רבי דוד עובדיה


קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל

צפרו, היא ירושלים הקטנה של מרוקו. – " מארץ מבוא השמש ח.ז  הירשברג עמוד 91 – 98

בסביבה הררית, עטורת יערות, ברוכת המים הרבים היורדים ממהרים במפלים מרהיבי עין ומוקפת גנים של עצי פרי למיניהם, מפורסמים הדובדבנים של האזור, שוכנת צפרו, עיירה קטנה המתרפקת אל מדרונה הצפוני של אחת משלוחות האטלס הבינוני.

הבא אל צפרו מכיוון פאס עובר על פני שדות תבואה פריים, השייכים לתחנות ניסיונו ממשלתיות ולבעלי אחוזה פרטיים , ביניהם גם יהודים, הגרים בפאס או בצפרו. פאס הולכת ומתקרבת אל שכנתה הקטנה, אף על פי שהיא גדולה ממנה בשנים, כאילו התכוונה להפכה לפרבר שלה.

בצד השדרות הרחבות של צפרו החדשה, הצרפתית, משובצות חווילות קטנות, מוסתרות בתוך עצים וגינות נוי, הן משוות לשכונה זו אופי של קייטנה, רובע מגורים של עתירי נכסים, ובמרכז העיר, שבו חנויות מספר, של עיר גנים.

רושם זה חולף מהר כשנכנסים בין חומות המדינה הערבית, והוא נגוז כליל כשעוברים את הנחל הזורם בין המדינה לבין המללאח . לפתע נקלעים לתוך אחד ממשכנות העוני הדחוסים ביותר של מרוקו. על שטח של עשרה דונמים מצטופפים כאן כארבעת אלפים יהודים, כלומר כשני מטר מרובעים וחצי לנפש חיה. נקה מזה את השטח, שתופסות הסמטאות, רחבות השווקים הזעירים, החנויות, בתי כנסיות ובתי המדרשות ותסיק, כי בבתי הקברות מקציבים כאן בממוצע יותר שטח למת, מאשר לאדם חי.

אין פלא, כי במללאח של צפרו כל הבניינים מבחוץ ומבפנים, וכן הסמטאות, הם במימדים של זעיר אנפין, כאילו מיועדים לננסים ולא לבני אדם בעלי קומה רגילה. בביקורינו באתרים ארכיאולוגים, מה שנותר משרידי הבתים והיחדרים, אנו משתוממים למראה המימדים של העיר ובתיה, כל שטחה אינו עולה לפעמים על עשרה, חמישה עשר דונמים. החדרים שניים על שלושה מטרים, רחובות ברוחב של מטר – מטר וחצי, כאן רואים " עיר " כזאת במציאות.

ומאחר שצפרו כולה עיירה קטנה, וכמעט שאין ריווח בין העיר החדשה ובין המללאח, הניגוד בין הסביבה היפה ובין הרובע העלוב פתאומי כל כך , שמזעזע ומכאיב הוא. נראה, שאפילו הטבע כאילו קשר קשר  עם הכוחות העוינים, להציק ליהודים. 

צפרו, עיר השיטפונות.

הוואדי הנושא מי הבריכה  הופך כאן לקללה, כי בגאות מימיו לאחר גשם עז, עובר הוא על גדותיו, שוטף את המללאח האומלל, הורס את בקתותיו וגוזל את פרי עמלם שלתושביו האביונים. בזיכרונם של אנשי צפרו נחרתו השנים שבהן לקח הנחל המשתולל קרבנות באדם והשיטפון הגיע למימדים מחרידים.

בתוך רשימה אוטוביוגראפית של אחד מרבני צפרו, שנפטר לפני שנים מועטות, מצאתי שני קטעים על השיטפונות, שראוי להביאם כאן כלשונם, ללא כל שינויים. המחבר מזכיר אותם מאחר שהראשון אירע בימי חתונתו.

" היה זה בשנת 1890, ובליל שבת, וואד אגאיי העובר בתוך העיר  עלה על גדותיו דרך מבואו ממעל לחומת העיר, שנפלה תחתיה והייתה לרביבים והמים גברו וישאו את שברי החומה, ומדי עוברם הרימו בתים וחצרות, שהיו על שפת הנהר. ואותם שעמדו נגד תגבורת הנהר נכנסו להם המים דרך החלונות הגבוהים בשטף נורא ומתו בעוונותינו הרבים מרובע היהודים 48 נפשות וי – מח.ומערבים אין מספר, השיטפון השני, שהעלה את תיאורו על הנייר, היה לעת זקנתו, בראשית שנת תש" י – סוף שנת 1950 –  " ויהי בחודש תשרי בערב חג הסוכות שכנה עננה הרת זעם על עירנו זאת צפרו יע"א.

והשמים התקדרו בעבים ותחשך הארץ. השמש אספה נגהה ועלטת אופל וצלמות ריחפה על העיר ואור וצר חשך בעריפיה. ותחת אשר כל העם מקצה היום שוטפים ועוברים ברחובות קריה להכין להם מלבושים ומעדני החג לשמחת יום טוב היו נגדם עבי שחקים שחורי פנים כשקים מכינים חצים ומות להמטיר על העיר ולהורידה שחת. 

ובעת שכל העם היו מחכים לשמחת יום טוב, פחד ופחת היה לנו, שאחר חצות היום האירו ברקים בשחקים וקול רעם וחזיז נשמע ברצנו, קול גדול חזק ונורא מאוד, ואז נפתחו ארובות השמים וימטירו מבועי מים בשטף אף מרגיז הלבבות. וכל הרחובות נהפכו לנחל איתן ולא דרכה בם רגל אנוש. ואנחנו מחשים יראים וחרידים , מה יהיה באחרית דבר ומה יעשה הנהר העובר בין בתרי העיר, אשר תמיד מועד לפרוע פרעות לבלע ולהשחית בלי כל חמלה, ומה יהיה מהמצווה הנשגבה של ישיבת הסוכה אשר פיזרנו עבורה הון עתק.

ויהי בלילה, עת תפילת ערבית, והנה העיר נהפכה כמרקחה וכל הקריה הומה ומכל עבר נשמעקול שבר, קול ענות, קול יללה, קול בכייה. תחת אשר לעת כזאת היינו רגילים להטות אוזנינו לשמוע אל הרנה, עתה בעוונותינו הרבים נהפוך הוא ותחת קול שמחה נשמע קול אנחה.  כי הנהר המוזר ההוא, העובר בין רוכסי הרים אחז בדרכו דרך עקלתון במשעול הכרמים, גדר מזה וגדר מזה, ומדי עוברו בשטף אף הרס בעברתו הגדרים ועצי השדה העומדים על שפתו.

קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל

 

רבי רפאל משה אלבאז זצ"ל

רבי רפאל משה אלבאז המכונה בפי יהודי ספרו " הרמ"א " מספרו, להבדיל מ " הרמ"א " האשכנזי הלא הוא רבי משה איסרליש, המשיג הגדול ביותר לרבי יוסף קארו בעל " שולחן ערוך ' המכונה " מרן " שעל פיו יהדות מרוקו נוהגת עד עצם היום הזה, לעומת " הרמ"א " האשכנזי שלפיו נוהגים אחינו האשכנזים, זו היתה הבהרה למען הסר כל ספק במי מדובר בכתבה זו.

מתוך האינצליקופדיה " ארזי הלבנון "

שייך למשפחת אלבאז המקושטת בשלשת ארוכה של חכמים ושל סופרים, המתייחסים בשורשם של המגורשים רבני קאשטילייא.

נולד במרוקו בעיר צפרו לאביו רבי שמואל אלבאז ז"ל בשנת התקפ"ג – 1823 ובהיותו צעיר לימים נתייתם מאביו ואז נכנס לבית מדרשו של דודו, הרב עמרם אביטבול ז"ל. ושני רבנים סמכו את ידיהם עליו, בהיותו בין כ"ח שנים ומינוהו לרב ודיין כאחד מדייני העיר לשפוט ולדון ביו איש ורעהו, כנהוג באותה תקופה שהשלטונות לא מנעו מאזרח יהודי להתדיין גם בעסקי ממון על פי חוק התורה הקדושה. היה אישיות מאירה ומזהירה, ובו נאספו כל סגולה וכל מדה טובה ויקרה.

לא היו לו בנים עד יום מותו, ובניו הם ספריו וחיבוריו מחד גיסא, ותלמידיו מאידך גיסא. מספרים שהוא גידל יתומה וכשהגיעה לפרקה השיאה ועשה לה כל מה שהאב עושה לבתו, כמו כן לפני פטירתו ציוה לתת לבנו החורג עשרים צ'ורו לצורכי נישואיו.

ואלה הם ספריו.

1- הלכה שלשלמה- שו"ת בארבעת חלקי שולחן ערוך.

2- עדן מקדם – מדרשים.

3- מיני מתיקה – ביאורים וחידושים.

4- עטרת פז – בחכמת הנסתר.

5 – ארבעה שומרים – דיני מוסר על  ארבעה נושאים, תיקון פגם הבריות, שבת, תפילין, ומוסר השכל לתיקון המידות.

6 – שיר חדש – שירים ומליצות בעברית ובערבית.

7 – קול בוכים – קינות על פטירתם של אישים שונים.

 8 – ציון במשפט – על דיני חושן המשפט.

9 – ספר כריתות – על דיני גירושין.

10 – חצר משכן – קיצור הספר.

11 – משכנות הרועים – לרבי עוזיאל אלחאיך.

12 – תורבץ החצר – מראה מקומות לספרות השו"ת בחושן משפט.

13 – פותר המים – פירוש על הספר.

14 – מים עמוקים – על התורה של רבי יהודה ברדוגו.

15 – זבחי צדק – על הלכות שחיטה.

16 – חולת אהבה – מליצות.

17 – דרש משה – דרושים.

18 – פרשת הכסף – מוסר ומשלים.

19 – כח מעשיו – על חכמת העיבור.

20 – באר שבע – על שבע חכמות.

21 – כסא המלכים – על מלכי ישראל, ארבע מלכויות ומלכי ישמעאל.

הרמ"א מספרו    

"כאמור לרבי רפאל משה לא היו לו בנים עד יום מותו, ובניו הם ספריו וחיבוריו, שהיה קובע להם זמן לכתיבה שתי שעות בכל יום, ואמרו שהיתה לו השבעת הקולמוס להקל מעליו עול יגיעת כפיים.

בניו הם גם כן תלמידיו הרבים, שאחדים מהם זכו להוראה וסמך את ידו עליהם, רב שלום אזולאי, רבי אברהם בן שיטרית, ורבי אבא אלבאז בן דודו, ורוב תלמידיו היו בעלי בתים למופת נאמנים לדתם המסורתית, כמעט כל הקהל היה אדוק לרבם הנזכר, כי הוא ז"ל ירד אל העם בלי הבדל, ואהב את הבריות וקרבם איליו, הלך אצלם ואכל מסעודותיהם, השתתך בשמחתם וצר בצרתם, היה משוחח עמהם כאחדים מבני משפחתו דבר בשפתם, והאיר חברתם, ושימח אותם, וידע למשוך איליו את כל ההמון שחלק גדול לא ידע קרוא וכתוב, ולזה הכין  בשבילם שירים ותוכחות ובקשות בלשון ערבי ותוכו מוסר השכל ויראת שמים והאיש משה עניו מאוד עם כל אדם. וגם העם העריך אותו וראה בו מנהיג ומדריך תורה ורב."

הנה כי כן אנו רואים כאן בפרק קצר זה, שני דברים עיקריים לעניות דעתי, " והיו תלמידיו נאמנים לדתם ומסורתם " ללמדנו רבותיי שלא רק לדתנו מחוייבים אנו אלא גם למסורת שלנו, שהיא היא אבן היסוד של כל העדה, ומסורת מה היא, יומרו המלעיזים, והם לא מעט, שדברים אלו, אין לנו על מה לסמוך, ולכן צריכים אתם לנהוג כך וכך, כי הזמן והמקום השתנו, ואנוכי סבור שנהפוך הוא, גם אם המקום והזמן השתנו מחוייבים אנו לדבוק במסורת אבותינו, בבחינת לא תיטוש תורת אימך.

בנשא זה קיים ויכוח גדול, לא נכנס לזה, שלא נחטא בלשוננו, ובכל זאת, בהמשך כאשר נסיים בע"ה את הכתוב אודות הרמ"א מספרו, נחזור קצת לדברים האלו.

