חיי היה. במר. תערוכת מ.ישראל

עמוד 1 מתוך 812345678

חיי היהודים במרוקו

חיי היהודים במרוקו.

 חיי היהודים במרוקו

זהו איננו עוד ספר במורשת והיסטורית יהודי מרוקו, זהו ספר מיוחד שהתמזל מזלי ונפל בחלקי. הספר הוצא לאור על ידי מוזיאון ישראל בירושלים בשנת 1973 קטלוג מספר 103. הספר משלב היסטוריה, סיפורים ובעיקר תמונות מרהיבות של המוצרים המוצגים במוזיאון עם פירוט והסבר אודות כל חפץ וחפץ.

מיטב החוקרים והידענים השתתפו בכתיבתו, כל אחד ותחומו הוא, חיים בנטוב, חנניה דהאן, אנדרי נתן שוראקי, ועוד רבים וטובים.

אביאו בע"ה במלואו, ככתבו וכלשונו, וכמובן בצירוף התמונות המרהיבות שנמצאות בספר, דבר שיצריך הרבה סריקות, יישור וחיתוך התמונה, כולל ההסבר שיהיה ערוך בצורה אחרת על ידי, לנוחיותכם כמובן, ולנוחיות הגולשים המתעניינים במורשת יהודי מרוקו.

לחובבי המורשת, מומלץ לצלם את התמונות ולשומרן במחשבכם. תעודות נדירות, שמרוכזות בספר אחד.

אלי פילו

ידידי מוזיאון ישראל בפאריס התארגנו מחדש כדי לסייע למוזיאון ישראל לערוך את התערוכה על יהדות מארוקו, במגמה לשפוך אור על חלקה של יהדות זו בתרבות היהודית, על כל גילוייה — הן בהווי, בפולקלור ובמלאכת־מחשבת הן בחיי־הרוח.

לא הייתה זו משימה קלה, ולצערנו אין הביצוע מושלם, שכן היינו זקוקים לזמן רב יותר, למקום נרחב יותר ואף לתקציב נכבד יותר. משום כך לא יוכלו התערוכה, הקטלוג והאמצעים האור־קוליים — שנועדו לשקף את הצדדים שאין אפשרות להציגם בדרך אחרת — להביא אלא אפס קצה מתרבותה של עדה כה עתיקה ומגוונת כמו יהדות מארוקו.

יהודי מארוקו פזורים היום על־פני ארצות רבות ובכל שכבות החברה — באירופה, באמריקה ובישראל. אל כל חוגיה של תפוצה חדשה זו פנינו כדי לבקש עזרה, ואכן, הידיעה על התערוכה נתקבלה לעתים בספקנות, לעתים קרובות בהתלהבות, אך מעולם לא באדישות.

 למן האומן־הצורף לשעבר, היום עובד־תברואה בעיריית דימונה, ועד לתעשיינים באמריקה ולפרופסורים באוניברסיטאות פאריס וירו­שלים — כולם הפקידו בידנו חפצים ומסמכים יקרים להם, או מסרו מידע נדיר ויקר־המציאות, זיכרונות או חוויות אישיות. תרומות רבות אלו העשירו הן את התערוכה הן את הקטלוג והפיחו חיים חדשים באוספים הנאים השמורים בבתי־ הנכות בפאריס, באמסטרדאם, בשטוקהולם ובירושלים.

תודתנו נתונה לכל אלה שסייעו בידנו להתגבר על הקשיים הרבים ולסיים את המלאכה.

מי יתן, והודות לתערוכה זו ייטיבו יוצאי מארוקו להכיר את עברם־הם, וגם העם היושב בציון ובתפוצות ילמד להכירו — ובכך תתרום התערוכה למאמץ' האיחוד שבשוני בשנת כ״ה למדינת־ישראל.

אליכס דה־רוטשילד יו״ר הוועד הצרפתי של ידידי מוזיאון ישראל בפאריס

חיי היהודים במרוקו

בשנת הכ״ה למדינה מקדיש מוזיאון ישראל תערוכה רבת־היקף לתרבותה של אחת מעדות ישראל. המשימה הוטלה על המדור לאתנוגראפיה היהודית, אשר מאז תערוכת ״בוכארה״ של שנת 1967 לא הקדיש תצוגה מיוחדת לעדה כלשהי.

