יעקב לסרי


השירה היהודית העממית – לערובי

השירה היהודית העממית – יעקב לסרי

מבוא

תוכן העניינים מחולק הוא לחמישה חלקים שכלאחד דן בנושא אחר, והם, החלק הראשון דן בשירי יולדת, תינוק ומיילדת, שירי חתונה וטכסים. החלק השני דן בשירי אהבה וקילוסין, תשוקה ושבחים ליופי, שירי עונג והתמוגגות.החלק השלישי בשירי יגון וצער, שירי בדידות והשתפכות הנפש, שירי התנצחות וגידופים. החלק הרביעי בקינות על חורבן ירושלים ובית המקדש. החלק החמישי בשירי שבח והודיה, שירי מוסר, תפילה, אמונה וגאולה.

מידי פעם נשלב בכפוף לנושא הנדון או למאורע כלשהו, אם אישי או כללי, לאו דווקא לפי הסדר המופיע בספר. זהו מסמך נדיר, ממליץ לנסות לרכוש את הספר, רק בחנויות לספרים משומשים, או לצלמו באחת מאוניברסיטאות השונות, לבטח בבר אילן יש עותק שלספר זה.

מן המפורסמות הוא כי השירה היהודית עממית במרוקו היא שירה מגוונת וענפה. על אף הטלטלות העזות מאז העבר הרחוק ועד עתה, לא שקעה מורשת זו במעמקי הנשיה, שכן היא השימוש בה יומיומי ורצוף. יצירות אלה מזומנות ומהדהדות, עד עצם היום הזה, בכל מקום אשר שם נשארו הן עניין של מנהג ופרק של נוסטלגיה.

כוחן לא תש ולא נס ליחן, משום שלא נמצא להן עד כה תחליף, לא מבחינת סוגן ולא מבחינת עוצמתן, תחליף שיהיה נמרץ בביטויו ועז ביופיו, וימלא את מקומו, אם לנוחם בשעות מצוקה, ואם לתוספת בשעת שמחה.

יהדות מרוקו שבעה במשך שנים רבות אכזבות, חתחתים וייאוש, אך ידעה גם שנים של פריחה ושגשוג. הרעות והטובות הפרו אלו את אלו אהדדי, והבשילו את היצירות למיניהן. בלעדיהן אין לך לא שמחה נוסח הנובעת מן הלב ונכנסת ללב, ולא ביטוי נאות לצער, אם של היחיד ואם של הציבור.

ואכן בסוגי השירה על חלקיה ואפיוניה נמצא בבואה לדברי ימיה של יהדות מרוקו המפוארת, לנפתולי גלותה ולכוח סבלה ועמידתה במשך דורות האופל רבים. נמצא בה חותם רצף הקיום ששמר על תכנים חברתיים תרבותיים שורשיים.

שירים אלה שלשונם הלשון הערבית מוגרבית, המדוברת על להגיה השונים, משקפים את אי ההשלמה עם הגולה. החיים עמדו בסימן " כי לישועתך קיוויתי היום " אך ההוויה נעה בין קוטב העצבון לבין קוטב התקווה והציפיה לגאולה. היהודי עתים עיניו עמומות ודלוחות השל תלאותיו, ועתים נוצצות ומפיקות נחת בזכות ימים של השקט ובטחה במקומו, ובזכות תקוות העתיד המאירה לו.

כפרט הוא חש עצמו מזדהה עם הכלל וגורלו, ועם זאת ראה עצמו מוגן בקרב הכלל, מפני הסביבה העוינת, אם מוסלמים או נוצרים. אותן נאמנות והזדהות וזיקה הדדית שבין הפרט ובין הכלל הטביעו את רישומן בשירה היהודית העממית במרוקו.

יצירה עממית ביהדות מרוקו – כיצד ?

שותפות הגורל ליכדה את יהדות מרוקו דור אחר דור, והיא שקיבלה והשרישה בלא עוררין ובנאמנות שלמה, את היצירה העממית ושמרה עליה. כי בשירה העממית נתגלו לה ונשתמרו לה רגשות וחוויות של עבר והווה ואף חזונות עתיד. אולם גם רושמה של הארץ שישבו בה, תהפוכות טבעה והליכות תושביה, הגותה ומנהגיה, ניכר ביצירה העממית היהודית, ובייחוד בשירה.

מלות השירה וכוונותיהין, משקלן ומקצבן, דלו הרבה מאוצרות השירה המוסלמית, שכן שירה זו, השירה המוסלמית בֶרבֶרית, משופעת בביטויים ובניבים, ומרובת ניגונים. זו מצדה ניזונה מצלילי אנדלוסיה שנישאו אליה מספרד. ואין כל הוכחה שלסביבה הסגורה הזאת, מרוקו, חדרו גם השפעות נוספות.

ואילו המנגינה והמקצב האנדלוסיים הטביעו את חותמם המובהק. הלחנים ההם הולבשו ביד אמן על השירים על כל שיר לפי נושאו וסגולותיו.

רובה של השירה נתחבק בחרוזים, ולעתים נתארכו השירים כדי מעין פרוזה שירית, המכונה " הקצידא ". לפעמים ניתן בשירה ביטוי ליופי הארץ וצמחייתה, פרחיה, פירותיה ומטעמיה, כסממן נוסף למרכיבי השירה, שן שהיה בה מן ההגות ובין שהייתה לירית.

צורות הפירות וצבעם שימשו בידי היוצרים מקור לדימויים מקסימים, לאברי גופה החטובים של עלמה ותינוק, או של איש ואשה. הטבע על תופעותיו ועל תמורותיו, עשו אותו כמין חומה לדמותו ולמידותיהם של יושבי הארץ, מידות של שחיתות ורשע, או מעלות טובות ואצילות.

ועולם החי, כל העוף למינהו וכל חיה ובהמה, דומו להלל חכמים וצדיקים, או לגנות רשעים ופרחחים ובני בליעל, או ללגלג על כסילים, הכל לפי צורך השיר ועושהו.

זאת ועוד, בני מרוקו, שמרובים בהם אנשי אדמה וטבע, התרשמו עד עומק הלב בבחינת " מה רבו מעשיך ", ולכן התלהבו והתפעלו מהוד הטבע ומהדר הבריאה, ולפיכך, שרו שיריהם לאל הבורא כל אלה מעולם עד עולם. כל שכן היוצר היהודי איש הספר, אשר שאב השראה מן השירה הנשגבה של ספר הספרים.

בצר לו פנה היהודי לבוראו בקינה ובתחנונים, ובהתפעם לבו ברחשי שמחה, ביקש לגיל לפני הקדוש ברוך הוא בשיר וברננה. הכלל – הסביבה וההוויה הם שהכתיבו ועיצבו את אופי השיר, מבעו המילולי, מקצבו ולחנו. בכל שיר ושיר אנו מוצאים את " תפארת הפתיחה " את , ההיחלצות " לתוכן, ולבסוף, את " תפארת הסיום " ( המכונה לעתים, היציאה ).

השיר יהיה משובץ ברמזים, בעילות מפולפלות לויכוחים, ומתובל במליצות. יש והשירים מתארכים מאוד כדי לכלול גם פרטים ופרטי פרטים, מהם חשובים ומהם תפלים, ובלבד שיהיה נושא השיר מתמצה ומתבטא ומובן על כל אופניו.

מי הם יוצרי השירה וכיצד חיברוה ?

לעניות דעתי, שירה זו היא פרי יצירתם של בודדים ובודדות, ורובם נשארו באלמוניותם ופשטותם שירתם הייתה אינטואיטיבית ופשוטה שפרצה תחבם ומרגשותיהם. לא בין כותלי בית אולפנא עשאוה, ולא חיברוה לאחר גמר חוק לימודים וקבלת תואר, ולא התעמקו ולא למדו את תוכן השיר בטרם פרץ מפיהם. אף לא תמיד העלוהו על הכתב, כי רובם לא ידעו קרוא וכתוב, כדרך פשוטי העם במרוקו בעת ההיא, מוסלמים ויהודים כאחד.

אמנם בין היהודים רבו יודעי קרוא וכתוב לעומת המוסלמים, ומחברים יהודים רבים יחסית ידעו קרוא וכתוב די כדי לרשום את יצירותיהם, וגם אלה עשו זאת במקרים נדירים. ואולם גם הם היו אמונים על חריטת שירתם עמוק מאוד בזכרונם, עד שהייתה מזומנת להם בכל עת תמיד לאמרה ולשירה, ולא יכלה עוד להשתכח מלבם.

השימוש בשירים נעשה בהתאם לצורכי כל אירוע ואירוע, כל שבת ומועד ויום גנוסיא ( הולדת ) ופזמונו " מעין המאורע ". בנערותי חזיתי בעיני במוסלמים, אשר הגורל פגע בבריאותם ובשלמות גופם, והם על פי רוב חיגרים ועיוורים, יושבים היו בכיכרות השווקים ובקרנות הרחובות, החזיקו בידיהם כלי נגינה פשוט שנקרא " לגמברי " ( כלי פריטה בעל מיתר אחד או שניים ) וכדי להשתכר במצוקה פרוטות אחדות לקיומם, הגו והוציאו מפיהם מלות חרוזות בשטף, ומנגינתם בצידם מעשה פלא, קולם הערב עד להפליא הקנה דרמטיות ליצירתם המתהוות בו במקום, והפכוה לשיר קבע, אחר ששבו וחזרו עליו פעמים רבות.

והנה לפנינו תוצאה של סוג יצירה עממית בלי כל הכנה וכוונה תחילה, ודומני שרוב רובן של היצירות נוצרו באופן שכזה.

השירה היהודית העממית – לערובי

מתי שר ועל מה שר או קונן היהודי במרוקו

היהודי שר בשעות עמלו וגם עתות מנוחתו, שר בהילוכו ושר בישיבתו. לא משום שאין בלבו דאגות וטרדות ולבו אינו פנוי לשירה, אלא משום השירה מרוממתו מעליהן ומסיחתו מהן, זהו טבעו. אף סדרי החיים המסורתיים היקרו לו הזדמנויות להשמיע את שירתו לסוגיה בשבתות ובחגים כסדרם, בחתונות, בטקסי ברית מילה ובחגיגת בר המצוה כהלכתם.

ימים אלה היו לאור באפלה, לזמנים של קורת רוח והתעלות הנפש, מסיבות אלה, ובייחוד זו של שמחת חתן וכלה, נהגו ברוב עם. בהן נתכנסו גם עניי העיר והכפר לסעוד לבם, וכטוב לבם במאכל ובמשתה, הייתה השמחה גואה והצרות היו משתחכחות לשעה.

ואם בימי שמחה ומשתה כן, כל שכן בימי פורענות ותענית. אמנם איש איש וצרותיו, איש איש ושמחותיו, אולם כל צרות היהודים דומות ואחדות הן. כולם נמצאו תחת שבט נוגש אחד, ולכולם אותו אל אחד עוזר ומושיע פודה ומציל, ועל כן הייתה שירת היוצר היחיד, העלום על פי רוב, לשירת העם היהודי היושב במרוקו.

יש ימים של קינה ונהי שנקבעו לכלל, ימי בין המיצרים וימי תעניות וצומות, וראשון להם הוא ט' באב, שבהם נשא המשורר קולו בשירי אבל ומספד, ושי של אבל יחיד, שאף בהם התעטף נפש כל יהודי בהגה עצוב.

ושוב וחוזר חלילה. נחלץ היהודי מן היגון והדאבה אל חגיו במלוא ששונם, ושאון שירם וזמרם, או אז שבו אליו בטחונו ועליצותו הטבעית. בהסבו במסיבותיו הוסיפו לאווירה כוסות הבדולח, בשביל התה המרוקאי המיוחד, אשר הוכן בטקס מענג, והוגש בכלים נאים מעשה חושב ביופים ובפיתוחיהם, על מגש נחושת קלל מנוקד ומקושט.

קשה לדמיין מרוקאי שורשי ומקורי בלי אותן כוסות תה מהביל עם טעם וריח של הנענע או השיבא. ובעת הזאת מי ידמה לו במלכים ? באותה שעה נעלמת וסרה עצבות. לב האיש אינו מוטרד על ידי חשבון הפסד ורווח, חוסר עבודה או אפילו חסרון כיס, אמנם הפרנסה דוחקת ואדם לעמל יולד, אך לא עד כדי הפסד כל שעת שלווה ורווחה.

מקום נכבד בהבעת שירי העם במרוקו והפצתם, תפסו גם זמרים הזמרות והנגנים, אשר העניקו לה תנופת נדודים וחיים. כלי הנגינה המתאימים המקובלים והנפוצים היו ונשארו העוד, הכינור, המנדולינה, התוף ( דרבוקה ), תוף מרים ( תעריזא ) וכמובן הטארא, כלי תיפוף כשוי עור דק חלק ויבש, מתוח היטב על מסגרת עץ דקה ועגולה, בקוטר של שישים סנטימטר בקירוב.

זמרים ופייטנים ידועי שם בעלי קול ערב, אשר היו בקיאים בסוגי השירה על פי סגנונה ומשקליה, הפליאו לשוררה ולהעניק לה מימד רב עניין, שסייע לה להתפשט ולהתחבב ולהשתמר בכל אתר, וכל בני הקהילה שופעים עליצות, התמוגגות וזחיחות הדעת.

זמרים מפורסמים נודעו גם בחיבור וגם בשירה, ובעשרות השנים האחרונות ( ולפחות בחמישים השנים האחרונות עד שנת 1970 ) הפליא לפייט ולשיר, נעים הזמירות רבי דו בוזגלו ז"ל, גאון השירה והפיוט של יהדות מרוקו, עליו נאמר " רבי דוד בוזגלו שהיה ענק השירה ואדיר הפיוט, הזמיר העצום, תזמורת היחיד, גרון המאגד בתוכו מיצרי כל לכי הנגינה על צליליהם, כינורה של התפילה היהודית ונזר פיוטיה.

הוא עיטר את השירה הזוהר הגות שפתיו ונעימות קולו. בימיו לבשה השירה במרוקו מחלצות יקרות, ונתחבבה יותר ויותר על קהל שומעיה. ואולם גם זמרים ופייטנים אחרים היטיבו ומיטיבים לזמרר בקולות גרונם, רק שבכל מקום בו נשמעת שירה זו, הומה אנשים חרוצים וזריזים, חובבים ואוהבים הבאים להאזין. בשעות אלה נמלא הלב גילה ורננה, והתוגה מחפשת לעצמה מפלט מזה המקום.

על משקל אמרה נודעת אפשר לאמר כי יותר מששמרו יהודי מרוקו על שירתם הפולקלורית, שמרה היא עליהם מפני רפיון וניוון. היחס אליה מכובד, וכן גם נשאר כיום במידה ניכרת ונרחבת, שהרי היא נוצרה כדי לעודד את היהודי באשר היה, כדי לחזקו ולשעשעו ולהסב לו הנאה.

גם במדינת ישראל המתחדשת, ממשיך הוא לשמור לה אהבת נעורים, שכן ליוותה אותו בגלותו ובלכתו במדברות ובתקופות שפל ובשנות הזוהר, בבחינת " זכרתי לך חסד נעורייך, אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה ".

מכאן שלא נשתכחה ולא רפתה ולא הועם זיווה בשום זמן מן הזמנים. היא ששמרה על איש המגרב מפני שעמום וטמיעה, ומפני רעייה בשדות זרים, כי מילאה כל חלל ריק. גם כיום בחביוני הלבבות, עוד דולקת להבתה ומפיצה אורות רבים, אפילו על בני דור ההמשך בישראל היא נוסכת מיופייה מנעימתה וממקצבה, וזוכה להערכה, לחידוש עלומים ולאהבת רבים רבים.

להקות זמר שונות מאמצות את מנגינותיה, וגם כלי הנגינה מפריחים ממיתריהם צלילים ספוגי הערצה ליופייה.

השירה העממית לסוגיה.

לשירה העממית במרוקו יש סוגים אופייניים, כגון שירי אהבה, געגועים, עלילה, השתפכות הנפש, תוגה, אמונה משיחית ועוד. שירים אלה נתקבלו ומשמשים בהזדמנויות שונות ומתאימות רקע לאופי האירוע. ואולם חשובים לענייננו הסוגים, שאף הם כמובן מקורם בשירה המוסלמית, אבל הם זכו לשימוש שכיח יותר דווקא בקרב היהודים כגון שירי אהבה ועלילות, ועל כולם קיימים סוגים המיוחדים ליהודים בלבד בשל לאומיותם ( ייחודם הלאומי שנתגאו בו וסבלו ממנו ) ובשל דתם.

אלה השירים המושרים עד ימינו בפי יוצאי מרוקו בערגה ובלהט, בזכרם את ההווי והאווירה המיוחדים בארץ מוצאם.

השירה היהודית העממית – לערובי

חלק ראשון

שירי יולדת, תינוק ומיילדת, שירי חתונה וטכסים.

במסכת מנהגי יהודי מרוקו בולטים בייחודם ובצביונם הטכסים והנוהגים הנהוגים באירועים החגיגיים המשפחתיים. לא היו אלה שמחות שצמחו מתוך שגרה, אלא הן התקיימו מכוח מסורות מקובלות מושרשות ומובהקות, והיו לנכסי צאן ברזל תרבותיים פולקלוריים בבחינת " עץ חיים היא למחזיקים בה ", תורת קבע הנהירה לכל משפחה, ויש לקיימה באדיקות לכל דקדוקיה ופרטיה.

ברוב קהילות מרוקו אף נשתרש פחד דמיוני, שמא חלילה יתרחש אסון כל שהוא אם לא נתקיים מנהג זה או אחר או פרט זה או אחר נגדע. המנהגים המוגרביים המבוטאים בשירים אלה, בחלקם הושפעו לא מעט גם מאופיו של הפולקלור המוסלמי המקומי, למעט, כמובן, הצד הדתי.

שמירה קפדנית של מנהגים אלה הביאה לליכוד התא המשפחתי, ומכאן לשימורה של הקהילה בכללותה. על כגון אלה התבססה החברה ונמנעה סכנה של חוסר תוכן רוחני נטול חוויות רגשיות. מעט מאוד חומר עיוני נשאר בכתובים, ורובו של הווי זה הועבר כמקובל מפה לאוזן וממעשה למעשה.

ההקפדה על הכללים בכל אירוע, ללא סטיה ימינה או שמאלה גרמה, אפוא, להישרדותו והמשכיותו עד זמננו אנו, אם לא בשלמותו הרי בחלקו הגדול. ברם, לא הכתוב בספר זה ממצה את היריעה כולה, ובהרבה ספרים על המורשת מצויים פרקים עלי בהרחבה יתרה.

ככל שהקהילה הייתה גדולה יותר ובסביבה מפותחת יותר, כן היו נכסי תרבות חייה מרובים ומפוארים יותר. והיפוכו של עניין ככל שהקהילה קטנה, מרוחקת ומנותקת יותר ממוקדי תרבות והשכלה, כן קטנים בכמות ושונים באיכות אופני המנהגים, עד כדי תלישותם מנורמות מקובלות של חברה פתוחה ומפותחת, וזאת בשל תופעות שונות אשר לא נמצא להם הסבר מספיק ומניח את הדעת.

המנהגים נבדלים בעיקר עלפי שלושה אזורים אופייניים : צפון מרוקו, מערבה ודרומה ( באזורים הגובלים או רובים לסהרה ). כל אזור שמר על זהותו, ואף גרם להתבצרות בתוך מנהגים, ורק לעתים רחוקות ידמה יישוב אחד לשכנו הקרוב אליו, במנהגיו ובאופני ביצועם, ואף שי שינויים מפליגים. אולם הצד השווה שבהם, הוא היסוד התכסי שלא יחסר בכל השמחות הללו.

הלידה וכמיהה לצאצאים.

פרק זה בחייו של כל אדם ובמיוחד אצל היהודי, יסודו במצוות פריה ורביה. היהודי הדתי המשכיל, וכזה היה הרוב המכריע במרוקו, היודע תורה ושומר חוקיה, ואף בור ועם הארץ, שולם שמרוה בנאמנות, לקיים את דבר הפסוק " כה אמר ה' יוצר הארץ ועושה, לא תוהו בראה, לשבת יצרה " ( ישעיה מה, יח )

היהודי המלומד והמדקדק יותר הפליג, ובהסתמך על הפסוק " אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך, בניך כשתילי זיתים סביב לשולחנך, הנה כי כן יבורך גבר יראה ה' " ( תהלים קכח, ג-ד )

האשה הצייתנית קיימה הלכה למעשה, את שאיפתה הטבעית, לראות בחיקה את תינוקה מחמד לבבה, ונשאה באהבה את דברי הפסוק הגוזר עליה מאז חטא קודמתה מיי בראשית : " הרבה ארבה את עצבונך והריונך. בעצב תלדי בנים " ( בראשית )

ואילו החתן למן ליל הכלולות נשא את לבו לראות פרי בטן עד מהרה, צאצא למען ההמשכיות המשפחתית, לקיום הרצון לדאוג לגידול משפחתו להמשכת שמו ולשמחתו. ולא חלפו ימים רבים מליל הנישואים, וכבר החלו הרינונים אם הרתה בת פלוני, ומשהבחינה העין בהריון המיוחל, ועם חלוף החודשים, גברה הציפייה ללידה, ועמה המאווה המפורש שאכן ייוולד בן זכר.

עזה במיוחד הייתה התוחלת הזאת לקראת הלידה הראשונה, שיהיה הילוד הבן הבכור ראית האון, למען יגילו וישישו בן האב והסב. אך אם לרוע המזל נולדה בת, הרי הרוח נופלת, ובמקרים רבים מופרת השמחה ( תופעה זו הלא נפוצה גם בקרב עדות ישראל האחרות ), עד כדי כך שתוצאת הלידה אינה זוכה לכל פרסום.

ולא פעם נגררים אחריה מריבות ויחסי טינה בעיקר בין הכלה לחמותה. שהרי החמות הופרה ציפייתה, והאכזבה הופכת אותה עגומה, אף יותר מהאב הצעיר עצמו. ואולם עם חלוף הימים תזכה הבת אף היא לאהבה.

ומדוע כל זה צריך לקרות ? לרגשות פתרונים. ואולם כאשר המיילדת מכריזה כי הנה נולד בן זכר, או אז פורצים אוצרות השמחה, ואין סוף לקריאת הגיל ולהמיות הלב הפתוח. קריות, יו, יו, יו מסולסלות נפלטות מגרונות הנשים ומהדהדות למרחקים. הבית כולו לובש המולת חג.

הרצים יוצאים דחופים לבשר הבשורה לקרובים, שליחים רכובים על גב בהמה משרכים דרכם אל הכפרים ואל העיירות הרחוקות, כדי לבשר ולהזמין הורים וידידים לבוא ולחוג את המאורע. בכפר עצמו מתלחשות הנשים ואומרות זו לזו בפליאה : פלונית בת פלונית, נישאה אך לפני תשעה חודים, וכבר בן זכר לה, בן פורת יוסף !!! יבורך האל !!!!

מרגע היוולדו נשמר התינוק מכל משמר, הוא ואמו יולדתו מכוסים מתחת לאוהל קטן, עשוי מיריעות בד קל, מעין מסתור המבדיל אותם ושומרם מעינים בלתי רצויות, והעיקר מעינם הצרה של אנשים לא הגונים ובלתי נאמנים, אשר חודרת ופגיעתה קשה.

כדי להישמר מאלה ננקטים אמצעים שונים לשמירה והגנה מיוחדים מסרתיים בדוקים וקפדניים. ואולם לא רק מפני עיני בשר ודם צריך להיזהר, אלא גם ובעיקר מפני מזיקים ומשחתים רעים שלא מן העולם הזה, הלא הם המכשפים והמכשפות, אשר אולי יש להם חשבונות ישנים עם החתן והכלה, יהנה הגיעה השעה היפה לבוא חשבון, להטיל עין, לפגוע ולברוח.

שעל כן מצוּוים על אמצעי השמירה והזהירות, כמתחייב מן המנהג מדורי דורות. מיד, מוציאים שקיקים המכילים עשבי רפואה ואבקות שונות לקטורת כנגד עין הרע, והם מוצמדים לצוואר התינוק. בשקיקים אלה שמים על פי רוב צמחים מיובשים, שנבדקו ונחקרו ונמצאו בעלי סגולות מעולות. קונים אותם אצל ה " עטטאר " ( מוכר התבלינים וסמי רפואות ) או מוצאים אותם מוכנים בצרורה השמור של הסבתא, וביניהם עשב " זזעטאר " ( אזוב ) " לכברית " ( גפרית ), " לפאסוכ ", זוקנני ", זזאווי ( מיני שרף ).

ועיקר העיקרים " לחרמל " ( צמח בר רב שנתי, עלוותו מרה מאוד, פרחיו לבנבנים צהבהבים, ומניב זרעונים כתומים או שחורים ). את הזרעונים מעלים באש גחלים כדי למרר חיי השונאים, וניפוצם על ידי שריפתם נקרא " תפרקיע לחרמל ", לאמור, ניפוץ החרמל. מובן מאליו כי פעולה זו היא מעשה המסמל ניקור עיניהם של אויבים ושאר מזיקים, מרעין בישין בעלי עינא בישא, וכמובן הכל נגד עין הרע.

צורת יד בחמש אצבעותיה, עשויה נחות וצבועה בפיח, תלויה במקום בולט, נושאת מטרה ברורה. יש ומורחים את כף היד בפיח התנור, ומטביעים צורתה על קירות הבית, אך בעיקר בסביבת היולדת והתינוק, אשר זוכים לטיפול, פינוק ויחס מיוחד.

את שבעת הלילות שלאחר הלידה מבלים באכילה, שתיה ושירה בערבית עממית הנקראת " לערוב " ( עממי ). השירים סובבים סביב האהבה לתינוק הנקרא " מוממו " ופירושו " בבת העין, אישון העין. שירים אלה מושרים לכבוד היולדת והמיילדת ולא רק לתינוק בלבד, והם מדברים בציפיות אשר המשפחה וההורים תולים בתינוק ומייחלים לו לכשיגדל ויתבגר.

יתר הזמן עובר בשיח וסיפורים עממיים. מנהג זה נקרא  "תחדית". יש אומרים שהמלה נגזרה מהמלה הערבית " תחדית " ( לשוחח ). אולם יש אומרים כי אכן המקור " תחדיד שזורה בו גם המלה " חדיד " (ברזל). מיום הולדת התינוק ועד ליום הגדול ל ברית המילה נשארים אנשים ונשים ערים ללא תנומה בקירבת התינוק, כדי להגביר עליו השמירה ולמנוע התקרבות והתבוננות של גורמים מפוקפקים ועוינים, ובעיקר "ג'נון" (שדים ושוכני עמקי האדמה ).

וכיצד יוכלו להישאר שבעה לילות ללא שינה ולשמור על עירנות ? הם לשם כך שרים ומשוחחים ועוסקים במלאכת " תחדית "

השירה היהודית העממית – לערובי

ואולם בזאת לא די. האב או אחד הקרובים המבינים בדבר, נושאים בידם סכין גדולה ומניפים אותה בתנועות נמרצות לכל כיוון, לחבטה כדי להרחיק מן הבית כל " ג'נון " או שאר מזיקים, רחמנא ליצלן. בכל הלילות מאירים למראשותי התינוק חתיכת ברזל, סכין קטנה או פרסה של בהמה ביחד עם שקית מלח.

ובעוד האב או איש אחר מוסיפים מפעם לפעם להניף את הסכין בחלל האוויר ועוסקים בהדחקת פוגעים רעים, הנה יש נשים מסתובבות עם מתכת וממנה מתימרת קטורת ריחנית, שסגולתה וערכה רבים ומועילים לתינוק ולאמו.

שמעתי כי במקומות שונים במרוקו, הלילה החמישי הוא הלילה הטומן בחובו סכנות רבות והוא חשוב וגורלי, והוא נקרא בערבית " לילת לחדכא " ( ליל השמחה ). ללילה זה מוזמנות באופן מיוחד, תוך בחירה קפדנית, לפחות חמש נשים, וכולן יחד עם אם היולדת מחזיקות חתיכות ברזל, מתקרבות בדחילו ורחימו, שמות כף ידן על התינוק ואומרות : " שם שדי, שם שדי, שם שדי ", באותו זמן קורא החכם מפסוקי תהלים ושאר מזמורים למען שלמותו של התינוק.

בלילה הזה השמירה קפדנית יותר מתמיד, ומכאן החשיבות שמייחסים לטוב לבן ומידותיהן הטובות של הנשים השוהות זמן זה במחיצת התינוק, ובלבד שלא תתעייפנה ולא תירדמנה חס ושלום בשום פנים ואופן.

בבוקרו של היום השישי עם קריאת התרנגול, פורצות הנשים בקריאות יו, יו, יו, מסולסלות ואומרות יחד : שעת רצון ושעת מידת הרחמים, הכל שקט ובטוח, התינוק מחוסן בריא ושלם. ומעתה לא ידע כל רעה. וביום השמיני יימול בשר עורלתו. ציווי זה מתקיים ברוב פאר והדר, טכס ברית המילה ועמו כמובן הסעודה המדושנת, שהרי על ברית המילה נאמר : " גדולה מילה ששקולה כנגד כלהמצוות שבתורה " ( נדרים, לב ).

לסעודה עצמה באים המוזמנים בלבד, ואילו לשמיעת טכס ברית המילה רץ כל יהודי להקביל את פני אליהו הנביא הזכור לטוב, הנוכח הסמוי מכל עין, וזוכים לכיבוד כיד המלך. הטכסים שונים ממקום למקום, השירים המיוחדים לתינוק וליולדת מביעים בתוכנם הפשוט רוב הערכה ואהבה, משאלות לב ואיחולים שונים וטובים.

האשה המיילדת.

המיילדת היא לרוב אשה בשנותיה המתקדמות, ולה חכמת חיים, נסיון למכביר ותושיה רבה, הרבה תבונה ויכולת השפעה ושכנוע, ידע, נועם הליכות ומתק שפתיים. דעתה מקובלת מאוד, ואנשי המקום נוטים לה יחס מיוחד ומוקירים מאוד א קרבתה.

הקורא בשירים שחוברו על אודותיה, והם אינם רבים, יבין על נקלה את הכבוד שחולקים לה מכל הלב, ואשר היא ראויה לו כפי שכל בן ובת במרוקו יודעים משחר נעוריהם. יש לזכור כי הלידה במרוקו, ובמיוחד בכפרים הרחוקים, הייתה בבית היולדת ולא בבית חולים כבימינו, והרי כאלה לא היו בנמצא.

כולם אפוא היו זקוקים לה ולפשטות הליכותיה. האיש והאשה שמרו לה אמונים והערכה והחשיבוה מאוד. תופעת המיילדת בהכריזה על לידת בת או בן, נשארה תמיד חקוקה בזכרון הנשים, וכולן מתגאות בה ונוטות לה חסד. מלאכתה הייתה קשה ודרשה תושיה, מיומנות, אורך רוח ועצבים חזקים.

לעזרתה בעת הלידה נמצאת עוד אשה, אשר תמכה ביולדת מאחוריה, בעוד המיילדת סומכת וסועדת את היולדת מלפנים. ממקום זה צופה היא על התקדמות הלידה הקשה המתבצעת באופן טבעי, תוך מתן סיוע ועידוד, לקול צעקות היולדת שציריה נתמכים בערה ובעצות של המסובות.

בעודה נאבקת קשה, ישובה על האָבנים, וכדי ליצור אווירה מקודשת, אומרים הגברים תפילת עקידת יצחק אבינו עליו השלום, הלא היא תפילת " עת שערי רצון להיפתח.

המיילדת טובת הלב שומרת אהבה וחיבה לכל אלה אשר עברו בידיה האמונות בעודם תינוקות רכים, רואה בהם את בניה, והיא נושאת בתואר כבוד של סבתא נערצת לכל ילדי המקום.

מצהלות החתן והכלה, שירי טכסים.

בגיל שש עשרה, שבע עשרה ובוודאי לא יאוחר מגיל שמונה עשרה, הבחור נחשב בוגר. שׂומה עליו להינתק משולחן הוריו, ללמוד מקצוע או משלח יד, ושחות בים עצמאותו ולשאת בתוצאות קיומו העצמאי.

וההוכחה, נישואין והקמת בית ומשפחה בישראל, ואלה יהיו גם שמחת הוריו. שהרי " לא טוב היות האדם לבדו " ( בראשית, ב, יח ). ואילו מסכת קידושין ( כט ) מזהירה ומדריכה במפורש באומרה " בן עשרים שנה ולא נשא אשה כל ימיו עבירה, עד עשרים שנה יושב הקדוש ברוך הוא ומצפה לאדם מתי ישא אשה. כיוון שהגיע עשרים ולא נשא, אמר " תיפח עצמותיו ".

בטרם עלות גלות מרוקו לארץ, שמרו על נוהגים בדבר גיל הבחור והבחורה ליום נישואיהם. כמובן, נשארו עדיין אופני השידוך והמפגש, וכמו בכל חברה מזרחית, כך הוא מתנהג בארץ מבוא השמש ( מרוקו ).

ככל שההורים היו להוטים אחר חיצון בנם או בתם, כך פחתה חשיבות הגיל של בני הזוג לדרגה משנית, ובלבד שיהיה בן או בת הזוג ממשפחה מכובדת ומיוחסת, אשר כדאי גם כדאי למהר ולבוא עימם בקשרי חיתון, בטרם תישמט ההזדמנות מידי שני הצדדים. תפיסה זו הייתה בבחינת חוק לא כתוב, אך מקובל ומושפע מן הסביבה המוסלמית.  זיווגי קטינים במרוקו היו שכיחים ביותר, בייחוד במערב ובדרום הארץ, ובקרב השכבות העניות.

ידועים לרוב גם מקרים בהם נישאו בנות חמש עשרה, לבני ששים ומעלה. במקרים אלה מילאו הייחוס והממון תפקיד מכריע. הדברים נתרחשו בעיירות רחוקות, ובכפרים כמעט עלומים ובלתי ידועים. עוד לפני כמה עשרות שנים שכי היה כי ילדה בת תשע ואף בת שבע כבר באה בברית הנישואין.

נודעו מקרים שנאמרו דברים וחוזקו בשבועה ובנוכחות עדים כי בת פלוני מיועדת לבן פלוני עוד ביום לידתם. אלה הם מקרים שאין הדעת סובלתם כיום, אבל אלה היו עובדות ונורמות חיים מובנות מאוד ומקובלות, ואיש לא הרהר, לא בדק וחקר ולא ערער עליהן.

והבחור, די שהיה ל " גבר ", היינו מי שיכול לעבור ולפרנס את עצמו, שיראה בנישואיו עניין של כבוד והכרח. תופעה זו הייתה גם טבעית וגם מחויבת המציאות בקהילה, פן יאמרו עליו, בגר ועדיין ומוטל הוא למעמסה על שכם הוריו. ואילו על הנערה אמרו, ראו איזו " ביירא " ( בתולה זקנה ), בגרה ואיש לא שאל על מחירה בשוק.

משבשלה ההלטה בעיני הורי החתן והכלה, את פיהם לא שאלו ולא שיתפו אותם בבחירה. ההורים הם אשר תרו ושאלו ובדרו וחקרו ודרשו טוב בדבר, ולבסוף בחרו את האשה לאיש, ואת האיש לאשה. ומלבד המנהג, מצאו תימוכין בתלמוד על פי הנאמר : " ארבעים יום קודם יצירת הוולד, בת קול יוצאת ואומרת, בת פלוני לבן פלוני ואפילו מעבר לים " ( סוטה, ב ).

ואם כך מה הצורך והטעם להוסיף ולהרהר ולהתעכב ? אם במסורת המקודשת מסופר כך, נתקבלה כהלכה משכנעת מבחינה דתית, וכבדת משקל מבחינה הגיונה של האמונה, ומה לנו ההורים כי נחטט בעניין הגילים ?

השירה היהודית העממית – לערובי

נשמרה הפרדה בין בני הזוג המיועד, אף כי זה וזו היו מנסים בימי שבת ומועד, לסייר ברחובות ובסמטאות להציץ האשה ואף לשלוח מבטים ממושכים וחושקים, ולפעמים גם להצליח ולהסתודד רחוק מעיני רואים, אנשי לזות שפתיים, ובאין רואים להחליף מספר מלים.

המדובר כאמור באזורים מסוימים, בהם שלטה השמרנות שלטון מוחלט. ואלם באזורים מפותחים ופתוחים יותר, בלילות ירח מלא ובכיכרות הסואנות, נפגשו בני הזוג בפומבי, נערכה ביניהם היכרות מקרוב ופרחה אהבתם. ואולם אלה השתדלו להעלים את מפגשיהם מעיני ההורים מפני רגישות מוסרית, והשאירו כיבו גחלי אהבתם הלוהטת ליום שידובר בה, הלא הוא יום הכלולות, האירוסין והחתונה.

הטילו הוצאות מרובות על שני הצדדים. גם בני דלת העם עשו כפי המתחייב לפי יכולת כיסם. הורי החתן והכלה, הם ורק הם הקובעים ברוב המקרים את התנאים " נוסח הכתובה, טיב הנדוניה ומועדי האירוסין והחתונה.

כאן יובא מנהג מיני רבים, אשר נראה לי מיוחד ואופייני, אם כי יוצא דופן בשל תנאיו ותכניו. פגישת המחותנים המיועדים, חייבת להיות היום הרביעי של השבוע, בערב זה מבקרים הורי החתן אצל הורי הכלה, לאחר גישושים מקדימים לבקש את הבת בשביל בנם.

ללילה זה קוראים " לילת שריב לכאס " ( ליל שתיית הכוס ). הכוונה במפגש ראשוני גלוי קצר ואינטימי זה להחליף ברכות ודברי נימוסין ולתקוע כף. שותים כוס מאחייא, ומחליפים ברמזים ובמשלים דברים אודות המעלות של כל צד, ומחליפים בשפע מחמאות הדדיות, ובזהירות מחשש לפגיעה.

בהזדמנות זו מפגינים נדיבות לב ומעניקים מתנות אלה לאלה. במעמד זה נקבע התאריך לעריכת הקידושין, ובסיום מפגש ראשוני זה, המתקיים בנוכחות כמה אורחים רמי מעלה לאות ולעדות, לוחצים יד, מתחבקים ונושקים אלה לאלה. בסיום חילופי הדעות, נפרדים באמירה : הרינו נפרדים מכם בעניין זה באמונה ובשבועה גמורה.

השבת הקרובה נקראת "שבת לפאל " ( שבת השמועה הטובה ) ובה מתארחים הורי הכלה אצל הורי החתן, והרשמיות מתחילה להפשיר. השבת הבאה אחריה נקראת " שבת לברראזאת " ( השבת הגדולה. מלבישים את הכלה במחלצות יפות להידור תוארה, מעוטרת בשפעת תחרים ורקמות ססגוניות, ומקשטים אותה בשלל תכשיטים.

לארוחה זו מוזמנות חברותיה של הכלה, המקיפות אותה סבי סביב בישיבה. סעודה גדושת מטעמים מוגשת האורחים, לאכול ולשתות עד אין סוף. השמחה מתחילה. באחד מלילות שבוע זה, כאשר כבר הוכרז ונדע בשערים, כי בת פלוני נלקחה לאשה על ידי בן פלוני, נערכת ארוחת ערב מפוארת. מתאספות נשים יודעות מנהג דת ודין, וערב זה הנקרא " לילת לחננא " ( ערב החינא ).

מכינים מבעוד מועד כמות נאותה של ליננא שאינה אלא עיסה עשויה עלי שיחי ( כופר, יָחנונא פוך אדום ) שטוחנים אותם עד דק, ומכינים מאבקתם עיסה סמיכה. עיסה זו, כאשר מורחים אותה על חלקי גוף שונים, ובמקרה שלפנינו, על כפות הדיים והרגליים, מותירה את צבעה החום אדמדם לתקופה לא קצרה, וקריאות גיל יו, יו, יו, יו, נוטלות הנשים הכבודות מהחומר בקצה אתבען, ועם השמעת בתי שיר קצרים, מורחות את כפות ידיהם ורגליהם של החתן והכלה.

השירה היהודית העממית – לערובי

כמו כן מכבדים במלאכת המריחה גם את האורחים כל אחד ואחד על פי מעלתו וכבודו, אך ללא יוצא מן הכלל. בעניין זה חשוב מאוד לנהוג משנה התחשבות, זהירות ונימוס פן יימצא משיהו מהנוכחים נפגע, ויקשה מאוד לרצותו כתוצאה מהתעלמות בשגגה עם בואו לערב זה.

מובן שהכלה נמצאת עדיין " בטווח בטחון " מהחתן, ועדיין שומרים על מרחק, כיאה למיוחסים החסים על כבוד הוריהם וכדי למנוע רינונים ולזות שפתיים. גם החתן מוקף בידידיו ובשושביניו, קבוצה קבוצה וקולו שירתה ושמחתה, והכל סביב לשולחנות גדושי מעדנים. תוך הקרבה הזאת מוציאים בני הזוג הזדמנות להגניב מבטים דרך חומת האדם החוגגת איתם.

בסיום הסעודה קמים הקרואים ומסתדרים במעגל, השרים והשרות אוחזים " טטארא " בידיהם, מוחאים כפיים בקצב סוער והולך, ומקישים בקצב על השולחנות תוך כדי השמעת שירה, המתאימה לחתן והן לכלה.

באווירה זו צוללים עמוק אל תוך הלילה, שרים, רוקדים, שותים ואוכלים, משבחים ומהללים אותם כדברי החכם " כשם שאדם מצווה לשמח את החתן, כל הוא מצווה לשמח את הכלה, ונקרא זה גמילות חסדים, ומצווה לשמחה ולהללה כדי שתמצא חן בעיני החתן, שתהא חביבה עליו " ( רבי יצחק אבוהב, מנורת המאור רו ).

השירים המושמעים בשבעת ימי המשתה, ושמקצתם מובאים בחלק זה של הספר, הם חיבורי שירה קצרים בדרך המשלים והפתגמים, ואשר בין שורותיהם מובעות משאלות ושאיפות הדדיות.

החתן מתאר בערגה את כלתו, והכלה משיבה היא בכיסופי אהבה לבחירה שנעשתה למענה, וכעת מצאה חן בעיניה. האורחים והאורחות משלימים את החסר בשירה דומה, המבטאת את שלמות בני הזוג. לעתים רחוקות יושמעו ישירים ומפורשים, והכל כלול במסגרת שירה המובעת בסמלים, בכוונות וברמזים.

השבת השלישית נקראת " שבת ססלכא " ( שבת הגילוי , החשיפה ) הכוונה, בשבת זו חושפים ומגלים לפני הקרואים, את רכיבי הנדוניה שהביאה הכלה, קוראים את הכתובה שחוברה בכתב יד, על ידי תלמיד חכם ובקיא בנושא, ומדגישים בדברי נועם, ליתר בטחון ולשם מניעת אי הבנות, את גובה הקנס במקרה של פירוד או גירושין.

במעמד זה מודיעים על מועד חגיגת הנישואין שנקבעים תמיד ליום ראשון ( המדובר על מנהג המתואר לסדרי נישואין באזור זה )

אותו בוקר נלקחת הכלה על ידי הוריה וקרוביה ואר המוזמנות המכובדות, אל הנחל או אל המקווה, המיילדת רוחצת היטב את הכלה, ומסייעת לה בנקיונה.

 בעוד הנשים האחרות מפזמות וצוהלות ומשמיעות זמרה ונעימות, לשם הפגנת שמחה רצופה, ולשם הפגת המתחים וההתרגשויות הטבעיות הרבים המאפיינים את בוא הטכס המתקרב ובא. במעמד זה מסבירה המיילדת והאם לכלה הצעירה את אשר עליה לדעת ולעשות, וכיצד עליה לנהוג בליל הכלולות.

 וכבר הדגשנו כי הכלה מעירה עד מאוד בשנותיה ( לפעמים בת שש או בת שבע, ונבוכה היא למשמע שפע ההוראות והציווים הנלחשים לאוזניה. נקל אפוא להבין לרוחה ולמתרחש בפנימיותה למשמע הנאמר לה.

גם החתן נלקח את המקווה או אל הנחל, וידידיו ושושביניו טובלים אותו, לאחר התספורת או התגלחת, הכל לפי מנהג המקום. בהזדמנות זו מוסיפים ומרעיפים עליו עוד עצות, ומטיפים לו מוסר. יש אומרים כי המבינים שבהם אף מעוררים את תשומת לבו לדברים שבינו לבינה, ולפרטי פרטים, בייחוד אם צעיר הוא לימים.

ואולם על פי רוב החתן מבוגר דיו ובקי במצפה לו. אבל קרו מקרים רבים, שעוררו מצבים מגוחכים ומביכים עד כדי צחוק מזה וצער ומבוכה מזה, שמקורם בתערובת זו של בקיאות ותמימות, של בגרות אולי מדומה ושל בוסר.

הכלה מוכנה ולבושה בגדים עזי צבע, וגוזרים באופן כזה שלט יבלוט כל חמוק שהצניעות יפה לו. מסווה של משי ירוק או אדום רקום, מעשה רוקמה עוטר את ראשה, גולש על פניה ומסתיר כליל את שער ראשה לבל ייגלה חלילה, שכן דבר זה נחשב ערוות אשה, ויש להיזהר מאוד בתעלוליו של השטן, הוא יצר הרע.

על צווארה, אצבעותיה וקרסוליה מתנוססים תכשיטים שונים, מקושטים אבנים טובות ושאר מעשה מלאכת הצורף, והכל מבריק כעטרה מלכותית. גם החן אינו חסר בהדרת לבושו, ואף הוא עטוי בגדי יקרות, כיאה לו ביום חתונתו וביום שמחת לבו, לבושו נקי מכל רבב, צח כשלג, אלא שאין הוא עונד תכשיטים.

מהמקווה או משפת הנחל, נלקחת הכלה אל ביתה של אחת מקרוביה או של ידידותיה, שם היא יושבת כשהיא אפופה בנערות צוהלות. עם בוא הערב, קריאות היו, יו, יו, יו, המסולסלות והממושכות, שוב מהדהדות בחלל האוויר, נישאות למרחק ומביאות את הבשורה.

עתה בא אביה עם קהל מוזמנים ומוזמנות. הנשים נכנסות ראשונות ואומרות בית של שיר זה. " זיינאכום בלהנא, זיינאכום בלהנא, ייא ללאלה פרוצי אוגולזינא מרחבא " ( באמו אליכם בשלווה, באנו אליכם בשלווה, גבירתי הציעי שטיחים, ואמרי לנן ברוך הבא ).

האב מרכיב את הכלה על פרדה אשר הורעבה מבעוד מועד, כדי לרפות כוחה שלא תוכל לשעוט או לבעוט, אלה תהיה תשושה מעט ותצעד באיטיות ובבטחה. בעת שהאב מרכיב את הכלה, שרות הנשים שיר קצקצר, ואומרות : " רככבהא בוהא פור לבגלא, עאוונו סידי מולנא " ( הרכיב אותה אביה על הפרדה, עזור נא לי ריבון העולמים ).

הקהל צועד ושר מזמורים מתאימים, וכאשר הגיעו לבית החתן, נערך ברוב עם וביראת כבוד טכס הנישואין ושבע הברכות. במעמד זה ניתנת לכלה הזדמנות להשמיע באזני בעלה, קבל עם ועדה, תנאי או תנאים שונים כלבבה, למשל, שלא יעשן, או יתחייב שלא לשתות לשכרה.

החתן מקבל את התנאים שאמנם אינם עתידים להתקיים, שולף טבעת זהב, ועונד אותה על אצבע הכלה, וזהו למעשה מגעו הראשון איתה. שרים ומפייטים, שותים ואוכלים ושמחים, ולאחר מכן, איש ואשה פונים לביתם.

למחרת בבוקר מוצאת הכלה לקול קרוביה ואוהביה, וחמותה מעלה אותה אל הגג אל קרבת המרזב. החמות יוצקת מים מהולים בשמן ובמלח, ובחלק מהם היא רוחצת ומשפשפת את שתי כפות רגלי הכלה.  החמות גונחת ארצה, תחילה מנשקת ואחר כן נושכת בשיניה את כף רגלי הכלה ואומרת לה : " תדכלנא ייא בנתי בגדם כדר אובססעד אוטוויל לימר " ( תיכנסי בתי לביתנו בצעד ירוק, באושר ובאורך ימים ).

זהו מנהג מתוך רבים ויודעות דבר הסבירו כי נוהג זה בא להבטיח משמעת וצייתנות הכלה לבעלה וכמובן לחמותה, וכדי שהמעשה לא יתפרש לרעה מקדימה החמות הנשיקה לנשיכה.

סוף ההקדמה

השירה היהודית העממית – לערובי-אָנֶנְפִּיסָא וּמוּמְמוֹּ הַיּוֹלֶדֶת וְהַתִּינוֹק-יעקב לסרי

אָנֶנְפִּיסָא וּמוּמְמוֹּ
הַיּוֹלֶדֶת וְהַתִּינוֹק

אַנְפִיסָא צֶלְטֵנָא, וּמִמֵּמוֹ בְּתַּתאז
הַיּוֹלֶדֶת מַלְכָּה, וְעַל רֹאשׁ הַתִּינוֹק כֶּתֶר

מֵרְצַצֵּעַ בִּדְדַיְאֶמַאנְט, ווייאקות וּוִיבְּרִיז
מְשֻׁבָּץ בְּיַהֲלוֹמִים וְסַפִּירִים, וּפָז זוֹהֵר

שׁופהום פֶּלְפְּרָאצ, מִן דְּהָאָב לְעָאלֶז
הַבֵּט בָּם עַל יְצוּעוֹ, מֵעֶצֶם הַשָּׁנָב

וודדרעאן מַפְרוּגִין, מו דְּהָאָב לְווִיז
וּזְרוֹעוֹתָיו יְצוּקוֹת, מִמַּטְבְּעוֹת זָהָב

וִיזוֹר לְסְּרִיר, מִן כְּיָיאֵר לֶחְרִיר תְּנַסָּאז
סְדִינֵי הַמִּטָּה, מֵאֲרִיגֵי מֶשִׁי שְׁזוּרִים

ווֹרְוָאק מִן בְּרוּקָאדוֹ לַזִּיל, סֶגֶל אינגליז
וּוִילוֹנוֹת קְטִיפָה לְנוֹי, מְלֶאכֶת הָאַנְגְּלִים


ווחזאבאת מִכְּתוּבִין, בְּסִי חָרוּף עַזָּאז
וּקְמֵעוֹת כְּתוּבִים, בְּאֵיזֶה אוֹתִיּוֹת יְקָרִים

וּומָאן קראהום בלפרחא, וְגַנְּנִי וַוִיהִיז
וְהַקּוֹרֵא אוֹתָם בְּגִילָהּ, יְשׁוֹרֵר וְיַעֲלֹז בִּקֵּר

ווחזאב כְתָאֲמוֹ, הֱוֵא אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא לְעַזִּיז
וְקָמֵעַ טַבַּעְתּוֹ, הוּא אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא הַיָּקָר

השירה היהודית העממית – לערובי-גנייא לננפיסא אולולייד שיר ליולדת ולתינוק

גנייא לננפיסא אולולייד

שיר ליולדת ולתינוק

אנפיסא פסססיר ווחזאמהא דלחריר

ביולדת במיטתה ובאבנט משי אזורה

עקבאל בזהד רבבי לילת למילה

מי יתן וברצון האל, ליל המילה הטהורה

עקבאל לילת לכמיס לכביר וולילת למילה

ומי יתן וליל החמישי הגדול, וערב המילה הטהורה

בזהאד ללאה ייכבר מוממו, וויקרא תורה ווימסי לססקוילא

בעזר השם יגדל התינוק, ויקרא תורה וילך למדרשו

ווחנא כאא נחזזמוה בלחזאם, וולבאשו נדוורוה דארא

ואנחנו אוזרים אותו, באבנט שיקיף לבושו

בזהד רבבבי ייכבר מוממו, וייקרא לגמרא

בעזרת האל יגדל התינוק, ובגמרא יפרש לנפשו

אילא כא נקטטרו מאחייא, כא נקטטרוה ברריסא

ואם נטפטף מאחייא, בנוצה נדליף טפטופה

וויעיס לינא מוממו, מעא אוממו אנפיסא

ויחיה לנו התינוק, עם אמו היולדת באומנה

לפרחא בללאה, וולפרחא בלמאזי ליכום

שמחתנו שמחת אל, ושמחת הבאים אליכם

מנחית גאלו אליהו הנביא, דאכל עליכום

מפני שאליהו הנביא נכנס לביתכם

וואנא ללי גאלס הנאייא, צפפית ליכום חרובי

ואנוכי היושב בזה המקום, השלמתי מלותי במקור

ווילא מא חבבתוס למעאני, אראוולי גיר לערובי

ואם פתגמים אינם לרצונכם, הבו לי רק שירי פולקלור

השירה היהודית העממית – לערובי-תמננית מנזא למוממו ייחלתי ארמון לתינוק

תמננית מנזא למוממו

ייחלתי ארמון לתינוק

 

קלבי חריק ווחריק מא ציבתלו רפיק

לבי נשרף ונשרף, ולא מצאתי לו סומך

כללאני באיין לגראם, מנני נסדדיק

כי הותירני בין האהבה בלא תומך

האד לבנאת דליום, מן לא עאק ייעיק

ואלה בנות היום, הן הכל יודעות

כאר יעארפו טרקאן לעשק לאייןן גאידיין

בנתיבי התשוקות, ולאן הן מובילות

תממנית מנזה למוממו, פלכורניק

ייחלתי לתינוק, ארמון ומחמדים

וופראצאת דלחריר מנני נסדדיק

שפע מצעי משי, עבור כמוני נתמכים

לאגא עלייא למוממו בצוט לדיר וורקיק

הנה התינוק בסודו, בקול דק ונעים

קאללי הדי האד לגפלא מן למגייארין

אמר לי, שמור זה הסוג מעיני הקנאים

יכון לעוד ווררבאב, וכיסאן לכמר באס נדאווי מסדאדי

ויהיו " העוד " והעונג, וכוסות היין לשיכוך חרוני

ווללי באת מעא מוממו, בלהווא יצבח מקאדי

כי לינה עם התינוק, ברגיעה תפציע שחר עצבני

השירה היהודית העממית – לערובי-גנייא ללקאבלא אולולייד שיר למיילדת ולתינוק

גנייא ללקאבלא אולולייד

שיר למיילדת ולתינוק

 

ייא קאבלא ייא קאבלתנא, מא חלא דכולכ לעתבתנא

המיילדת מיילדת שלנו, מתוקה כניסתך למפתננו

לולייד קבדנאה חנא, וולבניתא לזארתנא

את הילד לקחנו אנו, ואילו הבת לשכנתנו

יא קאבלא יא קבאלתי, מא חלא דכלוכ לביתי

המיילדת הוי המיילדת, מתוק בואך אל דירתי

האד לולייד לייא אנא, אממא לבנייא למכרוהתי

זה הילד שלי הוא, ואילו הבת לשנואתי

חין קאמת תזגרת, וותטלק טריק פנון

כאשר קמת בקריאות גיל, ופילסת שביל לשירי אומנות

ייא עממתו קום ווחלף בלמאחייא וולמעזון

דודת התינוק קומי והישבעי, ביין ושיכר וריבות מתוקות

ייא קאבלא ייא סוסייא, כול מא כדית סוויא

המיילדת בעמלה עסוקה, מה שקיבלת מועט עד בושה

נקום פנהאר ססבאע, וונכררזכ מקסייא

אקומה ךי ביום השביעי, ומביתי תמאי לבושה

ייא קאבלא ייא מקבולא, ייא מבססרא ייא מימונא

המיילדת המקובלת, גם מבשרת וגם מאושרת

בססרתני יעטיכ לכיר, וואנא נהדליכ תאזא מתמונא

בישרת לי ירבה טובך, אעניק לך דורון כפי ערכך

ייא קאבלא ייא סתתי, קום בססרי ללחבאב

המיילדת את היא גבירתי, קומי ובשרי לידידי וקרובי

נעמאל עליכ נזאהא, בלכאמאלזה וולעוד ווררבאב

אערוך לך זבח ומשתה, בנבל וכינור וצלילי עוגבי

השירה היהודית העממית – לערובי-פי כדר מוממו עצר בוסאת על לחי התינוק עשר נשיקות

פי כדר מוממו עצר בוסאת

על לחי התינוק עשר נשיקות

 

