מורשת יהדות מרוקו

ד. אומדן מספר התלמידים ממרוקו שלמדו בישיבות ליטאיות (חוץ מישראל)

באחד ממכתביו של הרב ליבמאן מוזכרים תלמידים מאלג׳יר ותוניס שנקלטו בישיבת ״אור יוסף״. אך מתוך רשימת התלמידים המצורפת למכתב, רק שניים מתוך שלושים ושבעה התלמידים הרשומים היו מתונים ואחד מאלג׳יר, ואילו כל השאר באו ממרוקו. מדוע התפתחה התופעה של העברת תלמידים דווקא במרוקו, ולא באלג׳יריה ותוניס? נראה כי הצטברו לכך כמה סיבות. היתה זו הקהילה הגדולה ביותר מכל הקהילות היהודיות בצפון אפריקה והמזרח. מתוך ״המיליון הנשכח״ של יהודי צפון אפריקה, ארצות האסלאם והמזרח התיכון, היוו יהודי מרוקו, בשל מספרם הגדול, את המשאב האנושי המשמעותי ביותר לתחיית העם היהודי לאחר השואה. כמו כן עמדה לזכותם אדיקותם, שכן הם עדיין לא ״התקלקלו״ בהשפעת ״אליאנס״ והתרבות הצרפתית. גם התשתית שהונחה בידי הרב זאב הלפרין ומוסדות ״אם הבנים״ שהוקמו בדורות הקודמים, יצרו את הרקע המתאים להתפתחות התופעה. הרב וולטנר אמר על כך:

במרוקו ראיתי קהילה יהודית שלמה, דתית, שומרת מצוות ורוחנית. חשבתי בזמנו שמרוקו יכולה להיות מרכז רוחני גדול בתורה אפילו בהשוואה לקהילות הגדולות באירופה. זה היה המקום היחידי שאפשר היה לאסוף אלף תלמידים לישיבה, וזה היה החלום שלי.

קשה לאמוד במדויק את מספר התלמידים שיצאו ממרוקו ללימודים בישיבות הליטאיות מתום מלחמת העולם השנייה ועד סוף שנות החמישים, כיוון שאין רישומים מסודרים של הישיבות, ובקרב התלמידים היתה תחלופה רבה. חלקם נדדו מישיבה לישיבה, אחרים חזרו להוריהם במרוקו משום שלא עמדו בנטל הלימודים, או התקשו ברכישת היידיש או בהסתגלות למנטאליות השונה. גם הישיבות עצמן נדדו והחליפו כתובות. כך, למשל, ישיבת ״אוהל יוסף״ יצרה לעצמה אתוס של נדודים. יסודה בגיטו של וילנה, משם עברה למחנה הריכוז ברגן בלזן, לאחר המלחמה נדדה לצלסהים בגרמניה, ומאוחר יותר, ב״תקופה הצרפתית״, נדדה בין ליון, באיי, פובליענס, ארמונטייר ובוסייר. ישיבות חדשות רבות נפתחו ונסגרו לעתים תכופות.

האומדן המצוי בידנו מבוסס על פרסומי הישיבות, על נתונים מתוך מכתבים שנשלחו לגו׳יינט ובהם בקשות לקבלת תקציב, על התכתבויות של ראשי הישיבות עם הרב עבו, ועל שיחות שנערכו עם רבנים ותלמידים שלמדו בישיבות באותה עת. מספר התלמידים ממרוקו שלמדו בישיבות הליטאיות באירופה, במרוקו (טנג׳יר) ובארצות־הברית בעשור שלאחר שנת 1947 היה 4,000 בקירוב, לפי הפירוט הבא:

ישיבת אקס לה בן בצרפת יצרה קשר עם יהדות מרוקו כבר באוקטובר 1945, והיה ביכולתה לקלוט כמאה תלמידים. בשנת תשי״ח (1958-1957) פרסמה הישיבה קטלוג המעיד שעד לאותה שנה למדו בישיבה כשש מאות תלמידים מצפון אפריקה, צרפת, שוויץ, איטליה, בלגיה, אנגליה וארצות נוספות. התלמידים ממרוקו היוו אז כ־70% מתלמידי הישיבה. יש להניח שבשנים הראשונות היה מספר התלמידים ממרוקו בישיבה זו קטן ממספר התלמידים שנקלטו ממזרח אירופה. המגמה החלה להשתנות לאחר שנות החמישים המוקדמות כשתלמידים אשכנזים סיימו את לימודיהם בישיבה והיגרו לארצות־הברית ולישראל. את מקומם תפסו בעיקר תלמידים ממרוקו ומשנות השישים והשבעים כבר היוו את המרכיב המרכזי בישיבה (עד היום מרבית התלמידים בישיבה זו שנולדו בצרפת, מוצא הוריהם ממרוקו). בתחילה התלמידים הגיעו לישיבה בגפם, ולאחר שנת 1956 הם לוו על ידי הוריהם. תוכנית הלימודים היתה ארבע שנתית ומדי שנה התחלפו כרבע מהתלמידים. מנתונים אלו עולה שבין סוף שנות הארבעים ועד לסוף שנות החמישים למדו בישיבת אקס לה בן לפחות שבע מאות תלמידים ממרוקו. לאחר שנות השישים גדשו את הישיבה עוד אלפי תלמידים שמוצאם ממרוקו והם השתקעו בצרפת, אך אלה לא הובאו במניין המצוין לעיל.

לישיבת ״בית יוסף״ בפובליענס הגיעו בשנת 1949 כחמישים תלמידים. במשך הזמן גדלה הישיבה ומספר התלמידים ממרוקו גדל לשישים, לשמונים, ואף למאה ועשרים.

בשנות החמישים פתחו מנהלי הישיבה סניפים רבים במרוקו, בתוניס ובמספר ערים בצרפת. לא כל המוסדות החזיקו מעמד וחלקם נסגרו, אך חלקם קיימים ופעילים בצרפת עד עצם היום הזה.

מהנתונים שבידנו עולה שבעשור שבין שנות החמישים לשישים למדו בישיבה זו לפחות כשמונה מאות תלמידים ממרוקו(נראה שעוד כמה מאות למדו בסניפיה השונים של רשת ישיבות ״אור יוסף״, במרוקו ובפרובנס שבדרום צרפת).

בישיבת ״עץ חיים״ שהוקמה על ידי הרב וולטנר בשנת 1953 בטנג׳יר, למדו כשישים תלמידים בכל שנה. מספר התלמידים שלמדו במהלך העשור הראשון של הישיבה היה כשש מאות. ליד הישיבה התנהל ״כולל״ שלמדו בו כשישים אברכים במשך העשור.

אומדן גס מצביע על כך שבמוסדות השונים באנגליה למדו כמאה וחמישים תלמידים בכל שנת לימוד. בחישוב זה נכללות ישיבות ״תורת אמת״ של הרב שניידר בלונדון, ״תורת חיים״ של הרב יצחק ויינגערטן שבקרבת לונדון, הישיבה בסנדרלנד של הרב וולטנר, והישיבה בגייטסהד, כולל האברכים בעיר זו. כאשר מרכז הכובד של יהדות מרוקו באירופה עבר לצרפת, הלך והתמעט מספר הנערים ממרוקו שלמדו באנגליה. יש להניח שמספרם בישיבות באנגליה מסוף שנות הארבעים ועד תחילת שנות השישים היה כשש עד שמונה מאות.