melilia-ceuta


1860-1859 – מלחמת ספרד בתיטואן והסיוע של מונטיפיורי לפליטים

מונטיפיורי

פרק ג

1860-1859 – מלחמת ספרד בתיטואן והסיוע של מונטיפיורי לפליטים

בשל הגורמים הללו סייעו מוסדות יהודיים באירופה ובארה״ב ליהודי מרוקו: המלחמה שהתחוללה בין ספרד ובין מרוקו בשנת 1859 ; כיבוש צבא ספרד את תיטואן והחזרתה לסלטאן: בריחת יהודים מתיטואן ומטנג׳יר ושובם. בפעם הראשונה סייעו קהילות רחוקות גם מחוץ לאירופה ליהודי מרוקו בעת מצוקה. ועד שלוחי הקהילות, שמונטיפיורי עמד בראשה, ארגונים יהודיים בצרפת, באיטליה, בארה״ב ובאוסטרליה ארגנו מגבית לסיועם. בעקבות המאורע הזה נוסדה באנגליה בשנת 1860 קרן חדשה ושמה The Morocco Relief Fund, וניהלה אותה מועצה מיוחדת. לאחר שהפליטים שוקמו ונותר כסף, הוא הוקצב למטרות חינוך בכמה קהילות במרוקו.

הרקע למלחמה, מהלכה ותוצאותיה לגבי היהודים

לאחר שנפטר הסלטאן עבד אלרחמאן באוגוסט 1859, עלה על כסאו בנו מחמד הרביעי, והוא שלט עד 30 בספטמבר 1873. בתחילת מלכותו התקיפו שבטי הריף את הערים סבתה (Ceuta) ומלילה (Melilia), שהיו בידי ספרד, ותפסו אנייה ספרדית. ספרד חששה שמא ההסכם בין מרוקו ובין בריטניה יעניק לבריטניה יתרונות פוליטיים וכלכליים. יש סבורים שצרפת עודדה את ספרד לצאת למלחמה. ולכן הציגה תביעות לסלטאן, ומשלא נענתה, פתחה במלחמה. בספטמבר 1859 תקף צבא ספרד בפיקודו של הגנרל דא׳ונל (D'Onnel) את חוף מרוקו, אבל נסוג לאחר אבדות. בפברואר 1860 כבש צבא ספרד את תיטואן, והחזיק בה למשך 27 חודשים עד 2 במאי 1862. בשל הצלחתה של ספרד במלחמה נחשפה חולשתה של מרוקו.

בריטניה חששה מהישגיה של ספרד יריבתה, ולכן תיווכה לסיום המלחמה. ב־23 במארס 1862 נחתם הסכם שלום בין מרוקו ובין ספרד, והוא אושר ב־26 במאי.

 

מרוקו הכירה בזכותה של ספרד על שטח שמסביב לעיר מלילה ועל סנטה קרוז, הקרובה לעיר אגאדיר. ב־5 באוקטובר כתב משרד החוץ של בריטניה לאדמירליות שנוכח המלחמה תיתן הממשלה הגנה לא רק לנוצרים, אלא גם ליהודים תושבי מרוקו, אם כי חובתה הראשונית להעניק הגנה לבריטים לפי מקור אנגלי, ניספו במלחמה הזאת 15 אלף בני אדם, ובהם כ־400 יהודים, והיא עלתה כ־3 מיליון לי״ש. תיטואן הוחזרה למרוקו במארס 1862 תמורת תשלום של 20 מיליון דורוס (כ־5 מיליון פרנקים זהב או 4 מיליון לי״ש), שהלוותה בריטניה לסלטאן באמצעות בעלי הון פרטיים, והתשלום הוחזר עד 1883. בריטניה עשתה מחווה זו, מפני שהיא סברה שהיא תגרוף רווחים כלכליים במרוקו, אם תסולק ספרד אויבתה מתיטואן. מרוקו נקלעה לקשיים כספיים לא רק בגלל המלחמה, אלא גם מפני שהכנסותיה מעטו בגלל בצורת, מגפות ומרידות, ובשל תביעתה של ספרד על זכויות מסחריות של אזרחיה במרוקו. בשל כך הטיל הסלטאן מס מיוחד על סחורות יבוא, ונאלץ למשכן את תקבולי המכס, שמחציתם גבתה ספרד ומחציתם גבו נציגי בריטניה. כמו כן הטיל הסלטאן מס על שערי הערים, שנועד ׳לחזק את האסלאם׳, אך הוא בוטל בשנת 1885.

ב־20 בנובמבר 1861 נחתם הסכם מסחרי בין ספרד ובין מרוקו, ובו יתרונות כלכליים לספרד. נוכחותה של ספרד במרוקו הורחבה. בשנות ה־60 חוזקו גם הקשרים בין מרוקו ובין צרפת. בכמה דרכים ההתחזקות הזאת מתבטאת, ואלו הן: ביולי 1865 נשלחה משלחת ממרוקו לצרפת: דודו של הסלטאן ביקר אצל נפוליון השלישי; וצרפתים התישבו במרוקו. אחרי המלחמה השתדלו המאורים למחוק כל זכר לכיבוש ספרד את העיר. יש רואים במלחמה זו תחילתה של העת החדשה במרוקו והתחלת פתיחותה למערב, ששיאה הוא שצרפת הטילה את חסותה על מרוקו בשנת.1912

הקהילה היהודית בתיטואן והשפעת המלחמה עליה

תושבי תיטואן הם מוסלמים, ומהם מוסלמים שהגיעו לשם לאחר שצרפת כבשה את אלג׳יר, ויהודים, ומהם יהודים שגורשו מספרד אחרי 1492. באשר למספר היהודים בתיטואן יש הערכות שונות: לפי תעודה משנת 1860 חיו בתיטואן כ־6000 יהודים, ולהם 17 בתי כנסת. לפי אומדנים אחרים, חיו בה בין 4000 משפחות ל־14 אלף, כלומר כעשרת אלפים נפש, שהם כשליש מן האוכלוסין.

היהודים קיבלו את צבא ספרד באהדה. שר הצבא, שכבש את העיר, מינה את היהודי ל. קאזס לראש השופטים בעיר. הדוגמאות הבאות משקפות את העוינות כלפי היהודים והנוצרים בעיר לאחר המלחמה: יהודים נאשמו בשוד בתי מוסלמים בעת הזאת. לפי עדותו של אדם שביקר בתיטואן בפברואר 1860, עקב נסיגתו של צבא ספרד, פגעו המאורים המקומיים ברכוש היהודים ונשקפה סכנה לחייהם. העוינות כלפי הנוצרים גברה לאחר שחולל קבר קדוש מוסלמי ולאחר שהפכו הספרדים מסגד לכנסייה, כמו שדיווח קונסול בריטניה בטנג׳יר, דרומונד האי, ב־3 במאי 1860 המוסלמים האשימו את היהודים שנשארו בתיטואן כסיוע לאויב. התסיסה והקנאות המוסלמית גברו עקב כשלונה של מרוקו מול הנוצרים, וחציה הופנו גם נגד היהודים.

דרומונד האי חשש שמא לאחר המלחמה יישחטו הנוצרים ויישדדו היהודים, ולכן ניסה לשכנע את הממשל המרוקאי לשמור על חיי היהודים ועל רכושם, ועל כך מצויה התכתבות מ־6 באפריל עד 29 באוגוסט.1860 בעת המלחמה נפגעו המוסלמים והיהודים כאחד. ב־7 בפברואר 1860 כתב דרומונד האי לשר החוץ של בריטניה, הרוזן ראסל, שהחיילים שדדו את הרובע המוסלמי והיהודי. על שוד הרובע היהודי בתיטואן ועל שוד ביתו הפרטי בעת המלחמה כתב התורגמן שלמה נהון לדרומונד האי ב־14 במארס 1865. ב־23 בדצמבר 1886 כתב דונלד מקנזי על הנספים היהודים במלחמה ועל מצבם לאחריה (תעודה מס׳ 120). בעקבות המלחמה ברחו רבים מ־4500 יהודי טנג׳יר למקומות שונים, בעיקר לגיברלטר, מחשש שמא יתקיף צבא ספרד את העיר, אף כי טנג׳יר לא הותקפה כלל. ואכן, ב־2 בנובמבר 1859 כתב דרומונד האי לשר החוץ של בריטניה, הרוזן ראסל, על נשים וילדים יהודים שעוזבים את טנג׳יר מחשש שמא תותקף העיר. יהודים עזבו ברשות הממשל, כי בדרך כלל היה אסור להם לעזוב את הארץ בלא רשות מן השלטונות. לפי תעודה מ־30 באוקטובר 1859, רבים מיהודי טנג׳יר עזבו לגיברלטר. ואולם היו יהודים שברחו לאוראן. האמידים ברחו לאוראן כמו שכתב פיצ׳יוטו. ומאחר שרבים מהבורחים היו מעשירי היהודים, היה קשה לנשארים בעיר להחזיק את מוסדות הקהילה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 228 מנויים נוספים
אוקטובר 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר