מורשת יהדות מרוקו

השירה והפיוט במרוקו

מאז ומתמיד תפסו השירה והפיוט מקום חשוב ביצירה הספרותית של יהדות מרוקו. השירה נוצרה בהשראת השירה העברית על רבדיה השונים והייתה חלק מ׳שרשרת השיר׳ העברית. השפעה מיוחדת על השירה הייתה לשירת ספרד, הקרבה הגיאוגרפית בין יהדות מרוקו למרכז היהודי בספרד הולידה יחסי גומלין הדוקים וענפים בין שני המרכזים בתחומי תרבות שונים, במיוחד בהלכה, בספרות ובמוזיקה. יהודי מרוקו הכירו את השירה היהודית בספרד וכתבו בהשפעתה, וחכמים מיהדות המגרב היו מעמודי התווך וממייסדי אסכולות של הלכה ושירה ספרדיות.

הערת י.פ– אנשי הגות, שירה והלכה (כגון הרי״ף והרמב׳׳ם) נסעו בין שתי הארצות, ובהשפעתו של דונש בן לברט הושאל המשקל הכמותי מן השירה הערבית והוטמע בשירה העברית. דונש היה תלמידו של רסי׳ג בבבל, משם נדד למרוקו וממרוקו הגיע לספרד, ואיתו הביא את המשקלים הכמותיים. זעפרני(תשמי׳ד), עמי 42. על השפעת חכמי המגרב על יהדות ספרד, ראו זעפרני(תשמ״ד), עמי 41.

 גירוש היהודים מחצי האי האיברי הביא לפיזורם של יהודי ספרד בארצות שונות, ורבים מאוד הגיעו למרוקו, התיישבו בה והשתלבו בקהילות שונות. במהרה נמנו עם מנהיגי הקהילה והמשיכו ליצור בה, ובין יוצריה המרכזיים של השירה במרוקו במאות השש עשרה והשבע עשרה רבים היו ממגורשי ספרד ומצאצאיהם." שירה נכתבה גם בהשראת הקבלה הלוריאנית של האר׳׳י שהגיעה לשיא התפתחותה בצפת במאה השבע עשרה.

הערת י.פ– הידועים במשוררים הספרדיים היו ר׳ סעדיה אבן דנאן, ר׳ אברהם בן זמרה, ר׳ יצחק בן זמרה, הידוע גם כמנדיל, ר׳ שמעון לביא ור׳ שמעיה קוסון, שהתיישבו במרוקו והמשיכו לכתוב שירה, ומשפחת הפייטנים, אבן צור, שפעלה במאה השבע עשרה והשמונה עשרה וכתבה את שיריה ברוח המסורת הפיוטית הספרדית [חזן (תשנ״ח)]. על שירת המגורשים במרוקו כהמשך לשירה של תור הזהב, ראו שטרית (תשס״ד), עמי 189. זעפרני, עמי 38-37.

 שירים של משוררים מקובלים נכללו בתפילה ובפיוט של יהדות מרוקו, במיוחד בישירת הבקשות׳. הנודע שבהם הוא ר׳ ישראל נג׳ארה, שיהיה מופת למשוררי מרוקו׳, שאת שיריו שיבצו בתפילה ובפיוט, ובעקבותיה ובהשראתה כתבו משוררים פיוטים רבים.

הערת י.פ– שירת הבקשות היא קובץ של פיוטים שהושרו על ידי המתפללים בבתי-הכנסת לפני תפילת שחרית בשבתות שבין סוכות לפורים. הפיוטים בעלי אופי של סליחות, ונושאיהם רבים: שירי שבח לקב״ה, שירי תחנונים וסליחות, פיוטים על קדושת השבת, החגים והמועדים. חלקם נתנו ביטוי למשאלות הלב של היחיד והציבור לגאולה, לכיסופים לארץ ישראל וציפיות לבוא המשיח, כן כתבו על נושאים ואישים מפרשת השבוע. על מנהג שירת הבקשות ומאפייניו, מרכיביו ומבצעיו, ראו סרוסי (תשמ״ד), חזן(תשנ׳׳ה), עמי 60 -61, אוחיון(תשנ״ח), עמי 22-15, ודבריו של שלמה סוויסה, בהקדמה לישיר ידידות החדש׳, עמי כ״ג-כ״ד.

 לצד ההמשכיות הייתה גם התחדשות בשירה העברית, והחל מן המאה השמונה עשרה נוצרה שירה בעלת סממנים מקומיים וייחודיים. בעקבות המגעים עם השירה הערבית שאלו המשוררים היהודים סוגות שיריות כקצידה, לחנים ומשקלים. תקופה זו הצמיחה משוררים בעלי שם שנודעו ברחבי מרוקו ומחוצה לה ושהשפיעו מאוד על התפתחות השירה העברית במרוקו. במאה העשרים ניכרה ירידה משמעותית בהיקף היצירה וסוגיה עקב תהליכי המודרניזציה המואצים שעברה הקהילה היהודית, והיא פסקה כמעט כליל בעקבות גלי העלייה הגדולים לישראל. בישראל עוד נעשו מאמצים בידי רבנים ופייטנים להחיות את השירה ולשמרה, במיוחד בידי ר׳ דוד בוזגלו, גדול משוררי מרוקו במאה העשרים, אך פעולות אלה הוכתרו בהצלחה חלקית בלבד.

