליים ליד מסגד, אסור לו להתהדר בלבוש מכובד, אסור לו לרכוב על סוס אלא על חמור.
בראות מוסלמי יהודי עובר ברחוב, היהודי היה חייב לפנות – לו הדרך על מנת לא להתחכך עימו, ולדבריהם דבר זה מטמא אותם.
ראשי ה״זאוויה״ הם ראשי הדת המוסלמי, למדני ומלמדי דת האסלנו.
להתהדר, ז״א לא ללבוש ג׳לאבי׳ה איכותית ולא תרבוש אדום אלא שחור.
ליהודים היה אסור לקיים תהלוכות, ולמוסלמים היה מותר להטריד תהלוכות לויית המת, בכלל היה אסור ליהודי להרים יד או להשתמש בכח נגד הערבי.
יש להוסיף: ׳השורפה׳ שהיו משושלת ׳הסונים׳ שהם כביכול יותר קיצוניים וקנאים לדת האיסלם היתה דרגת עליונותם מרשה להם להוסיף עוד השפלות אישיות על היהודים כגון:
מוסלמי שיפגוש יהודי ברחוב יגיד לו ׳תרים, והיהודי חייב לציית ולעשות תנועת הרמת כתף אחת והנמכת הכתף השניה.
אם הערבי ירצה לבזות היהודי יגיד לו לעשות תנועת הפלית כנים מראשו, יעמוד היהודי ויבצע כרצון הערבי התנועות המגונות האלה.
יש לציין שכל הגזרות האלו היו בתוקף רק בתקופות צרה ורוגז כ״כ לא היו בכל הערים, וכ״ז היה עד בוא הצרפתים למרוקו בשנות 1907. "הכוונה בזה, שכאשר הגוי רואה יהודי בדיר ורוצה לבזותו כי בעיניהם הוא מקולל ח״ו. היה הגוי קורא לעברו ״האג׳״ דהיינו תרים הכתף לאות השפלה ולדאבונינו היהודים היו רגילים לזה ומבינים את כוונתם, יש לציין
שזה היה לפני בא הצרפתים למרוקו. ועל הרוב היה דבר זה נוהג רק בשכונות גויי הכפרים.
בין יתר ההפליות היתה גם מניעה מהיהודים לתקוע שופר במוצאי יום כיפור.
מתוך בירור או התחקות לפירוש האיסור האחרון הנזכר הגעתי אני למסקנה אחת לפי עניות דעתי, חודש הרמדאן אצל המוסלמים אינו כחודשי היהודים או הקלנדר הנוצרי, שהחודש הוא יציב וקבוע ואצל היהודים גם כן הוא קבוע, מה שלא קיים אצל המוסלמים, אצלם שנה אחת הרמדאן יפול בחורף, פעם בסתיו, פעם באביב ופעם בקיץ, פשוט הוא מסתובב חודש נייד, יכול להיות פעם בינואר או בחודש אוקטבה
בדרך כלל הוא חודש ירחי כמו העברי לפי לוח קבוע ובתור שכזה יכול פעם במשך 12 שנים ליפול בחודש תשרי.
יוצא שיום הכיפורים שלנו יחפוף את היום התשיעי או העשירי בחודש רמדאן, היות והמוסלמים צמים בכל חודש רמדאן יום כיפור יצא יום צום גם ליהודים ונם למוסלמים.
נהוג אצל המוסלמים שעל מנת להפסיק יום הצום הם תוקעים במין חצוצרה ארוכה בכמה מקומות בעיר כדי שהמאמינים הצמים ישברו את הצום.
ליהודים ביום כיפור בשעת הנעילה שיוצא באותו זמן כשאנחנו תוקעים בשופר והם בחצוצרה, כדי שקול השופר לא ישמע ולא יבלבל את הצמים שלהם ראשי הדת המוסלמית ״העולמה״ הוציאו תקנה האוסרת על היהודים לתקוע שופר במוצאי יום כיפור בשעת הנעילה.
אך האיסור אינו חל על שני ימי ראש השנה שבהם היהודים תוקעים שופר בשעות שלפני הצהרים. והתקנה של איסור תקיעת השופר יהודי וואזן המשיכו לקיימו אפילו תחת השלטון הצרפתי.
כשהיו קוראים תפילת ויעבור ה׳ היו אומרים אותו בקול רם. כדי שקול השופר לא ישמע להם וזאת כדי לטשטש אותם.
בעיר וואזן היו בימי קדם היהודים מכופפים ראשם תחת הספסלים והחזן מתכופף תחת התיבה ותוקע בשופר, במשך הדורות שכחו יהודים אלו טעם הדבר, מדוע ולמה עושים זאת למרות שאותו מנהג היה קיים עד ימינו אנו.
אל מעין העדן-הרב מאיר אלעזר עטיה זצ"ל- כפר אַשְׁגֵ׳ן והעיירה וָואזַן
יום ההילולה של הצדיק הדליקו נר הערב טו באב: לכבוד הצדיק רבי עמרם בן דיוואן זיע"א
*יום ההילולה של הצדיק הדליקו נר הערב טו באב:* לכבוד הצדיק רבי עמרם בן דיוואן זיע"א
טו באב יום ההילולא של הצדיק שטמון בווזאן שבמרוקו
שתפו בבקשה
רבי עמרם בן דיוואן נולד בשנת ת”ק בירושלים להורים ילידי מרוקו, למד בישיבת “נוה שלום” בה רכש את השכלתו התורנית והתלמודית ובה הגה בתורת הנגלה והנסתר, ונמנה עם תלמידי ישיבת המקובלים. לאחר מכן התיישב ב חברון. בשנת תקכ”ג נשלח על ידי קהילת חברון כ שד”ר (שליח דרבנן) למערב הפנימי של מרוקו ארץ אבותיו. בכתב-המינוי שלו הכתירוהו גדולי חברון בתארים: “החכם השלם, סיני ועוקר-הרים”.נשלח פעמים כשד”ר למערב הפנימי. בשליחותו השנייה מטעם כוללות חברון, נפטר ונקבר בבית העלמין של קהילת אסז’ן ע”י וואזאן בדרכו חזרה לארץ ישראל, ביום טו’ מנחם אב התקמ”ב. ברבות הימים, קברו הפך אתר עליה לרגל לעשרות אלפי חסידים ומעריצים מידי שנה
תולדות חייו
רבי עמרם בן דיוואן היה נצר למשפחת רבנים ממרוקו ידועה בירושלים. דודו ר’ יהודה בר עמרם דיוואן – יצא בשליחות חברון כשד”ר לגולה. בהיותו בקושטא הדפיס את “זבחי שלמים” בתצ”ח ו”חוט המשולש” בתק”ט. ר’ עמרם ב”ר אפרים דיואן כמו סבו, אביו ודודו לפניו, אף הוא היה מחכמי ירושלים. בשנת תקי”ח [1758] נמנה עם חכמי ישיבת “נוה שלום” בירושלים, שנוסדה על ידי קהילת קושטא בשביל דודו ר’ יהודה דיואן בשנת תקכ”ג [1763] יצא ר’ עמרם ב”ר אפרים דיוואן בשליחות חברון למערב הפנימי. על אגרת שליחותו חתם ר’ יצחק זאבי בנו של בעל “אורים גדולים”. ר’ עמרם דיוואן התיישב באסז’ן מיד עם הגיעו למערב הפנימי בשנת תקכ”ג [1763] ופתח בה ישיבה, בתוך תקופה קצרה תלמידים רבים מקהילות ישראל במערב הפנימי נקבצו ובאו ללמוד תורה מפיו בישיבתו באסז’ן.
סיבת התיישבותו של ר’ עמרם דיוואן במקום, נעוצה ככל הנראה במצב הביטחוני הרעוע בממלכה השריפית באותה תקופה [1763- 1766]. יש הגורסים שמוצא משפחתו הוא מכפר בקרבת טנג’יר בשם דיוואן הנמצא בקרבת אסז’ן. אין לשלול אפשרות שיהודים מהכפר דיוואן העתיקו את מגוריהם לאסז’ן לאחר כיבוש טנג’יר על ידי הפורטוגזים בשנת 1471 ושמשפחת סבו ר’ עמרם או אבי סבו מקורה מאסז’ן. לאחר שסבב בקהילות ישראל ברחבי מרוקו ואסף את התרומות למען כוללות חברון, שב ר’ עמרם דיוואן לא”י. כעבור שלוש שנים לאחר שהות קצרה בארץ ישראל שב בשנת תקל”ד 1774 למערב הפנימי, בביקורו השני, שהה ר’ עמרם דיוואן במערב הפנימי למעלה משמונה שנים, רובם במקנס בבית ר’ זכרי משאש. כן סבב בין הקהילות והותיר רושם עז על מארחיו. סיבת השתהותו ב מרוקו נבעה ממלחמות השבטים שהתנהלו סביב מקנס, ואולם ייתכן גם שמצבו הבריאותי מנע ממנו את המשך הדרך בגלל הסיגופים החמורים שנטל על עצמו. במהלך סיוריו בקהילות היהודית ברחבי המערב הפנמי נודע כמרפא ובעל נס. נסים רבים נקשרו בשמו. באדר תקל”ה [פברואר 1775] הגיע למקנס ושהה בה עד ר”ח כסלו תקמ”א.[יום ראשון 18 בנובמבר 1781] ב פאס שהה עד ד’ תמוז תקמ”ב.[יום ראשון, 16 ביוני 1782
פטירת רבי עמרם דיוואן
הצדיק יצא עם בנו מפאס צפונה לעבר נמל טנג'יר, אולם נפטר באסז'ן בערב שבת טו' אב תקמ"ב. [יום שישי 20.7.1782] חודש לאחר הגעתו לאסז’ן מפאס. “בט’ בחודש מנחם אב שנת באו בנים עד “משבר” היא שנת תקמ”ב [=1782] נפטר השד”ר מחברון רבי עמרם בן דיוואן באז’ן ונקבר בה” הצדיק נפטר ביום שישי בצהרים,שעות ספורות לפני כניסת שבת. בעת גסיסתו ציוה את בנו חיים לחזור לארץ ישראל, ולהדפיס את חיבוריו בליוורנו בדרכו חזרה לארץ הקודש. עם מותו הספידוהו גדולי חכמי מקנס, ר’ דוד חסין שהכירו אישית הכרות רבת שנים, חיבר לכבודו פיוט וקינה סמוך מאוד למועד פטירתו ביקר המשורר הגדול ר’ דוד חסין בקברו באז’ן ובעקבות בקורו חיבר את הקינה “הר טוב” בהסבר המקדים לקינה כותב ר’ דוד חסין, “את הקינה חיברתי על מצבת קברו באג’נה” [אג'ן – אג'נה צורה פיוטית כמו מצרימה, ירושלימה]. על ציון הצדיק מתקיימת ההילולה הגדולה ביותר בקרב יהודי המג’רב. סיפורי מופת וסיפורי ניסים רבים מסופרים במסורות בעל פה בקרב הקהילות שבהן ביקר. רבים מאלה תועדו והועלו על הכתב על ידי רבנים שונים במבואות של ספריהם.
ר’ חיים דיוואן
בנו, ר’ חיים דיוואן השתקע והתיישב באסז’ן ואף “קנה בה חצר, ומכרה כעבור שנתיים כפי שראיתי בשטר מקנה כתב יד משנת תקמ”ד שנתיים לאחר מות אביו” וקם להשלים את סבב ההתרמה בדרום מרוקו. ר’ חיים נפטר בסופו של דבר ביישוב בשם ווירגאן שבדרום מרוק עם מותו, אבדו עמו כתבי היד שחיבר אביו בשמונת שנות מגוריו במקנס בבית הצדיק רבי זכרי משאש אבי סבו של רבי שלום משאש רבה הראשי של מרוקו והרב הספרדי הראשי של ירושלים ברביע האחרון של המאה ה-20. מגורי ר’ עמרם בן דיוואן באסז’ן בביקורו הראשון במערב הפנימי ומגורי ר’ חיים בנו באסז’ן, לאחר פטירת אביו, מחזק את הסברה שמקור משפחת ר’ עמרם דיוואן הוא מקהילת אסז’ן ושסבו של ר’ עמרם בן דיוואן עלה לארץ ישראל מקהילה זו, וזו סיבת מגורי שניהם ביישוב זה.
אל מעין העדן-הרב מאיר אלעזר עטיה ז"ל-תלמודי תורה בוָואזַן וספר תורה על שם הצדיק
תלמודי תורה בוָואזַן וספר תורה על שם הצדיק
כתבה זו נכתבה אישית ע״י מר משה דהאן, אשר היה נוכח במקרה העלמת אצבע הקריאה של ספר תורה וראה במו עיניו את כל הנעשה והחרדה אשר נגרמה לכל בני הקהילה.
בשנת 1928 יהודי זקן, שמו דוד בן יפלח, תושב אל־קאסר־כביר במרוקו הספרדי, יהודי ירא שמים בתכלית, עני ותשוש כח.
אשתו מתה עליו בחייו, כשהוא עדיין חשוך בנים ל״ע. מתוך הערצתו לצדיק החליט לתרום ספר תורה ויכניסו לבית הכנסת של רבי עמרם שנמצא במֵלָאח של וָואזַן.
מתוך אמונתו ואהבתו לצדיק ביקש מראשי הקהילה ומיו"ר חברה קדישא שלאחר פטירתו יקברו אותו קרוב כמה שאפשר לקברו של הצדיק רַבִּי עַמְרָם בֶּן דִיוָואן, הוא היה ירא שמים בתכלית ומאמין עד אין סוף לנסים של הצדיק.
הזקן דוד בן יפלח התפרנס מזיעת אפו מעבודת הסבלות.
תלמודי תורה בוואזן
מספרים כשהוא היה יותר צעיר היה גבור וחזק ונשא על כתפו הרבה משאות כבדות, שפה הערבית כמעט ולא ידע לדבר, שפתו היתה השפה הספרדית.
כל יום בעירו אל־קאסר־כביר היה קם בבוקר מוקדם להתפלל שחרית, מנחה ומעריב עם הקהל, הוא היה לעתים קרובות בא לוואזן שהיתה כמעט עיר אחות של אל־קאסר.
כאשר אנשי עירו שמעו על הרעיון שלו לקנות ספר תורה מכספו לרבי עמרם היו מאד תמהים ומתפלאים, הרי באל־קאסר היה גם כן קבור צדיק גדול ושמו רבי יהודה ג'אבלי זצ"ל ומדוע הרחיק לכת והתנדב לתרום ספר התורה רק על שמו של רבי עמרם? אבל, ״צדיק באמונתו יחיה״ כולם הניחו לו לעשות כרצונו בגלל גילו ובגלל צידקותו.
כאמור התחיל להפריש מעבודתו פרוטה לפרוטה עד שהגיע תודה לאל בכחו לבד לקנות ספר תורה מירושלים, מהודר ויקר מקלף לבן, עם מכסה קטיפה מרוקמת זהב, עם רימונים מזהב טהור ועם כף קריאה מזהב 22 קארט.
יום הכנסת ספר תורה לבית הכנסת של רבי עמרם היה יום חג בעיר, כל הקהילה היהודית של העיר והרבה מוזמנים מאל־קאסר השתתפו בסעודה שמומנה מכספו, והוכנה בידי נשים צדקניות וחסדניות שהתנדבו לבשל ולהכין הסעודה שהתקיימה ברוב עם ומכל הבא ברוך הבא.
באותו פונדק שהיה נקרא "פונדק התפילה" היה עוד בית כנסת אחר שקראו לו בית כנסת "התהלים של דוד המלך" ושם ספר תורה נשאר שבעה ימים עד ליל הכנסתו, וכל ערב היו מתפללים תפילת ערבית חגיגית.
