מפאס לירושלים אלכ.ש.


מפאס לירושלים-אלכסלסי שמעון

מפאס לירושלים-אלכסלסי שמעוןמפאס לירושלים

ראשיתו של הקיבוץ היהודי במרוקו וביחוד בפאם

מרוקו היא ארץ של ניגודים: שפלה רחבה ופוריה, מיושבת בצפיפות ביישוב חקלאי ועירוני; הרים גבוהים מכוסים יערות בצלעותיהם ושלג בראשם; מדבר סלעי לוהט המהווה חלק ממדבר הסהרה הגדול. ניגודי האקלים הגדולים: בקיץ יכולים לבשל ביצה על פני החול הלוהט שבדרום הארץ. בחורף קורה לעיתים שהשלגים מנתקים יישובים בהרי האטלס הגבוהים, ויש צורך להוריד לשם מזון באמצעות מצנחים. על חוף הים בנויים מלונות מפוארים אשר לשם באים תיירים הנמלטים מפני החורף האירופי הקשה, ומבלים זמנם באקלים הנוח של מרוקו. ואילו בהרים עוסקים בספורט חורף כגון גלישה על שלג. בשפלת החוף, נחלים מעיינות ובארות ושפע של מים: בדרום, מיעוט גשמים וארץ צמאה. יותר מבכל מקום אחר הטביעה הסביבה את חותמה על יושביה.

יהודי מרוקו שונים זה מזה במוצאם, ואפשר למצוא ביניהם טיפוסים שונים. בין היהודים שוכני האדמות הפוריות לבין היהודים שוכני האדמות הצחיחות, לא היה ולא כלום זולת אמונתם. אמונה זו שהיתה איתנה בקרב המוני העם כבקרב בני העלית, עמדה מול כל הפיתויים והשפלות האיסלם.

האגדות מספרות על ביקור של יואב שר צבא דויד, אשר הקים בסביבות פאס מצבות אבן ועליהן חרותות כתובות לזכרון: עד פה בא יואב שר צבא דויד המלך בהכותו את מואב ואת הפלשתים".

לפי אמונת העם, קבורים אחדים מן הדמויות התנכיות החשובות כגון יהושע בנדרומה – Nedroma  מקום שעד היום משמש פולחן למוסלמים ויהודים, ודניאל שקברו נמצא בסביבות פאס.

הקיבוץ היהודי במרוקו קדום מאד. האגדות המהלכות ברחבי מרוקו מספרות על הגירת כנענים ופלשתים לחופי מרוקו, ועל המתיישבים היהודים הראשונים אשר באו למושבות הצידונים שלא מרצונם החפשי, היות ורבים מהם היו כנראה שבויי מלחמה שהצדונים מכרו אותם לעבדים.

מסורת על הגליית בני ישראל למרוקו

״לאן הגלה אותם? מר זוטרא אומר: לאפריקי – סנהדרין צד, ע"א -. אחד מכם גולה לברבריה ואחד מכם גולה לסמטריא" – מדרש רבה שיר השירים, ב, יט –  על הפסוק ״ואני אקניאם בלא עם – דברים לב, כא – אומרים חז״ל – יבמות, סג, ו – שאלו הקרויים ״לא עם״, אלו הבאים מברבריא ומטונוס (טוניס) וממוריטניא (מרוקו).

התלמוד מיחס את מקומם של עשרת השבטים שנעלמו, באפריקה. ביניהם היה שבט שמעון. תחת מלכות דויד הם עוזבים את יהודה והולכים לעקבה ״.

הצידונים, עם של יורדי ים שישב לאורך חופי ארץ ישראל, לבנון וסוריה, קיימו קשרים הדוקים עם שלמה המלך. ולפי מסורת עתיקה הגיעו עבדי שלמה גם לחופי צפון אפריקה ביחד עם הצידונים. הם הקימו מושבה חדשה בשם קרת חדשה (קריה חדשה) או בשמה הרומי קרתגו שנוסדה בשנת 814 לפני הספירה.

מסופר שעל שולחנו של שלמה המלך לא חסר עוף מברבריה. קשר זה בין שלמה ובדבריה יצא בודאי על פי מדרש הפסוק ״ברבורים אבוסים״ בספר מלכים. יהודים מקרת חדשה נטלו חלק גם בעבודה הרוחנית של יהודי בבל וארץ ישראל. בתלמוד ירושלמי, וגם בבלי, נזכרים אמוראים שמוצאם מקרטגינא: ר׳ חנן מן קרטגינא, (ברכות כ״ט ע״א) ר׳ חימא מן קרטגינא (כתובות כ״ז ע״ב) ר׳ חנן מן קרטגינא (ירושלמי כלאיים פ״א )

מפאס לירושלים אלכסלסי שמעון-ההגירה מפלסטין ומרומא

ההגירה מפלסטין ומרומאסינגונה

בשנת 320 לפני הספירה מתחילה הגירה גדולה של קבוצות יהודיות לאפריקה, כאשר פתלמיוס סוטר כובש את פלסטינה ומעביר אליה 100.000 אסירים יהודים .

המאה השניה לפני הספירה יכולה להיחשב כתחילתה של ההיסטוריה היהודית במוריטניה. מקור יהודי החוף כנראה מפלסטין או רומא. הם נהנו מחופש דתי כמו אזרחים רומאים ועסקו במסחר בתעשייה ובשייט. היו להם קשרים עם הישיבות בפלסטינה והשתתפו בעריכת התלמוד. שלשים שנה לפני הספירה תחת שלטון רומי, היהודים ישבו בערי החוף וקיימו קשרים הדוקים עם אחיהם בארץ שגם הם היו נתונים תחת שלטון הרומאים.

אחרי חורבן הבית (68 לספירה) גדל מאד הישוב היהודי במרוקו, ביניהם פליטים שנשלחו ע״י הרומאים. תחת שלטונם, היהודים ישבו בערי החוף וקיימו קשרים הדוקים עם אחיהם בארץ, שגם הם היו נתונים תחת שלטון הרומאים. אלה שבאו מפלסטינה, התקבלו ע״י היהודים שקדמו להם בהיסוס מה. המנהגים והחוקים הקשורים לדת היו דומים אבל המקומיים דברו את שפת המקום והחדשים דברו עברית ולא חגגו את יום שני של גלויות.

המקומיים אהדו את הרומאים והשניים שנאו אותם וראו בהם את אלה שאחראים להרס האומה ובית המקדש. האחרונים חגגו את חג החנוכה אבל לא את פורים כפי שחגגו המקומיים. הם עברו את היום הראשון של פסח במדבר לזכר יציאת מצריים כפי שמזכיר זאת אבן עזרא, והתחתנו בגיל צעיר 16-17 והנשים 13-14. לזכר החורבן, הכלה הצעירה בכניסתה לבית בעלה, זרקה ביצה על הקיר כדי להשאיר כתם. כאשר אדם נפטר, ישבו הקרובים שבעה והחברים הלכו יחפים שלשה ימים.

שרידים מישובים שבהם היו היהודים הנ״ל נמצאו בחפירות בוולוביליס, עיר רומית סמוכה לפאס שבימינו ובהן כתובת בלשון עברית: מטרונא בת רבי יהודה נח. משערים כי היא מהמאה השלישית לסה״ן. השם מטרונא הוא רומאי, אבל שם האב המוכתר בתואר רבי, אשר בדורות ההם לא ניתן אלא לתלמידי חכמים מוסמכים – מראה כי במושבה הרומאית כבר ניבדל ישוב יהודי מסורתי, שבא מרומא או מאחת ממושבותיה. בשטח החורבות של עיר זו נמצא גם נר ברונזה ומנורה טבועה בו. וכמו כן רצפות פסיפס, בתי כנסת, כתובות יהודיו על מצבות וכדים עם ציור של מנורה.

מכאן אנו למדים, כי בגליל וולוביליס אשר פאס הקרובה לה ירשה את מקומה כעיר העמק הפורה, כבר ישבו יהודים שמהם ידעו את התורה במקורה ומהם היו הלניסטים שכתבו יוונית.

מסופר על מסעות שערך רבי עקיבא במגרב במאה השניה לספירה, שלבטח הפיח באיזור זה את רוח המרי נגד רומא. ״ואמר רבי עקיבא כשהלכתי לאפריקי היו קורץ למעה קשיטא; ר׳ עקיבא אומר… פת באפריקי שתים.

היהודים שהעדיפו חיי חירות ועצמאות הצטרפו ליהודים שבהרים בייחוד עם ההתפשטות הדת הנוצרית בממלכת הרומית (החל משנת 300 לערך). שבטים אלה נדדו בהרי האטלס ובמדבר סחרה.

עד היום נקראים הברברים בפי יהודי מרוקו בשם פלשתים ואילו תושבי הארץ, הערבים שהגרו במאה השביעית לספירה, מכונים ישמעאלים. הם התישבו תחילה באיזור החוף ולאחר כניעת שבטי ההר, היהודים והברברים, התפשטו בהדרגה לפנים הארץ.

ואמנם ידיעות, אם גם כוללות יותר, מעידות כי בזמן מלכות רומא התפשטו מושבות יהודיות בכל רחבי צפון אפריקה ועד קצה מוריטניה, מרוקו של ימינו, כך קראו לה הרומאים על שם הילידים שנקראו בשם מורים או מברים. אוגוסטינוס (בשנת 400 בערך) מודיע לנו כי היהודים עסקו במסחר ובשיט על פני הימים באין מעצור. וכן הוא מתווכח עם כנסת ישראל ״הסינגונה אומרת: אין אני שפחה חרופה ומשרתת של הנוצרים, מאחר שבני לא הלכו בשבי, ובמקום שיבואו בברזל וישאו אותות עבדות בכלל הם חפשים לשוט בימים ולסחור בארצות״.

מתוך האינטרנט : קלזיה וסינגוגה (לטיניתEcclesia et Synagoga) היה מוטיב חזותי באמנות ימי הבינייםהכנסייתית.

היהדות והנצרות מתוארות בצורת שני פסלים או ציורים של נשים שהן בו בזמן יריבות ואחיות. אקלזיה, המסמלת את הנצרות, מתוארת כאישה עטורה בכתר מלכות, ואוחזת בידה האחת צלב ובידה השנייה גביע ייןסינגוגה, המסמלת את היהדות, מוצגת כאשר עיניה מכוסות וכתרה נופל, ואוחזת בידה האחת במטה שבור ובידה האחרת את לוחות הברית המטים לנפול.

היהודים הברברים והספרדים.

בשנת 439 נפלה קרת חדשה בידי הוונדלים שנעזרו ע״י שבטי היהודים והברברים. ראוי להזכיר את תנועת ההתיהדות, שהקיפה את העמים הברברים אשר התחזקה ביחוד בזמן כיבוש אפריקה ע״י הוונדלים (540-430). תנועות אלו מוצאן מפניקה הסורית והן פשטו בכל מושבות הכנענים עד חצי אי קרים ושמן מורה על מוצאן. האחת נודעת בשם coelicolac ר״ל עובדי השמים והשניה עובדי אל עליון והיא תרגום בשם Zeus Hypsitos

הסופרים הנוצרים אשר הרבו להתנפל על ״המינים״ מעידים על קרבתם ליהדות וחוקי יוסטיניאנוס מכריזים עליהם ככתות מינים מישראל, ואולם בני כתות אלו שלא הוכח מוצאם היהודי, היו בעיקר אנשי השדה שבטי המדבר שנלחמו מלחמות רבות ברומאים ועוזריהם. בכל אופן הם לא נמנו על שלומי אמוני ישראל, וגם בעיני היהודים שומרי משמרת התורה נחשבו לזרים.

הרומאים נגפו לאחר כמאה שנה. הביזנטים ממלכת רומי המזרחית כבשה את קרתגו בירת הוונדלים וממלכתם בוטלה בשנת 533. שנאתם ליהודים גברה, ונערכו פרעות ביהודים. בבית הקברות שבאופרן קבורים לפי המסורת 30 יהודים אשר מתו על קידוש ד׳ בתקופה זו.

ב535  היוונים משתלטים על אפריקה ורודפים את היהודיםהדבר גרם להרבה יהודים ללכת אצל הברברים וליצור שבטים חדשים.

ב־574 היתה השפעה רבה של היהודים בקרב הברברים. בדורות שלטון הוואנדלים והביזאנטים עמדו כמה מהם בדת ישראל והקיפו את עמק פאס מכל עברי הרי האטלס הצפוני והאמצעי. איזור זה הוא אחד היפים ביותר במרוקו. נחלים קטנים זורמים בו, היורדים מצלעות הרי האטלס הבינוני. לרגליהם משתרעת שפלת החוף הפוריה הנטועה חורשות עצים.

ב-589 מקבלת מוריטניא ששלטו בה הוונדלים, יהודים שגורשו מספרד ע״י מלך הויזיגוטים.

ב-612-613 מספר היהודים האירופאיים מתגבר במרוקו במיוחד עקב הרדיפות הדתיות שנעשו בספרד, תחת המלך ויזיגוט סיסבוט. ליהודים אלה ניתנה ע״י סיסבוט, הברירה להתנצר או תוך שנה לעזוב את המדינה לאחר שיקבלו מאה מכות של שוט, וכל רכושם ילקח מהם. 90.000 התנצרו.

