ארכיון יומי: 30 במאי 2012


פאס וחכמיה

 

פאס וחכמיה מאת רבי דוד עובדיה – כרך א'

בשער.

הספר אשר אני נותן לפניכם היום, לא נערך ויצא לאור, אלא כדי לקרב לבני הדור את דיוקנה של קהלה רוחנית וקדושה, מתוך קהילות ישראל, קבלת קודש עיר פאס אשר במרוקו, מרכז התורה והחכמה. מרכז של חקר הלשון המקודש, קהילה שעמדה בקשר עם חכמי המסורת.

 אליה הריץ את מכתבו המדקדק הראשון רבי יהודה בן קוריש, ועל אדמתה גדל דונש בן לבראט, והיא עירו של רבינו הרי"ף, ומקום תורתו של רבינו הרמב"ם ז"ל, ובני גלות ירושלים אשר בספרד בגלויותיהם השונות, מצאו בה מעין מולדת, ובהיותם בה נשמו את אווירתה.

והייתה להם חוויה עצומה, והרגשה כנה, כאילו ישבו בפרברי קאטלוניה, קאשטליה ואנדלוסיה. שם רו להבדיל את מבנה העיק העתיקה שבירושלים והסמטאות המפותלות שבתוך החומות, ועם התושבים יצרו ורכשו יצירות תורניות ופילוסופיות ברוח נביאי ישראל.

בשנים האחרונות עם קיבוץ גלויות בארץ ישראל יש תסיסה רבה. התרוצצויות ודפיקות המפעמות בלב בני הדור הצעיר. ותשוקה עזה להציץ גם מבעד אשנב קטן לראות ולחזות הבער המפואר התרחש בארץ מוצאם.

חפץ ה' בידינו הצליח, ובזה מלאנו את מבוקשם וערכנו לפניהם השולחן הטהור הזה ועליו לחם הפנים אבירים שעליו טבחו ונסכו את דמם. וזה להם לאות ולמופת ומהם יראו וכן יעשו. מהם יקחו לקח מהמסירות המופלאה שמסרו את נפשם במזבח ה' על ערכי הרוח של עם ישראל בבחינת " כזה ראה וקדש ".

כמובן שעוד לא הצלחנו לכונן ספרים שלמים בעמודים נרחבים על כל קהילה וקהילה מקהילות ישראל בארצות המערב הפנימי או החיצון. כלומר מרוקו.

והאמת ניתנת להיאמר כי אם בקהלות הללו לא חסר חומר וגם לא חסרים כתבי יד המפוזרים בכל הספריות בקצוי תבל. שהשתמשו בהם חוקרי זמננו, החל מאותו נחשון שקפץ לים החקירה לגבי קהילות הללו הרב משה טולידאנו ז"ל בספרו " נר המערב ", וכלה במנוח פרופסור ח.ז. הירשברג ז"ל בספרו תולדות היהודים בצפון אפריקה.

חסרים לנו כלי קדש שימסרו את זמנם לתור ולחפש במכמני הדורות, להחיותם ולעלותם ממעמקי הנשייה.

בספר פאס חכמיה בשני הכרכים אוספו ובאו כרוניקות מקוריות שנכתבו על קהילה זו במרוצת השנים ונמצאות בספריות ובאוניברסיטאות בכתב יד ועותקים רבים על ידי אלמונים, ולקויים בטעויות וחיסורים, החוקרים הנ"ל השתמשו בהם כמקורות רשמיים ועליהם ביססו וייסדו בניין מחקרם.

ולצערנו הרב הזניחום מבלי להוציאם לאור, ונשארו כעצמות היבשות מגולגלים הארונות הספריות. ומדי יום ביומו הייתי מסתכל עליהם ושואל לעצמי " התחיינה העצמות האלה ".

הרהורים כאלה היו מרחפים במוחי ולא נתנו לי מנוח. מי יהיה הגואל. עד שהגיע העת לכל חפץ. ניגשתי אל המלאכה, והן היום בעזרת השם יתברך הקמת להם יד ושם. קרבתי עצם אל עצמו קרמתי עליהם עור ויחיו ויעמדו לפניכם בהודם ותפארתם. ויש לקרוא מה למשמש ומה למשש בהם. ולגלות מה שלא נגלה ולא נחקר עוד.

 

פאס וחכמיה

ומזקנים אתבונן והלכנו בעקבותיהם של רבותינו הראשונים גדולים חקרי לב שחקרו אחרי שנות דור ודור וכתבו דברי ימי חיי גדולי ישראל ויחידי סגולה לקדושים בארץ המה. וערכנו מערכת מיוחדת לתולדות חכמי ורבני העיר פאס קבתי עם כיבנה וחכמיה בשעתה.

שממנה יצאה הוראה לשיראל, והיא הייתה בית היוצר ומרכז רוחני לגלות מרוקו בהלכה ובדקדוק ובפילוסופיה ובכל דבר חכמה. ועליה אמרו כי מפאס תצא תורה ודבר ה' מירושלים. ספרנו כבודם ותהילתם צדיק בצדקתו והקדוש בקדושתו על פי סדר אלף בית מבלי לבחור מי להקדים ומי לאחר. כי הם רשאים ולא אנו.

ברם זכור אותו האיש לטובה ורבי משה עמר שמו אשר היה מעיר לעזור במלאכה הכבדה הזאת האיר והעיר עליה. יזכרהו ה' לטובה ולברכה.

פאס וחכמיה

מבוא.

עיקר החומר המלוקט בזה, במבוא, הוא הנמצא בעיקר במקורות לועזיים, כי המקורות היהודיים ידועים וניתן למצוא אותם בהרבה ספרים ( וכמובן בספר זה גופו ) עבריים, הציטוטים מובאים כלשונם, מהספרים הרשומים בביבליוגרפיה שבסוף המבוא.

מרוקו.

ממלכת בצפון מערב אפריקה בתחום מערכת האטלס לחופי האוקיאנוס האטלנטי במערב, והים התיכון בצפון, גובלת באלג,יריה ובסהרה הספרדית. נקראה בפי הערבים אל מע'רב אל אקצא ( המערב החיצון ). גם הרמב"ם ז"ל בתשובותיו " ומעשים בכל יום תג'אר עמי הארץ פירוש ג'אמע בלאד אלגרב – ארץ המערב.

בספרות ימי הביניים היו נוהגים לקרוא לכל החלק המערבי הגובל באוקיאנוס האטלנטי משני עברי גיברלטר בשם ארץ המערב, ולגדולי ישראל היו מתארים בתואר נר המערב.

 מרוקו הייתה חלק גדול מוריטניא שהייתה לפנים ממלכה חופשית ובשנת 42 כבשוה הרומים וחלקוה לשני מחוזות. שטחה של מרוקו הוא כ- 445.050 קמ"ר. רוב הא ולכוסיה מרוכזת בעיקר במישורים המערביים ולרגלי ההרים.

ההתיישבות היהודית במרוקו החלה קודם החורבן השני כאשר היו באים מארץ ישראל עם הכנענים והפניקים שישבו על שפת הים הגודל. אחרי חורבן הבית נתווספו עוד יהודים שנמלטו או שנדחו לשם כשבויים. יש שהרחיקו נדוד אל ההרים בין שבטי הברברים אשר קיבלו אותם בסבר פנים יפות. יש אגדות שיואב בן צרויה היה בסבתא ( הירשברג תולדות א' עמוד 337 ) ושירר גשיט סבור כי ישוב יהודי באפריקה התחיל כבר בתקופת התלמיים.

התלמיים – בית מלוכה הלניסטי ( ממוצא יוני ) , ששלט במצרים מסוף המאה ה – 4 עד אמצע המאה הראשונה לפני הספירה . נקרא על – שם מיסד השושלת תלמי ה – ר ( פטולמיוס בן לגוס ) המכנה סוטר ( המושיע ) . תלמי ה – ו היה מצביא בצבאו של אלכסנדר הגדול , מלך ממוצא מוקדוני שכבש את מצרים בשנת 332 לפני הספירה . לאחר מות אלכסנדר היה תלמי סוטר אחד הדיאדוכים ( יורשים ביונית ) שנאבקו על השליטה בממלכתו העצומה של אלכסנדר.

בהערה מספר 73 מצביע הוא על מציאת אבן עם השם יואב ותמונת שד בעל כנפיים פרושות מהמאה הז' או הו' לפני הספירה.

ממשלת מרוקו הייתה בתחילה תחת הכליף מבגדד ונמשכה ממשלתו עד 788 ואחריו תחת ממשלת אימאם אידריס מצאצאי עלי.

היהודים היו לד'מי ( בני חסות ) וחויבו במס גולגולת אשר הסתכמה בכ- שלושים אלף דינרין לשנה ותמורת זה נתנה להם הזכות להתיישב ברוב הערים החדשות. אידריס השני פתח בפני היהודים את בירתו החדשה פאס שבמאה ה-11 הייתה רובה יהודית.

ממשלת מרוקו נשתנתה בכל פעם תחת מושלים שונים ומשונים, ומצב היהודים נשתנה עמהם לרעה או לטובה. יש לציין שתחת שלטון האדריסאיים ועד השתלטות המוחמדון היה מצב היהודים טוב וכך גם תחת שלטון בני מרין והשריפים הסעדים במאה ה-16. יהודים רבי פעלו אז כמתורגמנים שגרירים ומוכסים. וממילא היה גם מצב אחיהם טוב יחסית משל כלל האוכלוסייה.

מאידך במאה ה-11 בשל עומס המסים שהוטלו על היהודים על ידי שליט המורא ביטון ובעקבות הגירוש ממראכש היגרו יהודים רבים לספרד ולמקומות אחרים. עם השתלטות המוחדון בא חורבן שמד ודלדול בקרב האוכלוסייה ובעיקר על היהודים.

הראב"ע מונה כ-23 קהילות שחרבו, רבים נהרגן עלן קידוש השם ביניהם רבי יהודה הכהן אבן סוסאן מפאס וכן אלפים המירו דתם למראית עין. ואחרים עזבו את מרוקו כאמור. ברשות המושלים האלמואחדין 1146 – 1269, שהיו קנאים ושונאי הדת היהודית היה מצב היהודים בכח רע תחת רדיפות ומציקות והוכרחו לשאת אות קלון על בגדם.

והרמב"ם אשר היה אז בפאס עם אביו רבי מימון הדיין כתב לקהילות דברי ניחומין וחיזק אותם באמונה, היהודים היו שעיר לעזאזל גם בשנות בצורת ורעב חילופי שושלות ומרידות השבטים.

על היהודים הוטל מלבד מס הגולגולת ומס הקרקע, גם מסים שונים לרגל כל מקרה, וחוייבו לספק לחצר הסולטאן בחנם שמן למאור, בשר, בשמים וסבון וכו'… ופרנסת חיל הסולטאן שמנו כששת אלפים איש. מלבד תשורות יקרות לחגם בכל הזמנים והמועדים.

על פי תקנות פאס עמדו בראש הקהילה היהודית ז' מטובי העיר ובראשם " הנגיד " שקבע את חלוקת המסים בין המשפחות והוא מסרם לאוצר הסולטאן. המס היה נגבה בחזקת יד על ידי גדוד של אנשי חיל שבאו ושללו כל הבא ביד והיו מכים את היהודים בלי חמלה.

תפקיד המגידות עבר פעמים רבות בירושה מאב לבן. ובמאה ה- 19 נבחרה מועצת נכבדים אליה צורף " גזבר " שנבחר על ידי מועצת העיר והם היו אחראים לניהול הקהילות ולבחירת הדיינים.

פיזורם של היהודים בכל רחבי מרוקו היה אחת הסיבות העיקריות להשפעתם הכלכלית.רוב היהודים עסקו במלאכות שהיו בזויות בעיני האוכלוסייה הערבית. הם היו רוכלים, צורפים, חייטים, רצענים, צבעים ואורגים.

 אחרי גירוש ספרד בשנת 1391 והגלות האחרונה בשנת 1492 ופורטוגל בשנת 1496 באו פליטים רבים מארצות אלו להתיישב במרוקו ועמם הביאו שיטות מתקדמות בענייני אשראי וסחר בין לאומי ופתחו יקבי יין, בתי זיקוק לסוכר ומפעלים לייצור שעווה ונשק, חכרו נמלים וריכזו מונופולין על כמה מוצרים הגדילו את המסחר והרחיבו אותו אף מחוץ למדינה.

באו בברית מסחר עם מצרים ועם ארצות אחרות כספרד, איטליה, צרפת, ואנגליה. הן עסקו ביצוא נחושת עורות צמר שעווה ודגן ומאידך יבוא מארצות נוכריות מעשה אורג  ברזל כלי זכוכית נשק ואבק שריפה. ואחדים מהם נתעשרו עושר רב למרות ריבוי המסים.

בשל ההצלחה הרבה והקשרים ההדוקים בהם נקשרו היהודים עם ארצות אירופה נתמנו מקרב היהודים שגרירים, וחותמי מסמכים מסחריים עם ארצות אירופה בשם הממשלה במרוקו, והשפעתם הייתה מכרעת בערי הנמל הפורטוגאליות שבחוף האטלנטי.

פאס וחכמיה

אולם המצב הזה הורע מן העת שהגיעה למלוכה ממשלת האלידים והשריפים פילאלי – 1664, המושלים האלו עצרו בעד מהלך המסחר והתפתחותן, וכאשר המסים התרבו והמסחר נחסם ונעצר, נתדלדלו היהודים שהעשירו והעניות גברה בתוכם.

פאס וחכמיה

אז היה היהודי אנוס ללמד את בנו אומנות בעודו ילד כבן שש ושבע כדי שיעזור בפרנסת הבית. והרבנים בראותם כי המצב הרוחני הולך ומתדרדר הוכרחו לעמוד בפרץ ולתקן תקנות שלא יקבל אומן לבית מלאכתו נער פחות מבן י"ג שנה בטרם חוק לימודיו, גם תקנו שיהיו תלמידי חכמים פטורים ממס הקהילה כדי הלקל מעליהם עול הפרנסה ויוכלו לעסוק בתורה.

על זכות זו יצאו עוררין מצד בעלי האומנות ובעיר פאס הגיע הדבר אל הממשלה כנגד הרבנים, אך יד הרבנים הייתה על העליונה כי להם היה הכוח לעשות תקנות לטובת העם. הרבנים אף פקחו על חיי המשפחה והתקינו תקנות שלא לבזבז ממון הרבה על תכשיטין ועל מותרות.

לסיוע הרבנים עמדו הנגידים ורשאי הקהילה אשר בידם השלטון לאשר ולקיים את התקנות וכמעט שאפשר לומר שלהם הייתה ממשלה בחתי מוגבלת על היהודים בהסכמתם ובאישורם של השלטונות במרוקו.

על אף הצרות והרדיפות שסבלו יהודי מרוקו בכל העתים והזמנים, יהדות מרוקו קנתה לה שם דבר בהיסטוריה היהודית בשל ענקי הרוח והמעש, חכמים וסופרים, מראשוני הראשונים ועד לאחרוני החרונים, אשר יצרה עמדה והעניקה לעם היהודי בכל שנות  גלותם. כאלה היו חיי היהודים במרוקו, דלות גשמית מצד אחד, ועושר רוחני מצד אחר.

אכן רבים היו העתים שחשכה גדולה ועננים קודרים ושחורים רחפו על שמי יהדות זו, כאשר הדם היהודי היה הפקר לכל, ומאידך שם זרחה להם שמש צדקה ומרפא בכנפיה בדמויות פאר השופעות אור וזוהר עד ימינו.

ונכון לצטט כאן מדבריו של הרב ההגיוני הנשגב בר המזימה, אוצר האמת והחכמה הרב שאול אבן דנאן ז"ל המיוחד וראשם ורבם של רבניה האחרונים ביהדות זו, מה שכתב שהקדמתו לספר מלכי רבנן וזה לשונו.

המחבר אינו מביא את כל ההקדמה כפי שהיא מופיעה בספר " מלכי רבנן " אך אני העדפתי להביאה במלואה בפניכים מתוך הספר הנזכר – אלי פילו.

התיישבותה של התפוצה הישראלית, פה מארוק, עתיקה לימים, אשר לכל הדעות הנאמרים בענין, יש לה למעלה מאלפים שנה, מאשר נאחזו היהודים בארץ אחיזה פוריה ועצומה, ויפוצו על פניה תפוצה אחר תפוצה בכל משכיות מארוק כמשפט תפוצותיהם בכל הארצות, ותקופות רבות ושונות חלפו עלימו, לפנים גם תקופה של תפארת עז ותגבורת איל.

מאות בשנים אחזו למו מעמד של שלטון עצמי מדיני באחת מארצות מארוק, ובמלחמת עז וכבוד נצחון הכניעו את רודפיהם תחתם וישלטו בם ימים רבים. ולאחרונה בגדו בם צוררי נפשם בגידה פתאומית בהיותם בשקט ונפש ויעשו ביהודים הרג רב ונרם אבד ועד כל זכר הממשלה היהודית ההיא, ויבואו הנשארים עם שאר אחיהם היהודים הנפוצים במארוק, בחליפות תקופות כמראה הגוונים  אוכם וחוור, דין וחסד, פעם במציק צר ולחץ מר, פעם במנוחה עתית, אל בהבדל דתי מכל זכיה, לבדד ישכון על פי החוקה והמשטר המוגבל לו, בימי המבוכות והשערוריות המתהוות בארץ בתמורות השלטון כאשר הלך בדרך כל הארץ.

או במרד אשר פרצו מפניו המון ממשלתו, בעתי מצוקה אלה, נפגע בן ישראל פגיעה קשה בתמרורי החיים, ובכל פעם היה שעיר לעזאזל עדי נאש במיטב חיי העולם, ובתענוגי זכויותיו, ויהי כשה מובל לרצון בעליו, וכשור מועד לחפץ קונהו.

חופש החיים ודרור אנוש לא ידעו תכונתם ואף רשמי אותותם לא נכרו למו, ויהי העם העברי שקוע בנבכי ים מצוקת הגלות, וכמו אבן צלול במצולת טיט מועקת השעבוד, שרעפיו תעו מדרכי כח יופי העולם הכללי. וילכו למו רק קבר עיוניו תשישה וגויעה באין איל, מביטים בדרכי חייהם המועטים וששים בם כעל כל הון, ובעת הייתה למו הרווחה אך מעט קט, סבלו על שכמם צשא כבד עם הארץ בזמות מורשי לבבם, שכך חובתם.

באומרם מעת גער ה' בנו ויתשנו מעל אדמתנו, ענוי ולחץ חבל נחלתנו, חובתנו ונעשנה לכוף כאגמון ראשינו לפני גויי הארץ אשר אנו בקרבו, מסתפקים בחיי תגבולים אשר הושמו עליהם מאת גויי הארץ, מבלי פרוץ גדר חלילה, ותמיד למולם פגעי אסון ושוד ורצח כמעט כל הימים מסיבות רבות כי יתגוללו על היהודים, כי עברו ברית הפרו חק, וגם סופת העם וזעף סערותיו אל ינוחו כמעט בארצות מארוק, ובעתים אלה תולעת יעקב לבז ולמשיסה ולמרמס בטיט חוצות.

כה חלפו על היהודים במארוק מעת התיישבותם בארץ עד זה זמן לא כביר בעת אשר עמי אירופא החילו לשם לב בדרכי מארוק באשר נתיניהם נשתקעו בארץ לרגל מסחרם. צירי הממשלות נכונו כמעט בכל הארץ ויהיו לקול מבשר בכל העמים את אשר יקרא את התושבים במארוק, מזה היתה הרווחה גם ליהודים בארץ הזאת, ופעמים רבות היו האירופאים מגן ליהודים האופני לחצם בדברים המבעתים לב שומעם למשל, גזרת חוק הייתה ליהודים במארוק, שבלכתם חוץ המושב יחפים ילכו לא ישנו בלכתם, והעובר דמו בראשו.

הלחץ המר הזה הוסר אז ליהודים בעת התפתחה ארץ מארוק לתושבי אירופא, ומאז והלאה מעט מעט הוסרו חרצובות עמל הלחץ והשעבוד אשר היו לפנים, ותחל רוח החופש האנושי לפעם לבות העם היהודי בארץ מארוק, ויחילו להתנער מעט קט מעפר שפלותם לעצור בעד מועקת שעבודם באשר מצאה לאל ידם עזר מעמי אירופא.