סתהית פי כדד מוממו עצר בוסאת

חמדתי על לחי התינוק עשר נשיקות

ללולא באיין טטפירא וולעזלא

הראשונה בין הציפורן ובשרו עלי אצבעות

וותתאנייא פזזובהא צור עאלי בלא בניין

והשנייה על מצחו חומה גבוהה בלא טפחות

תתאלתא פלעין כחלא מן תתיתאן

השלישית על שחור עינו שחורות משחור התות בצֵל

וורראבעא פלכדד וורדא לא תדבאל

והרביעית על לחיו, כמו וֶרד שעוד לא קמֵל

אלכאמסא פלמנכר תמרא מן סכראן

החמישית על חוטמו, אל על הוא נישא כתמר

ווססאתתא פלפממ כאתם מן דהאבאן

והשישית על פיהו, כמו טבעת זהב טהור

ססאבעא פססנאן זוהר מן לייאמאן

והשביעית על שיניו, כפנינים מתימן לזוהר

וותתאמנא פלענק טוויל ערראד לגוזלאן

והשמינית על צואר הצבי, גבוה ומקומר

תתאסעא פססדר לוחא מכיירא מן סנסאל

התשיעית על חזהו, לוח מובחר מעץ אורנים

וולעאסרא כופ נקולהא, וובאבא מוממו ייא לגזאל

ואת העשירית פחדתי לאמר, והתינוק כעופר האיילים.

השירה היהודית העממית – לערובי-סתהית אנא מעא מוממו נכספתי אני עם התינוק

סתהית אנא מעא מוממו

נכספתי אני עם התינוק

 

סתהית אנא מעא מוממו לילא פי לילא

נכספתי עם התינוק ללילה בתוך לילה

.

וולעאם חתתא יידוז גיר פחאל האד ללילא

ולעוד שנה אשר תעבור כמו זה הלילה

.

לוכאן מא תנצר שמס, מא תדווי גמרא

לולא תזרח השמש, לא תראי הלבנה

.

גיר דדלמא פי כולל רכאן

רק אפלה בכל מקום ופנה

.

וננבית אנא ומוממו, גיר סכארא פי לאמאן

ואני עם התינוק אלון, כאמתחת מטמון אמונה

.

מסינא לקיסארייא, ווסרינא כסווא דלברוקאדו

סרנו לשווקים, וקנינו כסות ובד ברוקאט

.

ייכבר מוממו וירזעלנא אבוגאדו

יגדל תינוקנו, ויהיה לנו אדבוקאט

.

עללקנא לכוואדרו, וודגנא למסאמר

תלינו המסגרת ותקנו מסמרות

.

וונתי יא אננפיסא, תקום בידיכ עאמר

ואת היולדת קומי וידיך עתירות

.

חנא אילא כא נשרבו אששראב, נתכיירו פלמיזאן

כאשר אנו שותים יין, אנו בוררים לנו שיעור לעניין

.

ייכבא מוממו ויזרע דיין

יגדל תינוקנו, ויהיה לדיין

.

אילא כא נדרבו למוזיכר, כא נדרבו בטטנבור

כאשר אנו נוגנים נגינה, אנו מכים בתוף מרים

.

ייכרב מוממו, וירזע שליח ציבור

יגל תינוקנו, ויהיה שליח ציבור

.

אילא כא נתוובו למעזון, כא נצוובוה מן אזזיב

וכאשר אנו מכינים ריבה, מכינם אותה מצימוק יפה

.

יכבר מוממו, וירזעלנא טביב

יגדל תינוקנו, ויהיה לנו לרופא

.

הוואר לעאלי ללי כלקהום, מן ליה חא יותא

הוא העליון יצר אותם, ורק לו היכולת

.

כלק לחותא, וובעדא מן דהרהא פלמוואז תעום

ברא הדג, וכבר שוחה בגבו בגאות סוערת.

.

כדודכ תותא, ייא כייאל ליאקותא

לחייך אדומות כתות, ודמותך כפנינה זוהרת

.

וולא גרראר פססמא, כיף טטיר יפרפר וויהום

וכמו ציפור בשמים, וכמו עוף תרחפו ותנהמו

.

וונתי ייא אנפיסא, נעסתי וועאבכ ננום

והתינוק והיולדת, בשינה עמוקה נאחזו ונמו

השירה היהודית העממית – לערובי-לערוצ ולערוצא החתן והכלה

לערוצ ולערוצא

החתן והכלה

 

שאלוני עלאס ייא וולד למרצא

שאלוני, מדוע זה, בן המזח

 

תגנני וותרקצ פי האד לערסא

תזמר ותרקוד בזה הגן שפרח

 

קולת נגנני בזזהו ווטאצא

אמרתי, אשיר בעלזה ובידי גביע

 

פי לקייאן לערוצ מעא לערוצא

במפגש החתן, אל כלתו הגיע

 

 

פי חקק לערוצ נעללי צוטי

לכבוד החתן, אגביה בנעימות קולי

 

נמוול פלחסין, וונזיד בלחננ לוואטי

אסלסל הרינה בגרוני, ואוסיף במנגינות מהללי

 

וועלא לערוצא נוולי פי בצאטי

ולמען הכלה אהיה, במיטב הגיגים

 

יעיסו בזוזהום, עיסא כאליצא

יחדיו יחיו שניהם, חיים מושלמים

 

 

ייאהייא לערוצ שרב מן בירהא

ואתה החתן, שתה לך מבארה

 

וואייאכ תעטי קלבכ לגירהא

והזהר פן לבך תַטה אל זולתה

 

כון וולד ננאס, וואלא תגיירהא

היה בן מיוחסים, ואל תדאיב לה

 

כיף ממא ייגיירו וורדא מגרוצא

כמעציבי שושנה,תלושה מגינתה

 

ייא לערוצא נווצציכ בטטאעא

ואַת הכלה אצווה, במשמעת ובשבועה

 

וותפיק פלליל, מא ייאמר כלל סאעא

עורי לו בלילות, כדרישתו ובכל שעה

 

באס תעיסו פזזהו וולכילאעא

כדי שתחיו בעלזה ובשושנים

 

וותוולדו לולאד בלכמיס וולכמיסא

במספר חמש ובחמישיות תלדו בנים

 

איימתא נחוזכ ייא גזאלי

אימתי אחזיק בך עופר צביים

 

באבא לערוצ ייא סביכא מן דדהבאן

חתני הדומה לרשת מחוטי זהבים

 

ייא קדיב לכיזראן, פשוואק פדלאלה

שרביט נוי החיזרן, למכרז בשווקים

 

סאדיתכ ביה ללאלא, אילא כחחלתי עיניכ

משביעה אותך באל, אם השחרת עיניך

 

וואס כאן הנאכ מריוד דלכחול

האם היה שם כוחל מכחולך

 

ייאוו האדיכ הייא כליקת מולאנא

או שמא זאת היא יצירת בוראך

 

לערוצ ולערוצא ענדי עזאז

החתן והכלה אצלי יקרים

 

ווגיר פרחהום לכביר הווא ייכפאנא

רק שמחתם הגדולה, לנו סיפוקם

 

ראה סעדי ייטלאע, וננזמתי פססמא תלאלי

עוד אושרי יתנשא, וכוכבי יסייר בשמים

 

איימתא נחוזכ ענדי ייא גזאלי

אימתי אחזיק בך, עופר צביים

 

וובזינכ, אנא נתקב עינין עדייאני

ובנוי פניך אנקר עיני האויבים

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

ספטמבר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« אוג    
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930  

רשימת הנושאים באתר