ר' ד.חסין.היסטוריה.חזן-אלבז


רבי דוד חסין – פייטנה של מרוקו-היסטוריה

רבי דוד בן חסין זצ"ל, המכונה הפייטן של מרוקו.    תהלה לדוד 2

אפרים חזן-דוד אליהו (אנדרה ) אלבז

בשערי הספר……

ע"ה משה עמאר

רבי דוד בן חסין זצ"ל, המכונה הפייטן של מרוקו.

בתקופת הגאונים, סוף המאה השישית ועד אמצע המאה האחד עשרה, בטרם צמח המרכז התרבותי של תור הזהב בספרד, פרח ושגשג המרכז היהודי בצפון אפריקה בכלל ובעיר פאס בפרט. במרכז זה הונחו היסודות לפרשנות התלמוד ולספרות ההלכה, לחקר הלשון העברית ולדקדוקה. כאן גדלו ופעלו גם ראשוני מפתחיה של השירה העברית.

המרכז בצפון אפריקה תרם להתפתחותה של תקופת תור הזהב בספרד, על ידי הקרבה והקשר ההדדי באמצעות חכמים שעברו מכאן לשם, דוגמת דונש בן לבראט, מחברו של השיר " דרור יקרא ", רבי יצחק אלפסי בני העיר פאס, רבי יצחק אבן כלפון ואחרים.

בעקבות פרעות אלמוואחידון בסמוך למחצית המאה הי"ב, נדם קולו של מרכז זה לתקופה ממשוכת, והוא קם לתחייה הודות לקליטתם במקום של יהודים שנמלטו מספרד בפרעות של שנת קנ"א ורנ"ב. על הנקלטים במקום נמנו חכמים גדולים בתורה וביראה ובעולם העשייה, אנשי תלמוד והלכה, הגות, מוסר, קבלה ושירה. בהם אחרוני המשוררים בספרד, דוגמת רבי סעדיה אבן דנאן, רבי אברהם אבן זמרא, רבי אברהם גבישון ועוד. וכולם כאחד תרמו תרומה אדירה לשגשוג רוחני בקרב יהדות צפון אפריקה.

השפעתם של המשוררים הספרדים הביאה לפריחתם של השירה והפיוט צפון אפריקה, מהמאה הט"ז ואילך, עד למאה העשרים, וידועים משוררים בעלי שם שפעלו באלג'יריה, במרוקו, בתוניס ובלוב. שירתם יונקת ממסורת השירה הספרדית ובמידה מסוימת היא גם ממשיכה אותה.

מרבית המשוררים היו גם גדולי תורה והוראה, והשאירו ספרים בתחומים שונים. מתקופה זו הגיעו לידינו דיוואנים של משוררים רבים, אשר רק מעטים מהם זכו לראות אור הדפוס, מעט מהמעט למהדורה שנייה, ובודדים זכו למהדורות מדעיות. משום כך השפעתם אינה ניכרת מחוץ לקהילותיהם של משוררי צפון אפריקה. יוצא מכלל זה הוא הרה"ג רבי דוד בן חסין, בן העיר מכנאס שחי בשנים תפ"ז – תקנ"ב 1727 – 1792, אשר שמו כפייטן יצא לפניו לשם ולתהילה ברחבי מרוקו ומחוצה לה.

קובץ שירתו של רבי דוד חסין " תהילה לדוד ", היה הקובץ הראשון ממשוררי מרוקו שראה אור הדפוס, הוא זכה לשלוש מהדורות, וכמה משיריו פשטו בקהילות רבות, דוגמת הפיוט, " אערוך מהלל ניבי " שחובר במיוחד לברית מילה, או השיר " אוחיל יום אשתאה " אשר זכו גם לחיקויים מצד משוררים במזרח. אנשי החקר השירה והפיוט הכתירו את רבי דוד בתואר " פייטנה של יהדות מרוקו ".

כיום אנו מגישים את הקובץ תתלה לדוד של מו״ר רבי דוד חסין זצ״ל, בתוספת ניקוד, עריכה מחורזת וביאור רחב, בצירוף מבוא מקיף הסוקר את שירתם של יהודי צפון אפריקה בכלל ושירת רדב״ח בפרט, מצד תכניה, צורותיה ודרכי עיצובה. הכל מעשי ידי אומן רבי פעלים בתחום: ידידי ועמיתי פרופ׳ אפרים חזן הי״ו, אשר כבר איתמחי גברא בשירתם של חכמי תור הזהב בספרד ושל משוררי צפון אפריקה, וזכה לההדיר משירתם מהדורות מפוארות¡ עמו נשא בעול ההחדרה חברי ועמיתי פרופ׳ אליהו [אנדרה] אלגאז הי״ו, אשר גם כתב מחקר מקיף בצרפתית על רדב״ח, משפחתו, מקומו, תקופתו ושירתו, ותרגם לשפה זו מבחר משירי רדב״ח.

זה שנים שנתנו את הדעת לרכז יצירתם של רבותינו חכמי המגרב, לאתרה ולהעלותה מתהום הנשיה. ואכן זכותם עמדה לנו, זכינו לאתר ולהעלות ארצה, עשרות חיבורים בכתבי יד, מתוכם ההדרנו עד כה למעלה מחמשים יצירות בכל מכמני פרד״ס התורה: פרשנות למקרא ולתלמוד, הלכה, דרוש, הגות וקבלה, פנקסי בתי הדין ומחקרים.

במהדורה זו של ׳תהלה לדוד׳ אנו חונכים סידרה חדשה מהדורות מדעיות של קובצי השירה והפיוט של חכמי צפו״א. הרבה עמל וטורח הושקע במלאכת קודש זו. אם כי כבר בשנת תשנ״ב, ההדרנו לראשונה מכתב היד את הספר ׳זקן אהרן׳ שירתו של רבי אהרן בן סמחון בן העיר מכנאס מהמאה הי״ט.

כאן המקום לבשר, כי התחלנו בהכנות לההדרת מכתב יד המחבר הספר מגדל דוד, דרושים וחידושים של מו״ר רבי דוד חסין זצ״ל, יה״ר שנזכה בקרוב לברך על המוגמר ולראות תורתו יוצאת בהינומא, להפיץ מעיינותיו חוצה, להדר ולרומם את תורת הרב המחבר זצ״ל ומשפחתו משפחת חסין המפוארה הי״ו.

חמרא למאריה וטיבותא לשקייה הלו הוא נין ונכד להרב המחבר, מר אברהם [אלברט] חסין ורעיתו אסתר [זאנין] הי״ו, אשר תרמו תרומה חשובה לכיסוי הוצאות ההדפסה, התעניינו במלאכת הההדרה בכל שלביה, והכל לעשות נחת רוח לראש המשפחה ופארה מו״ר רדב״ח זצ״ל, הנחלת מורשתו הרוחנית לצאצאיו ולכלל ישראל. יה״ר שזכות אבות לזרעם תזכור, ויזכו לברכה רווחה והצלחה, בריאות איתנה, אורך ימים ושנות חיים, יחד עם בניהם וכל המשפחה המורחבת, ושלא תמוש תורה מזרעו.

בטוחני שזכותו של רבינו המחבר תעמוד למהדירים, למשפחה, ולכל אלה שנתנו יד להוציא לפועל פרוייקט גדול וחשוב זה, ויה״ר שנזכה להגדיל תורתם של רבותינו חכמי ספרד והמגרב ולהאדירה, להנחילה לכלל ישראל, מתוך בריאות הגוף ושלוות הנפש, אכי״ר.

כעתרת

ע״ה משה עמאר הי״ו בלא״א שלמה נ״ע אודות יהדות המגרב

ר' ד.חסין.היסטורית -חזן-אלבז

מבוא

תחנות בשירה העברית בצפון אפריקהתהלה לדוד 2

דברי פתיחה

סקירה מקיפה על תקופותיה ועל מרכזיה של השירה העברית בצפון אפריקה הצגנו בהרחבה רבה בשתי הזדמנויות אחרות. יתר על כן, עיקרם של הדברים הובאו בגרסה הצרפתית של המבוא לספרנו. לפיכך נביא כאן רק ראשי פרקים אשר יעמדו על קרקע היצירה שממנה צמחה שירתו של רבי דוד חסין.

המחקר ציין בהרחבה את דבריו של ח׳ שירמן המדגיש את חלקה של צפון אפריקה בפיתוח השירה העברית הקדומה ואת תרומתה לראשיתם של השירה העברית, הבלשנות העברית ואף ספרות ההלכה בספרד של תור הזהב. מחקרו של שירמן מצביע על קיומה של תרבות עברית ענפה עוד טרם צמח המרכז. התרבותי בספרד.

הפיוט הקדום

שרידי פיוטים מן המאות העשירית והאחת עשרה, מעידים כי אכן התפתחה בצפון אפריקה שירה עברית בסגנון הפיוט הקדום. מלבד השרידים שפרסם ח' שירמן שוקד י' טובי על כינוסם של שרידי הפיוט הקדום בצפון אפריקה. לאחרונה פרסם טובי סיכום על יצירתו הפייטנית של רבי יעקב בר דונש, ומן הממצאים מתברר כי הייתה השפעה ברורה של הפיוט הקדום על השירה העברית בצפון אפריקה בראשיתה.