השירה שנכתבה בעברית הייתה ביסודה חלק מהמסורות השיריות העבריות, יוצריה היו תלמידי חכמים ורבנים שנמנו עם שכבת העילית הרוחנית והדתית של הקהילה. הם ידעו עברית על בורייה והיו בני בית בעולם התורה, ההלכה והקבלה. שירה זו הייתה ברובה שירת קודש על פי נושאיה, צורותיה וייעודה: משוררים כתבו שירים על אמונה, תורה, הלכה ומצוות ועל ארץ ישראל, וקהל היעד שלה היה בני דמותם ומעמדם של היוצרים. ייעודה היה מוגדר, והיא נכתבה מלכתחילה למטרות ליטורגיות ופארא-ליטורגיות ובוצעה במועדים מסוימים בלוח בשנה העברי ובטקסים קבועים סביב אירועים בחיי האדם והאומה שצוינו בין כותלי בית הכנסת ומחוצה להם, והיא הופצה בכתב בדיוואנים של משוררים, בקובצי פיוטים, בסידורי תפילה ובספרי הבקשות.

במקביל לשירה בשפה העברית נוצרה במרוקו גם שירה ביהודית-מרוקאית, שפת הדיבור של יהודי מרוקו. שירה בערבית הייתה בראשית דרכה חלק ממכלול השירה הכתובה, ובמהותה לא הייתה שונה מן השירה שנכתבה בעברית. גדולי המשוררים היהודים במרוקו היו דו-לשוניים וכתבו בשתי השפות, בעברית וביהודית-מרוקאית, ואף נושאיה היו, בדרך כלל, אותם נושאים של השירה בעברית. שירה זו נכתבה עבור אותו קהל יעד, ואף היא נועדה לביצוע במעמדים ליטורגיים ופארא-ליטורגיים. אולם בראשית המאה התשע עשרה קם דור חדש של משוררים שכתבו שירה בערבית־יהודית בלבד. כותבי שירה זו לא נמנו עם עילית הקהילה או עם תלמידי החכמים והרבנים, לשונם הייתה ערבית-יהודית בלבד, והם ייעדו את יצירותיהם לציבור היהודי הרחב, לגברים ולנשים שלא ידעו קרוא וכתוב ולא ידעו עברית. שלא כשירה בעברית, שעיקר הפצתה היה בכתב בקובצי פיוטים ובדיוואנים של משוררים, השירה בערבית-יהודית נמסרה ברובה בעל-פה והועברה באמצעות לחנים על ידי מבצעים ומסרנים. כמו כן, בעוד שיוצריה של השירה העברית היו ידועים וחתמו בשמם על יצירותיהם, הייתה השירה בערבית אנונימית ברובה ונמסרה מפה לאוזן ללא ציון שמות מחבריה. שירת הקודש העברית הייתה שירה ממוסדת שנתנה ביטוי להשקפת העולם הרשמית, ומשורריה ראו בשירתם כלי להטפה ולחינוך לערכי היסוד של האמונה היהודית ותורתה, והיא הייתה מחויבת בצורותיה ובתכניה למסורת השירה העברית והסתייגה מתכנים זרים ומכל סטייה מן ההשקפות המקובלות.

הערת י.פ– ממצא זה מתבסס על חקירה שלי על הקצידות על יוסף של ר׳ דויד אלקיים ששובצו ב׳שיר ידידות׳(קובץ השירים והפיוטים של שירת הבקשות). בחמש הקצידות על סיפור יוסף שנכתבו לשבתות לארבע פרשות השבוע (וישב, מקץ, ויגש, ויחי), לא נמצא כל סימן, הפנייה, או רמז כלשהו לסיפור המוסלמי, וזאת על אף שאלקיים ידע את השפה הערבית על בורייה ושאל מן השירה הערבית צורות ולחנים. למותר לציין שהכיר את הקצידה על יוסף שבה עסיקנן שהייתה ידועה ברבים לפחות מתחילת המאה התשע עשרה.

 לעומתה, לשירה בערבית-היהודית היו זיקות ישירות לשירה המוסלמית המקומית, וממנה שאלה לחנים מלוא חופניים. בהשפעתה נטלה השירה היהודית לעצמה חירויות פרוזודיות ותמטיות וחידשה בסוגות, במבנים ובתכנים. משוררים כתבו בערבית יהודית על שלל נושאים מסורתיים וחדשים, חילוניים ודתיים כאחד. שירים נכתבו לשימוש באירועים מוגדרים, כגון קינות, שבוצעו בטקסי אבל ושירים לרגל הילולות של צדיקים, כן חוברו שירים על אירועים מעברה של הקהילה, על אירועים מקומיים מחיי היום־יום וקצידות על נושאים חברתיים וכלכליים שהעסיקו את הקהילה היהודית. כמו כן נכתבו שירים רבים על דמויות מן המקרא, מספרות חז״ל ועל רבנים ואישים מקומיים.

סיפור יוסף ואשת פוטיפר בקצידה ׳על יוסף הצדיק׳ – יחיאל פרץ – Ph.D