מורשת יהדות מרוקו

קודש וחול בעלייה־לרגל למירון

משה שוקד

בספרות היפה וכן בספרות המדעית מקובל לעמוד על התפוררות המסגרות המסורתיות בקרב העולים ובני הדור הצעיר, ובמיוחד בעדת יוצאי מרוקו. כך, למשל, מרבים להדגיש את ההתרחקות מערכי הדת והמסורת, שבמקומם בא כביכול חיקוי שטחי של צורות תרבות ובידור מערביים. מחקרי מעיד שתיאורים אלו ניזונים לרוב מהסתכלות שטחית ומהיקש מן הפרט המגיע לכותרות אל חלק גדול מן הכלל, שדרך־חייו מתנהלת במסלולים אחרים. פרק זה מתאר קהילה של יוצאי מרוקו, שמתחולל בה תהליך יסודי של שינוי חברתי וכלכלי, ואף־על־פי־כן אין שינוי זה גורר בהכרח התרחקות מאורח־החיים הדתי. יתירה מזו: אנשי הכפר שאותו אתאר, מנסים לבטא את השינויים שחלים בהם דווקא באמצעות הפעילות הדתית. עצם המשיכה הגוברת בשנים האחרונות, בקרב יוצאי צפון־ אפריקה, לעליות־לרגל למקומות הקדושים, ובמיוחד לקבר רשב׳׳י במירון, מעידה על רבגוניות התגובה התרבותית למציאות החדשה בישראל. נפתח תיאורנו בדיון על הגישות המקובלות לחקר צמיחתן של תנועות דתיות חדשות.

דפוסי תחרות וסגנונות דתיים

בפרק הקודם עמדנו על הקשר שבין היריבות בהווה בקרב תושבי רוממה לבין מערכת הריבוד החברתי שהיתה קיימת באסאמר, מקום מוצאם במרוקו. בעוד בני סבאג ניסו לשמור על המעמד הגבוה שנמנו עמו באסאמר, עמלו בני ביטון להגיע למעמד גבוה מזה שהיה להם בעבר. התחרות מצאה ביטוי בתחום הכלכלי, הפוליטי והדתי.

במסגרת התחרות הכלכלית השתדלו אנשי רוממה להשיג עבודות נוספות, להרחיב את משקיהם ולצבור נכסים וחפצי־בית. בני סבאג, במיוחד, הגדילו את היקף פעילותם המשקית מעבר למכסות המים, האדמה והגידולים שהוקצו להם. בני ביטון שאפו להשתוות לבני סבאג, כשגם הם פועלים להרחבת משקיהם ומנסים לעצור במידת האפשר את התפשטותם של בני סבאג על־ידי הפעלת חוקי המושב והעונשים הצמודים להם. שתי קבוצות־המשפחה התחרו ביניהן על רכישת ציוד למשק החקלאי ולבית־המגורים. לוי ביטון, למשל, אחד המנהיגים בקבוצתו, היה הראשון ברוממה אשר רכש טרקטור מגודל בינוני ואף הצטיין בהפעלתו. גם עזיז מבאג, בנו של המנהיג האחרון של קהילת אסאמר, שקל במשך זמן רב רכישת טרקטור בשותפות עם אחיו. אף כי לא גילה כשרון בהפעלת מכשירים מיכאניים, החליט לבסוף לרכוש לעצמו טרקטור גדול יותר מזה שבבעלותו של לוי ביטון. לוי התקין בביתו דוד־שמש. בשיחה עמי הודה שאין זו השקעה כדאית, אבל כיוון שרוב בני סבאג כבר התקינו בבתיהם דודי־שמש, לא יכול היה להימנע מרכישה זו.

התחרות המתמדת על עמדות־המפתח בארגון המושב(כגון מזכיר, מנהל הצרכניה, האחראי לשיווק התוצרת, הרב וכד׳) לא הביאה יתרון לשום קבוצה מהקבוצות היריבות. בני ביטון דחו בעקיבות את המועמדים של בני סבאג, ולהיפך. אף אחת משתי הקבוצות לא יכלה להסכים למועמדים שהציעה הקבוצה המתחרה למשרות הציבור, מתוך חשש שהסכמה כזו תתפרש כהודאה בעליונותה החברתית והפוליטית של מתחרתה. משום כך נמסרו רוב התפקידים הארגוניים ברוממה לאנשים שלא מבני המקום. באותם מקרים מועטים שבהם חייבו מוסדות ההתיישבות איוש תפקידים, או כאשר בתוקף הנסיבות נאלצו אנשי רוממה לבחור באחד מחבריהם לתפקיד כלשהו במושב, עמד הנבחר בפני התגרות תכופה ומשפילה מצד בני הקבוצה היריבה, שהסכימה למינויו רק בלית ברירה. כך פחתו ערכם ויוקרתם של התפקידים, שאותם מילאו אנשי המושב עצמם.

התחום הדתי שימש גם הוא זירה לתחרות בין קבוצות המשפחה. בעת התנחלותם ברוממה לא היו לבני ביטון ספרי־תורה משלהם, ואילו בני סבאג הביאו עמם שני ספרי־תורה, שאותם קיבלו בירושה. אחר־כך רכשו גם בני ביטון שני ספרים, ואולם בני סבאג הוסיפו שני ספרי־תורה חדשים על השניים שהביאו עמם. בשעת דרשה העיר הרב האזורי שעדיף היה אילו חדלו אנשי רוממה להוסיף ולרכוש ספרי תורה. הוא הבהיר שכבר מצויים במושב די והותר ספרים, ומתעורר הספק שמא רכישתם של אלה יותר משבאה לשם יראת־שמים באה לשם ראווה. משפחות סבאג וביטון התחרו ביניהן גם על גודל התרומות שהעלו לבית־הכנסת ולצורכי צדקה. במיוחד עזה היתה התחרות בשעת ׳מכירת המצוות׳, כשהעליות לתורה הוצעו לכל המרבה במחיר(ראה גם פרק טו).

התפתחות סגנון התנהגות חדש בתחום הדת, התפתחות שהיתה לה גם השפעה על דרכי התחרות בין המשפחות היריבות, קיבלה בשנת 1965 ביטוי דרמטי, כאשר בני ביטון פרשו מבית־הכנסת של המושב והקימו להם בית־כנסת חדש, אשר כונה ׳בית־הכנסת של הביטונים׳. קבוצת ביטון עזבה את בית־הכנסת המרכזי בעקבות סכסוך חריף שנתגלע בחג הפסח, כאשר נמנעה מאחד מבני ביטון, אשר באותו יום חל יום־השנה לפטירת אביו, הזכות לקריאת ההפטרה בלא שיעלה תרומה. בית־הכנסת החדש שוכן בצריף קטן בחצרו של דוד ביטון, הבקיא בתורה יותר מבני־משפחתו ואשר עמד בראש ההתארגנות החדשה. בית־התפילה החדש היה שונה מאוד מבית־הכנסת המרכזי בצורתו החיצונית, באווירה השוררת בו ובדרך ניהולו. בהשוואה לבית־הכנסת המהודר והמרשים, שנבנה ונתמך בכספי ציבור, בלט בית־הכנסת של הביטונים במבנהו הצנוע. בשל ממדיו הקטנים היתה בו הצפיפות רבה, ולכן גם לא הורשו הילדים להתרוצץ ולהרעיש. יתר על כן, לא ניתן לילדים להשתתף כשליחי־ציבור בקטעי תפילה, כפי שמקובל היה בבית־הכנסת המרכזי. מנהג זה של שיתוף הילדים בקטעי חזנות גרם תכופות למהומה בבית־ הכנסת המרכזי. בהשוואה לבית־כנסת זה, הצטיין בית־הכנסת של הביטונים במשמעת שגילה הקהל. המתפללים לא שוחחו ביניהם בעת התפילה, ודוד, מנהיג הציבור, נהג להעיר במהירות ובתקיפות כל אימת שהבחין בהפרעה. בולטת ביותר בחשיבותה היתה החלטתם של בני ביטון לבטל את מנהג ׳מכירת המצוות׳. הם ראו במנהג זה פסול מוסרי, מכיוון שקיפח את העניים על־ידי שמנע מהם זכות השתתפות שווה בעת התפילה, ומכיוון שהחדיר אווירת־תחרות שאינה הולמת בית־כנסת. במקום מנהג זה חילק דוד את העליות לתורה בין מתפללי בית־הכנסת על־פי סדר מסוים שעליו הקפיד לשמור, ואילו התרומות לבית־הכנסת ניתנו מעתה מרצון חופשי ולא כתמורה לכיבודים. תכופות נהגו המתפללים עם צאת השבת להודיע לו על כוונתם לתרום להוצאות בית־התפילה.

דבר זה נעשה בצנעה, ובדרך כלל לא ניתן לדבר פרסום. כתוצאה מכך הצטיינו התפילות בבית־הכנסת של בני ביטון בסדר מופתי, בצניעות ובפשטות. בני ביטון טענו בגאווה, כי בבית־הכנסת שלהם מתפללים מתוך כוונה בניגוד להתנהגות הפגומה השוררת, לדעתם, בבית־ הכנסת המרכזי. כיוון שכך, ראו הם את עצמם בעמדה מוסרית עדיפה על זו של קהל בית־הכנסת שממנו פרשו, ואשר מאז עזיבתם אותו עבר להנהגת משפחת סבאג. ואילו אנשי בית־הכנסת המרכזי הוכיחו את חסידותם ומסירותם ברחבות לבם, כשהם תורמים סכומים נכבדים בעת ׳מכירת המצוות׳, ונותנים נדבות גדולות לתלמידי־חכמים עניים ולשליחי ישיבות ומוסדות אחרים, שבאו לרוממה כדי לאסוף כספים. מובן שלא היה כל קנה־מידה אובייקטיבי, שלפיו היה אפשר לקבוע עליונות מוסרית של קבוצת בית־כנסת אחד על פני השנייה. זרים (אורחים, עובדי־חוץ בארגון המושב ונציגי מוסדות) שיבחו הן את בני ביטון והן את בני סבאג: את הראשונים על הסדר השורר בבית־תפילתם, ואת האחרונים על נדיבותם הרבה.

עמדת הרב של רוממה כלפי שתי הקבוצות היתה מסויגת: נוהג היה לשבח את בני סבאג על נדיבותם הרבה, אך היה מוסיף שאין זו ׳נדיבות לשם שמים׳, אלא לשם גאוותם הארצית. במיוחד מתח ביקורת על התנהגותם בבית־הכנסת, שגרמה תכופות לוויכוחים קולניים ולמריבות שהפריעו את סדרי התפילה. הוא הסביר את התנהגותם של בני ביטון, שפרשו מבית־הכנסת המרכזי, על רקע אופיים רודף־ המדנים וקנאתם בבני מבאג, ולא הסכים עם נימוקיהם שפרישתם נבעה ממניעים דתיים. מכל מקום, כדי לשמור על מעמדו כרב הקהילה כולה ועל עמדתו הניטרלית, נהג הרב להתפלל כפעם בפעם בבית־הכנסת של בני ביטון. בכך גם אישר, כי בני ביטון מקיימים בית־כנסת כהלכתו.