מורשת יהדות מרוקו

נספח מס׳ 3

סיפורי נפלאות מאור החיים הקדוש זי״ע

קיסר המדינה בה היה אור החיים הקדוש דר ציוה פעם אחת להביא לפניו את רשימת הנולדים והמתים שבמדינתו, וחפץ למצוא מי נולד ביום לידתו־הוא ומה הם מעשיו. הוא מצא איש אחד בלבד ושמו חיים בן עטר, הוא אור החיים הקדוש. אור החיים היה גר בעיירה קטנה, מרחק מאות מייל ממושב הקיסר. לבש הקיסר בגדי הדיוט ונסע לעיירה. בבואו לשם החל לשאול על מקום דירתו של חיים בן עטר. הראו לו סימטה קטנה ובית מט ליפול. בהיכנס הקיסר לדירה לא נמצא האיש בביתו. שאל את אשתו: היכן בעלך ? השיבה: מה לכם ולבעלי ? הוא בקלויז, או בבית המדרש? הלך הקיסר לבית המדרש. בהיכנסו אמר אור החיים ביראה גדולה: ״ברוך שחלק מכבודו לבשר ודם!״ אמר לו המלך: היות והכרת אותי אבקשך לבוא עמי לביתך, כי עלי לשוחח עמך. אמר אור החיים: כן אעשה! בהיכנסם לבית אמר לו הקיסר : ידידי, חיפשתי ברשימת הנולדים את בן גילי, ובכל המדינה לא מצאתי אלא אותך! לכן באתי אליך לתהות על קנקנך!

אמר אור החיים: בהיות אצלי אורח כזה, ובנפול בחלקי הזכות שאתה אצלי בחדרי הדל, אשמח לשאת ולתת עמך ! תודה לך, ידידי, אמר הקיסר, במה תוכל להרשים אותי אמר אור החיים: ארשים אותך במעשה מופלא! עוד אמר לקיסר: תן לי פרוטות אחדות ואשלח לקנות מראה, ואראה לך דבר פלא. שלח אור החיים לקנות מראה. בהגיע המראה ביקש אור החיים מן הקיסר: הבט נא במראה, ואמור לי מה הנך רואה בה? אמר הקיסר: במראה הנני רואה את חדר־משכבי סגור ומסוגר.

אמר אור החיים: הושט ידך ופתח הדלת. הושיט הקיסר את ידו למראה, נגע בידית הדלת ופתח אותת. שאל אור החיים: מה אתה רואה עכשיו ? אמר: רואה אני את אשתי יושבת על מיטתי ולידה עומד השר. שאל אור החיים : השומע אתה את דבריהם ? השיב הקיסר: לא, איני שומע! אמר אור־החיים לקיסר: התכופף ושמע את אשר הם מדברים. התכופף הקיסר ושמע את השר תובע את המלכה לזנות עמו, והיא משיבה: איך אעשה כזאת לבגוד בבעלי ? והשר הפציר בה ולא הירפה ממנה. כל זאת סיפר הקיסר לאור החיים. אמר אור החיים: עכשיו, טען את הרובה וירה בו! עשה הקיסר כמצווה וירה. פתאום נפל השר מת ארצה. הקיסרית לא ידעה מה קורה ונסתה להצילו בעזרת טיפות [=תרופות] ובעזרת דברים המחיים את הנפש, אך ללא הועיל. הקיסרית התביישה מאוד, במיוחד בגלל שהקיסר בשובו לביתו ישמע שהשר נפל ומת בחדר־משכבו. היא קראה — איפוא — למשרת והשביעה אותו לא לגלות דבר לאיש. המשרת לקח את גוית השר והביאה למרתף, החביא אותה בין החביות ושפך עליה עפר, והלך לו.

והקיסר ראה ושמע כל זאת בזכות המראה, וסיפר הכל לאור החיים. אמר אור־החיים: שבור את המראה לחתיכות קטנות, ואל תגלה לאיש מה שהתרחש, וסע לביתך. ערוך סעודה גדולה, ובבואי אליך אל הסעודה נשוחח בענין.

עתה נעזוב את הקיסר תדבר על השר שנורה למות. בשמוע כל השרים את דבר העדרו של השר מאתמול, החלו להסתובב בכל הרחובות ובכל הפרברים לחפשו, אולי ימצאוהו אי־שם מת. חיפשו מספר ימים ולא מצאו דבר. החל שר אחד לטעון, כי היהודים הרגוהו ואת בשרו נתנו לכלבים, שאם לא כן כבר היינו מוצאים אותו. דברי השר מצאו חן בעיני השומעים, והללו טיכסו עצה איך להשיג שנים עשר עדים שיעידו כי שמעו וראו איך היהודים הרגו את השר. שנים עשר העדים חתמו על פרטי־כל והשרים גזרו בפסק דינם לאסוף את כל יהודי העיר אל הככר הגדולה, לחבוש עיניהם ולצוותם ללכת אחד אחרי השני. כל שלישי — יהרג, ואת רכושו יחרימו, חציו — לאוצר הקיסר, וחציו — לאלמנת השר ויורשיו. ואילו משני השלישים הנותרים יפשטו את הבגדים וילכו ערומים. ומאחדים יגזזו חצי זקנם ופאתם, ובמקלות קשים יגרשו את כל היהודים מן העיר. כל השרים חתמו על גזר הדין וחיכו לבוא הקיסר לאשרו. הגזירה נודעה ליהודים. הם הכריזו תענית, בכו וצעקו אל ה׳ שירחם עליהם ויהפך את לב הקיסר עליהם לטובה, ולא יחתום על גזר הדין. בשוב הקיסר לביתו באו כל השרים לברכו כנהוג ויספרו לו שהיהודים הרגו את השר ואת בשרו זרקו לכלבים. אמר הקיסר: מנין תדעו שהיהודים הרגוהו ? הוציאו השרים את הפרטי־כל ובו שתים עשרה העדויות החתומות. אמר הקיסר: אם יש בידכם הוכחות — הרי אתם צודקים, אך מה נעשה ביהודים ? הוציאו השרים את גזר הדין ואמרו לו לחתום. אמר הקיסר : גזר הדין מוצא חן בעיני, אך בדעתי עתה לערוך סעודה ובה אחתום עליו. לאחר מנוחת הקיסר ציוה על משרתיו להכין את הסעודה. לסעודה הזמין את משפחתו, השרים, הנסיכים והרוזנים, ואת שנים עשר העדים. בראש השלחן ציוה להעמיד שני כסאות, אחד לקיסר ואחד לאדם נוסף.

קיצור, ביום הסעודה השכימו היהודים קום בלבבות נשברים ונאספו לבית־הכנסת בבכי ובצעקות אל ה׳ להושיעם. המוזמנים לסעודה באו, אך הקיסר ציוה לא להגיש מאכלים עד בוא האורח. המסובים שוחחו ביניהם כנהוג. בתוך כך נכנס אור החיים הקדוש, יהודי קטן, תרמיל על כתפיו ומקל בידו. הקפטן שלו מונח על ידו השניה, ולא הוריד את מגבעתו.

בראות הקיסר את הבא, קם ורץ לקראתו, והושיט לו את ידו. לאחר מכן חיבק אותו ונשק לו, לקחו בידו, הובילו לראש השלחן והושיבו על הכסא שלידו. הביטו השרים איש אל רעהו בתמיהה. ציוה הקיסר להגיש את האוכל לשלחן. הוציא אור־החיים מתוך תרמילו פרוסת לחם, מעט מלח ושום, שם לפניו וביקש מן הקיסר לצוות להביא לו מים לנטילת ידיים. לתמיהתם של הנסיכים, הרוזנים והשרים לא היה גבול. הקיסר ציוה מיד להביא אגן עשוי כסף, ספל ומגבת. אור־החיים נטל ידיו ליד השלחן, וברך על נטילת ידיים וברכת המוציא. והשום נתן ריחו בכל האולם…

לאחר הסעודה קראו את גזר הדין לפני הקיסר לשם חתימה. לקח אותו הקיסר והראהו לאור החיים, וזה קרא בו כאילו היה אשכנזי מלידה. השתומם מאוד על גזר הדין, ואמר : איני יכול להאמין שהיהודים עשו כזאת, אך אם אכן עשו כזאת הרי העונש הוא מדי קטן. ברם, חפץ הייתי לדעת אילו הוכחות בידכם! הוציאו השרים את הפרטי־כל ואת שתים עשרה העדויות אודות מה שזה שמע וזה ראה.

אמר אור החיים לקיסר: אשר נא את גזר הדין, אך חכה שלושה ימים, עד שתסתיים הסעודה. תחילה יביאו משקה, והקרואים ישוחחו על דא ועל הא! התחילו להביא יינות טובים מן המרתף. אמר הקיסר לאור החיים: הגם יין לא תשתה עמנו ? אמר אור החיים: טוב, אך לפני כן שתו אתם, ואחר כך נלך למרתף ואבחר לי שם את היין. הקרואים כולם שתו בינתיים והיו שמחים ועליזים. אחר כך אמר אור החיים לכל הקרואים : שמעו נסיכים ורוזנים את אשר ברצוני לומר לכם. הנני יהודי ובוטח בה'. בבוא שעתי — אמות כיהודי. אלוקים נתן לנו את התורה ובה הזהירנו מפני הרצח. אסור לנו לרצוח. היום, כאשר היהודים עברו על צו זה והרגו את השר, יש לקיים בהם את הנאמר בתורה: ״יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו ויד כל העם באחרונה.״ ועוד יש לנו דין בתורה: כאשר עדים נמצאו זוממים — יש לעשות להם כאשר זממו לעשות לאדם. כולם צרחו: הידד! יחי הקיסר! ויחי היהודי, ידיד הקיסר! אחר כך אמר אור החיים: הבה ונלך למרתף לשתות מן היין, והשרים ושנים עשר העדים ילכו עמנו! כולם ירדו למרתף והתחילו בשתיית יין. אז אמר אור החיים לקיסר: ריח רע עולה באפי, כאילו מונחת כאן נבלה. אחד העדים אמר, כי אף הוא חש בכך, וכבר רצה להעיר על כך. בקיצור, כולם אמרו שהריח עולה באפיהם וחייבים לצאת מן המרתף. אמר אור החיים: לא ילדים! לצאת מכאן — אין זו חכמה! עלינו לשים לב לגורמים שהביאו לכאן את הנבלה. הקיסר ציוה לקרוא לשני אנשים פשוטים שיחפשו במרתף. הללו לא חיפשו זמן רב ומצאו את השר הירוי שהוטמן שם. הכריז אור החיים באוזני כל בני העיר מה שקרה, וביקש שבני העיר יבחרו שנים עשר אנשים הגונים וישלחום לחצר המלך. והיה מוסר לידי אדם

פלוני עד העדות, באומרו: הרוג אותו באיזה מיתה שאתה חפץ! ואת רכושם של שנים עשר העדים [הזוממים] חילקו בין העניים. את השרים הורידו מגדולתם וכל ימי חייהם לא הורשו לשבת בעיר. גזר דין זה נכתב והקיסר חתם עליו.

אור החיים הלך לדרכו, ואת גזר הדין של עדי השקר הוציאו לפועל כאשר ציוה אור החיים.

מי יתן וכל שונאי ישראל יורשעו ואנו ניגאל מהגלות במהרה בימנו, אמן!

(תרגום: ג. נגאל)