אלכסלסי שמעון-מפאס לירושלים- 2003

רבנו משה בן מימון(הרמב״ם)

מבין המיוחסים, הרמב״ם הוא הידוע ביותר בהיסטוריה היהודית בפאס.

בשנת ארבעת אלפים שמונה מאות ותשעים וחמש ליצירה (1135) נולד רבינו משה לאביו רבינו מימון שהיה דור השמיני לדיינות ״רב בן רב, דיין בן דיין עד רבינו הקדוש (הוא רבי יהודה הנשיא, מסדר המשנה), כולם אנשים בעלי חכמה ויראה, אנשי שם ותהלה, בעלי תורה וגדולה, עד שהתורה חוזרת לאכסניה שלה״ עדות זו מאשרת עדות אחרת שלפיה היה רבנו משה חומר מגזע משפחת בית דוד מלך ישראל שהרי לדברי המסורה התלמודית היה רבי יהודה הנשיא נצר ממשפחת שפטיה בן אביטל אשת דוד.

רבינו מימון (אביו של הרמב״ם) למד תורה מפי רבינו יוסף הלוי אבן מגאש, אשר רבו, רבינו יצחק אלפסי כתב עליו ״שאפילו בדורו של משה״ לא נמצא כמותו איש חכם ונבון.

עוד טרם שהיה רבנו משה לבר מצוה, וגזרה יצאה מטעם הכובשים: או המרת דת, או מות, או גלות.

רבינו מימון ובני ביתו בחרו בגזרה האחרונה. רבינו מימון החליט לאחר נדודים ותלאות אשר מצאוהו בדרך, לבוא ולהתישב הוא וביתו – בעיר פאס.

בפאס כמו בקורדובה סבלה משפחת המימונים מתגרת יד הממשלה המחמדים הקנאית.

אם כן מדוע שמו פניהם לפאס? נתן לנו אחד מסופרי הדורות, ר׳ סעידה אבן דאנאן, תשובה מספיקה, בספרו לנו כי ״בעת ההיא שמע רבי מימון הדיין על חכמת הרב הגאון ר׳ יהודה הכהן שהיה בפאס במערב – והוא היה חכם גדול וחסיד… וכששמע ר׳ מימון הדיין על חכמת הגאון הקדוש הלך אליו ממדינת קרטובה לפאס ושני בניו עמו: ר׳ משה ז״ל ור׳ דוד אחיו, ולמד רבנו משה לפני הגאון וקיבל ממנו תורה״.

רבים מן היהודים בפאס וסביבותיה אנוסים היו אמנם להסתיר את יהדותם. המלכות הרשעה באפריקה הצפונית הכבידה את ידה על היהודים והכריחה אותם לקבל עליהם את הדת השלטת, אבל בכל זאת נשארו היהודים נאמנים בסתר ובחדרי חדרים לדת ישראל ולמסורת אבות, ויש מקום לשער כי בימים ההם, בשעה שבאו רבנו מימון ובניו לפאס, רפתה מעט הקנאות המושלמנית במרוקו. השערה זאת מתאשרת על ידי מקורות ערביים של סופרי דברי הימים למלכי הארץ הזאת.

בפאס, היו ר׳ מימון ור׳ דוד בנו עוסקים במסחר, ורבנו משה בנו, הוסיף לקנות תורה חכמה ודעת. עד היום הזה ישנה ברובע העתיק בדרומה של העיר פאס עלייה אחת עתיקה הנקראת דאר אל מאגאנה (בית השעון) ובה שלשה עשר חלונות ושלש עשרה קערות נחושת תלויות תחתיהם. העליה הזאת מקודשת בעיני תושבי פאס, כי לפי המסורה שבידם היתה משמשת למקום תורה לרבנו משה. קערות הנחושת התלויות שם היו להם למורי שעות והיו מכוונים על פיהם את העתים והזמנים, לפי ידיעתם בחכמת התכונה.

כאשר ראה רבי מימון שמרוב הצרות יהודי פאס החלו להתיאש, ישב וחיבר בלשון הערבית הנפוצה אגרת נחמה. וכך כתוב באגרת זו  ״אגרת מרנו ורבנו מימון בר מרנו ורבנו יהוסף  זכר צדיק לברכה, שחיברה בעיר פאס שנת אתע״א לשטרות״.

באגרת נחמה זו רואים אנו לפנינו את רבינו מימון אבי הרמב״ם ז״ל כאיש הבוער כולו באהבת קודש תמימה לעמו ואלוקיו; אותה אהבה שהוריש אחריו לבנו הגדול רבינו משה.

בשעה שרבנו מימון דבר אל האנוסים דברי עדוד ונחמה, יצא אחד מן היהודים הקנאים בפאס אשר חשב את עצמו ״לאיש מאנשי החכמה״ ופרסם גם הוא אגרת משלו בה הרעים קולו על האנוסים אשר לפי דעתו הם נחשבים לכופרים בה׳ אלוקי ישראל.

הרמב״ם שהיה אז כבן עשרים ושבע, שנת 1163-1162, כתב מאמר מיוחד ״מאמר קדוש השם״ או ״אגרת השמד״ ובו יצא בזכות האומללים האלה שמתוך הכרח התחפשו למושלמנים. במאמרו זה שהיה ראשית בכורי פרי עטו שפרסם והפיץ ברבים נתגלה רבנו משה בפעם הראשונה בכח שכלו והבנתו הרחבה ורוחו הכביר וגם באהבתו הגדולה והנפלאה לעמו.

כחמש שנים ישבה משפחת מימון בפאס. שם רבנו משה לקח אשה מבנות המקום  ובעליית קיר קטנה עסק בעבודתו הגדולה והחשובה, חיבור ספר ״המאור״, הוא פירושו הגדול לששה סדרי משנה שהחל לעבוד בו בהיותו בן כ״ג בעודו על אדמת ספרד. לדעת גייגר גמר את פירושו עוד בשנת 1165 בעודנו בפאס ולא הספיק להגיהו ולתקנו עד שנת 1168 .

בשנת 1165 מת המושל עבד אל מומין אזנאתי, ומשל תחתיו הנציב שהיה בספרד, אבו יעקב יוסף אשר חידש את גזירות האלמוחידין בעצם תקפן, ואז נהרג ר׳ יהודה הכהן אבן סוסאן הדיין בפאס רבו של הרמב״ם, וכיוון שראה רבי מימון כך לקח את שני בניו וברחו בלילה. גם רבנו מימון כפשע היה בינו ובין המות, לולא המליץ עליו מוסלמי אחד, מליץ ומשורר אבו אל אלערב אבן מישה ויצילהו ממות^.

רבי יוסף אבן עקנין

רבי יוסף אבן עקנין מצפון אפריקה, תלמידו האהוב כבן של הרמב״ם, שעבורו חיבר את ה״מורה נבוכים״ נולד בעיר סבתה, עיר נמל הקרובה, לספרד. בימי שבתו של הרמב״ם בפאס נפגש אתו שם. מסתבר שהיה בן גילו ובחיבוריו הוא מזכיר את הרמב״ם בכבוד גדול.

אבן עקנין כתב את רוב חיבורין בלשון הערבית ומיעוטם בעברית; אחדים הגיעו אלינו ויצאו לאור: פירוש לפרקי אבות בשם ׳שבט מוסר׳, ׳מבוא התלמוד׳, מאמר על המידות והמשקלות הנזכרים בתורה, פירוש אלגורי לשיר השירים, וספר חוקים ומשפטים על המצוות הנוהגות לאחר חורבן הבית.

בצאתו של הרמב״ם מפאס חיבר עליו אבן עקנין שיר פרידה: אמרתי את החרוזים האלה, עת נפרד מופת הזמן הנלחם מלחמתה של תורה בחרבות המופת ר׳ משה בר כבוד החכם ר׳ מימון בר עובדיה רי״ת:

בעת נסע ידיד לבי בריכבי נדוד שכח לבבי את נותו

ואין יכון לעורר אהבתו ונפשי יצאה עמו בצאתו.

ר׳ משה דרעי

ר׳ משה דרעי נולד באלכסנדריה למשפחה שמוצאה היה בדרעה שבמרוקו; יש סוברים שרבני היה מעיקרו ועבר לקראות. לפי מקצועו היה רופא. הוא הירבה לנסוע ממקום למקום ור׳ יהודה אלחריזי נפגש עמו בנסיעותיו בארצות המזרח. דרעי חיבר יותר מ500 שירים, שירי קודש ושירי חול, והיו מושפעים מאד משיריו של רבי יהודה הלוי ועשויים כמתכונתם.

בתחילת שנות העשרים של המאה הי״ב, ב1120  בערך, הוא הופיע בפאס בבשורה שהמשיח כבר נתגלה והתשועה קרובה לבוא. הרמב׳׳ם מספר על כך באיגרת תימן בזו הלשון: ״מה שנספר עתה ידוע לנו לאמת ותהינו על דיוקה שהדבר אירע זה חמשים שנה בערך [אגרת תימן נכתבה בערך בשנת 1172, ז. א. שהמאורע היה בשנת 1122 בערך.]. איש חסיד ונעלה אחד מחכמי ישראל הנודע בשמו מר משה דרעי בא מדרעה לאנדלוס  ללמוד תורה אצל רבי יוסף הלוי ז״ל אבן מגאש אשר שמעו הטוב הגיע אליו. מר משה שב אחרי כן למרכז ארץ המערב היינו עיר פאס והעם התקבץ אליו מפני חסידותו… הוא הודיע להם שהמשיח נתגלה ושהשם הודיע לו את זה בחלום.. העם נהר אחריו והאמין לדבריו״ והיה אבי מורי ז״ל מסיר את לב העם מאחריו ואוסר עליהם ללכת אחריו, ויצא לארץ ישראל ומת שם ז״ל״.

ר׳ יהודה בן שמואל עבאס

ר׳ יהודה שחי במאה הי״ב היה חכם משורר וחבירו של רבי יהודה הלוי, וזה האחרון הרבה לחלוק כבוד ותהילה. ר׳ יהודה היה אב בית דין בפאס. הוא נאלץ לברוח מפאס בזמן רדיפות האלמוואחדין והתיישב בארם צובא.

משירתו שרדו בידינו כעשרים מפיוטיו. המפורסם שבהם הוא השיר ״עת שערי רצון״ המתאר את עקידת יצחק, ונוהגים לאומרו בקהילות ספרד והמזרח ביום ראש השנה לפני תקיעת שופר, וקהילות מרוקו נוהגות לאומרו גם ביום הכיפורים לפני הוצאת ספר תורה במנחה, כששערי ההיכל פתוחים. בשיר זה רמז והביע למעשה גם על עקידתו הפרטית שעקדו את בנו שמואל האלמוואחדין והתאסלם. לאחר שהתאסלם הוא הפך להיות מומר ואף חיבר ספר ״אפחאם אליהוד״(השחרת היהדות) נגד היהדות ותורתה. זה היה בשנת 1163.

שמואל המומר מתאר בקורות חייו את הסיפור על התגלותו של הנביא שמואל ומוחמד. בין היתר הוא מספר על חברו יצחק בנו של ר׳ אברהם אבן עזרא. ישנה דעה האומרת שגם בנו של אבן עזרא, יצחק שמו, התאסלם בהשפעת שמואל המומר ושהראב״ע יצא מספרד כדי להחזיר אותו לחיק היהדות אך בינתיים הבן נפטר ואביו חיבר עליו קינה.

דעה זו מופרכת ע״י יהודה לייב פליישר שמוכיח שמעולם לא יצא ר׳ יצחק מכלל ישראל. ועוד הוא מוסיף שר׳ יצחק כתב שיר אחד בשנת תתק״ו בעיר בגדר בתור יהודי נאמן לאמונת אבותיו. אך כל החוקרים האחרונים אכן מסכימים עם דעתו של אלחריזי.

מנחם חיים שמלצר במבוא לשיריו של יצחק בן אברהם אבן עזרא שיצא לאור על פי כתבי יד, מביא הוכחה לכך מתוך שניים משיריו: יריבוני ואני האיש המביעים את חרטתו של יצחק אב״ע על התאסלמותו.

אלכסלסי שמעון-מפאס לירושלים- 2003–  

עמוד 63