יהדות מרוקו קבלה חיזוק גדול מאותם היהודים המגורשים שהיו קשורים מאד לדתם. הם הביאו איתם את התרבות והשפה הלטינית. רבים מהם מצטרפים לברברים. הם הרגישו עצמם כל כך חזקים ורבים שב-693 הם ארגנו התקפה על הויזיגוטים של ספרד. אבן חלדון שחי ופעל במאה הי״ד מספר, שמאוחר יותר ב-807, המקום שאידריס השני יסד עליו את העיר פאס, היה שייך לבני בורגוס מצפון ספרד ולבני כיר ממוצא ספרדי, שביניהם היו הרבה יהודים. לאלה הצטרפו במאה השביעית, יהודים שבאו מתימן ומאתיופיה.

עליית המוסלמים-מפאס לירושלים אלכסלסי שמעון

עליית המוסלמיםמפאס לירושלים

בערב, קם מוחמר נביא האיסלם, ובהנהגתו וביחוד בהנהגת יורשיו הכליפים, יצאו הערבים המוסלמים למסע כיבושים, והקימו ממלכה אדירה ברוב אסיה הקדמית והתיכונה, בצפון אפריקה כולל מצרים עד המגרב, וגם בקצה אירופא והאיים בים התיכון. בראש ממלכה זו עמד הכליף, אשר ישב בתחילה בדמשק ואחר כך בבגדד. ב628 מוחמד כבש את מקומות היהודים בכיבר בתימן, והכריח אותם לעזוב את ערב. חלק גדול מהם הגיע לעבר הירדן והתפשטו למגרב אל אקסה. שם במרוקו הצטרפו ליהודים הברברים ומסרו להם את מנהגיהם ומחשבותיהם מבחינה דתית.

מלחמות הברברים והערבים

לפני השתלטות המוסלמים, הרבה משבטי אפריקה כגון שבטי נפוסה, מדיונה, בהלולה, פזאז ופנדלואה הושפעו מקרבת היהודים וקיימו את המצוות. מקורות הברברים אינם מדברים עליהם, מכיוון שהם לא עזבו לגמרי את המסורת היהודית על אף שהיו קרובים לברברים.

הזראוה והזרורה תופסים מקום חשוב אצל אבן ח׳לדון כשומרי מצוות. לדעתו הזראוה, אחד המטות החשובים בין שבטי הזנאתה שהתייהדו, סיפקו את המלכים לשבטים הברברים מענף הברנס כגון הכהינה, שאבן ח׳לדון מביא את קורותיה עד הדור השמיני. אשה זו בעלת שם ממקור עברי או פניקי, דהיה או דמיה, היתה מלכת הברברים והתפרסמה כנביא שחזתה את העתיד. אנו נחזור ונדבר עליה יותר מאוחר.

יש אומרים שאצל הברברים, הנבואה נתנה לנשים. עד היום מוצאים אצל הברברים מקומות קבורה של נשים קדושות שהם מעריצים. נחום סלושץ מצא בעצמו בביקורו באפריקה, בנפוסה, מקום כזה שהיה שייך לאשה בשם אום אל גריב ממקור יהודי.

המלחמות בין הערבים והברברים בכיבוש צפון אפריקה, תפסו את כל מחצית השניה של המאה השביעית.

היהודים הרומים שישבו שם בזמן קדום, עזבו את אפריקה מפני המלחמות והשערוריות, ובמקומם יהודים רבים, מצרים, אסינים או תימנים, הצטרפו לכובשים הערבים ותפסו את הערים שנעזבו על ידי התושבים היוונים או הרומאים.

כל השבטים הברברים שהזכרנו לעיל, חיכו זמן רב למנהיג שיאגד אותם כפי שעשתה זאת הכהינה, כדי להקים אמפריה יהודית ברברית על ההריסות של האמפריה היוונית רומית. יהודים אלה דיברו שפה אתיופית. החל מהמאה השמינית רובם עוברים לדבר ערבית מבלי לשכוח את השפה העברית.

בסוף המאה השביעית חסן אבן נומאן יוצא נגד הכהינה, כדי להשלים את כיבושה של אפריקה ו-80 קצנים נשארו בידיה של הכהינה. היא החזירה את כולם מלבד אחד כליד אבן יזיד אל קאסי שהיה יפה ואמיץ, ואומץ על ידה יחד עם שני בניה. אותו בן מאומץ בגד בה, והיא נהרגה במלחמה נגד חסן בין 704־703 ליד באר שעוד. בזמנו של אבן ח׳לדון, קראו לה ביר אל כהנה. לאחר מכן שבטי יהודים ערביים ויהודים ברבריים, הצטרפו לערבים בכיבוש ספרד, וקיבלו ערים שהתרוקנו מנוצרים כדי ליישב אותן.

מפאס לירושלים אלכסלסי שמעון

פרק ב – עליית המוסלמים

קירואן - מסגד

קירואן – מסגד

קירואן

קירואן ופאס היו המרכזים החשובים ביותר במגרב. הראשונה במחוז תוניס והשנייה במרוקו, ושניהם השאירו חותמם טבוע לנצח בדברי ימי ישראל התורניים. זמן פריחתם כמעט שווה בשניהם – מאתיים וחמישים שנה בערך. התפתחות תורתית ניכרת, החלה בקירואן בסוף המאה השמינית, ובפאס בסוף התשעית, אולם בקירואן נגדע קרן התורה באמצע המאה האחת עשרה ואילו פאם המשיכה את קיומה עד אמצעה של המאה השתים עשרה. בכל זאת יש הבדל גדול ביניהן בתור מרכזי התורה, כמו שיבואר להלן.

בשיא שלטון הערבים, היתה קירואן בירת צפון אפריקה כולה (להוציא מצרים) ונחשבה למרכז דתי ותרבותי של האיסלם. עוקבה אבן נאפע יסד את קירואן ב 663/4, כבסיס צבאי ומנהלי.

כשמדברים על תקופת הזוהר של היהדות התורתית באפריקה הצפונית בזמן הגאונים, הכוונה לקירואן. באותה תקופה, התפתחו ישיבות רבינו חננאל ורבינו נסים ומהן יצאה תורה לאיזור המגרב כולו ולמדינות אירופה.

עוקבה בן נאפע (ערבית عقبة بن نافع😉 או בשמו המלא עוקבה בן נאפע בן עבד אלקיס אלקרשי אלפהרי(عقبة بن نافع بن عبد القيس القرشي االفهري‎622683) היה מושל איפריקיה מטעם בית אומיה בין השנים662664 וכן בין השנים 681683. הוא שימש בתחילה כמפקד הכוחות הערבים בטריפוליטניה, כיום בצפון-מערב לוב, ועד מהרה התקדם מערבה לעבר השטחים שהיו נתונים בשליטת האימפריה הביזנטית. משנת 662 ועד 664 הוא שימש כמושל הראשון של איפריקיה, ולאחר מכן, בשנת 670, הוא הקים את העיר קירואן במקום בו שכן קודם לכן מאחז צבאי מוסלמי.

אידריס הראשון

נראה שעד לשנת 788, היהודים שגרו ממערב לקירואן לא סבלו כל כך עד להופעתו של אידריס שהכריח את הברברים והיהודים לקבל את דת האיסלם. אידריס הראשון שמרד והשתחרר מהשלטון המרכזי בבגדד, הכריז על עצמו כמלך מדינת מוריטאניא.

בהקדמה לספרו כותב מאיר פישער: ויהי כאשר חשבתי ימים מקדם והגיתי בקורות שנות עולמים, ראיתי כי כמעט כל העושקים אשר עשקו בעוצם ידם את אומללי בני ישראל, עלה יעלו בשטף אף מאהאד ואימם עדריס מלכי מוריטאניא. כי כל ימיהם לא השיבו אלה הצוררים מבלע את ישראל וכל דבריהם רק ארוב דם יהודה. ואשים זאת על לבי ואנופץ את ידי להגיד לתועלת עמי את כל המעשים אשר עשו אלה, לנדחי שבטי יעקב ואת זדון לבם הרע, אשר, מאין נתון להם השב רוחם, הסגירו לשואה נפשות עניי ישראל ויגיעון עד שערי מות״.

המלך אידריס גזר גזירות קשות שפגעו בכל היהודים ורבים מהם ברחו ממרוקו. לאחר זמן מה הורעל אידריס על ידי אחד מעבדיו של החליף מבגדד ויש האומרים על ידי הרופא היהודי סולימאן.

תושבי מרוקו קברוהו ברוב פאר בעיירה זרהון בקרבת פאס ובחרו בבנו אדריס השני למלוך תחתיו. עד היום אידריס הראשון מוחזק בעיני המוסלמים במרוקו כקדוש, ועולים המונים לקברו.

יסודה של פאם

ב-789 יסד אידריס הראשון, אבי שושלת האדריסיים את פאס על הגדה הימנית של נהר פאס השוכן בגבעות אגן נהר סבו בתוך איזור חקלאי פורה וקרא לה בשם מדינת פאס, אך הוא מת לפני שהספיק לפתח את עירו.

במאה השמינית לא היו ערים בסביבות האיזור פאס. הברברים חיו בכפרים הנקראו DASHRA שהיו מסובבים בחומות של אדמה.

כעשרים שנה לאחר מכן, יסד אידריס השני, בנו של אידריס הראשון את העיר פאס בגדה השמאלית של הנהר וקרא לה בשם אל עליה.

לפי ההיסטוריונים הערבים, לפני יסוד פאס, התושבים מהסביבה היו שייכים לשני שבטי ברברים: בני בורגוס שעבדו לאש – יתכן כי שם זה בא מעיר ידועה בספרד, ולפי זה אפשר לראות בהם את פליטי הרדיפות הקתולים שם, ובני אל כיר שהתייהדו או התנצרו מאוחר יותר.

יהודים באו מאנדלוסיה וקירואן והמקומות שהתיישבו בהם נקראו אל קראוין ואל-אנדלוס.

בשנת 859 נוסדה בפאס אחת האוניברסיטאות העתיקות ביותר בעולם, אוניברסיטת הקרויין. היו בה מסגד פטימה ומסגד האנדלוסים. הקרויין היא הגדולה ביותר באפריקה. המסגד מכיל קרוב ל 22.000 מתפללים ורק מוסלמים מורשים להיכנס דרך 14 דלתותיה. התקרה נתמכת ע״י 270 עמודים.

הנברשת הגדולה שלפי השמועה נגנבה מכנסיה קטולית, שוקלת קרוב ל-800 ק״ג ולה 509 נורות.

בימי הבניים התפרסמה כמרכז לתרבות האסלם.

 

ייסודה של פאס – מפאס לירושלים אלכסלסי שנעון

מפאס לירושלים

קבוצה של פרסים שהובאה על ידי אידריס השני הושבה בחלק נפרד, ומאוחר יותר הצטרפו אליהם ברברים ששייכים לשבטים שונים כמו הז׳רואה שחלק מהם התייהד.

איזור פאם הוא אחד היפים ביותר במרוקו, ואידריס החליט להקים בו את בירתו שתוכל להתחרות בעריה המפוארות של האיסלם. לתכלית זו בחר במקום היושב בנאוה על פרשת הדרכים למזרח ולדרום. לדברי אבן ח׳לדון אירע זאת בשנת 707-708

פאס נמצאת בצפון מרוקו. היא יושבת בצומת דרכים בין הים התיכון לבין חוף האוקיאנוס האטלנטי והמגרב המרכזי. האיזור עשיר במים, במחצבות המספקות אבן בניה, ביערות של ארזים וברושים. האדמות מסביב טובות לכל מיני גידולים כגון תבואה, ענבים, זתים, משמשים, רימונים וכל מיני פירות אחרים. מגדלים כאן גם כבשים עזים ופרות.

ואדי פאס שזורם צפונה נפגש עם הסובו ומחלק את פאס הישנה פאס אל באלי או המדינה לשני חלקים: האדאוי אל-אנדלרסיה במזרח אדאוי אל-קראריין במערב.

על מישרר במערב עומדת פאס אל-ז׳דיד אר פאס (החדשה) שנרסדה במאה ה-13 ומכילה את ארמרן המלך והמלאח.

בצד הדרום מערב, מעל למישור אחר יש את פאם המודרנית שנבנתה ע״י הצרפתים במאה ה-20.

מחוזה של פאס נמשך בצפון עד לאריף, בדרום לאטלס האמצעי ומזרחה לאיזור טזה. האוכלוסיה ב-1960 היתה 830.000 כולל 11.888 זרים וזה כולל את סביבות פאם, איזור קריהבה מוחמד וטואנט בצפון וספרו ובולמן בדרום.

טעם קריאת שם העיר פאס, אמרו שמולאי אידריס בכבודו ובעצמו היה חופר ביסודות חומותיה ועשו לו מעדר מזהב הנקרא בערבית פאס.

פאס הוא גם שמו של כובע אדום, הטרבוש, שהיה נהוג בתורקיה הרבה שנים ושיוצר אך ורק בפאס.

מסופר שכאשר היו בונים את פאס מצא יהודי אחד באדמתו אבן שיש מצויירת בצורת אשה וחקוק עליה כדברים האלה: ״זה מקוה חמין משנבנה אלף שנה״. כנראה שהמקוה היה מקוה טהרה ואם כך אלף שנה לפני בנין פאס ע״י אידריס ישבו שם יהודים, תקופה המקבילה לזמן גלות עשרת השבטים בערך, וההנחה היא שיתכן ואילו הם מצאצאי עשרת השבטים .

ומכאן, יסודה של עיר חשובה זו קשור בעובדה, כי היהודים היו מראשוני בוניה ויושביה. וכמו כן השתתפו בקידומה ובהתפתחותה.

נהירת היהודים לפאם.

מיסד העיר אידריס השני לא הסתפק בישוב המקומי בלבד. הוא שלח לקרא למתישבים בני תרבות אשר נהרו אל העיר החדשה מקירואן ומערי אנדלוסיה. בין הבאים היו יהודים רבים. אלה שבאו מספרד ומקירואן, השפיעו על תהליך השלטת הלשון הערבית, והמנהגים המזרחיים עוד בזמן הראשון להיווסדה. המקור הערבי יודע לספר כי מכל עברים נהרו יהודים אשר נושבו ברובע היהודי שגבולותיו נתרחבו והשתרעו מרובע אעלן עד חיצן סדו.

ראוי להזכיר כי יהודה בן קורייש באיגרתו לקהילת פאס מזכיר לה את האבות מאנדלוסיה. לזה יש להוסיף כי דונאש בן לבראט שחי בדור שאחרי בן קורייש, ששמו ושם משפחתו הם מלשון רומית ברורה, נקרא גם בשם הבבלי.

בזמן היווסדה של העיר הקהילה היהודית מנתה אז לפי אומדנים בין 15,000 ל45,000 נפש. מס גולגולת השנתי, הג׳זיה, הרקיע עד ל 30,000 דינרים

הסופר הערבי אל בכרי שחי במאה העשירית מספר בשם מקור שקדם לזמנו, כי בעיר פאס גרים יהודים במספר רב ״יותר מאשר בכל הערים האחרות״ עד שנהפכה בשם המוסלמים ל״בלאד בלא נאס״ – עיר בלי אדם – על פי הכלל הידוע שהמוסלמים מחזיקים בו ביותר ״אתם קרויים אדם ולא הם קרויים אדם״

אותו הכותב מוסיף כי ״פאם היא המרכז של פעולות המסחר של היהודים וממנה הם יוצאים למסעיהם – לרגל עניני המסחר – לכל הארצות״. בקיצור העיר נעשית שוק ראשי למסחר היהודים הבין-לאומי.

העיר שאידריס השני הקים, קיימת עד ימינו, וכמעט שלא הוכנסו בה שינויים. אמנם העיר התרחבה, אך שכונותיה החדשות הוקמו במרחק מה מן העיר העתיקה, הקרויה ״פאס אל באלי״, פאס העתיקה, להבדיל מ״פאס אל ג׳דיד״, החדשה, שהוקמה על ידי הצרפתים בתקופתנו.          

המלאח

בירתו של אידריס קושטה כבניני פאר. הוקם בה ארמון גדול, ובסמוך לו, מוקף חומה אף הוא, הוקצב איזור מיוחד ליהודים: המלאח, שכונת היהודים. לכן הסכימו לקרוא לרחוב היהודי בערי המערב בשם אל מלאח, או מלאח סתם, במקום השם אל חרה שנקרא כך בארצות המזרח עד היום.

מבדילים בין המלאח בפאם אל באלי – הישן – והוא הראשון בעיר הישנה שהיה סמוך לחומה ובין האל מלאח סתם שהוא הרובע בעיר החדשה, פאס אז׳דיד. ונבנה בשנת 1276 ע״י המלך אבו יוסף בן עבד אל חאק.

יש אומרים שהשם מלאה ניתן משום שהיהודים היו מוכרחים לכסות את ראשי הנדונים למיתה במלח (סלושץ מאמין שזה ניתן על שם מקום קרוב שקראו לו מלאח). לאחר מכן שם זה ניתן לכל מקומות היהודים במרוקו באיזורים שהיו תחת חסותו של המלך (בלאד אל מכזן). היהודים קבלו את הגנת המלך על ידי הדמה (אחראיות) שהבטיחה להם הגנה תמורת הג׳זיה – מם מיוחד.

אך לא תמיד הובטחה הגנת המלך. באשר לבני אדרים מוסר אבן-ח׳לדון כי יחיא בן יחיא בן מוחמד, האמיר האחרון מן הענף הבכור של בית אדריס, התאהב ביהודיה יפה מן העיר פאס וביקש לחטפה בכוח אל חדרו מבית המרחץ המאורי שבו נמצאה. העיר התקוממה ויחיא היה אנוס להסתתר בשכונת האנדלוסים, ובה מת בלילה.

מיום היווסדו המלאח של פאס היה מוקף חומה שעדיין קיימת עד היום הזה אבל זה לא מנע מהאספסוף מלהתקיף את היהודים. הפוגרום האחרון היה באפריל 1912. בגלל החסות הצרפתית הילידים התקיפו את איזור הצרפתי והמלאח. הרבה נהרגו נשים נלקחו ושארית הפליטה בקשה את חסות המלך מולאי אונפידי.

מבין 4,000 בתי יהודים שהיו במלאה במאה ה16 בזמנו של ר׳ דוד בן זמרה רק 40 היו מיושבים, אחרים היו רקים ובעליהם נהרגו או ברחו.

במאה ה-17 בשנת 1686 היה שנוי במנהגי הקהילה, עם העלמם של היהודים הספרדים וכניסתם של היהודים הברברים משאויה ומסוס. מולאי אל ראשיד העביר את הקהילה היהודית העשירה, כ 1300 משפחות, מדילה לפאס ומצבו של המלאח הוטב והוא חזר להיות המלאח, ערבי בשפתו ומנהגיו עד היום הזה.

אידרים המלך הצליח בתוכניתו, העיר פאס הפכה לאחד המרכזים החשובים של מרוקו ושל האיסלם בכלל, ולמרכז יהדות המערב.

אנשי לב וחכמי מדע בפאם לפני תקופת הגאונים-אלכסלסי שמעון

אנשי לב וחכמי מדע בפאם לפני תקופת הגאונים%d7%9e%d7%a4%d7%90%d7%a1-%d7%9c%d7%99%d7%a8%d7%95%d7%a9%d7%9c%d7%99%d7%9d

מראשית היווסדה, הפכה פאס למרכז יהודי במרוקו בה ישבו חכמים ומלומדים, בלשנים ומשוררים. שמם של חכמי פאם יצא לתהילה וביניהם ר׳ שלמה בן יהודה שנתמנה לגאון ישיבת ארץ ישראל במאה ה-11 לספירה. הוא שימש בתפקיד זה במשך 25 שנה והיה אחד הגאונים החשובים ביותר.

ומסתם שגם יהודים פשוטים שהתפרנסו מעמל כפיהם, היו זוכים להשכלה יהודית כללית .

פריחה גשמית ובטחון מדיני גוררים אחריהם גם עליה וצמיחה תרבותית. לא עבר יובל שנים מיום היווסדה של העיר פאס וכבר נראו בבתי מדרשה, נצני תנועה מדעית וספרותית מבשרת קציר רב לדורות, עד שיצא לחכמי פאס שם בעולם היהודי והם התחרו עם חבריהם בקירואן, בהשפעתם על תעודת חקר הלשון ומליצתה בקרב יהודי ספרד.

אלדד הדני

הדחיפה הראשונה לפעולה רוחנית והשכלתית, ניתנה על ידי אדם פלאי עובר אורח, שקרא לעצמו בשם הנדיר אלדד הדני, והפתיע את יהודי המערב בסיפוריו על מלכויות ישראליות חופשיות שעוד היו קיימות לדבריו, במקומות רחוקים באסיה ובאפריקה. ולא עוד, אלא שהוא גם הביא את הבשורה כי הלשון העברית עודנה חיה בפי שבטי ישראל הנידחים ההם, וכי היא כוללת מלים וביטויים שלא נשאר להם זכר בספרותנו המקובלת.

אלדד הגיע ראשונה בדרך האורחות העולות מטומבוקטו, בירת סודן המערבית, לנאות טואט במדבר ומשם הן מצפינות והולכות בדרך סגלמסה שהיא תפיללת בימינו במידבר, דרומה למרוקו, ובה היתה ישיבה וחכמים במאה העשירית.

מסגלמסה הגיע אלדד לפאס ושם נפגש עם רבי יהודה בן קורייש בשנת 880. המחקר ההיסטורי עדיין לא קבע את מקום מוצאו ואף לא הגיע לדעה קבועה על אישיותו. לפי איגרת שנשלחה מיהודי קירואן לרבי צמח גאון סורא, ולפי תשובתו של הגאון על איגרת זו, היה אלדד נוהג לספר שהוא משבט דן, ושמוצאו מ״חוילה הקדומה אשר שם הזהב״ מעבר לנהרי כוש, בדרומה ובמזרחה של כוש, במקום שבו שוכנים השבטים דן, נפתלי, גד ואשר המדברים בלשון הקדש בלבד, והוא משתמש במלים שלא שמעו מעולם כגון תינתרא – יונה, ריקות – ציפור, דרמוש – פילפל.

אנשי קירואן העתיקו ושלחו לגאון את ההלכות שהביא אלדד עמו: ארבעה פרקים בהילכות שחיטה וטריפות, שמחמת הזרות שבהן עוררו תמיה בלבם.

בהמשך האיגרת מסופר, שלפי דבריו של אלדד נמצאים גם ״בני משה״ ב״ארץ החוילה״, אלא שהסמבטיון מפריד ביניהם לבין ארבעת השבטים, ״והם עומדים בצד הנהר משם ואנו מכאן, ומספרים אלו עם אלו״.

מטרתו היתה כנראה, לעודד את רוחם של הנידכאים ע״י הבשורה בדבר מציאותם של שבטים מישראל, שהם חיים חיי חירות, וע״י יצירתה של אוטופיה יהודית מקורית ומלבבת.

סיפוריו של אלדד שהגיעו גם אל היהודים שבארצות הנוצרים, עשו רושם עמוק על בני דורו ועל הדורות הבאים אחריו.

ר׳ צמח גאון הרגיע את אנשי קירואן שתמהו על הילכותיו המוזרות של אלדד, וניסה ליישב אותן. סיפוריו של אלדד נאמנו עליו משום שמצא להם סמך בתלמוד ובמדרש.

כמה סיפורים של אלדד נשתמרו בספר ״אלדד״, שהוא מצוי בשבע נוסחאות שלמות ומקוטעות. עניינו של אלדד נזכר באיגרתו של חסדאי אבן שפרוט אל יוסף מלך הכוזרים באמצע המאה העשירית בערך.

החקירה האחרונה מאז הופיע חיבורו של אברהם אפשטיין על ״אלדד הדני״ נוטה לתת אמון במידה ידועה, לעצם הידיעות שהביא הנוסע על חיי החופש והמלחמות, שהצטיינו בהם קיבוצים יהודים בארצות הרחוקות.

כפי שהזכרנו נתגלה לראשונה אלדד הדני בעיר פאס, ושם נפגש עם חוקר ותלמיד חכם, אשר נודע בשם יהודה אבן קורייש. זה היה בשנות 880-860 כפי שהזכרנו לעי״ל. מתוך החידושים בלשון שהביא עמו אלדד, בא יהודה אבן קורייש לידי חקר ערכי הלשון העברית.

הערת המחבר : ספר אלדד הדני, הופיע לראשונה בדפוס במאנטובה בשנת 1480 לערך, ולאחר מכן נדפס כמה פעמים בשינויים גדולים בהתאם לנוסחאות השונות שבכתבי היד השונים. חלק מסיפוריו תורגם ללאטינית, לגרמנית ואף לאשכנזית יהודית.

ר׳ יהודה אבן קורייש – רסאללה רב יהודה לאנשי פאס….

ר׳ יהודה אבן קוריישצאהיר חיום ראשון של פסח

אבי הדקדוק העברי וחכמות הבלשנות, אשר תחיית הלשון ניכרת על פי הזרע שזרע בפירושיו ובחקירתו. ר׳ יהודה בן קורייש היה איש תאהרת שבין מרוקו ובין אלג׳יריין וחי סביב שנת 890. מפיו נודע לנו שבימיו, כמאה שנה לאחר בניית פאס, נמצאו כבר בעיר זו אנשי מדע וחכמי לב אשר להם הוא ערך את אגרתו הידועה ה׳רסאלה׳, אגרת היחש, הכתובה בלשון ערבית.

לחלן נוסח הראסלה בערבית ובאנגלית…

Introduction of Risalat Yehuda Ibn Quraysh – in English

مقدمة رسالة يهوذا بن قريش بالعربية 
בשם אל חי וקים לעלמים
(يسم الله الحي القيوم للأبد)
رسالة يهوذا بن قريش إلى جماعة יהוה (يهوه: الله) فاس
في الحض على تعليم الترجوم والترغيب فيه
والتغبيط بفوائده وذمّ الرفض به
وأما بعد فإني رأيتكم قطعتم عادات الترجوم بالسرياني على التوريه من كنائسكم وأطعتم على الرفص به جُهالكم المدعيم بأنهم عنه مستغنون وبجميع لغة العبراني دونه عارفون، حتى انه لقد ذكرو لي رجال منكم انهم ما قرو قط ترجوم الخمسة ولا النبيئيم (أسفار الأنبياء)، والترجوم اكرمكم الله هو شيء لم يضعه أسلافكم ولا رفض به قدماؤكم ولا أسقط بتعليمه علماؤكم، ولا استغنا عنه أوائلكم، ولا جهل نفعه آباؤكم، ولا فرط في تعليمه سابقوكم بالعراق ومصر وإفريقية والأندلس. ولما ذكرت لبعض من نافر الترجوم منكم ما هو موجود في المقرأ من غرائب وما امتزج من السرياني بالعبراني وتشعب به تشعب الغصون في الأشجار والعروق في الأبدان، تيَقّظ لذلك تيقُّظا شديدا وانتبه له انتباه حديدا وفطن لما في الترجوم من فائدة وما يُدرك به المنافع الزائدة والتفاسير الرافدة والتبيانات الشاهدة، فندم عند ذلك على ما فاته من حفظه وأسف على عدمه لحلاوة لفظه. فرأيت عند ذلك أن أؤلِّف هذا الكتاب لأهل الفطن وؤوي الألباب، فيعلمو أن جميع לשון קדש (اللغة القدس: العبرانية) الحاصل في المقرأ قد انتثرت فيه ألفاظ سريانية واختلطت به لغة عربية وتشذذت فيه حروف عجمية وبربرية ولا سيما العربية خاصة فإن فيها كثير من غريب ألفاظها وجدناه عبرانيا محضا، حتى لا يكون بين العبراني والعربي في ذلك من الاختلاف إلا ما بين ابتدال الصاد والضاد، والجيمل (حرف عبراني: ڱ) والجيم، والطِت (حرف عبراني: ط) والظاء، والعين والغين، والحاء والخاء، والزاي والذال. وإنما كانت العلة في هذا التشابه والسبب في هذا الامتزاج قرب المجاورة في البلاد والمقاربة في النسب لأن תֶרח (تِرَحْ) أبو אברהם (ابراهيم) كان سريانيا وלבן (لابان: حمو يعقوب) سريانيا. وكان ישמעאל (اسماعيل) وקדָר (قيدار) مستعرب من דוֹר הפלגה (زمان الاختلاف)، زمان البلبلة في בבל (بابل)، وאברהם (ابراهيم) وיצחק (إسحاق) وיעקב (يعقوب) عليهم السلام متمسكين بـלשון קדש (اللغة القدس: العبرانية) من אדם הראשון (آدم الأول). فتشابهت اللغة من قبل الممازجة، كما نشاهد في كل بلد مجاور لبلد مخالف للغته من امتزاج بعض الألفاظ بينهم واستعارة اللسان بعضهن من بعض، فهذا سبب ما وجدناه من تشابه العبراني بالعربي، غير طبع الحروف التي بفتتح بها في أوائل الكلام والحروف المستعملة في أوساط الكلام والحروف التي يختم بها في أواخر الملام. فإن العبرانية والسريانية والعربية مطبوعة في ذلك على فوالب واحدة وسنأتي على شرح ذلك في مواضعه من آخر هذا الكتاب إن شاء الله. وهذا حين نبدأ بذكر السرياني الممازج للعبراني في المقرأ، ثم نتلو ذلك بذكر الحروف النادرة في المقرأ ولا تفسير لها إلا من לשון משנה ותלמוד (لغة كتب المشنى والتلمود)، ثم نتبع ذلك بذكر الألفاظ العربية الموجودة في المقرأ وعند ذلك نشرح الحروف التي تساوت بين العبراني والسرياني والعربي في أوائل الكلام وأوساطها وأواخرها وليس ذلك بموجود في لغة من سائر لغات الأمم سوى لسان العبراني والسرياني والعربي. ونكتب ذلك كله على نظام حروف אלף בית גיםל דלת (ألف بيت جيمل دلت: الحروف الأربعة الأولى في العبرانية) ونسقها ليسهل بذلك كل حرف مطلوب بسهولة على موضعه إن شاء الله. 

من رسالة يهوذا بن قريش، د. بقر، تل أبيب 1984. كان يهوذا بن قريش حاخام يهودي بمدينة تاهرت (تيارت) في الجزائر في القرن التاسع أو العاشر الميلادي. كتب رسالته باللغة العربية والحرف العبري، واستعمل أحيانا كلمات أو جمل عبرية كما ترى.

In the name of God, the Eternally Living and Enduring
A letter from Yehudah Ibn Quraysh to the congregation of the Lord at Fez
To urge and encourage the teaching of the Targum
And the enjoyment of its benefits and blame of its rejection.

I see that you have stopped performing the customs of reading the Syriac Targum in your synagogues, and in rejecting it have obeyed the ignorant among you, who claim not to need it and to know the whole of Hebrew without it, to the point that some men from among you have told me that they have never read the Targum of the Pentateuch nor of the Prophets – and the Targum, may God bring you honor, is something that your predecessors (salaf) never laid down, nor did your forebears refuse it, nor did your sages (ulama) stop teaching it, nor could the first among you do without it, nor were your fathers ignorant of its benefit, nor did those who came before you neglect it in Iraq nor Egypt nor Africa nor Andalus. And when I pointed out to some of the Targum-haters among you what strange things are found in the Reading, and to what an extent Syriac has intermixed with Hebrew, branching into it like roots on trees, or veins in bodies, they were violently aroused, and paid it careful attention, and became aware of the profit found in the Targum, and the additional benefits and helpful explanations and witnessed clarifications that it shows; so they repented of what they had missed of its memorization, and regretted what they had lacked in the sweetness of its expression. I then resolved to put together this book for people who are aware and those with understanding, so that they should know that Syriac expressions are scattered throughout the whole of the Holy Tongue occurring in the Reading, and Arabic is mixed with it, and occasionally particles of Ajami (Latin) and Berber – and principally Arabic in particular, for in it we have found many of its strangest expressions to be pure Hebrew, to the point that there is no difference between the Hebrew and the Arabic except in the interchange of ṣād and ḍād, and gīmel and jīm, and ṭet and đ̣ā', and `ay(i)n and ghayn, and ḥā' and khā', and zāy and dhāl. The reason for this similarity and the cause of this intermixture was their close neighboring in the land and their genealogical closeness, since Terah the father of Abraham was Syrian, and Laban was Syrian. Ishmael and Kedar were Arabized from the Time of Division, the time of the confounding [of tongues] at Babel, and Abraham and Isaac and Jacob (peace be upon them) retained the Holy Tongue from the original Adam. The language was similar before the intermixture, while in every land adjoining a land of a different language we see intermixture of certain expressions between them and the spread of language from one to another; and this is the cause of the similarities we have found between Hebrew and Arabic, apart from the nature of the letters that it opens with at the beginnings of speech, and the letters used in the middles of speech, and the letters that it terminates with at the ends of speech. For Hebrew, Syriac, and Arabic are cast from the same mold in this respect, and we shall explain this in its place at the end of this book if God wills. And this is when we begin by recalling the Syriac mixed with Hebrew in the Reading, then continue by recalling the rare particles in the Reading, which cannot be explained except through the language of the Mishna and Talmud, then follow that by recalling the Arabic expressions found in the Reading, and at that point explain the letters that are equivalent in Hebrew, Syriac, and Arabic at the beginnings and the middles and the ends of speech, which are not found in any other languages of the nations except Hebrew, Syriac, and Arabic. And we will write all of this in the order of the letters aleph-bet-gimel-dalet (ABCD), an arrangement to facilitate finding the place of any desired letter, if God wills. 

From: D. Becker, Ha-Risala shel Yehudah ben Quraysh, Tel Aviv University Press, Tel Aviv 1984. Originally written in Arabic using the Hebrew script, with occasional Hebrew words or phrases interspersed.

ר׳ יהודה אשר היה בן דורו של ר׳ סעדיה גאון ואמנם כביר ממנו לימים, שלח את אגרתו בעניין חשיבותו של התרגום הארמי להבנת המקרא. הוא מוכיח את אנשי פאס על שנענו לעצתם של עמי הארצות שבין המתפללים ופסקו להשתמש בבתי הכנסת בתרגום הארמי לתורה, בטענם כי אפשר לוותר עליו מאחר שמבינים גם בלעדיו את לשון המקרא. המחבר מעמיד אותם על טעותם, בהסבירו להם את התועלת שבהשוואת הלשונות הקרובות ללשון המקרא כגון לשון המשנה, התלמוד, הארמית והערבית, לשם הבנת מלים ובטויים בלתי שכיחים, או צורות דקדוקיות נדירות שבתנ״ך. וכמו כץ ע״פ סדר א״ב מלים הדומות בעברית לאחיותיהן, הארמית והערבית.

ראוי לציין כי בפאס קיים היה עד לאחרונה המנהג לתרגם בפסח את הפרשה וההפטרה ללשונות ארמית וערבית, וכן ההפטרה של תשעה באב.

מאגרת היחש, אפשר לראות שהיו חכמי הלשון בפאס אשר ידעו להוקיר ספר כזה אשר צויין בו בפעם הראשונה, תורת שווי לשונות בני שם.

חקר הלשון תקע מאז יתד נאמן בעיר פאס, ולא מקרה בלבד הוא, ששני אבות מניחי הלשון כמו דונאש בן לבראט ראש חוקריה ומחדש הפיוט העברי, ואחריו יהודה אבן חיוג׳ אבי המדקדקים, וכמו כן דויד בן אברהם הקראי אל פאסי, כולם ילידי העיר פאס.

אנשי לב וחכמי מדע בפאס-מפאס לירושלים אלכסלסי שמעון

דונש בן לברט אדונים הלויפאס -שער הקסבה

אדונים הלוי מפאס הוא שמו העברי של דונש בן לברט. לברט הוא שם המשפחה או שמו הברברי של אביו ואילו שמו העברי היה נסים. אביו לברט הלוי בא הוא או הוריו עם הזרים שבאו מבבל לפאס, שם התעלה ויהי לשר וגדול בעדתו ולפי הנראה, נמנה גם לנשיא הקהל ושם נולד לו דונש בשנת 920. ר״מ בן עזרא שהעתיק הרכבי אמר, דונש בן לבגדדי (בן הבבלי) משורש אלפאסי נשיא. הראב״ע אומר עליו: אלבגדאדי אלאצל, אלפאסי אלמנשא כלומר, הבגדאדי לפי מוצאו הפאסי לפי חינוכו.

דונש חי זמן מה בבבל. שם ישב לרגלי זקנו ר׳ סעדיה גאון שכתב ביחס לשיריו שלא נראה כמוהו בישראל. אחר כך כתב תשובות נגדו. לאחר מכן הגיע דונש לספרד, לקורדובה, ושם קרבהו הנגיד ר׳ חסדאי בן שבריט. בקורדובה הוא כתב את תשובותיו על מנחם בן סרוק, אשר בם כבר העמיד את תורת הלשון העברית על מדרגה יותר גבוהה מכל ההולכים לפניו כמו שיאמר הראב״ע ״רק ר׳ אדונים הלוי הקיץ מעט משנת האולת״. דונש היה הראשון שהשתמש בשיריו במשקל הערבי.

אחד ממשוררי דורו של דונש כתב עליו את השיר הזה: ״חכם מערב יהודון לו לפתרו, אשר פתר בשנער בישיבות, ונשא קול בחוצות גם רחובות, בחכמותיו אשר כים רחבות״.

״הדונש קם ועלה מקברים״, בשיר זה ממשורר לא נודע, משה בן יצחק, שמצא החכם ר׳ דויד מגיד וחיים נחמן ביאליק פרסם אותו, נחשבו דונש, מנחם ואבון ״לשלשת כוכבי השירה המזהירים ביותר״ שאחריהם כמעט אי אפשר שיקומו אבירי שירה כמוהם .

פיוטים אחדים של דונש שהגיעו לידינו: דרור יקרא לבן עם בת. דלה שובב מתוך פחת. דוי הסר וגם חרון. דבוק חתן בדתך. ברכי יחידה את הוד לבושו.

טורים אחדים משירי דונש ופיוטיו שאבדו, נשארו לנו לפליטה הודות למתנגדיו, תלמידי מנחם בן סרוק, שבהשיגם על דונש הביאו מתוך שיריו הוא עצמו, סתירות לדבריו.

תלמידו של בן לברט, אבן ששת השיב על תלמידי מנחם. תשובותיו נתפרסמו בספר תשובות תלמידי מנחם ותלמידי דונש.

דויד החרש

בימי דונש חיו אז בפאס אבדוני ודויד החרש. שניהם נסעו לארץ ישראל ובחזרה נפגשו עם ר׳ סעדיה גאון הפיתומי ואחרי כן עם דונש בן תמים בקירואן. בכתבי יד מינכען כתוב: עד שהגיע אלינו לארץ ישראל, אבדוני ודויד החרש שהיו ממדינת פאס, ויביאו בידם ספר זה (ר״ל ספר היצירה) פתור ומפורש מפי ר׳ סעדיה הפיתומי ז״ל, ואעיין בפירושו ואתבונן בדבריו למען דעת והבין מעלתו בחכמה החיצונית, שהיא חכמת פילוסופיה, ולאיזו דרגה הגיע בה .

הערת המחבר : יש להעיר כי נמצא בכתובים בהרבה נוסחאות שונות פירוש ספר היצירה מועתק מערבית ויוחס לר׳ יצחק הישראלי או לדונש בן תמים או לר׳ יעקב ברבי נסים אבי ר׳ נסים גאון, ושלשתם חיו בקירואן, וזה מקרוב נדפסה נוסחה אחת קצרה ע״פ כ״י אוקספורד ע״י רבי מנשה גראסבערג בלונדון תרס״ב ד״ר ש. א. פאזנאנסקי, הצפירה

ר׳ יהודה חיוג' פאסי

רבי יהודה בר דויד המערבי ממדינת פאס הנקרא חיוג׳, חי סביב 990 ונחשב כאבי המדקדקים. הוא כתב ארבעה ספרים והם: ספר הנוח, ספר הכפל, ספר הנקוד וספר הרקח (הקרחה). הוא היה הראשון במערב אשר המציא חכמת הדקדוק. הוא קבע כי לכל שרש משרשי לשון הקדש שלש אותיות, ועל ידי זה העמיד את יסודות הדקדוק על מכוניהם, עד כי צדק הראב׳׳ד באמרו כי לא נודע דקדוק אצלנו עד קום ר׳ יהודה בר׳ דויד ראש המדקדקים. ובספר הקבלה כתב עליו שהוא העמיד לשון הקדש על בוריו אחרי שנשכח בגולה בין שנות 880-860. חכמי בבל אמרו עליו ״לא ראינו מצד מערב טוב, חוץ מזה הספר (שרשי חיוג׳) שהוא יותר טוב מכל טוב שבעולם״.

