מורשת יהדות מרוקו

שבועות

• ליל חג השבועות. צריך האדם שלא יישן בלילה הזאת כלל ולהיות כל הלילה נעורים עוסקים בתורה, כנז׳ באורך בהקדמת ס׳ הזוהר בפי בראשית ובפי אמור ודע כי כל מי שלא יישן בלילה הזאת כלל אפי׳ רגע א׳ ויהיה עוסק בתורה כל הלילה מובטח לו שישלים שנתו ולא יארע לו שום נזק בשנה ההיא וכמ״ש הרשב״י ע״ה בהקדמת בראשית וז״ל דיפוק ההוא שתא בשלם וכו׳ ע״ש ולא עוד אלא שהוראת חיי האדם בשנה ההיא תלויה בענין זה, כי אם לא ישן כלל ודאי שלא ימות בשנה ההיא ודי בזה, ולכן פשט המנהג בישראל לעסוק בתורה כל ליל חג השבועות. (בכ״י אבא מארי ז״ל).

• בשבועות אומרים תהלים כי דוד המלך מת בעצרת והיו כל ישראל ,אוננין והקריבו למחר עיין תוס׳ דחגיגה פ״ב די״ז בשם הירושלמי, ולכן מה טוב ומה נעים היה מנהגנו לקרא ביום הקדוש הזה ספר תהלים כלו ובאגדת פר׳ במה מדליקין המדברת בענין פטירתו של דוד המלך כדי שיהיו שפתותיו דובבות בקבר ,וזכות דוד המלך תגן עליו, ותכפר עליו מאשר חטא כל השנה כולה בקום למשפט אלקים בעצרת על פירות האילן, ודין גרמא דמצוה רבה להתפלל לפני אלוקים לכפר עליו כ״י כמוה״ר אהרן רפאל מונסונייגו ז״ל. (בעהמ״ח שו״ת דבר אמת).

ג.                                  היה מנהגנו בחג השבועות לזרוק מים אחד על השני, ושמעתי הטעם כשנולד משה רבינו הצפינה אותו אמו ג׳ חדשים וכאשר לא יכלה עוד הצפינו שמה אותו בתיבה על שפת היאור ובדרך זו נצול על ידי בת פרעה, ולפי דברי חז״ל משה רבינו נולד בז׳ לחדש אדר ובכן מלאו לו ג״ח בששה בסיון יום שחל בו חג השבועות שאז שמה אותו אמו על שפת היאור ולזכר המאורע שחל בו ביום שזכינו לקבל את התורה על ידו נוהגים לזרוק המים מאחד על השני לחבב את המים שע״י נצול מקבל התורה. עוד שמעתי טעם אחר לזכר שעת מתן תורה פרחה נשמתן של ישראל, והקב״ה הוריד טל תחיה להחיותם ולזכר זה זורקיו המים אחד על השני. וזאת להודיע שהמנהג הזה היה רק בין הגברים לבד, ולפי השמועה פה בארץ ישראל התחילו גם הגברות להתערב בין הגברים במנהג הזה, ועי״ז באים לידי פריצות ותערובת נשים, ולכן יש לבטל מנהג זה בפרט ביום הקדוש יום מתן תורה צריכים לשמור על הקדושה ובו נצטווה משד, רבנו ״אל תגשו אל אשד.׳׳.

ד.                                  נהגו שביום אסרו חג של שבועות אוספים כל הגניזה של תורה וגליונות מספרי דפוס בשקים וכדי חרס ומוליכים את הגניזה לבית החיים בפרסום ובעם רב בשירים בתופים ובמחולות. ועיין למדן בש״ע או״ח סי׳ קכ׳׳ד ס׳׳ה וביו״ד סי׳ רפ״ב ס״י ועי׳ להרב מהר״י משאש ז״ל בספרו מים חיים סי׳ ן׳ שנתן סמך לדבר ממ״ש רז״ל יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה וכו׳ עשו אותו יום טוב וע״ז נתקנה ברכת הטוב והמיטיב כמ״ש במסי ברכות דף מ״ח ע״ב, ולזה גונזים התורה בשמחה שגליונותיה לא נשארו כבזיון וע״ש שנתן טעם אחר למנהג זה שהיה במקנאס עיר מולדתו ובכמה מערי המערב.

שך

רבי יוסך משאש

לא. אייר. להנ"ל. לעיר מוגאדור יע"א

מכתב כבודו, בדורו והודו, הגיעני במועדו,  בריש חדש האביב, וכלו מסביב, מלא כטל ורביב אמרות טהורות, ותודות כבירות, בחרוזות נהדרות, ועוד שאלת, ובקשת, והפצרת, להשביע יצוריך השוקקת, לשירי ותשובתי אשר בעיני כבודו מזוקקות כזהב ומבריקות, ואף כי לעשות רצונו חפצתי, מפני טרדתי, נתאחרה עד כה תשובתי. ועתה הרי לך עוד ידידי, ארבעה שירים, וזה יצא ראשונה, להג השבועות, נועם ״על רמי קומה ועל העבים אצוה״, וגם לנועם ״שפתי הנה יביעון יגידון רצון״, למו״ד הרה״ג כמוהר״ר שלום משאש זיע׳׳א, אשר כבר דברת לי עליו במכתבך הקודם, כי מאד ישר בעיני כבודך. בא סי׳

יוסף משאש חזק.

 יום גדול ונורא הוא יום מעמד סיני, בו הוד והדר אלהיט נגלה לעיני, אחד הוא ואין זולתו, משחק עם כל מרכבתו, לתת תורתו, לעם צאן מרעיתו.

 וכל יושבי תבל גם צבאות שחקים, בשמעם עז קולות חזקים עם ברקים, רעשו מעז הדרתו, זעו מקדושתו, ורוב אימתו, ועוצם תפארתו.

סגולה היא מעמים ממלכת כהנים, וגוי קדוש קרא לו אל שוכן מעונים, הראה לו רוב אהבתו, טהרו וקדש אותו, בכלי חמדתו, צרופה אמרתו.

פה וכל לשון ילאו מספר שבחה, וכל חפצים לא יערכו אל טוב ליקחה, אשרי שם מחשבתו, בה בכל ימי היותו, חי על אדמתו, לשמור את משמרתו.

משאון תבל וכל המיית הבליו, ינצל כל הוגה בה לא יקרבו אליו, בשמחה את ארוחתו, יאכל בתוך מעונתו, כל עת בעתו, וערבה שנתו.

שלום מהרים מכל סביביו יהיה, בשובה ודוב נחת בכל ימיו יחיה, ממרחק טרף לביתו, תמיד לא תחסר מנתו, ימי חייתו, וגם את שמלתו.

אם העמק תעמיק בכל פקודיה, תמצא כי כל חכמה ינקה מדדיה, כל דבר טוב היא הורתו, ילדתו גדלתו, גם מסרתו, לאיש כשקידתו.

שעשועי היא בהקיצי בחלומי, אם אצמא היא מימי גם אם ארעב היא לחמי, בה לבי יריק אנחתו, בעניו זאת נחמתו, היא ארוכתו, וגם אילותו.

חי זך קרנה בכל כבוד גדל ורומם, בבנותך נוה קדשו חרב ושמם, השב עמך לקדמותו, אז יכיר ערך תורתו, שומרת אותו, באורך גלותו.

חג השבועות

הד המזרח 

משח סופר

חג הבכורים ומתן־תורה.

תבואה ותורה, גשם ורוח, גוף ונשמה — שנים שהם אחד…

 קישוטי ירק, מאכלי חלב, מגלת רות — זכר לימי הקציר והבאת בכורים;  

תיקון ליל שבועות — זכר למעמד הר סיגי, והייתם ? נכונים

 תאמרו: אין שני אלה עולים בקנה אחד ? שני הפכים בנושא אחד —? ולא היא!כי מה ערך לגשמיות בלי הרוחניות ?מה ערכו של חג הקציר בלי מתן תורה…?

 ואם תרצו — זוהי הסגולה המיוחדת לעם ישראל לצרף שני יסודות אלה בהרמוניה שלמה.