בחירת הנושא לא הייתה קלה, שכן ערכה הסגולי של קהילה אחת אינו נופל מזה של רעותה. מתוך שיקולים שעוד נמנה, נבחרה לבסוף יהדות מארוקו לייצג את יהודי צפון־אפריקה, ובמידת־מה אף את יוצאי כל ארצות האיסלאם, כביטוי למגמת המוזיאון להביא לפני העם בישראל ולפני הבאים לחוג את חגו מעט מזער מפסיפס התרבויות שכמעט חדלו עם הקמת המדינה.

לעורר מעט געגועים על העבר, לנסות לשכך במקצת את הצער על כל הטוב והיפה שצריך היה לדחוק לקרךזווית כדי לבנות עולם חדש, ועם זאת אולי למצוא צידוק־מה לדחיקה זו — אלה מטרות סמויות (על־פי־רוב בלתי־מודעות) בתערוכה מעין זו, ומוטב להניח את ניתוחן בידי הביקורת.

לעומת זה מן הדין לעמוד על מגמתו החינוכית המוצהרת של המוזיאון בעריכת תצוגות אתנוגראפיות על העדות השונות, המכונות בפי הקהל ״תערוכות פולקלור״. מגמה זו, שאינה נופלת בחשיבותה מייעודו של המוזיאון להנחיל ערכי אמנות ואסתיטיקה, מקורה בחובה להנציח את שרידי התרבות היהודית שדורנו — ועל אחת כמה וכמה דור המחר — יפנה אליהם בבקשו את שורשי הווייתו.

רבים ייפגשו כאן לראשונה עם דפוסי־החיים של אבותיהם ועם תרבותם — דפוסים הרחוקים מרחק רב מצורות התרבות שעל ברכיה הם מתחנכים עתה. מבחינה מסוימת טוב שפגישה ראשונה זו מתקיימת במוזיאון, שהרי ראיית הדברים במוזיאון, שיש בה מן העיוות האמנותי־האסתיטי, טובה מן העיוות הממעיט והשולל שבראייה הסוב­ייקטיבית, אשר מקורה בתחושת הפער שבין הווה לעבר.

1 – התמונה הראשונה

סלא מפת העיר ובה הציון " רחוב היהודים המאה הי"ח

2 – התמונה התחתונה

תטואן – מראה באזאר יהודי המאה הי"ט

חיי היהודים במרוקו

 בשל הכרתו בתפקיד חינוכי חיוני זה משתדל המוזיאון לאסוף את חפציהן של כל העדות ולהציגם מדי פעם בתערוכות מיוחדות. בד בבד עם שחזור חייהם של היהודים על־פי שרידי־שרידיהן של התרבויות המסורתיות שהביאו עמם בעלותם ארצה, משתדל המוזיאון, אף־כי בלי יומרה מדעית, לעמוד על המיוחד לכל תרבות חומרית ולסייע על־ידי כך בשרטוט מפה אתנו־גיאוגראפית של עדות ישראל בגולה.

 עם זאת אין לראות בתערוכה ובפרסום המלווה אותה רק מעין מצבה לתרבות שאיננה עוד, כי־אם במידה רבה גם פרסום מגמתי, שמטרתו להראות את פניו האמיתיים של עולם שבעיני רבים היה נחשל ומכוער — עולם מלא יופי, רווי הוד־קדומים.

אחרי תערוכת ״בוכארה״ אולי מן הראוי היה להרחיב את המחקר באיזור ההוא ולערוך, למשל, תערוכה על יהודי פרס, או לפנות דווקא לאיזור שונה לגמרי ולערוך, למשל, תצוגה על יהדות פולין, שכבר היום קשה לשחזר את תרבותה החומרית.

 אך בסופו של דבר הכריעו בעיקר שיקולים מעשיים בבחירת העדה שאנו מציגים: באוספי המדור לאתנוגראפיה שמורים הרבה חפצים ותמונות שמקורם במארוקו, בראש וראשונה הודות להתעניינותו של האספן שתרם את מרבית האוספים של המדור.

במידה רבה קבעה גם העובדה, שיש בידנו פרסומים על תחומים שונים — כגון הלבוש — בתרבותם החומרית של יהודי מארוקו, שלא כבתרבותם החומרית של היהודים בארצות אחרות. שיקול נוסף היה מספרם הרב של יוצאי מארוקו בארץ, עובדה שהצדיקה את ההנחה, שאפשר למצוא בבתיהם רבים מן החפצים החסרים להשלמת התצוגה.

חיי היהודים במרוקו

גם לאחר שנבחר נושא התערוכה לא פסקו הלבטים, שכן היה צריך להחליט על נושאי הפרקים המוצגים והיקפם ולקבוע את סדרם. לצערנו נאלצנו לוותר על נושאים רבים, מהם מעניינים ביותר, כמו, למשל, ״אלפיים שנות יהודי מארוקו״, הואיל והמדור לאתנוגראפיה במוזיאון אינו עוסק במחקר היסטורי, ואין בידו להציג תעודות שעדיין לא פורסמו. גם לא נמצאו המיסמכים להמחשת פרקי־ היסטוריה חשובים, כגון חלקם של היהודים בהובלת הזהב, בספנות ובכּארטוגראפיה בימי־הביניים ובתקופת הרניסאנס.

נושא מעניין אחר שצריך היה לוותר עליו הוא החיים בצוותא של יהודים וערבים — על־פי־רוב מגע יומיומי של אחווה וידידות, למרות הרדיפות וההשפלות. המנהג לעלות לרגל לקבריהם של צדיקים משותפים, השתתפותם של נכבדי המוסלמים בהלוויות רבנים, המסורת הנאה של ביקורי מוסלמים אצל יהודים בערב ה״מימונה״ — לכל אלה לא נמצאו תעודות ותצלומים באיכות נאותה ובמידה מספקת כדי מדור נפרד, וניתן להם ביטוי חלקי בלבד בפרק ״היהודים בעיני ציירים צרפתים״ דווקא.

לעומת זאת נעשה נסיון לרכז חומר תיעודי רב לתכנית האור־קולית, שנועדה להשלמת התערוכה בכל התחומים שלא עלה בידנו להמחישם בתצוגה, ובראש וראשונה תולדות העדה וחייה הרוחניים והחברתיים. הספרייה הלאומית והאוניברסיטאית באה לעזרת המוזיאון בתחום זה, ופטרה את עורכי התערוכה מן החובה להראות גם את התעודות ואת הספרים, ותציגם באולמות הספרייה הלאומית.

מכאן, שהרשימות והתמונות בנושאים אלה המו­באות כאן אינן אלא בבחינת תיאור רקע למערכות־החפצים, המהוות בסופו של דבר את נושא התערוכה. מכאן גם חוסר־הפרופורציה, לכאורה, בין גודל הפרק על יצירות־הרוח, שמוקדשים להן — נוסף על מאמר־המבוא — ארבעה עמודים בלבד, ובין גודל הפרקים על המלאכות ועל התלבושות והעדיים.

חיי היהודים במרוקו

ומעניין לעניין באותו עניין: הפרק על הציור הוא סוגיה בפני עצמה, שכן הוא מובא כאן אך ורק בשל היותו בבואה נאמנה של חיי היהודים במארוקו. יש לראות בו אפוא כלי־עזר להמחשת דמות היהודי כפי שהצטיירה בעיני ציירים צרפתים במאה הי״ט ובתחילת המאה הכי, ולא פרק על אמנות יהודית.

גם בבחירת המוצגים והתמונות קבע לא במעט סוג החומר שאפשר היה להשיג: עמדנו להציג חדר־אורחים בסגנון בריטי או צרפתי בבית עשירים, חדר הרווח גם בארץ בבתי אמידים מיוצאי מארוקו, בצד סאלון בסגנון הערבי־המארוקאני.

אלא שחדרים אלה, כמוהם כשאר החפצים מבתיהם של עירונים עשירים, אין לקבלם בהשאלה, שכן רובם עדיין בשימוש או נמכרו לסוחרי־עתיקות בפאריס ובלונדון, ולכן מן הדין היה לוותר על הצגתם. ויתור זה אף תאם את מגמת המוזיאון להתרכז בעיקר בדפוסי־חיים שאינם עוד, או הולכים ונעלמים, ואלה הרי לא נשמרו בדרך־כלל בבתי העשירים.

זו גם הסיבה לייצוג המועט יחסית שניתן ליהודי הערים, החיים בסגנון אירופי זה שניים—שלושה דורות, ולמקום הנרחב שהוקדש ליהודי הכפרים — ובעיקר ליהודי האטלאס — שאינם אלא כ־10% מן האוכ­לוסייה היהודית על־פי כל האומדנים.

תערוכה אתנוגראפית של עדה בישראל אינה ככל תערוכה, שכן אין מציגים בה מוצגים המגיעים למוזיאון כאוסף שלם, כי־אם חפצים שנאספו ממקומות רבים, בעיקר מבתים פרטיים, ולכן אין לדעת עד הרגע האחרון אם יתווספו עוד מוצגים. 

חיי היהודים במרוקו

לפיכך אין אפשרות להכין קטלוג במלוא מובן המלה, אשר ישקף נאמנה כל פריט בתערוכה, שהרי קטלוג מעין זה יש להכין לדפוס חודשים רבים לפני התערוכה. מכאן, שההתאמה בין הפרסום שלפנינו ובין התערוכה היא רק בחלוקה לפרקים ובמוצגים העיקריים.

 יחד עם זאת שומה על פרסום מעין זה להיות בבחינת ספר־ יסוד ללימוד תרבותה החומרית של עדה לאור המחקרים ההיסטוריים־הסוציולוגיים שכבר נערכו בנושא זה. כדי להגשים מטרה זו, צריך היה להקדים לתערוכה מחקרים רבים, ובראש וראשונה עבודת־שדה לאימות המידע שבידנו.

אולם מאחר שאין מלמדים את מקצוע האתנולוגיה באוניברסיטאות ואין בארץ מוסד מוסמך לחקר אתנולוגי, על המוזיאון להסתפק בהכנת פרסום שניתן בו מיון החפצים ותיאורם בלי הכללות ובלי נסיון לעמוד על החוקיות שבתופעות.

 עם זאת השתדלנו לערוך את החומר הכלול בפרסום זה על־פי החלוקה הנוהגת באתנולוגיה: יהדות, ענפי־הכלכלה (כולל מלאכות), הבית — כליו וקישוטיו, לבוש ועדיים, מוסיקה ולבסוף פרק קצר על היהודים בציור הצרפתי.

הפרק המוקדש ליהדות משתרע, מטבע הדברים, על מחצית הפרסום בקירוב, שכן כלולים בו, נוסף על יצירות־רוח, חפצים רבים הקשורים בקהילה ובחיי הדת, במחזור השנה ובמחזור החיים — עולם ומלואו, עולמו העשיר של העני שביהודים. 

חיי היהודים במרוקו

מקומות מושבותיהם של היהודים

תרבותו החומרית של עולם זה עדיין לא נחקרה, ובאוספים של תשמישי־ קדושה צוין מקורם של מרבית החפצים בציון ״צפון־אפריקה״ — ואין לדעת אם הם ממארוקו, מאלג׳יריה, מתוניסיה או מלוב. בתערוכה זו נעשה הניפוי הראשון בלבד: הובאו רק חפצים שאפשר לייחסם בביטחה ליהדות מארוקו (פרט לשניים או שלושה מוצגים).

לעומת זאת לא ניתן לסווג את החפצים על־פי הסגנונות שרווחו באזורים השונים, הואיל ועדיין לא נעשה נסיון לאמת, למשל, את הידיעה, כי תשמישי־הקדושה של מכנאס מעוטרים בעבודות־אמייל, ואילו עבודות־הקידוח בכסף היו מיוחדות למוגאדור.

זאת ועוד: עם כל הרצון להקדיש פרקים נפרדים לחפצים מיוחדים ליהודים, נשתרבבו בהם פה ושם חפצים ״לא־יהודיים״, כמו, למשל, עריסת התינוק, מקל- הטיולים ובקבוקוני־הטבק. גם במנהגים היו הרבה דברים משותפים לשני העמים, נוסף על העליות לרגל, כגון כף־היד — ה״כמסה״ — ועדיים רבים.

מובן מאליו, שגם כלי־העבודה המובאים בפרק על המלאכות שימשו יהודים ומוסלמים כאחת, ולכן הונהג בעניין זה קנה־מידה אחר. כך, למשל, לא הוזכרה קדרות, משוס שהיהודים לא עסקו בה. לעומת זה היו לתלבושות תכונות רבות מיוחדות ליהודים בלבד.

 משום כך והודות לחומר הרב שאסף החוקר הצרפתי ז׳אן בזאנסנו, יכולנו להקדיש לנושא זה פרק רב־היקף. זהו גם הפרק היחיד שאפשר היה לערוך אותו על־פי סגנונות אזוריים ובכך לשקף במקצת את הרבגוניות, עתים עד כדי קוטביות, המאפיינת את תרבותם המסורתית של יהודי מארוקו.

אשר לתעתיק המונחים בלשונם של יהודי מארוקו, ניסינו להביא, ככל האפשר — בעזרת בלשנים מן האוניברסיטה העברית — את המונחים כהיגוים בפי היהודים, ומכאן תעתיק כגון ״כמסה״ (ולא ״חמשה״). בכתיב המקומות, לעומת זה, הלכנו בעקבות ח״ז הירשברג, תולדות היהודים באפריקה הצפונית, ירושלים, תשכ״ה.

כאשר התחלנו בהכנות לתערוכה היו ידיעותינו על יהדות מארוקו מעטות ביותר. מאז הלכנו כברת־דרך ארוכה עם יהודי מארוקו, ובדרכנו לימדונו את אשר הם כבר שכחו או מנסים לשכוח. היו אף שהעירו, שכאילו אנו מחזירים אותם לאחור. אם אמנם נכונים דבריהם, תקוותנו היא, כי הליכה זו לאחור תהיה בבחינת שיבה אל המקורות ומנוף להתקדמות לעבר אופקים חדשים ומופלאים.

יש מן הצער בפרידה מן האנשים שעבדנו אתם שכם אחד. מתנחמים אנו בתקווה, כי יוצאי תוניסיה, עיראק, סאלוניקי או גרוזיניה ימהרו אף הם להושיט לנו עזרה בהצלת שרידיהן של תרבויותיהם המסורתיות.

 

אגיגה מולרילנצט

חיי היהודים במרוקו

הקדמה קצרה של אנדרי נתן שוראקי

מקארטגו לירושלים

מאז ימי קרתאגו כבר ישבו, כנראה, יהודים במרוקו, ועל אדמת ארץ זו ידעו שלטון של רומאים, של ואדאלים ושל ביזנטים. למן המאה הח' חיו היהודים בקרב הערבים.

בכל מקום – בערים, בכפרים, ממרומי הריה של מרוקו ועד קצות הסהארה – היו איתנים בדתם ונשארו נאמנים לתרבותם. באורח פלא קיימו במשך אלפיים שנה מנהגים מימי קדם שמקורם בקדושת התורה. בכל דור ודור היו עיניהם נשואות לשיראל ולירושלים, ובעוז נפש שמרו אמונים למולדתם המשועבדת, לשפתה, לחוקיה ולאמונתה.

ייטיב לעשות המבקר בתערוכת יהודי מרוקו אם ישָווה לנגד עיניו את רבגוניות ההשפעות שהשפיעו תרבויותיהן של המעצמות השונות, ובמיוחד זו של ספרד, על מרחבי המגרב העצומים, ברווים פולקלור ברברי.

אופייה המיוחד של הארץ הוא תולדה של תנאים הגיאוגראפיים, שהפכוה משחר ימיה לצומת דרכים ענקי : בצפון – אל אירופה של הרומאים, הוואנדלאלים, הספרדים והצרפתים ; במערב – אל אמריקה ; בדרום – אל אפריקה השחורה , ומשום כך מרובים בדרום עקבותיהן של השפעות ניגרואידיות, הן בפולקלור הן מבחינה אתנית, ובמזרח – אל העולם הערבי רב הפנים, שעיצבוהו מחדש דת האסלאם ותרבותו.

במרוצת הדורות צברו היהודים אוצרות של אמונה, של מחשבה ושל אמנות, שמשתקפים בהם אורך רוח ותקווה, אוצרות שהעלו את יהדות מרוקו לפסגת היצירה היהודית. מציאות חייהם של היהודים בצפון אפריקה משמשת אספקלריה נאמנה של היהדות על כל גילוייה – למן מורשת התנ"ך והתלמוד ועד הלהט הקבלי, הזוהר נערץ מאוד ונלמד כמו התורה, והחותם שהטביע תור הזהב של ספרד.

במשך אלף ומאתיים שנה חיו יהודי מרוקו בכפיפה אחת עם הפולש הערבי. עתים זכו לשעת רצון, עתים נלחצו עד דכא. גילוי אמריקה עוד החמיר את תוצאות מפלתם של הערבים ושל היהודים בספרד, שכן עתה הועתקו עורקי הסחר העולמי מאגן הים התיכון אל חופי האוקיאנוס האטלאנטי, ואת כל הארצות השוכנות לחופי הים התיכון פקדה התרוששות כללית.

במיוחד סבלה מרוקו מן התנופה התעשייתית של אירופה, ובעיקר מזו של בריטניה, אשר מוצריה הציפו את שוקי מרוקו וערערו את מעמדם של בעלי המלאכה המקומיים. יהודי מרוקו כמוהם כאחיהם הספרדים ושאר יהודי המזרח, נפגעו פגיעה חמורה מן המשבר, ולא קמה בהם רוח לשמש מקור השראה וחיוּת בחיי העם כבימים עברו.

בשנת 1912 החלה לחדור למרוקו הכלכלה המודרנית שהביאוה הצרפתים. לשלטון הצרפתי נודעת חשיבות מכרעת בשביל היהודים, שכן הודות לו התרוממו מן המעמד הנחות שהיה לא אחת מנת חלקם בימי שלטון האסלאם.

יהודי צפון אפריקה היו ראשוני היהודים בארצות האסלאם שזכו לאמנציפציה : באלג'יריה – כבר משהת 1830, בתוניסיה – בשנת 1881 ובמרוקו – רק בשנת 1912. תהליך זה התרחש במהירות כה רבה, עד כי הסוציולוג עומד ומשתאה, תוך חמישים שנה עלה בידי יהודי המגרב לנתק את כבלי ימי הביניים של הרע האטלס ולהשתלב מערכת המורכבת של החברה המודרנית.

תרבות המערב, שהתפתחה במשך מאות בשנים, הופיעה לפני יהודי מרוקו בכל עוצמתה, ולנוכח ההלם הגדול שאחזם לא נותרה להם ברירה אלא להתאים את עצמם לסדר החדש של הדברים.

המהפכה הציונית החזירה לארצם את רוב רובם של יהודי מרוקו, הנה הגיעו למגרב ראשוני הפולשים, הצידונים, ואחרי אלפיים וחמש מאות שנה יצאו ממנו עד אחרוני הכובשים, הצרפתים, כדי לשוב אל צור מחצבתם – לארץ ישראל.

תערוכה זו היא ניסיון לקבץ שרידים מעברם הגדול של יהודי מרוקו. אכן, רשאים הם להתגאות בשרידים אלה. מקופל בהם חלקם בתולדות התרבות של העם – אות לחלק שלקחו ולוקחים יהודים יוצאי צפון אפריקה במאבק למען תקומת ישראל.

אנדרי נתן שוראקי. 

חיי היהודים במרוקו

 

 

 

סלא

מפת העיר ובה הציון ״רחוב היהודים״ המאה הי״ח

תחריט מתוך : פיטר ואן־דר א (ראה ביבליוגראפיה)

הגובה : 21 ס״מ ; הרוחב: 29 ס״מ קאבינט לגראפיקה, הספרייה הלאומית, פאריס (1)

תמונה ראשונה מצד שמאל למעלה

 

תטואן

מראה באזאר יהודי המאה הי״ט

ציור מאת מ״ש איריארט, מתוך: תלבושות ומנהגים

הספרייה הלאומית, פאריס (2)

תמונה ראשונה מצד שמאל למטה
פא ס

בית הרמב״ם

על־פי המסורת התגורר הרמב״ם בבית זה בהיותו בפאס בשנים ד׳תתק״נ— תתקנ״ה / 1160—1165 י״ג שעוני־המים הבולטים מקיר הבית מסמלים את י״ג העיקרים של הרמב״ם

תצלום מאוסף רפאל בנאזרף, פאריס (3)

תמונה ראשונה מצד ימין למעלה

 

איית בווללי שבהרי האטלאס, ליד דמנאת המלאח תר״צ / 1930

מלפנים — תנור לאפיית לחם

צילם: מונדור (4)

תמונה שנייה מצד ימין למטה

חיי היהודים במרוקו

מחיי הרוח והדת אצל יהודי מרוקו

 

1 – תמונה ראשונה מימין

שער לספר " אוצרות חיים " לרבי יצחק לוריא אשכנזי – האר"י – צפרו תק"ח – 1760

דף בודד מתוך כתב יד של נייר על פי נוסח הרב אהרן בן זכרי

שם הסופר – ראובן בן משה נחמני

 

2 – תמונה עליונה בצד שמאל

ספר " לשון לימודים " מתוך קובץ נוסחי שטרות ואגרות המאה הי"ט

מאת רבי יעקב אבן צור, בעריכת בנו רפאל עטבד אבן צור

המעתיק – אברהם בן יעקב אדהאן

 

3 – תמונה תחתונה מצד שמאל

תרגום יהודי-ערבי של התנ"ך לרבי רפאל בירדוגו – המחבר היה דיין ומלומד שחי במכנאס בשנים תק"ח – תקפ"א – 1747 – 1821

שם הסופר – מרדכי אסבאג

חיי היהודים במרוקו – תערוכת מוזיאון ישראל

מבט חטוף על עברם של יהודי מארוקו

יהודי מארוקו שונים זה מזה במוצאם, ואפשר למצוא ביניהם טיפוסים שונים, הן מבחינה פיסית הן מבחינה רוחנית. מארוקו היא ארץ של ניגודים: הרי האטלאס המושלגים, החולשים על מישורים פוריים להפליא, מזה, ומדבריות צחיחים, מזה.

יותר מבכל מקום אחר הטביעה הסביבה את חותמה על יושביה, ובין היהודים שוכני האדמות הפוריות לבין היהודים שוכני האדמות הצחיחות לא היה ולא כלום זולת אמונתם. אמונה זו, שהיתה איתנה בקרב המוני העם כבקרב בני העילית, עמדה מול כל הפיתויים וההשפלות של האיסלאם בארץ שלא נותר בה זכר לנצרות זה יותר מאלף שנה.

הכובשים הפונים, הרומאים והערבים, שבאו למארוקו וחרבם שלופה, נטמעו בקרב ילידי הארץ הברברים, שלמדו שיטות חקלאיות מן הללו, וקלטו את דתם של הללו, תוך התאמתה לאמונותיהם העתיקות. היהודים, לעומת זה, שהגיעו למארוקו לפני אלפיים שנה, נשארו כפי שהיו. לפני בוא האיסלאם אף עשו נפשות לאמונתם בקרב אחדים משבטי הילידים, ומותר להניח, שרבים מהם מעולם לא זנחו את דת משה.

בשלהי המאה הז׳ מצאו במארוקו מקלט יהודי ספרד, שנרדפו על־ידי הוויסיגוטים. כמה שנים לאחר־מכן נחרבה ממלכת הוויסיגוטים בידי הברברים המוסלמים, שהסתייעו באותם פליטי־החרב היהודים. בין היהודים ובין השליטים המוס­למים היו אפוא יחסים מצוינים. אולם בשלהי המאה הח׳ הופיע נסיך ערבי, השריף אידריס, שהכריז מלחמה על הלא־מוסלמים, ורבים מקרב הברברים־ הפאגאנים, הנוצרים והיהודים נפלו בחרב.

חיי היהודים במרוקו – תערוכת מוזיאון ישראל

 

 

 

תמונה ראשונה למעלה

דפים בעניין " חכמת התשבורת – גחאומטריה – מתוך הספר " באר שבע " לרבי רפאל משה אלבאז שנתחבר בצפרו במאה הי"ד

כתב היד שלפנינו הועתק בשנת תר"ך – 1860

 

תמונה שנייה למטה

לוח אסטרולוגי מתוך הספר " גורלות וסגולות " לרבי שלמה אדרעי המאה הי"ט

חיי היהודים במרוקו – תערוכת מוזיאון ישראל

יורשו של אידריס, לעומת זה, אידריס הבי, בן לאישה ברברית, הושיב יהודים רבים בבירתו החדשה פאס — אל־נכון בשל התועלת שבהם, שכן שלטו, בין היתר, על הסחר הבינלאומי. עם זאת זכו היהודים גם באהדת התושבים, כפי שמעיד הסיפור על נינו של אידריס הבי, שניסה להיכנס לבית-מרחץ שבו היתה אותה שעה יפהפייה יהודייה, חנינה — וכל העיר התקוממה נגדו.

הרבה מאורעות אחרים — אולי מרגשים פחות, אך בעלי משמעות לא פחותה — מעידים, כי מעמדם של ה״דהימי״ (בני־חסות יהודים משלמי מס־גולגולת) לא היה כה רופף ובלתי־נסבל כפי שתואר תכופות מתוך חוסר־ידיעה או מתוך מגמתיות.

 בהיותם ״בחסות אללה ושליחו״ נהנו מביטחון מלא, הן באשר לגופם הן באשר לרכושם, ובהכרה בזכויותיהם הציבוריות והפרטיות כל עוד שילמו מס־גולגולת (״ג׳זיה״) וקיבלו את מרות המוסלמים. יש חוקרים הסבורים, כי ה״דהימי״ הם תושבי־קבע בארץ מוסלמית, אך האמת היא, כי מכוח ההגדרה עצמה הם אזרחים מדרגה שנייה, ללא זכויות פוליטיות: מאחר שאינם מאמינים, אינם יכולים להיות אלא כת בזויה.

 המחוקקים אמנם אישרו את זכותם להגנה מפני התקפה מבחוץ או מבפנים, אך עם זאת נקטו נגדם צעדים מפלים וחוקקו חוקים שהעיקו מאיד על האוכלוסייה היהודית בעת משבר דתי או פוליטי. ראוי לציין, כי בשוך המשבר תכופות המשיך האספסוף המוסלמי להציק להמוני היהודים, אלא שבארץ אוטוקראטית כמארוקו הייתה לכל עיר, לכל קבוצה ולכל קהילה יהודית הנהגה, בין ישירה בין עקיפה — לפחות עד 1912 — של עילית יהודית משכילה ובעלת השפעה, שהייתה קשורה לשליט והתערבה בשעת הצורך לטובת המוני היהודים.

במרוצת הזמן נקשרו קשרי־ידידות אמיצים בין בני שתי הדתות. יתירה מזו: תכופות בחרו השליטים לעצמם יועצים, רופאים, לבלרים-תורגמנים, דיפלומאטים ובנקאים מקרב היהודים, הן בשל נטייתם לקידמה הן בשל כישוריהם. אנשים אלה היו פתוחים לרעיונות שבאו מן החוץ, בייחוד למן המאה הט״ז, כאשר היתה תרבותה של אירופה המערבית במלוא התפתחותה. 

עמוד 1 מתוך 812345678

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 77 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

אוגוסט 2017
א ב ג ד ה ו ש
« יול    
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031