מלבד רבי יעקב בר דונש עולים שמותיהם של רבי יהודה בן קורייש, אדונים בר ניסים הלוי ואלעזר בן אהרן פאסי. ניתן לציין גם את הפייטן שלמה בן יהודה אל פאסי, שהיה גאון ישיבת ארץ-ישראל, ואף שכתב את יצירתו במזרח, מלמדת פעילותו של אל פאסי על חינוכו כפייטן ועל קשרים הדוקים בין צפון אפריקה לארץ ישראל. ( ראה הירשברג )

הפיוטים הללו שרדו בעיקר בין דפי הגניזה ולא הונחלו לדורות הבאים בצפון אפריקה. קובצי הפיוטים בדפוס ובכתבי-היד של בני צפון אפריקה כמעט שאינם מכירים יצירות בסגנון הפיוט הקדום. יש לשער כי יוצרים צפון אפריקאים אחרים מאסכולה זו נבלעו בין כלל פייטני הגניזה משום שלא ניכר מקומם על יצירתם ואחרים שיצירתם אבדה מאתנו.

הקשרים ההדוקים בין צפון אפריקה למצרים רומזים על אפשרות הימצאותם של קטעי פיוט כאלה בגניזת קהיר. אסכולה זו שפעלה, כנראה, בצפון אפריקה במאה האחת עשרה לא הותירה את רישומה, הן על מנהגי התפילה שלא קלטו אף לא פיוט אחד בסגנון זה, והן על המשך היצירה השירית בצפון אפריקה.

אסכולה השירה הספרדית.

בשונה מאסכולות הפיוט הקדום, השפיעה השירה הספרדית השפעה רבת עוצמה על מורשת השירה והפיוט בצפון אפריקה. המשוררים בני צפון אפריקה הכירו היטב את היצירה הספרדית ואת הפואטיקה שלה הן בשירת הקודש והן בשירת החול, ואנו מגלים לא מעט השפעות ישירות של משוררי ספרד על משוררי צפון אפריקה.

מנהגי התפילה נבנו על הפיוט הספרדי ופיוטיהם של רבי שלמה אבן גבירול, רבי יצחק אבן גיאת, רבי משה אבן עזרא, רבי יהודה הלוי ורבי אברהם אבן עזרא מעטרים את מחזורי התפילה למועדים ולימים נוראים ואת סדרי הסליחות למנהגיהן. גם בקובצי השירה והפיוט למנהגיהם ולקהילותיהם יש אחוז נכבד של שירים ספרדיים. לפיכך נשוב ונציג את הידוע לנו על פעילותה של האסכולה הספרדית בצפון אפריקה.

שני המשוררים הראשונים אשר הניעו את גלגליה של שירת החול העברית בספרד, דונש בן לברט ויצחק אבן חלפון, נחשבים בני צפון אפריקה, ועיקר חינוכם שם היה, ויש לשער כי משם גם ראשית השכלתם במלאכת השיר.

שני רופאים יהודים מספרד שימשו כרופאי החצר לשליט מרוקו, עלי בן יוסוף אבן תשפין ( 1106 – 1143 ), במראכש שהיתה אסורה להתיישבות יהודים, שלמה אבן מועלם ומאיר בן קמניאל. הראשון שבהם היה משורר נכבד, שאף זכה לשבחיו של רבי יהודה אלחריזי ( ספרו הנהדר של יהודה אלחריזי, " מסעות יהודה ", הינו ספר חובה לחובבי השירה העברית ) ושניהם זכו לשירי שבח מפוארים מעטו של רבי יהודה הלוי, ( אבן מועלם אף קיבל שירי שבח מרבי משה אבן עזרא ומרבי אברהם אבן עזרא.

לשני חצרנים נכבדים –  שלמה אבן מועלם ומאיר בן קמניאל – ובעלי עמדה אלו הייתה זיקה עמוקה לשירה העברית, ושהותם במרוקו נמשכה בוודאי תקופה ארוכה.יהודה בן שמואל אבן עבאס, בעל העקדה המפורסמת " עת שערי רצון " אותה אנו מפייטים הן בראש השנה, והן ביום הכיפורים, נכלל בין משוררי ספרד ברשימת אלחריזי. משורר זה פעל אמנם בבבל, אך גדל ונתחנך בפאס שבמערב.

בין המשוררים, שיצירותיהם השיריות נזכרות לשבח בדיוואנים של רבי משה אבן עזרא, רבי יהודה הלוי ורבי אברהם אבן עזרא, כולל שירמן ( חוקר ידוע של השירה בתור הזהב ועוד ) את שמואל בן יעקב אבן ג'מאע, בעל הלכה מפורסם מגאבס שבתוניסיה, אשר רבי אברהם אבן עזרא חיבר לכבודו שירי שבח רבים. אחד מהם בעקבות שיר ארוך בן 350 בתים שכתה רבי שמואל.

רבי יוסף אבן עקנין ברח מספרד ופגש בהרמב"ם בפאס. לאחר שעזב הרמב"ם את פאס כתב אבן עקנין שיר פרידה. ב " אדאב אל מעלם ואל מתעלם " שהוא מעין ספר לדרכי ההוראה, המליץ אבן עקנין לסדר את החומר ואת מקצועות ההוראה מן הקל אל הכבד. בין מקצועות הלימוד הוא כלל את השירה ואת הלמידה בה אחרי לימוד התנ"ך, הדקדוק והמשנה.

יוסף בן יהודה אחר ( שאינו אבן עקנין ) אף הוא נחשב תלמידו של הרמב"ם זוהה בידי שירמן החוקר, כיוסף בן יהודה בן שמעון, מחברה של המקאמה " מחברת ימימה ". זהו יוסף בן יהודה שאלחריזי שיבח מאוד את שירתו וייחס לו את " המחברת היפיפיה / הבנוייה לתלפיה / נאום טוביה / בן צדקיה ".

שירמן הוכיח כי פתיחה זו היא הפתיחה של " מחברת ימימה ", המעמידה אלגוריה על החכמה  האלוהית היא ימימה, ומציגה את משכיל-מבקש החכמה ואת משה המצרי הוא הרמב"ם. מכל מקום לפנינו משורר נוסף בן צפון אפריקה, ששירתו זכתה לשבחים מפיו של אלחריזי הקפדן והמקאמה שכתב זכתה לציון מיוחד. יוסף בן יהודה נולד בסבתא שבמרוקו ושם, כנראה, קיבל גם את חינוכו הספרותי, חי בארם צובא ונפטר ב 1227-

      קרוב לוודאי כי המשורר ברוך הכשרון נחום פעל אף הוא בצפון אפריקה. כמה משירי הפריחה והגאולה היפים שלו הועתקו פעמים רבות בקובצי פיוטים מצפון אפריקה. תרומה חשובה תרם נחום המערבי בתרגומיו, והמפורסם בהם הוא תרגומו ל " אגרת תימן " להרמב"ם, תרגום שהוא עברי יותר וקולח יותר מן התרגומים האחרים.

     אין כל סיבה נראית לעין להפריד בין נחום המערבי המתרגם לנחום המערבי המשורר, מה עוד שלשניים מתרגומיו הקדים נחום המערבי שירי פתיחה. הכינוי " המערבי " מורה בפשטות כי הוא מתייחס ל מערב . שני שירים מצויינים שלו, המאורות " הסתו ארח " ו " נרד וכרכום " הועתקו שוב ושוב במאות כתבי יד מצפון אפריקה בכל הדורות ועד לקובצי הפיוטים המאוחרים, ואף זו ראייה ל מערביות של נחום.

     אין ספק, שירים אלו על ניחוחם המיוחד השפיעו על השירה והפיוט בצפון אפריקה ונסכו בהם משהו מנגוהות האביב ומזוהרי החמה.נחום עשה את התעוררות הטבע באביב דוגמא וציור לגאולה המתחדשת. קשר זה בין אביב ופריחה לגאולת ישראל ולהתעוררות העם, הוא העומד, כנראה, ביסוד הרעיון של היציאה לטבע באסרו חג של פסח והוא יום המימונה ( הנה כי כן עוד מקור מיוחד במינו לחג המימונה המדובר כל כך ), משורר נוסף מצפון אפריקה הוא רבי יהודה בן יוסף מסג'למאסה, שחיבר שירי קודש, שאחדים מהם נכללו בסידורי התפילה במקומות שונים באיזור המגרב.

דוגמאות אלו מלמדות על קיומה של שירה בת האסכולה הספרדית בצפון אפריקה, אך משורריה, מהם שנעלמו ומהן שנבלעו בין משוררי ספרד המרובים, וקשה לעמוד על מוצאם המערבי. דוגמא לעניין זה נמצא במאמרו של שירמן העוסק בסדר סליחות מנהג ספרד. בין משוררי ספרד הידועים והידועים פחות שמיוצגים בקובץ, מוצא שירמן גם כמה וכמה שמות של משוררים בני צפון אפריקה.

שירת המגורשים.רבי דוד בן אהרן חסין-חזן-אלבז

שירת המגורשים.תהלה לדוד 2

נמלטים ומגורשים לא מעטים הגיעו מספרד לצפון אפריקה בתקופה של גזרות וגירוש, בעיקר בשנים קנ"א ורנ"ב, וביניהם רבי יצחק בר ששת – הרישב"א – ורבי שמעון ברבי צמח – רשב"ץ, שמלבד גדולתם בהלכה ובמנהיגות היו גם משוררים ידועים.

בגירוש הסופי רנ"ב הגיע לצפון אפריקה אחרון משוררי ספרד, רבי סעדיה אבן דנאן, שנהיה לדמות נערצת בין בני קהילתו החדשה,כמנהיג, כאיש הלכה ואף כהיסטוריון. השפעת שירתו ניכרת כבר בצעדיה הראשונים של שירת המאה השש-עשרה בשירתו של מנדיל אבי זמרה ועוד, כמו כן ידועות שלוש משפחות שכמה מבניהן עסקו בשירה, משפחת קנשינו, משפחת גבישון ומשפחת זמירו מאלג'יר.

בנה של משפחת זמירו, יצחק מנדיל בן אבי זמרה הנזכר, הוא כנראה פייטנו של המרכז בצפון אפריקה. עוד נזכיר את המשוררים עלומי השם, שהניחו אחריהם שירים היסטוריים לא מעטים המתארים גזרות ומעשי ניסים שהיו מנת חלקם של יהודי צפון אפריקה בכל הדורות.

השפעתם של המשוררים מגורשי ספרד בצפון אפריקה, בשילוב עם המסורת המקומית והתפתחות פנימית של תרבות יהודי המקום, הביאה לצמיחתם של השירה והפיוט בצפון אפריקה במאה השש-עשרה ובמאה השבע-עשרה. מתקופה זו ואילך מצוי בידנו שפע של פיוטים מפייטני צפון אפריקה, הטמון בכתבי יד ובקבצים ליטורגיים והוא דורש רישום, מיון, עיבוד והגדרה.

 השירה בארבע מאות השנים האחרונות.

השירה העברית בצפון אפריקה בארבע מאות השנים האחרונות, ממשיכה את שורשי המסורת של שירת ספרד ויונקת ממנה. בצד המסורת הספרדית שואבת שירה זו הרבה השראה והשפעה משירת ארץ ישראל במאה השש-עשרה ומתורת הקבלה וחכמת הנסתר של האר"י, המתפתחת בארץ ישראל בתקופה זו אחד השינויים הבולטים שהתפתח בשירה העברית בצפון אפריקה בעקבות הקבלה הוא קבלת פסק שולחן ערוך אורח חיים סח, א. שוב לא שילבו משוררי צפון אפריקה פיוטים בתפילה גופה אלא הסתפקו באמירת הפיוטים במקומות שאין בהם משום הפסק.

על פי תפיסתם של בני צפון אפריקה פסק השולחן ערוך מתיחס אל תפילת היוצר עצמה בברכות של קריאת שמע, ועל כן מותר לשלב פיוטים סביב נשמת. קהילות צפון אפריקה לא נמנעו אפוא, מלומר פיוטים סביב תפילת נשמת, ויש מהן שאף שמרו על המסגרות הקדומות של הקודשות.

 השפעת הקבלה ניכרת בכך, שהפיוטים החדשים אמנם נאמרים בבית הכנסת, אך כבר אינם נאמרים כחלק מתוך התפילה, אינם משולבים בתוכה ממש ואינם נכתבים לשם תפילה או ברכה מסויימת. אלא נכתבים להזדמנויות שונות, לשבתות ולימים טובים ולמאורע של שמחת הפרט, ברית מילה, בר מצוה, חתונה וכיוצא בזה, ורק מעט מאוד פיוטים מתקשרים אל התפילה עצמה, על דרך המעגלים השונים המתוארים להלן.

כיוון חדש של כתיבת פיוטים ואמירתם נוצר עם התפתחותה של שירת הבקשות.שינויים אלו קובעים את אופייה של שירת התקופה. המשוררים בתקופה זו כתבו את שיריהם כדי שיושרו ויוזמרו, המשורר בחר לו מנגינה ידועה המוכרת לבני הקהילה, וזו הייתה בדרך כלל מנגינה של שיר בערבית או בשפה אחרת ועל פי מנגינה זו כתב את שירתו העברית.

תחנות בשירה העברית בצפון אפריקה

תהלה לדוד 2

מורה הדרך לשיטה זו היה רבי ישראל נג'ארה, ועל פי דוגמתו נהגו במזרח ובצפון אפריקה. ההזדקקות לנעימה, וכתיבת השיר על פי דגם מוסיקאלי מוכר, כשרבים מדגמים אלה הם שירי זמר מורכבים ביותר, הצריכו את השירה העברית ליצור תבניות שיר מורכבות ומסובכות ואף לכלול בשיר הברות חסרות משמעות שבאו להשלים את המוסיקה.

    הנה כי כן אנו מבחינים בחמש תקופות מרכזיות בתולדות השירה בצפון אפריקה.

א. התקופה הקדומה – המאה העשירית – תקופה זו כוללת פייטנים שכתבו בסגנון הפיוט הקדום – רבי יהודה קורייש, יעקב בן דונש ואדונים בר ניסים.

ב. אסכולה השירה הספרדית. התקופה מקבילה לשירת ספרד. בתקופה זו יש לראות את ספרד ואת צפון אפריקה כמרכז אחד ונכללים בה ראשני המשוררים הספרדיים – דונש בן לברט ויצחק אבן כלפון שהם ילידי צפון אפריקה – המאה העשירית והמאה האחת-עשרה – וכן במשק התקופה הספרדית – מאות שתיים-עשרה – חמש-עשרה – משוררים כמו יהודה אבן עבאס, נחום המערבי ויהודה בן דראע, שהם דוגמאות בלבד למרכז שירה גדול שנבלע בתוך המרכז הספרדי.

ג. שירת המגורשים, מגורשי ספרד שהגיעו לצפון אפריקה והעניקו תנופה לשירה העברית ולכללי לימוד היהדות, כך הגיעו הרב יצחק בר ששת ( הריב"ש ) ורבי שמעון בן צמח ( הרשב"ץ )ורבי סעדיה אבן דנאן לאלג'יר, ורבי שמעון לביא למרוקו ולטריפולי, וכן בני המגורשים כגון יצחק מנדיל אבי זמרה באלג'יר.

ד. השירה המאוחרת, משוררים מן המאה השש-עשרה ועד המאה השמונה-עשרה, המושפעים משירת רבי ישראל נג'ארה ומתורת הקבלה, והם תשתיתה ועיקרה של השירה העברית בצפון אפריקה, רבי יעקב אבן צור ורבי דוד חסין במרוקו. רבי פרג'י שוואט ורבי אליהו סדבון בתוניס. רבי מוסא בוג'אנח בלוב ורבי סעדיה שוראקי באלג'יר. שיריהם ממלאים את קובצי השירה והפיוט, ופיוטיהם מושרים וחיים עמנו עד ימינו אלו.

ה. " השירה החדשה ", המשוררים בני המאה התשע-עשרה והמאה העשרים, אשר מקצתם המשיכו בשגרת השירה שקדמה להם, ומקצתם חידשו מורות ותכנים בשירתם, כגון רבי דוד קיים, מעורכי הקובץ " שיר ידידות ", ולפניו רבי רפאל משה אלבאז. לימינו אלה ממש אנו מגיעים עם שירתו של רבי דוד בוזאגלו, שירה רבת פנים וגוונים, שחלק ממנה עוסק באירועים הקשורים במדינת ישראל, במלחמותיה ובמאבקיה בשנים האחרונות.

משוררנו רבי דוד בן אהרן חסין, בן המאה השמונה-עשרה, עומד בלבה של התקופה הרביעית ובשירתו משתקפת היטב השירה העברית בצפון אפריקה על סוגיה ותכניה, לשונה ודרכי העיצוב שבה ועל יעדיה האומנתיים, הדתיים והחברתיים במעגלי השיר האופיינים לתקופה. החברה היהודית במרוקו, חגיה ומועדיה וימי אבלה. כל אלה משתקפים ועולים מתוך שירתו של רבי דוד חסין ומתוכם בולטת אישיות הכותב הן כיחיד והן כבן הקהילה וכבן לעם ישראל, כפי שנראה בפרקים הבאים.

הרקע ההיסטורי והחברתי ליצירת רבי דוד חסין

הרקע ההיסטורי והחברתי ליצירת רבי דוד חסיןתהלה לדוד 2

על נוכחות יהודית מאורגנת מימים קדמונים מעידה כתובת הקבורה העברית " מטרונא בת רבי יהודה נח' מן המאה השנייה או השלישית, שנמצאה בחורבותיה של וולוביליס, שלושים קילומטר ממכנאס. ען הופעת האיסלאם היו ניסיונות לאסלם את היהודים ואת הברברים המתייהדים. שליטה המוסלמי הראשון של מרוקו, אידריס הראשון אף נלחם ביהודים ובמתייהדים וכפה עליהם את האיסלאם.

בראשית המאה התשיעית הפך אידריס השני את העיר פאס לבירת הממלכה ושיכן בה אלפי יהודים כדי להבטיח את התפתחותה. פאס הפכה לעיר ואם בישראל, ודי להזכיר כמה מבניה הגדולים, כגון יהודה חיוג', דונש בן לברט ורבי יצחק אלפסי. הקהילה במכנאס חיה בצילה של פאס, שהייתה מרכז בלתי מעורער של התרבות היהודית.

מכנאס נזכרת בקינת הראב"ע, " אהה ירד על ספרד, בין הקהילות שנפגעו מאוד מידיהם של המוואחדים, שבטים מוסלמים קנאיים, ששטפו את ספרד ואת צפון אפריקה ופגעו פגיעה קטלינית כמעט בקהילות יהודיות מרכזיות. 

מנהיג אלמוואחדים, אבו יוסוף אל מנצור 1184 – 1199, אילץ את כל יהודי המאגרב ללבוש את הג'לביה השחורה בעלת השרוולים הרחבים, והיא הפכה לבגד שייחד אותם עד למאה העשרים.

בשנת 1245 נכבשה מכנאס על ידי בני מרין, אחד משבטי הברברים, אשר שלטו במרוקו עד שנת 1465 , ותקופה זו הייתה ליהודים שקטה יחסית, במאה החמש-עשרה התעוררו מלחמות פנימיות במכנאס ובעקבותיהן באו רדיפות דתיות חדשות כנגד ה " כופרים ". גילוי קברו של אידריס השני בפאס ב 1437 שימש עילה לגירוש היהודים מן הרובע העתיק של פאס, ומשנת 1438 ואילך הם חויבו לחיות ברובע מיוחד – המללאח, הגטו המרוקאי הראשון.

במאי 1465 פרץ מרד כנגד השלטון, ועבד אל חאק, הסולטן האחרון משושלת בני מרין 1420 – 1465 נרצח. בזמן המרד התחוללו פרעות עקובות מדם יהודי ביהודי פאס וביהודי הערים השכנות, ומי שלא להימלט נאלץ להמיר את דתו או נטבח ללא רחם. רק הסולטן מוחמד 1471 – 1505, אפשר חנותרים לשוב ליהדותם.

הקהילות היהודיות החלשות הללו הן שקלטו את גל המגורשים מספרד ומפורטוגל בקיץ 1492 בעיקר קהילות ערי החוף ופנים הארץ. רוב היהודים , כ 20.000 פליטים פנו לעבר פאס, משום המוניטין שיצאו למלומדים שבה וכלכלתה הפורחת . ב 1493 וב 1494 התמקמו מגורשים רבים בקהילה הקטנה של מכנאס, וגם כאן היו במהרה לרוב ולבעלי מעמד והשפעה.

            מכנאס מילאה תפקיד חשוב מאוד בתקופה השבתאית. היהודים במרוקו, אשר הושפעו עמוקות מפורענויות הגלות ומהלהט המשיחי של קבלת האר"י, כמו אחיהם בקהילות רבות, קיבלו בהתלהבות רבה את היומרות המשיחיות של שבתאי צבי ( 1626 – 1676 ). אלישבע אשכנזי, הרב השליח מירושלים, מצא במרוקו קרקע פורייה להפצת רעויונותיו ותורת בנו, נתן העזתי, נביא השבתאות.

    במרוקו כמו במקומות אחרים, המשיכו חסידי השבתאות להאמין במשיחם גם אחרי שהמיר את דתו לאיסלאם ואך לאחר מותו. ב 1673 התעוררה במכנאס הלהבות משיחית חדשה. צעיר נבער, יוסף אבן צור, " התנבא " על שיבתו של שבתאי צבי ב 1675. גם לאחר שהתבדה המשיכו הנוהים אחריו להכריז על השיבה שתהיה ב 1715 ואחר כך ב 1725. בסופו של דבר השבתאות הלכה ודעכה, אך שנותרו ממנה שרידים ושקעים בתודעה הכללית ובמסורת העממית.

בראשית המאה השמונה-עשרה נהנו יהודי מרוקו מיציבות פוליטית ומביטחון יחסי תחת שלטונו של הסולטן מולאי איסמעיל ( 1672 – 1727 ). איסמעיל בחר את העיר מכנאס כבירתו ומעמד זה איפשר לעיר לשגשג מבחינה כלכלית ורוחנית ואיפשר לקהילה היהודית שבה להפוך למרכז של תרבות יהודית. עם זאת, עדיין היו היהודים כפופים למיסוי שרירותי ומרושש של הסולטאן ושל נציגיו ונתונים לחסדם של מתפרעים מן המשמר השחור המפורסם, שהמלך הניח להם לבצע מעשי ביזה מעת לעת. במעשי הביזה האלה נבזז המללאח של מכנאס ב 1704 וב 1720 .

מותו של מולאי איסמעיל ב 1727, השנה שבה נולד רבי דוד חסין, הכניס את מרוקו לתקופה של אנרכיה שנמשכה כ 30 שנה. ימי עלומיו של הפייטן הושפעו מן השנים האכזריות הללו שפגעו מאוד ביהדות מרוקו. כל טוען לכתר פגע קשות באוכלובייה היהודית וכילה קהילות שלמות. המשמר השחור שנותר ללא מנהיג עשה ככל העולה על רוחו ושדד את צפון המדינה. ב 1728 בזז המשמר השחור את כל העיר מכנאס ובמיוחד את המללאח חסר ההגנה, ו 180 יהודים נטבחו.הועתק לתרבות מרוקו 22/03/08

        ב 1757 עלה לשלטון הסולטן סידי מוחמד בן עבדאללאה והוא שם קץ לאנרכייה. ההיסטוריונים ממרוקו מעלים על נס את חכמתו של סידי מוחמד, האדריכל האמיתי של מרוקו המודרנית, אשר ידע לכפות על הצבא את מרותו ולהביא את השבטים לציינות מוחלטת. יעקב משה טולידאנו מציין שהוא קירב איליו יהודים רבים והפקיד בידיהם תפקידים בכירים בממשלתו.

אבל גם אם היה סידי מוחמד פחות אכזרי מקודמיו בתפקיד, הוא מתואר כתאב הבצע הגדול מכולם והשרירותי מבין כל השליטים. הוא שלט בחיי נתיניו וברכושם.

היהודים סבלו מן הדיכוי הזה מאוד, כפי שמאשרים כותבי הכרוניקות מבין הרבנים או נוסעים אירופים שעברו במדינה. סבל זה עולה גם מתלונותיהם של פייטנים בני אותו זמן, כגון שלמה הלוי חלואה ודוד חסין משוררינו, המבכים את גורל עמם המדוכא והמשועבד, קרבן העריצות והאכזריות.

היהודים סבלו מהשפלות שונות, הם חוייבו ללבוש בגדים שחורים, החל מן הכיפה המכסה את ראשם וכלה בנעליהם. בפאס הם היו חייבים לנעול סנדלי קש. במכנאס, סלה ומראכש הם נאלצו להלך יחפים מרגע שיצאו מן הרובע היהודי וחויבו לחלוץ נעליהם כאשר חלפו בסמוך למסגד. ליהודים היה אסור לרכוב על סוס או לחגור חרב, ואיסור זה חל גם על בעלי תפקידים חשובים.

היהודים לא הורשו לצאת ממרוקו בלי ההיתר המיוחד של הסולטאן והאיסור הזה נשאר בתוקף עד שנת 1858. נוסף לכך נאלצו היהודים לבצע את " הסוכרה ", היא חובת עבודות המלך, שלא היה ניתן להשתחרר ממנה, אפילו תמורת תשלום. מדובר במיני עבודות משפילות שהוטלו עליהם בכל עת ואף ביום השבת. כ "דימים " ( בני חסות ) היו היהודים הזכרים חייבים לשלם לשליט את מס הגולגולת, ה " ג'יזיה ", מדי שנה בשנה. במקום שהמס לא נגבה במאורגן באמצעות הקהילה היהודית, לוותה הגביה במעשים קשים ומשפילים במיוחד.

נוסף על מס הגולגולת והמסים הרגילים, הוטלו על היהודים מסים ממסים שונים ומשונים, קנסות אישיים וקולקטיביים, עיקולים והחרמות בלא סיבה, ולא אחת נאלצו לשלם שוחד בסכומים נכבדים, על פי הצרכים או תאוות הבצע האין סופית של נציגי השלטונות

רבי דוד חסין – היסטוריה

המללאח של מכנאס ותושביו.mellah meknes

עד המאה השבע-עשרה חיו יהודי מכנאס בשכונות מעורבות עם שכניהם המוסלמים. ב 1682 גירש מולאי איסמעיל את היהודים וחייבם לבנות רובע מחוץ לעיר – המללאח – מעין גטו הממוקם בפרבר של ברימה.

המללאח הישן של מכנאס לא השתנה מאז הקמתו. החומות האיתנות המקיפות אותו נפתחו במאה השמונה-עשרה רק באמצעות שער אחד ויחיד שנסגר מדי לילה ומדי שבת, ומאורים, שהשליט מינה לשם כך, שמרו עליו ולצידם כלבים גדולים ששימשו כמעין זקיפים.

כל שטחו של המללאח, שכלל גם את בית העלמין הקהילתי, הוא כ 300 מטרים אורך ו 175 מטרים רוחב, ובשטח זה התרכזה כל האוכלוסייה היהודית כ 4000 עד 5000 בני אדם לערך, שמספרם הלך וגדל בשל הפליטים שבאו ממרכזי אוכלוסייה אחרים ונמלטו מאסונות טבע ומרדיפות.

במאות השמונה-עשרה והתשע-עשרה הביעו נוסעים אירופים את הזדעזעותם מן העוני המנוול של היהודים הכלואים ברובע צפוף אוכלוסין בעל סמטאות מלאות רפש ובוץ המסכנים את בריאות התושבים.

   חיי הקהילה במכנאס.

למרות כל התלאות ודווקא בגלל מעמדם הנבדל, נהנו היהודים במכנאס, כמו בקהילות האחרות של יהודי מרוקו, מאוטונומיה פנימית כמעט מוחלטת בחיי הקהילה והדת.מועצת מכובדים ( טובי העיר ) עמדו בראש הקהילה והייתה מופקדת על ענייניה. תפקיד זה נתון בידי המשפחות המכובדות ועבר בירושה מאב לבן. בראש המועצה עמד הנגיד ( שייך אל-יהוד ) ששימש נציג הקהל כלפי השלטון והוא דאג לגביית המסים, לסדר הציבורי ולהשלטת מרות המועצה והחלטות בית הדין.

במאה השמונה-עשרה, בעת שהייתה מכנאס בירת מרוקו, היה תפקיד הנגיד בידיהם של אישים חשובים כאברהם מאימרן וכמשה בן עטר, והם שימשו נגידי יהדות מרוקו כולה. לכל קהילה היה בדרך כלל נגיד משלה. נגידים אלו היו מכובדים ועשירים ומקצתם זכו לשירי שבח מידי משוררינו רבי דוד חסין. מלבד התפקידים המרכזיים נבנה מעמד הנגיד על פי אישיותו של נושא המשרה, באשר לא היה מיסוד מלא לתפקיד.

מעצם אופייה הייתה החברה היהודית במרוקו, משלומי אמוני ישראל וקיבלה עליה את מרות התורה, וההנהגה הרבנית הייתה הסמכות העליונה בחיי היהודים. אך גם כאן לא היו הדברים מוגדרים לחלוטין ומעמד הרבנות נתעצב בהתאם לאישיותו של נושא המשרה.

במועצה הקהילתית היו רבנים, תלמידי החכמים החשובים ובראש כולם הדיינים. אלה היו מתמנים לכל ימי חייהם על פי עיקרון ה" שררה " העוברת בירושה מאב לבן. עיקרון זה מסביר את הקביעות של שושלת  רבנים במכנאס במשפחות כמו טולידאנו ובירדוגו מן המאה השבע-עשרה ועד ימינו. החכמים זכו לכבוד רב כשומרי ההלכה וכאנשי הספר המנחילים את מורשת ישראל.

יהודי מרוקו נהנו גם מאוטונומיה משפטית ניכרת לכל קהילה היה בית דין משלה. בית הדין טיפל בעניינים שבין העותרים היהודים על פי ההלכה ועל פי התקנות. הפסיקה של בית הדין בוצעה בידי הנגיד, אשר לרשותו עמד בית כלא קטן במלאח.

במאה השמונה-עשרה דיברו יהודי מכנאס ערבית-יהודית השזורה במילים עבריות וספרדיות ונכתבה באותיות עבריות. המשכילים השתמשו בשפה הזו דרך שגרה ביצירותיהם הכתובות. היא שימשה גם בספרות עממית עשירה שהועברה את הכתב ובמסורות שבעל פה, שירה, אגדות, סיפורים, רפואה עממית וטקסטים מאגיים.

   בתקופה הנדונה, כמו ברוב התקופות בתולדות ישראל, העברית הייתה שפת התפילה והלימוד. היא נכתבה ולעתים רחוקות אף דוברה בפי המלומדים – פרופסור בר אשר כתב ספר נהדר, ובו הוא מסביר את העניין של המלומדים דוברי עברית בצורה נפלאה -. היא שימשה כלשון היצירה הרוחנית ונכתבו בה דברי הלכה והגות, מדע ופרשנות, קבלה ומסטיקה ואין צורך לומר שירה ופיוט. אף אגרות העוסקות בענייני היום יום נכתבו עברית מליצית ונשגבת ולעיתים אף מחורזת.

רבי דוד חסין – קורותיו ושירתו

חיי הרוח.ר דוד חסין תהלה לדוד

      בהעדר בית דפוס נותרו יצירות רבות של רבני מרוקו בכתבי-יד, לא הוצאו לאור ואף נעלמו במהלך השנים. עם זאת, ולמרות העלות הגבוהה של הספרים הקימו לעצמם תלמידי חכמים ספריות גדולות שהיו מעודכנות אף בחידושי בני דורם.

     הם העתיקו או יזמו העתקת יצירות שלא היו בהישג יד, לעתים בעלות גבוהה. שמען של ספריות משפחות הרבנים, אבן צור, צרפתי, מונסוניגו, אבן דנאן וסיררו בפאס יצא למרחוק. במכנאס היו בני משפחת טולידאנו, בירדוגו ובהלול בעלי מאות כתבי-יד שירשו מאבותיהם והם שימשו ליעקב משה טולידאנו כמקורות לכתיבת תולדות יהודי מרוקו. הפעילות היצירתית של יהודי מרוקו במאה השמונה-עשרה הייתה כמעיין המתגבר. גם בתקופות הקשות והנוראות ביותר של תולדותיהם, בעת שסבלו מפגיעות שדלדלו את מספרם ורוששו אותם, שגשגה הפעילות הרוחנית. היהדות המרוקאית הפגועה כאילו מצאה מפלט בלימוד, ונוחם והצדקה לקיומה ביצירה הרוחנית שאוששה את האמונה בניצחון רוח ישראל.

       כמו שאר רבני מרוקו, גם רבני מכנאס עסקו בעיקר בספרות ההלכה. כמעט כולם מחברים אסופות של שו"ת ושל הלכות, הרי הן התשובות הכתובות הניתנות לשאלות המופנות אליהם בעניינים הלכתיים. התשובות הללו מהוות לעתים קרובות מקורות שלא יסולאו בפז לבירור תולדות החברה היהודית באותה תקופה. הדבר הומחש היטב ביצירותיהם של רבני מכנאס לדורותיהם.

חלק נכבד מכתיבתם של רבני מכנאס עסק בפירושים ובדרשות של התורה או כלל ספרי מקרא, כנראה על פי השיעורים והדרשות שהיו מרביצים בתלמידיהם. פלפול תלמודי לשמו היה שכיח פחות, שכן לימוד התלמוד היה בעיקר " לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא ".

    לא מעט רבנים אלה הרבו לעסוק בקבלה בנוסח האר"י הקדוש, וחברות לימוד לקריאת הזוהר היו מתכנסות בכל פינה כדי לשקוד על הלימוד, וביניהם גם כאלה שאינם מבינים את משמעות הטקסטים.  בסימן של אהבת ישרל ושבחה כפי שמתואר בפרשה אותה אנו קוראים השבת, רבי דוד חסין כתב שיר נפלא בשבחה של ארץ ישראל.וכך הוא כותב הקדמה לשיר הזה. שירים יסדתי שבח על ארצנו ונחלת אבותינו ולכבוד בית קדשנו ותפארתנו ולמעלת ישרים בלבותם בארץ טבריה קבורתם.

            על משוררי מכנאס.

חלק מחינוכו של תלמיד חכם בצפון אפריקה היה פרק בשירה ובפיוט הן בקריאה ובזמר והן בכתיבת היצירה. כל אחד כיד כשרונו הטובה עליו וכמידת התמסרותו לעניין. רבים כתבו שירה לעת מצוא, אך לא מעטים הם המשוררים " המקצועיים " כפי שמעידים מאוד כתבי-יד וקובצי הפיוטים שבדפוס.

גדולי המשוררים היו משפחת אבן צור רבי משה, רבי שלום ורבי יעקב בסאלי ובפאס, רבי דוד חסין ורבי שלמה חלואה במכנאס. בשתי קהילות אלה פרחה השירה העברית. כשהיה רבי דוד חסין בן 9 הלך לעולמו המשורר רבי משה בן יעקב אדהאן, שנתפרסם בזכות שירו " סוכה ולולב לעם סגולה " שנפוץ בכל קהילות המזרח. בקשרי ידידות ויצירה עמד רבי דוד חסין עם רבי יעקב אלמאליח ואף כתב אתו שיר משותף " אני בריה וחברי בריה ".

משורר נוסף ממכנאס, רבי מסעוד ארוואח, שיבץ אחדים משיריו במהדורת אמסטרדאם של תהילה לדוד וזכה להיות שכנו של רבי דוד חסין. מתוך כך יש לשער שכתב היד הועבר איליו בידי שלמה אסאבאג שקיבל על עצמו לדאוג להדפסה וראה ברבי מסעוד משורר ראוי לעבוד על כתב היד. רבי מסעוד הוסיף נופך משלו הן בדברי עיון והן שירי שבח לשלמה אסבאג.

עוד נזכיר את רבי יעקב בירדוגו שנולד בסוף ימיו של רבי דוד חסין והושפע משירתו. באחד משיריו מביא רבי יעקב שיר שכתב במשותף עם אחד מידידיו כשכל אחד מחבר מחרוזת לסרוגיו, מעין דו שיח שירי, כדוגמת שירים של רבי דוד חסין ורבי יעקב אלמליאח. כל אלה מלמדים על אווירה של שירה ועל תרבות של שירה ויצירה ברקע יצירתו של רבי דוד חסין.

חייו ויצירתו של ר' דוד בן חסין – הולדתו של משורר.

חייו ויצירתו של ר' דוד בן חסיןר דוד חסין תהלה לדוד

                              הולדתו של משורר.

השם " חסין " כשם פרטי אופייני לאיזור המגרב ומקורו בשם חסן ובצירוף הסיומת אין, פירושו יפה. שם פרטי זה בתוספת התחילית " בן " הפך אצל יהודי המאגרב גם לשם משפחה, והוא מתועד כשם יהודי כבר מימי הביניים. כתובה אשר נוסחה ב-1034 בפוסטאט ברובע העתיק של קהיר, מציינת את השם " חסן בן חסין ". שם משפחה זה נפוץ בין יהודי מרוקו מראשית המאה השמונה-עשרה. עד לראשית המאה-העשרים הייתה קיימת קהילה יהודית בכפר בשם " אוולאד חסין " ( בני חסין ) בדרום מזאגאן.

דוד בן חסין נולד במכנאס, שם חיו אביו וסבו, משפחה של מלומדים ובני תורה. פייטננו זכה להשכלה תורנית, היה חלק ממעמד החכמים של הקהילה, ואף בא בברית הנישואין עם משפחה מן המכובדות ביותר במכנאס. דוד הצעיר היה מודע למעמד הנכבד של לימוד התורה באותה תקופה במקומו, ובפירושו לאמרה " והעמידו תלמידים הרבה " הוא מציין כי יש להכשיר את התלמידים להיות תלמידי חכמים מובהקים כדי שייהנו ממעמד חברתי מכובד ויוכלו לעסוק בלימוד תורה.

דוד בן חסין נולד בשנת תפ״ז (1727), ולא בקביעתו של יעקב משה טולידאנו וההולכים בעקבותיו, כי המשורר נולד בשנת ת״ץ (1730), שכן בדברי המבוא לחיבורו ׳מגדל דוד׳ משנת תק״ד (1744) ציין משוררנו כי החל לכתוב את דברי התורה הכלולים בחיבור בגיל 17. גם בשורה האחרונה של דף ו ע״ב בכתב-יד זה נכתב בצורה מפורשת: ׳חיברתי(את הדרשה הזאת) אני הצעיר דוד בן לא״א (לאדוני אבי) אהרון ן׳ חסין ישצ״ו, (ישמרהו צורי ויחייהו) שנת טו״ב לחסו״ת בה׳ לפ״ק (תק״ד, כלומר 1744), ואני בן טו״ב שנה׳. ברור אפוא שהמשורר נולד בשנת תפ״ז(1727).

שנת 1727 זו היא גם שנת מותו של מולאי איסמעיל הסולטן. לאחר מותו נכנסה מרוקו לתקופה של אנרכיה ומלחמות ירושה עקובות מדם. ב 3/8/1728 בזזו החיילים של המשמר השחור, ה "עביד " את מכנאס וטבחו בפרנסי העיר. לעת ערב פשטו על המללאח והרגו 180 יהודים, נשים נאנסו ורכוש רב נגזל. בפרעות איבד אהרון בן חסין, אביו של דוד, את כל חסכונותיו. עובדה זו אנו למדים מפסק דין של רבי יעקב אבן צור, אב בית הדין, הפוסק לטובתו של אהרון בן רבי דוד חסין, שהפקיד בידי חיים טולידאנו תיבת כסף, חגורה וחמישה פגיונות, וכל אלה נגזלו ביום המהומה על ידי גוי אשר איים להרוג את טולידאנו.

אגב כך אנו למדים כי דוד נקרא על שם סבו. גם שם אביו של הדיין הידוע אברהם בן חסין ממכנאס, מחברן של רבות בין השנים 1720 – 1741 , הוא דוד, כשם אביו של אהרון בן חסין אבי המשורר, ויתכן מאוד שרבי אברהם הוא אחיו של רבי אהרון ודודו של דוד בן חסין.

           חינוך והשכלה.

כמו כל הילדים בתקופתו למד דוד בן חסין לקרוא בגיל 3-4. בגיל 5 לערך למד בעל פה תפילות ופסוקים מהתנ"ך. הוא היה תלמיד מצטיין ויש להניח כי בגיל שבע כבר נתחנך לקרוא הפטרה בציבור, ובגיל עשר, לכל המאוחר, חגג את חינוכו להנחת תפילין, מפני שאז כבר החל את לימודיו בישיבה. ילדותו לא הייתה קלה, רעב קשה פקד את מרוקו מ 1730 עד 1738, ובנעוריו היה עד למעשה אלימות שהתחוללו במהלך מלחמות הירושה שהפכו את מרוקו לשדה קרב עקוב מדם והשפיעו במיוחד על מכנאס שהייתה בשעתו בירת המדינה.

באוקטובר 1736 נבזז הרובע היהודי. בסביבות 1738 נכנס דוד בן חסין ללמוד בישיבה. בחיבורו הוא מציין את שמו של המורה הראשון שלו בראשי תיבות ריב"ל ולא בשמו המלא. אחר כך הוא למד בישיבה של הרב מרדכי בירדוגו, תלמידו וחתנו של רבי משה בירדוגו, דבר שהשפיע מאוד על חייו. רבי מרדכי בירדוגו, לעתיד הדיין של מכנאס, המכונה המרבי"ץ הלא הוא המורה בה"א הידיעה, כיוון את המשך לימודיו של הילד המחונן ועשר שנים אחר כך בחר בו כחתן לבתו.

כמו ברוב קהילות ישראל במזרח ובצפון אפריקה גם במכנאס של המאה השמונה-עשרה התרכזו עיקר הלימודים בישיבה בלימוד המקרא ובעיון בתלמוד. בשנת תק"ד, בגיל שבע עשרה החל, כאמור, רבי דוד בן חסין לרשום דברי תורה וחידושים מתוך מה שלמד בישיבה, וגם דרשות ופרשנות על המקרא תוך הסתמכות על פרשנותם של מפרשי ה " המקראות הגדולות " בעיקר רש"י ואבן עזרא.

ההערכה הרבה לרש"י ניכרת מתוך עיוניו בתלמוד מתמקדים בסדרים הנלמדים בישיבות עד היום הזה, מועד, נזיקין ונשים וכן מסכת ברכות מתוך סדר זרעים. עיוניו מתבססים על פרשנות המסורתית לש"ס אך גם על גדולי התורה בני מרוקו, כגון רבי משה בירדוגו.

כמו ברוב הישיבות, גם בישיבתו של דוד בן חסין התבסס הלימוד בלביו הגבוהים על לימוד עצמי תוך הכנת הטקסט בידי התלמידים עצמם בדרך כלל בחברותא. לאחר מכם הרצו התלמידים את הדברים לפני הרב בשיעור. זו הייתה שיטת ההוראה, ורבי משה בירדוגו אף מביא בספריו חידושים שונים בשם תלמידיו.בין דברי התורה ב " מגדל דוד " אנו מוצאים עיונים הלכתיים בדברי הרמב"ם, הרא"ש, בעל הטורים וכמובן השולחן הערוך. דוד הצעיר התעניין גם בקבלה ובחכמת הנסתר, בעיקר בדברי האר"י ותלמידיו. יש לשער שלמד היטב גם הלכות שחיטה. לימודים אלה באים לידי ביטוי נאה בשירו הדידקטי המקיף " מקומן של זבחים " שנכתב עם עריכת ספר שיריו. בקובץ גם דרשות שונות שדרש בציבור לרגל אירועים מיוחדים.

למרבה המזל נתגלה כתב היד של " מגדל דוד " אצל אחד הצאצאים הישירים של הפייטן – אצל משפחת אברהם חסין מקזבלנקה -. זהו כתב יד אוטוביוגרפי של דוד בן חסין שלא היה מוכר לרוב המלומדים המרוקאים והחוקרים המודרניים. אמנם יעקב משה טלידאנו מזכיר את דרשות רבי דוד, אך רק משום שהן מוזכרות על ידי רבנים אחרים. הוא עצמו אינו מכיר כלל את החיבור הזה. גם יוסף בן נאיים מזכיר את כתב היד ברשימה הביבליוגרפית שלו, אך נראה שלא הכיר אותו אלא מן השמועה בלבד משום שהוא אינו מדייק ומכנה אותו בטעות " מגדול דוד " ותיאורו לספר אינו מתאים.

    משום חשיבותו הרבה של החיבור הנ"ל, נציג כאן את מבנה כתב היד וכמה מן הדברים הכתובים בשערו. מידותיו של כתב היד הן – 18.50 ס"מ על 14.50 ס"מ ויש בו 93 דפים של נייר מצהיב במצב טוב למדיי. הכתיבה בדפים אלו צפופה, דבר המקשה על הקריאה, ומכיוון שברוב המקרים לא הותיר המחבר שוליים, מסתירה הכריכה החדשה מראשית המאה העשרים את קצה הטקסט. כמה עמודים נעלמו או הוצאו לפני עבודת הכריכה הזאת. שער הספר מעוטר בקפדנות על ידי המחבר, ומצוטט בו לשון הפסוק " כמגדול דוד צוארך " ( שה"ש ד, ד ), המשמש מקור לשם הספר . בהמשך השער הוא כותב.

              ספר מגדול דוד אשר חיברתי א"ה ( אני הצעיר ) דוד בלא"א ( בן לאדוני אבי ) איש חיל רב פעלים, אהרון בן חסין, ישצו"א ( ישמרהו צורו ויחיהו אמן ) והוא חיבור על קצת פסוקי התורה ומאמרי חז"ל מלוקטים כאשר תחיזנה עיני הקורא פה מכנאסא יע"א שנת שרד לפ"ק ( לפרק קטן ) תק"ד – 1744 – ( והוא רבי דוד חסין בן שבע עשרה בלבד).

כמה תאריכים הנזכרים בחיבור מראים שכתיבת מגדול דוד נמשכה שש שנים לפחות, מ1744 עד 1749, התאריך האחרון הנזכר בטקסט. המחבר הצעיר מסביר בכנות את שיטתו ואת דרכו בחיבורו ובדרשותיו.

           " וחיברתי זה הספר הנחמד בימי חורפי ( בצעירותי ) ואני בן טוב ( 17 ) שנה, ועתה אני מודיע לכל קורא בספרי זה אני מייחל כי אין עמי בכל אלה לא מפי רב ולא מפי מורה כי אם מעזר ה' לבדו החונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה ולכן אל ידינני הקורא כי שום דבר הוא גנוב אתי כי בשמים עדי וסהדי במרומים כי אם כמו שהקדמתי.וברגע שתמצא אתה הקורא ידידי כי כבר קדמוני המפרשים לפעמים, דע נאמנה כי פעמים נתכוונתי לדעת גדולים ממני בחכמה ובמנין וששתי כעל כל הון שכיוונתי לדעת גדולים, ואעפ"כ מאחר שנשמתי מהר סיני קבלתו, כתבתי אותו ובראותי שעזרני ה' להוציא מחשבתי לפועל או פרשתי כפי אל אבי שבשמים ואומרה ויברך דוד את ה' אלהי ישראל, אשר עזרני ובימינו תמכני וזה החלי ה' יעזור אכי"ר שנת טוב לחסו"ת לפ"ק.

    בהקדמה הארוכה והמתנצלת מבקש המחבר לומר כי חידושיו הם מקוריים ואינם לקט של דברי אחרים. מכאן שהוא ציפה כי הקורא יגיב בביקורת כלפי חידושים שאינם חידושים או דברי תורה מצויים במקור אחר. ואם בכלל יש כאלה, הרי הם דברים שעלו בדעתו ורק אחר כך נתברר כי כבר נאמרו על ידי גדולים וטובים, ודבר זה הוא לברכה, שהרי בכך מתברר לו כי כיוון לדעת גדולים. הסתכלות זו בדברי הקדמתו של דוד בן חסין הצעיר מלמדת אותנו מהי השקפתו על כתיבה מקורית, על שאיפתו לכתוב את דבריו שלו ועל רצונו שהקורא ידע כי אכן הדברים שהוא כותב, ממנו באו.     

כתיבת החידושים הללו על פי המזדמן מסבירה את העדר השיטתיות ואת " אי הסדר " המצויים ב " מגדל דוד ". יש בכך כדי להדגיש את העובדה שראשיתו של כתב היד הזה היא יצירת נעורים שדוד בן חסין לא שמר עליה בהמשך, ועיקר עניינה ברישום חידושי תורה ורעיונות שונים בלימוד תורה ושימורם, ומכאן שנרשמו כפי שעלו במחשבה או לעת צורך אמירתם. יש לשער שאם היה מגיע חיבור זה לדפוס היה זוכה לעריכה קפדנית מאת המחבר, כפי שעשה בהכנת ספר שיריו. יצירה זו מדהימה בהיקף הידיעות הכלולות בה. הצעיר הזה, שזה עתה סיים את תקופת ההתבגרות שלו, שולט במגוון רחב מאוד של יצירות, שהוא מצטט מהן בכתב יד. מבחינה זו " מגדל דוד " הוא מסמך היסטורי יחיד במינו השופך אור על הכשרתו הרוחנית של תלמיד חכם מרוקאי במאה השמונה-עשרה, על האווירה האינטלקטואלית העזה ששררה במללאח של מכנאס במיוחד, וכמובן, על חייו של רבי דוד בן חסין. הדף האחרון של " מגדל דוד " כבר מכיל טיוטה של פיוט " מלכי קדם אלוקים " וכן פסוקי מקרא פזורים. אלה הם, ככל הנראה הניסיונות הפואטיים הראשונים שלו.

רבי דוד בן אהרן חסין-הנישואין- חוסר יציבות פוליטית ומכות טבע

הנישואין.ר דוד חסין תהלה לדוד

בסוף שנת 1746 או בתחילת שנת 1747 לכל המאוחר, נשא דוד בן חסין לאישה את בתו של מורו, הרב מרדכי בירדוגו, ששימש דיין במכנאס מאז 1742. בכך הצטרף משוררנו לאחת משתי המשפחות המכובדות ביותר של קהילת מכנאס. חותנו של דוד בן חסין הוא אב לתלמידי חכמים, יקותיאל 1730 – 1802, שאף הוא שימש כדיין במכנאס, והיה אביהם של דיינים ידועים, רבי פתחיה מרדכי בירדוגו 1783 – 1843 בעל קובץ הפיוטים " קול יעקב ".

 בן נוסף של רבי מרדכי בירדוגו הוא רפאל 1747 – 1822 המכונה " המלאך רפאל, והוא היה אב בית הדין במכנאס ואחד המנהיגים הבולטים שלה. אישיותו הנמרצת וכתביו הרבים זכו להוקרה רבה אצל בני דורו. דוד בן חסין וילדיו נהנו איפא מן הקרבה המשפחתית וזו תהא בעלת משמעות בחייהם.

בד' בטבט התק"ח 6.12.1747 נולד אהרון בנו הבכור של דוד בן חסין, וביום ברית המילה נשא האב דרשה מרשימה הנמצאת ב " מגדל דוד " שלו.

באותה עת הוא מצא את פרנסתו כסופר סתם, כמו שעשו תלמידי חכמים רבים אחרים אשר למדו אומנות הכתיבה כחלק מחינוכם לצורך פרנסה. בנוסף גם שימש כמעתיק כתבי יד ואנו מוצאים את שמו כמעתיק של  " ספר הכוונות " של האר"י תק"ז ושל " שיר מכתם ", שיר דידקטי המפייט הלכות שחיטה מאת רבי יהודה בן עטר 1655 – 1733.

חוסר יציבות פוליטית ומכות טבע.

כבר ראינו שדוד בן חסין חי בתקופה טראגית בתולדות יהודי מרוקו. מלחמות הירושה של השלטון גרמו לאנרכיה מוחלטת עד לשנת 1757. בשנת 1747 הייתה מכנאס נתונה במצור שישה חודשים ושוב בזזו פורעים את המללאח. האסונות האלה החמירו יותר ויותר בשל מכות טבע תכופות שפקדו את מרוקו. הבצורת והרעב שבעקבותיהן נמשכו משנת 1749 עד 1755 ומ 1776 ועד 1782 וגרמו למגיפות דבר קטלניות, אשר דלדלו את האוכלוסייה ורוקנו את הריכוזים היהודים הגדולים.

בפיוט הודיה לירידת גשמים מדגיש המשורר את חרפת הרעב שהייתה מנת חלקו של היישוב היהודי בעת הבצורת. פיוטים וקינות נוספים עוסקים ברעב הגדול של השנים תק"מ – תקמ"א שבמהלכן גוועו מאות מאחיו בכל אחת מערי מרוקו, ורבים אף המירו את דתם לאיסלאם כדי להמלט מחרפת רעב.

דוד בן חסין סבל קשות מהעניות המרודה, וכל הוא כותב בשירו " לדוד מזמור ומשפט אשירה.

פיוט יסדתי שנת….אשמר לו חסדי, שעברו עלי כמה הרפתקי מחמת הרעב לא תקום פעמיים צרה. סימן לדוד חזק.

 

לְדָוִד מִזְמוֹר חֶסֶד וּמִשְׁפָּט אָשִׁירָה

לְךָ ה' אֲהַלֵל וַאֲזַמֵּרָה

עַל טוֹב וְעַל רָע, שִׁמְךָ אֲבָרֵךְ אֶזְכֹּרָה

כָּל מַעְיָנַי בָּךְ יוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ

זְכֹר ה' לְדָוִד אֵת כָּל עֻנּוֹתוֹ

ולבסוף ב 1755 פקד רעש אדמה את ליסבון ופגע גם במרוקו. הרעשים שבאו לאחר מכן מ 25.10.1755 ועד 20.11.1755 הרסו את העיר מכנאס. כל הבתים, המגדלים והחומות במללאח התמוטטו ו 200 יהודים נספו.

אל חוסר היציבות ומכות הטבע הצטרפו גם סכנות אחרות מצד פורעי חוק ואנשי זרוע. באחד השירים המרתקים " בשירה חדשה לאל חי אשירה ", הוא מספר על סכנה שהיה נתון בה מצד אחד הגויים וניצל ממנה בנס. בשיר מהלל הדובר את הקב"ה שהצילו, ורואה באירוע זה נס שראוי לזכרו ולהודות עליו לאורך שנים. השיר מספר גם את מהלך הדברים.

אותו גוי פיתה את משררנו לארח אותו ואף להכין לו סעודה. הוא הכין את אנשיו להגיע ולפגוע במארח. בתוך הסעודה טען האורח כי רבי דוד גנב ממנו, ובטענה זו ביקש לגזול את מארחו. הנס היה בכך ששותפיו של האיש לא באו כדי לסייע לו, ובינתיים האיר השחר.    

רבי דוד בן אהרן חסין-פייטנה של יהדות מרוקו-א.חזן-ד.א.אלבאז

  חיי משפחה.תהלה לדוד 001

לאחר בנו אהרון נולדו לדוד בן חסין כמה בנות, ועל פי המסורת תשע במספר. מעתה חייב לפרנס מפשפחה גדולה, ומקצוע הפייטן אין בו כדי פרנסה של ממש ושם מעמדו החברתי המכובד עקב לימודיו ונישואיו אינו ערובה למעמד כלכלי איתן.

בשבת של ניסן תקי"ד חגג דוד בן חסין בגאווה רבה את ההפטרה הראשונה שקרא בנו אהרן בבית הכנסת בהיותו בן שש שנים בלבד. הוא מחבר לכבודו שני פיוטים שבהם הוא מאחל לו " דברי תורה…לך יהיו הם חביבים…ואל שדי הוא ידריך אותך….ימציא לך זיווג עם כלה / שלשלת יחס והמעלה. אך אהרון הצעיר נגרר אחר משחקים מסוכנים ובסביבות תק"כ במהלך קטטה, פצע אנושות ילד בן גילו בדקירת סכין. בדרך נס התאושש הילד הפצוע והפייטן כתב שיר הודיה על ההצלה הגדולה.

בסופו של דבר, כמו שייחל אביו, נשא אהרן לאישה את אחת מבנות דודו, הדיין יקותיאל בירדוגו, ונעשה לאיש מעלה אהוב ומקובל על בני קהילתו כאיש צדקה וחסד. אהרן מת בפתאומיות בשעה ששוחח עם אנשי ביתו, וכך מתוארים הדברים בכתובת הקינה שנשא עליו גיסו, הפייטן רבי יעקב בירדוגו – 1783 – 1843.

                   " קינה קוננתיה על שאר בשרי כולו מחמדים נגיד החברים שומרי משמרת הקודש לעבוד עבודה משא ועבודת עבדוה משמח אלהים ואנשים ונעים זמירות משמח חתנים , מבקר חולים מנחם אבלים קובר מתים אהוב למעלה ונחמד למטה כהה"ר אהרן בן חסין בן לאותו צדיק הרב דוד בן חסין, שנפטר לבית עולמו במיתה חטופה רגע היה מדבר עם בני ביתו ונפל ומת ותהום העיר במתתו כי צריכים לו.

 שני פיוטים כתב המשורר לכבוד נכדו יחייא לרגל החלמתו, ואחר כל לרגל בר המצווה שלו ב 1777. עוד ידועים לנו שני נכדים ונכדה נוספים, ילדיו של אהרון הנזכר. בנו דוד ולו שני בנים, רבי אהרון 1795 – 1865 – ורבי אברהם 1810 – 1902 – שהיה דיין במכנאס. שניהם ממשיכים את שושלת הרבנים של משפחת בן חסין, וכן בתו אורדוויניה שלא זכתה להרבה נחת בחייה.

מכתב תנאים מיום י"ח בטבט התק"ע 25.12.1809   מלמד כי אורודוויניה התאלמנה ב 1798, שלושה חודשים לאחר נישואיה, והיה עליה להמתין 11 שנה כדי להתייבם לשלמה אלמושלינו, אחיו של בעלה הראשון, שבשנת 1798 היה רק בן שלוש, ומכיוון שהיה עיוור התחייב אהרן בן חסין לדאוג לכל צרכי בני הזוג במשך שנתיים, בתנאי ששלמה אלמושלינו לא ישא אישה שנייה.

על בנותיו של רבי דוד בן חסין אנו יודעים פחות. אף לא אחת מהן מוזכרת בשמה הפרטי, אבל ידוע שאחת מהן נישאה סביב תקנ"ג לנכדו של הדיין הידוע משה בירדוגו, רבי בינימין לכרייף, מחבר " גבול בינימין ", שבשנת תקמ"ב אך כתב הקדמה ל " תהילה לדוד ", מהדורת אמסטרדאם.

בפיוטים אחרים נזכרים שמם של שלושה חתנים אחרים, מרדכי שרף, אלעזר בן לחדיב ושלמה ראגינוס. באחת מקינותיו הנרגשות ביכה משוררנו את מותה של אחת מבנותיו ושל בעלה שאינו מוזכר בשמו. שניהם מתו בתוך שנת נישואיהם הראשונה. הוא גם אינו מזכיר את שמות ההורים של נכדו סעוד, שלו הקדיש פיוט לרגל פדיונו כבכור.

    קינה קוננתיה יום יד אלוה נגעה בי, ונלקחו ממני בתי וחתני בתוך שנה לנישואיהם, וקוננתי על שניהם קינה.

.      על פי האגדה שמספר יוסף בן נאיים נישאה בתו הבכורה של רבי דוד חסין לרבי יעקב בירדוגו בעקבות חילופי דברים שנונים עם הפייטן. בשבת פרשת תולדות קרא רבי דוד בתורה את הפסוק  " אם לוקח יעקב אישה מבנות חת', ובמקום חת' הוא קרא טת'. רבי יעקב בירדוגו תיקן אותו ורבי דוד ענה לו בהומור על פי המשך הפסוק " אם לוקח יעקב אחת מתשע בנותיו יישארו אכן רק שמונה, חי"ת בנות. יעקב בירדוגו הבין את הרמז ואכן ביקש את ידה של הבת. לאגדה חביבה זו אין יסוד היסטורי, מכיוון שיעקב בירדוגו נולד בתקמ"ג והיה רק בן תשע במותו של רבי דוד בן חסין.

דוד בן חסין היה מוקף בידידים, עם ידידיו נמנו גם הרב עמרם בן דיוואן, הדיין השליח מחברון, אברהם אבודרהם, בנו של הדיין יהודה מטיטואן, הדיין ממכנאס משה טולידאנו, יעקב דלוייה ואלישע עטייא, אשר לכולם הקדיש שירי שבח וידידות. – " אערוך מההללי ניבי ", " חן וכבוד זבד זבוד ", " כל קהל ישראל ", " בשיר אפתח יסודתו ", ו " לזאת יחרד לבבי ".

רבי דוד בן אהרן חסין-פייטנה של מרוקו

מקצוע הפייטן.

    מיוזמתו שלו או לבקשת המעוניינים כתב דוד בן חסין שירי שבח המושרים בבתי כנסת בעת עלייה לתורה או בהזדמנויות אחרות, ובתמורה לכך העניקו לו אנשים אלה מתת, כל אחד לפי נדיבותו ויכולתו. מדי פעם בפעם פנו אליו וביקשו ממנו לכתוב פיוט לרגל אירועים ציבוריים או פרטיים וכדי להספיד נפטרים.

כמו הפייטנים בני תקופתו, גם דוד בן חסין ביקש את ידידותם וחסותם של אנשים רבי השפעה, שלהם הוא קשר כתרים וכתב שירי שבח. עמהן נמנים אברהם, דניאל טולידאנו שמת ב תקמ"ב והמשורר שיבחו " במין אנוש נבחר, פזר נתן לאביונים ", מרדכי שריקי ומסעוד בן זכרי, אנשי החצר הידועים של הסולטאן מוחמד בן עבדאללאה, אשר הוצאו להורג על ידי מולאי יזיד בתק"ן, שלום דילאמר, ובנו מרדכי, שהיו סוחרים במזאגן ומקורבים לחצר הסולטאן, ובעיקר שלמה סבאג ממכנאס, העשיר אשר תמך בלומדי תורה והבטיח לפייטן לתמוך בהוצאת ההדפסה של " תהילה לדוד ", כמצויין בדברי המבוא.

למרות הסכנות והקושי שבנסיעות, דוד בן חסין, מונע על ידי מזג הרפתקני, לא היסס לצאת למסעות לצורך פרנסתו ולסיפוק יצר סקרנותו העז. הוא חצא לפאס, תיטואן, מראכש, תפיללאת, ואפילו לג'יברלטאר, כנראה בהזמנת הקהילה היהודית המרוקאית.

הוא התרגש לגלות את דרכי המוסיקה והתרשם במיוחד משיטת התווים. המסעות הללו איפשרו לו להפיץ את פיוטיו ברחבי מרוקו ודו בן חסין נהיה לפייטן נערץ כבר בימי חייו, כפי שמעידות ההקדמות וההסכמות שנכתבו ל " תהילה לדוד " והשירים אשר חוברו לכבודו.

אך למרות הפופולריות שלו, מצבו הכלכלי של המשורר נותר רעוע במשך כל חייו. בשיריו השונים עולות תפילות נוגעות ללב ותחינות לפרנסה ולקיום יומיומי. ואכן בקינה על מות רבי דוד ביכה רבי שלמה חלואה את הפייטן ותיארו כמי שחי בעוני ובקשים רבים.

מלבד העתקת כמה כתבי יד על פי הזמנה ונדבת ידם של אלה אשר להם הוא הקדיש שירים מיוחדים, ותמיכה הניתנת לחובשי בית המדרש, הוא ניסה להתפרנס גם כחזן בבית הכנסת, אולי באותו בית הכנסת הנושא את שמו עד עצם היום הזה, ובזכות זאת הוא קיבל תרומות מן המתפללים.

בנוסף לכל זה נמצא חוזה חתום מיום ד' , ט' בניסן תקכ"ג ( 23.3.1763 ), המלמד שהדיין של פאס, רפאל עובד אבן צור ( 1706 – 1769 ) מסר לדוד בן חסין סכום של 250 אונקיות תמורת ההוצאות שהיו לו במהלך עבודות הבנייה שבוצעו בבניין בית הכנסת הידוע בשם בית הכנס על שם רבי משה די-אבילה במכנאס.

במסמך משפטי אחר מחודש סיון תקכ"ג  ( יוני 1763 ) פירט דוד בן חסין את הוצאותיו והביא שני עדים המעידים על נכונותן. וכך מתברר שדוד בן חסין היה מעין יזם ומתווך לעת מצוא, דבר החושף פן מעשי ובלתי צפוי באישיותו של הפייטן, בעל מלאכות רבות שלא היה בהן כדי לספק את פרנסתו. מן הפיוט האישי שכתב על קברו של הצדיק מאגינה אנו למדים על מה שהטריד את פייטננו.הוא שופך את לבו ומבקש מן הצדיק שיתפלל לפני האל כדי שיקל על סבלו ועל עוניו.

נראה שלמרות הקשיים הצליח המשורר לפרנס את משפחתו רבת הנפשות בצניעות, אך בצורה ראוייה, הוא אף העניק נדוניות לבנותיו הרבות לפני נישואיהן וחי בבית, שבסופו של דבר נקרא על שמו עד לראשית המאה ה-20. הבניין עמד ברחוב אל-גזזארין, או רחוב הקצבים, והרחוב כולו נקרא רחוב רבי דוד בן חסין

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 95 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

דצמבר 2017
א ב ג ד ה ו ש
« נוב    
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31