"נעשה ונשמע—" הרי כאן מעשה ושמיעה, קמח ותורה",מטיל השמים ומשמני האיץ," עולם העשיר ? ועולם האצילות… 

חג השבועות הוא לדברי חז"ל עצרת של חג הפסח. שבעה שבועות מבדילים בין פסח לחג הקציר. בפסח — יצאנו לחירות ובשבועות — קבלנו את החרות..'הרי שחרור הגוף ושחרור הנפש. ואמנם יציאת מצרים בלי מתן תורה, היא חירות גופנית בלבד…חירות בלי עול שמים, בלי תורה וחוקים — הריהי הפקרות… 

זו סגולתו של עמנו: הוא מתרומם למדרגה של קבלת חוקים מאהבה ומהכרה. הלב והשכל משתעבדים" ," כביכול, לחוקים אלוהיים, שנהפכים לעצם מעצמותיהם ובשר מבשרם. ישראל ואורייתא חד הוא"…"עבדות" " מתוך חירות — אלה הם החיים האמתיים' חיים מתוך הבנה פנימית והכרה שכלית… 

'תורתנו — תורה אלוהית,  נצחית, שאין הזמן מבטלה…צאו וראו בחוקי הגויים — חדשות לבקרים… לא כן תורתנו: בכל יום הריהי כחדשה בעינינו וכאילו קבלנות זד, עתה מסיני..

 וכבר אמרו רבותינו על הפסוק "לא מאסתים ולא געלתים:" וכי מה נשתייר להם לישראל, שלא נמאסו ולא נגעלו—? זה ספר התורה, שאם לא היה קיים לישראל — לא היו משונים מאומות העולם כלל… (ספרא.(וכך אני מבין את הפסוק הנפלא "שמע ישראל הי אלהינו ה' אחד— " מכיוון שאלוהינו הוא אחד — גם עמנו הוא אחד, יחיד ומיוחד ואין דוגמתו בין כל העמים. ובמה הוא מיוחד—? בתורתו…כי "חכמה בגויים — תאמין! תורה בגויים — אל תאמין"." אמור מעתה: כשם שפרי השבוע הוא יום השבת כך פרי חג החירות — מתן תורה…

 ודע: תורתנו — ים שאין לו סוף…זהו הנצח עצמו, האין סוף בכבודו והדרו.,.וכל אחד מישראל משיג לפי כשרונו וכח השגתו..נשמות גדולות משיגות בתורה הרבה יותר מאחרות  ולעמקה של תורה ותכליתה עוד 'לא הגיעה אף נשמה…וכך אמרו בשם הר"מ קוצק: חג השבועות נקרא "זמן מתן תורתנו" ולא "זמן קבלת תורתנו" — כי הנתינה הייתה שלמה בתכלית השלמות, נתינה מוחלטת, אלהית! אך הקבלה היא אנושית, חלקית, יחסית לפי כחו והשגתו של כל אחד… 

ובשובנו לארצנו, לבנותה ולהפרותה, עלינו לשים לב לשני היסודות האלה גם יחד: חג הקציר ומתן תורה. עולם העשייה ועולם האצילות מתחברים יחד כשלהבת בפתילה ואין להפריד ביניהם…ומכאן אזהרה לאלה הדוגלים בחמדנות בלבד…התורה, אמנם, שמרה עלינו בגלותנו, היתה לנו לחומת אש, לבל נטמע בגויים; אך אין לומר, כי בארץ ישראל אין לנו צורך עוד בתורה ומצוות' כי הרי אנו עם ככל העמים!

אדרבה! בארצנו שומה עלינו לינוק ממעין תרבותנו הגדול והרחב, להעלות נר תמיד משמן הזית הזך שהאיר במקדשנו בעבר…לשוב  לתרבותנו המקורית…כי ההווה יונק מן העבר, והפרח מתקיים על ידי השורש… עם שנתלש מעברו הגדול ומתרבותו המקורית — אין לו זכות קיום…כי זהו "מוסר השכלי' שבחג השבועות: גוף בלי נשמה אין לו קיום, ויציאת מצרים בלי מתן תורה איננה גאולה…