בזמן הכנסתו האריכו את המסלול והתהלוכה עברה בחוץ לאורך המלאה, המתופפות לא הפסיקו לתופף, ופייטנים דגולים באו גם ממכנס, ונתרמו הרבה כספים בחגיגה.
ובסעודה היתה השתיה בשפע, כל מי שבא אפילו רק לנשק את ספר התורה היה מביא בידו בקבוק ערק מזוקק תוצרת בית, הרבה נשים תרמו חלקים ממשי ובגדים יקרים מקטיפה מכל הצבעים, ומטפחות וחגורות לרוב.
הזקן עליו השלום לאחר הכנסת ספר התורה למעונו, ראה בס״ת תכלית חייו, הוא עבר לגור בוואזן, והיה מתנחם כשהוא היה רואה הקהל מוציאים וקוראים בספר תורה שלו, זו היתה נחמתו, חשוך בנים, ואשתו נפטרה. הוא נשאר בודד ללא קרובים, אבל כל הקהילה כיבדה אותו.
היו משפחות מכובדות שהיו נאבקות ביניהן מי יאכסן אותו, כדי שלא ישאר בודד, אבל בשלב זה קרתה לו תקרית מאוד מצערת.
בשנת התרפ״ח 1928 ראשי הקהילה היהודית של וואזן היו מודאגים מאד, החינוך ותלמוד תורה בעיר התחילו להדאיג מאחר ולא היו חכמים או מלמדי תורה בעיר. בעצם החינוך התורני של הילדים בקהילת וואזן היו תחת השגחתם של הרבנים של העיר מֶכְּנֵס.
רבני מכנס הרב הגאון רבי יהושוע ברדוגו והרה״ג רבי ברוך טולדנו ז״ל, דאגו ושלחו ממכנס שני רבנים מלמדים, אחד רבי יעקב בדדוגו והשני רבי משה סבאג ז״ל, הם באו ממכנס על מנת ללמד ילדי יהודי וואזן.
הנהיגו משטר קשה ובלתי פשרני ממש, אחרי הלימודים בתלמוד תורה, לא נראה צל של ילד מסתובב ברחוב, היה אדם שעבד עם הקהילה בלתי מתפשר, אם ראה ילד מסתובב ברחוב היה מודיע לרב ומיד אותו ילד קיבל מכות "בפאלקה״ ברגליו, כאמור המשטר של חינוך הילדים קיבל צורה חזקה ומחנכת כמו שצריך.
יד הגורל, באחד הימים בשנת 1929 הבחין השמש של בית הכנסת ע״ש רבי עמרם, ושמו מכלוך בן־שלוש ז״ל, שאצבע הקריאה שנתרמה עם הס״ת ע״י דוד בן יפלח נעלמה ואיננה.
הדבר התפרסם ועשה הד בקהילה שהיתה המומה ממעשי בזוי זה, מיהו זה ואיזה הוא אשר עשה מעשה כזה וגנב מעל ספר התורה את יד הקריאה, אנשים לא רצו להאמין שדבר כזה ישמע אצלנו בעיר וואזן שהיתה נחשבת לירושלים הקטנה.
במיוחד שהדבר פגע בתורם האומלל הזקן דוד בן יפלח ז״ל פגיעה קשה, וקמה מהומה בתוך הקהילה, שלא השלימה עם הדבר הזה, הדבר הובא לידיעת המשטרה, ולפי ההנחיות של ראש ועד הקהילה שהיה מאד מיודד עם המפקח המקומי של המשטרה ביקש ממנו בגלל הרגישות המיוחדת שיש בדבר. לנהל את החקירה בעדינות ובסתר, וללא פירסום הענין בציבור, ובזהירות רבה.
אנו בתור ילדים בני שמונה או עשר נדהמנו כאשר ראינו ששני אנשי המשטרה האזרחית נכנסו לביכנ״ס ופתחו את ארון הקודש, אולם בתור ילדים לא ידענו מאומה על העלמת הכף מעל ספר תורה.
אמנם כילדים ובתלמידים בבית הכנסת של רבי עמרם בן דיוואן כעסנו הרבה על מי שהעז לעשות דבר כזה ועל זה שהסתירו מאתנו כל הנושא הזה ואת התפתחותו, והרגשנו עגמת נפש וצער, אבל היינו סקרנים לדעת את האמת, והיינו רואים על פניו צערו ודאגתו של הזקן דוד בן יפלח ז״ל.
ברם, הסקרנות גברה מיום ליום אח״כ נשמע בקרב היהודים שאחד מבני המשפחות המיוחסות ממכנס אשר גרו בוואזן התפתה ולקח את הכף והעלימו מעיני הוריו.
ילד זה היה ממשפחה מאד מכובדת בעיר מכנם, והבן בפזיזותו הפיל חרפה על הוריו הכף אמנם לא הוחזרה, אבל הזקן דוד בן יפלח קיבל החלטה דרמתית כאשר סירב לקבל תרומות מאנשים שונים על מנת לרכוש כף אחר מזהב טהור במקומו של זה שנגנב, והחליט למרות זקנתו להפשיל שרווליו ולהתחיל לעבוד מחדש בסבלות והפעם בעיר וואזן.
מעסיקיו הסוחרים שילמו לו תמורת עבודתו בנדיבות עד ששוב הגיע להרוויח הסכום המספיק לו לרכישת כף אחר, מאותו צורף ומזהב של 22 קארט.
אח״כ בני הקהילה קיימו סעודת מצוה לכבודו של הזקן דוד בן יפלח בצינעה על מנת לא לעורר מחדש את הפרשה כולה שפגעה בבריאותו, הוא האריך עוד מספר שנים ונפטר בשיבה טובה ונקבר בחלקה של החסידים כמה מטרים ממול הקבר והעץ של הצדיק. אשריו ואשרי חלקו.
הקהילה, לפני שאחרוני היהודים עזבו לישראל דאגו לכל ספרי התורה. שימסרו לשליחי הסוכנות היהודית הדתיים שמסרו אותם למשרד הדתות.
כתשעה ספרי תורה חדשים שלא מכבר נקנו ע״י הקהילה ובין היתר גם ספר התורה ע״ש רבי עמרם בן דיוואן זצ״ל נלקחו ע״י רבי אהרון מונסונגו בנו של ראב״ד הגבוה של כַּזַה-בְּלַנְכַּה הרב סידי ידידיה מונסונגו עליו השלום, נשלחו וחולקו לבתי כנסת גדולים בארץ ישראל.
*״פאלקה״ מכשיר לקשירת רגליים, תלמיד שלא ידע לדקלם בעל-פה את המזמור או את הקטע לפני הרבי שלו לוקה ב״תחמילה״: רגליו הושמו בפאלקה והרבי הנחית מספר מלקות על כפות רגליו, בתוספת מנה הגונה של קללות, אלה היו מחזות מאוד עצובים שקשה לשכוח אותם, משום שהילד קיבל את המנה הזאת דוקא באמצע היום, לפני שהלך לסעוד ארוחת צהרים. וזה היה העונש הנהוג ברוב ה״חדרים״ הנקרא א-צלא – מספר המכות היו של שלוש עשרה מלקות, כמספר המלים של הפסוק ״והוא רחום יכפר עוון״ (תהלים ע״ח, ל״ח) שאר התלמידים ליוו כל מכה במילה מהפסוק ובקולי קולות. כך שתחנונו וצריחותיו של האומלל המוכה, נבלעו בתוך המקהלה. (עיין עוד בספר ״יהודי מרוקו״ הווי ומסורת ובספר ״היהודים במרוקו״) עיין עוד א״ם למסורת עמוד 223.
אל מעין העדן-הרב מאיר אלעזר עטיה ז"ל- תלמודי תורה בוָואזַן וספר תורה על שם הצדיק