גם ר׳ יונה בן ג׳נאח שהיה במדרגה יותר גבוהה בדקדוק אמר על חיוג׳: ״כולנו משדה חכמתו הניקנו, ומעושר תבונתו העניקנו, ומפרי פי שכלו אנו לוקטים, ובים דעתו שטים, והוא אשר פקח ענינו ולמדנו, והועילנו וגדלנו והישכילנו בחכמה הזאת״.

את שטתו באר ר׳ חיוג׳ בשני ספריו על דבר אותיות הנחים והכפולים!.

חיוג׳ הלך אחר כך לקורדובא ושם נודעו תלמידיו הרבים, שביניהם יחשב גם ר׳ שמואל הנגיד.

ר׳ דויד בר׳ אברהם אל פאסי

בתקופה זו מוצאים בפאס את הקראי ר׳ דויד אל פאסי אשר חבר אגרון לשון הקדש בשפה ערבית, רב הכמות ורב האיכות.

ידועים קראים בצפון אפריקה בתקופה זו, אולם קשה לאמוד את מספרם והשפעתם. ביותר ידועה קהילתם בנווה המדבר ורגאלאן שבמזרח הסחרה האלג׳ירית. הם נעלמו אחרי המאה ה13, למעט שרידים נידחים בהרי האטלס שבמרוקו, שנתקיימו עוד במאה ה16. התארגנות קהילות הקראים בארצות האיסלאם היתה ברובה על בסיס מקומי. במקורות שונים נזכרים קראים ששימשו בקהילותיהם בתפקיד ״ראש העדה״.

שמואל בן יחייא המערבי, מהמאה הי״ב רופא ומתימתיקאי, בנו של רבי יהודה בן אבון מפאס שהתאסלם וכתב ספר נגד היהדות אמר על הקראים ״ואשר לקראים, הרי רובם עברו לאט לאט אל דת האיסלם עד שלא נשארו מהם אלא מתי מספר, כי יש להם הכשרה מתאימה ביותר לקבלת האיסלם, מאחר שנשתחררו מדברי ההבאי של חכמי הרבנים״.

תקופה זו של פריחה כלכלית, תרבותית ודתית נסתיימה בעקבות תמורות בשלטון במרוקו. צאצאיהם של מלכי בית אידריס הראשונים לא הצליחו להחזיק בשלטון ביד חזקה כאבותיהם. שבטי הברברים בדרום, באיזורי ההר ובמדבר, הרימו ראש ופרקו מעליהם את עול המלך.

שלטונם של בית אידריס נתבטל לגמרי. במקומו קמו ראשי שבטי הנודדים שנלחמו ביניהם בלי הרף. בתקופה זו נפגע היישוב היהודי פגיעות קשות.

בשנת 979 בולוגין יוסף בנו של זירי, אשר נלחם נגד שושלת בני פאטמה, כבש את עיר פאס והגלה תושבים רבים לאשיר. ברשימה אחת של תשובות הגאונים, נותר זכר לתשובות ששיגרו רב שרירא גאון ורב האי בנו אל גולי פאס באשיר. בין הגולים לאשיר היה רבי שמואל הכהן אבן יאשיר שעמד בקשרים עם רבנו האי גאון.

  1. הערת המחבר : אשיר היתה עיר בהרי הברבר במגרב בקצה אפריקה המערבית. עי׳ הרכבי, תשובות הגאונים, עמי 348. ועיין גם תולדות ישראל א׳, עמי 229.

תוספת שלי : זירי משבט צנהאג׳ה הברברים ייסד — כמנהג אותם הימים — את העיר אשיר, שראה אותה כמבצר־מפלט למשפחתו בעת צרה. בנו ויורשו בולוגין־ יוסוף העביר לאשיר רבים מתושבי הסביבה וגם את אוכלוסיית תלמאסן, שהתמרדה נגדו בשנת 971/2 .בין הגולים מתלמסאן היו יהודים וזכר המאורע נשתמר בשאלת תשובה, שנשלחה לבבל: ״ראובן היה לו קרקע בתלמסאן וגלו לאשיר ונשארה ארצם הפקר ו כר… לאחר שנים חזרו כולם לתלמסאן והחזיקו בנכסים של אב ושל אם״"א). גם תושבי פאס הוגלו לאשיר, כנראה לאחר שכבש בולוגין־יוסוף את העיר בשנת 979

מפאס לירושלים אלכסלסי שמעון-תקופת הגאונים

תקופת הגאוניםמפאס לירושלים

במחצית השנייה של תקופת הגאונים בסוף המאה העשירית, התפתחה תפוצת ישראל בצפון אפריקה, התארגנו הקהילות ועמן החלה באיזור פריחת היהדות התורנית וחכמיה. מצד אחד עמדו חכמי המגרב בקשרים הדוקים עם ישיבות סורא פומבדיתא וארץ ישראל, ומאידך שימשו צינור ליהודי ספרד ולארצות אחרות באירופה, שבאמצעותם הגיעה לשם תורת הגאונים.

הקשר בין גאוני בבל וחכמי המגרב מאז, נמשך כנראה בלא הפסקות ניכרות עד אשר פסקו הישיבות בבבל. רוב מניינן ובניינן של תשובות הגאונים שהגיעו לידינו נשלחו לצפון אפריקה. על רמת איכותן וכמותן של התשובות עומד המגרב במקום הראשון.

הקובץ הגדול ביותר שיש לנו מתשובות הגאונים הוא זה שהוציא הרכבי ורובן נשלחו לקהילות אפריקה. הרב מאיר בן ברוך מרוטנברג מוסר שהיה בידו ״ספר גדול מתשובות חכמי אפריקא ששאלו מגאוני בבל והשיבום״ .

לא לבד בחכמת הדקדוק גברה יד אנשי פאס כי אם גם בהלכה ובאגדה ובשאר חכמות, ואף בענינים הנוגעים אל שאלות רמות, וזה נראה מהתשובות אשר השיבו אחרוני הגאונים רב שרירא גאון ובנו הרב האי גאון לחכמי פאס.

כמו כל תושבי ארץ המערב פנו גם תושבי עיר זאת בשאלותיהם השונות אל גאונים אלה אשר השיבום למשל על דברי רבי ישמעאל ורבי עקיבא בספר היכלות. והנכבדה מכל התשובות אשר נותרו לפליטה היא התשובה שנדפסה בקובץ שערי תשובה. מדברי הרמ״א תשובה זו נשלחה לאנשי עיר פאם.

תשובות אחרות נזכרות מהגאונים האלה לאנשי פאס כגון: הא דתנן שהאשה מתקדשת בפרוטה, ושיעורה אחד משמונה באיסר האיטלקי ״אבל למה שכתב אדוננו (ר״ל רש״ג) עכשיו בתשובות לאחינו בני פאס כי איסר האיטלקי אינו ידוע אצלם ואינם מכירים אותו, קשיא אתרויהו וכר״.

עוד נמצא בתשובה אחת מרה״ג לרב נסים גאון ששאלו: ר״ח שחל להיות בשבת מהו, לאמר במנחה וצדקתך אלוקים עד מרום וגו'. ורב האי השיב בתוך יתר דבריו: ״ושכתבתם מצינו בתשובת אדוננו גאון זכר טהור וקדוש לברכה (והוא הרש״ג) לאנשי פאס שאומר ביום טוב על המת קדיש מהו, לומר בו תתכלי חרבא וכו' כדרך שאומרים בחול״

ברשימה אחת של תשובות הגאונים, נותר זכר לתשובות אחרות ששיגרו רב שרירא גאון ורב האי בנו אל גולי פאס באשיר, המזכירים אגב את המקוואות שהיו להם בעיר זו. הרב ר׳ יהודה ברצלוני ז״ל מביא בספרו שאלות ששאלו קהל פאס המועתקים (שהעתיקו מקום מושבם) מלפני אדונני שרירא ריש מתיבתא בר יהודה ריש מתיבתא האיי. לכל רבננא ותלמידיהון ובתאי וצבורי דמותביהן בפאס אשיר דאשתניאו ממדינת פאס וכו'״ (התרגום בעברית) לכל הרבנים ותלמידיהם ובעלי הבתים והציבור שמושבם היה בפאס ועתה באשיר, הטובים, המעולים, הנבחרים, הנאורים וכו׳ .

על שאלה שנשאל רב שרירא מקהילת פאס אודות קריאת המקראות ללא תרגום, הוא עונה להם שאם תהיה מחלוקת בציבור מוטב לעשות כמנהגיכם .

לאחרונה הגיע אלינו צילום, קטע ממכתב בכתב ידו של הרב האי גאון אשר נשלח מבגדד, ומיועד לאברהם ותנחום הבנים של יעקב, בעיר פאס אשר בצפון אפריקה. במכתבו זה הוא מבכה את מותו של אדם בשם אבו יוסף יעקב בן נסים אבן שושן מקירואן ומציין שידיעה זו הגיעה אליו זמן מה לאחר מות אביו הרב שרירא גאון .

עכ״פ אנו רואים שהיתה התכתבות בין אנשי פאס והגאונים על אף שלא ידוע לנו שמות החכמים שהרביצו תורה בעיר זו מחוץ לרבנו שמואל הכהן בר חפני.

רם שמואל הכהן בר חפני

הרב שמואל הכהן בר חפני חותן הרבי האי גאון, אשר הקים מחדש את ישיבת מורא היא מתא מחסיא, היה מבני קהל פאס. בספר ״עטור הלכות תפילין״ כתוב ותשובה לרב שמואל בר חפני חכם פאס". הרב שמואל בן חפני חיבר הרבה ספרים בהלכות ודינים יותר מכל הגאונים אשר היו לפניו, אך גורל רוב ספריו לא היה טוב מגורל רוב ספרי הגאונים. מכל ספריו נראה שהלך בעקבות הרב סעדיה גאון וחיבר כמוהו מבוא לתלמוד.

מבין ספריו אנו יכולים למנות: ״ספר בענין עונת הקטנות ועונת הגדולות, ספר בדיני ציצית, ספר מצרנות, שערי ברכות, ספר המצות, ספר ההוצאות, ספר התנאים, ספר השותפות וספר הדינים״.

עם חכמת התורה שבעל פה חברו בו יחדיו גם חכמות חצוניות, והרבה לקרא בספרי נכרים. ככל משכילי הזמן ההוא כן גם רב שמואל בן חפני השתדל לדרוש ולתור בחכמת לשון הקדש ודקדוקו. המדקדק רבי יונה בן גנאח אמר עליו כי היה מזהיר על דקדוק הלשון אזהרה מופלגת .

בימי הצרות שעברו עליהם בסוף המאה העשירית ובראשית המאה האחת עשרה, סבלו היהודים במיוחד כאשר נפלה פאס בשנת 1032 בידי שייך אחד השבטים הברברים שהחריב את כל העיר ועשה שמות ברובע היהודי. לפי המסופר נהרגו אז ששת אלפים איש ויותר, ומאחרים לקח השייך את נשותיהם ואת רכושם, אך בכל זאת עמדו בקשרים עם רב שרירא, רב האי ורב שמואל בר חפני.

באגרתו של רב שמואל בר חפני אל אנשי פאס מדובר על פורענות גדולה שמצאה את קהילת פאס וזו לשונה: ״שמואל הכהן ראש הישיבה של גולה בן חפני הראש אב הישיבה של גולה… אל העדה הקדושה הדומה לאבן הראשה… וחשה לקיים מצוות ולא בוששה… החונה במדינה הגדולה היא מדינת פאס הישנה, מקום התורה וגורן החכמה ויקב התעודה, המדדים שינה לדרוש תורת ה׳.. ואכן באה שמועתכם ..על הרס מקדשנו ועל הרג עמנו״.

בשנת ד׳ תשצד נאסף אל עמיו הרב שמואל ועם מותו נפלה ישיבת סורא למשואות נצח. אחריה הפסיקה להתקיים ישיבת פומפדיתא, עם מותו של הרב האי גאון שהלך לעולמו ארבע שנים אחרי מות רבי שמואל בר חפני, ועם המאה השמינית לאלף החמישי נחתם פרק זמן הגאונים.

מפאס לירושלים – אלכסלסי שמעון

רבי שלמה בן יהודה

בתקופתו של רבי שמואל בר חפני חי בפאס ר׳ שלמה בן יהודה שנתמנה לגאון ישיבת א״י בשנים 1051-1028. הוא מונה לתפקידו אע״פ שלא התייחס על משפחות הגאונים. לפני מינויו שימש ״שלישי״ ואב בית דין. תקופתו מוכרת יותר מכל תקופה אחרת בתולדות הגאונות בא״י בזכות עשרות מכתבים ממנו ואליו, שנתגלו בגניזה. בכמה ממכתביו הוא חותם ״שלמה הנדכה לנחמה מחכה״. בחותמת שלו כתוב ״ברכה צמודה לשלמה בן יהודה״.

הוא כיהן בתקופה קשה לישוב היהודי בארץ שבה סבל הישוב מפגעי טבע, מלחמות ושיבושי דרכים ובעיקר רעידת אדמה (1033) שהרסה את רמלה ופגעה גם במקומות אחרים בארץ. בעקבות כל אלה התמעטה העליה לרגל, שהיתה מקור הכנסה חשוב ליהודי א״י. הוא עצמו הטלטל למצרים לערוך מגביות לטובת הישוב. בתפקידו כראש היהודים במדינה הפאטימית היה הגאון מעורב בחיי הקהילות במצרים, וכל מינוי שם נזקק לאישורו.

בעקבות תסיסה נגד הנהגתו התקיפה, מינה עצמו רבי נתן בן אברהם ב-1039 אב ביה״ד, לראש ישיבה במקומו, אך ב1042 חזר ר׳ שלמה למשרתו בתמיכת השלטונות הפאטמיים. בימיו של רבינו יצחק אל פאסי (הרי״ף) ורבינו אפרים מקלעה, התקרבה לסופה תקופה תורנית פורייה באותו איזור שקמה לתחייה בימי הגאונים.

רבינו יצחק אל-פאסי – הרי"ף

ובאותו הזמן רבינו האלפאסי, ״גדול הפוסקים״, הניח אבני פינת ״תלמוד קטן״ שלו, וגמר את כולו בתקופת חייו שבמגרב. הרי״ף נולד ב-1013, ומוצאו לפי עדות רבנו אברהם ן׳ דאוד מטוליטולה, מקלעה חמאד. על אף ששם קלעה חמאד לא נסמך בתוך שמו אלא רק פאס.

רבים מחוקרי התקופה סוברים שקלעה חמאד זו היתה בקרבת או בתוך פאס. פוזננסקי קובע על סמך עדותו של הראב״ד שהרי״ף היה בן קלעה חמאד, ולאחר חורבנה של קירואן היה המשך ללימוד התורה באפריקה ״במדינת קלעה חמאד״, כי היה בעיר זו יישוב יהודי מפותח במאה הי״א ושהיתה אז ״מרכז תלמוד״.

גם ״א אפטוביצר כותב שהרי״ף נולד ב״עיר קלעת חמאד״ בקרבת פאס, אבל העיר הקטנה קלעה ״בטלה לגבי אחותה הגדולה פאם ולכן נקרא על שמה. וכן רי״נ אפשטיין, כשמדבר על ר׳ אפרים תלמיד הרי״ף ובן עירו, הוא אומר ״שהיה מקלעה חמאד שאצל פאס״.

רי״מ טולדנו קובע כי הרובע היהודי בעיר פאס או איזה ״מגרש״ שבתוכה היה נקרא קלעה חמאד״.

ר׳ דוד הכוכבי כתב: ו״בימיהם היה רבינו יצחק בר יעקב ממדינת פאס המכונה הרב אלפסי״. לפי דברי אחרים היה ״מארץ פיס״ או ״ממלכות פאס״. וכן הוא נקרא בפי גדולי הראשונים, ביחוד חכמי אשכנז, איטליה ואנגליה: ר׳ יצחק מפאס, או: הרב מפס. יש שכתבו כי אף נולד בפאם אבל גם פוזננסקי מביא ראיה שהרי״ף עמד בראש ישיבה בפאס: ״ובשאלות תלמידי ר׳ אלפס שנכתבו בפאם״ .

תשובות רבינו יצחק אלפסי פזורות בין ספרי הפוסקים החל מרבינו יוסף בין מעש תלמידו ורבעו יהודה מגירונדה, עד גדולי האחרונים המהר״ם אלשקר והרדב״ז.

כבר בימי מהר״י בין מעש נמצאו תשובותיו בפאס כפי עדותו של ן׳ מעאש  והזכיר כמה מהם בספרו על בבא בתרא. כמו כן ספר העיטור מזכיר תשובות האלפסי בפאס. עם רבינו יונה מברצלונא המרבה להביא בספריו תשו׳ הרי״ף הוא בעצמו העתיקם מערבית לעברית. ר׳ סעדיא אבן דנן בסוף המאה החמש עשרה מביא תשו׳ הרי״ף שהועתקה מלשון ערבי.

רבינו יצחק אלפסי חי בפאס רוב ימיו קרוב לע״ה שנים. אנו למדים זאת ממה שכותב אבן דאוד: ״ונפטר בניסן שנת דתתס״ג (1103) והוא כבן צ׳, והוא ברח מאפריקה לספרד בשנת תתמ״ח (1088) .

רבינו אלפסי היה במשך תקופתו בפאס סגור בארבע אמות של הלכה וכתב את ה״תלמוד קטן״ שלו, שנעשה במרוצת הזמן לעמוד התווך של ההלכה.

הרי״ף היה ״תלמיד״ ר׳ נסים ור׳ חננאל או ש״קיבל״ מהם, כלומר מר׳ נסים בקירואן למד, ועל ידו קיבל את תורת רבינו חננאל שהיתה לו לעיניים בכתבו את תלמוד הקטן שלו.

לפי רוב ההיסטוריונים, היה כבר בן שבעים וחמש שנים כאשר הלשינו עליו בארצו, אלעגאב בן אלכלפא וחיים בנו, עד שברח ונכנס לספרד בשנת דתתמ׳ה .

בשנה השנייה לבואו הוא נבחר לראש ישיבה אליסונה. הדעה המוסכמת אצל כל החוקרים האחרונים היא שרי״ף נפטר בתתס״ג, בן תשעים שנה והעמיד תלמידים הרבה.

משה אבן עזרא ממשפחת הראב״ע כתב על מצבתו את החרוזים הבאים:

נקבר בקבר זה ראש הראשים, ואלוף הקדושים.

ומחכים הישישים, וחכם חרשים, וקדש הקדשים.

הנזר והצפית, האות והמופת.

יחיד העולם ופלאו, ממזרח שמש עד מבואו.

הר התורה מקור הבינות, ושמעו הולך בכל המדינות.

הרב הגדול, מחסה עוז ומגדול.

אלופנו ורוח אפינו, כוכב נשפנו, ואור עפעפינו.

הצדיק העניו, אשר כמוהו לא היה לפניו.

 הרב ר׳ יצחק (כהן) אלפסי ז״ל נ״ע.

נכסף אל קדושו, ושבה אל אלהים נפשו.

יום שלישי בשבת, עשרה ימים לירח אייר, שני ד׳ אלפים תתס״ג ליצירה .

הקינה שכתב יהודה הלוי, המשורר המהולל, תלמידו של אלפאסי, נותנת ביטוי להערצתם של בני הדור לגדול תורה זה:

הרים ביום סיני לך רעשו

 כי מלאכי האל בך פגשו

ויכתבו תורה בלוחות לבך

וצבי כתריה לך חבשו

לא עצרו כח נבונים לעמד

לולי תבונות ממך דרשו.

מתלמידיו המרובים ידועים לנו כגדולי תלמוד, בנוסף לבנו ר׳ יעקב ארבעה: רבינו יוסף הלוי אבן מיגאש; רבי ברוך ב״ר יצחק אבן אלבליה; רבי יוסף בן יושת ורבינו אפרים בן קלעה

רבינו אפרים

ר׳ אפרים היה גדול בדורו, דור דעה, בכמה מקצועות התורה והחכמה: בתלמוד, בהוראה, בקביעת נוסחאות המשנה והתוספתא ובדקדוק לשון העברית.

במקורות ראשונים הוא נקרא: ״רבינו אפרים קלעי״ או: ״רבינו אפרים מקלע״. ר׳ אפרים נדד אף הוא לספרד אחר הרי״ף ואף למד בישיבתו באליסונה. אנו מוצאים את ר׳ אפרים פוסק כרי״ף ולא מטעמיה, או נותן טעם להוראתו, או מפרש כוונתו. לרוב הוא חולק על הרי״ף בתקיפות שקשה למצוא דוגמתה בספרות הרבנית בפלוגתות שבין רב ותלמיד.

ר׳ אפרים חיבר: פירושים למשניות, ביחוד למסכת אבות, לתוספתא ולגמרא. הוא כתב פסקים בכל חלקי ההלכה, וחיבר הגהות, השגות, תוספות, ותשלום הלכות על הלכות האלפסי.

בסיכום הדברים יש להניח שלא היה יחם ר׳ אפרים לרי״ף כיחס ר״י מיגאש אליו. האחרון ראה בו רבו המובהק. בבית מדרשו קיבל רוב תורתו, מה שאין כן הראשון. יש לשער שר׳ אפרים למד אצל הרי״ף בימי שבתם יחד בקלעה חמאד והתחמם לאור תורתו אבל גם רב אלפס נהנה ממנו בכתיבת וסידור חיבורו הגדול ואף התייעץ עמו בקביעת ההלכה הסופית. ודאי כיבד ר׳ אפרים את הרי״ף שהיה גדול ממנו בשנים ואולי ראהו אף כגדול ממנו בחכמה. מסתבר שהתייחס אליו רק כתלמיד חבר ולא כתלמיד גמור. וכפי הנראה גם הרי״ף ראה בו תלמיד חבר.

זמן פטירתו של ר׳ אפרים לא ידוע לנו כמו שאין אנו יודעים זמן לידתו ושם אביו ופרטי חייו האישיים .

מפאס לירושלים-אלכסלסי שמעון-חיי המסחר ואירגון הקהילה בימי הגאונים

חיי המסחר ואירגון הקהילה בימי הגאונים

צפון אפריקה עמדה בקשרים הדוקים עם כלל העולם העתיק במישורי המדיניות הכלכלה והתרבות. היות ונשקפה סכנה של נחיתות לערי החוף, כל התחבורה הערבית במאה הראשונה להגירה היתה בנתיבי היבשה (במדבר).       ולכן דאגו השליטים לייסודם של מרכזים מינהליים מסחריים בפנים הארץ,

במרחק מה מן החוף. הוקמו מרכזים החדשים: קירואן, תאהרת, תלמסאן,

סג׳למאסה ופאס. מרכזים אלו שמשו לאספקת הצבא ובמשך הזמן היו מחליפים שם את תנובת האדמה, דגנים, פירות ותבלינים, כמו גם את מוצרי התעשיה: חפצי ברזל, עץ, שנהב, כסף זהב, עופרת, כספית, אבני יקר, אריגים ובדי משי.

המסחר הבין ערבי עם המדבר התרכז בסג׳למסה. לכאן היו מזדמנים סוחרי בגדאד, כופה ובצרה, שהיו מגיעים בשיירות כדי להחליף את סחורותיהם בזהב הסודאני ובתוצרת חקלאית. לפי עדותו של אבן חוקל היו באים גם סוחרי אנדאלוס דרך הים וסוחרי פאס דרך היבשה בשל הרווחים הצפויים להם במרכז מסחרי זה. עדויות על כך נמצאו במכתבי הגניזה בקהיר.

מכתבי הגניזה

מכתבי הגניזה שנכתבו סביב המאה העשירית עד לסוף המאה האחת עשרה, מלאים התכתבויות שנעשו בין סוחרים מארצות שונות. כשמונים אחוז מהמכתבים שנשלחו מהמערב למזרח נמצאו בגניזה. להלן כמה דוגמאות:

המומר שמואל המגרבי כותב בקורות חייו, שאביו ר׳ יהודה שמואל אבן עבאס מחבר הפיוט עת שערי רצון, יצא מפאם לבגדאד והתחתן שם עם אחת מבצרה.

סוחר מאלמריה-ספרד רכש בית בפאס, ובנו, מסיבות שונות מסביר לו שהוא מעדיף לגור עם חבריו המקומיים מאשר לגור בבית אביו.

סוחר אחד מפאס עשה טובה לסוחר מקהיר, וכעת חברו של סוחר זה מפאס שולח מכתב דרך חבר מאלכסנדריה, ומבקש מהסוחר מקהיר לקנות עבורו בוסם מיוחד מהמזרח.

מחירי הסחורות לא היו קבועים. הם נקבעו לפני או אחרי ששיירה הגיעה עם סחורות למקום. וכפי שמסופר באחד המכתבים, כד דבש נמכר ביום ראשון שלשה דינרים וחצי פחות מאשר ביום שישי. אחד הכותבים מציין ״המחירים הם בידי ה׳״.

לשיירות שהיו נוסעות בנתיבי היבשה לא היו זמנים קבועים והכל היה תלוי במספר הנוסעים. תייר מספרד שישב בפאס כותב בנוגע לכך, אני צריך להשיג את השיירה הראשונה שיוצאת למראקש.

המכתבים נשלחו יחד עם השיירות אך לא העיזו לשלוח כסף היות והדרכים היו מסוכנות. וכך כותב תושב אחד מספרד לאביו היושב בפאס: ״לבי בוער בקרבי שאספתי כאן זהב ולא יכול למצא אף אחד עם מי לשלוח אותו אליך״. מפאס נשלחו מכתבים לאל איאז בפרס לא רק מסוחר אחד לשני אלא אפילו ע״י בית עסק.

ראוי עתה לייחד את הדיבור על בעלי מקצועות למיניהם.

המשטר היהודי בפאס

הדיין

בראש ההנהגה הרוחנית בפאם עמד הרב הדיין אשר מונה על ידי הגאונים או ראשי הגולה בבבל. בכתבי הגניזה מופיע לפעמים המוסג ״מוקדאם״ שהיה הנציג של הנגיד בקהילתו. הדיין בחר שני מכובדים מהקהילה כדי לעזור לו בעבודתו. אם הדיין לא הצליח במלאכתו ראשי הקהילה בקשו מראשי הישיבות ששלחו אותו לקרא לו בחזרה ולמנות אחר תחתיו.

לדיין נועדה השפעה רבה לא רק בתחום השיפוטי על כל ענפיו, האישי והפלילי, אלא גם בתחום הרוחני והחברתי. הדיינים חוקקו תקנות בענייני אורחות החיים, מוסר בני העדה, תשלום מיסים, ופיקחו על ביצועם.

החזן

אין לנו ידיעות ברורות מה היה תפקידו של החזן בקהילה גדולה. נראה כי בקהילות קטנות היה ראש העדה – בוודאי בשכר – וגם מילא את מקומו של המורה, השוחט וגם של הדיין.

הרב המלמד

המלמד היה דמות מקובלת בקהילה, והוא הטיל אימה ופחד על תלמידיו באמצעות עונשים. הוא קיבל את משכורתו מההורים. עוזרו דאג בעיקר לנוכחות התלמידים, לעזרה בלימודים ולהענשת השובבים.

בעלי מקצוע

החקלאים

היהודים מילאו תפקיד מכריע במשק המוגרבי בכל התקופות ובכל השטחים. בראש וראשונה אנו מוצאים אותם בחקלאות ובמשק החי, במספר רב יותר מאשר באיזו ארץ אחרת מארצות הפזורה, בלי ספק נובעת עובדה זו מקדמות התישבותם במגרב: בזמנו היו העברים בעיקרם עם של חקלאים שמושבותיהם נתחזקו מן הסתם מכוחם של הברברים המתיהדים או המיוהדים. הספרות הרבנית מביאה הרבה שאלות בהלכה, שעוררו עיסוקיהם החקלאיים של היהודים. בנידון זה תורמים תשובות הגאונים וקטעי התעודות מהגניזה, מעשי בית דין ומכתבים, את תרומתם לשיחזור המציאות ברב או במעט.

הקשיים הכרוכים בה היו אחד הגורמים לזניחת החקלאות. אין להתעלם מן העובדה, כי עבודת האדמה ממש, ביגיע כפיו ובזיעת אפיו של בעל האדמה, לא היתה במדינות האיסלם מן ההתעסקויות המכובדות ביותר.

בעלי מלאכה

במלאכה מילאו היהודים תפקיד שאם גם הותיר מעט את רישומו בספרות הרבנית לא היה נכבד פחות. לא תמוהה העובדה, שאין למצא בתשובות הגאונים חומר רב על ענייני מלאכה. ברגיל לא נתעוררו במקצועות אלה בעיות הלכתיות או משפטיות מיוחדות, שהיו מצריכות הוראה והדרכה מישיבות בבל. לפיכך אין להסיק מסקנות משתיקתם של מקורות אלה. היה ליהודים, למשל, מונופול כמעט בעיבודן של מתכות יקרות, זהב וכסף; הם היו הצורפים, היוצקים, המפקחים על מתכות עדינות, החלפנים, לעתים קרובות הבנקאים והמוכסים של העולם המוסלמי. הואיל ומטעמי החוק הדתי התנזרו המוסלמים מעבודת המתכות היקרות, מילאו היהודים, תפקיד יחיד במינו בתחום זה, החשוב והרגיש במיוחד בחיי הכלכלה. תעודה אחת מן הגניזה הקהירית מספרת על יוצק מטבעות מרוקאי שהיה נוסע במאה התשיעית בין עדן לאי ציילון; ובמקרה אחר מסופר על שנים שהלכו להודו ולסין.

בשאלות שבאו ברובן מקירואן ובמקצתן מפאס מובאים ענייני מטבע ומתכות יקרות בקשר לשאלת קידושין בכסף (מה שוויה של פרוטה, איסר האיטלקי וכו') וריבית (מלווים בזוזים חסרים, קניית זהב מכותת).

אלכסלסי שמעון-מפאס לירושלים- 2003-

רשימת מקצועות ופרנסות

השמות שהתקראו בהם יהודי צפון אפריקה משקפים את ריבוי העיסוקים המסורתיים שלהם במגזרים השונים של חיי הכלכלה.

אל סוכרי, עוסק (כמייצר או סוחר) בסוכר או במיני מתיקה: אל כאתב פקיד; אל טאביב, רופא; אל כייאט, החייט; אל חזן, חזן וכו', מושג מה על פרנסות היהודים במרוקו, שעליהן אין לנו כמעט שום ידיעות הנוגעות לתקופתנו, נקבל מתוך תיאורו של ליאון אפריקנוס, בן המאה השש עשרה, מוסלם מוגרבי יליד פאס שהתנצר וחי באיטליה; יש להניח שדבריו בנוגע לעיסוקי היהודים משפקים את המצב שהיה קיים גם מאות שנים לפני כן. וכן הוא מתאר בין היתר: ״בפאס נתנו השליטים ליהודים רשיון לעסוק בצורפות זהב וכסף״.

רוכלים וסוחרים

לפי החומר במקורותינו היה עיקר פרנסתם של היהודים המסחר על כל צורותיו. מקדמת דנא וכן בימי האיסלאם היה מעמד הסוחרים מכובד מאד. רוב העוסקים במסחר הקמעוני היו תגרים שישבו בחנויותיהם ורוכלים שהיו מסובבים בכפרים ובאהלים של הנוודים. בדרך כלל יש להניח כי כל אותם חלפנים, תגרי תבלינים ובשמים, מוכרי היין והשמן ובעלי ׳חנויות׳ מכולת היו רחוקים ממעמד בעלי בתים אמידים, והון המחזור שלהם היה דינרים מעטים.

מבחינת יחסי מסחר מאלפת ביותר היא חליפת המכתבים של הרב נהראי בן נסים, המכילה מאות מכתבים, שנתגלו בגניזה ושהיו שייכים כנראה לגנזך בית המסחר, שמצודתו היתה פרוסה במשך יובל שנים לפחות על הסחר היהודי באפריקה ואסיה.

במכתב שנשלח כפי הנראה לכל המאוחר בשנת 1503 מברך ישראל בן נתן, בן דודו של נהראי, את נהראי לנישואיו עם בת אחת המשפחות הכבודות ביותר בפוסטאט. עם זאת הוא מודיע שקיבל סכום כסף באמצעות אבו יעקוב יוסף הכוהן בן עלי מפאס.

מסע המייחדים שהגיע עד שערי מצרים, הכפייה הדתית וההגירה שבאה בעקבותיה, שינו את כל מערכת החיים הכלכליים ושיתקו אותם לגמרי במקצועות מסוימים.

הפליטים במקומות קליטתם החדשים המשיכו בעסקיהם הקודמים כפי שראינו לעי״ל, אחיו של הרמב״ם, ר׳ דוד שהמשיך בעיסוקיו באבנים יקרות בהיותו בפאס.

וכן ר׳ יוסף בן יהודה, תלמידו של הרמב״ם, פליט סבתה, רופא ופילוסוף, פנה לאחר שהתיישב בחלב, למסחר וערך מסעות לעיראק ולהודו.

בזה הלך בעקבות רבו הגדול, שגם הוא בבואו לקאהיר היה שותף לאחיו בעסקי מסחר עם הודו.

גלות ירושלים אשר בספרד

גלות ירושלים אשר בספרד כעדות הכתוב היתה מצאצאי מלכי בית דוד ומאצילי ירושלים ושריה. לפי מסורת זו הובאו אבותיהם של אחינו יושבי ספרד שמה עוד בימי חורבן בית ראשון ע״י נבוכדנצר מלך בבל. כאשר עלה נבוכדנצר על ירושלים באו הרבה מלכים לעזרתו, ובתוכם גם המלך אספיאן אשר על שמו נקראה ארץ ספרד בשם אספמיה.

כאשר נכבשה ירושלים בירת ממלכת יהודה, והמנצחים חלקו ביניהם שלל אדם שבויי המלחמה, עלו בחלקו של אספיאן יושבי רובע העיר שבו גרו אצילי יהודה וצאצאי מלכי בית דוד, וכלם עלו באניות לספרד והושבו בערים שונות, ובתוכן גם בעיר העתיקה קורדובה, אשר במחוז אנדלוסיה (דרום ספרד). קורדובה היתה במשך הזמן לתל-תלפיות של היהדות הספרדית. לשם הגיעו מפאס שלשת הבלשנים והמדקדקים: רבי דונש בן לבראט הלוי, רבי יהודה חיוג׳ ודוד בן אברהם הקראי אל פאסי.

מכל מקום הדיעה נותנת כי באותם הימים עברו יהודים רבים אל ספרד.

אט אט ירדה פאס מגדולתה בתחום היצירה היהודית ואת מקומה התחילה לתפוס הקהילה היהודית בספרד.

אך בראשית המאה השתים עשרה לספירה קמה תנועה דתית קנאית בקרב מאמיני האיסלם אשר במגרב שבאפריקה הצפונית, שהמיטה שואה על קהילות היהודים ולבסוף החריבה את ״גלות ירושלים אשר בספרד״ אשר היוותה את תור הזהב בתולדות עמנו.

רבנים בתקופת האלמוחדים ־ 1118־1249

בתודעת עם ישראל נשמר זכרה של שושלת המייחדים בצבעים של קנאות דתית חרבן ושמד. מייסד התנועה מוחמר בן תומרת משבט הברברי ״מצמודה״ ומכונה המהדי כלומר המונחה ע״י אללה, הכריז על עצמו בשנת 1118 שהוא משיח מוסלמי, וכשמת בשנת 1130 עברה הנהלת התנועה לתלמידו עבד-אל־מומין. הוא ניהל את המייחדים במלחמת כיבוש נגד המוראבטון. בשנות 1142־1146  התפשטו המייחדים על פאס ושאר ערי מרוקו ובשנת 1152 הגיעו למדינת בני חמאד וכבשוה. עבד-אל-מומין לא הסתפק בהטפה דתית בלבד, אלא השליט בכוחו את דעותיו. המלחמה נמשכה כשבע עשרה שנה 1147-1130 ולבסוף ניצחו האלמוחדים וממלכתם כללה את צפון אפריקה כולה עד גבולות מצרים, ואת ספרד הדרומית. הראשונים שהרגישו בידם הקשה של חסידי אבן תומרת היו יהודי עמק הדרעה, הנמצא בין הרי האטלס ממערב, שמהם נהרגו 17000.

ר׳ אברהם אבן דאוד (הראב״ד) ב״ספר הקבלה״ שכתבו עוד לפני 1161,

ור׳ אברהם אבן עזרא, מספרים ראשונה על מצב של אסון בחיי היהודים, שנתרחש ובא בימי חייהים כפי שנראה להלן.

בכל מקום באפריקה שנכבש ע״י צבאותיו של עבד אל-מומין, נאספו יהודי העיר והועמדו לפני הברירה: קבלת האיסלם, גירוש מן הארץ או מיתה. רבים ברחו לספרד ולאיטליה. היו גם שהסתתרו באיזורים ההרריים של המדינה. רבים אחרים קיבלו למראית עין את דת האיסלם. אלה הוכרחו לבוא מדי פעם למסגד וחוייבו ללבוש בגדים כהים מיוחדים לשם היכר.

רובם ככלם היו אנוסים ולא עשו מה שעשו אלא לפנים, למראית עין ומתוך אונס, וחיכו כאמור, לשעה רצויה לשוב לאמונתם בפרהסיא. לפיכך גם בהיותם מוסלמים כביכול, היתה עליהם החובה ללמוד את הקוראן ולדעת אותו, ולא חדלו מעסוק גם בתורה.

הראב״ד מתאר החורבן בצפון אפריקה כדלהלן: ״ואחר פטירת רב יוסף הלוי ז״ל (ר״י מיגאש) היו שני חירום ושמדות על ישראל ויצאו בגלות ממקומותם, אשר למות למות ואשר לחרב לחרב…

רבי אברהם אבן עזרא שחיבר קינה על החורבן שהמיטו המייחדים מקונן: ״על קהלת סגלמאסה עיר גאונים ונבונים״ ועל ״קהל תלמסאן… ועיר אגמאת״ .

על פאס הוא כותב: ״אוי אפס כל קהל פאס… עיר תורה והמקרא והמשנה והגמרה, עיר חכמים מחוכמים בסוגיא ובסברה, ותלמידים החרדים במצות אל ברה, ודרשנים המבינים בסוד ספרי וגם ספרא, ומדרשות מאי חשות ולא תמוש התורה״. ע״פ תעודה זו נהרגו אז בפאס מאה אלף איש.

אנו יודעים על נסיעותיו של הראב״ע בצפון אפריקה וכנראה ביקר במקומות אלה שהוא מזכיר בקינותיו. זכורים דבריו של רבי שלמה פרחון ב״מחברת הערוך על ביקורים של ר׳ יהודה הלוי ואברהם אבן עזרא

באפריקה. הוא אומר: ״וכשבאו ר׳ יהודה הלוי ז״ל ור׳ אברהם בן עזרא לאפריקי וראו, כל העולם קורין אשתים תמהו מזה״.

כגורל היהודים באפריקה הצפונית, היה גם גורל היהודים בדרום ספרד, באנדלוסיה המושלמית. בשנת 1148 פלשו צבאות עבד אל מומין ולאחר שנה כל אנדלוסיה נמצאה בידי האלמוחידים. כל בתי תפילה, בתי כנסיות ובתי מדרשות אשר בנו יהודי ספרד לגאון ולתפארת, נשמו והיו לחרבה. קהילות פורחות וידועות לשם ולתהלה בשל תורתם וחכמתם, עשרם וכבודם, כמו: קורדובא, גרנדה, אליסנה ושיביליה, חרבו ועברו מן העולם.

על חורבן קהילות אלה קונן המשורר רבי אברהם אבן עזרא את הקינה המתחילה: ״אהה ירד עלי ספרד רע מן השמים, וספוד רב עלי מערב״.

כאשר נפלה העיר קורדובה בידי חרב בן תמרת ונחרבה הקהילה היהודית החשובה, אשר משם יצאה תורה וחכמה לישראל, כתב הראב״ע את הקינה הבאה:

ובא יומא ונד עמה וגם היתה כאלמנה;

באין תורה ואין מקרא והמשנה נטמנה,

והתלמוד כמו גלמוד כי כל הודו פנה…

 ואיך עזובה מאד קורטובה, ותהי כים שאיה.

ושם חכמים וגם עצומים, מתו ברעב וציה.

אלכסלסי שמעון-מפאס לירושלים- 2003 עמ' 56-51

אלכסלסי שמעון-מפאס לירושלים- 2003

רבנו משה בן מימון(הרמב״ם)

מבין המיוחסים, הרמב״ם הוא הידוע ביותר בהיסטוריה היהודית בפאס.

בשנת ארבעת אלפים שמונה מאות ותשעים וחמש ליצירה (1135) נולד רבינו משה לאביו רבינו מימון שהיה דור השמיני לדיינות ״רב בן רב, דיין בן דיין עד רבינו הקדוש (הוא רבי יהודה הנשיא, מסדר המשנה), כולם אנשים בעלי חכמה ויראה, אנשי שם ותהלה, בעלי תורה וגדולה, עד שהתורה חוזרת לאכסניה שלה״ עדות זו מאשרת עדות אחרת שלפיה היה רבנו משה חומר מגזע משפחת בית דוד מלך ישראל שהרי לדברי המסורה התלמודית היה רבי יהודה הנשיא נצר ממשפחת שפטיה בן אביטל אשת דוד.

רבינו מימון (אביו של הרמב״ם) למד תורה מפי רבינו יוסף הלוי אבן מגאש, אשר רבו, רבינו יצחק אלפסי כתב עליו ״שאפילו בדורו של משה״ לא נמצא כמותו איש חכם ונבון.

עוד טרם שהיה רבנו משה לבר מצוה, וגזרה יצאה מטעם הכובשים: או המרת דת, או מות, או גלות.

רבינו מימון ובני ביתו בחרו בגזרה האחרונה. רבינו מימון החליט לאחר נדודים ותלאות אשר מצאוהו בדרך, לבוא ולהתישב הוא וביתו – בעיר פאס.

בפאס כמו בקורדובה סבלה משפחת המימונים מתגרת יד הממשלה המחמדים הקנאית.

אם כן מדוע שמו פניהם לפאס? נתן לנו אחד מסופרי הדורות, ר׳ סעידה אבן דאנאן, תשובה מספיקה, בספרו לנו כי ״בעת ההיא שמע רבי מימון הדיין על חכמת הרב הגאון ר׳ יהודה הכהן שהיה בפאס במערב – והוא היה חכם גדול וחסיד… וכששמע ר׳ מימון הדיין על חכמת הגאון הקדוש הלך אליו ממדינת קרטובה לפאס ושני בניו עמו: ר׳ משה ז״ל ור׳ דוד אחיו, ולמד רבנו משה לפני הגאון וקיבל ממנו תורה״.

רבים מן היהודים בפאס וסביבותיה אנוסים היו אמנם להסתיר את יהדותם. המלכות הרשעה באפריקה הצפונית הכבידה את ידה על היהודים והכריחה אותם לקבל עליהם את הדת השלטת, אבל בכל זאת נשארו היהודים נאמנים בסתר ובחדרי חדרים לדת ישראל ולמסורת אבות, ויש מקום לשער כי בימים ההם, בשעה שבאו רבנו מימון ובניו לפאס, רפתה מעט הקנאות המושלמנית במרוקו. השערה זאת מתאשרת על ידי מקורות ערביים של סופרי דברי הימים למלכי הארץ הזאת.

בפאס, היו ר׳ מימון ור׳ דוד בנו עוסקים במסחר, ורבנו משה בנו, הוסיף לקנות תורה חכמה ודעת. עד היום הזה ישנה ברובע העתיק בדרומה של העיר פאס עלייה אחת עתיקה הנקראת דאר אל מאגאנה (בית השעון) ובה שלשה עשר חלונות ושלש עשרה קערות נחושת תלויות תחתיהם. העליה הזאת מקודשת בעיני תושבי פאס, כי לפי המסורה שבידם היתה משמשת למקום תורה לרבנו משה. קערות הנחושת התלויות שם היו להם למורי שעות והיו מכוונים על פיהם את העתים והזמנים, לפי ידיעתם בחכמת התכונה.

כאשר ראה רבי מימון שמרוב הצרות יהודי פאס החלו להתיאש, ישב וחיבר בלשון הערבית הנפוצה אגרת נחמה. וכך כתוב באגרת זו  ״אגרת מרנו ורבנו מימון בר מרנו ורבנו יהוסף  זכר צדיק לברכה, שחיברה בעיר פאס שנת אתע״א לשטרות״.

באגרת נחמה זו רואים אנו לפנינו את רבינו מימון אבי הרמב״ם ז״ל כאיש הבוער כולו באהבת קודש תמימה לעמו ואלוקיו; אותה אהבה שהוריש אחריו לבנו הגדול רבינו משה.

בשעה שרבנו מימון דבר אל האנוסים דברי עדוד ונחמה, יצא אחד מן היהודים הקנאים בפאס אשר חשב את עצמו ״לאיש מאנשי החכמה״ ופרסם גם הוא אגרת משלו בה הרעים קולו על האנוסים אשר לפי דעתו הם נחשבים לכופרים בה׳ אלוקי ישראל.

הרמב״ם שהיה אז כבן עשרים ושבע, שנת 1163-1162, כתב מאמר מיוחד ״מאמר קדוש השם״ או ״אגרת השמד״ ובו יצא בזכות האומללים האלה שמתוך הכרח התחפשו למושלמנים. במאמרו זה שהיה ראשית בכורי פרי עטו שפרסם והפיץ ברבים נתגלה רבנו משה בפעם הראשונה בכח שכלו והבנתו הרחבה ורוחו הכביר וגם באהבתו הגדולה והנפלאה לעמו.

כחמש שנים ישבה משפחת מימון בפאס. שם רבנו משה לקח אשה מבנות המקום  ובעליית קיר קטנה עסק בעבודתו הגדולה והחשובה, חיבור ספר ״המאור״, הוא פירושו הגדול לששה סדרי משנה שהחל לעבוד בו בהיותו בן כ״ג בעודו על אדמת ספרד. לדעת גייגר גמר את פירושו עוד בשנת 1165 בעודנו בפאס ולא הספיק להגיהו ולתקנו עד שנת 1168 .

בשנת 1165 מת המושל עבד אל מומין אזנאתי, ומשל תחתיו הנציב שהיה בספרד, אבו יעקב יוסף אשר חידש את גזירות האלמוחידין בעצם תקפן, ואז נהרג ר׳ יהודה הכהן אבן סוסאן הדיין בפאס רבו של הרמב״ם, וכיוון שראה רבי מימון כך לקח את שני בניו וברחו בלילה. גם רבנו מימון כפשע היה בינו ובין המות, לולא המליץ עליו מוסלמי אחד, מליץ ומשורר אבו אל אלערב אבן מישה ויצילהו ממות.

רבי יוסף אבן עקנין

רבי יוסף אבן עקנין מצפון אפריקה, תלמידו האהוב כבן של הרמב״ם, שעבורו חיבר את ה״מורה נבוכים״ נולד בעיר סבתה, עיר נמל הקרובה, לספרד. בימי שבתו של הרמב״ם בפאס נפגש אתו שם. מסתבר שהיה בן גילו ובחיבוריו הוא מזכיר את הרמב״ם בכבוד גדול.

אבן עקנין כתב את רוב חיבורין בלשון הערבית ומיעוטם בעברית; אחדים הגיעו אלינו ויצאו לאור: פירוש לפרקי אבות בשם ׳שבט מוסר׳, ׳מבוא התלמוד׳, מאמר על המידות והמשקלות הנזכרים בתורה, פירוש אלגורי לשיר השירים, וספר חוקים ומשפטים על המצוות הנוהגות לאחר חורבן הבית.

בצאתו של הרמב״ם מפאס חיבר עליו אבן עקנין שיר פרידה: אמרתי את החרוזים האלה, עת נפרד מופת הזמן הנלחם מלחמתה של תורה בחרבות המופת ר׳ משה בר כבוד החכם ר׳ מימון בר עובדיה רי״ת:

בעת נסע ידיד לבי בריכבי נדוד שכח לבבי את נותו

ואין יכון לעורר אהבתו ונפשי יצאה עמו בצאתו.

ר׳ משה דרעי

ר׳ משה דרעי נולד באלכסנדריה למשפחה שמוצאה היה בדרעה שבמרוקו; יש סוברים שרבני היה מעיקרו ועבר לקראות. לפי מקצועו היה רופא. הוא הירבה לנסוע ממקום למקום ור׳ יהודה אלחריזי נפגש עמו בנסיעותיו בארצות המזרח. דרעי חיבר יותר מ500 שירים, שירי קודש ושירי חול, והיו מושפעים מאד משיריו של רבי יהודה הלוי ועשויים כמתכונתם.

בתחילת שנות העשרים של המאה הי״ב, ב1120  בערך, הוא הופיע בפאס בבשורה שהמשיח כבר נתגלה והתשועה קרובה לבוא. הרמב׳׳ם מספר על כך באיגרת תימן בזו הלשון: ״מה שנספר עתה ידוע לנו לאמת ותהינו על דיוקה שהדבר אירע זה חמשים שנה בערך [אגרת תימן נכתבה בערך בשנת 1172, ז. א. שהמאורע היה בשנת 1122 בערך.]. איש חסיד ונעלה אחד מחכמי ישראל הנודע בשמו מר משה דרעי בא מדרעה לאנדלוס  ללמוד תורה אצל רבי יוסף הלוי ז״ל אבן מגאש אשר שמעו הטוב הגיע אליו. מר משה שב אחרי כן למרכז ארץ המערב היינו עיר פאס והעם התקבץ אליו מפני חסידותו… הוא הודיע להם שהמשיח נתגלה ושהשם הודיע לו את זה בחלום.. העם נהר אחריו והאמין לדבריו״ והיה אבי מורי ז״ל מסיר את לב העם מאחריו ואוסר עליהם ללכת אחריו, ויצא לארץ ישראל ומת שם ז״ל״.

ר׳ יהודה בן שמואל עבאס

ר׳ יהודה שחי במאה הי״ב היה חכם משורר וחבירו של רבי יהודה הלוי, וזה האחרון הרבה לחלוק כבוד ותהילה. ר׳ יהודה היה אב בית דין בפאס. הוא נאלץ לברוח מפאס בזמן רדיפות האלמוואחדין והתיישב בארם צובא.

משירתו שרדו בידינו כעשרים מפיוטיו. המפורסם שבהם הוא השיר ״עת שערי רצון״ המתאר את עקידת יצחק, ונוהגים לאומרו בקהילות ספרד והמזרח ביום ראש השנה לפני תקיעת שופר, וקהילות מרוקו נוהגות לאומרו גם ביום הכיפורים לפני הוצאת ספר תורה במנחה, כששערי ההיכל פתוחים. בשיר זה רמז והביע למעשה גם על עקידתו הפרטית שעקדו את בנו שמואל האלמוואחדין והתאסלם. לאחר שהתאסלם הוא הפך להיות מומר ואף חיבר ספר ״אפחאם אליהוד״(השחרת היהדות) נגד היהדות ותורתה. זה היה בשנת 1163.

שמואל המומר מתאר בקורות חייו את הסיפור על התגלותו של הנביא שמואל ומוחמד. בין היתר הוא מספר על חברו יצחק בנו של ר׳ אברהם אבן עזרא. ישנה דעה האומרת שגם בנו של אבן עזרא, יצחק שמו, התאסלם בהשפעת שמואל המומר ושהראב״ע יצא מספרד כדי להחזיר אותו לחיק היהדות אך בינתיים הבן נפטר ואביו חיבר עליו קינה.

דעה זו מופרכת ע״י יהודה לייב פליישר שמוכיח שמעולם לא יצא ר׳ יצחק מכלל ישראל. ועוד הוא מוסיף שר׳ יצחק כתב שיר אחד בשנת תתק״ו בעיר בגדר בתור יהודי נאמן לאמונת אבותיו. אך כל החוקרים האחרונים אכן מסכימים עם דעתו של אלחריזי.

מנחם חיים שמלצר במבוא לשיריו של יצחק בן אברהם אבן עזרא שיצא לאור על פי כתבי יד, מביא הוכחה לכך מתוך שניים משיריו: יריבוני ואני האיש המביעים את חרטתו של יצחק אב״ע על התאסלמותו.

אלכסלסי שמעון-מפאס לירושלים- 2003 

עמוד 63

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר