מורשת יהדות מרוקו

אַל אֱלֹהִים ה' אֱלֹהֵי קֶדֶם מֵעוֹנָה

בקשׁה א

נֹעַם: שׁמעה תפלתי ה'

סימן: אני דוד בן אהרן

אֶל אֱלֹהִים ה' אֱלֹהֵ קֶדֶם מֵעוֹנָה ב

אַחֲלֶה פָּנָיו, אָבֹא לְפָנָיו בִּרְנָנָה ג אָשִׁירָה נָא ד קוֹל תְּפִלָּה קוֹל תְּחִנָּה ה:
אַחֲלֶה פָּנָיו, נִצָּב בְּשָׂמִים ו. וְאֶהֱמֶה עֶרֶב, בֹּקֶּר וְצַהֲרִים ז. אֶפְרֹשׁ כַּפַּיִם ח, יִהְיוּ יָדַי אֱמוּנָה ט:
אַחֲלֶה פָּנָיו, יִתֵּן לִי מַעֲנֵה לָשׁוֹן י. אֲשֶׁר בִּקְהַל עָם, אָשֵׁר עֻזּוֹ יא בְּלַחְשׁוֹן יב יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי כְּמֹר וּלְבוֹנָהּ יג:
אַחֲלֶה פָּנָיו, דַּלְתוֹתָיו אֲשַׁחְרָה יד לְהִתְפַּלֵּל, בְּפַחַד וּבְמִקְרָא טו. תּוֹךְ

רינת יעקב

א-בקשה עם י״ג מחרוזות, כשבכל מחרוזת ג׳ טורים, והטור הג׳ מחולק לב׳ צלעות י בשקל הטורים י״ג הברות לטור. וכל מחרוזת פותחת ב׳׳אחלה פניו״ ומסיימת באותיות "נה: ב. ע״פ דברים לג, כז מעונה אלהי קדם: ג. כמצווה עלינו, עבדו את ה׳ בשמחה נ־א־ לפני ברננה (תהלים ק, ב): ד. ישעיה ה, א: ה. כמו שנא׳ (תהלים קמב, ב), קולי אל ה׳ אשא קולי אל ה׳ אתחנן: ו. שם קיט, פט: ז. ראה שם נה, יח: ח. לשון תפלה הנזכר במשה רבנו (שמות ט, לג), וכן בדברי שלטה (מ״א ח, כב): ט. כמשה רבנו שמות יז, יב): י. משלי טז, א: יא. רשות לחזרה הנאמרת בתפלות יום של ר״ה ויוה"כ: יב. לשון תפלה, וכ״ה בישעיה כו, טז ״צקון לחש׳׳: יג. מסממני הקטורת העולה ריח ניחוח לה׳, ומינים אלו מן המובחרים שבהם, כמבואר בשיר השירים (ג, ו). ובהדיא אמר הכתוב (תהלים קמא, ב), תכון תפלתי קטורת: יד. דלתותיו אבקש ואדרוש: טו. כלשון הרמב׳׳ם פ׳׳ה מהל׳ תפלה הלכה ד, תיקון הגוף כיצד, כשהוא עומד בשפלה צריך לכוין את רגליו זו בצד זו, ונותן עיניו למטה כאילו הוא מביט לארץ, ויהיה לבו פנוי למעלה כאילו הוא עומד בשמים, ומניח ידיו על לבו כפותין, הימנית על השמאלית. ועומד כעבד לפני רבו באימה ביראה ופחד, ולא יניח ידיו על חלציו, ע״כ. וראה גם שו״ע ארח צה, ג:

עֲשָׂרָה קַדְמָא וְאָתְיָּא שָׁכִינָה:טז
אַחְלֶה פָּנָיו, וְאָנֹכִי תּוֹלַעַת. חֶרְפַּת אָדָם,יז כָּל יִתְרוֹנִי מִגְרַעַת יח. נִבְעָר מִדַּעַת יט, אֵין חָכְמָה אֵיןתְּבוּנָה:כ
אַחְלָה פָּנָיו, דְּרָכָיו יוֹרֵנִי כא. פָּלֶט רָנִּי, סֶלָה יְסוֹבְבֵנִי כב. יְנַהֲלֵנִי, גַּם עַד שֵׂיבָה וְזִקְנָה:כג

אֲחַלֶה פָּנָיו, בְּעָנְיִי.יַבִּיט יִרְאֶה כד. כָּל יוֹם אֲשַׁבֵּר כה, חוֹכֶה כו מַחֲרִישׁ מִשְׁתָּאֶה כז. יָגֵעַ נִלְאֶה כח, מִפְּנֵי חֶרֶב הַיּוֹנָה כט:
אֲחַלֶה פָּנָיו, נַפְשִׁי לְעַבְּדוּ בִּקְּשָׁה. מִי מְעַכֵּב, שְׂאוֹר שֶׁבְּעַסָּה ל. וּמַלְכוּת קָשָׁה לא, דִּינָא דְמַלְכוּתָאדִּינָא:לב
אֲחַלֶה פָּנָיו, אַחַת מֵאִתּוֹ שָׁאַלְתִּי. אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ, בְּבַיִת ה' שִׁבְתִי לג. כִּי בּוֹ בָּטַחְתִּי לד, לֹא עַל בַּר אֱינַשׁ סַמִיכְנָא:לה
אֲחַלֶה פָּנָיו, הָרוֹאִים וְלֹא נִרְאִים לו. דְּבָרַי יִהְיוּ, לְפָנָיו נִקְרָאִים לז.
וּבְשִׁירִים נָאִים, תְּהִלָּה שְׂפָתַי תַּבַּעְנָה לח:
אֲחַלֶה פָּנָיו, רַב חֶסֶד וֶאֱמֶת לט. אֵלָיו בְּתִפְלָה, לְשֹׁנִי נוֹאֶמֶת מ. לְךָ הַחוֹתֶמֶת, וְהַפְּתִילִים הַכֶּר נָא:  מא

טז. כמבואר בברכות ו, א: יז. תהלים כב, ז: יח. ע׳׳פ כתר מלכות לדיש בן גבירול: יט. ירמיה י, יד: כ. בניחותא, והוא ע”פ משלי כא, ל: כא. כמו שנא׳ (תהלים פו, יא), הורני ה׳ דרכן אהלך באמיתך וגו: כב. ע׳׳פ תהלים לב, ז: כג. ע״פ תהלים כג, ב ושם עא, יח: כד. כמו שנאמר(איכה ה, א), הביטה וראה את חרפתנו: כה. לשון ציפיה וייחול, כמו עיני כל אליך ישברו(תהלים קמה, טו): כו. פי׳ מחכה, כמו ישעיה ל, יח אשרי כל חוכי לו: כז. ע״פ בראשית כד, כא: כח. יגע היא עייפות, ו׳׳נלאה" היא גם מענין תלאה ורפיון כח: כט. ירמיה נ, טז: ל. היינו היצה״ר, שהוא המעכב בעבודת הי״ת, כמבואר כ״ז בברכות יז, א: לא. ברכות שם: לב. והיינו שאי אפשר לימלט מגזר דין המלכות: לג. תהלים כז, ד: לד. שם כח ז: לה. ע״פ נוסח ״בריך שמיה׳׳ הנאמר בעת פתיחת ההיכל: לו. כברכת ההוא צורבא דרבנן דהוה מאור עינים לרבי ורבי חייא, ומבואר בחגיגה ה, ב: לז. ע׳׳פ אסתר ו, א ויהיו נקראים לפני המלך, והוא מלכו של עולם, כמבואר במגילה טו, ב: לח. ע׳׳פ תחלים קיט, קעא: לט. שמות לד, ו: מ. נאום לשון דיבור הוא, והאדם נואם בלשונו, כמבואר בירמיהו כג, לא: מא. ע״פ מעשה תמר ויהודה, בראשית לח, כה. והחרוז הזה מיוסד על פי שירו של ריה״ל ז״ל ”יום ליבשה". והמכוון בזה שמתחנן המשורר לפני בוראו שיראה כי שמרנו מצוותיו והרי הפתילים של הציצית וחותם המילה קיימים בבשרינו:

אֲחַלֶה פָּנָיו, וָאֶקֹּד וְאֶשְׁתַּחֲוֶה. יְכוֹנֵן רַגְלַי מב, כָּאַיָּלוֹת יְשַׁוֶּה. מג אֶל הַר הַמּוֹר, וְאֶל גִּבְעַת הַלְּבוֹנָה:מד
אֲחַלֶה פָּנָיו, נָאוֹר מה קָדוֹשׁ וְנוֹרָא. בְּרַחֲמָיו יַחְזִיר, לְיוֹשְׁנָהּ עֲטָרָה מו.
כֶּתֶר תּוֹרָה, וְכֶתֶר מַלְכוּת וּכְהֻנָּה:מז

מב. יעמיד את רגלי שיהיו חזקות ועומדות ומזומנות לרוץ כאילה, עד אשר נגיע לבית קדשנו ותפארתנו: מג. ע״פ ש״ב כב, לד: מד. שה׳׳ש ד, ו: מה. מלשון ״מנהיר״ וראה תהלים עו, ה ובמפרשים: מו. החזרת הכתר והגדולה למקום שהיתה בתחילה, וראה יומא סט, ב בענין אנשי כנסת הגדולה, ע״ש: מז. שהם ג׳ כתרים שבישראל, כמבואר באבות (ד, יג):