אמנם בצעדים ננסים צעדה לפניהם הרווחה הלזו, יען עם הארץ קשה בעיניו למאוד כל שינויי ההרגל, ומה גם השערוריות בארץ לא ינוחו תמיד ויד הממשלה בשפל המצב ואין לאל ידה לעצור בעת רעת ההמון, וירבו הימים וה' פקד את עמו וירא בשפלותם בהושעה רבה.

הממשלה הצרפתית, ממשלת החופש והמדע, פרשה כנפיה על תושבי מארוק, ותביא את העם לחסות בצל עוזה, העם היהודי הסיר אז בגדיו הצואים, בגדי העבדות, וילבש מחלצות בגדי החופש והדרור. עיניו אשר היו עצומות מראות זכית אנוש נפקחו עתה כרגע, הביטו לראות מה יתרון לאדם על האדם על פני תבל ?

מה היא נסיבה אשר תגבי האחד במרום על ותשפיל רעהו לפניו בעמק התהום ? הלא יוצר אחד לכמו, ובבטן אחד יוצרו גם שניהם ? באמת פליאה דעת ! בחדווה רבה קדמו ביאת הצרפתים למארוק, וישישו מאד על חבל גורלם, בממשלה הענקית אשר עז לה בתבל וממנה יוצא מקור מעין החופש והדרדר המשתרע בקרב ארצות העמים.

וכאשר זממו עשתונותיהם כן הוא. כי עקב האמת התרוממות עם שפל, יען מודעת זאת בכל הארץ כי אבן בוחן לקו המשפט והצדק בקרב עם וממשלה חירות העם היהודי, וגם פה, הבחינה הלזו נכרו רשמי אותותיה לעיני העם, כי שעבודו הפרך אשר היו לפנים לא נראו עוד בארץ.

 

פאס וחכמיה

ועיני האופל והעלטה אשר כסו שמי מארוק זה ימים כבדים נתפזרו עתה במרבית חוג השמים, רוח החופש נשבה אז על פני הארץ ותהי לנשמת רוח חיים באפי העם היהודי.

בימים הרבים ההמה, ימי התשישה והגוויעה התכיכה והרפיון לחיי חומר וגשם העם היהודי, ימי תוקף חליו ומכתו האנושה, מועקת הלחץ והשעבוד התדירי האופן נורא, בימים הנוראים האלה, כלכלה מליהו ותסעדהו על ערש דוי, רוחו החיונית הבאה פנימה בקרב משכיותיו, היאתורתו העתיקה הנאמנה והצדקנית, הקדושה והטהורה, היא הייתה לו למשיב נפש לחזק ולאמץ כוחותיו הנחלאים והנדכאים מתגרת בני המצר אשר העיקו לו מסביב.

תורתו אשר הגדיל והפלא עשות במשך ימי נדחו היא שעמדה להגין בעדו מפני שוטניו מבית ומחוץ, אשר נלחם במו, דור ודור בכל תפוצותיו, משטרי קהילותיו והנהגת חנוכיו הציבוריים אשר יסד לו בכל מדינה ומדינה עיר ועיר על פי רוח תורתו המה למרכז האומה להפיח נשמת חיים באפי העם היהודי ללבנו ולהרחיב עז בנפשו למען יוכל שאת רובי התלאות וחוזק הרדיפות אשר לו מסבי.

חכמיו וגדוליו אשר בכל דור ודור עטרו את העם בתפארת הדר חכמתם העצומה בחדרי התורה ובספרותיה, גם נטפו מר לקחם הטהור על העם פעם בפעם להורותם הדרך אשר ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון, רועים נאמנים נהלו את העם אשר פעלו ועשו רבות להקמת העם העברי ולהמשיך שנותיו עדי ישיב אלהים את שיבתו לשכון כבוד בארצו.

כך היא עבודת העם העברי בכל תפוצותיו, וגם פה מארוק הפליאה קהילת ישראל בחכמת תורתם הקדושה ובספרות המדעית ובהגיון לשונם הלאומי.

זה למעלה מאלף שנים היו בארץ הלזו המדקדק הראשי מורנו הרב יהודה לקריש ז"ל אב לדקדוק הלשון העברי, נודל בעיר תאארת ויבר פיסא עיר הרב האלפסי זצ"ל, מרכז התורה והחכמה, גם תורתו של הרמב"ם ז"ל לקחת לה חלק מתורת מארוק שהביאו אביו הקדוש לשמוע בלמודים מחכמת החסיד רבי יהודה הכהן בן סוסאן ז"ל.

מהר"י בן מיגש ז"לשמש ברבנות בקהילת פאס כידוע, בגלות ספרד באו למארוק קהילות עצומות עם רבנים תורניים ומדעיים, אדירי התורה והחכמה גם יחד, וינהלו את העם היהודי במארוק בתקנות ישרים וחוקים אמת דור אחר דור, ועד היום עוד שבט הרבנות והחכמה עוד בידם כמעט בכל הארץ, ואין לך תקופה ותקופה אשר לא הגדילו לעשות רבני וחכמי העדה בהנהלת עדתם במעגלי הדת והאמונה, לא זזו מדרכי התורה ימין ושמאל.

באמת, היהודים במארוק, עם לאומי דתי יתחשב, על פי דיניהם ורבניהם היו מתנהלים בכל אופני כללם ופרטם, משובותיהם היו בבית לאומי דתי לישראלי מארוק, מקלט בטוח לכל אופני דתם ועבודתם.

את ההנהלה הקדושה הזאת הייתה על פי מרכזי התורה והחכמה המה חכמי ישראל אשר לכל דור ודור, מהמה שם קדשם נחקק בששר על לב בני ישראל גלוי ומפורסם באורח פלא ובדרכי הנס כי נמלטו ספריהם הקדושים מערפלי הארץ ויצאו לאור הדפוס ויהיו מאמאריהם התורניים והמדעיים למקור ישע החכמה לכל העם היהודי.

ורבים מהמה טבעו ונטמעו במשאון חשכת הארץ עטופים אופל ועלטה אשר פרשו שחקים ממעל על כל יושביה כי עלה קיטור הארץ, קיטור הסכלות ויכס עין כל הארץ, עיני העדה האלה כבחדריהם היו תמיד, מעיני מים החיים הנאמנים סתומים היו בעפרות חומר הארץ העכור, וכחלוף ימי צבאם עלי ארץ, גם חכמתם גם תורתם גם שמם הטוב עדו וחלפו ויובלו לקברות עם גוייתם, כי מצוקות הארץ הצדריים שמני השוד וחגי ההתהוללות שכחו כל זכר למו.

כי במועדי ארץ אלה, תועלת יעקב לבז ולמשיסה, וכל ספרי קדשם וכל כתביהם למרמס בטיט חוצות, וכל החולף מדורות שעברו היה לאין, ועם ישראל דל כחומר וכרוח כי אבדה חכמת חכמיו, בכל זאת כאשר ירווח לו אך מעט קט עוד יחדש כנשר נעוריו וינער עצמו מאבק נפלתו, והוא צולע על ירכו כאביו הקדוש יעקב איש תם יאחז צדיק דרכו דרך החיים הנצחיים תורתו חיי רוחו אשר דרכיה דרכי נועם רוח וגשם נשקו צמודים יחד יהיו תמיד תורת ישראל לעם ישראל….

ידיו רב לו, ושפתותיו ידובבו בקבר, זכרו יהיה ברוך.

פאס וחכמיה

ייסוד פאס.

קשה להכריע ולדייק בדבר שנת התייסדותה כי לפי ספר רוצ' אלכרטס ( מחברו לפי דעתו של ימ"ט הוא אבו מחמד תאלח , נוסדה בשנת ד תקס"ח ( 808 ) ולפי אבן חלדון בשנת 707 – 708 ומייסדה היה אידריס השני. לפי רוצ' אלכרטס מסופר כי חיו בסביבות פאס בזמן היווסדה שבטים ברבריים מהם שהאמינו באיסלאם, מהם שהיו נוצרים, יהודים או פגאנים לפי דתם : ומסופר עוד כי בזמן ההוא פגש אידריס השני במקום ההוא נזיר נוצרי וכן יהודי.

ואחרי הבנותה הגרו אליה כשמונת אלפים ערבים ויהודים מספרד ומאסיה, וכמאה שנה להתייסדותה נזכרה הקהילה בתיאורים מכובדים.

השכונה ה " מללאח "

המללאח הראשון והיחידי במרוקו במשך ימים רבים היה זה של עיר פאס, ותחילתו הייתה בגלל פוגרום שהתרחש ברובע היהודי של העיר ב " מדינה, מקום שעודנו קרוי " פונדק אל יהודי ", הסופר עמנואל אורתגיא כתב שאבו יוסף יעקב למריני בן המלך הוא שנתן עצה כזאת שהיהודים יגורו בנפרד במקום מויוחד, ויש מי שחושב שזה נתנו ליהודים מחסה מהתפרצויות אלימות, ולאמיתו של דבר נוסד המללאח הראשון בפאס בשנת 1438.

והאמיר יעקב הנזכר האשים את היהודים שמילאו את מיכלי המנורות של המסגד ביין, ובשנת 1557 גם במראכש הוקצה ליהודים רובע מיוחד ובו נפרדו מעל המוסלמים, ובשנת 1682 נוסד המללאח השלישי במכנאס, ובמאה התשע עשרה הוקמו עוד ארבעה מללאחים חדשים : בסאלה, ברבאט, בתיטואן ובמוגאדור.

יש מי שחושב שהשם מללאח נוסד על כי המקום שהוקצה למלללאח היהודים בפאס, היה מיועד למלוח בו הראשים הערופים שהיו נתלים ימים רבים בפתחי שערים.                     

אוכלוסייה. הסופר הערבי אל בכרי כותב בשם מקור שקדם לזמנו כי בעיר פאס גרים יהודים במספר רב " יותר מאשר בכל הערים האחרות, עד שנהפכה בפי המוסלמים ל " בלאד בלא נאס " כלומר עיר בלי אדם על פי מה שהם הישמעאלים מחזקים לעצמם בשם אדם.

לפי דברי ליאון האפריקאי גדלה האוכלוסייה יהודית במיוחד מעת בואם של מגורשי ספרד עד שאי אפשר היה לשער את מספרם. דייגו דה-תורס נוקב מספר של אלף איש, ואולי כוונתו לאלף משפחות. הכומר ניקולס קלינאדר שחי במללאח פאס בין השנים 1540 – 1541 מציין פעמיים שמניינם של היהודים הוא ארבעת אלפים איש.

לדעת מרמול היו במללאח בשנת 1545 בעקך יותר מעשרת אלפים יהודים ובמקורות העבריים מצויינים באופן סתמי שבפאס היה מספרם של היהודים רב.

מרמול כותב : ברובע זה המללאח יש רחבה גדולה מעוטרת בחנויות, בתי כנסת ובתים בנויים יפה, בה חיים היהודים כבעיר נפרדת, מספרם מגיע ל – 10.000 איש מפני שיש בכל בית ארבע – חמש מפשחות מקביתם גורשו על ידי המלכים הנוצרים ובהם כמה עשירים. בראשם עומד " שייך " או מושל שהוא השופט והוא הגובה את מה שעליהם לשלם לנסיך…………

מגורשי פורטוגל וספרד

הגלויות השונות של יהודי ספרד המתחילות בשנת ד"א קנ"א מאז כבר הגיעו קבוצות של גולים מספרד הנוצרית לפנות המערב המבודדות, כדוגמת הכהנים מדבדו שנזכרו כקהל יוצאי שיביליה, משפחת פרץ שהגיעה עד ואדי דדס מעבר להרי האטלס, על משפחה זו ושלטונה בדדס ראה בספרי קהלת צפרו כרך א עמוד 82 – 84

תעודה מספר 71

התקנ"ב.

אילנא רבה ותקיפה, וחזותיה לסוף כל ארעא, גברא דנהירין ליה שבילי תלמודא כשבילי נהרדעא, הוא ניהו החכם החשוב הדיין המצוין העניו כמוה"ר מרדכי אביטבול יש"צ ולהטור השני נופך ספיר ויהלום, אבן יקרה, מהודו וזיוו כל הארץ מאירה, בוצינא דנהורא, מניה יתזן כל בשרא, החכם החשוב הדיין המצוין כמוה"ר יצחק בנו והטור השלישי טורא דמתברי טינרי ושלהובין נפקין מיניה לכל סטרא, לאקמא שכינתא מעפרא, החכם החשוב הדיין המצוין שלום אביטבול יש"צ וכן להטור הרביעי לשם שבו ואחלמה, החכם החשוב הדיין המצוין כהר"ר יחייא אביטבול נר"ו בעיר דאדש.

אחרי דרישת שלומכם, מה נכבד יום בשורה, ליהודים היתה אורה, זו תורה וזו שכרה, שבא לפנינו מבשר טוב משמיע ישועה וגבורה, הוא ניהו מוביל כתבא דנא האי גברא, ריחו נודף כאפרסמונא דכיא, החשוב ומעולה הרב יעקב בן עטייאה אשר רבים השיב מעון להחזירם לדת הקדושה צדקתו עומדת לעד ולעולמי עלמייא, ויבא יעקב ויספר לנו איך עדיין גיבורים בישראל משיבי מלחמות בגבורה שלוחמים עם אויביהם בחרב וחנית מסע ושריה.

ויושע ה' את ישראל מיד המצרים המצירים אותנו ונופלים אויבינו לפניהם בחרב חללים חללים ערום ועריה, וברוך ה' אשר לא השבית לנו גואל לנקום נקמת בני ישראל מכל צרינו, אשר אנחנו בעוונותינו הרבים שרויים ביניהם דלים ושפלים עניים ומרודים כל ימינו.

וכל עת רתת וחלחלה אחזתנו בזוכרנו גדולתנו ומתעלתנו בבית קדשנו ותפארתנו, ונהפוך הוא שהיו תחת ממשלתנו כל הימים שהיינו עובדים לאל חי בלב שלם והיה עושה עמנו נסים ונפלאות ומופתים, ומעת רם לבבנו ושכחנו שם אלוהינו.

ורבו משובותינו וסרה האחדות ממנו, ועברנו על לא תשנא את אחיך, וגברה שנאת חנם בינינו, והיא שהחריבה את בית קדשנו, ונפלה עטרת ראשינו, ונוטל הכבוד ממנו, ולארצות אויבינו גלינו, לא שקטנו ולא נחנו, ושוללים וגוזלים ממוננו, ובכל זאת לא שבנו מדרכנו ושנאת חנם לא סרה מאתנו.

ולכן לא שב אפו יתברך מעלינו ונטשנו ושכחנו והנה יד ה' היה בנו, ויקם ה' שטן לישראל זד יהיר לץ עשה שפטים בנו וטרף והרג כל מחמדינו וחמס ושלל את ממוננו ויגיענו ועם כל זה לא שכחנו שם אלוהינו ועמדנו על מעמדנו.

כי אם ממשפחתם ובתוכם רבנים גדולים וגאונים מופלגים, ועושר רב הוציאו מספרד וכל המלאכה נמבזה ונמס אותם החרימו, וספר יחושיהם שהוציאו מירושלים מגלה עפה כתובה פנים ואחור הביאו עמם לידע שורש אחיהם הנותרים וכו… עד כאן לשונה.

הנה מבואר שיושבי עיר דאדש הם משבט יהודה מבני פרץ מזרע המלוכה דכתיב ביהו חא יסור שבט מיהודה וכו… עד כי יבא שילה והיינו דאהני ליהו שעדיין שבטם ומוראם על אומות העולם לעולם, ועוד טעמים שסיפר לי הרב יעקב בן עטייא הנזכר שיש ביניכם אהבה ואחוה ושלום ורעולואחדות ולא יש ביניכם שנאת חנם כלל ולא תשאו חרב וחנית איש על חבירו.

והנושא חרב על חבירו יתן קנס גדול ויצא מן העיר, ועוד שמרחמים על עניים ואביונים ולא תונו את הגר, ועוד שמקנאים על הזנות, ותלמוד תורה כנגד כולם. אם כן אף אם אין בכם כי אם מצות אלו די שבשכרם יושיע אותכם מכל צריכם האל המושיע, וידוע לכבוד תורתם שקיבלנו מאבותינו שאנחנו משפחת אביטבול משבט יהודה.

ולא ידעתי אם מפרץ קאתינא או מזרח ושלח אתינא, עכשיו שמעתי שיש בעיר דאדש משפחה זו כמה מהם חכמים מחוכמים מהם גבירים ושועים וחורים ובזה נתפשט אצלי הספק שמפרץ קאתינא שמו שכתוב בספר " פרח לבנון " הנזכר שיש להם ספר יוחסין שהם מבני פרץ.

ואני לדודי ועלי תשוקתו לכפול אלף שלומות מאדון השלום לכבוד הרב יצחק אביטבול אשר נפשי נקשרה בנפשך אף כי לשמע אוזן שמעתיך ועיני לא ראתך, שיכתוב כבוד תורתו אלי ענייני ומנהגי העיר בכלל ובפרט ואם יש לכם ספר יוחסין מאבותיכם הקדושים ?

וכיצד הם הנהגות ותקנות המדינה וסדר מלחמותיכם ? הכל בכתב יד כבוד תורתו אלי תשלח כי חשקה נפשי לידע מנהגיכם וחוקותיכם שאתם משכילים בכל דרכיכם וה' עמכם כן יהיה עמנו אמן כן יהי רצון.

ומבקש אני עבדכם שתבקשו רחמים עלינו מעשים טובים יש בידיכם בקשו מאלוהיכם רחמים עלינו שיטע ה' אהבה ואחווה בינינו ויעשה למען שמו המהולל בגויים ולמכן שכינתו.

עבד ה' שלמה אביטבול.

פגיעות בחיי הדת אצל יהודי מרוקו-אליעזר בשן

פגיעות בחיי הדת

הפרק השמיני סוקר את ההתאסלמות במאות ה-15-16. המרות של יהודים היו בפאס במאה ה-15. הסולטאן אבו יוסף עבד אל אלחק בן אבוסעיד ששלט בשנים 1421 – 1465, פקד בשנת קצ"ח – 1438, על העברת היהודים בפאס למללאח הסמוך לארמון המלכות.

כך נוסד התקדים לרובע נפרד ליהודים גם בערים אחרות במרוקו. ישנה סברה כי היהודים שסירבו לעבור למללאח התאסלמו. מהשם ששמרו על שמות המשפחה שלהם עד היום כמו כהן ובן שוקרון. ועד קרוב לזמננו היה ידוע על מוסלמים בפאס שהם צאצאי  היהודים שהתאסלמו, מהם הידועים בכישרונותיהם ובחריצותם.

בהתקוממות שהייתה בשנת 1465ף נגד המלך עבד אלחק אלמריני. התקוממות זו נקראת בשם " גזרות הרון ", על שם יועצו היהודי של המלך אהרן בן בטש, ובה נהרג המלך ויועצו היהודי. האספסוף פרץ למללאח ועשה פרעות ביהודים וברכושם, יהודים רבים שרצו להציל נפשם ממוות המירו דתם למראית עין.

הפרק התשיעי סוקר את ההתאסלמות במאות ה-17 – 18, היה הייתה ברובה של יחידים שהמירו כדי להשיג טובות הנאה, להקל מעליהם את נטל המס הכבד שהשלטונות הטילו על היהודים. או להשיג מזון בעתות בצורות קשות. בתקופה זו נושא ההמרות נדון הרבה יחסית בספרות ההלכה, בפרק זה מציין את הנושאים השונים שנדונו בספרות ההלכה.

הפרק העשירי דן בהתאסלמות במאות ה-19-20. גם בתקופה זו היו מושלים שכפו המרה על יהודי עירם, כמו כן היו יהודים בודדים שהמירו מרצון מהמניעים הנזכרים לעיל. המחסר סקר את המקרים שנזכרו בספרות הרבנית, בתיעוד ובספרות הנוסעים שביקרו במרוקו בתקופה זו.

הפרק האחד עשר עוסק בהתאסלמות של נערים ונערות, כל המקורות הנזכרים בפרק זה הם מהמאות הי"א והכ'. סוקר מקרים של נערים ונערות שהמירו מרצון, כדי להשתחרר מלחץ משפחתי ועול ההורים. כמו כן מוזכרים מקרים של חטיפת נערים ונערות ואיסלומם בכוח.

תופעה זו של חטיפת נערות ואיסלומן בכוח לשם נישואים עם מוסלמים, הטרידה את הנהגת הקהילה במרוקו עד לשנות ה-60 של המאה העשרים. היא ביקשה את התערבותה של יהדות ארצות הברית, שאכן נפגש נציגה עם המלך בנושא זה בפברואר 1961. ובאותו זמן הקהילה פנתה אישית למלך. להלן ציטוט ממכתב ארוך שכתב דוד עמאר נשיא הקהילות היהודיות במרוקו למלך :

                  מועצת הקהילות מבקשת להסב את תשומת לבו של הוד מלכותו לבעיה חמורה ועדינה כאחת, אשר נוגעת ללבו של כל אב משפחה, תהיה דתו אשר תהיה. מדובר בהמרת דתן ובהשאתן של נערות קטינות, וקל להוכיח כי הדבר מצביע על אפליה ממשית לרעת היהודים במרוקו.

אב מרוקאי יהודי לנערה קטינה, רשאי בהחלט לסרב מלתת את בתו לבן דתו. אבל אב זה עומד ללא הגנה כשאר בתו הקטינה ממירה דתה ונישאת למוסלמי. לו היה האב נתין זר, לא הייתה נשקפת לו סכנה דומה.

מקרים כאלו ייתכנו רק לגבי יהודים מרוקאים, למרות שלפי דת משה ולפי החוקים האזרחיים תחילת הבגרות היא בגיל 21 מלאות. מבחינה אנושית קשה להשלים עם עזיבתה של נערה קטינה את בית אביה, ואובדנה לעולמים למשפחתה. אנט משוכנעים כי יימצא פתרון לבעיה כאובה זו בהתאם לרוחם המתקדמת של מוסדות השלטון המרוקאי.

הפרק השניים עשר סוקר מקרים מהמאות הי"ח והי"ט, של התאסלמות למראית עין ושמירת מצוות בסתר.

הפרש השלושה עשר עוסק בחוזרים מהתאסלמות ליהדות, וקרבנות של עלילות על התאסלמות. במקרים בהם חזר המתאסלם ליהדותו, או שהיה קורבן לעלילה כי התאסלם וחזר בו. מבחינת האסלאם, והמציאות ההיסטורית שתי התופעות זהות. מי שחוזר מהאמונה באסלאם אחת דתו למות.

ניתנים לאדם כזה שלושה ימים כדי לחזור לאסלאם. גיל הבגרות לאחריות משפטית הוא – 15 ויכול להיות נמוך מזה. הדוגמה הקלאסית לקידוש ה' היא הסיפור על סול הנערה הצדקת בטנג'יר שבשנת 1834 הייתה קורבן לעלילה כי התאסלמה וחזרה ליהדות.

ועל כן נידונה על ידי הקאדי הראשי של פאס לכריתת ראשה. מאז הפכה לדמות של קדושה, חוברו עליה סיפורים ושירים ומצבת קבורתה בפאס היא מוקד לעליית נשים וגברים.

עדות אישית של הרב ד"ר משה עמאר, כותב ההקדמה של הספר והוא ידידו של פרופסור אליעזר בשן.

מידגם מהאמור בחיבור זה על פגיעות ביהדות וביהודים, ראיתי במו עיני במחצית המאה העשרים. נוכחתי במקרים של שריפת בתי כנסת, רצח יהודים, התעללויות של נערים מוסלמים בנערים יהודים, וידועים לי מקרים לא מעטים של חטיפת נערים ונערות יהודיות בשנות החמישים והששים.

לצערי חזיתי זאת על בשרי במשפחתי, וזו הפעם הראשונה אשר אני מרשה לעצמי להעלות תמצית המקרה בכתב, ועוד חזון למועד לכתוב סיפור זה במלואו. במסעותי למרוקו ביקרתי בבתים של יהודיות שנישאו למוסלמים באונס או ברצון מאולץ.

 נפגשתי עם מוסלמים דור שלישי ורביעי להורים שנאנסו להמיר את דתם, והם שומרים עניין זה בסוד ; סייעתי לאישה יהודיה שנישאה למוסלמי להחזירה ליהדות ולהעלותה ארצה, יחד עם בתה שנולדה לה מהמוסלמי.

מסוף שנות השמונים של המאה העשרים, נסעתי למרוקו כמעט מדי שנה למטרה גחויה ונסתרת. המטרה הגלויה הייתה להרצות במחנה קיץ בסמינר לרבנים ולמורים יהודים במשך שבועיים. ההרצאות התקיימו בבוקר לגברים, ואחר הצהרים לנשים. אחרי הסמינר נשארתי במרוקו למשך כשבועיים לחיפוש ואיתור תיעוד, וכתבי יד מיצירותיהם של חכמי מרוקו.

המטרה הנסתרת הייתה להתחקות אחר בן אחותי שנעלם בשנת 1960 בהיותו כבן שלוש. הוא יצא לשחק ליד הבית כדרכו, ולא שב. חיפשנו אותו בכל העיר וסביבותיה, אך העלינו חרס בידינו. כמובן, המשטרה והרשויות לא נקפו אצבע, הם שאלו אם אנו חושדים במישהו שהעלים אותו.

מאחר שהתשובה הייתה שלילית, אמרו, כשיהיה לכם שם של חשוד, הודיעו לנו. השמועה נפוצה שהוא נלקח על ידי ערביה שאין לה ילדים, ומקובל אצלם סגולה בדוקה, שעקרה המאמצת ילד יהודי ומגדלת אותו כמוסלמי, תיפקד בילדים משלה.

האבל שפקד את המשפחה היה כבד ואינסופי. אין שבעה, אין חודש, אין שנה. ההורים, מיום שנלקח מהם הבן, עולם חשך בעדם הם כבו ולא עלה עד חיוך על פניהם. המשפחה השקיעה סכומי מכסף עצומים בחיפושים באופן עצמאי, אך לא העלתה דבר. לאחר כשנתיים עלינו אצרה בלב כבד, בהשאירנו אותו מאחור. אולם הפצע שנוצר בעקבות היעלמו לא הגליד, אלא הלך והתעצם אצל ההורים.

פינת ההלכה – לפי חכמי מרוקו-עיקר התשובה לענות ברוך הוא וברוך שמו.

 

רבי יוסף קארו

"נצח שלום"

ביסוס דברי מרן השולחן ערוך למרן רבינו יוסף קארו בתוספת ביסוס מנהגי ישראל הקדמונים הקדושים לאור דרכו, שיטתו ופסיקותיו של גאון ישראל וקדושו שר התורה והענווה, גאון המצוות מרן הרב שלום משאש זצוק"ל ראב"ד מקודם ורבה הראשי של ירושלים דדהבא. כפי שהובאו בספריו: תבואות שמ"ש, שמ"ש ומגן, מזרח שמ"ש ועוד.  וכפי שיטתו שהתווה בכתב ובעל-פה. בתוספת ביאורים ומקורות מחכמי מרוקו ומשאר חכמי ספרד ההולכים בשיטת הרב זצ"ל כפי שהתווה בספריו.

 עניית ברוך-הוא וברוך שמו בברכות

(לסימן קכ"ד בשולחן-ערוך 

     מנהג כל חכמי מרוקו במשך דורות רבים היה לענות ברוך הוא וברוך שמו על כל ברכה ששומעין בין יוצאים בה ידי חובה ובין שאין יוצאים בה ידי חובה. ומנהג זה נהגו בו כולם גם רבנים גדולים ועצומים וגם כל העם כקטון כגדול.    

       מיום בואי לארץ ועד עתה לא שיניתי שום מנהג ממה שהייתי נוהג במרוקו ומנהג  זה  לענות ברוך הוא וברוך שמו, בכלל.    

     מנהג  זה  לא היה מיוחד לעדה מסוימת או לקהילה זו או אחרת אלא כל חכמי מרוקו בספריהם ובמחוזותיהם העידו שכך היה המנהג ולכן אין לשנותו.      

       דעת הרב החיד"א (=הרב חיים יוסף דוד אזולאי) בספרו יוסף אומץ – "ומנהג העולם יודעים ולא יודעים לענות ברוך הוא וברוך שמו אף בברכה שיוצאים בה ידי חובה".    

נראה מדבריו אלו שחזר בו ממה שהסתפק בדבר בספרו ברכי יוסף ולכן המסקנה היא : "שצריך ללכת אחר מנהג העולם בסגירת עיניים דוודאי מיוסד הוא על האמת".

     כתב מרן רבינו יוסף קארו בשלחן-ערוך (סימן קכ"ד סעיף ה'): "על כל ברכה שאדם שומע בכל מקום אומר ברוך הוא וברוך שמו". והראייה הגדולה ביותר (יותר מהמנהג ומדברי הרב החיד"א) היא: נראה שכן דעת מרן והטור (=רבינו יעקב בעל הטורים) והרא"ש (=רבינו אשר) בסימן קכ"ד סעיף ה' שסתמו דבריהם וכתבו: "שעל כל ברכה שאדם שומע בכל מקום אומר ברוך הוא וברוך שמו" שמלבד סתימת הלשון בשלחן-ערוך גם דקדוק לשון השולחן-ערוך "כל ברכה…בכל מקום.. "מלמדת שכל הברכות גם אלו שיוצאים בהם. ידי חובה וגם אלו שלא יוצאים בהם ידי חובה, יש לענות ברוך הוא וברוך שמו.  

   כתב רבינו יעקב בעל הטורים: "ושמעתי מאבא מארי שהיה אומר על כל ברכה וברכה שהיה שומע בכל מקום ברוך הוא וברוך שמו וזהו שאמר משה רבינו עליו השלום (דברים) "כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו" ועוד, אפילו כשמזכירין צדיק בשר ודם צריך לברכו שנאמר: (משלי י' ז') זכר צדיק לברכה".

    חובה גמורה לעשות ברוך הוא וברוך שמו משום שאסור לשמוע שם ה' ולא לגדלו כדברי הפסוק וכדברי משה רבינו: "כי שם ה' אקרא", כשקוראים בשם ה' השומעים צריכים לגדלו: "הבו גודל לאלהינו". והמברך מגדל את שם ה' במה שאומר: "ברוך אתה ה'" ואין בזה שום הפסק כלל ואדרבה חובה היא לעשות כן. 

טו.    ראוי למחות בידם בכל תוקף, באלה שעוברין על דברי מרן הקדוש (=רבינו יוסף קארו) שקיבלנו הוראותיו אפילו נגד אלף פוסקים(!) ויש לדבריו, לענות ברוך הוא וברוך שמו יסוד וסמך מדברי התלמוד המדרש והפוסקים. ואלו שאינם עונים לגמרי עושין חילול ה' שהכל עונים והם שותקים כאילו אינם מסכימים לזה ועוברים על דברי השולחן-ערוך וגם משום: "אל תיטוש תורת אמך" (משלי) ומוציאים עצמם מן הכלל וצריך להעמידם על-זה דלא טוב עושים.  ומנהג זה לענות, ראוי לחזקו ולאמצו.

א.      עיקר התשובה לענות ברוך הוא וברוך שמו.

כג. בעל תשובה יזהר במיוחד לענות ברוך הוא וברוך שמו.

תשובה ר"ת תשמור ברוך הוא וברוך שמו, לרמוז דבעל תשובה צריך אזהרה גדולה עד מאד לשמור ולעשות להיות עונה על כל ברכה ששומע ברוך הוא וברוך שמו, דתחת שהיה ע"י מעשיו הרעים נרגן מפריד אלוף עכשיו שחזר בתשובה צריך לעשות יחוד לשמו ית'. כפי אשר תשיג ידו, וזה אחד מיוחד מעיקרי הדת, שצריך לשמור שמירה מעולה, שיהיה עונה ברוך הוא וברוך שמו על כל ברכה שישמע.

ב.       כשעונים ברוך הוא וברוך שמו – מייחדים שם ה' – כל שמותיו של ה'.

שבעניה זו יש יחוד גדול שעל ידה מתייחדים שמותיו של הקב"ה "הוי"ה אהיה"-"הוי"ה אדני", דברוך הוא כנגד שם הוי"ה וברוך שמו כנגד "אהיה אדני", והנה ברוך הוא סופי תיבות גי' אהיה, וברוך שמו ס"ת גי' הוי"ה. והנה אותיות י"ה דשם הוי"ה הם כנגד הוי"ה אהיה שהם כנגד ברוך הוא, ואותיות ו"ה הם כנגד הוי"ה אדני שהם כנגד ברוך שמו. ועוד צריך לכוין בברוך הוא, אהיה לבוש לשם ס"ג, ובברוך שמו יכוין אדני לבוש לשם מ"ה. והנה ארבעה שמות הוי"ה אהיה הוי"ה אדני גי' חקל. ועוד אהיה עם ס"ג ואדני עם מ"ה גי' קצ"ד, אותיות צד"ק.

ג.       עיקר עבודת ה' – עניית הברכות וברוך הוא וברוך שמו.

ואפשר לרמוז לזה מה שאמר הכתוב (משלי ד' ב') כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו, מלת לקח גי' ד' שמות אהיה ס"ג אדני מ"ה כאמור. והנה עיקר כל התורה והתפלות והמצות הכל תלוי בברכות דזהו עיקר בריאות העולם דלא ברא הקב"ה העולם כי אם בשביל שיכירו בני האדם מלכותו וגדולתו ויקבלו עליהם מלכותו ביראה ואהבה, ועל כל דבר ודבר יהיו מברכים אותו ומזכירים מלכותו כדי שיהא ניכר שעול מלכם עליהם, ואין להם שום עסק זולתי עול קיבול מלכות שמים עליהם, ואין לקח טוב נתתי לכם תורתי, לכם תורתי עם חשבון נקודותיהם גי' זו עניית הברכות עם הכולל. ואומר שעיקר העבודה הם הברכות ועניית ברוך הוא וברוך שמו כרמוז בכי לקח טוב כמו שכתבנו. וכשתהיו זהירים וזריזים בברכות וענייתם בזה פשוט שתקיימו התורה ולא תעזבו אותה,וזהו תורתי אל תעזובו ע"י שמירת הברכות. עוד כי לקח טוב נתתי לכם ס"ת בחיים לרמוז דעיקר החיים  בעוה"ז ובעוה"ב היא עניית הברכות כרמוז בכי לקח טוב כמו שכתבנו, ועל זה אמרה התורה ובחרת בחיים.

א.      הברכות וברוך הוא וברוך שמו – ממתקים הדינים וזוכה לחיים טובים.

ואפשר לומר עוד בזה מה שאמר הכתוב (דברים ט"ז כ') צדק צדק תרדוף למען תחיה וגו' דמלת צדק גי' אהיה אדני מ"ה שהם כוונת ברוך הוא וברוך שמו כמו שכתבנו. וידוע דכל עיקר עבודתנו וברכותינו הוא לעילוי השכינה הנקראת צדק ובזמן שנקראת צדק היא דין קשה שכולה גבורות ודינין, וע"י הברכות והצדקות היא מתמתקת ונעשית צדקה, וזהו צדק צדק דהיינו כוונת ברוך הוא וברוך שמו שהיא גי' צדק בשביל צדק והיא השכינה תרדוף כדי שתעשה לה מיתוק ותשפיע לה חיים טובים שהם החסדים, ובזה גם אתה תזכה למען תחיה וירשת את הארץ שהיה לך חלק בשכינת עוזנו הנקראת ארץ חיים.

ב.       על ידי שעונים ברוך הוא וברוך שמו – שמו של ה' מתגדל – ומתרומם.

והנה חקל עם צדק גי' לבש. ויש לפרש בזה מה שאמר הכתוב (תהלים צ"ג א') ה' מלך גאות לבש, לרמוז שע"י עניית ברוך הוא וברוך שמו שהכוונה שלהם גי' לבש, בזה השי"ת מתרומם ומתגדל ולובש גאות מלכות ושכינת עוזנו מתתקנת ומתמתקת כראוי, וזהו ה' מלך גאות לבש לבש, אמר לבש שני פעמים לרמוז שע"י עניית ברוך הוא ברוך שמו שהכוונה שלהם גי' לבש כאמור בזה ה' מלך גאות לבש, ועוז התאזר אף תכון תבל בל תמוט, תבל רומז לשכינת עוזנו, ותבל גי' ב' רי"ו דהיינו שמתמתקים גבורותיה ודיניה. עוד יש לפרש עז התאזר מלת ע"ז גי' אדני עם י"ב אותיותיו במילוי. ואומר שע"י עניית ברוך הוא וברוך שמו שהכוונה שלהם גי' לבש כאמור מתחברת עם דודה שכינת עוזנו ומתחבקים חיבור גבור, וזהו משמעות ברוך הוא וברוך שמו, ברוך הוא כנגד קב"ה, וברוך שמו כנגד שכינתיה, וזהו שאמר ה' עז התאזר דהיינו ע"י עניית ברוך הוא וברוך שמו שכוונתם הוא חשבון לבש כמו שכתבנו בזה ה' עז התאזר דהיינו שעלתה שכינתו שהיא עז כאמור ונתאזרה ונתחבקה עמו, וזהו עז התאזר והדינים והגבורות שבה נתמתקו. וזהו אף תכון תבל בל תמוט. תבל גי' שני רי"ו שהם גבורות נתכוונו ונתמתקו. 

באדיבות מר שלמה בן לולו

Une histoire de familles-Abbou

une-histoire-fe-famillesRabbi Abraham Haim Abbou

Fils de rabbi Shemouel. Il fut envoye comme emissaire de Safed et deJerusalemen Inde en 1869, puis en Afrique du Nord en 1887.

Jacob Hay Abbou

Arriere petit fils du fondateur de la famille en Terre Sainte. Ne a Safed en 1902, il fut comme tous les proteges francais declare sujet ennemi et expulse avec sa famille par les Turcs des la declenchement dela PremiereGuerreMondiale.

La Franceenvoya un bateau pour amener les refugies en Corse, parmi kesquels plusieurs centaines d'originaires du Maroc des familles Toledano, Berdugo, Zrihen ect….Apres la guerre, ils revinrent en Galilee mais un certain nombre d'entre eux preferent rester a Ajaccio ( Ajaccio, ville de France, chef-lieu du département dela Corse-du-Sud et dela Région Corse) ou ils fonderent une synagogue.

Moise Abbou

Grand notable de la communaute de Monstaganem. Il fut designe en 1850 comme commissaire delegue du Consistoire d'Oran a Mostaganem  (  Mostaganem (arabe:مستغانم), est une ville et chef-lieu de la wilaya de Mostaganem en Algérie. )

Rabbi Maimoun Abbou 

Fils de rabbi Reouben Celebre Grand Rabbin de Mostganem en Algerie, seconde moitie du XIXeme siècle. Auteur de quatre livres publies a Livourne, don’t le plus connu " Hessed veemet ", publie en 1865 et rredite en 1931, traite des coutumes de deuil, des preceptes rituels relatifs aux deniers devoirs de visite aux malades, en arabe dialectal algerien.

Ses autres livres : " Deguel Reouben " en 1867. " Bnei Reouben " en 1864, " Mate Reouben " en 1867, " Chebet Yehouda " en 1874' commentaire de l'Ecclesiaste. Son fils, Joseph, fut le president de la communaute de Mostaganem jusqu'en 1933.

Maxime Abbou

Fils de Joseph, fils de Mimoun, celebre avocet, ne a Moostaganem en 1895. Il fut Batonnier de de l'Ordre des avocats de Mostaganem dans les annes trente, et le president de la section locale du parti radical socialiste

Menahem Ben Abbou

Un des grand notables de la communaute de Meknes a la fin du XIXeme siècle. Il epousa sa cousine Esther Ohana , la fille du grand richard deMeknes, Yaacob Ohana.

Grand negociant, receveur de la poste francaise et vice consulde France,ilfavorisa l'ouverture de la premiere ecole de l'Alliance aMeknesen 1901. Etabli ensuite a Rabat, il fut un des rsres juifs marocains a aquerir en 1927 la nationalite francaise sans avoir a quitter le pays comme le stipule la clause de l'allegeance perpetuelle adoptee parla Conventionde Madrid de 1880.

A la demande du Resudent general Theodore Steeg, le nouveau sultan Sidi Mohamed Ben Youssef, le releva avec les members de sa famille, du devoir d'allegeance perpetuelle. Il s'installa ensuite comme colon dans la region deRabat.

Victime de la crise economique qui toucha tardivement le Maroc après le krachde Wall Streeten 1929. Il mourut ruine aRabaten 1939. Son oetit fils, Marcel Benanou lui a consacre son dernier livre " Menahem Mimoun, une époque familiale

Mimou Ben Abbou

Frere de Menahem. Grand commercant et notable de la communaute deMeknesau debut du XXeme siecle. P resident de la communaute au debut des annes vingt, il fut a l'origine d'une initiative unique dans l'histoire du judaisme marocain : la creation d'un nouveau mellah aMeknes.

Face au surpeuplement et a l'insalubrite du vieux mellah, il prefera a la proposition dela Municipalitede mettre a la disposition des familles aisees des terrains pour u edifier leurs maisons dansla NouvelleVilleeuropeenne, la construction d'un nouveau quartier juif proche de l'ancien.

Il ne put malheureusement voure la realisation de son projet, emporte par la maldie en 1924 alors qu'il etait alle inviter son frere Menahem a Rabat au marriage de sa fille ainee, Mazaltov avec Amram Toledano ( les parents de l'auteur de ce livre ).

Il fut le premier a etre enterre dans le nouveau cimetiere acquis sur son initiative par la communaute et jouxtant le Nouveau Mellah

Geoges Ben Abbou

Fils de Menahem. Presudent dela Communautede Port Lyautey dans les annees 1950, administrateur de l'organe du Conseil des comminautes Israelites du Maroc, "La Voixdes Communautes " et tresorier du Conseil des Communautes jusqu'en 1956.

Albert Ben Abbou

Fils de David, fils de Mimoun. Administrateur de societes aParis, ne aRabaten 1918. diplome d'Etudes Superieures de Latin etde Grec,ilfut en 1937 le premier bachelier juif de Meknes.

Victime des lois discriminatoires deVichy, dut interrompre ses etudes a l'Univesite de Bordeaux en 1940 et rentrer au Maroc ou il se convertit avec son oncle Maurice Benabou, comme agent d'affaires

.Apres l'independencedu Maroc,ils'installa aParisou il se distingua dans la promotion immobiliere.

Marcel Ben Abbou

Fils de David' petit fils de Menahem' professeur d'histoire romaine a l'Universite de Paris-Censier. Ne aMeknesen 1938, il fit ses etudes a l'Ecole Normale Superieure de Paris. Ou il obtient son aggregation.

Il consacra sa these de Doctorat a " La resistance berbere a la romanisation de l'Afrique du Nord ", parue en livre chez Maspero. Parallelement a son activite scientifique, il fut avec Geoeges Perec un des fondateurs de L'Ouvroire de Litterature Potentielle, don’t il est le secretaire " definiment provisoire ".

Depuis quelques annees il s'est egalement lance avec success dans l'ecriture, publiant tour a tour des livres aux titres intriguants, bien dans l'optique des interrogations de l'Olipo sur l'ecriture, prix de l'Humour noir, qui a ete traduit en allemand, italien, anglais et japonais, puis " Jette ce livre avant qu'il ne soit trop tard " reflexions profondes et humoristiques sur la difficulte d'etre auteur et..lecteur.

Son troisieme livre " Menahem, Mimoun, une apopee familiale, " traite de la difficulte d'ecrire frontalement l'epopee de sa famille, comme il en avait fait le projet encore enfant a Meknes, donnant au passage une description tres emouvante de son milieu familial dans la comminaute juive de Meknes dans les annees quarante et cinquante, avant le grand exode versla France, largement precede par le sien propre.

Maxime Ben Abbou

Fils de Maurice, petit fils de Mimoun, medecin gyneologue a paris, il fut en 1955 le premier Marocain Laureat du Prix du Concours General de France et de l'Empire francaus qu'il recut des mains du President Coty a l'Elysee.

Cet evement culturel symptomatique de l'integration des juifs marocains dans la culture francaise, recut un tres large echo' alors qu'au Maroc la lutte pour l'independence atteignait son paroxysme

Isaac Abbou

Fils de David; Un des plus remarquables dirigeants du judaisme marocain au XXeme siècle. Ne a rabat en 1896 d'une famille originairede Tetouan,ilfut tour a tour president des communautes deRabatet deCasablanca. Il fut un des partisans les plus determines a l'adhesion du judaisme marocain au Congres Juif Mondial et represent le Maroc en1951 ala premiere reunion dela SectionNord-Africainedu Congres Juif Mondial qui se tint a Alger.

Profitant du flou du Dahir de 1945 reorganisant les Comites des Communautes et autorisant les presidents des Comites des Comminautes a se reunir a Rabat une fois par an, il chercha au cours de la secode reunion en1947, aelargir cette autorisation pour fonder un organisme representative du judaisme marocain en creant, sans demander l'autorisation des autorites de controle, un Bureau Federal permanent ayant son siege a Rabat.

Il se heurta a la mefiance de l'Administration qui n'apprecia guer cet esprit d'independence et il fut contraint de demissionner la meme annee de la presidence de la communaute deCasablanca.

Il fit preuve du meme esprit critique en condamnant, au retout d'une visite en Israel en 1953, les luttes partisans entre les emissaries de l'Agence Juive, qu'il accusa de passer leur temps a defendre les partis qui les avaient nommes, au lieu de trouver des solutions originales pour encourager la alya problematique des classes moyennes.

Les emissares d'Israel plaident chacun pour leur propre parti et sont incapables de donner aux candidats aises des renseignement concrets sur la situation economique.

Comment s'etonner que les individus émigrés jusqu'ici du Maroc etaient, dans leur majorite, des dechets des mellahs de ce pays, n'ayant pour la profession que des occupations douteuses ?

Auteur d'un livre devenu classique : " Musulmans andalous et Judeo-Espagnols, consacre a l'histoire et a la culture des Arabes et des Juifs en Espagne et au Maroc. Il se retire a Paris, visitant annellement le Maroc et c'est au cours de l'un de ses voyages qu'il devait mourir en 1961

R.Raphael Abbou.

Rabbin ne a Tiberiade, descendant de la célèbre famille des abbou d'Algerie. Il epousa la fille de rabbi Mordekhay Ohana, descendantde rabbi Raphael Ohana, le célèbre rabbin originaire deMeknes.

En 1950 il fut pressenti par les fondateurs americains de l'oeuvre d'Otsar Hatorah – des juifs d'origine syrienne installes aNew Yorksous la direction de M. Shalom – por fonder un reseau d'ecoles talmudiques au Maroc .

Il reussit en moins de trios ans de mission a poser les bases de ce qui allait devenir le plus grand reseau d'ecoles religieuses au Maroc.

 Il commenca par fonder un Talmud Torah aCasablanca, puis aRabat. Il signa avec les villes ou existaient déjà des ecoles religieuses modernes " Em Habanim ",Meknes,Fes, et Sefrou, des accords avec les communautes prevoyant un soutien financier en contre partie d'une intervention dans la fixation des programmes et la designation des maitres.

Avec la grande vague des departs après l'independance du Maroc de Otsar Hatorah, parllelement avec les Loubavitch, prit de fait en charge toute l'education religieuse au Maroc, disposant a ce jour de la plus grande yechiva du Maroc, " Nevei Shalom " a Casblanca

Mardoche Ben Abbou

President de la communaute de Bone dans les annees quarantes

R. Moche Ben Abbou

Rabbin ne a Beni Mellal en 1928. De1958 asa alya en 1961, il dirigea la grande yechiva Neve Shalom de Casablanca. Rabbin du nouveau quartier de Guilo aJerusalemde1977 a1988.

Albert Ben Abbou.

Administrateur israelien, ne aCasablanca. Officierde Tsahal,ilfut le conseiller de David Levy pour les affaires juives au ministere des Affaires Etrangeres de1988 a  1992, puis membre de la mission militaire de l'ONU en Yugoslavie.

עליית יהודי האטלס-יהודה גרינקר

שליחים אלה, נושאי נס הבשורה ודגל הגאולה, שירכו דרכם בנתיבים נעלמים, זרועי חתחתים וסכנת נפשות כשהאידיאל היה להם צידה לדרך והחזון, נר לרגליהם ולהוציא פזורי האומה ממעמקי חשכת הגלות, לאור החופש והדרור.

מאז שליחותו של יבנאלי ז"ל לא ידענו שליחות אחרת כה מרתקת ומעניינת, כ רצופת אגדות והרפתקאות כשליחותו של יהודה גרניקר בקרב יהודי האטלס.

האגדות וההרפתקאות המסופרות בספר זה מזכירים לנו את מה ששמעו בילדותנו של אחינו בני ישראל שמעבר לנהר הסמבטיון, על עשרת השבטים, על מלך המשיח וכדומה.

 בתוקף תפקידי דאז עקבתי מכאן , מהארץ, אחר שליחותו של יהודה גרניקר, קיבלתי את העולים שהוא שלח מהאטלס ולוויתי אותם למקומות התיישבותם, בתענך, הלכיש ובאזורים האחרים.

שמעתי מפיהם סיפורים ואגדות על יהודה והמשיח. על עלילות הגבורה שלו, אומץ לבו, כושרו להיחלץ מהמיצר ומכל מצב ביש ומסוכן שאליהם נקלע, ומעל לכל, על אהבת ישראל ומסירות הנפש הפועמת בקרבו.

 מדי דברם בו הם אופפים את דמותו במסטיות ומסתורין. על אץ היותי בן מרוקו, עולים אלה היו בעיני יצורים חדשים שמעולם לא ראיתי ושמעתי על מקומות מוצאם המוזרים כל כך ובלתי ידועים עד שלשוא חיפשתי אחדים מהם במפה הרשמית של מרוקו.

חרדה כפולה קיננה בלבי עם צאתו של יהודה גרניקר. חרדתי לבריאותו ולשלומו, ביודעי כי מצב בריאותו רופף היה בצאתו ושסכנות רבות יארבו לו בדרכו. בטוח הייתי שזיק חזונו הציוני ועברו החלוצי יהיו לו למאגרי כוח ואון למלא את משימתו.

חרדתי גם שעם עלייתם של יהודי האטלס, הם יעלו בגופם בלבד ואילו את רוחם ונשמתם ישאירו בנכר, כוונתי לתרבותם, לשונם, לבושם, וכל הווי החיים אשר יצרו בידיהם או ברוחם במעמקי הדורות מאז שבתם במומי הרי האטלס מזה דורות.

בשובו ארצה אחרי שליחות קשה ומפרכת אך גם מוצלחת, רווח לי ופגו חרדותי. הוא חזר בריא ושלם, סייר ברחבי הארץ ופגש את צאן מרעיתו מי בכפר ומי בעיר, ומצא אותם מעורים בחיי העבודה והיצירה. היו ביניהם שלא יכול היה להכיר אותם, הם השתנו בלבוש, בהופעה, בדיבור ובאורח חיים

הם קפצו בפסיעה מעל דורות רבים, ובכך התחוללה בחייהם מהפכת חומרית ורוחנית. חקלאים היו בעבר כאשר הלכו אחרי מחרשת עץ וצמד חמורים, והים הם חקלאים טובים יותר הנוהגים בטרקטור ובקומביין, לא כאריסים משועבדים לערבים אלא כעצמאיים מיישבים ומעבדים את נחלת אבותם – נחלתם.

האטלס –  עמוד הנושא את השמים.

המיתולוגיה היוונית מייחסת את השם אטלס לבנו של הטיטאן איאפטוס ואחיו פרומיתיאוס, אחד מן הגיגאנטים שנלחמו בזאוס, וכעונש הוטל עליו לסמוך בכתפיו את העמודים עליהם נשענים השמים.

ביחד עם השקפה זו ועם התרחבות האופק הגיאוגרפי של היוונים הלכה ונתפתחה השקפה אחרת, שקשרה את השם אטלס בהרים הגבוהים של אפריקה הצפונית מערבית. רכס הרים זה הוא העמוד הנושא את כיפת הרקיע. גילגול הלניסטי של הקשר המיתי בין אטלס וההרים של אפריקה הצפונית הוא הסיפור של פירסאוס, שהעניש את אטלס, מלכו של חבל ארץ זה, על אי הכנסת אורחים והפך אותו להר גבוה.

הרי האטלס.

שם כולל לשלשלות הרים באפריקה הצפונית המערבית. הרי האטלס משתרעים מן הים התיכון בצפון ועד מדבר סהארה, בדרום וממפרץ סירטה במזרח עד חוף האוקינוס האטלנטי במערב. הגבול הדרומי נמשך בקו ישר לערך משפך דראע, במערב ועד העיר גאבס במזרח.

אורכם של הרי האטלס כ –2300 ק"מ. רוחבם הממוצע כ –300 ק"מ, והשטח שהם תופשים 700.000 קמ"ר בקירוב, הם כוללים את האזורים החשובים ביותר של ארצות מרוקו, אלג'יר ותוניסיה.

הרי האטלס נחלקים לשלוש שלשלות מקבילות : אטלס החוף בצפון – מקביל לחופי הים התיכון : האטלס המרכזי, והאטלס הגבוה שבדרום מערב מרוקו.

הרי האטלז הם סדרת הרים צעירה, שנתהוותה בעידן השלישוני, והם הדוגמה היחידה של הרים מעירים בכל אפריקה. ביסודו של דבר, הם המשך של אזור הרי הקמטים של אירופה הדרומית, ואולם זולת הקימוט גרמו להתהוות גם פעולות של התרוממות ושבירה, בעיקרם מורכבים הרי האטלס משתי שלשלות הרים כבירות, צפונית ודרומית, שכוללות טורי הרים, בעלי מבנה שונה לפעמים בתכלית.

לשתי השלשלות צורה של קשתות שטוחות, ביניהן – רמה, שנקראת על שם ימותיה המלוחות " רמת אל שוטוט " ( שוט – אגם מלח ), במערב מתאחדות שתי השלשלות ומגיעות בחלק הנקרא " האטלס הרם " לשיאים הגבוהים ביותר ( תמג'ורט4700 מטר).

בעוד שבמרוקו שתי השלשלות הנקראות כאן " האטלס הרם " וה " אטלס התיכון ", סמוכות זו לזו, הן מתרחקות והולכות במזרח כך שהן מהוות שלשלות נפרדות, שביניהן משתרעים שטחי רמה נרחבים.

באלג'יר נקראת השלשלת הצפונית " אטלס התל " או האטלס החופני, ואף האטלס הקטן או הנמוך, ואילו הדרומית נקראת " אטלס הצחרא ". השלשלות, כלל שהן נמשכות יותר לצד מזרח, הן מתמנכות יותר, כפי שמוכיח הגובה של השיאים הבולטים.

בתוניס, בה גובה השיאים מוסיף לרדת עד1600 מטר, חוזרות שתי השלשלות ומתקרבות זו לזו עד שהן מסתיימות ב " כף הלבן " וב " כף בון ". לשלשלות אטלס ראשיות אלו מסונפות שלשלות צדדיות אחדות, שהחשבוה שבהן היא " אטלס הריף ", שמתחילה במיצר גיבראלטאר ונמשכת מזרחה, ושמבחינת התהוותה אינה אלא המשכם של הרי סיירה נוואדה בדרום ספרד. הרי האטלס בנויים סלעים כמעט מכל העידנים, אך אם לא במידה שווה.

נשות חיל במרוקו – אליעזר בשן-קינה על אשת רבי שלמה טולידאנו

בקינה על אשת רבי שלמה טולידאנו נאמר :

 

ספדו קהל ועדה / לחסרון יונה תמה

אשת חיל כבודה / בת מלך פנימה

 

אבלה נבלה אומללה / בכל מכל כל כלולה

עליה מעַי אוחילה / אריד בשיחי אהימה

 

נשים יקרות ספדוה / דרשו, הנמצאת כמוה

עם בעל נעוריה / קשרה קשר על קימא

 

יראת ה' היא טהורה / בלבה הייתה שמורה

בדעת זכה וברה / קורין לה חכמה

 

דומה לתמר הייתה / גולתה הועלתה

שבתה סבתא מביתא / היית מאכל לרימה

 

ומסוה הבושה / פניה תמיד כִסה

לזאת יקרא אשה / כנגדלות איומה

 

דת אלוהים חי ציתנית / רחמנית ובישנית

שתקנית ולא דברנית / במעשיה תמימה

 

בת חכמים חרשים / מגזע תרשישים

יראי ה' לקדושים / אשר בארץ המה

 

נודע בעלה בשערים / גם בן ואח לה מכתירים

המה הגיבורים / משיבי השערה מלחמה

 

חסין קדוש ישם חבלה / בנעימים וגורלה

ישלם את פעלה / ותהי משכורתה שלמה.

כלומר, האישה הצטינה בחכמה, הייתה יושבת בית, נאמנה לבעלה, ביישנית צייתנית ורחמנית.

רבי שלמה אביטבול מצפרו חיבר קינות, שהודפסו בסוף ספרו, לדוגמה :

אעורר נהי ונהיה, קינים וקינות אחבירה, על אשת חיל נקיה, יראת ה' טהורה. עוז הדר לבשה במלאכתה, מתניה חגרה בת יכיל, צופיה הליכות ביתה, ולחם עצלות לא תאכל, בעלת דת ושכל דעת נקיה וברה.

המשפט האחרון מיוחד בציינו שהאישה הייתה בעלת שכל ודעת, והמשורר ראה לנכון לציין בתוך שבעת הקינה.

בקינה בת שמונה בתים, שפורסמה בספרו של רבי יהושע מאמאן מצפרו על אשת חיל נאמר בין השאר :

נטיעה הוגנת, בת שרפים עומדים, ביישנית ורחמנית, גומלת חסדים, לעניים מרודים, יתומים ואלמנות, בדברים נחמדים, ומשלוחו מנות

ימים וגם לילות, בת מלך כבודה, מצוות אין בטלות, תורה ועבודה, נר חלה ונדה, ודרך תבונות, יָאָה וחסודה, עלתה על כל הבנות.

התכונות שהנפטרת הצטיינה בהן, היו בין השאר ביישנות, רחמנות גמילות חסדים וקיום המצוות המוטלות על נשים, וכן הייתה אישה נבונה.

האישה צריכה להיות כפופה לבעלה.

בספר דרושים שחיבר רבי יעקב בן שבת בשם רוח יעקב, מוגדרת האישה האידאלית כך :

אשת חיל מי ימצא לזאת יקרא אשה וקורין לה אישה חכמה..ופילכא, מכבדת את ביתה כבוד והדר תעטרהו ששון ושמחה ימצא בה כי שם צוה ה' את הברכה, חכמות נשים בנתה ביתה….על זאת יתפלל כל חסיד לעת מצוא זו אשה להיות לו לעזרה עזר כנגדו בנות ישראל סומכות…

כפיה פרשה לעני והנייתה קרובה ומצויה היא בביתה…וסימן יפה באשה הוא אם תהיה כפופה וכבושה הא ודאי אשרה כשרה ובעלת שכל…אם היא כפופה לפניך עד גדר שאתה נראה לפניה בעל קומה והיא קצרת קומה וכיוון שכל הא ודאי אשה משכלת היא יורדת לעומקן של גברים וראויה היה לימלך עמה על כל דבר ודבר.

החידוש שבדבריו הינו, שעל האישה להיות כפופה לבעלה. בכך נבחנת חכמתה ואז מן הראוי שבעלה יתייעץ עמה.

אישה שאינה מתאווה למותרות.

בספר דרושיו בעברית כתב רבי דוד דאנינול " אשת חיל " כי :

האישה השלמה והכשירה רבת המעלות הגם שהיא אשת חיל שהוא העשיר בעל הממון שיכול להשלים חפצה ולמלא כל רצונה היא אינה נותנת עיניה בממון בעלה ואינה מתאווה למותרות…לכן בטח בה לב בעלה ומוסר כל ממונו בידה.

בכתב יד שכתב רבי חיים טולידאנו, על זקנתו נאמר : נפרה לבית עולמה האשה יראת ה' הצנועה במעשיה.

האישה האידאלית עוסקת כל חייה במלאכה.

רבי יוסף הרוש כתב דרושים והספדים לגברים ולנשים. בספרו " גביע יוסף " דרוש ח' לנשים הנפטרים, ציטט אמרות חז"ל, העוסקות בעבירות, שבגללן מתות נשים בעת לידה, והסביר כל אחת מהן, בהמך דרש על כל מלה מתוך " אשת חיל ", על דרשה צמר ופשתים , אמר :

רז"ל אמרו שהייתה לאה תמיד עוסקת בצמר לפי שהבטלה מביאה לידי זימה, ולכן צריכים הנשים לעסוק במלאכה, וזהו דרשה מצר ופשתים ותעש בחפץ כפיה וסמוך ליה כל ימי חייה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 124 מנויים נוספים

מאי 2012
א ב ג ד ה ו ש
    יונ »
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר