ברית מס 23 מבט על קהילת ואזאן

עמוד 1 מתוך 3123

ברית מס 23 מבט על קהילת ואזאן

ברית – מספר 23

מבט על קהילת ואזאן

כתב עת של יהודי מרוקו

בעריכת אשר כנפו

גבריאל אלבו

דן אלבו

קהילת אסז'ן ־ הקהילה המכוננת של קהילת ואזאן, במאה הי"ח.

La communautte d'Asjen au xviiie siecleרבי עמרם - ציון קבר

קהילת ואזאן ידועה בזכות ההילולה הגדולה ביותר ביהדות המגרב. במאמר זה נדון בקהילת אסז'ן שכוננה אותה בשלהי המאה הי״ח. עד שלהי המאה הקודמת, עשרות אלפי עולי רגלמכל רחבי מרוקו עלו מידי שנה בל׳׳ג בעומר ובט״ו באב לבית העלמין אסז׳ן לחוג את ההילולה של ר׳ שמעון בר יוחאי ושל ר׳ עמרם בן דיוואן. יחד עם זאת, על קהילת אסז׳ן עצמה – הקהילה המכוננת של קהילת ואזאן – לא נכתב תחום המחקרי. מאמר זה בא לענות על לקונה זו ולהוות בסיס למחקר נוסף.

הערת המחבר : אסז'ן – שם המקום מופיע במקורות הלועזיים והעבריים בכיתובים שונים ורבים כגון : איזאזין, איזאג'ין, אסג'ן, איסז'ן, אשג'ן, אשז'ן ועוד ווריאציות שונות, במאה העשרים יהודי ואזאן קראו למקום ; אזֶ'ן, במאמר בחרנו בכיתוב אסז'ן ביחס למאות האחרונות ואיזאזין ביחס לימי הביניין ותחילת הזמן החדש.

א.      ההתיישבות היהודית באז׳ן.

רשימת קהילות משנת התפ״ח, 1728 המופיעה ב״עס סופר" שחובר ע״י היעב״ץ, ומצוטט אצל הירשברג מונה שלושים יישובים המזוהים על פי שם הנהר, הנחל העובר או המעיין הנובע בהם או בסמוך להם. איזאג׳ין מוזכרת ליד לקצאר כביר. הוא היישוב Ezaggen המוזכר אצל ליאו האפריקאי ובכתבי דה מרמול. עד חיבור רשימת הקהילות על ידי היעב״ץ מוקדמת יותר ממועד העתקת העותק הזה בתנ״ח [1698], היעב׳׳ץ שימש כסופר בית דין בין שנת התנ״ג 1693) לשנת התס"ד 1704אם נאמץ הנחה שהתאריך המוקדם ביותר לחיבור רשימת היישובים היה בשנת התס״ד 1693 – אזי זו העדות המוקדמת ביותר לקיומה של קהילה יהודית יזאג׳ין] במקורות העבריים.

מיעוט האזכורים של הקהילה במקורות הרבניים של התקופה, מלמד שעד שנת תפ׳׳ח היהודית במקום הייתה מצומצמת, וספק אם הייתה במקום קהילה עצמאית העומדת ברשות עצמה, יש להניח שהקהילה היהודית במקום לפני 1728 [־1693] נסמכה על קהילת אלקצר והייתה שלוחה או קהילת בת של קהילת אלקצר. הקהילה באסז'ן כמו קהילת האם בקסאר אלכביר הייתה  מורכבת ממגורשים דוברי יהודית ספרדית, ואנשיה קיימו קשרי שארות הדוקים עם בני  קחילת אלקצר ( קסאר אלכביר ) במחצית  הראשונה של חמאה הי״ח קחילת אסז׳ן חקטנה זכתה לתגבור דמוגראפי משמעותי במהלך שנות הרעב והבצורת. בשנים 1700- 1750 בעקבות הרעב והמגפות אלפי פליטים יהודים ברחו מפאס ומקנס צפונה.

 עשרות משפחות הצטרפו לשלוחה יהודית באסז׳ן. הגעת פליטי פאס ומקנס לאסז׳ן התרחשה, במחצית הראשונה של המאה הי״ח. בתקופה זו, היו שנות בצורת ושנות רעב תכופות ב- 1713.-1724 1721, 1729, 1730, 1738, 1741, 1742, 1744" גל הפליטים הראשון הגיע לאסז׳ן בשנים 1713 – 1724, שנים ספורות לפני אזכור הקהילה בעט סופר ע״י היעב״ץ. בשנים הללו הייתה בצורת ממושכת באזור מקנס ובפאס אנשים רבים מתו וכ 1000 יהודים התאסלמו, אלה שלא יכלו לעמוד במחירי המזון שהאמירו עקב הבצורת והיו בריאים דיים לצאת למסע, נדדו צפונה.

מכלל הפליטים שנדדו לעבר תיטוואן חלק הצטרפו לקהילה היהודית באסזין. מעצם היאחזות הפליטים במקום ניתן ללמוד, שבניגוד גמור למוסלמים במקנס ובפאס שרדו ופרעו ביהודים ואנסו אותם על דתם, המושל של אסז׳ן ובני שבט רהונה האירו פנים לפליטים היהודים שעברו בתחום הטריטוריה שלהם. פליטים יהודים אלה ממקנס ומפאס שהתיישבו באסז׳ן הוסיפו לקלוט פליטים יהודים גם ברעב של שנת התצ״ח (1738) ״נחרבה פאס מתוקף הרעב ומתו בעוונותינו רוב אנשי המדינה ברעב והנשארים הרה נסו והרבה גלו לתיטוואן.״יי

נוכח הרעב הממושך, הבצורת, היובש והאנרכיה ניתן להניח שלשפע החקלאי ושפע מקורות המים באזור היה משקל לא מבוטל בהחלטת הפליטים מפאס ומקנס להשתקע באסז׳ן. ישוב בקרבת מקורות מזון ומקורות מים שופעים [נחלים, מעיינות ומפלים] היה אטרקטיבי ניתן להניח, ביתר שאת בעתות משבר, למרות שתיטוואן ריכזה את רוב האוכלוסייה היהודית במדף׳ הצפוני של מרוקו. בשיאה במאה הי״ח קהילת איזאגיין מנתה פחות מחמישים משפחות.

דלות המקורות אינו מאפשר לשרטט קוים מדויקים לגבי ארגונה הפנימי. מיעוט האזכורים מלמד שזו הייתה קהילה קטנה שחיה בשולי זרם האירועים המרכזי. יחד עם זאת, המסורות בעל פה בקרב צאצאי יהודי אסז׳ן מצביעות על קיומה של חברה קדישא מאורגנת שסעדה את ר׳ עמרם בן דיוואן בחוליו ובגסיסתו וטפלה בקבורתו. האזכור של ראש הקהילה מר אליהו רומי [רויימי] כמי שארח בביתו את ר׳ עמרם בן דיוואן, מלמד שלקהילה היו מוסדות הנהגה כבכל קהילה יהודית מאורגנת. עדויות ליאו האפריקאי ודה מרמול מלמדות שאנשי עיר זו היו עשירים. חיזוק לכך ניתן לראות בקיומה של ישיבה בראשות ר' עמרם בן דיוואן בביקורו הראשון במרוקו. נתון זה מלמד שלקהילה היו האמצעים הכלכליים הנחוצים לכלכל ולתמוך בתלמידי הישיבה, שעל פי הנוהג ביהדות מרוקו נתמכו על ידי גבירי הקהילה שדאגו לכל מחסורם. אין צורך לומר שתלמידי חכמים על פי ההלכה ותקנות חכמי המערב פטורים מכל מס וחלקם היחסי בתשלום מס הגולגולת חל הקהילה.

ב. כלכלת קהילת אסז׳ן

תפקידה האסטרטגי במאה השש עשרה עיצב במידה רבה את כלכלתה, במאה השש עשרה והשבע עשרה הנוכחות היהודית באסז׳ן ככל הנראה היתה דלה. ליאו האפריקאי ודה מרמול לא מזכירים נוכחות יהודים בתיאוריהם. לא ברור אם במאה השש עשרה הייתה באסז׳ן קהילה עצמאית או שזו הייתה שלוחה כלכלית של קהילת קסאר אל כביר. משום שהעיסוק במתכות היה בלעדי ליהודים, יש להניח כמעט בוודאות שיהודי המקום נתנו מענה לצורכי התחזוקה השוטפת של ארסנל הנשק של חמש מאות הפרשים של חיל המצב המלכותי שחנה בעיר שעליהם מספרים ליאו האפריקאי ודה מרמול.

בשירות חיל הפרשים המלכותי שחנה קבע בעיר, עבדו עשרות אומנים: חרשי ברזל, בוני כלים מברזל, ארד, נחושת ובדיל, מומחים לייצור ותיקון חרבות ורובים הפועלים על בסיס אבק שריפה, בורסקאים מומחים לעיבוד עור גולמי, המלחה, החלקה,ייבוש ומתיחה, רצענים, ותופרי מרדעות ואוכפים, אלה השלימו את קשת העיסוקים והמקצועות שנדרשו לתפירה ותיקון מאות האוכפים והמושכות של חיל הפרשים יש להניח שעל קשת העיסוקים הזו נוספו סוחרים יהודים שעסקו בסחר במוצרים מוגמרים.

מתוך הנחה שגם האוכלוסייה האזרחית המורית של אסז׳ן, נזקקה לסוסים, פרדות וחמורים לצרכי תעבורה, נשיאת משאות ועבודה חקלאית, אזי ניתן לאמוד את מספר הסוסים באורוות של היישוב בשש מאות או יותר. מספר גדול מאוד ביחס לאוכלוסיה שלא עלתה בסוף המאה השש עשרה על אלפיים נפש. לאור העובדה שאורוות של צבאות סדירים נוהלו על ידי מומחים לדבר שדאגו לזיווג והפריה של העדר, גידול הסייחים הצעירים ואילופם, יש להניח שבאורוות בלבד הועסקו עשרות מורים. יחד עם זאת, עיקר כלכלת העיר, כפי שמתארים ליאו אפריקנוס ודה מרמול התבסס על חקלאות ואנשיה התפרנסו מגידול תירס, דגנים, כרמים וייצור יין.

במאה הי׳׳ח לאחר ירידתה מחשיבותה האיסטרטגית, Ezaggen שימשה כמרכז שירותים ומסחר אזורי לשבטי רהונה בני משתארא, ג׳זאווא ומסמודה במבואות הריף. כלכלת היישוב סיפקה תעסוקה לעשרות בעלי מלאכה יהודים שהעניקו שירותים לבני המקום ולשבטי הריף תושבי ההר. האמידים שבהם מימנו גידול דגנים, עדרי צאן ובקר, רכשו עורות, צמר, שמן וזיתים, דגנים, דבש, ומוצרים חקלאיים אחרים ומכרו אותם ליצואנים בלאראש ומצד שני רכשו מוצרי ייבוא מיהודי לאראש בעיקר אריגים אירופיים ושווקו אותם בקרב האוכלוסייה המקומית.

המשך…..

 

ברית מס 23 מבט על קהילת ואזאן

ברית – מספר 23

מבט על קהילת ואזאן

כתב עת של יהודי מרוקו

בעריכת אשר כנפו

גבריאל אלבודן אלבו

דן אלבו

קהילת אסז'ן ־ הקהילה המכוננת של קהילת ואזאן, במאה הי"ח.

La communautte d'Asjen au xviiie siecle

א.      מגורי רבי עמרם בן דיוואן באז׳ן בשנים 1764- 1772 ופטירתו בה בשנת 1782

 

האירוע המשמעותי ביותר שהנציח את קהילת אסז׳ן בתולדות יהודי המגרב, הוא־ פטירתו וקבורתו של ר׳ עמרם בן דיוואן, בבית העלמין שלה. ר׳ עמרם דיוואן נפטר ונקבר בבית העלמין של הקהילה בדרכו חזרה לארץ ישראל בביקורו השני, ביום ט׳ מנחם אב התקמ״ב – 1782.

 

ר׳ עמרם בן דיוואן היה נצר למשפחת רבנים ידועה בירושלים. ר׳ יהודה בר עמרם דיוואן ־ דודו של רבי עמרם בן דייאןצא בשליחות ירושלים, צפת וחברון כשד"ר לגולה. בהיותו בקושטא הדפיס את ״זבחי שלמים״ בתצ״ח ו׳יחוט המשולש״ בתק״ט. ר׳ עמרם ב׳׳ר אפרים דיואן כמו סבו, אביו ודודו לפניו, אף הוא היה מחכמי ירושלים. בשנת תקי״ח [1758] נמנה על חכמי ישיבת ״נוה שלום״ בירושלים, שנוסדה ע״י קהילת קושטא בשביל דודו ר׳ יהודה דיואן" בשנת תקכ״ג [1763] יצא ר׳ עמרם ב״ר אפרים דיואן בשליחות חברון למערב הפנימי. על אגרת שלחותו חתם ר׳ יצחק זאבי בנו של בעל"אורים גדולים״.

ר׳ עמרם דיוואן התיישב באסז׳ן מיד עם הגיעו למערב הפנימי בשנת תקכ׳׳ג [1763] ופתח בה ישיבה, בתוך תקופה קצרה תלמידים רבים מקהילות ישראל במערב הפנימי נקבצו ובאו ללמוד תורה מפיו בישיבתו באסזן. סיבת התיישבותו של ר׳ עמרם דיוואן במקום, נעוצה ככל הנראה במצב הביטחוני הרעוע בממלכה השריפית באותה תקופה [ 1763־ 1766]. יש הגורסים שמוצא משפחתו הוא מכפר בקרבת טנג׳יר בשם דיוואן הנמצא בקרבת מקום" אין לשלול אפשרות שיהודים מהכפר דיוואן העתיקו את מגוריהם לאסז׳ן לאחר כיבוש טנג׳יר ע״י הפורטוגזים בשנת 1471 ושמשפחת סבו ר׳ עמרם או אבי סבו מקורה מאסז׳ן.

לאחר שסבב בקהילות ישראל ברחבי מרוקו ואסף את התרומות למען כוללות חברון, שב ר׳ עמרם דיוואן לא״י. כעבור שלוש שנים לאחר שהות קצרה בארץ ישראל שב בשנת תקל׳׳ד 1774 למערב הפנימי. בביקורו השני, שהה ר׳ עמרם דיוואן במערב הפנימי למעלה משמונה שנים, רובם במקנס בבית ר׳ זכרי משאש. כן סבב בין הקהילות והותיר רושם עז על מארחיו. סיבת השתהותו במרוקו נבעה ממלחמות השבטים שהתנהלו סביב מקנס, ואולם יתכן גם שמצבו הבריאותי מנע ממנו את המשך הדרך. באדר תקל׳׳ה [פברואר 1775] הגיע למקנס ושהה בה עד ר״ח כסלו תקמ״א.[יום ראשון 18 בנובמבר 1781] בפאס שהה עד ד׳ תמוז תקמ״ב. [יום ראשון, 16 ביוני 1782] ונפטר באסז׳ן בערב שבת ט׳ אב תקמ״ב. [יום שישי 20.07.1782] חודש לאחר הגעתו לאסז׳ן מפאס. ״בט׳ בחודש מנחם אב שנת באו בנים עד ״משבר״ היא שנת תקמ׳׳ב [=1782] נפטר השד״ר מחברון רבי עמרם בן דיוואן באז׳ן ונקבר בה״ עם מותו הספידוהו גדולי חכמי מקנס, ר׳ דוד חסין שהכירו אישית הכרות רבת שנים, חיבר לכבודו פיוט וקינה21 סמוך מאוד למועד פטירתו ביקר ר׳ דוד חסין בקברו באסז׳ן ובעקבות בקורו חיבר את הקינה ״הר טוב״ בהסבר המקדים לקינה כותב ר׳ דוד חסין, ״את הקינה חיברתי על מצבת קברו באג׳נה״ [צורה פיוטית כמו מצרימה, ירושלימה]

להלן שני פיוטים לכבוד רבי עמרם בן דיוואן שכתב המשורר הדגול רבי דודו בן אהרן חסין.

85 – אערך שיר מהללי

 פיוט יסדתי לכבוד יקרת הלת שליחא דרחמנא הרב הכולל כמה"ר עמרם דיוואן יצ"ו סימן אני דוד בן חסין חזק

אערך שיר מהללי

לפני יוצרי מחוללי

לכבוד חכם, שמחת גילי / אשכול הכופר דודי לי

 

נפלאת אהבתך נשגבה

בוערת כאש להבה

במדבר ובערבה / מאד מאד נעמת לי

 

ידידותך חושקת

נפשי, ותמיד שוקקת

אדם פטדת וברקת / גם נזם זהב וחלי

 

דומה דודו במקהלים

לצבי ולעפר אילים

אליו אקר נעם חובלים / יקר תפארת כלילי

 

ןאני תפלה לאל

ישימך ראש בישראל

במימיך יבוא גואל / על אדום אשליך נעלי

 

ידידים, רעים, אהובים

לדבריו היו מקשיבים

עטרוהו בזהובים / אעדנו עטרות לי

 

דבש ונפת צופים

רך וטוב במענהו

מאת אשאל ישמרהו / ישמע מהיכלו קולי

 

בורא ארץ ושמים

יוסיף לך שנות חיים

טובים בעדי עדיים / ותרבי ותגדלי

 

נטע יפה, פרח רטב

אחי נעם ואחי טוב

שונאך יקטף קטוב / אלהים ה' חילי

 

חסין קדוש צור עולמים

יתן לך בנים חכמים

בתלמוד מחכמים / בירושלמי ובבבלי

 

חנוטן היה יהיה הווה

חסדיו לך יצוה

ויצילך מכל מדוה / גם מכל מכה וחלי

 

זכות משה ואהרן

תגל תשמח גם תרן

בקרית ארבע היא חברון / עם כל שיראל קהלי

 

קום בתוך עם גדול ורם

אדוני צדק אדוני רם

לקרא דת משה בן עמרם / ברך לצור גואלי

המשך……

ברית מס 23 מבט על קהילת ואזאן

 

קינה שכתב רבי דוד אהרן חסין על מות רבי עמקם בן דורו

18 – אזיל דמעה

 

רבי עמרם בן דיוואן

רבי עמרם בן דיוואן

 קינה קוננתי אל השמועה כי באה אל הלקח החכם השלם הכולל שליחא דרחמנא כבוד הרב הגדול רבי עמרם דיוואן זכרו לחיי העולם הבא. זיע"א

 

 

אזיל דמעה / אל שמועה כי לא טובה

חסרא ארעא / דישראל גברא רבא

 

נהי נהיה / תאניה ואניה

בייא, בייא / תזעק ארץ צביה ( בייא, בייא  מילות קריאה של צער בארמית )

האניה / להשבר חשבה                                   חסרא

 

ימררון /  בכי עדת ישורון

יעדרון / מהם שמחות ורון

על עיר חברון / איכה בדד ישבה                      חסרא

 

דורש אין לה / קרית ארבע רב חבלה

כי סר צלה / חשך ונעתם הלה

תרים קולה / אין שלום ליוצא ולבא                  חסרא

 

והוא על נ / דיבות יקום יחנה

מאת בני / ישראל צדקות נותני

מצוות קונה / עובד האל מאהבה                      חסרא

 

דור, דור רושיו / דור, דור ופרנסיו

ואנשיו / שוקקים שומעים מדרשיו

ופירושיו / אמירה נעימה יהיבא                      חסרא

 

בשליחותו / זריז עומד על משמרתו

ותשובתו / הרמתה כי שם ביתו

חניתו / לבני הישיבה מקרבא                         חסרא

 

נקי דעת / זכה וברה נובעת

ומכרעת / תבחן אזן שומעת

וקולעת / אל השערה לא יחטיא בה                 חסרא

 

אב רחמן / כדרדע וכלכל והימן

ציר נאמן / ללומדי תורה מזֻמן

ונעמן / במדבר בערבה                                חסרא

 

היא דינא / נחית לעמקא דדינא

שם טוב קנה / שליחא דרחמנא

באמונה / ידו היד המרבה                            חסרא

 

רב טביומי / טוביינא דחכימי – מחכמי התלמוד, משמע שמו נדרש על רבי עמרם, שהוא הטוב בחכמים

חזיה יומי / לבר אלהין דמי

לית ליה טימי / כמרגניתא טבא                   חסרא

 

נפלו אימים / עלי ומעי הומים

צדיק תמים / איך נקבר בארץ העמים

צור עולמים / זו היא ביאה זו היא שיבה       חסרא

 

עמרם נבחר / נקי כצמר צחר

כבן שחר / אורו נבקע כשחר

טוב ממסחר / דכספא ודהבא                     

חולק טבא / יתרימי ליה לעולם הבא

 

זך צור, אהיה / מלך ממית ומחיה

זרעו יהיה / חיים ארכים יחיה

ואף גם י- / גדל יזכה ברא כאבא

ועד שיבה / לא תהיה לו עזיבה

ברית מס 23 מבט על קהילת ואזאן

ברית – מספר 23

מבט על קהילת ואזאן

כתב עת של יהודי מרוקו

בעריכת אשר כנפווואזאן 2

גבריאל אלבו

דן אלבו

קהילת אסז'ן ־ הקהילה המכוננת של קהילת ואזאן, במאה הי"ח.

La communautte d'Asjen au xviiie siecle

====================================================

 

במאמר על רבי עמרם בן דיוואן שנכתב על ידי לאון פינס מנהל בית ספר אליאנס בואזאן, בשנים 1946 – 1960 שהתבסס, קרוב לוודאי, על המסורת בעל פה ששמע מפי זקני הקהילה, ילידי המחצית השניה של המאה הי״ט, נאמר ״רבי עמרם עזב את מקנס במטרה לבקר באסזן שהייתה העיר השביעית בגודלה במרוקו ושבה חיו יהודים רבים. עתה אסזן הוא כפר חרב במרחק 9 ק״מ מואזאן. באסזן רבי עמרם התארח אצל רווימי נשיא הקהילה, חודש לאחר הגיעו נפל למשכב ונפטר, היה זה ביום שישי בערב. השמש נטתה לשקוע וכניסת השבת הייתה קרובה. פרנסי העיר החליטו לקברו רק ביום ראשון בבוקר. אחד מבניו של רווימי שישן באותה שעה ראה בחלומו את רבי עמרם אומר לו״ בני אמור לחברה (קדישא) שיקברוני כי עדיין מוקדם, השמש תראה את העפר מכסה אותי לפני שקיעתה״ מרגע שבן נשיא הקהילה סיפר את חלומו, החברה שינתה את דעתה והרב נקבר לרגלו של עץ זית צעיר. חודש לאחר מות רבי עמרם הניחה אבן מצבה גדולה ויפה, למחרת אבן המצבה נמצאה הרוסה. תחילה חשבו שהיה זה מעשה חבלה של ילידים מהסביבה. הקהילה בנתה את המצבה מחדש, עוד באותו לילה הופיע רבי עמרם בחלומו של נשיא הקהילה רווימי״ בני איני רוצה במצבה מעל קברי, אני רוצה שמצבתי תהא בגובה פני הקרקע כשל האביונים ביותר.״ כאשר התעורר מצא להפתעתו הנשיא את המצבה הרוסה שוב, זה מקור ערמת האבנים המכסה את הקבר רבי עמרם בן דיוואן הנח בצל הזית הצעיר שמאז צמח והיה לעץ גדול ומרשים.״

 In 1763 Rabbi Amram was sent as a shaliach (emissary) from Hebron to Morocco to raise money for Yeshivot in Israel. He settled in the city of Vazan where he opened a Yeshivah. Within a short time he had many students, who benefited from his great Torah wisdom, love and caring. Rabbi Amram also became famous as man of miracles and wonders and many people from all over Morocco flocked over to him to receive his blessings. After ten years of raising the standards of Torah study in his community and the "חכמי מרוקו״, שמעון שר שלום, תשנ״ח, ירושלים..entire country, he decided to return to Israel

שנה לאחר מות ר׳ עמרם דיוואן המשורר ר׳ שלמה חלואה מספר ״נדרשתי ולי שאלו קהל קדוש קהל לקסאר יע״א לפי שהם מזומנים לבקר קבורת החכם השלם והכולל שד"ר כמוהר״ר עמרם דיוואן זלה״ה שנבל״ע בוודג׳אן, ולזה בקשו ממני לחבר שיר זה בדרך תפילה ובקשה לאמרו על קבורתו [..]״הערתו של המשורר ר׳ שלמה חלואה מלאת משמעות להבנת התפתחות הילת הקדושה סביב קברו של ר׳ עמרם בן דיוואן, זה לא קרה באופן הדרגתי כטענת י. צמח, אלא מיד לאחר פטירתו, קהילת קסר אל כביר הסמוכה לאז׳ן מזמינה פיוט לכבוד הצדיק ומכוננת יחד עם קהילת אסז׳ן ומקנס את מה שעתיד להיות ההילולה הגדולה ביותר בקרב יהודי המגרב. בנו, ר׳ חיים דיוואן השתקע והתיישב באסז׳ן ואף ״קנה בה חצר[בית],ומכרה כעבור שנתיים כפי שראיתי בשטר מקנה כתב יד משנת תקמ״ד שנתיים לאחר מות אביו וקם להשלים את סבב ההתרמה בדרום מרוקו. ר׳ חיים נפטר בסופו של דבר ביישוב בשם ווירגאן [virguane] שבדרום מרוקו. מגורי ר׳ עמרם בן דיוואן באסז׳ן בביקורו הראשון במערב הפנימי ומגורי ר׳ חיים בנו באסז׳ן, לאחר פטירת אביו, מחזק את הסברה שמקור משפחת ר׳ עמרם דיוואן הוא מקהילת אסז׳ן ושסבו של ר׳ עמרם בן דיוואן עלה לארץ ישראל מקהילה זו, וזו סיבת מגורי שניהם ביישוב זה דווקא.

המשך…..

ברית מס 23 מבט על קהילת ואזאן

ברית – מספר 23

מבט על קהילת ואזאן

כתב עת של יהודי מרוקו

בעריכת אשר כנפו

 

גבריאל אלבווואזאן 2

דן אלבו

קהילת אסז'ן ־ הקהילה המכוננת של קהילת ואזאן, במאה הי"ח.

La communautte d'Asjen au xviiie siecle

ד. ירידת מעמדה של איזאזין לאחר קרב שלושת המלכים.

לאחר קרב שלושת המלכים.ב 1578 סבסטיין מלכה הצעיר של פורטוגל אסף צבא נוצרי של שבע עשרה אלף איש [יש סוברים עשרים אלף] במטרה לכבוש את מרוקו ב 24 ביוני מפליג הצבא הפורטוגלי מנמל ליסבון לעבר נמל ארזילה מאחז פורטוגזי מבוצר בחופה הצפוני של מרוקו. צבא פורטוגל חודר לתוך פנים הארץ בתנועה דרומה במטרה לפגוש את צבאו של אוייבו מולאי עבד אל מאליק. הקרב מתרחש ב 4 באוגוסט בסמוך לנהר וואד אל מחזן. בקרב נפלו המלך הפורטוגזי סבסטיאן, ובן בריתו הסולטאן המודח מוחמד אל מוטאקיל והסולטאן בפועל של הממלכה השריפית מולאי עבד אל מאליק.

בעקבות תבוסת הפורטוגוזים וסילוקם מצפון מרוקו, יוקרתה ומעמדה האיסטרטגי של איזאזין נפגעו. במשך 163 שנים איזאזין היתה על תקן קן ההגנה האחרון – העיר המבוצרת האחרונה שהפרידה בין הפולשים הפורטוגזים השוכנים בקסאר אל כביר ופאס ומרקש בירות הממלכה לסירוגין. למרות עושרה החקלאי פוריות אדמותיה ומקורות המים השופעים סביבה, אסג׳ן ירדה ממעמדה בגלל אובדן תפקידה ההיסטורי בהגנת צפון הממלכה מפני הנוצרים. משנוצחו הפורטוגזים על ידי צבאו של אל מנסור בקרב שלושת המלכים, בשנת 1578, פסק הצורך להחזיק חיל מצב במקום, ובטל הצורך בבעלי מלאכה לטיפול בתחזוקה השוטפת של הצבא על חימושו ואביזריו השונים. הקשר האינטימי בין המושלים של אסז׳ן לדורותיהם לבית המלוכה בפאס שהתבטא בנישואין דו צדדיים, דעך עם הזמן.

לאחר הכיבוש הספרדי של טנג׳יר, לאראש וארזילה, מעמדה של אסז׳ן התחזק מחדש, אך עם סילוק הספרדים מאחיזתם בחופיה הצפוניים של מרוקו ע״י מולאי איסמאעיל בשלהי המאה הי״ז, אסזן איבדה מחדש את מעמדה ודעכה. ללא תפקידה האסטרטגי כמחסום בפני פלישה נוצרית ללב הממלכה, אסז׳ן ירדה לדרגת עיר ספר חקלאית נטולת חשיבות פוליטית, הנותנת שירותי מלאכה ומסחר לכפרים סביבה. ירידה דומה פקדה גם את ששאוון.

תבוסת הפורטוגזים צויינה ונחגגה כפורים שני, פורים של לוס קריסטייאנוס  Purim de los cristianos] על ידי קהילות היהודיות בצפון מרוקו בא׳ באלול מידי שנה. האימה שחשו המגורשים מאפשרות שהנוצרים ינצחו ויהפכו אדוני הארץ, החשש מחידוש רדיפות האינקביזיציה כלפיהם בארץ המקלט החדשה, ועצם השמחה לאידם על תבוסתם עומדים ביסוד המנהג. בקרב צאצאי יהודי אסז׳ן שחוו מקרוב את אימי קרב שלושת המלכים שהתקיים קילומטרים ספורים מיישובם [יהודי אסז׳ן היו הקרובים ביותר לזירת הקרב ההיסטורי הזה] ואת תחושת ההצלה בעקבות תבוסת הפורטגזים, ראש חודש אלול נחגג בהילולה על קברו של ר׳ עמרם בן דיוואן. נוסף על ל׳׳ג בעומר ו־ ט׳׳ו באב יום ההילולה לציון הסתלקות ר׳ עמרם בן דיוואן. קיומה של מסורת זו בקרב [חלק מ] צאצאי יהודי אסז׳ן במאה העשרים, מלמד שיהודים מגורשים דוברי ספרדית חיו באסז׳ן לפני 1578, גם אם הנוכחות היהודית במקום הייתה קטנה מאלקצר שבה התרכזו רבים ממנהגי המגורשים בדור הראשון לגירוש.

ה. נטישת אסז׳ן על ידי היהודים ומעבר לואזאן

בשנת 1780 נוסדה קהילה יהודית בואזאן. במקביל באותן שנים, אסז'ן עיר המבצר הקדומה גוועה וננטשה. עליית מעמדה ושגשוגה הכלכלי של העיר ה״קדושה" ואזאן הסמוכה, בזכות הזאוויאה רבת העוצמה שפעלה בואזאן, והשפעתה על חצר המלוכה בפאס, הפכו אותה לאבן שואבת לסוחרים ואומנים מצפון מרוקו בכלל ומאסז'ן העיר הבניימינית הסמוכה בפרט. כבכלים שלובים ככל שואזאן ששגשגה אסז׳ן גוועה. הקהילה היהודית ההיסטורית של אסז׳ן שמנתה כמאתיים נפש [כחמישים משפחות] עזבה את מקום מושבה ההיסטורי בהדרגה ועברה לואזאן המשגשגת. הגירה זו הושלמה בשנת 1812. קהילה זו מלאה תפקיד מכריע בייסודה של קהילה חדשה בואזאן, שמשכה מהגרים גם מתיטוון, טנג׳יר, לאראש, מקנס ופאס. תולדות קהילת ואזאן ואסז׳ן קשורים בעבותות מארבע סיבות:

בית העלמין של קהילת אסז׳ן מהווה חוליית חיבור ראשונה בין שתי הקהילות. לאחר שקהילת אסז׳ן פסקה להתקיים, המשיך בית העלמין המפורסם שלה, שבו קבור ר׳ עמרם בן דיוואן והשד׳ר ר׳ דוד הכהן, לשמש את קהילת ואזאן החדשה עד להתפזרותה. קהילת ואזאן ירשה את קהילת אסז׳ן בבעלות על בית העלמין. שתי הקהילות שחיו זו אחר זו מבחינה כרונולוגית, עשו שימוש באותו בית העלמין ברצף כרונולוגי שנמשך למעלה מארבע מאות שנים, מאמצע המאה השש עשרה [1550 לערך] ועד שלהי המאה העשרים [1970]. לעובדה שהמהגרים מיתר הקהילות שהתיישבו בואזאן קברו את מתיהם בבית העלמין באסז׳ן, הפכה אותם אט אט לבעלי זיקה רגשית לבית העלמין ולהיסטוריה של קהילת אסג׳ן שלה היה שייך.

חוליית החיבור השניה בין שתי הקהילות זו שהתפזרה באסז׳ן וזו שנוסדה ונולדה לאחריה בואזאן- היא, קבלת מעמדו של ר׳ עמרם בן דיוואן כצדיק של הקהילה, הצדיק שאליו פונים בתפילה ולהצלה. כבמרוץ שליחים קהילת ואזאן קבלה לידה את ההילולה של רבי עמרם מהקהילה שפסקה להתקיים, המשיכה לשאת בעול שימור וטיפוח המיתוס של רבי עמרם בן דיוואן ובארגון ההילולה השנתית לכבודו. בשל כך, החל מהמאה הי״ט קבר הצדיק ר׳ עמרם בן דיוואן זוהה עמה, למרות תשעת הקילומטרים המפרידים בין ואזאן ואסז׳ן. ולמרות שר׳ עמרם בן דיוואן שהה בביקורו הראשון באסז׳ן ונפטר באסז׳ן כשבואזאן טרם נוסדה קהילה יהודית מאורגנת. קהילת ואזאן הפכה בפועל לפטרונית של ההילולה של ר׳ עמרם בן דיוואן על כל ההשלכות הכלכליות, החברתיות והיוקרתיות של מפעל זה.

חולית החיבור השלשית היא השפעתם המכרעת של יוצאי אסז'ן על עיצובה העתידי של קהילת ואזאן. קהילת אסז׳ן הפסיקה להתקיים במתכונתה ההיסטורית בשלהי המאה הי״ח, אנשיה עברו לואזאן en bloc והשתתפו בייסוד הקהילה החדשה בואזאן, עם יהודים נוספים מתיטוואן טנג׳יר לאראש ומהגרים חדשים ממקנס ופאס. מימיה הראשונים בני קהילת אסז׳ן הפכו לרוב מספרי בקרב קבוצת המייסדים, לכוח המניע ולעמוד השדרה הדמוגראפי שעליו נבנתה הקהילה החדשה בואזאן. ניתן להעריך שהשפעת יהודי אסז׳ן על עיצוב הקהילה העוברית בואזאן היתה מכרעת. חולית החיבור הרביעית היא אימוץ ההיסטוריה של קהילת אסז׳ן על ידי קהילת ואזאן.

הצטרפותם הקולקטיבית של יהודי אסז׳ן לקהילה העוברית בואזאן ועובדת היותם בעלי היסטוריה משותפת הפכה אותם בחלוף השנים לנושאי הזיכרון הקולקטיבי של קהילת ואזאן. הנרטיב ההיסטורי שלהם הפך לדומיננטי, במסורות בעל פה של קהילת ואזאן. על פי נרטיב זה, ההיסטוריה של קהילת אסז׳ן וקהילת ואזאן מרותכת למקשה אחת ומסופרת ללא הפרד. נרטיב זה אומץ על ידי כלל בני קהילת ואזאן בסופו של דבר. גם על אלה שהיגרו אליה מתיטוון, ששאוון, קסאר אל כביר, מקנס ופאס שהוו את רוב מניינה של הקהילה ובאופן זניח גם מערים אחרות כגון: תאזה [משפחת הדיין הרב דוד גיגי ובנו ר׳ יעקב בן גיגי], דמנת [משפחת דהן] מוגדור, [משפחת אלגרבלי ומשפחת בן שושן] או מתפיללת [משפחת עבו]. בני קהילת ואזאן בלא הבדל קהילת מוצא ספחו לעצמם את עברה של קהילת אסז׳ן, אמצו את ההיסטוריה שלה, את המיתוסים, הסיפורים והמסורות הקשורים בתולדותיה ובסיפורי הנסים של הצדיק ר׳ עמרם בן דיוואן. גם אלה שבאו ממקומות אחרים, הפכו למוסרים ולמספרים של אותן מסורות לבניהם אחריהם, כאילו אבות אבותיהם מאז ומתמיד היו חלק בלתי נפרד מאותם אירועים וחוו אותם ממש על בשרם. בפועל לא ניתן לנתק בין תולדות שתי הקהילות, ולא ניתן לדון בקהילת ואזאן, בלא לעסוק תחילה, כפי שניסינו לעשות כאן, בתולדות קהילת אסז׳ן. תולדות קהילת אסז׳ן הם בחינת פרק מבוא לתולדות קהילת ואזאן, ובסיס הכרחי למחקר יסודי תולדותיה.

סוף המאמר

ברית מס 23 מבט על קהילת ואזאן

ברית – מספר 23

מבט על קהילת ואזאן

כתב עת של יהודי מרוקו

אשר כנפו בבית העלמין במוגדור

אשר כנפו בבית העלמין במוגדור

בעריכת אשר כנפו

רפאל ביבאס

תשמישי הקדושה של משפחת ביבאס מואזאן

משפחת ביבאס מואזאן היא חלק משושלת רבני ביבאס שבאו אחרי גירוש ספרד למרוקו, לתיטואן, סלה וואזאן. חמישה אחים היוו את גרעין המשפחה בואזאן. הידוע מבניהם, במאה האחרונה היה רבי יעקב ביבאס ששימש כמלמד בתלמוד תורה והאריך ימים מעבר למאה שנות חיים. הוא היה אחי סבי רבי שלמה ביבאס שהיה צורף ורב עורך חופות. כתובות רבות ומסמכים שונים נושאים את חתימתו המסוגננת. היו לו שתי בנות וששה בנים, אחד מהם היה אבי ז״ל, רבי משה ביבאס ששימש כשליח ציבור תחילה בואזאן ואחר כך בארץ ברמת השרון.

 הוא היה ידוע כבעל תוקע מן השורה הראשונה. עד היום מדברים אנשים על התקיעות החדות והמדויקות שלו. היו לו שני שופרות, אחד לבן ואחד שחור. הוא נהג לתקוע בשופר הלבן ואת השופר השחור שמר תמיד לידו שמא תהיה לו תקלה בשופר הלבן. השופרות שלו נוצרו על ידי רבי דוד אלבו, איש חכם ונבון, צורף אומן שייצר תכשיטים ורימונים לספרי התורה שבעיר. הוא ידע לתקן כל דבר מקולקל ובמיוחד מכונות התפירה של נשות ואזאן.

 בעת ייצור השופר של אבי, הוא שיתף אותו בתהליכי הכנת השופר וכאשר הגיע לפיה נתן לו לתקוע ועל פי התקיעה הלך והרחיב ושפשף את הפיה עד שהגיע לתוצאה הטובה ביותר. כך שהשופר הזה כאילו ״נתפר על פי המידות של אבי ז״ל׳. כיום השופר הזה נמצא אצל נכדו הרב שוקי ביטן, רב בית הכנסת ״אם הבנים״ בלוס אנג׳לס ונינו הוא שתוקע בו מידי שנה בשנה. השופר השחור נמצא אצל חתנו רבי עמרם אוחיון, רב בצרפת.

השופרות של אבי היו נתונים בתוך נרתיק מיוחד(ראה תמונה). נרתיקים אלה נעשו על ידי בעל דודתי נפתלי בוטבול שהיה פחח במקצועו. שלא כשאר הפחחים, הוא לא הסתפק בתיקון והלחמת הכלים השבורים שהובאו אליו אלא עסק גם באמנות. חומר הגלם שלו היו קופסאות הפח שאסף במחנות הצבא הצרפתי. הוא ייצר משחקים לילדים (ג׳יפים ומשאיות) כלים לבית (גביעים ומגשים) ותשמישי קדושה(נרתיקים למגילה ולשופרות).

 אחי אבי, דודי רבי חיים ביבאס שימש כמוהל בואזאן במשך שלושים שנה וכשהגיע ארצה המשיך בקיום מצוות המילה בבית שאן ובקיבוצי הסביבה. הוא תמיד סרב לקבל תשלום עבור הברית ואף היה מביא מתנה משלו כאשר הורי הנימול היו עניים. אח אחר, רבי יהודה ביבאס שהיה מורה בתלמוד תורה בואזאן הגיע ארצה והתיישב בבית שאן ונפל הוא ואשתו בהתקפת מחבלים ב-1974

ברית מס 23 מבט על קהילת ואזאן

ברית – מספר 23

מבט על קהילת ואזאן

כתב עת של יהודי מרוקו

בעריכת אשר כנפו

פרופסור אליעזר בשןרבי עמרם - ציון קבר

קהילת ואזאן ועבדה

ואזאן, הנקראת בלועזית Ouezanne, שוכנת בצפון מערבה של מרוקו, דרומית מזרחית לערים קסר-אלכביר Ksar el Kebir ועיר החוף לאראש Larache. בעיר שלטו השריפים שהתייחסו לצאצאי הנביא, שלא הגיעו לשלטון, והיו היריבים של משפחת הסולטאנים ששלטו. העיר נחשבה קדושה בעיני המוסלמים, לכן נאסר על הנוצרים לגור שם בקביעות. על היהודים נאסר לקבור שם את מתיהם בגלל קדושת העיר, והם הובילו את מתיהם למקום אחר שנקרא Ajin:

מקום זה התפרסם אצל היהודים הודות למקום קבורתו של ר׳ עמרם בן דיוואן, שליח ארץ ישראל שנשלח לראשונה למרוקו בשנת 1763 ופעם נוספת עשר שנים לאחר מכן. הוא נפטר סמוך לואזאן במנחם אב תקמ׳׳ב (1782). קברו הפך למקום קדוש ליהודים ולמוסלמים כאחד ומוקד לעלייה ביום ההילולא לזכרו.

עדות ראשונה של מבקר אירופי על הקהילה מצויה ביומנו משנת 1846 של ג׳והן דרומונד האי, שגריר בריטניה במרוקו, שביקר בבית הכנסת. הוא מצא כתב יד עתיק של מקרא הכתוב על קלף וציין כי יש שם בית קברות עתיק. על מספר היהודים בקהילת ואזאן מצויות עדויות שונות, ובוודאי אלה אומדנים. כפי שפורסם ב-1860 מספרם 600. כנראה, הכוונה למשפחות.

הנוסע הגרמני 1831-1896) Rohlfs), שביקר במרוקו בשנת 1861, כתב כי בעיר ובכפרים שבסביבתה חיים 800 עד 1000 יהודים מתוך כ-5000 עד 10,000 תושבים מוסלמים. לפי דיווח של חברת כי״ח מ-1880 היו בעיר 536 נפש יהודים ולהם 11 בתי כנסת. לפי מידע, שפורסם JCM  ב-19 במרץ 1880, מצויים בעיר 500 משפחות יהודיות. ב-1883 פורסם כי קשה לאמוד את מספרם ולדברי הכתב חיים שם כ-600 יהודים מתוך 10,000 מוסלמים והם אינם סובלים מדיכוי) 19 ,JC באוקטובר 1883, עמי 6). שש שנים לאחר מכן פורסם באותו שבועון כי מספרם רק 100 משפחות וכי אין היהודים מקובלים שם, למרות התועלת שהם מביאים למסחר ולכלכלה המקומית JC ), 30 באוגוסט 1889, עמי 12).

 

אנגלי בשם רוברט וטסון (1837-1911), שביקר אצל רב הקהילה בעיר בשנות השבעים של המאה התשע עשרה, כותב שאשתו ובתו של הרב ישבו אתו (דבר לא רגיל בחברה המסורתית היהודית והמוסלמית). הרב דובר ספרדית ובנו בן ה-14 דובר גם אנגלית ועברית ולומד שפות נוספות. הוא גם ציין כי בעיר מצויות יהודיות יפות. מבקר אירופי ביקר במלאח ב-1883 וכתב שהמקום מלוכלך יותר מכל חלק אחר בעיר, אבל הילדים חייכניים, דבר שהמבקר לא מצא במקומות אחרים. תייר צרפתי שיומנו פורסם ב-1889 כותב שמספר היהודים כ-1500 ואין להם מלאח נפרד. הם מתפרנסים ממסחר עם צרפת ואנגליה. דומה כי המידע שכתבו המבקרים, שדבריהם פורסמו ב-1883 וב-1886, בדבר מלאח הקיים בעיר משכנע יותר. לפי צרפתי שביקר שם ב-1902 מונה הקהילה אלף עד אלפיים יהודים, שבאו לשם מהערים תיטואן, לאראש, קסר אלכביר ומכנאס. הם פעילים במסחר. מתוך עשרה עסקים, שבעה מצויים בידי היהודים. בין השאר, הם מייצאים עורות לטנג׳יר. לפי מידע מ-1909, חיים בעיר 500 נפשות של יהודים.

יחס המוסלמים לנוצרים שלילי, ולפי תייר אנגלי שביקר שם וספרו פורסם ב-1892, פועל במקום השריף או הראש הדתי של המוסלמים ושולטת במקום קנאות מוסלמית אנטי-נוצרית המתירה דם. לכן, אין המחבר ממליץ לנוצרים לבקר במקום.

ב-1889 ביקרו בקהילה מיסיונרים אנגליקנים, בשעה שבשנים הקודמות לא ניתנה להם דריסת רגל בגלל התנגדות הרבנים.

ואמנם, לפי מידע על המצב לאחר שבע שנים, משלחת רפואית שנשלחה על ידי אגודה מיסיונרית מאנגליה נדחתה על ידי מוסלמים ויהודים כאחד. לפי הדיווח על כך, אופייני הדבר לקנאות הדתית של המוסלמים והיהודים במקום זה.

יחסו של השריף כלפי היהודים היה סובלני לפי עדויות של אירופאים, שביקרו שם בשנות ה-80 וה־90 של המאה ה־19. הדבר התבטא, למשל, בכך שהורשו לקנות ולמכור עבדים וכן לנעול נעליים ברובע המוסלמי, דבר שנאסר עליהם במקומות אחרים. כמו­כן, לא נאלצו לגור במלאח ועונש המלקות בוטל.

ברית מס 23 מבט על קהילת ואזאן

ברית – מספר 23

מבט על קהילת ואזאן

כתב עת של יהודי מרוקו

בעריכת אשר כנפו

פרופסור אליעזר בשן

וואזאן

וואזאן

קהילת ואזאן ועבדה

אבל היו התעללויות ביהודים –

ב־1869 הולקה עד מוות יהודי בשם דוד אזולאי בפקודת המושל BMAIU), יולי 1880, עמי 169). לפי מכתב מגיברלטר מה-10 במרץ 1880, שפורסם , ב-19 בו, הולקה יהודי 500 מלקות על רקע המקרה הבא: מאורי קרא ליהודי וזה לא נענה לו. המאורי כעס, הזמינו למושל והעליל עליו שהוא קילל אותו.

דרומונד האי דיווח ב-1884 כי הולקתה פילגש יהודייה על ידי השריף מוואזאן. לפי דיווח של נציג בריטי מה-21 ביוני 1890 קיים מצב של טרור בעיר, והמושל רצח אנשים ללא הבדל דת(F099/275).

ב־1891 הילקה בוואזאן המוחתסב (הממונה על השוק) יהודי שנאשם בעבירה. הנושא הועבר על ידי ראשי הקהילה לדיפלומט, שפנה בנידון לסולטאן, שהורה על פיטוריו של המלקה.

מאז 1864 ועד 1880 נרצחו שמונה יהודים בוואזאן מתוך 307 יהודים שנרצחו ברחבי מרוקו( BAIU , 1880, II עמי 18). דיווח זה נמסר לקראת הוועידה במדריד, שבה דנו בחסות שהוענקה ליהודים על ידי מדינות זרות."

חליצת נעליים

לפי מכתב מה-20 במאי 1881 ממשרד החוץ הבריטי לדרומונד האי, נמנית ואזאן בין המקומות במרוקו, שבהם יהודים נאלצים לחלוץ את נעליהם ביציאתם מהמלאח למדינה (הרובע המוסלמי)(F099/197).

לפי מידע מ-1884, נאלצו היהודים בעיר לחלוץ את נעליהם כבר ממרחק מסויים מחומת העיר לבל יטמאוה. זקנים וחולים היו מכסים את רגליהם בגרביים, עד שהתגלו ומוסלמים הציקו להם. יהודי המקום פנו לסידי מוחמד, בנו הבכור של השריף, ובעצת שגריר צרפת אורדגה (Ordega), הוא התיר להם לנעול נעליים. אותה שנה הולקתה פילגשו היהודייה של השריף, כפי שנמסר באפריל 1884 (בשן, תשס״ה, עמי 189-190).

כשנה לאחר מכן דווח כי, בעקבות תקיפת העיר על ידי שבטים מההרים, סבלו יהודים רבים מאובדן רכוש וחייהם ניצלו הודות לשריף שנתן להם מקלט. רבים מהם הציעו להצטרף למגינים מפני התקפת הפורעים ) 39 ,JC ביולי 1885, עמי 17). כפי שדווח כ־1 בספטמבר 1892 מצב בריאותו של השריף בוואזאן חמור והוא עומד למות. ההנחה היא כי יהיה מאבק בין היורשים. לאחר פטירתו מונה שריף חדש בנובמבר של אותה שנה (F099/289).

התנכלויות ב-1908

ביולי 1908 פנו אחד עשר מנהיגי הקהילה לחברת כי״ח בפריס ובמכתב בעברית תיארו את ההתעללות כלפיהם על ידי הממשל והמוסלמים בעיר. הם פתחו במלים ״אנחנו מדוכים ומעונים תחת הישמעאלים באיבוד הגופות ובאבוד הממון". כלומר, הם פוגעים בנפש ובכסף. בהמשך פירטו את הגזרות: עליהם לחלוץ נעליים בעוברם לרובע המוסלמי, בית הכנסת שלהם נהרס, את חלונות הבתים נאלצו לסתום, הנכבדים נאסרו. יהודים נלקחו לעבודות כפיה ללא תמורה כספית ונאסר עליהם לתקוע בשופר.

לפי ידיעה שפורסמה ב-1909 פנה קהל ואזאן לרב וידאל הצרפתי, הרב הראשי בפאס, ומסר מידע על התעללות של המושל ביהודים. מנהיגי הקהילה נאסרו, חוללו בתי הכנסת ובתי היהודים נפרצו. הרב פנה לווזיר לענייני חוץ והודות להתערבות של השריף נפסקו הפרעות.

ברית מס 23 מבט על קהילת ואזאן

ברית – מספר 23

מבט על קהילת ואזאן

כתב עת של יהודי מרוקו

בעריכת אשר כנפו

וואזאן

וואזאן

 

פרופסור אליעזר בשן

קהילת ואזאן ועבדה

חיי הקהילה והחכמים

התושבים הוותיקים במרוקו, שחיו שם כבר לפני בואם של המגורשים מספרד, לא קיבלו את התקנות של המגורשים. כך היו יהודי ואזאן שלא נהגו כמנהג המגורשים. יהודים מקהילת ואזאן תרמו למימון הדפסת ספרים. לספרו של ר׳ דוד צבאח, מורה צדק, תונס תרע״ה. לספר של ר׳ יוסף בירדוגו (1802-1854) כתונת יוסף, מכנאס תש״ג, תרמו מרדכי אלבו ואליהו אלחדאד מוואזאן. בשער הספר של ר׳ רפאל בירדוגו, מי מנוחות, ירושלים תרס״ה, כתוב כי רפאל פימיינטה, מנחם סירולייא, אחיו רפאל בני דוד מוואזאן תרמו להוצאת הספר.

בספרות הרבנית נזכרת הקהילה בהקשר לנושאים שונים, מהם ניתן ללמוד על חיי הקהילה.

ר׳ יצחק בן ואליד (1778-1870), שפעל בעיר תיטואן, דן בשאלה על יהודי שנושא ונותן בוואזאן אבל משלם מסים במכנאס: ויאמר יצחק, ח׳׳ב, סי׳צה. בתשובה של ר׳ ידידיה מונסוניגו (נפטר ב-1868), נזכר כי בקהילה חברת גמ״ח: דבר אמת, אהע״ז, סי׳ קכד.

חכמים דנו לרוב בדיני אישות. החכמים ממשפחת בירדוגו שפעלו במכנאס נשאלו מוואזאן. בספרו של ר׳ מימון בירדוגו(1767-1824)<ב מבין, יור״ד סי׳ קכז, אהע״ז, סי׳ קנב.

ר׳ יעקב בירדוגו(1783-1843) נשאל מוואזאן בהקשר לדיני r\wm: עדות ביעקב, אהע״ז, סי׳ י, כא, מ, חו״ם, סי׳ סו, עט ; וכן בחיבורו שופריה דיעקב, ח׳׳א, אהע׳׳ז סי׳ מו, פד, פה.

רבי שמואל עמאר ממכנאס (1829-1889) ביקר בוואזאן ודן בפריצות מינית ובנושאים אחרים שעלו בקהילה: דבר שמואל, אהע״ז, סי׳ כד כה.

ר׳ שלמה אבן דנאן(1848-1929) דן בכהן שגר בעיר ואזאן: בקש שלמה, סי׳ כט, ראה גם סי׳ כח. ר׳ שלמה בירדוגו(1854-1906),7< השב, חו״ם, סי׳ יג דף נא. ר׳ רפאל אנקאווא (1848-1935) נשאל אף הוא בעיקר בדיני אישות: קרני ראם, סי׳ ח, קעב ; תועפות ראם, סי׳ מט, סט, קלה, קמג.

ר׳ דוד צבאח(1869-1956) כתב על בחור, שהיה בוואזאן ונשבע על קבר הצדיק ר׳ עמרם דיוואן שלא אנס בתולה (שושנים לדוד, ח״ב, אהע״ז, סי׳ פג, דף מב ע״א). ר׳ אהרן בן חסין(1891-1969) דן על גרושה שהלכה לוואזאן(מטה אהרון, אהע״ז, סי׳ נא).

ר׳ יוסף משאש (1892-1974) כתב תשובה לוואזאן: אוצר המכתבים, ח״א, סי׳ רעג. החכם עלה לקבר ר׳ אמרם דיוואן בחנוכה:שם, ח׳׳א, סי׳ רעח. במאה העשרים מונה שם הרב אברהם אביטבול בתור הרב הראשי של הקהילה. הוא למד בישיבה בסאפי. בשנים תרפ׳׳ד-תרפ״ה, כיהן כראש ישיבת ״כתר תורה״ בקזבלנקה (שמעון ברוך אוחיון, הליכות שבא, ח׳׳א, עמי 25). ר׳ שלום משאש ממכנאס מזכיר בספרו את החכם רפאל בירדוגו, שהוא ״חבר עיר ואחאן״:7:77< שלום, אהע״ז, סי׳ טז. ביור״ד סי׳ א דן החכם בשאלה שנשאל מוואזאן. במאה העשרים כיהן בוואזאן ר׳ מסעוד סודרי(נדבות פי, דף טו). הקהילה נזכרת בהקשר למשאל, שנערך בין הקהילות בשנת תש״י(1950), בדבר התקנה לירושת הבנות הרווקות כמו הבנים. קהילת ואזאן לא הסכימה לקבל את הצעת התקנה ויחד עמה עוד שש קהילות(מ. עמאר, תש״ם, עמי 257). ב-1951 נפתחו שלוש כיתות חדשות בבית הספר המקומיTajouri,

לפי הדו"ח שנמסר במועצת הרבנים הרביעית, שהתקיימה בשנת תשי"ב – 1952 – על מצב החינוך ברחבי הארץ, למדו בתלמוד התורה בעיר 183 תלמידים בגילאי 3 עד 13 ובשיעורי הערב 140 נערים בגילאים 6 עד 20 ( משה עמאר תש"ס עמוד 327 ) לסיכום, עמדנו על עברה של הקהילה לפי מקורות עבריים ולועזיים.

סוף המאמר. קהילת ווזאן ועברה פרופסור אליעזר בשן

ברית מס 23 מבט על קהילת ואזאן

ברית – מספר 23

מבט על קהילת ואזאן

כתב עת של יהודי מרוקו

בעריכת אשר כנפו

דן אלבו

חג המימונה בקהילת ואזאןדן אלבו

תחילה נעמוד על חלקן ותרומתן של הנשים לחג המימונה, נדון במשמעות הסמלית של מכלול הפריטים המוצגים ומונחים על שולחן סדר המימונה. נביא את דבריו של ר׳ שלום ישראל מנהל תלמוד תורה בוואזן בשנות החמישים ומזכיר בית הדין העליון בקזבלנקה, כפי שהובאו במאמרו של פרופ׳ הירשברג "המימונה וחגיגות אסרו חג של פסח".. ונסיים בשני פסקי הלכה שנפסקו על ידי רבה הראשי הארץ ישראלי של קהילת וואזן, ר׳ אברהם שלום חי חמוי, בשלהי המאה הי׳׳ט.

א. חג המימונה מנקודת ראות נשית.

לכאורה סדר המימונה הוא אירוע חגיגי שמשכו קצר, מצהרי יום שמיני של פסח, בצאת החג ועד הבוקר שלמחרת. בפועל חג ״המימונה״ הוא הפקה מורכבת הנמשכת שלב אחר שלב במשך שלושה ארבעה חודשים [תלוי אם יש אדר שני אם לאו] מתחילת טבת ועד ניסן. ר׳ שלום ישראל זצ״ל הציג את המימונה מנקודת ראות גברית ודתית. מאמר זה, כוונתו להשלים את התמונה מנקודת המבט הנשית, שכן עיקרו של החג הוא החוויה הקולינארית על הסימבוליקה העשירה השלובה בה. נשים הן אשר שימרו את המסורות הקולינאריות והפרשניות של מנהגי החג, הן היו המקבלות, השומרות והמוסרות, דרכן עברה המסורה מדור לדור. נשים מילאו בה בעת, תפקיד של ״שומרות החותם״ ושל ״תחנת ממסר״ בין-דורית, בכל הקשור למנהגי החג. כך, שלא ניתן להקיף את המימונה מבלי להתייחס להכנות הממושכות של החג על ידי הנשים, שהפיקו בעמלן מידי שנה את החגיגה הגדולה, ולהתבונן בחג על כל מורכבותו הנראטיבית והסימבולית מנקודת מבטן.

ראיינו שלוש נשים: את זהרה בן זינו בת מנחם צרויה ואסתר אלחדד, את אחותה פרלה בן חיון לבית צרויה ואת זהר אלבו בת עמרם אלבו ושמחה ביבאס. שלושתן ילידות וואזן אשר חוו את החג הן בילדותן על פי המסורת שנהגה בבית הורי אביהן ובבית הורי אמן והן כנשים נשואות שהפיקו את החג לפרטיו באופן עצמאי בביתן כבעלות משפחה בהשפעת המסורות שנהגו בבית הורי בעליהן, אברהם בן זינו, עמרם בן חיון ואשר אלבו.

עדויות אלו מבטאות בפועל סינתזה של שש מסורות, משפחתיות של: משפחת צרויה, משפחת אלחדד, משפחת בן זינו, משפחת בן חיון, משפחת אלבו ומשפחת ביבאס. ערב המימונה נחוג כאירוע ביתי, משפחתי, קולינארי וקהילתי. ערב אסרו חג, המשפחה מתכנסת סביב שולחן ערוך במתכונת ״מסורתית״, מתכונת העוברת מאב לבן ומאם לבת. כל משפחה ומסורת עריכת השולחן שלה, לכל קהילה יש דבר מה המייחד אותה מהאחרות. ההבדלים אמנם קטנים, ויש הרבה מן המשותף בין המסורות המשפחתיות השונות בתוך הקהילה ובין כלל הקהילות, אך, מנקודת ראותה של המשפחה הבודדת ההקפדה על קיומה של"לעאדה״ ־ המנהג המשפחתי מידי שנה בשנה, הנה בעלת משמעות רבה. בבית מנחם צרויה למשל נהגו באסרו חג לאכול דג סאבל ופול.

ההכנות למימונה הן מרובות שלבים. בכל שלב מכינים פריט או פריטים אחדים. בפועל ההכנות האחרונות נשלמות רגעים אחדים לפני בוא האורחים בערב החג עצמו. כבר בחורף, בעונת התפוזים למחרת חנוכה מתחילות ההכנות למימונה. בתחילת טבת הנשים מתחילות להכין מעזון [ריבות] של קליפות תפוזים, ומעזון של תפרחת הדרים. הריבות הללו הן מרכיב הכרחי בשולחן החג בכל המסורות הקהילתיות של יהודי הצפון. לאחר שהוכנו, אוחסנו הריבות באופן מוקפד כדי לשמור על כשרותן לפסח. את הקלויים מכינים בשני שלבים: בשבועות שקודמים לחג הפסח קולים פול, וחומוס ואילו את השקדים והבוטנים קולים בחול המועד [לוסטאן] כי טריותם וטעמם אינה נשמרים לאורך ימים רבים. [כאי יברדו או יפסדו].

ברית מס 23 מבט על קהילת ואזאן

דן אלבו

חג המימונה בקהילת ואזאןדן אלבו

השלב השני, אלו ההכנות שנעשות בין פורים ופסח. לפני חג הפסח, נהגו לרכוש את הצימוקים, התמרים, התאנים היבשות [דבלות]. את הדבלות והצימוקים נהגו לברור, להשרות במים, לנקות ולייבש כדי להבטיח את ניקיונם וכשרותם לחג. המעזון של החצילים הזעירים הוכן לפני החג בגלל הזמינות של חצילים אלה גם בחודשי האביב. השלב השלישי, אלו ההכנות שנעשו בחול המועד. בימים אלה הוכנו עוגות הפסטה, עוגיות התפוזים, עוגות הקוקוס על שלל צורותיהם וצבעיהם. עוגיות הבוטנים והאגוזים. הכנת עוגות הפסטה נעשתה מחיטה שגודלה במיוחד לפסח, ונטחנה בטחנת הקמח המכאנית של יעקב צרויה שהוכשרה בהשגחת רבני הקהילה מבעוד מועד לפני החג, על מכלליה השונים וחלליה לצורך טחינת קמח למצות ולעוגות המימונה. הקונדיטור של הקהילה שאול בן דוד [שוויל] נהג להכין שלל עוגות שנמכרו לפני החג השני. מחשש חמץ, נשים נהגו לקחת אתן ליפראן (מאפיה הציבורית) את רכיבי העוגה [קמח כשר, ביצים, ווניל, סוכר וכוי] ואת הכלים והכינו את העוגות בו במקום. אין צורך לומר שלצורך אפיית המצות, הפראן, למרות היותו שייך לגוי, עבר הכשר יסודי בהשגחת הדיין של הקהילה, שבוע או יותר לפני החג. שיתוף הפעולה של הגוי בעניין היה מלא, והוא ידע את כללי ההכשר כיהודי ממש. בשלב זה גם נקנו המשקאות הקלים והחריפים במידה ואזלו מן הבית.

השלב הרביעי, אלה ההכנות שנעשו ביום השמיני של פסח, בבוקר ואחר הצהרים. במהלך היום הכינו את ממתק השומשום [שומשום מותך בסוכר על האש בתוספת חומץ ווניל], עוגות המרציפן [שקדים טחונים מותכים בסוכר, צבעי מאכל ובתבלינים ייחודיים לכל משפחה ומשפחה.] עוגיות התמרים הממולאים במרצפן ואת הזאבן (עוגה-סוכריה העשוייה מחלבון של ביצה וסוכר).

אחר ארוחת הצהריים מנקים את הבית, בשעה שלוש ארבע ההכנות לסדר ערב המימונה מגיעות לעצומן. הבית הומה, כל בני הבית משתתפים ונרתמים למאמץ. פורשים מפה לבנה, מניחים את פמוטי הנחושת הממורקים. הנשים עורכות את שולחן הסדר של המימונה. לקראת ערב, נשות המשפחה נכנסות למטבח להכין לבני המשפחה ולאורחים מופלטה בחמאה ודבש. בתום עריכת השולחן, הנשים הנשואות פורשות לחדרים להתייפות וללבוש את ״השמלה הגדולה״, בשנות החמישים והשישים מנהג לבישת ״השמלה הגדולה״ במימונה הלך וגווע, הלך והצטמצם, ואין זה המקום לדון בסיבות לכך. ניתן לומר שכל עוד באים ויוצאים אורחים, הכנת המופלטות נמשכת על ידי אחת מבנות הבית, כדי לענות על הצרכים.

שולחן סדר המימונה הוא מלאכת מחשבת של סימבוליקה השזורה בכל חפץ, בכל פריט, בכל צמח, ירק, פרי, ממתק, מאכל ומשקה המוצגים על שולחן החג. המטרה הנה להביא לידי ביטוי את שלושת החושים: ״ל ביסטָה״ מראה העיניים, ״ל לְלדָא״ – הטעם, ״וּנְשְׂמָּה״ הניחוח והריח. ״נשמה, ללדא, או לביסטא״ כך בפי אמי. הקונצרט הסימבולי על שולחן סדר המימונה אמור לענג את שלושת החושים. על חוש השמיעה מופקדים הגברים, שמתפקידם לזמר, לברך, ולהנעים לקרואים בזמר ובפיוטים. הפייטנים של בתי הכנסת השונים, סבבו בבתי המתפללים של בית הכנסת שלהם ובבתי חברי המעמד. הפייטנים ר׳ דוד סבג ור׳ משה סבג אחיו, ר׳ שלמה ביבאס, יצחק צרויה, יצחק עמרם בטאן, ר׳ יצחק בוטבול, ר׳ שלום ישראל, מכלוף גוזלן, אברהם כהן, ר׳ דוד אלבו, ר׳ עקיבא דהן והפייטן הנודע ר׳ חיים לוק בשלהי ימיה של הקהילה, ורבים אחרים בפיוטיהם ובנועם קולם מילאו את התפקיד הראשי בערב זה, בערב המימונה כולם שיחרו לפתחם. חברי החברה קדישא בוואזן מוסדבעל שם.

הערת המחבר :  רבי רפאל אנקוואה, " המלאך רפאל " רבה הראשי הראשוןשל יהדות מרוקו בעידן הפרוטקטוראט הצרפתי, ציווה בערוב ימיו, שחברי קדישא של וואזאן יטפלו בקבורתו, וכך היה, בהיוודע דבר מותו7, חברי החברה קדישא של וואזאן נסעו לרבט והם הם שטיפלו בקבורתו. עד כאן הערת המחבר

 אנשים עתירי זכויות ומצוות, נהנו מיוקרה רבה בקהילה, ביקורם הסב נחת למארחים. בכל בית שבו דרכה רגלם, חבריה זכו לטיפול מלכותי כאות תודה והערכה לפועלם. משפחת אברהם טפירו ובניו מרדכי, שלמה ויצחק ובניהם, משפחת עזר בן שושן ובניו יעקב ושלמה ובניהם, ומשפחת דניאל אלבז מבכירי החברה ובניו יצחק, שלמה, ואברהם ובניהם, נהגו להנעים את האווירה בזמירות, פיוטים בדיחות והלצות.

הערת המחבר : שלוש משפחות אלו על שלושת דורותיהם, היו החברים הקבועים שנשאו בעיקר הנטל, אליהן הצטרפו מתנדבים רבים על פי הצורך. נשיאות חברה קדישא במאה הי"ט עברה מדור לדור במשפחת אזולאי ובמאה העשרים בקרב בני משפחת ביתן ( ביטון ) עד עלותו ארצה כיהן כנשיא החברה ישועה בטאן.  

ברית מס 23 מבט על קהילת ואזאן

ברית – מספר 23

מבט על קהילת ואזאןדן אלבו

כתב עת של יהודי מרוקו

בעריכת אשר כנפו

דן אלבו

חג המימונה בקהילת ואזאן

הניחוח [נשמה] הושג בשלושה דרכים: הזלפת מי תפרחת תפוזים על האורחים ״כאנו כאי רססו למאי זהאר עלא ליאף בלמרסא״. באמצעות הקטרת קטורת ״לעשירין כאנו כאי בכרו לענבאר פלמבכרא״'- ״העשירם נהגו להקטיר קטורת ענבר במתקני' קטורת שנקראו למבכרה״ הניחוח היה מדהים הענבר היה יקר ורק עשירים יכלו להרשותו לעצמם, אך היו סוגי י קטורת פחות יקרים שהמשפחות הפחות אמידות עשו בהם שימוש לאותה מטרה. הפריט השלישי בשולחן שתרם לניחוח הטוב סביב השולחן היו הפרחים. אשר לטעם [ללד־א], רוב הכיבוד על שולחן המימונה היה מתוק, החל בריבות מעשה בית, בשלל העוגות,' בפירות היבשים והטריים, בממתקים מעשה בית כמו הזאבן והשומשום ובממתקים קנויים דוגמת סוכריות ושוקולדים, וכלה בדבש. אך, העושר ומיצוי החוויה הקולינארית חייבו את קיומו של הטעם החמצמץ והמלוח. הטעם החמצמץ קיבל ייצוג באמצעות הלבן [לבן] והמלוח באמצעות, כל סוגי הקלויים שקדים, פולים, חומוס, בוטנים פיסטוקים וכד'.

אשר למראה [לביסטא], לסימבוליקה הויזואלית תפקיד משמעותי בסידור השולחן. לאור, תפקיד ראשון במעלה, על השולחן, הציבו פמוטים מנחושת עם נרות במגוון צבעים, כדי להוסיף צבע ולהאיר את הכבודה. המטרה הייתה להשיג את מירב הצבעים הקיימים בטבע באביב, לייצג את עושר צבעיו ככל שניתן. הצבע הלבן המסמל את האושר, השובע והטוהר, הודגש על ידי מיקום קערית הקמח במרכז השולחן ויוצג על ידי קמח, חלב, לבן, זאבן, ונרות שעווה לבנים. הירוק המסמל את פריון האדמה והתחדשות הטבע, יוצג ע׳׳י נרתיקי פול, שיבולי חיטה ומיני צמחים. בבית משפחת צרויה ובן זינו נהגו לקשת את הקירות בשיבולים ירוקות ולהניחן מאחורי מסגרות התמונות. כתום ע״י מעזון של תפוזים, מנדרינות, ראנג׳, ולימונים. חום מיוצג בתמרים בשלים, תאנים יבשות וצימוקים על גוניהם השונים.

צהוב על גווניו: פרחים צהובים, חמאה טרייה, שמן בקערית זכוכית שקופה ודבש הדרים. צבע אדום קיבל ייצוג בדרך כלל באמצעות וורדים אדומים שהמשפחות העשירות קבלו מגינות הנוי שטופחו בארמנות השורפה של וואזן שם היו וורדים בצבע לבן, צהוב, וורוד ואדום. בניגוד לוורדים של היום, הוורדים דאז היו בעלי ניחוח עז שמלא את חלל החדר. המשפחות שלא נהנו מיחסי קרבה עם השורפה קטפו פרחי בר באותו יום בשדות, או שקבלו אותם כמנחה על ידי מכרים מוסלמים. רק הצבע השחור היה מחוץ לתחום, נמנעו מצבע שחור, אין מניחים קפה על שולחן המימונה בגלל צבעו. לפיכך השתייה החמה המלווה את המופלטה היא תה או חלב בדבש או בקינמון. שתיית החלב או הלבן מסמלת את התקווה להתברך בייצוגיו המופשטים של הצבע הלבן, אושר, שובע, טוהר ומזל טוב. שמענו גם סברה ששתיית החלב היא מעין אקט לאקטאטיבי ) הנקה ) המסמל הנקה ולידה מחדש. הדג הטרי [ואפילו דג חי] בא להשלים את הסימבוליקה של הפריון והטוהר. ברבות מהמשפחות, האורחים לא התעכבו לטעום מהעוגות והריבות, אלא שתו כוס חלב או לבן בלבד, ברכו זה את זה בברכת החג המסורתית ״תרבחו ותסעדו״ והמשיכו לביקור בבית הבא. בבית אבי סבי ר׳ יוסף אלבו, משתש כוחו, בני העיר עלו אליו לרגל לקבל את ברכתו, שתו כוס חלב והמשיכו בסבב ביקוריהם.

בוואזן – במוצאי החג, רגעים אחדים לפני תחילת ההתכנסות או קודם בחול המועד, סוחרים מאזור קסאר אל כביר או מולאי בוסלהאם, נהגו להביא דגים ולמוכרם ליהודים. השכנים והחברים המוסלמים, ידעו מתי חל יום המימונה. אף הם תרמו את תרומתם ומילאו את תפקידם ב״הצגה". המוסלמים הביאו חלב על מוצריו – בעיקר חלב טרי ולבן חמצמץ שהיה אהוב במיוחד על בני המקום. מגדלי הבקר והצאן קבלו מעובדיהם הלא יהודים כדי חלב ולבן גדולים, ואנשים מן השורה באו לביתם ונטלו מהם לשולחן החג. מרדכי אלבו – סבי, נשיא הקהילה בשנים 1928-1932, נמנה על המעמד בשנים 1920-1960-  מגדל בקר, צאן ודגנים ובעל חווה חקלאית כמו אנשים אמידים נוספים בקהילה דאג לאספקת חלב ולבן. ביום שמיני של פסח, עובדיו הביאו לביתו קנקני חלב ולבן טריים, אלה הונחו בקנקני חרס בגובה של כמטר [כאביה] במבואת הכניסה של הבית, וכל דיכפין בא ונטל. השתתפות הלא יהודים ב״הכנות למימונה״ קבלה ביטוי נוסף בהבאת הדגים, השיבולים הרי הפרחים למכריהם היהודים, או לחילופין בהסכמתם לכניסת יהודים לשדות החיטה שלהם כדי לקטוף שיבולים. יחסי יהודים ומוסלמים בחג המימונה קבלו ביטוי נוסף: למחרת נהגו חילופי מנחות בין יהודים והשורפה. בדרך כלל חילופי מנחות אלו התנהלו בין המשפחות האמידות והשורפה, אבל גם יהודים ויהודיות שקיימו קשרי עבודה עמם [תופרות שתפרו בגדים באגף הנשים של ארמונות השורפה, רוכלות יהודיות שמכרו בשמים, מוצרי קוסמטיקה, מוצרי סדקית, בדים לנשות השורפה והתיידדו אתן במהלך השנים] נהגו לשלוח מגש מלא מתוקים למכריהם והם מצדם גמלו במנחות שכללו בדרך כלל, שמן זית, ביצים, תרנגולות, פירות וכד׳.

ברית מס 23 מבט על קהילת ואזאן

דן אלבו

חג המימונה בקהילת ואזאן

בית הכנסת על שם הצדיק רבי עמרם בן דיוואן

בית הכנסת על שם הצדיק רבי עמרם בן דיוואן

כמו התחדשות הטבע בתחילת האביב, המימונה מסמלת את מושג הראשית. החג מסמל את תחילת השנה החדשה ואת ההזדמנות להתחיל דברים שוב מבראשית. החג הוא הזדמנות לשקם יחסים צוננים או משובשים בתוך המשפחה, בין שכנים, לחמם יחסים, להתקרב למי שרחק ולקרב רחוקים. הביקורים ההדדיים של המימונה נועדו ליצור אווירת שמחה, קרבה וחמימות. ״הבית הפתוח״ מכאן ומנהג הביקורים מכאן היו הצדקה, תואנה, וסיבה לבקר כל אדם מעבר למחיצות המעמדיות והמשפחתיות. משום שהדלת פתוחה לכל דיכפין והמארח לא יכול לעצור בעד מי מאורחיו להיכנס בצל קורתו, ומשום שכל אדם יודע מלכתחילה גם אם יחסיו עם הזולת צוננים שביקורו יתקבל בברכה והמארח יקבלו בלב פתוח ובסבר פנים יפות, ידיעה וודאית זו שמשה תמריץ לחידוש קשרים, להפגת מתחים חברתיים, להשכנת שלום בין יריבים עסקיים, אלה באו מלווים במגשרים מחברי המעמד כדי לחדש יחסים ולהתחיל שוב, כמו הטבע, מההתחלה.

מי הולך למי? זאת שאלה שמעטים עסקו בה. לכאורה אם כולם מתארחים וסובבים בבתי האחרים אזי איש לא יישאר בביתו לארח ולקבל אורחים. הכלל הוא שישראל הולך לכהן לקבל ברכת כהנים, הדיוט הולך לרב ותלמיד חכם לקבל ברכה וצעיר הולך לזקן ממנו. הנוהג הוא שילדים, ילדות, נערים ונערות כל אחד עם חוג חבריו וכל אחת בחוג חברותיה סובבים בבתי הדודים, הדודות הקרובים השכנים, ובבתי החברים כרצונם. תלמידי תלמוד תורה, כקבוצה אחת שוטטו בין הבתים עד שעות הבוקר המוקדמות ועם זריחה הלכו עם הפייטן ימין נחמניבראשם – בתהלוכה למעיין ״עין אגמיר״לטבול ידיים ופנים במימיו הזכים. הבנים הנשואים והבנות הנשואות הולכים תחילה להורי החתן והכלה. אם הם בעלי משפחות וילדים, תחילה מתארחים אצל הוריהם ולאחר ביקור שאורכו מתקבל על הדעת, לא פחות מרבע שעה הולכים לביתם לקבל אורחים.

 עובדים ושכירים התארחו אצל מעסיקיהם תחילה לפני שהלכו לקבל את אורחיהם. אנשים מן השורה וקרובים רחוקים נהגו לבקר אצל עשירי הקהילה. בעוד שעשירי הקהילה דאגו לערום על השולחן מכל טוב ובכמויות כדי לענות על צרכי כל האורחים. בהכללה ניתן לומר כי האמידים מארחים הרבה ומתארחים מעט שוהים רוב הערב בביתם והעניים מתארחים הרבה בבתי האחרים ומארחים מעט. במאה הי״ט ובתחילת המאה העשרים רבניה ודייניה הדגולים של הקהילה ר' יעקב שטרית בשליש הראשון של המאה הי״ט, ר׳ משה ביבאס באמצע המאה הי׳׳ט, ר׳ משה אלבז, ר׳ יוסף אלבו, ר׳ דוד גיגי [לימים דיין ורב ראשי בקהילת לקסאר], ר׳ רפאל פימיינטה [לימים שד"ר של כוללות טבריה], ר׳ שאול נחמיאש בעל ״גבעת שאול׳ בשלהי המאה הי״ט ור׳ אברהם אביטבול, [רבה הראשי של ישיבת מראכש] שכיהן כרב ראשי בוואזן בשנות העשרים של המאה הקודמת, נהגו מנהג חסידות, לאחר תפילת ערבית יצאו לבקר בבתי העניים תחילה, לחלות את פניהם בברכות ואיחולים, ורק לאחר מכן הלכו לביתם לקבל אורחים.

הערת המחבר : ימין נחמני יליד 1890 לערך, נהג לצאת בראש תהלוכת תלמידי תלמוד תורה למעיין ״עין אגמיר״ עד סוףשנות הארבעים. הילדים העולצים והעומד בראשם ימין נחמני נהגו לשיר שיר עליז בעברית משובץ במלים ביהודית מוגרבית שמלותיו נשכחו מזיכרון האינפורמנטים שלנו.

עמוד 1 מתוך 3123

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 72 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

יוני 2017
א ב ג ד ה ו ש
« מאי    
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930