מורשת יהדות מרוקו

עולים במשורה

מדיניות ישראל כלפי עלייתם של יהודי צפון אפריקה, 1951-1956

אבי פיקאר

באדיבותו ובאישורו של המחבר, אבי פיקאר

העלייה ההמונית

הקמת המדינה הביאה ליישומו של המפנה הרעיוני בהתייחסות לעלייה שחל בשנות הארבעים הן ביחס לעלייה המונית והן ביחס להכללתם של יהודי ארצות האסלאם בתכנית העלייה. עלייה המונית הייתה נחוצה להצלה ולבניין גם יחד. הצורך בהצלה היה ברור לגבי ניצולי השואה, בייחוד במזרח אירופה, ששרידי היהודים ששבו מהמחנות זכו שם לעתים קרובות לקבלת פנים עוינת במקומות מגוריהם. אל אלה הצטרפו יהודי ארצות ערב, שבמקרים רבים כבר היה מעמדם מעורער והסכסוך הישראלי־ערבי ערערו עוד יותר. החשש מ׳סיבוב שני׳ במאבק עם הערבים והצורך בחיזוקה הדמוגרפי של ישראל הכריעו את הכף לטובת עלייה המונית משיקולי בניין. השיקול הדמוגרפי היה כאמור גם אחד הגורמים שהביאו להכללתם של יהודי ארצות האסלאם בתכניות העלייה הציוניות.

מיד עם הקמת המדינה החלו לזרום אליה גלי העלייה. תכנית המיליון, שבן־גוריון תכנן לבצע בעקבות סיומה של מלחמת העולם, החלה להתממש בנסיבות פוליטיות אחרות. עד ההפוגה הראשונה במלחמת העצמאות עדיין היה קצב העלייה אטי. חלק מהעולים היו צעירים שמקצתם הוכשרו עוד בחו״ל להיות תגבורת לכוחות הלוחמים. כאשר התייצב המצב והישרדותה של מדינת ישראל נראתה ודאית גברה העלייה. המעפילים שגורשו לקפריסין ושארית הפלטה במחנות בגרמניה ובאוסטריה, יהודים שיישבו על המזוודות׳, החלו לעלות ארצה. מארצות הבלקן ומטורקיה עלו יהודים רבים – 33,000 מיהודי בולגריה, 7,000 מיהודי יוגוסלביה ו־30,000 מיהודי טורקיה עלו ארצה עד סוף 1949. ב־1949 החלה עלייתם של יהודי תימן במבצע ׳מרבד הקסמים׳ ובתוך כמה חודשים עלו מעל 30,000 מהם. שערי פולין נפתחו גם הם בסוף אותה שנה. מאמצע 1950 ועד סוף 1951 עלו רוב יהודי עיראק וחלק ניכר מיהודי רומניה.

לפני קום המדינה מנה היישוב היהודי בארץ כ־650,000 איש. ב־1948 עלו ארצה למעלה מ־100,000 איש. ב־1949 הגיעו כ־240,000 עולים, ב־1950 עלו כ־170,000 וב־1951 כ־174,000 עולים. בתוך שלוש שנים עלו ארצה בסך הכול יותר מ־680,000 איש. העלייה הכפילה אפוא את מספר תושביה היהודים של הארץ, והעולים שהגיעו שינו את ההרכב הדמוגרפי של האוכלוסייה היהודית בה והציבו בפני מנהיגיה אתגר נכבד מבחינה כלכלית וחברתית.

העלייה לא זרמה מאליה. היה צורך לעודד ולארגן את הגעת היהודים, מפני שנוסף על רכיב ההצלה היה בעלייה ההמונית גם רכיב משמעותי של בניין. יותר מזה, לדעת בן־גוריון הייתה העלייה הרכיב החשוב ביותר בביטחון הלאומי ובעצמה הצבאית של מדינת ישראל. בלא עלייה היה ניטל הצורך המדיני בהקמת מדינה ליהודים. נוסף על אלה סיפקו העולים החדשים את המסה הדמוגרפית החיונית כל כך למדינה הנתונה בסביבה ערבית עוינת. העולים גם היו האוכלוסייה שיכלה להחזיק בשטחים החדשים שנכבשו במלחמה.

 הצורך בעולים היה רב כל כך שלא זו בלבד שהמדינה והסוכנות היהודית ניאותו לקבל כמעט כל עולה, הן אף חיפשו אחריו, שכנעו אותו לבוא ומימנו את נסיעתו ואת מחייתו לאחר עלייתו ארצה. משרד החוץ של המדינה הצעירה ניהל מגעים דיפלומטיים עם ממשלות כדי שיתירו את יציאת היהודים. הסוכנות היהודית, בסיוע ארגונים יהודיים בין־לאומיים דוגמת הג׳וינט, הקימה מחנות ותחנות ביניים בארצות המוצא ובארצות המעבר, עסקה בהנפקת דרכונים, בבדיקות רפואיות ועוד. את הנסיעה מימנו ארגונים יהודיים (בדרך כלל הג׳וינט) ובארץ שוכנו העולים במחנות והסוכנות נשאה בהוצאות קיומם.

ממדי העלייה העצומים הטילו עול כבד על מערכת הקליטה. המסה הדמוגרפית, שנועדה לחזק את מדינת ישראל, עמדה למוטט את כלכלתה. לא זו בלבד שהיא איימה לפגוע בבניין אלא שקריסת המערכת הכלכלית הייתה מקשה גם את אפשרויות ההצלה. לכאורה אך טבעי היה שמדינת ישראל תקבל החלטה להפסיק או למתן את העלייה ההמונית. אולם מכיוון שנעשתה מיתוס מכונן של מדינת ישראל לא העז איש לכפור בחיוניותה הן למדינה הן לעם היהודי. דיונים על האטתה התנהלו בחדרי חדרים וכל פרסום עליהם הוכחש במהירות. בדיונים על הגבלת העלייה בהנהלת הסוכנות חשו רבים מחברי ההנהלה צורך להצטדק על הצעותיהם להגבילה. אשר על כן מפתיע מספר ההחלטות שהתקבלו בכל שנה משנות העלייה ההמונית בדבר הגבלתה. מסוף 1948 התנהל פולמוס בין מחייבי הגבלת העלייה לבין שולליה כשהעוסקים בקליטה ואנשי הכספים בממשלה ובסוכנות חוזרים ותוקפים את מחלקת העלייה על התעלמותה מהמכסות שנקבעו. ביקורת על העלייה הבלתי מוגבלת הייתה גם בעיתונות. מאיר גרוסמן, מראשי התנועה הרוויזיוניסטית וחבר הנהלת הסוכנות, כתב מאמר ובו הזהיר מעלייה בלתי מווסתת. העלייה בצורתה הנוכחית, כתב, עלולה להיהפך מברכה לקללה. רוב הביקורת נסבה על ההיבט הכלכלי. הבאת האלפים, קליטתם הראשונית, שיכונם, מציאת תעסוקה עבורם והטיפול הרפואי בהם הצריכו משאבים רבים, משאבים שלא היו למדינה שזה עתה החלה להתאושש ממלחמה קשה.

את ההחלטות שהתקבלו בהנהלת הסוכנות בדבר מכסות העלייה עקף ראש מחלקת העלייה, יצחק רפאל (הפועל המזרחי), בשלחו העתקי מכתבים מפעילי העלייה בשטח ובהם נאמר שהאטת העלייה איננה מעשית. לעתים פשוט הודיעו הפעילים על האניות היוצאות לדרך תוך התעלמות מופגנת מהמכסות. סביר להניח שתמיכתו התקיפה של בן־גוריון בעלייה בלתי מוגבלת הייתה בבחינת הרשאה לעוסקים בעלייה להתעלם מהוראות הממונים עליהם. בן־גוריון הודה מעל במת הכנסת במצוקת הקליטה אך אמר שאין להתאים את העלייה ליכולת הכלכלית אלא להפך, יש להתאים את היכולת הכלכלית לממדי העלייה הצפויה. הוא נהג להשוות את המאמץ הכרוך בקליטת העלייה למאמץ הכרוך במלחמה. לא התקציב קובע אלא הסכנה המאיימת: ׳התנגדנו ונתנגד לכל צמצום בעלייה׳, אמר.