דבר שני אנו למדים מפרק מצוטט זה מ" ארזי הלבנון " שהרב בזמנים אלו, תפקידו לא רק בלימוד או הרבצת תורה, שזה למעשה תפקידו העיקרי, אלא, שימש כמרכז חיי היום יום בכל הקהילה, גם בשמחות וגם בצרות לא עלינו ולא עליכם. תפקיד של מנהיג אשר הכיר כל אחד ודאג לכל אחד, נתן הרבה יותר ממה שקיבל, אם בכלל.

כאשר לפנינו דוגמא למופת מהצדיק הזה, מה לנו כי ננהג אחרת, מחוייבים אנו להשתדל ללמוד מאורח חייהם של נפלאים אלו.

פאס וחכמיה

 

פאס וחכמיה מאת רבי דוד עובדיה – כרך א'

בשער.

הספר אשר אני נותן לפניכם היום, לא נערך ויצא לאור, אלא כדי לקרב לבני הדור את דיוקנה של קהלה רוחנית וקדושה, מתוך קהילות ישראל, קבלת קודש עיר פאס אשר במרוקו, מרכז התורה והחכמה. מרכז של חקר הלשון המקודש, קהילה שעמדה בקשר עם חכמי המסורת.

 אליה הריץ את מכתבו המדקדק הראשון רבי יהודה בן קוריש, ועל אדמתה גדל דונש בן לבראט, והיא עירו של רבינו הרי"ף, ומקום תורתו של רבינו הרמב"ם ז"ל, ובני גלות ירושלים אשר בספרד בגלויותיהם השונות, מצאו בה מעין מולדת, ובהיותם בה נשמו את אווירתה.

והייתה להם חוויה עצומה, והרגשה כנה, כאילו ישבו בפרברי קאטלוניה, קאשטליה ואנדלוסיה. שם רו להבדיל את מבנה העיק העתיקה שבירושלים והסמטאות המפותלות שבתוך החומות, ועם התושבים יצרו ורכשו יצירות תורניות ופילוסופיות ברוח נביאי ישראל.

בשנים האחרונות עם קיבוץ גלויות בארץ ישראל יש תסיסה רבה. התרוצצויות ודפיקות המפעמות בלב בני הדור הצעיר. ותשוקה עזה להציץ גם מבעד אשנב קטן לראות ולחזות הבער המפואר התרחש בארץ מוצאם.

חפץ ה' בידינו הצליח, ובזה מלאנו את מבוקשם וערכנו לפניהם השולחן הטהור הזה ועליו לחם הפנים אבירים שעליו טבחו ונסכו את דמם. וזה להם לאות ולמופת ומהם יראו וכן יעשו. מהם יקחו לקח מהמסירות המופלאה שמסרו את נפשם במזבח ה' על ערכי הרוח של עם ישראל בבחינת " כזה ראה וקדש ".

כמובן שעוד לא הצלחנו לכונן ספרים שלמים בעמודים נרחבים על כל קהילה וקהילה מקהילות ישראל בארצות המערב הפנימי או החיצון. כלומר מרוקו.

והאמת ניתנת להיאמר כי אם בקהלות הללו לא חסר חומר וגם לא חסרים כתבי יד המפוזרים בכל הספריות בקצוי תבל. שהשתמשו בהם חוקרי זמננו, החל מאותו נחשון שקפץ לים החקירה לגבי קהילות הללו הרב משה טולידאנו ז"ל בספרו " נר המערב ", וכלה במנוח פרופסור ח.ז. הירשברג ז"ל בספרו תולדות היהודים בצפון אפריקה.

חסרים לנו כלי קדש שימסרו את זמנם לתור ולחפש במכמני הדורות, להחיותם ולעלותם ממעמקי הנשייה.

בספר פאס חכמיה בשני הכרכים אוספו ובאו כרוניקות מקוריות שנכתבו על קהילה זו במרוצת השנים ונמצאות בספריות ובאוניברסיטאות בכתב יד ועותקים רבים על ידי אלמונים, ולקויים בטעויות וחיסורים, החוקרים הנ"ל השתמשו בהם כמקורות רשמיים ועליהם ביססו וייסדו בניין מחקרם.

ולצערנו הרב הזניחום מבלי להוציאם לאור, ונשארו כעצמות היבשות מגולגלים הארונות הספריות. ומדי יום ביומו הייתי מסתכל עליהם ושואל לעצמי " התחיינה העצמות האלה ".

הרהורים כאלה היו מרחפים במוחי ולא נתנו לי מנוח. מי יהיה הגואל. עד שהגיע העת לכל חפץ. ניגשתי אל המלאכה, והן היום בעזרת השם יתברך הקמת להם יד ושם. קרבתי עצם אל עצמו קרמתי עליהם עור ויחיו ויעמדו לפניכם בהודם ותפארתם. ויש לקרוא מה למשמש ומה למשש בהם. ולגלות מה שלא נגלה ולא נחקר עוד.

 

פאס וחכמיה

ומזקנים אתבונן והלכנו בעקבותיהם של רבותינו הראשונים גדולים חקרי לב שחקרו אחרי שנות דור ודור וכתבו דברי ימי חיי גדולי ישראל ויחידי סגולה לקדושים בארץ המה. וערכנו מערכת מיוחדת לתולדות חכמי ורבני העיר פאס קבתי עם כיבנה וחכמיה בשעתה.

שממנה יצאה הוראה לשיראל, והיא הייתה בית היוצר ומרכז רוחני לגלות מרוקו בהלכה ובדקדוק ובפילוסופיה ובכל דבר חכמה. ועליה אמרו כי מפאס תצא תורה ודבר ה' מירושלים. ספרנו כבודם ותהילתם צדיק בצדקתו והקדוש בקדושתו על פי סדר אלף בית מבלי לבחור מי להקדים ומי לאחר. כי הם רשאים ולא אנו.

ברם זכור אותו האיש לטובה ורבי משה עמר שמו אשר היה מעיר לעזור במלאכה הכבדה הזאת האיר והעיר עליה. יזכרהו ה' לטובה ולברכה.

פאס וחכמיה

מבוא.

עיקר החומר המלוקט בזה, במבוא, הוא הנמצא בעיקר במקורות לועזיים, כי המקורות היהודיים ידועים וניתן למצוא אותם בהרבה ספרים ( וכמובן בספר זה גופו ) עבריים, הציטוטים מובאים כלשונם, מהספרים הרשומים בביבליוגרפיה שבסוף המבוא.

מרוקו.

ממלכת בצפון מערב אפריקה בתחום מערכת האטלס לחופי האוקיאנוס האטלנטי במערב, והים התיכון בצפון, גובלת באלג,יריה ובסהרה הספרדית. נקראה בפי הערבים אל מע'רב אל אקצא ( המערב החיצון ). גם הרמב"ם ז"ל בתשובותיו " ומעשים בכל יום תג'אר עמי הארץ פירוש ג'אמע בלאד אלגרב – ארץ המערב.

בספרות ימי הביניים היו נוהגים לקרוא לכל החלק המערבי הגובל באוקיאנוס האטלנטי משני עברי גיברלטר בשם ארץ המערב, ולגדולי ישראל היו מתארים בתואר נר המערב.

 מרוקו הייתה חלק גדול מוריטניא שהייתה לפנים ממלכה חופשית ובשנת 42 כבשוה הרומים וחלקוה לשני מחוזות. שטחה של מרוקו הוא כ- 445.050 קמ"ר. רוב הא ולכוסיה מרוכזת בעיקר במישורים המערביים ולרגלי ההרים.

ההתיישבות היהודית במרוקו החלה קודם החורבן השני כאשר היו באים מארץ ישראל עם הכנענים והפניקים שישבו על שפת הים הגודל. אחרי חורבן הבית נתווספו עוד יהודים שנמלטו או שנדחו לשם כשבויים. יש שהרחיקו נדוד אל ההרים בין שבטי הברברים אשר קיבלו אותם בסבר פנים יפות. יש אגדות שיואב בן צרויה היה בסבתא ( הירשברג תולדות א' עמוד 337 ) ושירר גשיט סבור כי ישוב יהודי באפריקה התחיל כבר בתקופת התלמיים.

התלמיים – בית מלוכה הלניסטי ( ממוצא יוני ) , ששלט במצרים מסוף המאה ה – 4 עד אמצע המאה הראשונה לפני הספירה . נקרא על – שם מיסד השושלת תלמי ה – ר ( פטולמיוס בן לגוס ) המכנה סוטר ( המושיע ) . תלמי ה – ו היה מצביא בצבאו של אלכסנדר הגדול , מלך ממוצא מוקדוני שכבש את מצרים בשנת 332 לפני הספירה . לאחר מות אלכסנדר היה תלמי סוטר אחד הדיאדוכים ( יורשים ביונית ) שנאבקו על השליטה בממלכתו העצומה של אלכסנדר.

בהערה מספר 73 מצביע הוא על מציאת אבן עם השם יואב ותמונת שד בעל כנפיים פרושות מהמאה הז' או הו' לפני הספירה.

ממשלת מרוקו הייתה בתחילה תחת הכליף מבגדד ונמשכה ממשלתו עד 788 ואחריו תחת ממשלת אימאם אידריס מצאצאי עלי.

היהודים היו לד'מי ( בני חסות ) וחויבו במס גולגולת אשר הסתכמה בכ- שלושים אלף דינרין לשנה ותמורת זה נתנה להם הזכות להתיישב ברוב הערים החדשות. אידריס השני פתח בפני היהודים את בירתו החדשה פאס שבמאה ה-11 הייתה רובה יהודית.

ממשלת מרוקו נשתנתה בכל פעם תחת מושלים שונים ומשונים, ומצב היהודים נשתנה עמהם לרעה או לטובה. יש לציין שתחת שלטון האדריסאיים ועד השתלטות המוחמדון היה מצב היהודים טוב וכך גם תחת שלטון בני מרין והשריפים הסעדים במאה ה-16. יהודים רבי פעלו אז כמתורגמנים שגרירים ומוכסים. וממילא היה גם מצב אחיהם טוב יחסית משל כלל האוכלוסייה.

מאידך במאה ה-11 בשל עומס המסים שהוטלו על היהודים על ידי שליט המורא ביטון ובעקבות הגירוש ממראכש היגרו יהודים רבים לספרד ולמקומות אחרים. עם השתלטות המוחדון בא חורבן שמד ודלדול בקרב האוכלוסייה ובעיקר על היהודים.

הראב"ע מונה כ-23 קהילות שחרבו, רבים נהרגן עלן קידוש השם ביניהם רבי יהודה הכהן אבן סוסאן מפאס וכן אלפים המירו דתם למראית עין. ואחרים עזבו את מרוקו כאמור. ברשות המושלים האלמואחדין 1146 – 1269, שהיו קנאים ושונאי הדת היהודית היה מצב היהודים בכח רע תחת רדיפות ומציקות והוכרחו לשאת אות קלון על בגדם.

והרמב"ם אשר היה אז בפאס עם אביו רבי מימון הדיין כתב לקהילות דברי ניחומין וחיזק אותם באמונה, היהודים היו שעיר לעזאזל גם בשנות בצורת ורעב חילופי שושלות ומרידות השבטים.

על היהודים הוטל מלבד מס הגולגולת ומס הקרקע, גם מסים שונים לרגל כל מקרה, וחוייבו לספק לחצר הסולטאן בחנם שמן למאור, בשר, בשמים וסבון וכו'… ופרנסת חיל הסולטאן שמנו כששת אלפים איש. מלבד תשורות יקרות לחגם בכל הזמנים והמועדים.

על פי תקנות פאס עמדו בראש הקהילה היהודית ז' מטובי העיר ובראשם " הנגיד " שקבע את חלוקת המסים בין המשפחות והוא מסרם לאוצר הסולטאן. המס היה נגבה בחזקת יד על ידי גדוד של אנשי חיל שבאו ושללו כל הבא ביד והיו מכים את היהודים בלי חמלה.

תפקיד המגידות עבר פעמים רבות בירושה מאב לבן. ובמאה ה- 19 נבחרה מועצת נכבדים אליה צורף " גזבר " שנבחר על ידי מועצת העיר והם היו אחראים לניהול הקהילות ולבחירת הדיינים.

פיזורם של היהודים בכל רחבי מרוקו היה אחת הסיבות העיקריות להשפעתם הכלכלית.רוב היהודים עסקו במלאכות שהיו בזויות בעיני האוכלוסייה הערבית. הם היו רוכלים, צורפים, חייטים, רצענים, צבעים ואורגים.

 אחרי גירוש ספרד בשנת 1391 והגלות האחרונה בשנת 1492 ופורטוגל בשנת 1496 באו פליטים רבים מארצות אלו להתיישב במרוקו ועמם הביאו שיטות מתקדמות בענייני אשראי וסחר בין לאומי ופתחו יקבי יין, בתי זיקוק לסוכר ומפעלים לייצור שעווה ונשק, חכרו נמלים וריכזו מונופולין על כמה מוצרים הגדילו את המסחר והרחיבו אותו אף מחוץ למדינה.

באו בברית מסחר עם מצרים ועם ארצות אחרות כספרד, איטליה, צרפת, ואנגליה. הן עסקו ביצוא נחושת עורות צמר שעווה ודגן ומאידך יבוא מארצות נוכריות מעשה אורג  ברזל כלי זכוכית נשק ואבק שריפה. ואחדים מהם נתעשרו עושר רב למרות ריבוי המסים.

בשל ההצלחה הרבה והקשרים ההדוקים בהם נקשרו היהודים עם ארצות אירופה נתמנו מקרב היהודים שגרירים, וחותמי מסמכים מסחריים עם ארצות אירופה בשם הממשלה במרוקו, והשפעתם הייתה מכרעת בערי הנמל הפורטוגאליות שבחוף האטלנטי.

פאס וחכמיה

אולם המצב הזה הורע מן העת שהגיעה למלוכה ממשלת האלידים והשריפים פילאלי – 1664, המושלים האלו עצרו בעד מהלך המסחר והתפתחותן, וכאשר המסים התרבו והמסחר נחסם ונעצר, נתדלדלו היהודים שהעשירו והעניות גברה בתוכם.

פאס וחכמיה

אז היה היהודי אנוס ללמד את בנו אומנות בעודו ילד כבן שש ושבע כדי שיעזור בפרנסת הבית. והרבנים בראותם כי המצב הרוחני הולך ומתדרדר הוכרחו לעמוד בפרץ ולתקן תקנות שלא יקבל אומן לבית מלאכתו נער פחות מבן י"ג שנה בטרם חוק לימודיו, גם תקנו שיהיו תלמידי חכמים פטורים ממס הקהילה כדי הלקל מעליהם עול הפרנסה ויוכלו לעסוק בתורה.

על זכות זו יצאו עוררין מצד בעלי האומנות ובעיר פאס הגיע הדבר אל הממשלה כנגד הרבנים, אך יד הרבנים הייתה על העליונה כי להם היה הכוח לעשות תקנות לטובת העם. הרבנים אף פקחו על חיי המשפחה והתקינו תקנות שלא לבזבז ממון הרבה על תכשיטין ועל מותרות.

לסיוע הרבנים עמדו הנגידים ורשאי הקהילה אשר בידם השלטון לאשר ולקיים את התקנות וכמעט שאפשר לומר שלהם הייתה ממשלה בחתי מוגבלת על היהודים בהסכמתם ובאישורם של השלטונות במרוקו.

על אף הצרות והרדיפות שסבלו יהודי מרוקו בכל העתים והזמנים, יהדות מרוקו קנתה לה שם דבר בהיסטוריה היהודית בשל ענקי הרוח והמעש, חכמים וסופרים, מראשוני הראשונים ועד לאחרוני החרונים, אשר יצרה עמדה והעניקה לעם היהודי בכל שנות  גלותם. כאלה היו חיי היהודים במרוקו, דלות גשמית מצד אחד, ועושר רוחני מצד אחר.

אכן רבים היו העתים שחשכה גדולה ועננים קודרים ושחורים רחפו על שמי יהדות זו, כאשר הדם היהודי היה הפקר לכל, ומאידך שם זרחה להם שמש צדקה ומרפא בכנפיה בדמויות פאר השופעות אור וזוהר עד ימינו.

ונכון לצטט כאן מדבריו של הרב ההגיוני הנשגב בר המזימה, אוצר האמת והחכמה הרב שאול אבן דנאן ז"ל המיוחד וראשם ורבם של רבניה האחרונים ביהדות זו, מה שכתב שהקדמתו לספר מלכי רבנן וזה לשונו.

המחבר אינו מביא את כל ההקדמה כפי שהיא מופיעה בספר " מלכי רבנן " אך אני העדפתי להביאה במלואה בפניכים מתוך הספר הנזכר – אלי פילו.

התיישבותה של התפוצה הישראלית, פה מארוק, עתיקה לימים, אשר לכל הדעות הנאמרים בענין, יש לה למעלה מאלפים שנה, מאשר נאחזו היהודים בארץ אחיזה פוריה ועצומה, ויפוצו על פניה תפוצה אחר תפוצה בכל משכיות מארוק כמשפט תפוצותיהם בכל הארצות, ותקופות רבות ושונות חלפו עלימו, לפנים גם תקופה של תפארת עז ותגבורת איל.

מאות בשנים אחזו למו מעמד של שלטון עצמי מדיני באחת מארצות מארוק, ובמלחמת עז וכבוד נצחון הכניעו את רודפיהם תחתם וישלטו בם ימים רבים. ולאחרונה בגדו בם צוררי נפשם בגידה פתאומית בהיותם בשקט ונפש ויעשו ביהודים הרג רב ונרם אבד ועד כל זכר הממשלה היהודית ההיא, ויבואו הנשארים עם שאר אחיהם היהודים הנפוצים במארוק, בחליפות תקופות כמראה הגוונים  אוכם וחוור, דין וחסד, פעם במציק צר ולחץ מר, פעם במנוחה עתית, אל בהבדל דתי מכל זכיה, לבדד ישכון על פי החוקה והמשטר המוגבל לו, בימי המבוכות והשערוריות המתהוות בארץ בתמורות השלטון כאשר הלך בדרך כל הארץ.

או במרד אשר פרצו מפניו המון ממשלתו, בעתי מצוקה אלה, נפגע בן ישראל פגיעה קשה בתמרורי החיים, ובכל פעם היה שעיר לעזאזל עדי נאש במיטב חיי העולם, ובתענוגי זכויותיו, ויהי כשה מובל לרצון בעליו, וכשור מועד לחפץ קונהו.

חופש החיים ודרור אנוש לא ידעו תכונתם ואף רשמי אותותם לא נכרו למו, ויהי העם העברי שקוע בנבכי ים מצוקת הגלות, וכמו אבן צלול במצולת טיט מועקת השעבוד, שרעפיו תעו מדרכי כח יופי העולם הכללי. וילכו למו רק קבר עיוניו תשישה וגויעה באין איל, מביטים בדרכי חייהם המועטים וששים בם כעל כל הון, ובעת הייתה למו הרווחה אך מעט קט, סבלו על שכמם צשא כבד עם הארץ בזמות מורשי לבבם, שכך חובתם.

באומרם מעת גער ה' בנו ויתשנו מעל אדמתנו, ענוי ולחץ חבל נחלתנו, חובתנו ונעשנה לכוף כאגמון ראשינו לפני גויי הארץ אשר אנו בקרבו, מסתפקים בחיי תגבולים אשר הושמו עליהם מאת גויי הארץ, מבלי פרוץ גדר חלילה, ותמיד למולם פגעי אסון ושוד ורצח כמעט כל הימים מסיבות רבות כי יתגוללו על היהודים, כי עברו ברית הפרו חק, וגם סופת העם וזעף סערותיו אל ינוחו כמעט בארצות מארוק, ובעתים אלה תולעת יעקב לבז ולמשיסה ולמרמס בטיט חוצות.

כה חלפו על היהודים במארוק מעת התיישבותם בארץ עד זה זמן לא כביר בעת אשר עמי אירופא החילו לשם לב בדרכי מארוק באשר נתיניהם נשתקעו בארץ לרגל מסחרם. צירי הממשלות נכונו כמעט בכל הארץ ויהיו לקול מבשר בכל העמים את אשר יקרא את התושבים במארוק, מזה היתה הרווחה גם ליהודים בארץ הזאת, ופעמים רבות היו האירופאים מגן ליהודים האופני לחצם בדברים המבעתים לב שומעם למשל, גזרת חוק הייתה ליהודים במארוק, שבלכתם חוץ המושב יחפים ילכו לא ישנו בלכתם, והעובר דמו בראשו.

הלחץ המר הזה הוסר אז ליהודים בעת התפתחה ארץ מארוק לתושבי אירופא, ומאז והלאה מעט מעט הוסרו חרצובות עמל הלחץ והשעבוד אשר היו לפנים, ותחל רוח החופש האנושי לפעם לבות העם היהודי בארץ מארוק, ויחילו להתנער מעט קט מעפר שפלותם לעצור בעד מועקת שעבודם באשר מצאה לאל ידם עזר מעמי אירופא.

אמנם בצעדים ננסים צעדה לפניהם הרווחה הלזו, יען עם הארץ קשה בעיניו למאוד כל שינויי ההרגל, ומה גם השערוריות בארץ לא ינוחו תמיד ויד הממשלה בשפל המצב ואין לאל ידה לעצור בעת רעת ההמון, וירבו הימים וה' פקד את עמו וירא בשפלותם בהושעה רבה.

הממשלה הצרפתית, ממשלת החופש והמדע, פרשה כנפיה על תושבי מארוק, ותביא את העם לחסות בצל עוזה, העם היהודי הסיר אז בגדיו הצואים, בגדי העבדות, וילבש מחלצות בגדי החופש והדרור. עיניו אשר היו עצומות מראות זכית אנוש נפקחו עתה כרגע, הביטו לראות מה יתרון לאדם על האדם על פני תבל ?

מה היא נסיבה אשר תגבי האחד במרום על ותשפיל רעהו לפניו בעמק התהום ? הלא יוצר אחד לכמו, ובבטן אחד יוצרו גם שניהם ? באמת פליאה דעת ! בחדווה רבה קדמו ביאת הצרפתים למארוק, וישישו מאד על חבל גורלם, בממשלה הענקית אשר עז לה בתבל וממנה יוצא מקור מעין החופש והדרדר המשתרע בקרב ארצות העמים.

וכאשר זממו עשתונותיהם כן הוא. כי עקב האמת התרוממות עם שפל, יען מודעת זאת בכל הארץ כי אבן בוחן לקו המשפט והצדק בקרב עם וממשלה חירות העם היהודי, וגם פה, הבחינה הלזו נכרו רשמי אותותיה לעיני העם, כי שעבודו הפרך אשר היו לפנים לא נראו עוד בארץ.

 

פאס וחכמיה

ועיני האופל והעלטה אשר כסו שמי מארוק זה ימים כבדים נתפזרו עתה במרבית חוג השמים, רוח החופש נשבה אז על פני הארץ ותהי לנשמת רוח חיים באפי העם היהודי.

בימים הרבים ההמה, ימי התשישה והגוויעה התכיכה והרפיון לחיי חומר וגשם העם היהודי, ימי תוקף חליו ומכתו האנושה, מועקת הלחץ והשעבוד התדירי האופן נורא, בימים הנוראים האלה, כלכלה מליהו ותסעדהו על ערש דוי, רוחו החיונית הבאה פנימה בקרב משכיותיו, היאתורתו העתיקה הנאמנה והצדקנית, הקדושה והטהורה, היא הייתה לו למשיב נפש לחזק ולאמץ כוחותיו הנחלאים והנדכאים מתגרת בני המצר אשר העיקו לו מסביב.

תורתו אשר הגדיל והפלא עשות במשך ימי נדחו היא שעמדה להגין בעדו מפני שוטניו מבית ומחוץ, אשר נלחם במו, דור ודור בכל תפוצותיו, משטרי קהילותיו והנהגת חנוכיו הציבוריים אשר יסד לו בכל מדינה ומדינה עיר ועיר על פי רוח תורתו המה למרכז האומה להפיח נשמת חיים באפי העם היהודי ללבנו ולהרחיב עז בנפשו למען יוכל שאת רובי התלאות וחוזק הרדיפות אשר לו מסבי.

חכמיו וגדוליו אשר בכל דור ודור עטרו את העם בתפארת הדר חכמתם העצומה בחדרי התורה ובספרותיה, גם נטפו מר לקחם הטהור על העם פעם בפעם להורותם הדרך אשר ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון, רועים נאמנים נהלו את העם אשר פעלו ועשו רבות להקמת העם העברי ולהמשיך שנותיו עדי ישיב אלהים את שיבתו לשכון כבוד בארצו.

כך היא עבודת העם העברי בכל תפוצותיו, וגם פה מארוק הפליאה קהילת ישראל בחכמת תורתם הקדושה ובספרות המדעית ובהגיון לשונם הלאומי.

זה למעלה מאלף שנים היו בארץ הלזו המדקדק הראשי מורנו הרב יהודה לקריש ז"ל אב לדקדוק הלשון העברי, נודל בעיר תאארת ויבר פיסא עיר הרב האלפסי זצ"ל, מרכז התורה והחכמה, גם תורתו של הרמב"ם ז"ל לקחת לה חלק מתורת מארוק שהביאו אביו הקדוש לשמוע בלמודים מחכמת החסיד רבי יהודה הכהן בן סוסאן ז"ל.

מהר"י בן מיגש ז"לשמש ברבנות בקהילת פאס כידוע, בגלות ספרד באו למארוק קהילות עצומות עם רבנים תורניים ומדעיים, אדירי התורה והחכמה גם יחד, וינהלו את העם היהודי במארוק בתקנות ישרים וחוקים אמת דור אחר דור, ועד היום עוד שבט הרבנות והחכמה עוד בידם כמעט בכל הארץ, ואין לך תקופה ותקופה אשר לא הגדילו לעשות רבני וחכמי העדה בהנהלת עדתם במעגלי הדת והאמונה, לא זזו מדרכי התורה ימין ושמאל.

באמת, היהודים במארוק, עם לאומי דתי יתחשב, על פי דיניהם ורבניהם היו מתנהלים בכל אופני כללם ופרטם, משובותיהם היו בבית לאומי דתי לישראלי מארוק, מקלט בטוח לכל אופני דתם ועבודתם.

את ההנהלה הקדושה הזאת הייתה על פי מרכזי התורה והחכמה המה חכמי ישראל אשר לכל דור ודור, מהמה שם קדשם נחקק בששר על לב בני ישראל גלוי ומפורסם באורח פלא ובדרכי הנס כי נמלטו ספריהם הקדושים מערפלי הארץ ויצאו לאור הדפוס ויהיו מאמאריהם התורניים והמדעיים למקור ישע החכמה לכל העם היהודי.

ורבים מהמה טבעו ונטמעו במשאון חשכת הארץ עטופים אופל ועלטה אשר פרשו שחקים ממעל על כל יושביה כי עלה קיטור הארץ, קיטור הסכלות ויכס עין כל הארץ, עיני העדה האלה כבחדריהם היו תמיד, מעיני מים החיים הנאמנים סתומים היו בעפרות חומר הארץ העכור, וכחלוף ימי צבאם עלי ארץ, גם חכמתם גם תורתם גם שמם הטוב עדו וחלפו ויובלו לקברות עם גוייתם, כי מצוקות הארץ הצדריים שמני השוד וחגי ההתהוללות שכחו כל זכר למו.

כי במועדי ארץ אלה, תועלת יעקב לבז ולמשיסה, וכל ספרי קדשם וכל כתביהם למרמס בטיט חוצות, וכל החולף מדורות שעברו היה לאין, ועם ישראל דל כחומר וכרוח כי אבדה חכמת חכמיו, בכל זאת כאשר ירווח לו אך מעט קט עוד יחדש כנשר נעוריו וינער עצמו מאבק נפלתו, והוא צולע על ירכו כאביו הקדוש יעקב איש תם יאחז צדיק דרכו דרך החיים הנצחיים תורתו חיי רוחו אשר דרכיה דרכי נועם רוח וגשם נשקו צמודים יחד יהיו תמיד תורת ישראל לעם ישראל….

ידיו רב לו, ושפתותיו ידובבו בקבר, זכרו יהיה ברוך.

פאס וחכמיה

ייסוד פאס.

קשה להכריע ולדייק בדבר שנת התייסדותה כי לפי ספר רוצ' אלכרטס ( מחברו לפי דעתו של ימ"ט הוא אבו מחמד תאלח , נוסדה בשנת ד תקס"ח ( 808 ) ולפי אבן חלדון בשנת 707 – 708 ומייסדה היה אידריס השני. לפי רוצ' אלכרטס מסופר כי חיו בסביבות פאס בזמן היווסדה שבטים ברבריים מהם שהאמינו באיסלאם, מהם שהיו נוצרים, יהודים או פגאנים לפי דתם : ומסופר עוד כי בזמן ההוא פגש אידריס השני במקום ההוא נזיר נוצרי וכן יהודי.

ואחרי הבנותה הגרו אליה כשמונת אלפים ערבים ויהודים מספרד ומאסיה, וכמאה שנה להתייסדותה נזכרה הקהילה בתיאורים מכובדים.

השכונה ה " מללאח "

המללאח הראשון והיחידי במרוקו במשך ימים רבים היה זה של עיר פאס, ותחילתו הייתה בגלל פוגרום שהתרחש ברובע היהודי של העיר ב " מדינה, מקום שעודנו קרוי " פונדק אל יהודי ", הסופר עמנואל אורתגיא כתב שאבו יוסף יעקב למריני בן המלך הוא שנתן עצה כזאת שהיהודים יגורו בנפרד במקום מויוחד, ויש מי שחושב שזה נתנו ליהודים מחסה מהתפרצויות אלימות, ולאמיתו של דבר נוסד המללאח הראשון בפאס בשנת 1438.

והאמיר יעקב הנזכר האשים את היהודים שמילאו את מיכלי המנורות של המסגד ביין, ובשנת 1557 גם במראכש הוקצה ליהודים רובע מיוחד ובו נפרדו מעל המוסלמים, ובשנת 1682 נוסד המללאח השלישי במכנאס, ובמאה התשע עשרה הוקמו עוד ארבעה מללאחים חדשים : בסאלה, ברבאט, בתיטואן ובמוגאדור.

יש מי שחושב שהשם מללאח נוסד על כי המקום שהוקצה למלללאח היהודים בפאס, היה מיועד למלוח בו הראשים הערופים שהיו נתלים ימים רבים בפתחי שערים.                     

אוכלוסייה. הסופר הערבי אל בכרי כותב בשם מקור שקדם לזמנו כי בעיר פאס גרים יהודים במספר רב " יותר מאשר בכל הערים האחרות, עד שנהפכה בפי המוסלמים ל " בלאד בלא נאס " כלומר עיר בלי אדם על פי מה שהם הישמעאלים מחזקים לעצמם בשם אדם.

לפי דברי ליאון האפריקאי גדלה האוכלוסייה יהודית במיוחד מעת בואם של מגורשי ספרד עד שאי אפשר היה לשער את מספרם. דייגו דה-תורס נוקב מספר של אלף איש, ואולי כוונתו לאלף משפחות. הכומר ניקולס קלינאדר שחי במללאח פאס בין השנים 1540 – 1541 מציין פעמיים שמניינם של היהודים הוא ארבעת אלפים איש.

לדעת מרמול היו במללאח בשנת 1545 בעקך יותר מעשרת אלפים יהודים ובמקורות העבריים מצויינים באופן סתמי שבפאס היה מספרם של היהודים רב.

מרמול כותב : ברובע זה המללאח יש רחבה גדולה מעוטרת בחנויות, בתי כנסת ובתים בנויים יפה, בה חיים היהודים כבעיר נפרדת, מספרם מגיע ל – 10.000 איש מפני שיש בכל בית ארבע – חמש מפשחות מקביתם גורשו על ידי המלכים הנוצרים ובהם כמה עשירים. בראשם עומד " שייך " או מושל שהוא השופט והוא הגובה את מה שעליהם לשלם לנסיך…………

מגורשי פורטוגל וספרד

הגלויות השונות של יהודי ספרד המתחילות בשנת ד"א קנ"א מאז כבר הגיעו קבוצות של גולים מספרד הנוצרית לפנות המערב המבודדות, כדוגמת הכהנים מדבדו שנזכרו כקהל יוצאי שיביליה, משפחת פרץ שהגיעה עד ואדי דדס מעבר להרי האטלס, על משפחה זו ושלטונה בדדס ראה בספרי קהלת צפרו כרך א עמוד 82 – 84

תעודה מספר 71

התקנ"ב.

אילנא רבה ותקיפה, וחזותיה לסוף כל ארעא, גברא דנהירין ליה שבילי תלמודא כשבילי נהרדעא, הוא ניהו החכם החשוב הדיין המצוין העניו כמוה"ר מרדכי אביטבול יש"צ ולהטור השני נופך ספיר ויהלום, אבן יקרה, מהודו וזיוו כל הארץ מאירה, בוצינא דנהורא, מניה יתזן כל בשרא, החכם החשוב הדיין המצוין כמוה"ר יצחק בנו והטור השלישי טורא דמתברי טינרי ושלהובין נפקין מיניה לכל סטרא, לאקמא שכינתא מעפרא, החכם החשוב הדיין המצוין שלום אביטבול יש"צ וכן להטור הרביעי לשם שבו ואחלמה, החכם החשוב הדיין המצוין כהר"ר יחייא אביטבול נר"ו בעיר דאדש.

אחרי דרישת שלומכם, מה נכבד יום בשורה, ליהודים היתה אורה, זו תורה וזו שכרה, שבא לפנינו מבשר טוב משמיע ישועה וגבורה, הוא ניהו מוביל כתבא דנא האי גברא, ריחו נודף כאפרסמונא דכיא, החשוב ומעולה הרב יעקב בן עטייאה אשר רבים השיב מעון להחזירם לדת הקדושה צדקתו עומדת לעד ולעולמי עלמייא, ויבא יעקב ויספר לנו איך עדיין גיבורים בישראל משיבי מלחמות בגבורה שלוחמים עם אויביהם בחרב וחנית מסע ושריה.

ויושע ה' את ישראל מיד המצרים המצירים אותנו ונופלים אויבינו לפניהם בחרב חללים חללים ערום ועריה, וברוך ה' אשר לא השבית לנו גואל לנקום נקמת בני ישראל מכל צרינו, אשר אנחנו בעוונותינו הרבים שרויים ביניהם דלים ושפלים עניים ומרודים כל ימינו.

וכל עת רתת וחלחלה אחזתנו בזוכרנו גדולתנו ומתעלתנו בבית קדשנו ותפארתנו, ונהפוך הוא שהיו תחת ממשלתנו כל הימים שהיינו עובדים לאל חי בלב שלם והיה עושה עמנו נסים ונפלאות ומופתים, ומעת רם לבבנו ושכחנו שם אלוהינו.

ורבו משובותינו וסרה האחדות ממנו, ועברנו על לא תשנא את אחיך, וגברה שנאת חנם בינינו, והיא שהחריבה את בית קדשנו, ונפלה עטרת ראשינו, ונוטל הכבוד ממנו, ולארצות אויבינו גלינו, לא שקטנו ולא נחנו, ושוללים וגוזלים ממוננו, ובכל זאת לא שבנו מדרכנו ושנאת חנם לא סרה מאתנו.

ולכן לא שב אפו יתברך מעלינו ונטשנו ושכחנו והנה יד ה' היה בנו, ויקם ה' שטן לישראל זד יהיר לץ עשה שפטים בנו וטרף והרג כל מחמדינו וחמס ושלל את ממוננו ויגיענו ועם כל זה לא שכחנו שם אלוהינו ועמדנו על מעמדנו.

כי אם ממשפחתם ובתוכם רבנים גדולים וגאונים מופלגים, ועושר רב הוציאו מספרד וכל המלאכה נמבזה ונמס אותם החרימו, וספר יחושיהם שהוציאו מירושלים מגלה עפה כתובה פנים ואחור הביאו עמם לידע שורש אחיהם הנותרים וכו… עד כאן לשונה.

הנה מבואר שיושבי עיר דאדש הם משבט יהודה מבני פרץ מזרע המלוכה דכתיב ביהו חא יסור שבט מיהודה וכו… עד כי יבא שילה והיינו דאהני ליהו שעדיין שבטם ומוראם על אומות העולם לעולם, ועוד טעמים שסיפר לי הרב יעקב בן עטייא הנזכר שיש ביניכם אהבה ואחוה ושלום ורעולואחדות ולא יש ביניכם שנאת חנם כלל ולא תשאו חרב וחנית איש על חבירו.

והנושא חרב על חבירו יתן קנס גדול ויצא מן העיר, ועוד שמרחמים על עניים ואביונים ולא תונו את הגר, ועוד שמקנאים על הזנות, ותלמוד תורה כנגד כולם. אם כן אף אם אין בכם כי אם מצות אלו די שבשכרם יושיע אותכם מכל צריכם האל המושיע, וידוע לכבוד תורתם שקיבלנו מאבותינו שאנחנו משפחת אביטבול משבט יהודה.

ולא ידעתי אם מפרץ קאתינא או מזרח ושלח אתינא, עכשיו שמעתי שיש בעיר דאדש משפחה זו כמה מהם חכמים מחוכמים מהם גבירים ושועים וחורים ובזה נתפשט אצלי הספק שמפרץ קאתינא שמו שכתוב בספר " פרח לבנון " הנזכר שיש להם ספר יוחסין שהם מבני פרץ.

ואני לדודי ועלי תשוקתו לכפול אלף שלומות מאדון השלום לכבוד הרב יצחק אביטבול אשר נפשי נקשרה בנפשך אף כי לשמע אוזן שמעתיך ועיני לא ראתך, שיכתוב כבוד תורתו אלי ענייני ומנהגי העיר בכלל ובפרט ואם יש לכם ספר יוחסין מאבותיכם הקדושים ?

וכיצד הם הנהגות ותקנות המדינה וסדר מלחמותיכם ? הכל בכתב יד כבוד תורתו אלי תשלח כי חשקה נפשי לידע מנהגיכם וחוקותיכם שאתם משכילים בכל דרכיכם וה' עמכם כן יהיה עמנו אמן כן יהי רצון.

ומבקש אני עבדכם שתבקשו רחמים עלינו מעשים טובים יש בידיכם בקשו מאלוהיכם רחמים עלינו שיטע ה' אהבה ואחווה בינינו ויעשה למען שמו המהולל בגויים ולמכן שכינתו.

עבד ה' שלמה אביטבול.

קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל

הרמ"א מספרו   

" כשהיה עובר ברחוב היו רצים לנשק את ידיו, ומיראת חטאו הקודמת לחוכמתו, קדוש יאמר לו, כשנכנסו אצלו להתדיין איש ואשתו עשה כל מאמציו לתווך לשלום בינהם, ואך הוציא להם לחם ויין ואכלו ושתו ויצאו בשמחה ובשלום, זכה לשלת הכתרים, כתר תורה וכתר דגולה וכתר שם טוב.

כשהיתה עצירת גשמים וערך תפילה כנהוג, נתבקש מגדולי המוסלמים להרבות בתפילה ובתחנונים, כי השעה היתה צריכה לכך, ולזה ערך תפילה גדולה בבית החיים, ושם בדרשה ארוכה עורר לב הקהל לאביהם שבשמיים, ותפילתם מהרה נתקבלה ברצון, ובחזרתם אל האלמאללאח בדרך ירדו גשמי ברכה, ושם השם נתקדש על ידו.

כל המוסלמים יצאו לקראתו וקבלו פניו בתופים ובמחולות, והשר גזר על כל החקלאים המוסלמים לתת לו להרב באותה השנה חלק מה מתבואות השדה. כי הוא ז"ל היה מקובל עליהם כמלאך.

ולפעמים כאשר האימם עולה על מגדל בית תפילתם באשמורת הבוקר לעורר השחר בשירי תפילה, אף הרב היה עונה לקראתו מחלון ביתו בבקשות לשון ערבית. האימאם היה שותק לשמוע מה בפי הרב".

בחודש אייר תר"ן – 1890 ירדו גשמי זעף, נהר צפרו עלה על גדותיו, ארבעים ושמונה יהודים מצאו את מותם. ואחרים נשארו בחוסר כל וללא קורת גג. רבי רפאל בן שמעון שנמצא אז בצפרו, מתאר כיצד הוא עצמו ניצול ממות באותו ליל שבת.

בנוסף לשיטפון שסחב אתו כל רכושם של היהודים, נוצלה הפיכה זו על ידי הערבים לשדוד את חנויות היהודים באותו לילה. יהודי פאס באו ביום ראשון והביאו עזרה כספית ליהודי צפרו, כמו כן אנשי החברה הקדושה רשב"י של פאס באו לעזור בפינוי ההריסות ובקבורת המתים.

בשנת תרנ"א – 1891 – היתה מכת ארבה שעשתה שמות בעצי פרי ובצמחייה, המצב הכלכלי בצפרו היה בכי רע, הקהל הוצרכו לעלות את המס על הבשר כדי שיוכלו לעודד עניים ואביונים לעת כזאת שננעלו שערי השפע וכלתה הפרוטה והזמן הולך ודל. דבר זה פגע גם בשכבות הבינוניות שכעת בצוק העתים ויוקר יאמיר ובעלי בתים נתמוטטו.

בשנת תר"ב – 1892 – נוסד בצפרו הכולל הראשון, החכם רבי משה מורצייאנו מדובדו ייסד כולל  " וזאת ליהודה " לזכר אחיו רבי יהודה שלא הניח בנים. הכולל מנה כשבעה תלמידי חכמים וכמה תלמידים חברים. כולל זה נתקיים עד שמת רבי משה הנ"ל בדבדו, במרד בוחמארא. בישיבה זו למדו לראשונה תלמוד ופסוקים, כלומר בית יוסף על חושן משפט ואבן העזר, במגמה להכשיר דיינים ומורה הוראה לעיר, דבר שעד אז היה קיים בחוג סגור של דייני העיר ובניהם אחריהם בלבד. גזבר העניים של הקהילה היה רבי מסעוד עובדיה שמילא תפקיד זה עד שנפר בשנת תרס"א.

בימיו האחרונים של המלך חסאן, בחודש אדר תרנ"ד – 1894 – שלושה חודשים לפני מותו, הוציא צו המבטל את ההילך החוקי של מטבעות הדורוס הספרדיים. שני סוגי דורוס ספניול היו – הראשון הנקרא בומדפע לקדים, השני הנקרא איזבל, כנראה שהוטבע על ידי המלכה איזבלה השנייה שהועברה מהמלכות בשנת תרכ"ח – 1868 – בשטרותיהם היו היהודים מפרשים באיזה מטבע נעשתה העיסקה.

בספרו של דוד עובדיה על קהילת צפרו, מצאתי פירוש מעניין לשמה של העיר וכך הוא כותב.

" השם צפרו נכתב בערבית בצדי ואינו נגזר מן השורש ספרו בסמך שפירושו " נסע ". אדריסי היסטוריון, קורא למקום cofrui, במקורות אחרים מצוי השם בצורות שונות.

sefroi, sfro, saforo, sfru, sfroui, sofroy, saforoui, soffrouy, soforo.

בשטר מכר בכתב יד רבי משה בן חמו משנת תנ"ה – 1695 –  נכתב " כפר צאפרו ", משפע הצורות בהן נכתב שם זה, נראה שהוא שם קדום מתקופת היוונים. גם שם הנהר aggai, איננו ערבי והוא כנרה יווני וקרוב לזה מה שנאמר בברכות ו, כי כסלי לאגיא, שלפי כמה חוקרים פירושו שביל מקום אסוף מים. וקרוב לזה aqua, מים בלטינית. הנהר אגאי נזכר ברשימת הנהרות, שבספר זכות אבות, נהר זה נקרא גם " וואד אליהוד " ויש לומדים מכך שבתקופה קדומה היתה האוכלוסיה מסביב לנהר זה יהודים

קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל

                         קהילת צפרו – רבי דוד עובדיה

פרק ראשון

יסוד וביסוס ההלכה העולמית על אדמת ספרד ומרוקו ושיטת הכלל " תרי מגו תלת " – עמודי ההוראה – הרי"ף הרמב"ם והרא"ש ז"ל – שקבע לו מרן הקדוש בפסקין בשלחן ערוך.

סקירה והשקפה קצרה על משכנם ומקום ישובם של עמודי ההוראה.

א.      הראשון בעמודי ההוראה רבי יצחק בן רבי יעקב הכהן אלפסי ( אלפאסי, רב אלפס, הרי"ף, הריא"ף ) נולד בשנת תשע"ג – 1013 – בקלעת חמד בכפר סמוך לעיר פאס בצפון אפריקה ועל שם פאס נקרא אלפאסי, וכבן ע"ה שנים ברח לקורדובה מפני המלשינים.

ב.       רבי משה בן רבי מימון הספרדי ( רמב"ם ) בשנת תתקי"ט 1159 כתת את רגליו מקורדובה ונסע לעיר פאס לשמוע לקח צפי גדול הדור רבי יהודה בן שושן ז"ל.

ג.        אם כי העמוד הג' בהוראה רבנו אשר בר יחיאל ( הרא"ש ) ז"ל נולד באשכנז ולא הגיע לעיר פאס, בכל זאת גם הוא כחבריו דרכה רגלו על אדמת ספרד מקום תפארת התורה שנשתלה שם על ידי ארזי הלבנון אבירי ואדירי התורה ימי רבי שמואל הנגיד תלמיד רבנו חנוך ורבי יהודה חיוג, כי מפני חמת המציק של המושלים הוכרח רבנו הרא"ש לעזוב את אשכנז הוא ובנו רבני יעקב בעל הטורים ובשנת הא' ס"ב – 1302 – עבר על ברצלונה ונפגש עם רבנו שלמה בן אדרת הרשב"א ז"ל עסקו בפלפולא דאורייתא כשבוע ימים, ומשם עבר לטולידו ונתקבל שם בכבוד, על פי מכתב המלצה מהרשב"א ז"ל. שם הרביץ תורה בישיבות תקן תקנות והעמיד תלמידים הרבה.

בזמן בואו של הרא"ש ז"ל לבית מדקשו של הרשב"א מצא בית מדרש כמרקחת בפתרון איזו קושייא. והרשב"א ז"ל הבטיח לתלמיד שיכול לפרק את הקושייא תנתן לו תרנגולת פטומה שהייתה אצלו, ואז עמד הרא"ש ז"ל שעוד לא הכירוהו ונתן הסבר ובזה פתר את הקושייא, הרשב"א ז"ל שמח על ההמצאה ושאל על שמו. ובכן הרא"ש ז"ל השיב בפסוק מלא בתורה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה. לגר כמוני בשם אשר הבא לשעריך תתנה לפטומה ואכלה.

גם רבנו הגדול יוסף הלוי אבן מיגש תלמיד רבנו יצחק אלפסי, שמש ברבנות בקהלת פאס כידוע, כך כתב הרב שאול אבן דנאן בהקדמתו לספר מלכי רבנן, של רבי יוסף בן נאיים.

ביסוס ההלכה העולמית והכלל " תרי מגו תלת " על אדמת מרוקו

אם אני אומר מארוק  כוונתי על עיר פאס יע"א שהייתה עיר ואם בישראל אם כל חי לכל ערי מרוקו, במדיניות, במסחר, ובמדע, במדיניות כי היא הייתה עיר הבירה, במסחר רוכלת עמים, ובמדע כל יושביה היו ענקי הרוח ושמה ושם רבניה וגדוליה הלך למרחוק ולכן הרמב"ם ז"ל נסע לשם לשמוע תורה.

ויפה המשיל ותיאר אותה מורי ורבי מר אבי ז"ל, בצחות לשונו : " כהופעת קרני אור המאור הגדול החשמל המאיר לארץ ולדרים אשר המכונה עומדת לראש פנה ומתוכה כעין החשמל תזרום זרמים אדירים אל הבתים ואל החצרים, ובכל הארץ יצא קום לפלס נתיב להדוף אופל וצלמות ולגרש חשכה ליל המרחפת על פני תבל, ובכריכת מים חיים אשר תמיד כל היום תשפיע בחזקה להשביע נפש שוקקה.

כן הייתה מלפנים עיר פאס המהוללה כלילת יופי משוש לכל הארץ, אשר מיום היותה הייתה כגן עדן עיר משכן החכמה לתורה ולתעודה אוצר כל כלי חמדה, ועל חוג אדמתה עמדו רבנים גדולים שרפי קדש הלולים, כמו שהעיד בנו האיש אדוני הארץ בימים ההם הוא הגאון מהר"י בירב זצ"ל בקונטרס הסמיכה וכמו שתראה בתשובה הרשב"א ה"א אלף קפ"ה לחכם רבי דוד בן זכרי ממדינת פאס.

ומה גם לעת באו שעריה רבותינו המגורשים אנשי השם חל"ב אשר גובה להם ויראה להם, שהעמידו בה משטרים וסדרים חדשים לבקרים, ולעומת אשר תמיד מגור מסביב וכל היום שמעו קול נוגש….בכל זאת החזיקו בכל תוקף במעוז התורה הקדושה ועשו לה אזנים ופתח עינים בתקנותיהם ובמנהגיהם הטובים ויסולו מסילה חדשה ודרך כבושה בענייני דת ודין כנודע…והגם שכמה ערים גדולות רכשו להם גם המה רבנים מצוינים יקרים מפנינים על כל זה העיר הזאת המעטירה לה משפט הבכורה, שכלם היו נגררים אחרי דבריה ואחרי עצתה….."

גם אוכלוסייתה הייתה עולה במספר הולך וגדל, כמו שהעיד רבו של מרן מהר"י בירב שם בקונטרס הסמיכה " ת"ל מיום הגירוש…הייתי מורה הוראות בישראל ורב לחמשת אלפים בעלי בתים יהודים במדינת פאס " ולכן היא הייתה הקובעת בכל דבר.

בפסק ההלכה כמובן היו רבותינו המגורשים פוסקים מן התלמוד כדרך הראשנים והגאונים, ולבסוף מהרי"ף, רמב"ם והרא"ש ז"ל וגם בתקנותיהם היו סומכים עליהם, כמו שראיתי בתקנה הכתו8בה בשלון עברית בעניין גביית הכתובה שמנכין לה שליש, אייר שנת ש"י.

עלא קדר אין כאן מנהג קהל קדשו פאס אלבלדיין ( התושבים ) אין כול יהודייא אין תזווז  תא יזידו פי אל נדונייא איל תולות ועלא האדא אסעדו אים פי ואקית תזי תכלץ פי כתובתהא תכלי אלתולות מן אל כתובה….אן האגדא כאן מנהג אבותינו והאכדא אוג'דנא פי הרמב"ם ז"ל מנהגות רבות יש בנדונייא….."

וכנראה שקודם לכן היה פסק ההלכה לפי הפתגם שהביאו המגורשים " אל מקום אשר יפנה הרא"ש ז"ל אחריו אנו הולכים " כי המגורשים שנהרו אל עיר פאס, רובם היו מקשטילייא מקום רבנותו של הרא"ש ז"ל.

ופתגם זה היה שגור בפיהם שם בספרד, ושם סמכו הרבה על הרא"ש יותר מהרמב"ם, והרבה תקנות סודרו על ידם שנת רנ"ד שנתיים אחרי הגירוש ושנת הנזר ושיטה זו הביאוה עמהם למרוקו, ולזה בתקנה של שנת ש"ה במי שמבריח נכסיו מפני בעל חובו כותבים " ולא יחרוך רמיה צדו ולא תעשנה ידיו תושיה אף אם ימצאו פוסקים סומכים את ידו…כמו שנאמר כי אל אשר יפנה הרא"ש ז"ל אחריו אנו הולכים וכדאי הוא לסמוך עליו. וכמו כן היו משתמשים בספריו תוספי הרא"ש ז"ל שהביאו עמהם מספרד.

ולפי מה שאני מבין מהתמונה הכללית שבתקנותיהם משנת ש"י והלאה לקחו להם דרך אחרת לפסוק ההלכה כתרי מגו תלת עמודי ההוראה הרי"ף הרמב"ם והרא"ש, והפתגם שהיה שגור בפיהם הפנו אותו לקצת דינים מיוחדים שהמשיכו לנהוג כהרא"ש, כמו שכתבו בתקנה של שנת יג"ן בעניין אם מותר אדם באשת חמיו…..

עם היות שכפי היסוד המונח בידינו שהלכה כהרי"ף והרמב"ם ולית הלכתא כהרא"ש לגבייהו… על כל זה כבר נהגו מימות עולם…." כדעת הרא"ש, כדאי לציין שמרן ז"ל באה"ע סתם להתיר והביר דעת הרא"ש בשם יש מי שאומר.

קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל

ושם כותבים עוד : " אחריו אנו הולכים דוקא בנדון זה וגם בפרטים אחרים מקובלים אצלנו שהיו נוהגים בכאן מימות כולם בימי הקדמונים ז"ל. אך אמנה בשאר הדינים אם יהיו חולקים על הרא"ש שנים מעמודי הוראה ה"ה הרי"ף והרמב"ם ז"ל ראוי לנו לנטות אחריהם…אך במה שלא דברו שני העמודים הנזכרים יש לנו ללכת בעקבותיו ".

על פי זה יכולים לסכם שגם הם ז"ל קרוב לזמו של מרן הלכו בשטה זו, לפסוק כתרי מגו תלת.והגם שנגה עליהם חבורו הב"י בשנת שי"א היו משתמשים בו, כאחר מספרי הפוסקים. ובתקנה של שנת שי"א כתבו ז"ל : " שאף מונרי"ק שדרכו להביא חדשים גם ישנים לא הביאו אפילו במחודשים וכוונתם על ב"י אה"ע.

אחר כך מצאתי שבאדר של שנת חמשת אלפים ושלוש מאות וארבעה ליצירה כתבו וחתמו חמשה עשר רבנים בפסק דין אחר וזה לאמור שם : " ואף על פי שזה היה מספיק לפי תקנתינו ומנהגינו דהיכא דנשכח נוטים לדעת אחת בדיני ממונות תרי מגו תלתא אשלי רברבי הרי"ף והרמב"ם והרא"ש נפסוק הדין עמהם " על כל זה.

ופסק הדין זה העתיקו הרב יעקב אבן צור בספרו משפט וצדקה ביעקב. וזו ראיה ברורה להשערותינו הנזכרים ואפשר לומר שמרה"י בי רב שעלה מעיר פאס לארץ ישראל לפני שנת הרפ"ב העלה עמו כלל זה ומסרו לתלמידו מר"ן הבית יוסף ז"ל ועל פי זה חבר את ספרו.

באופן שהכלל הזה שעליו בנויה ההלכה נתייסד במרוקו ומשם לארץ ישראל ולכל העולם. וזה מה שעזר לרבותינו כאשר נגה עליהם השלחן ערוך לפסוק ולקבל את דעתו כאלף פוסקים. וחזר אצלם הפתגם הידוע : " כל אשר יאמר לכם יוסף תעשו. ויוסף הוא המשביר לכל עם הארץ ". יען שאצל גדולי הדור הייתה מקובלת אותה השיטה של תרי מגו תלת.

וכמו שכן כתב בפירוש הרב המורה והפוסק בקהלת צפרו, הרב שאול ישועה אביטבול בספרו " אבני שיש ירושלים " אחרי שהזכיר התקנה הנזכרת משנת יג"ן כתב וז"ל : ומאי טעמא קבלו דורות האחרונים פסק מרן אפילו נגד אלף פוסקים, משום דאזיל בשיטת קדמונינו לפסוק כתרי מגו תלת עמודי הוראה " על כן לומר, וכתב עוד וז"ל דתקנת קדמונינו האמורה בשנת ש"ה ופרשוה בתקנה של שנת יג"ן לפ"ק דבמקום שלא דברו שני עמודים הוראה וראינו דעת הרא"ש.

יש לנו ללכת בעקבותיו וזו היא דרכו של מר"ן הקדוש בפסקיו דהיכא דג"ד אחד מעמודי הוראה והשנים אינם חולקים עליו ולא ג"ד דראוי לפסוק כמותו נגד הפוסקים המפורסמים על כל זה. וזה מתאים לאגדה האומרת שהרב שמואל אבן דנאן ז"ל אחד המיוחד ברבני התקנות, היה אחד ממאתים רבנים שסמכו את מרן.

רבי שאול ישועה אביטבול בן רבי יצחק

רב ומורה צדק בעיר צפרו, נקרא גם שיש"א , המאור הגדול, מופלא שבסנהדרין, נר המערב סבא דמשפטים הגאון רבי שאול ישועה אביטבול זצוק"ל. נולד במרוקו בשנת התצ"ט 1739. כבר בהיותו בן י"ח שנה נסמך על ידי רבותיו לדיינות.

רבו המבוהק היה הגאון הקדוש רבינו אליהו הצרפתי זצ"ל, שאותו כינה בכל כתביו, משי"ח – מורי שיחיה – אליו פנה בשאלות ובענייני הציבור שבאו לפניו, פנייתו אליו הייתה תמיד במלא יראת הכבוד. משנה תק"כ שימש רבי שאול כרב ומורה צדק בעיר צפרו, משרה שהחזיק בה מ"ט שנה.

כשהיה רבינו הולך לצפרו בימות הקיץ לשאוף אוויר, היה יושב ולומד אצל תלמידו זה. מרוב חיבתו אל מורו ורבו, קינא לכבודו מאוד, ופעם כשחכמי המערב חלקו על רבו, השיב להם בלשון תקיפה : " פרצו גדר המוסר לנוכח הרמ"ש ראשינו כתם פז פאר הדור והדרו נזר החכמים ועטרת השלימים תנא דבי אליהו רבא היושב על כסא ההוראה מימי עדנתו ואף כי בזקנתו..

ולא כסיפא ליה מילתא למיהדר להוציא הדין לאמיתו, ובמקום שאתה מוצא גדולתו שם אתה מוצא ענוונותו, כאשר כבר יצא מוניטין שלו וטבעו בעולם, ולקבל מקטני קטני תלמידיו, ומודה על האמת, וכותב בפה מלא הדרי בי, וזהו הודו והדרו….והנה מעלת כבודו נקי וכסאו נקי, ושרי ליהו מרייהו עש אשר לא עשו חומות ללשונותם…."

את קהלתן הנהיג ביד רמה ותקיפה, והדריכה על דרך התורה והאמונה. האריך ימים שבעים שנה, ונלב"ע בשנת הצקס"ט  כ"ה באלול- 1809

מקצת שבחו הונצח על מצבתו : " המאור הגדול אור בהיר וזהיר המאיר לארץ אבא למלכא מלכי צדק מלך שלם, ושפט בצדק דלים, והוכח במישור לענוי ארץ, אבא שאול ומשיב כהלכה, עין טובה ורוח נמוכה…הוא מל את ישראל אלף ות"ק ילדים אשר בארץ, עשות ספרים הרבה אין קץ, לחמו נתן מימיו נאמנים…והוא שפט את ישראל מ"ט שנים, ושמו נודע בשערים המצויינים. מופלא שבסנהדרין מופת הדור והדרו, נר המערב סבא דמשפטים, בהלכות שחיטה וטריפות הוא ראש המדברים.

תורתו ופסקיו נדפסו בספרו " אבני שיש " ודרושיו וחידושיו על הש"ס בספרו " אבני קדש.

והנני להביא עוד עדות נאמנה מפיו של רבי יעקב אבןצור ז"ל אחד מרבני עיר פאס יע"א שהעשיר את הספרות ההלכתית חוסן ושועות חכמה ודעת זיע"א בתושבתו להרב יוסף עטייא ז"ל אחר מרבני עיר צפרו, וז"ל " אותם פסקי דינים שראה של הראשונים, היו קודם שיצא טבעו של מרן מהריק"א ז"ל בעולם, שאז היו פוסקים עלהרוב כסברת הרא"ש, וכך היו אומרים אשר יפנה….ואף שבזמן שכתב , רבי שמואל אבן דנאן הנ"ל לקוטים אלה עדיין לא היו משתמשין בו אלא ככל שאר ספרים של הפוסקים שקדמוהו.

אמנם אחר כך כשיצא טבעו בעולם ונתפשטו חיבוריו בית יוסף ושלחן ערוך קבלו אבותינו ורבותינו ז"ל דבריו וסברתו וגם החכם מהרא"ש בן דנאן הנזכר בכללם. אפילו נגד פוסקים שוב אין לנו אלא סברתו….עכ"ל.

אך בכל זאת נשארו הרבה דינים בודדים שלא נהגנו לפסוק כמרן, בפרט בדיני טריפות שרבותינו הראשונים כתבו בפירוש שלא קבלנו בהם הוראותיו, וכמו שכן כתב הרב רפאל בירדוגו ז"ל בריש מלין לקיצור התקנות שבסוף ספרו " תורות אמת " , אמר הכותב הגם בכל דיני התורה אנו נמשכים ונגררים אחר פסקי רבינו יוסף זלה"ה…והלכה כמותו בכל מקום זולת בקצת מקומות ובפרט בשני סימנים בטור יורה דעה בידני בועות הריאה , בדיני סרכות הריאה אין אנו נוהגין כדבריו אלא כמנהגים המיוחסים לרבני קאשטילייא.

וכן כותב רבי שלמה אבן צור ז"ל בספרו זבחי צדק, עם כל זה רבותינו ואבותינו המגורשים מקשטילייא ראו לפסוק בקצת מקומות אלא היפך מפסקי מרן ויגררו אבתרייהו כל ערי המערב הפנימי, וזולת זה הלכו זה לכו אל מרן מלכא יוסף קארו אשר יאמר לכם תעשו ויוסף הוא השליט על הארץ הוא המשביר לכל עם הארץ על כן, .

וכמו כן רבי אהרן בן שמעון בהערתו לספר " משפט וצדקה ביעקב : " אמר המגיה צריך לידע כי כל דיני הטריפות שכתב הרב הגאון המחבר ז"ל להתיר הם רק לארצות המערב הפנימי שלא קבלו עליהם הוראת מרן בדיני טריפות וגרירי בתר מנהגי רבותינו מגורשי קאשטילייא, שהיו קודם שזרח אור מרן הבית יוסף בשנים הרבה. ובאו למערב מאז ונתיישבו שם ובתרייהו גרירי עד היום כידוע…כי הגאון המחבר הוא מבני בניהם של רבותינו המגורשים והתיר על פי הל פי המנהג עד כאן.

קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל

ויש בידינו הרבה מנהגים בטריפות בכתב יד מהמגורשים ומהרבנים הבאים אחריהם. וכן נהגנו להורות בהרבה קולות כוותיהו, וטעם כעיקר מפני הפסד ממונם של ישראל היות והיינו תחת גלות ישמעאל ובשר טריפה היה נאסר עליהם, ולא היו קופצים לקנותו ולזה הקילו ולא קבלו דעת מרן בהלכות אלו.

גם רבי אברהם אנקווא ז"ל כותב : " ויש אשר הוסיפו רבנן המגורשים מקאשטילייא מנהגים שונים שכל דבריהם כגחלי אש וזיקים ויש תוספות אחרים מנהגים אחרים אשר הוסיפו רבנים מפורסמים בהוראה חו"ר עוב"י פאס יע"א ועוב"י מכנאס יע"א ואחרי דבריהם הלכו כל אנשי המערב הפנימי בין להקיל בין להחמיר הגם אם תמצא הרבה דינים שהם היו כגנד הכרעת מרן, הם צודקים עכ"ל.

וכמו כן נהגנו בהלכות כתובות על פי המנהג והתקנה שנהגו ושתקנו המגורשים מקשטילייא וכל כותבין בשולי הכתובה בשיטה האחרונה, והכל כפי המנהג והתקנה שנהגו ותקנו להיות נוהג ביניהם קהל קדשו פאס יע"א המגורשים מקאשטילייא ישמרם וינצרם יפלטם ימלטם יחלצם צור רוגע הים וימהר ויחשה נעשהו לקבצם מארצות שבים לנווה רבצם מחוז חפצם וארץ צבים שעל מנת כן נכנסה הנדוניא לרשות החתן בתנאי מסויים והכל שיר ובריר וקיים.

כי המגורשים זל"ה הביאו עמהם הרבה תקנות בענייני אישות והתקנה הראשונה שהיא יסוד הבנין היא תקנת טוליטולא הובאה בשו"ת כליי הרא"ש והרחיבו והוסיפו בה הרבה דברים, ומשנת הש"ה והלאה התחילו בתקנות חדשות לפי התקופה בישובם החדש עיר פאס, ורבי רפאל בירדוגו חיבר קונטרס בשם " קצור התקנות וחידושיהן " וז"ל שם :

" וגם אין לנו נפקותא בכמה דינים שכתב הרב נרן בש"ע הלכות כתובות ואין אנו מתנהגים כי אם על פי תקנת טוליטולא שבאה בסימן קי"ח ועל פי המנהג והתקנה שנהגו ותקנו להיות נוהג בניהם קהלת קודש פאס, על כן לומר. וכמו כן רבי רפאל משה אלבאז אחד מגדולי הרבנים של קהלתי קהל צפרו בקונטרס יד רמ"א כתב יד על קיצור התקנות .

הערה קטנה…מודעת זאת שאף על פי שבכל משפטי התורה אנו הולכים בעקבות מרן הקדוש ז"ל כפי ערכו אשר ערך בשולחנו הטהור ומרגלא בפמייהו דרבנן לכו אל יוסף כל אשר יאמר לכם תעשו ומכל מקום לעניין מנהגי הלכות טרפות ולעניין תקנות הירושה ואיזה פרטים אחרים.

 נהגו בכל ערי המערב לילך אחר המנהג והתקנה שנהגו ותקנו רבנן קדישי הרבנים המפורסמים המגורשים מקאשטילייא זיע"א אשר נתגרשו מארצם שנת מזרה ישראל יקבצו וכאשר נחו מאויביהם ונתיישבו במתא פאס יע"א התקנו איזה תקנות ונכתבו על ספר חקה אשר נקרא שמו ספר התקנות ובתרייהו גרירי כל ערי המערב וכבר קבלו עליהם אבותינו רוב התקנות ההם שנתייסדו קודם שיצא טבעו של מרן בעולם וקבלו גם איזה תקנות שתקנו רבני הדורות הבאים אחריהם.

 וכל ארצות המערב קיימו וקבלו עליהם ועל זרעם להיות מתנהגים על פיהם ומהם אין לנטות ימין ושמאל …עכ"ל

וראיתי בתשובה לרבי יהודה בן עטר אחד מגדולי הרבנים בעיר פאס שכתב אחרי תקנת היסוד הנ"ל וז"ל זהו המנהג  והתקנה שנהגו ותקנו בניהם קהחות פאס המגורשים מקאשטילייא וגרירי אבתרייהו כל ארצות המערב חוץ מאפילאלת ואגפיה.

ובמראכש יש ויש כל משפחה כמנהגה דהיינו אותם שהם מזרע המגורשים עושים כמנהג הנ"ל ושאר המשפחות יש שעושים כמנהג המגורשים גם כן ויש שעושים כתובה כדת אבל של שאר ארצות המערב פאס, תיטואן, ואלקצאר, וכל הגליל ההוא ומכנאס וצפרו כלם עושים כמנהג המגורשים\ אבל קהל תאזא יש להם מנהג בפ"ע בחלוקה ולראיה ח"פ בתמוז התפ"ז.

וכמו כן הרב שאול ישועה אביטבול הנ"ל וז"ל : " התקנות אשר תקנו רבותינו הקדושים אשר מימיהם אנון שותים ועל פיהם אנו מתנהגים כל ערי המערב רובם ככלם בין בענין אכילת הבשר בין בענין הנישואין וכל המקדש וכותב כתובה אדעתא דרבנן קשישי מקדש שכך כותבין בכתובות והכל לפי המנהג והתקנה.

שנהגו וגם בשעת הקנין שקונין מיד החתן לחיוב הכתובה ראינו לרבותינו שהיו אומרים בסוף הקנין והכתובה " עזמייא " ( יש קהלות שנקראים " לעזמא " דהיינו שנתגרשו בזמן הגירוש מספרד שהיא ספאנייא, מן צרפת שהיא נקראת בשלשונם פראנסא ומן מלכות פורטוגל. ) והלועזים אומרים "קאשטילייאנא ", ואף אם ימות הבעל או האשה תוך שנתם יחולקו כל העזבון חלק כחלק ולא חשו לתקנת ר"ת וקהלות שו"ם, עד כאן לשונו.

והנה עוד מצאתי להרב משפט וצבי שכתב וז"ל : " והנה אבותינו ורבותינו זלה"ה קיימו וקבלו עליהם את מרן שאפילו מאה פוסקים חולקים עליו אליו שומעין שאמר כהלכה. ואנן מה נעני בתרייהו כל היא חובתינו וכל יפה לנו דשמע מוסר אביך כתיב.

אבל הרב בעל המפה ז"ל בעיכא דשמעתתיה סלקא אליבא דהלכתא לסברת מרן אזלינין בתריה אבל היכא דסברתיה פליגא אסברת מרן לא צייתנין ליה " עכ"ל. והנה גבר נודע שאבותינו ורבותינו הקדושים ז"ל קיימו וקבלו עליהם פסקי מרן זלה"ה אפילו נגד כמה פוסקים, וגם הרב בעל המפה ז"ל אף על פי שנתפשט חבורו בכל ישראל אין דנין על פיו אלא כשמביא איזה חידוש שיכולין ליישבו על פי סברת מרן ז"ל.

אבל היכא דפליג על מרן לא אזלינן בתריה, ואין לנו לזוז מסברת מרן ואם כך אמרו בעל המפה שנתפשט חיבורו בכל ישראל כמו שנאמר שאר פוסקים אחרונים שלא נתפשטו בכתב יד. עכ"ל. ( עד כאן לשונו )

סוף פרק ראשון.

קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל-   העיר צפרו – היסטוריה. רבי דוד עובדיה   פרק שני


                העיר צפרוהיסטוריה. רבי דוד עובדיה   פרק שני

במרחק עשרים ושמונה ק"מ דרומחת מזרחית מן העיר פאס, בקצה עמק ה " סייס " says' בתוך צמחייה צפופה של עצי פרי למינהם ואילני סרק שרידי יערות עד, חבוייה בין גבעות, שוכנת העיירה צפרו על שכונותיה הישנות, סימטאותיה, חנויותיה ודוכניה.

הנהר " אגאיי " aggai חוצה את העיר לאורכה, מימיו משקים את גנות העיר ופרדסיה, משמשים לצורכי בני העיר ככביסה ורחצה. עד לשנים האחרונות היו מעיינותיה מקור יחידי לאספקת מי שתייה לבני המקום. בהיותה גבוהה 850 מטר מעל פני הים, נתברכה באוויר הררי צח ויבש ובאקלים ממוזג שהוציא לה מטניטין של עיר קייט ונופש למחלימים והמבריאים.

תאריך ייסודה של העיר לוטה בערפל. אין ספק שעוד לפני שנת תמ"ב ( 682 ) השנה בה עבר עוקבא בן נפעא בארץ המערב ועשה נפשות לדת האיסלאם, קיים היה ישוב בשם " צפרו " תושביו היו ברברים משבט " מגראווא " , וכשאר תושבי מרוקו, מושפעים היו מתרבות השליטים הפניקים, ואחריהם הרומאים, הביזנטיטם. מיקומה על הדרך שבין הצפון לעיר סגלמאסה בדרום, ומקורות המים שבתחומה, עשאוה למקום חניית השיירות שנדדו תדיר מן הדרום הצחיח לצפון הפורה בחפשם אחר מקורות מים.

נראה שהתושבים הראשונים היו כבשאר הישובים בסביבה זו, שוכני מערות. במורדי ההרים הסובבים את העיר, מערות רבות המתאימות למגורים. ( נראה שכבר אז היו היהודים בין המתיישבים. עד היום ישנה מערה במורד ההר " ביננא " הנקראת בפי כל " כאף ליהודי " – מערת היהודים -, ולמטה ממנה רישומי קברים עתיקים ) אט אט הקימו אוהלים ליד השדות שעיבדו כדי לשמור עליהם. מאוחר יותר הוחלפו האוהלים בבתים. בראשית התקופה הערבית נתהוותה העיר כתוצאה ממיזוג כמה ישובים שנקראו בשם " קצור ". שלושה גושי קצור היו.

קצור העליונים בסמוך למעיינות הנהר.

קצור האמצעיים

קצור התחתוניים בסמוך לשפך נהר אגאיי לתוך נהר " סבו ".

על פעי אל בקאי, בתקופת אידריס הראשון היו כבר הקצור הנ"ל. אחת מן הקצור האמצעיים -חבונא – קשורה בשמו. האגדה מספרת כי אידריס השני שישב בצפרו כשנתיים בטרם ייסדו את העיר פאס היה משדל את התושבים לשמור את דת האיסלאם.

תושבי שכונה זו קיבלו דבריו חיש מהרה והוא אמר עליהם " האדו חבונא " ( אלה אהבונו ) ומאז השם " חבונא " לשכונה זו. דעה זו המסבירה התהוות העיר, כתוצאה ממיזוג שכונות, נראית נכונה. תהליך זה נמשך גם יותר מאוחר. רבי משה בן חמו מציין בשטר מכר חזקה הנ"ל, מצרי המקום הנמכר " הסמוך מאחוריו לשביל והעולים בו לכפר " זמגילא ". כיום " זמגילא " הוא רחוב ושכונה משכונות העיר.

   שכונת היהודים – המללאח.

בקצה הקצור האמצעיים בחלקה שהיתה ידועה בשם " טופר "וכיום נקראת " ערסת לאלא מינא או לאמינא " נתיישבו היהודים. משכנם נקרא " קצר אלכופפאר " כולמר שכונת הכופרים. בזמן מאוחר יותר קבלה את השם " מללאח " – לפי מחברת בצרפתית, בעילום שם המחבר, נבנה המללאח של צפרו על ידי המלך המרינידי הראשון אבו יעקב בן עבד אלחאק – כמו בשאר מרוקו.

מיקום שכונת היהודים בין הקצור האמצעיים רואהאל בקאי כמכוון לטובת היהודים בני החסות שלא יהיו חשופים להתקפות האויב. מאידך גרם הדבר שכאשר נתרבו היהודים לא היה מקום להתפשטותם ונאלצו להגביה בינייניהם לשלש קומות ואף יותר כדי להרחיב את גבולם.

קרוב לודאי שהיו גרעיני יישוב יהודיים בכפרים הסמוכים לצפרו. בכפר עזאבא המרוחק 14 ק"מ מצפרו, בקעה הנטועה כיום עצי זית ונקראת " קבור ליהוד " ובה היו חלקי מצבות ועצמות מתים. במשך הזמן היגרו היהודים מכפרים סמוכים ומערים אחרות כגון דבדו בצפון, תפיללאלת בדרום, ותרכזו בצפרו, הבנייה גדלה לגובה וכל רצועת אדמה נוצלה.

אופייניים למללאח סמטותיו הצרות, ושערי החצרות הנמוכים. בתים בנויים כולם מצדו האחד של הנהר, וגשרים מקשרים בין המללאח לגדההשנייה של הנהר.

שערי החצירות היו נמוכים כדי שלא יוכלו הבהמות להכנס. הערבים שהיו באים ליום השוק היו משלחים בהמותיהם בשכונת היהודים, הרב שיש"א אבני שיש, מספר שהחמורים היו מסתובבים ברחובות בלילות ומלכלכים את החצרות, וכשמת איזה חמור ובעליו היו אלמים היה מעליל על בני החצר שהם המיתוהו, ולכן החלו להנמיך את שערי החצרות.

ראשית התיישבות היהודים האזור צפרו.

לפי האמור לעיל, מראשית קיומה של העיר, עוד בהיות תושביה שוכני מערות, ואין צריך לומר בתקופת ה " קצור " לפני ייסוד העיר פאס היו יהודים בצפרו. ואך כי לא נזכר השם צפרו בשום תעודה יהודית קדומה, לא ראינו אלא ראייה. וניתן לתלות שתיקה זו בעובדת היותו ישוב קטן שאנשיו כפריים שלא פיתחו פעילות תרבותית-תורנית או כלכלית הראוייה לבוא על ביטויה בתשובות הגאונים או בתעודות האחרות, כגון קינתו של רבי אברהם אבן עזרא, כי עם ייסוד העיר פאס ועליית חשיבותה ודאי נחשבו כל תושבי האיזור בתחום השפעתה ואליה היו פונים.

ואמנם אם צפרו עצמה לא נזכרה דומה כי יש במקורות הדים ליישובים אחרים באיזור זה.

קלעה – כפר ליד צפרו, בין ה " קצור " העליוניים היה קצר בשם " אלקולעלייא " כלומר שאנשיו באו מ " אלקלעה ". קיומו של הכפר הנ"ל קדם איפא לקצר אלקולעלייא.

קלעה סתם נזכרה במקורות. במכתבים מהגניזה מימי הגאונים נזכר רבי אברהם אלקלעי. אברהם החבר מרמלה כתב מכתבים לאל קלעה שבמגרב לדיין העיר ולבני אל-גראווי. הרי"ף ותלמידו רבי אפרים, כונו בכנוי " הקלעי " אמנם על שניהם נאמר שהיו מקלעת חמאד, ואם כי החוקרים זיהו אותם עם קלעת חמאד שאבלג'יריא, אין לראות הדבר כמוכרע ומוחלט.

בהאליל – אף הוא כפר ליד צפרו. תושביו אינם מטיפוס ערבי, כי כולם בהירי עור. האגדה מספרת שקראו להם " בהאליל – טפשים " כי סירבו לקבל את דת האיסלאם. הראה איפה שהיה ישוב יהודים שסירבו להתאסלם. בהאליל נראה רבים מן " אבהאל – ברוש . כמו שכתב הגאון לרבי משה בר יצחק המערבי, " אבראתא הוא בא מן הברוש ובטיית אלאבהאל " ונקרא המקום כך על שם הברושים הגדלים בו. עד היום רווח במארוקו בשם משפחה בהלול. רבי אלעזר בהלול היה דרשן ומעתיק ספרים ורבי דניאל אחיו ועוד…

קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל

תרגום – הערבית הינה ספרתותית ולא ערבית יהודית מדוברת.

אני ממצהיר בזה לנושאו משרתנו עבד ארג'א המוסלמי וחברו משרתנו ואלדו גרנטו שיקחו מן בן החסות יהודה בן נסים ואחיו יהודים מן מללאל צפרו אלף מתקאל במטבע.

מבלי שעוררין יערערו עליהם ולא מתנגדים יתנגדו להם והצהרתי זו יהיה ממה שהיה בידיהם מנכסי בלכר עבד החצר ונשארה בידיהם אלינו. ואם לא ישלמו פרעונם ייראו על נפשם ושלום התשיעי מן ארביעי שני שנת שלשה ושושים אלף ומאה ואלף  – סוף ההודעה.

עוד קודם לכן הלשין עליהם השר מאסאפאן בעניין קשריהם עם סידי בלכיר, הלשנה מסוג זה וישיבה בבית הסוהר, היה בהם לא רק קנס כספי בלבד, אלא סכנת נפשות ממש, כי אי אפשר לדעת מה יאמר המלך. השר האחראי לגביית המיסים בצפרו עד שנת תע"ג היה עבד ארחמאן מאנסנו מפאס ששמו מעיד עליו שהיה ללא ספק אנדלוזי, שעבד בשירות המלך.

אותם מיסים שהטיל המלך על ערי מלכותו לא פסחו כלל על קהילת צפרו גם והם כרעו תחת נטל המיסים, כפי שמשתמע מתקנת שנת תס"ט על הפוטרים עצמם ממס על ידי קרבתם לשר. אולי נהנו יהודי צפרו מיחס מיוחד מצד מולאי ישמעאל שהיה מושל צפרו בטרם היותו למלך.

תעודה מספר 60

התס"ד – 1704

ביען כי ראו ראינו אנחנו החתומים כי גבר עול המס ומיעוט הפרנסה עד שמכח זה הרבה בעלי בתים ירדו מנכסיהם וירדו נכסיהם לטמיון ירחם המרחם נוסף על זאת שיש אנשים שנתלים בקרובי המלכות שלא לתת במס עם הקהל נר"ו כפי הקצבה המוטלת שליהם.

ויש שרוצים שלא לתת כלום ונמצא שהעוול שמוטל עליהם מטילים אותו על הקהל נר"ו נוסף על עולם וחכמים ז"ל אמרו כל מי שאינו מצטער בצרת הציבור אינו רואה בנחמתם, לכן הסכמנו בהסכמה גמורה של אחד מקהלנו שיתלה בהורמנא ולא ירצה לתת במסים וארנוניות עם הקהל נר"ו כפי הקצבה שישיתו עליו.

שמלבד שאנחנו מחרימין ומנדין אותו בכל אלות הכתובות בספר תורת משה רבינו עליו השלום, על כל זה ידוע ידע שאנחנו גוזרים שלא ימנה בכלל עשרה בישראל ויינוט אסור ושלא ימולו בניו בכנופייא בעשרה ולא עוד אלא שבמיתתו לא יתסקו בקבורתו ולא בהקפתו ולא בפקודותיו ולא ישאוהו נושאי המטה עד שיפרעו יורשיו כל מה שעלה עליו במסים וארנוניות.

מיום שנתלה בהורמנא עד יום מותו הגם שכל זה כבר נזכר במהרי"ק בטור י"ד בהלכות קבורה, וכבר תקנו כל זה קדמונינו חכמי ורבני פאס יע"ה, עם כל זה חדשנו בתקנה היום פה צפרו יע"ה בשמיני לסיון שנת וגנתי על העיר הזאת להושיעה למעני וכו…ועל כלל הקהל יחולו ברכות ישועות ונחמות ולראיה חתומים פה בזמן הנזכר וקיים

יהודה בן נסים בן הרוש – מרדכי בן מכלוף אצראף – משה בן יצחק אג'ייאני – יוסף אצראף – ישראל שרביט – יום טוב בן הרוש – יצחק בן משה חמו – מאיר דאבילא. סוף התעודה.

בתקופה זו רב הקהילה היה רבי משה בן חמו שנפטר בשנת תס"ז, ורבי ישועה בנו שמילא את מקומו מתס"ז ואיליך. חוסר התעודות על קהל צפרו בתקופה זו, יש לזקוף על אבדן עזבונם הספרותי של החכמים הנ"ל שנשאר בידי נכדותיו, שלא הכירו בערכו ומסרוהו לגניזה.

בימיו של רבי משה בן חמו גדלה העיר עד שהתחילו לכתוב בגט " מתא צפרו " ולא כפר צפרו. מלבד המיסים שהוטלו עליהם הגדיל את השואה, הרעב שהיה בשנים תפ"א – תפ"ד בכל ערי מרוקו. ר"ש אבן דנאן המספר על כך כותב " ובמכנאס וסלא ובצפרו עשו עצרת גדולה והוציאו ספרי תורה ולא נענו בו ביום " ובהמשך דבריו הוא אומר " ובכל יום הולכים ששה, שמונה בעלי בתים הם ובניהם על רגליהם, נפוחים המה כנאד למכנאס לצפרו ".

על אותו רעב מספר גם רבי שמואל אבן חותא מעשה פלא שקרה בימיו " אלמנה אחת, ענייה ומרודה ומחזרת על הפתחים באלו ימי הרעב ודוחים אותה בבושה וכלימה " נראה שבימי מולאי ישמעאל נתרבו המלשינים ותוקנה תקנה נגדם בשנת תפ"ו.

תעודה מספר 32.

ראה ראינו כי עלתה דליקת המחלוקת במחנה העברים בר מינן וכמה קלקולים נמשכו ממנה לקצת מיחידי סגולה מהם הפסידו ממון הרבה ומהם פערו פיהם אומות העולם כנגדם לבולעם והיו רוצים למוסרם למלכות עד שהוציאו ופזרו כמה מעות לסתום פיות המשטינים המלשינים עליהם.

אשר על כן לא עלתה הסכמותינו לגדור הפרצה ולסלך המכשול מדרך בני עמינו וגזרנו אומר שכל איש מקהלינו קטן או גדול אשר יפתח פיו לדבר סרה להלשין ולמסור שום בר ישראל ויראה לנו באומדנות המוכיחות שהוא רוצה למסזיק שום בר ישראל בין על ידי שליח בכל עקימת שפתים המזיקים לבר ישראל .

בין בענין קטן או גדול מעתה ומעכשיו הרי רשות נתונה לכל איש המכיר בו וידעו שהוא מדבר סרה על שום בר ישראל עד האלקין זה בית דין, יבוא דברו וכן יגיד לקהל וידינו תהא בו להזיקו ולמוסרו ביד השררה לאבדו ולגדעו כאשרה בכל צצדי האפשר.

כי הוא הגורם רעה לעצמו עד כאן דברנו על הנגלה לנו על ידי עדים או ראיה הנראית לנו כפי אומדנא דמוכח לנו ולכל מי שעובר בסתר ומלשין ומשטין ומוסר לשום בר שיראל לאומות העולם בין בדבור בין ברמז בין בכל אופן שיהיה להרע לשום בר ישראל.

ולא נכנס בזה מאן דלא ציית או שום ענין שנראה לנגיד להעניש שום אחד הצקיך עונש על ידי האומות, הרי אנחנו החותמים מוסרים דינו לשמים שבכעל מחשבות ברוך הוא לעד הוא יפרע ממנו  ומבניו ומזרעו וישכנו נדוי חרם שמתא אשר לא ישמע לקול מלחשים.

ורבצה בו כל האלה הכתובוה בספר התורה והבדילו ה' להרע וכך וכך לא יהיה לו מושך חסד ואל יהיה חונן ליתומיו יהיה אחריתו להכריתוכך וכך זהו מה שנראה לנו לתקן כי השעה צאיכה לכך ושומע לנו ישכון בטח ושאנן מפחד רעה, נאם חותמי ברכות בסדר לא תעשו לכם אלילים וכו….שנת נפשנו כצפור נמלטה לפ"ק והכל שריר ורברי וקיים.

שמואל בן חותא ס"ט – ישועה ס"ט בן כמוהר"ר משה בן חמו זלה"ה – יחייא בן כמוהר"ר מימון באנון ס"ט – יוסף בן אברהם ה"ן עטייא ס"ט – משעוד בן יוסף בן רבוח ס"ט – יוסף גבאי ס"ט.

יחידי הקהל

הנגיד יהודה בן נסים בן הרוש – יום טוב בן הרוש ס"ט – נחמוס בר סלימאן אלקובי ס"ט – דוד בר נסים בו הרוש ס"ט – יצחק בן יוסף בן הרוש ס"ט – יעקב בן שמואל בן חמו ס"ט

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 139 מנויים נוספים

אוקטובר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר