מורשת יהדות מרוקו

ברית – מספר 23

מבט על קהילת ואזאן

כתב עת של יהודי מרוקו

אשר כנפו בבית העלמין במוגדור

בעריכת אשר כנפו

רפאל ביבאס

תשמישי הקדושה של משפחת ביבאס מואזאן

משפחת ביבאס מואזאן היא חלק משושלת רבני ביבאס שבאו אחרי גירוש ספרד למרוקו, לתיטואן, סלה וואזאן. חמישה אחים היוו את גרעין המשפחה בואזאן. הידוע מבניהם, במאה האחרונה היה רבי יעקב ביבאס ששימש כמלמד בתלמוד תורה והאריך ימים מעבר למאה שנות חיים. הוא היה אחי סבי רבי שלמה ביבאס שהיה צורף ורב עורך חופות. כתובות רבות ומסמכים שונים נושאים את חתימתו המסוגננת. היו לו שתי בנות וששה בנים, אחד מהם היה אבי ז״ל, רבי משה ביבאס ששימש כשליח ציבור תחילה בואזאן ואחר כך בארץ ברמת השרון.

 הוא היה ידוע כבעל תוקע מן השורה הראשונה. עד היום מדברים אנשים על התקיעות החדות והמדויקות שלו. היו לו שני שופרות, אחד לבן ואחד שחור. הוא נהג לתקוע בשופר הלבן ואת השופר השחור שמר תמיד לידו שמא תהיה לו תקלה בשופר הלבן. השופרות שלו נוצרו על ידי רבי דוד אלבו, איש חכם ונבון, צורף אומן שייצר תכשיטים ורימונים לספרי התורה שבעיר. הוא ידע לתקן כל דבר מקולקל ובמיוחד מכונות התפירה של נשות ואזאן.

 בעת ייצור השופר של אבי, הוא שיתף אותו בתהליכי הכנת השופר וכאשר הגיע לפיה נתן לו לתקוע ועל פי התקיעה הלך והרחיב ושפשף את הפיה עד שהגיע לתוצאה הטובה ביותר. כך שהשופר הזה כאילו ״נתפר על פי המידות של אבי ז״ל׳. כיום השופר הזה נמצא אצל נכדו הרב שוקי ביטן, רב בית הכנסת ״אם הבנים״ בלוס אנג׳לס ונינו הוא שתוקע בו מידי שנה בשנה. השופר השחור נמצא אצל חתנו רבי עמרם אוחיון, רב בצרפת.

השופרות של אבי היו נתונים בתוך נרתיק מיוחד(ראה תמונה). נרתיקים אלה נעשו על ידי בעל דודתי נפתלי בוטבול שהיה פחח במקצועו. שלא כשאר הפחחים, הוא לא הסתפק בתיקון והלחמת הכלים השבורים שהובאו אליו אלא עסק גם באמנות. חומר הגלם שלו היו קופסאות הפח שאסף במחנות הצבא הצרפתי. הוא ייצר משחקים לילדים (ג׳יפים ומשאיות) כלים לבית (גביעים ומגשים) ותשמישי קדושה(נרתיקים למגילה ולשופרות).

 אחי אבי, דודי רבי חיים ביבאס שימש כמוהל בואזאן במשך שלושים שנה וכשהגיע ארצה המשיך בקיום מצוות המילה בבית שאן ובקיבוצי הסביבה. הוא תמיד סרב לקבל תשלום עבור הברית ואף היה מביא מתנה משלו כאשר הורי הנימול היו עניים. אח אחר, רבי יהודה ביבאס שהיה מורה בתלמוד תורה בואזאן הגיע ארצה והתיישב בבית שאן ונפל הוא ואשתו בהתקפת מחבלים ב-1974

ברית – מספר 23

מבט על קהילת ואזאן

כתב עת של יהודי מרוקו

בעריכת אשר כנפו

פרופסור אליעזר בשן

קהילת ואזאן ועברה

ואזאן, הנקראת בלועזית Ouezanne, שוכנת בצפון מערבה של מרוקו, דרומית מזרחית לערים קסר-אלכביר Ksar el Kebir ועיר החוף לאראש Larache. בעיר שלטו השריפים שהתייחסו לצאצאי הנביא, שלא הגיעו לשלטון, והיו היריבים של משפחת הסולטאנים ששלטו. העיר נחשבה קדושה בעיני המוסלמים, לכן נאסר על הנוצרים לגור שם בקביעות. על היהודים נאסר לקבור שם את מתיהם בגלל קדושת העיר, והם הובילו את מתיהם למקום אחר שנקרא Ajin:

מקום זה התפרסם אצל היהודים הודות למקום קבורתו של ר׳ עמרם בן דיוואן, שליח ארץ ישראל שנשלח לראשונה למרוקו בשנת 1763 ופעם נוספת עשר שנים לאחר מכן. הוא נפטר סמוך לואזאן במנחם אב תקמ׳׳ב (1782). קברו הפך למקום קדוש ליהודים ולמוסלמים כאחד ומוקד לעלייה ביום ההילולא לזכרו.

עדות ראשונה של מבקר אירופי על הקהילה מצויה ביומנו משנת 1846 של ג׳והן דרומונד האי, שגריר בריטניה במרוקו, שביקר בבית הכנסת. הוא מצא כתב יד עתיק של מקרא הכתוב על קלף וציין כי יש שם בית קברות עתיק. על מספר היהודים בקהילת ואזאן מצויות עדויות שונות, ובוודאי אלה אומדנים. כפי שפורסם ב-1860 מספרם 600. כנראה, הכוונה למשפחות.

הנוסע הגרמני 1831-1896) Rohlfs), שביקר במרוקו בשנת 1861, כתב כי בעיר ובכפרים שבסביבתה חיים 800 עד 1000 יהודים מתוך כ-5000 עד 10,000 תושבים מוסלמים. לפי דיווח של חברת כי״ח מ-1880 היו בעיר 536 נפש יהודים ולהם 11 בתי כנסת. לפי מידע, שפורסם JCM  ב-19 במרץ 1880, מצויים בעיר 500 משפחות יהודיות. ב-1883 פורסם כי קשה לאמוד את מספרם ולדברי הכתב חיים שם כ-600 יהודים מתוך 10,000 מוסלמים והם אינם סובלים מדיכוי) 19 ,JC באוקטובר 1883, עמי 6). שש שנים לאחר מכן פורסם באותו שבועון כי מספרם רק 100 משפחות וכי אין היהודים מקובלים שם, למרות התועלת שהם מביאים למסחר ולכלכלה המקומית JC ), 30 באוגוסט 1889, עמי 12).

אנגלי בשם רוברט וטסון (1837-1911), שביקר אצל רב הקהילה בעיר בשנות השבעים של המאה התשע עשרה, כותב שאשתו ובתו של הרב ישבו אתו (דבר לא רגיל בחברה המסורתית היהודית והמוסלמית). הרב דובר ספרדית ובנו בן ה-14 דובר גם אנגלית ועברית ולומד שפות נוספות. הוא גם ציין כי בעיר מצויות יהודיות יפות. מבקר אירופי ביקר במלאח ב-1883 וכתב שהמקום מלוכלך יותר מכל חלק אחר בעיר, אבל הילדים חייכניים, דבר שהמבקר לא מצא במקומות אחרים. תייר צרפתי שיומנו פורסם ב-1889 כותב שמספר היהודים כ-1500 ואין להם מלאח נפרד. הם מתפרנסים ממסחר עם צרפת ואנגליה. דומה כי המידע שכתבו המבקרים, שדבריהם פורסמו ב-1883 וב-1886, בדבר מלאח הקיים בעיר משכנע יותר. לפי צרפתי שביקר שם ב-1902 מונה הקהילה אלף עד אלפיים יהודים, שבאו לשם מהערים תיטואן, לאראש, קסר אלכביר ומכנאס. הם פעילים במסחר. מתוך עשרה עסקים, שבעה מצויים בידי היהודים. בין השאר, הם מייצאים עורות לטנג׳יר. לפי מידע מ-1909, חיים בעיר 500 נפשות של יהודים.

יחס המוסלמים לנוצרים שלילי, ולפי תייר אנגלי שביקר שם וספרו פורסם ב-1892, פועל במקום השריף או הראש הדתי של המוסלמים ושולטת במקום קנאות מוסלמית אנטי-נוצרית המתירה דם. לכן, אין המחבר ממליץ לנוצרים לבקר במקום.

ב-1889 ביקרו בקהילה מיסיונרים אנגליקנים, בשעה שבשנים הקודמות לא ניתנה להם דריסת רגל בגלל התנגדות הרבנים.

ואמנם, לפי מידע על המצב לאחר שבע שנים, משלחת רפואית שנשלחה על ידי אגודה מיסיונרית מאנגליה נדחתה על ידי מוסלמים ויהודים כאחד. לפי הדיווח על כך, אופייני הדבר לקנאות הדתית של המוסלמים והיהודים במקום זה.

יחסו של השריף כלפי היהודים היה סובלני לפי עדויות של אירופאים, שביקרו שם בשנות ה-80 וה־90 של המאה ה־19. הדבר התבטא, למשל, בכך שהורשו לקנות ולמכור עבדים וכן לנעול נעליים ברובע המוסלמי, דבר שנאסר עליהם במקומות אחרים. כמו­כן, לא נאלצו לגור במלאח ועונש המלקות בוטל.

ברית – מספר 23

מבט על קהילת ואזאן

כתב עת של יהודי מרוקו

בעריכת אשר כנפו

פרופסור אליעזר בשן

קהילת ואזאן ועבדה

אבל היו התעללויות ביהודים –

ב־1869 הולקה עד מוות יהודי בשם דוד אזולאי בפקודת המושל BMAIU, יולי 1880, עמי 169). לפי מכתב מגיברלטר מה-10 במרץ 1880, שפורסם , ב-19 בו, הולקה יהודי 500 מלקות על רקע המקרה הבא: מאורי קרא ליהודי וזה לא נענה לו. המאורי כעס, הזמינו למושל והעליל עליו שהוא קילל אותו.

דרומונד האי דיווח ב-1884 כי הולקתה פילגש יהודייה על ידי השריף מוואזאן. לפי דיווח של נציג בריטי מה-21 ביוני 1890 קיים מצב של טרור בעיר, והמושל רצח אנשים ללא הבדל דת(F099/275).

ב־1891 הילקה בוואזאן המוחתסב (הממונה על השוק) יהודי שנאשם בעבירה. הנושא הועבר על ידי ראשי הקהילה לדיפלומט, שפנה בנידון לסולטאן, שהורה על פיטוריו של המלקה.

מאז 1864 ועד 1880 נרצחו שמונה יהודים בוואזאן מתוך 307 יהודים שנרצחו ברחבי מרוקו( BAIU , 1880, II עמי 18). דיווח זה נמסר לקראת הוועידה במדריד, שבה דנו בחסות שהוענקה ליהודים על ידי מדינות זרות."

חליצת נעליים

לפי מכתב מה-20 במאי 1881 ממשרד החוץ הבריטי לדרומונד האי, נמנית ואזאן בין המקומות במרוקו, שבהם יהודים נאלצים לחלוץ את נעליהם ביציאתם מהמלאח למדינה (הרובע המוסלמי)(F099/197).

לפי מידע מ-1884, נאלצו היהודים בעיר לחלוץ את נעליהם כבר ממרחק מסויים מחומת העיר לבל יטמאוה. זקנים וחולים היו מכסים את רגליהם בגרביים, עד שהתגלו ומוסלמים הציקו להם. יהודי המקום פנו לסידי מוחמד, בנו הבכור של השריף, ובעצת שגריר צרפת אורדגה (Ordega), הוא התיר להם לנעול נעליים. אותה שנה הולקתה פילגשו היהודייה של השריף, כפי שנמסר באפריל 1884 (בשן, תשס״ה, עמי 189-190).

כשנה לאחר מכן דווח כי, בעקבות תקיפת העיר על ידי שבטים מההרים, סבלו יהודים רבים מאובדן רכוש וחייהם ניצלו הודות לשריף שנתן להם מקלט. רבים מהם הציעו להצטרף למגינים מפני התקפת הפורעים ) 39 ,JC ביולי 1885, עמי 17). כפי שדווח כ־1 בספטמבר 1892 מצב בריאותו של השריף בוואזאן חמור והוא עומד למות. ההנחה היא כי יהיה מאבק בין היורשים. לאחר פטירתו מונה שריף חדש בנובמבר של אותה שנה (F099/289).

התנכלויות ב-1908

ביולי 1908 פנו אחד עשר מנהיגי הקהילה לחברת כי״ח בפריס ובמכתב בעברית תיארו את ההתעללות כלפיהם על ידי הממשל והמוסלמים בעיר. הם פתחו במלים ״אנחנו מדוכים ומעונים תחת הישמעאלים באיבוד הגופות ובאבוד הממון". כלומר, הם פוגעים בנפש ובכסף. בהמשך פירטו את הגזרות: עליהם לחלוץ נעליים בעוברם לרובע המוסלמי, בית הכנסת שלהם נהרס, את חלונות הבתים נאלצו לסתום, הנכבדים נאסרו. יהודים נלקחו לעבודות כפיה ללא תמורה כספית ונאסר עליהם לתקוע בשופר.

לפי ידיעה שפורסמה ב-1909 פנה קהל ואזאן לרב וידאל הצרפתי, הרב הראשי בפאס, ומסר מידע על התעללות של המושל ביהודים. מנהיגי הקהילה נאסרו, חוללו בתי הכנסת ובתי היהודים נפרצו. הרב פנה לווזיר לענייני חוץ והודות להתערבות של השריף נפסקו הפרעות.

ברית – מספר 23

מבט על קהילת ואזאן

כתב עת של יהודי מרוקו

בעריכת אשר כנפו

פרופסור אליעזר בשן

קהילת ואזאן ועבדה

חיי הקהילה והחכמים

התושבים הוותיקים במרוקו, שחיו שם כבר לפני בואם של המגורשים מספרד, לא קיבלו את התקנות של המגורשים. כך היו יהודי ואזאן שלא נהגו כמנהג המגורשים. יהודים מקהילת ואזאן תרמו למימון הדפסת ספרים. לספרו של ר׳ דוד צבאח, מורה צדק, תונס תרע״ה. לספר של ר׳ יוסף בירדוגו (1802-1854) כתונת יוסף, מכנאס תש״ג, תרמו מרדכי אלבו ואליהו אלחדאד מוואזאן. בשער הספר של ר׳ רפאל בירדוגו, מי מנוחות, ירושלים תרס״ה, כתוב כי רפאל פימיינטה, מנחם סירולייא, אחיו רפאל בני דוד מוואזאן תרמו להוצאת הספר.

בספרות הרבנית נזכרת הקהילה בהקשר לנושאים שונים, מהם ניתן ללמוד על חיי הקהילה.

ר׳ יצחק בן ואליד (1778-1870), שפעל בעיר תיטואן, דן בשאלה על יהודי שנושא ונותן בוואזאן אבל משלם מסים במכנאס: ויאמר יצחק, ח׳׳ב, סי׳צה. בתשובה של ר׳ ידידיה מונסוניגו (נפטר ב-1868), נזכר כי בקהילה חברת גמ״ח: דבר אמת, אהע״ז, סי׳ קכד.

חכמים דנו לרוב בדיני אישות. החכמים ממשפחת בירדוגו שפעלו במכנאס נשאלו מוואזאן. בספרו של ר׳ מימון בירדוגו(1767-1824)<ב מבין, יור״ד סי׳ קכז, אהע״ז, סי׳ קנב.

ר׳ יעקב בירדוגו(1783-1843) נשאל מוואזאן בהקשר לדיני r\wm: עדות ביעקב, אהע״ז, סי׳ י, כא, מ, חו״ם, סי׳ סו, עט ; וכן בחיבורו שופריה דיעקב, ח׳׳א, אהע׳׳ז סי׳ מו, פד, פה.

רבי שמואל עמאר ממכנאס (1829-1889) ביקר בוואזאן ודן בפריצות מינית ובנושאים אחרים שעלו בקהילה: דבר שמואל, אהע״ז, סי׳ כד כה.

ר׳ שלמה אבן דנאן(1848-1929) דן בכהן שגר בעיר ואזאן: בקש שלמה, סי׳ כט, ראה גם סי׳ כח. ר׳ שלמה בירדוגו(1854-1906),7< השב, חו״ם, סי׳ יג דף נא. ר׳ רפאל אנקאווא (1848-1935) נשאל אף הוא בעיקר בדיני אישות: קרני ראם, סי׳ ח, קעב ; תועפות ראם, סי׳ מט, סט, קלה, קמג.

ר׳ דוד צבאח(1869-1956) כתב על בחור, שהיה בוואזאן ונשבע על קבר הצדיק ר׳ עמרם דיוואן שלא אנס בתולה (שושנים לדוד, ח״ב, אהע״ז, סי׳ פג, דף מב ע״א). ר׳ אהרן בן חסין(1891-1969) דן על גרושה שהלכה לוואזאן(מטה אהרון, אהע״ז, סי׳ נא).

ר׳ יוסף משאש (1892-1974) כתב תשובה לוואזאן: אוצר המכתבים, ח״א, סי׳ רעג. החכם עלה לקבר ר׳ אמרם דיוואן בחנוכה:שם, ח׳׳א, סי׳ רעח. במאה העשרים מונה שם הרב אברהם אביטבול בתור הרב הראשי של הקהילה. הוא למד בישיבה בסאפי. בשנים תרפ׳׳ד-תרפ״ה, כיהן כראש ישיבת ״כתר תורה״ בקזבלנקה (שמעון ברוך אוחיון, הליכות שבא, ח׳׳א, עמי 25). ר׳ שלום משאש ממכנאס מזכיר בספרו את החכם רפאל בירדוגו, שהוא ״חבר עיר ואחאן״:7:77< שלום, אהע״ז, סי׳ טז. ביור״ד סי׳ א דן החכם בשאלה שנשאל מוואזאן. במאה העשרים כיהן בוואזאן ר׳ מסעוד סודרי(נדבות פי, דף טו). הקהילה נזכרת בהקשר למשאל, שנערך בין הקהילות בשנת תש״י(1950), בדבר התקנה לירושת הבנות הרווקות כמו הבנים. קהילת ואזאן לא הסכימה לקבל את הצעת התקנה ויחד עמה עוד שש קהילות(מ. עמאר, תש״ם, עמי 257). ב-1951 נפתחו שלוש כיתות חדשות בבית הספר המקומיTajouri,

לפי הדו"ח שנמסר במועצת הרבנים הרביעית, שהתקיימה בשנת תשי"ב – 1952 – על מצב החינוך ברחבי הארץ, למדו בתלמוד התורה בעיר 183 תלמידים בגילאי 3 עד 13 ובשיעורי הערב 140 נערים בגילאים 6 עד 20 ( משה עמאר תש"ס עמוד 327 ) לסיכום, עמדנו על עברה של הקהילה לפי מקורות עבריים ולועזיים.

סוף המאמר. קהילת ווזאן ועברה פרופסור אליעזר בשן

ברית – מספר 23

מבט על קהילת ואזאן

כתב עת של יהודי מרוקו

בעריכת אשר כנפו

דן אלבו

חג המימונה בקהילת ואזאן

תחילה נעמוד על חלקן ותרומתן של הנשים לחג המימונה, נדון במשמעות הסמלית של מכלול הפריטים המוצגים ומונחים על שולחן סדר המימונה. נביא את דבריו של ר׳ שלום ישראל מנהל תלמוד תורה בוואזן בשנות החמישים ומזכיר בית הדין העליון בקזבלנקה, כפי שהובאו במאמרו של פרופ׳ הירשברג "המימונה וחגיגות אסרו חג של פסח".. ונסיים בשני פסקי הלכה שנפסקו על ידי רבה הראשי הארץ ישראלי של קהילת וואזן, ר׳ אברהם שלום חי חמוי, בשלהי המאה הי׳׳ט.

א. חג המימונה מנקודת ראות נשית.

לכאורה סדר המימונה הוא אירוע חגיגי שמשכו קצר, מצהרי יום שמיני של פסח, בצאת החג ועד הבוקר שלמחרת. בפועל חג ״המימונה״ הוא הפקה מורכבת הנמשכת שלב אחר שלב במשך שלושה ארבעה חודשים [תלוי אם יש אדר שני אם לאו] מתחילת טבת ועד ניסן. ר׳ שלום ישראל זצ״ל הציג את המימונה מנקודת ראות גברית ודתית. מאמר זה, כוונתו להשלים את התמונה מנקודת המבט הנשית, שכן עיקרו של החג הוא החוויה הקולינארית על הסימבוליקה העשירה השלובה בה. נשים הן אשר שימרו את המסורות הקולינאריות והפרשניות של מנהגי החג, הן היו המקבלות, השומרות והמוסרות, דרכן עברה המסורה מדור לדור. נשים מילאו בה בעת, תפקיד של ״שומרות החותם״ ושל ״תחנת ממסר״ בין-דורית, בכל הקשור למנהגי החג. כך, שלא ניתן להקיף את המימונה מבלי להתייחס להכנות הממושכות של החג על ידי הנשים, שהפיקו בעמלן מידי שנה את החגיגה הגדולה, ולהתבונן בחג על כל מורכבותו הנראטיבית והסימבולית מנקודת מבטן.

ראיינו שלוש נשים: את זהרה בן זינו בת מנחם צרויה ואסתר אלחדד, את אחותה פרלה בן חיון לבית צרויה ואת זהר אלבו בת עמרם אלבו ושמחה ביבאס. שלושתן ילידות וואזן אשר חוו את החג הן בילדותן על פי המסורת שנהגה בבית הורי אביהן ובבית הורי אמן והן כנשים נשואות שהפיקו את החג לפרטיו באופן עצמאי בביתן כבעלות משפחה בהשפעת המסורות שנהגו בבית הורי בעליהן, אברהם בן זינו, עמרם בן חיון ואשר אלבו.

עדויות אלו מבטאות בפועל סינתזה של שש מסורות, משפחתיות של: משפחת צרויה, משפחת אלחדד, משפחת בן זינו, משפחת בן חיון, משפחת אלבו ומשפחת ביבאס. ערב המימונה נחוג כאירוע ביתי, משפחתי, קולינארי וקהילתי. ערב אסרו חג, המשפחה מתכנסת סביב שולחן ערוך במתכונת ״מסורתית״, מתכונת העוברת מאב לבן ומאם לבת. כל משפחה ומסורת עריכת השולחן שלה, לכל קהילה יש דבר מה המייחד אותה מהאחרות. ההבדלים אמנם קטנים, ויש הרבה מן המשותף בין המסורות המשפחתיות השונות בתוך הקהילה ובין כלל הקהילות, אך, מנקודת ראותה של המשפחה הבודדת ההקפדה על קיומה של"לעאדה״ ־ המנהג המשפחתי מידי שנה בשנה, הנה בעלת משמעות רבה. בבית מנחם צרויה למשל נהגו באסרו חג לאכול דג סאבל ופול.

ההכנות למימונה הן מרובות שלבים. בכל שלב מכינים פריט או פריטים אחדים. בפועל ההכנות האחרונות נשלמות רגעים אחדים לפני בוא האורחים בערב החג עצמו. כבר בחורף, בעונת התפוזים למחרת חנוכה מתחילות ההכנות למימונה. בתחילת טבת הנשים מתחילות להכין מעזון [ריבות] של קליפות תפוזים, ומעזון של תפרחת הדרים. הריבות הללו הן מרכיב הכרחי בשולחן החג בכל המסורות הקהילתיות של יהודי הצפון. לאחר שהוכנו, אוחסנו הריבות באופן מוקפד כדי לשמור על כשרותן לפסח. את הקלויים מכינים בשני שלבים: בשבועות שקודמים לחג הפסח קולים פול, וחומוס ואילו את השקדים והבוטנים קולים בחול המועד [לוסטאן] כי טריותם וטעמם אינה נשמרים לאורך ימים רבים. [כאי יברדו או יפסדו].

דן אלבו

חג המימונה בקהילת ואזאן

השלב השני, אלו ההכנות שנעשות בין פורים ופסח. לפני חג הפסח, נהגו לרכוש את הצימוקים, התמרים, התאנים היבשות [דבלות]. את הדבלות והצימוקים נהגו לברור, להשרות במים, לנקות ולייבש כדי להבטיח את ניקיונם וכשרותם לחג. המעזון של החצילים הזעירים הוכן לפני החג בגלל הזמינות של חצילים אלה גם בחודשי האביב. השלב השלישי, אלו ההכנות שנעשו בחול המועד. בימים אלה הוכנו עוגות הפסטה, עוגיות התפוזים, עוגות הקוקוס על שלל צורותיהם וצבעיהם. עוגיות הבוטנים והאגוזים. הכנת עוגות הפסטה נעשתה מחיטה שגודלה במיוחד לפסח, ונטחנה בטחנת הקמח המכאנית של יעקב צרויה שהוכשרה בהשגחת רבני הקהילה מבעוד מועד לפני החג, על מכלליה השונים וחלליה לצורך טחינת קמח למצות ולעוגות המימונה. הקונדיטור של הקהילה שאול בן דוד [שוויל] נהג להכין שלל עוגות שנמכרו לפני החג השני. מחשש חמץ, נשים נהגו לקחת אתן ליפראן (מאפיה הציבורית) את רכיבי העוגה [קמח כשר, ביצים, ווניל, סוכר וכוי] ואת הכלים והכינו את העוגות בו במקום. אין צורך לומר שלצורך אפיית המצות, הפראן, למרות היותו שייך לגוי, עבר הכשר יסודי בהשגחת הדיין של הקהילה, שבוע או יותר לפני החג. שיתוף הפעולה של הגוי בעניין היה מלא, והוא ידע את כללי ההכשר כיהודי ממש. בשלב זה גם נקנו המשקאות הקלים והחריפים במידה ואזלו מן הבית.

השלב הרביעי, אלה ההכנות שנעשו ביום השמיני של פסח, בבוקר ואחר הצהרים. במהלך היום הכינו את ממתק השומשום [שומשום מותך בסוכר על האש בתוספת חומץ ווניל], עוגות המרציפן [שקדים טחונים מותכים בסוכר, צבעי מאכל ובתבלינים ייחודיים לכל משפחה ומשפחה.] עוגיות התמרים הממולאים במרצפן ואת הזאבן (עוגה-סוכריה העשוייה מחלבון של ביצה וסוכר).

אחר ארוחת הצהריים מנקים את הבית, בשעה שלוש ארבע ההכנות לסדר ערב המימונה מגיעות לעצומן. הבית הומה, כל בני הבית משתתפים ונרתמים למאמץ. פורשים מפה לבנה, מניחים את פמוטי הנחושת הממורקים. הנשים עורכות את שולחן הסדר של המימונה. לקראת ערב, נשות המשפחה נכנסות למטבח להכין לבני המשפחה ולאורחים מופלטה בחמאה ודבש. בתום עריכת השולחן, הנשים הנשואות פורשות לחדרים להתייפות וללבוש את ״השמלה הגדולה״, בשנות החמישים והשישים מנהג לבישת ״השמלה הגדולה״ במימונה הלך וגווע, הלך והצטמצם, ואין זה המקום לדון בסיבות לכך. ניתן לומר שכל עוד באים ויוצאים אורחים, הכנת המופלטות נמשכת על ידי אחת מבנות הבית, כדי לענות על הצרכים.

שולחן סדר המימונה הוא מלאכת מחשבת של סימבוליקה השזורה בכל חפץ, בכל פריט, בכל צמח, ירק, פרי, ממתק, מאכל ומשקה המוצגים על שולחן החג. המטרה הנה להביא לידי ביטוי את שלושת החושים: ״ל ביסטָה״ מראה העיניים, ״ל לְלדָא״ – הטעם, ״וּנְשְׂמָּה״ הניחוח והריח. ״נשמה, ללדא, או לביסטא״ כך בפי אמי. הקונצרט הסימבולי על שולחן סדר המימונה אמור לענג את שלושת החושים. על חוש השמיעה מופקדים הגברים, שמתפקידם לזמר, לברך, ולהנעים לקרואים בזמר ובפיוטים. הפייטנים של בתי הכנסת השונים, סבבו בבתי המתפללים של בית הכנסת שלהם ובבתי חברי המעמד. הפייטנים ר׳ דוד סבג ור׳ משה סבג אחיו, ר׳ שלמה ביבאס, יצחק צרויה, יצחק עמרם בטאן, ר׳ יצחק בוטבול, ר׳ שלום ישראל, מכלוף גוזלן, אברהם כהן, ר׳ דוד אלבו, ר׳ עקיבא דהן והפייטן הנודע ר׳ חיים לוק בשלהי ימיה של הקהילה, ורבים אחרים בפיוטיהם ובנועם קולם מילאו את התפקיד הראשי בערב זה, בערב המימונה כולם שיחרו לפתחם. חברי החברה קדישא בוואזן מוסדבעל שם.

הערת המחבר :  רבי רפאל אנקוואה, " המלאך רפאל " רבה הראשי הראשוןשל יהדות מרוקו בעידן הפרוטקטוראט הצרפתי, ציווה בערוב ימיו, שחברי קדישא של וואזאן יטפלו בקבורתו, וכך היה, בהיוודע דבר מותו7, חברי החברה קדישא של וואזאן נסעו לרבט והם הם שטיפלו בקבורתו. עד כאן הערת המחבר

 אנשים עתירי זכויות ומצוות, נהנו מיוקרה רבה בקהילה, ביקורם הסב נחת למארחים. בכל בית שבו דרכה רגלם, חבריה זכו לטיפול מלכותי כאות תודה והערכה לפועלם. משפחת אברהם טפירו ובניו מרדכי, שלמה ויצחק ובניהם, משפחת עזר בן שושן ובניו יעקב ושלמה ובניהם, ומשפחת דניאל אלבז מבכירי החברה ובניו יצחק, שלמה, ואברהם ובניהם, נהגו להנעים את האווירה בזמירות, פיוטים בדיחות והלצות.

הערת המחבר : שלוש משפחות אלו על שלושת דורותיהם, היו החברים הקבועים שנשאו בעיקר הנטל, אליהן הצטרפו מתנדבים רבים על פי הצורך. נשיאות חברה קדישא במאה הי"ט עברה מדור לדור במשפחת אזולאי ובמאה העשרים בקרב בני משפחת ביתן ( ביטון ) עד עלותו ארצה כיהן כנשיא החברה ישועה בטאן.  

ברית – מספר 23

מבט על קהילת ואזאן

כתב עת של יהודי מרוקו

בעריכת אשר כנפו

דן אלבו

חג המימונה בקהילת ואזאן

הניחוח [נשמה] הושג בשלושה דרכים: הזלפת מי תפרחת תפוזים על האורחים ״כאנו כאי רססו למאי זהאר עלא ליאף בלמרסא״. באמצעות הקטרת קטורת ״לעשירין כאנו כאי בכרו לענבאר פלמבכרא״'- ״העשירם נהגו להקטיר קטורת ענבר במתקני' קטורת שנקראו למבכרה״ הניחוח היה מדהים הענבר היה יקר ורק עשירים יכלו להרשותו לעצמם, אך היו סוגי י קטורת פחות יקרים שהמשפחות הפחות אמידות עשו בהם שימוש לאותה מטרה. הפריט השלישי בשולחן שתרם לניחוח הטוב סביב השולחן היו הפרחים. אשר לטעם [ללד־א], רוב הכיבוד על שולחן המימונה היה מתוק, החל בריבות מעשה בית, בשלל העוגות,' בפירות היבשים והטריים, בממתקים מעשה בית כמו הזאבן והשומשום ובממתקים קנויים דוגמת סוכריות ושוקולדים, וכלה בדבש. אך, העושר ומיצוי החוויה הקולינארית חייבו את קיומו של הטעם החמצמץ והמלוח. הטעם החמצמץ קיבל ייצוג באמצעות הלבן [לבן] והמלוח באמצעות, כל סוגי הקלויים שקדים, פולים, חומוס, בוטנים פיסטוקים וכד'.

אשר למראה [לביסטא], לסימבוליקה הויזואלית תפקיד משמעותי בסידור השולחן. לאור, תפקיד ראשון במעלה, על השולחן, הציבו פמוטים מנחושת עם נרות במגוון צבעים, כדי להוסיף צבע ולהאיר את הכבודה. המטרה הייתה להשיג את מירב הצבעים הקיימים בטבע באביב, לייצג את עושר צבעיו ככל שניתן. הצבע הלבן המסמל את האושר, השובע והטוהר, הודגש על ידי מיקום קערית הקמח במרכז השולחן ויוצג על ידי קמח, חלב, לבן, זאבן, ונרות שעווה לבנים. הירוק המסמל את פריון האדמה והתחדשות הטבע, יוצג ע׳׳י נרתיקי פול, שיבולי חיטה ומיני צמחים. בבית משפחת צרויה ובן זינו נהגו לקשת את הקירות בשיבולים ירוקות ולהניחן מאחורי מסגרות התמונות. כתום ע״י מעזון של תפוזים, מנדרינות, ראנג׳, ולימונים. חום מיוצג בתמרים בשלים, תאנים יבשות וצימוקים על גוניהם השונים.

צהוב על גווניו: פרחים צהובים, חמאה טרייה, שמן בקערית זכוכית שקופה ודבש הדרים. צבע אדום קיבל ייצוג בדרך כלל באמצעות וורדים אדומים שהמשפחות העשירות קבלו מגינות הנוי שטופחו בארמנות השורפה של וואזן שם היו וורדים בצבע לבן, צהוב, וורוד ואדום. בניגוד לוורדים של היום, הוורדים דאז היו בעלי ניחוח עז שמלא את חלל החדר. המשפחות שלא נהנו מיחסי קרבה עם השורפה קטפו פרחי בר באותו יום בשדות, או שקבלו אותם כמנחה על ידי מכרים מוסלמים. רק הצבע השחור היה מחוץ לתחום, נמנעו מצבע שחור, אין מניחים קפה על שולחן המימונה בגלל צבעו. לפיכך השתייה החמה המלווה את המופלטה היא תה או חלב בדבש או בקינמון. שתיית החלב או הלבן מסמלת את התקווה להתברך בייצוגיו המופשטים של הצבע הלבן, אושר, שובע, טוהר ומזל טוב. שמענו גם סברה ששתיית החלב היא מעין אקט לאקטאטיבי ) הנקה ) המסמל הנקה ולידה מחדש. הדג הטרי [ואפילו דג חי] בא להשלים את הסימבוליקה של הפריון והטוהר. ברבות מהמשפחות, האורחים לא התעכבו לטעום מהעוגות והריבות, אלא שתו כוס חלב או לבן בלבד, ברכו זה את זה בברכת החג המסורתית ״תרבחו ותסעדו״ והמשיכו לביקור בבית הבא. בבית אבי סבי ר׳ יוסף אלבו, משתש כוחו, בני העיר עלו אליו לרגל לקבל את ברכתו, שתו כוס חלב והמשיכו בסבב ביקוריהם.

בוואזן – במוצאי החג, רגעים אחדים לפני תחילת ההתכנסות או קודם בחול המועד, סוחרים מאזור קסאר אל כביר או מולאי בוסלהאם, נהגו להביא דגים ולמוכרם ליהודים. השכנים והחברים המוסלמים, ידעו מתי חל יום המימונה. אף הם תרמו את תרומתם ומילאו את תפקידם ב״הצגה". המוסלמים הביאו חלב על מוצריו – בעיקר חלב טרי ולבן חמצמץ שהיה אהוב במיוחד על בני המקום. מגדלי הבקר והצאן קבלו מעובדיהם הלא יהודים כדי חלב ולבן גדולים, ואנשים מן השורה באו לביתם ונטלו מהם לשולחן החג. מרדכי אלבו – סבי, נשיא הקהילה בשנים 1928-1932, נמנה על המעמד בשנים 1920-1960-  מגדל בקר, צאן ודגנים ובעל חווה חקלאית כמו אנשים אמידים נוספים בקהילה דאג לאספקת חלב ולבן. ביום שמיני של פסח, עובדיו הביאו לביתו קנקני חלב ולבן טריים, אלה הונחו בקנקני חרס בגובה של כמטר [כאביה] במבואת הכניסה של הבית, וכל דיכפין בא ונטל. השתתפות הלא יהודים ב״הכנות למימונה״ קבלה ביטוי נוסף בהבאת הדגים, השיבולים הרי הפרחים למכריהם היהודים, או לחילופין בהסכמתם לכניסת יהודים לשדות החיטה שלהם כדי לקטוף שיבולים. יחסי יהודים ומוסלמים בחג המימונה קבלו ביטוי נוסף: למחרת נהגו חילופי מנחות בין יהודים והשורפה. בדרך כלל חילופי מנחות אלו התנהלו בין המשפחות האמידות והשורפה, אבל גם יהודים ויהודיות שקיימו קשרי עבודה עמם [תופרות שתפרו בגדים באגף הנשים של ארמונות השורפה, רוכלות יהודיות שמכרו בשמים, מוצרי קוסמטיקה, מוצרי סדקית, בדים לנשות השורפה והתיידדו אתן במהלך השנים] נהגו לשלוח מגש מלא מתוקים למכריהם והם מצדם גמלו במנחות שכללו בדרך כלל, שמן זית, ביצים, תרנגולות, פירות וכד׳.

דן אלבו

חג המימונה בקהילת ואזאן

בית הכנסת על שם הצדיק רבי עמרם בן דיוואן

כמו התחדשות הטבע בתחילת האביב, המימונה מסמלת את מושג הראשית. החג מסמל את תחילת השנה החדשה ואת ההזדמנות להתחיל דברים שוב מבראשית. החג הוא הזדמנות לשקם יחסים צוננים או משובשים בתוך המשפחה, בין שכנים, לחמם יחסים, להתקרב למי שרחק ולקרב רחוקים. הביקורים ההדדיים של המימונה נועדו ליצור אווירת שמחה, קרבה וחמימות. ״הבית הפתוח״ מכאן ומנהג הביקורים מכאן היו הצדקה, תואנה, וסיבה לבקר כל אדם מעבר למחיצות המעמדיות והמשפחתיות. משום שהדלת פתוחה לכל דיכפין והמארח לא יכול לעצור בעד מי מאורחיו להיכנס בצל קורתו, ומשום שכל אדם יודע מלכתחילה גם אם יחסיו עם הזולת צוננים שביקורו יתקבל בברכה והמארח יקבלו בלב פתוח ובסבר פנים יפות, ידיעה וודאית זו שמשה תמריץ לחידוש קשרים, להפגת מתחים חברתיים, להשכנת שלום בין יריבים עסקיים, אלה באו מלווים במגשרים מחברי המעמד כדי לחדש יחסים ולהתחיל שוב, כמו הטבע, מההתחלה.

מי הולך למי? זאת שאלה שמעטים עסקו בה. לכאורה אם כולם מתארחים וסובבים בבתי האחרים אזי איש לא יישאר בביתו לארח ולקבל אורחים. הכלל הוא שישראל הולך לכהן לקבל ברכת כהנים, הדיוט הולך לרב ותלמיד חכם לקבל ברכה וצעיר הולך לזקן ממנו. הנוהג הוא שילדים, ילדות, נערים ונערות כל אחד עם חוג חבריו וכל אחת בחוג חברותיה סובבים בבתי הדודים, הדודות הקרובים השכנים, ובבתי החברים כרצונם. תלמידי תלמוד תורה, כקבוצה אחת שוטטו בין הבתים עד שעות הבוקר המוקדמות ועם זריחה הלכו עם הפייטן ימין נחמניבראשם – בתהלוכה למעיין ״עין אגמיר״לטבול ידיים ופנים במימיו הזכים. הבנים הנשואים והבנות הנשואות הולכים תחילה להורי החתן והכלה. אם הם בעלי משפחות וילדים, תחילה מתארחים אצל הוריהם ולאחר ביקור שאורכו מתקבל על הדעת, לא פחות מרבע שעה הולכים לביתם לקבל אורחים.

 עובדים ושכירים התארחו אצל מעסיקיהם תחילה לפני שהלכו לקבל את אורחיהם. אנשים מן השורה וקרובים רחוקים נהגו לבקר אצל עשירי הקהילה. בעוד שעשירי הקהילה דאגו לערום על השולחן מכל טוב ובכמויות כדי לענות על צרכי כל האורחים. בהכללה ניתן לומר כי האמידים מארחים הרבה ומתארחים מעט שוהים רוב הערב בביתם והעניים מתארחים הרבה בבתי האחרים ומארחים מעט. במאה הי״ט ובתחילת המאה העשרים רבניה ודייניה הדגולים של הקהילה ר' יעקב שטרית בשליש הראשון של המאה הי״ט, ר׳ משה ביבאס באמצע המאה הי׳׳ט, ר׳ משה אלבז, ר׳ יוסף אלבו, ר׳ דוד גיגי [לימים דיין ורב ראשי בקהילת לקסאר], ר׳ רפאל פימיינטה [לימים שד"ר של כוללות טבריה], ר׳ שאול נחמיאש בעל ״גבעת שאול׳ בשלהי המאה הי״ט ור׳ אברהם אביטבול, [רבה הראשי של ישיבת מראכש] שכיהן כרב ראשי בוואזן בשנות העשרים של המאה הקודמת, נהגו מנהג חסידות, לאחר תפילת ערבית יצאו לבקר בבתי העניים תחילה, לחלות את פניהם בברכות ואיחולים, ורק לאחר מכן הלכו לביתם לקבל אורחים.

הערת המחבר : ימין נחמני יליד 1890 לערך, נהג לצאת בראש תהלוכת תלמידי תלמוד תורה למעיין ״עין אגמיר״ עד סוףשנות הארבעים. הילדים העולצים והעומד בראשם ימין נחמני נהגו לשיר שיר עליז בעברית משובץ במלים ביהודית מוגרבית שמלותיו נשכחו מזיכרון האינפורמנטים שלנו.

דן אלבו

חג המימונה בקהילת ואזאן

בית הכנסת על שם הצדיק רבי עמרם בן דיוואן

ב. ״תיאור המימונה שהעלה על הנייד אדם משכיל ובר אוריין ר׳ שלום ישראל מאנשי מאזן, היושב כעת בירושלים.'

״אציין מנהגי קישוט הבתים, מנהגי החברה קדישא, הכוהנים, תלמידי חכמים, וזקנים. קישוט הבתים: על המטות והספות היו מציעים שטיחים וקטיפות מהמובחר שיש בבית, מדליקים נרות מצביעים שונים, בעיקר ירוק, ורוד ולבן. על השולחן פורשים מפה יפה. על השולחן מסדרים הבאים לסימן, וכן כל מיני ממתקים ופרות. מניחים סביב השולחן זרים של שיבולי חיטה ושעורה. הילדים היו יוצאים לשדות מבעוד יום ומביאים לאימותיהם שיבולים, פרחים וצמחים. בעלי השדות הערבים הרשו להם לקטוף את הפרחים והשיבולים בלא הפרעה.

מצד אחד של השולחן, נהגו להניח קערה גדולה מלאה קמח. באמצעיתה הניחו כוס מלאה בשמן זית. סביב כוס השמן נעצו פולים עם קליפתם הירוקה בקמח. מצדו השני של השולחן נהגו להניח בקערה דג גדול, טרי ועל גבו גבעולי ירק ופרחים. באמצע השולחן נהגו להניח ספל מלא דבש, וסביבו צלחת מלאה גבינה טרייה, בקבוקי חלב, מיני ממתקים, ריבות, פרות כמו תמרים, אגוזים, שקדים ומשקאות חריפים. בעלת הבית מקבלת האורחים כשהיא מלובשת לכסווא לכבירה [השמלה הגדולה] שבעלה או אביה קנו לה ליום החתונה, וחובשת על ראשה מטפחת'משי שבעלה קנה לה לכבוד החג.

לרוב המשפחות היו מכרים ערבים שהביאו להם דגים ודברי חלב מבעוד יום. תמורת זה היהודים נתנו להם מצות, מצות עשירות, פרות וכד׳. המשפחות העניות שלהן לא היו מכרים ערבים, נהגו ללכת לבתי העשירים לקבל במה לקשט את שולחנם. העשרים היו מקבלים מחבריהם הגויים, בכמות גדולה והיו משתפים את העניים בשמחתם. תפילת ערבית הייתה נערכת בבתי הכנסת ברוב פאר, בשירים ובריקודים. בדרנים הסתובבו בין בתי הכנסת כשהם לבושים בגדים משונים [תחפושות] ומספרים לקהל בדיחות ודברי שנינה.

אנשי חברה קדישא היו מתפללים בבית הכנסת של נשיא החברה. בתום התפילה נהגו לצאת לרחוב. נושאים הנשיא על כתפיהם, אחדים מהם, כשעל ראשם פנסים מוארים, רקדו ושרו עד לפתח ביתו של הנשיא. מבית הכנסת עד בית הנשיא המרחק היה שלוש מאות מטרים. זה היה לוקח להם שעתיים או שלוש שעות. בבית הנשיא היתה נערכת מסיבה גדולה, חברי החברה קדישא שתו הרבה ערק, רקדו ושרו שירים לכבוד הרשב״י. כל הלוקח כוס ערק בידו, שר: ״ שתה כולו, עד גמירה, בחייאת אל שייך דיאלנא מא תכללי חתא קטירא״, ז״א לחיי הנשיא שלנו אל תשאיר [בכוס] אפילו לא טיפה אחת. בתום המסיבה בבית נשיא החברה קדישא, נהגו חבריה לצעוד עם פנסיהם לבקר בבתי העשירים ובבתי הקרובים שלהם. זאת הייתה הקבוצה היותר רעשנית. בליל זה הכוהנים נהגו לברך בברכת כוהנים את המבקרים אצלם. וכך היו נוהגים: הכהן הזקן יושב על כסא או ספה

וסביבו בניו או אחיו. המבקר מתקרב אליו, וכל הכוהנים מניחים ידיהם על ראשו. המבקר מתחיל: ״וידבר ה׳ אל משה לאמר, דבר אל אהרן ואל בניו לאמר, כה תברכו את בני ישראל, אמור להם. והכוהנים אומרים: יברכך ה׳ וישמרך וכוי. אחר כך הכהן נותן לו עוגה אחת של ״מופליטא״ מרוחה בדבש, לאחדים היה נותן גם כוסית של ערק או משקה אחר. המופליטא

היא מן בצק שאופים על המחבט. היא הייתה טעימה להפליא, ואחדים היו רואים בזה חלק מהברכה. טקס זה של חברי החברה קדישא היה נמשך עד אור הבוקר, עד שמגיע זמן הביקור ״בעין אגמיר׳׳ כמו שנבאר להלן.

תלמידי חכמים ורבנים היו יושבים בביתם. לכל מבקר היו נותנים עלה חסה עם דבש, מברכים את המבקר ומאחלים לו הצלחה. הבתים היו פתוחים לרווחה עד הבוקר, ואף אחד לא היה ישן.

ילדים קטנים ונערים בני שמונה עד שש עשרה, היו מסתובבים קבוצות קבוצות, נכנסים לכל בית, ומברכים בקול רם ״תרבחו ותסעדו״ ״תרוויחו ותצליחו״ בעלת הבית הייתה מכבדת אותם בפירות, שקדים, תמרים וכד׳ ומחלקת להם דברי מתיקה. לבחורים הצעירים היה מנהג מיוחד. ביום המימונה כל קבוצת חברים הייתה יוצאת מבעוד יום מחוץ לעיר, לוקחים עמם מאכל ומשקה, נכנסים לגן או פרדס, יושבים תחת אילן ואוכלים ושותים. לפנות ערב היו חוזרים העירה, נכנסים לעיר כשהם שרים ורוקדים ומבקרים אצל קרוביהם.

בכל בית שבקרו שרו בניגון את הפסוקים הבאים ממשלי: חיים שאל ממך נתת לו אורך ימים עולם ועד: אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך: יהי מקורך ברוך ושמח באשת נעוריך, כי בי ירבו ימיך ויוסיפו לך שנות חיים, ברכת ה׳ היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה. גול אל ה׳ מעשיך ויכונו מחשבותיך. ובפזמון חוזר שבים ומברכים ״תרבחו ותסעדו״. אין בית בעיר שלא בקרו בו כל הקרובים והמכרים ולא לדבר על השכנים. הביקורים התנהלו על פי סדר שהשתרש עם השנים. אחדים היו יושבים בבתיהם בתחילת הלילה, עד שמקבלים כל המבקרים, אחר כך היו יוצאים הם לבקר. אחריהם היו מבקרים בתחילת הלילה, ואחר כך נכנסים לבתיהם, באופן שכל אחד היה יודע מתי ימצא ה את הקרוב שלו בבית.

בשעה ארבע או חמש בבוקר, אנשים נשים וטף נהגו להיאסף ברחוב של המלאח, בידם תופים והולכים בשירים ובמחולות לרחוץ ידיהם ופניהם ״בעין אגמיר״. עין אגמיר הוא מעיין מים צלולים ונקיים. המעיין נמצא בשכונה המיושבת כולה בערבים, וגרים בה רוב השורפה – צאצאי הנביא מוחמד. ולרוב פלא תושבי השכונה לא היו מגיבים על הרעש וההפרעה שגרמו להם היהודים בשיריהם ובריקודיהם. להפך, היו רואים בזה סימן לברכה. הפאשה של העיר היה יוצא לקראת היהודים, מקבל את ברכתם, מאחל להם שנה טובה, ומחלק להם חלב וסוכר. ראוי לציין שהערבים האמינו שביקורי היהודים מביאים להם הרבה טובה. כן גם, היו מאמינים שהגשם מתחיל לרדת אחרי שהיהודים בונים סוכות ויושבים בהן.

בתום הביקור במעיין, הגברים הלכו לבית הכנסת להתפלל שחרית. ומשם יצאו לפרדסים ולמטעים לברך ברכת האילנות. ונפרדים איש מרעהו בברכות ואיחולים.״ 

ג. התייחסות הלכתית למימונה בקהילת וואזן על ידי ר׳ אברהם שלום חי חמוי.

הרב חמוי יליד חלב – סוריה נולד בשנת 1840 הגיע לוואזן לאחר מגורים, שליחויות וכהונת דיין בחלב, ירושלים, איזמיר ובליוורנו. בספריה הלאומית בירושלים רשומים על שמו 13 ספרים. ר׳ אברהם חמוי הוא מחברו של הספר ״אביעה חידות". הוא חובר בוואזן והוצאתו לאור בליוורנו בשנת תרמ״ב מומנה על ידי קהילת וואזן. בתקופת רבנותו בקהילת וואזן בשנים תר״ם – תרמ״ב, ר׳ אברהם שלום חי חמוי פסק בין היתר בשתי סוגיות הקשורות למימונה:

א. ״מא״ח [מאמר חדש] בדיני יו״ט היה מנהג במוצאי חג הפסח אוכלים דגים. והישמעאלים מביאים לקצת מהם דורון. ונתחדש המנהג ששולחים הגויים לצוד להם דגים ביו״ט, ולא די בזה אלא פורעים להם המעות ביו״ט. אז אמרתי למגדר מלתא ולכבוד יו״ט אסרתי הדגים לגמרי מפני שאינן בני תורה וכפ' רש״י ז״ל במסכי עירובין דט״ל ע״ב ויע״ש דלא ליתו לזילזולי ביו״ט א׳ וב׳ דקדושה אחת היה להם . וכן אפקעינהו רבנן לקידושי ״״

ב.                               ״ מא״ח [מאמר חדש] הלכות פסח. מעשה שהיה שקונים דבש דבורים מהישמעאלים ששוקלים בכף מאזנים של גוי מבלי שום כלי ושוקל בה קמח שעורים וקמח חטים כידוע לכל. וקונים גם כן שומשומין דנמצא בו חטים ואורז ומיני קטנית ומבשלים אותם הבחורים ומוכרים אותם מתוק בשוק. וקנו מהם ונמצא בתוך המתוק חטים ושעורים, אז אסרתי המתוק והכלים.״

שני פסקי הלכה אלה, מתעדים מנהגים שנהגו בקהילת וואזן במאה הי״ט ועד התפזרותה בשנת 1970. אשר למנהג לפרוע להם מעות ביום טוב, שאסר הרב אברהם חי חמוי, נוהג זה, הנו אחד מהקולות [הפך של חומרות] שהרשו לעצמם בני המערב בשמיני של פסח שהוא כבר יום חול בארץ ישראל. בוואזן כמו ביתר קהילות הצפון, תיטוואן, מקנס ופאס, קהילות המוצא של יהודי וואזן, נהגו להניח דג על שולחן המימונה שדייגים ילידים דגו בנחלים מצפון לוואזן, שעות אחדות קודם, בעקבות פסק הדין שינו ממנהגם והחלו לשלם עבור הדגים למחרת. פסק הדין השני מתייחס לדבש דבורים ושומשומין, שנהגו במאה הי״ט בוואזן, כמו גם במאה העשרים להציג ולאכול בערב המימונה. יש להניח שהניקוי היסודי של גרגרי השומשום, שנהג בקהילת וואזן כאשר הנשים בוררות גרגיר גרגיר בקפידה רבה, מקורו בפסק הלכה זה.

ברית – מספר 23

מבט על קהילת ואזאן

כתב עת של יהודי מרוקו

בעריכת אשר כנפו

רשמים מואזאן 1953-1952

אסתר עטר-בוטבול

הגעתי לואזן בראשית נובמבר 1952, שבועיים לאחר שסיימתי את ״בית הספר הישראלי ^w״-E.N.I.O.) Ecole normale Israelite orientale) נתמניתי כמחנכת כתה בביה״ס היהודי היחידי השייך לכי״ח, בי״ס מעורב, הנמצא בודד, קצת רחוק ממרכז העיירה.

המנהל – מר ל. פנחס שלח את השרת לקבל את פני בתחנת האוטובוסים, יחד עמו הלכתי רגלי לביה״ס, כי לא הייתה תחבורה פנימית.

מר פנחס ואשתו קיבלוני בסבר פנים יפות בביתם הנמצא בפינה אחת של בי״ס ככל מנהלי כי״ח. הם כבדוני בארוחת צהריים ובחצי כוס יין ישראלי. הם שמרו על בקבוק יין זה כעל מוצר קדוש ויקר ערך. לאחר מכן, מר פנחס הכניס אותי לכיתותיהם הנמוכות (א׳ ־ ב׳) של מר ברששת והגב׳ סימי לוי, להסתכלות. בסוף יום הלימודים, גב׳ לוי הזמינה אותי לבית אחיה משה ואשתו מסודי לוי.סימי התגוררה בבית אחיה יחד עם בתה הקטנה מאז הייתה לאלמנה. כבדוני בתה ועוגיות רבות וטעימות, איזו הכנסת אורחים!

באותו ערב סימי ליוותה אותי לבית המלון היחיד. השירותים בו היו ללא אסלת ישיבה כמו בכל הבתים ברובע היהודי.

בבוקר, החצרן היה מביא לי קנקן מים וקערית לצחצוח שיניים ולשטיפת הפנים. לאחר זמן, עברתי לגור אצל משפחת אזולאי. גר שם עמית, זר כמוני. החדר שלו היה מרוהט יפה. גם רדיו היה לו. אני, זכיתי לחדרון עלוב, ובו, מיטה, שולחן וכסא , בדיוק ליד הגג. במרוקו, הגג היה שימושי מאוד. הוא היה מחולק ליחידות עם סימני גבולות, יחידה לכל דייר. כל אישה כיבסה לפי תורה ותלתה את כביסתה על חבלים משלה בחלקתה. הסוכות נבנו על אותן חלקות. בקיץ היה מחניק בבית, ולכן, לאחר שקיעת השמש, כל דייר היה עולה לגג ושוטף את חלקתו בדליים רבים של מים, כדי לקרר את הגג הלוהט. ארוחת ערב נערכה שם. האבטיח היה מלך (לא היה אז מקרר). הילדים שיחקו(ב־5 אבנים: חרצנים של משמש), המבוגרים שוחחו, צחקו, שיחקו קלפים.

הנשים דיברו על הילדים, על ענייני הנשים, וכל זה עד מאוחר בלילה, ואז כל אחד עם בני ביתו הלך לחלקתו לישון. לפני זריחת השמש כל משפחה מיהרה לשוב לביתה. היינו שם משתזפים על הגג, ובחורף מתחממים, את השיעורים הכנתי על הגג. גם אירועים משפחתיים: חינה, ברית וכוי, נערכו על הגג. בחדרי הצנוע, זכיתי לארוחת בוקר. משפחת אזולאי הייתה מטפלת בכביסה של לקוחותיה. היו בואזן אולי 10 משפחות, אצילות ,צנועות, מכניסות אורחים, מכובדות ומבוססות: משפחות אזולאי, בן אייה, בטן, ביטון, אל חדד, אלבו, בוסבול, צרויה. בני משפחות אלו היו מתחתנים ביניהם: הדוד עם האחיינית, בני דודים. היו שם בעלי המלאכה, חייט, צורפים לרוב, בעל בית-המאפה: עסקים קטנים; ספרים. הייתה חנות לציוד בי״ס, חנות לסיגריות, טבק (המבוגרים היו מריחים טבק טהור מקופסא). וכמובן מאפיה: האמהות היו לשות בעצמן את הלחמים (לחם רגיל לשתי הארוחות החשובות, לחם מיוחד לארוחת בוקר, וגם לתה של שעה חמש, בשוב הילדים מביה״ס, לחם מיוחד לשבת), רקיקים, עוגיות למיניהן לאירועים משפחתיים. ה״טרח״, פועל במאפיה היה עובר מדייר למישנהו, לוקח על ראשו ועל ידיו לוחות עץ שעליהם היו מסדרים את לחמים וכל דברי מאפה, ומחזירם מאוחר אפויים, עם ריח משכר. לא יכולנו להתאפק עד לארוחה, מיד נגסנו בלחם בשמחה גדולה וברצון רב. ביום שישי, אותו פועל היה מקבל מכל עקרות בית את שכרו, צנוע ביותר. יש אמהות שלקראת שבת , הביאו את סיר ״הדפינה ״ למאפיה, וביום שבת, אחד הילדים נשלח להביא את סיר המשפחה. טעם גן-עדן היה לדפינה האפויה במאפיה! המאפיות פעלו ברובע היהודי: בשבתות, בחגים ובחג הפסח היו סגורות. היהודים קנו חיטה שמורה; הנשים ניקו אותה בצוותא. אלה היו ימי חג. טחנת-קמח ציבורית, אשר הייתה ברובע המוסלמי, הוכשרה לימים אחדים שיהודים יבואו לטחון את החיטה. המאפיה הוכשרה, בערב , וכל הלילה, לפי סדר הקבוע מראש, כל משפחה אפתה את המצות. הייתה מכונה מיוחדת, אשר נתנה את הצורה למצה. כמה התרגשנו כשהלכנו 2-1 או ב-3 בבוקר לעשיית המצות! אחר-כך היינו מאכסנות אותן בפינה כשרה לפסח בתוך שקים מבד עבה.

תלמידי מאזאן. אני עומדת משמאל ובשורה השניינ במרכז רפי בוטבול מ " שגיא טורס "

מי שמזהה, מוזמן להוסיף על הכתוב….

רשמים מואזאן 1953-1952

אסתר עטר-בוטבול

מסעדה אחת ויחידה ולא כשרה הייתה במרכז. לפעמים, אכלתי צהריים שם: דג, סלטים, תבשיל. זה היה יקר בשבילי. ולכן, לארוחה זו בד׳כ הסתפקתי בלחמנייה וקופסת טונה. לא היה לי תקציב לארוחת ערב. זללתי 30 סנטים של בוטנים או אכלתי עוגת דבש (שבכיה). הייתי סובלת אחר־כך מכאבי שיניים. וכשסוף-סוף ביקרתי אצל רופא שיניים היחיד בעיירה, הוא טיפל בשן הסוררת ועשה לי סתימה שמחזיקה מעמד עד היום.

באשר לסוף שבוע (שבת-ראשון), לא נסעתי למשפחתי בפז כי האוטובוס המאסף היה עובר בכל עיר ועיירה ואתרי תיירות. זה ארך הרבה זמן. רק בחופשות החגים, נסעתי לעירי.

איפה הייתי בשבתות? אצל משפחות לוי משה או אחיו שם-טוב. אין לי מילים בשביל המשפחה הזאת! אהיה להם אסירת תודה עד סוף ימיי.

בצהרי יום השבת וביום ראשון, ביליתי במגרשי ספורט, כצופה. וכך אני מתמצאת עד היום בכל ענפי הספורט. ביום א׳ בבוקר, הייתי נוסעת לעיר ״פורט-ליוטיי (היום קניטרה), הרחוקה עשרות ק״מ מואזאן, על מנת להתקלח במקלחות עירוניות. בואזאן, היה בית מרחץ בלבד. כשהלכתי לשם עם חברתי סימי לוי, כל היהודיות הנמצאות תקעו בי מבטים מפשיטים וחודרים לתוכי פנימה. אח״כ , פנו לחברתי ואמרו לה: ״יסקון הדי?״(ומי זאת). זאת הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שכף רגלי דרכה שם. באשר לבילוי, לחיי התרבות, היה מועדון כי״ח (מגיל 20 ומעלה) מקום מפגש לרווקים ומעט רווקות, פטפוטים, צחוקים, גם שיחות וויכוחים על ענייני דיומא, משחקי חברה, שתייה קרה וחמה, גם כריכים או אוכל קל, רדיו, אירועים, מעט הרצאות, טניס-שולחן, נשף שנתי של כי״ח ובו טומבולה (הגרלה). גב׳ פנחס תרמה דג(קישוט שהיה על כל המזנונים אצל היהודים – דג מביא מזל ופרנסה טובה. כל כך רצתה להתפטר ממנו! והנה היא זכתה בהגרלה והדג חזר אליה! כמה צחקנו! בעיר היה בית קולנוע אחד ויחיד. יכולנו לקחת כיסא ולשבת היכן שרצינו. לפני הסרט השבועי, הקרינו את ״חדשות השבוע״. אותו יומן, ראיתי בפריס חודשיים לפני כן. היה גם מגרש ספורט ששימש לכל ענפי הספורט. וכך , כל שבת, אחרי הצהריים, צפיתי במשחקים, כדורגל במיוחד. עד היום, אני יודעת את החוקים של כל ספורט. נחזור לבית־הספר. בזמני, היו 7 כיתות, מאוכלסות עד 60 תלמידים. זוכרת אני שבשנים האחרונות של שנות החמישים, היו 100 בנים בכיתה א' בפז. המורה, כמו התלמידים, הייתה עוברת מעל הספסלים כדי לטפל בתלמידים שישבו שם, דבוקים לקיר. כיתה א׳ שלימדתי בחודש אוקטובר 1967, כללה 27 בנים ובנות וביניהם 7 ערבים. כן! מוסלמים רצו שילדיהם ילמדו בבי״ס כי״ח. למדו חצי יום צרפתית (כולל חשבון), שעתיים ערבית, ואחה״צ שעה עברית. תלמידה מוסלמית השיגה פרס ראשון בעברית. המנהל למד חצי יום, בבוקר. בצהריים היה במשרדו. לא הייתה מזכירה. הוא טפל בכל. גם בתור הזהב של כי״ח במרוקו, כאשר בי״הס איכלס 1000 תלמידים ויותר, מזכירה אחת בלבד הייתה לרשות ההנהלה. מר פנחס היה משלים את עבודות המשרד בסופי שבוע. הכיתה שלי לא הייתה מוכנה, הפכו את חדר-האוכל לכיתה. מ־12⁰⁰ עד 14⁰⁰, תלמידיי היו לוקחים את תיקיהם על גבם, כדי לפנות מקום לסועדים. אלה קבלו ארוחת חינם כי היו עניים. האחרים הלכו לביתם לאכול וחזרו אחרי הארוחה ללמוד בבי״ס. שפת האם הייתה הערבית המקומית. המורים היו צריכים ללמד גם את השפה הצרפתית: הדיבור, וכמובן קרוא וכתוב. היו מקרים של פיגור שכלי בגלל ריבוי הנישואין בתוך המשפחה. אבל, הייתה משמעת טובה מאוד. התלמידים רחשו כבוד רב למורים. הורים תמכו במורה. בימים ההם, כשילדים ראו מורה ברחוב, הם התרחקו שלא יבחין בהם

 E.N.I.O סגר את שעריו משנת 1939 עד 1948. כך שבתקופה זו, רוב המורים שלימדו בבתי״ס היו מקומיים או מהסביבה ולא מוסמכים. כדי לקבל הסמכה, היו צריכים לסיים כתה ח׳ ולקבל תעודת ה־Brevet – תעודת סיום. דרך אגב, חשיבותה פחתה עם השנים ובכלל נעלמה.

בשנים האחרונות, בצרפת, היא חזרה להיות הכרחית. בלעדיה, אי אפשר לעבור לכיתה ט'. המורים הנ״ל למדו פדגוגיה עם המפקחים. אח״כ, הם עברו מבחן בכתב. ואם הצליחו עברו את החלק השני של הכרתם בכיתתם. שם, המפקח היה בא בהפתעה. גם המנהל היה מופתע. המפקח היה נשאר חצי יום בכיתה. הוא בדק את כל המחברות, של התלמידים, של המורה. מספרים שהיה מפקח אחד שבדק גם את השק של המורה ושהוא מצא בין היתר…פד! בסוף הביקור, היה יושב עם המורה ומוסר את הערכתו וגם את הערותיו, ונותן ציון. בעקבות ביקור המפקח, המורה היה עולה בדרגה ומינואר של אותה שנה, או מיולי, המשכורת הייתה עולה בסכום נכבד. 6 דרגות או שלבים היו.

מתחילים בדרגה 6 לאחר ההסמכה, וכל 3 שנים, ביקור חוזר של מפקח לשם העברת המורה לדרגה 5 וכוי… רק לאחר מכן, יכול היה המורה לקבל מינוי של מנהל. ואם נחזור להסמכה, המפקח היה בא לביקור בכיתה , מלווה במנהל ביה׳׳ס, מנהל זר, מורה זרה מחנכת כיתה דומה. הם שוחחו על נושאים שונים ורחוקים מביה״ס, אבל גם צפו, שמעו מה שנעשה בכיתה. לאחר 3 שעות, בסוף לימודי הבוקר , המפקח ישב עם המורה: מחמאות, הערכות ומבחן בע׳׳פ: היסטוריה וידיעת הארץ (עד 1956-של צרפת). הוא מסר לה לעיון מחברת שהביא מבי״ס כלשהו; לפי הכתוב, הייתה צריכה לנחש לאיזו כיתה מיועדות העבודות שבה. צריך להוסיף שלכל מקצוע הייתה מחברת. חוץ מזה, הייתה מחברת ללימודים של היום, ומחברת לשיעורי בית ומחברת: ״מחברת הכיתה״ שבה כתבו הילדים לפי תורם. שום פרט לא נעלם מעיני המפקח. בואזאן, פעל בי׳׳ס דתי ברובע היהודי: חצי יום צרפתית + חשבון, חצי יום קודש, תלמידים עברו לביה״ס בכיתה ה׳ והיו מעולים.

לא היה בי״ס תיכון. הורים שיכלו להרשות לעצמם, שלחו את ילדיהם לערים הקרובות ביותר, לגור אצל קרוב משפחה, או אצל משפחה זרה תמורת תשלום. הייתה גם־כן אפשרות לשלוח אותם לסמינר לעברית בקזבלנקה או לבי״ס מקצועי O.R.T בלי כסף אבל עם חוזה: ללמד עברית או מקצוע בערים אחרות.

בי״ס בואזאן פעל כראוי. במרוקו, כמו בצרפת, כשפנו למנהל ולמורים הקדימו ״מר״ ו״גברת״ לשם המשפחה.

בית הקברות ״אגן״ נמצא כ־7 ק״מ מחוץ לעיר. שם קבור רבי ״עמרם בן דיואן״ (ז״ל). אין קבר, יודעים רק שהוא בקרבת מקום לעץ עתיק יומין. היו באים לכאן ממרחבי מרוקו. שפע נרות דולקים נזרקו למקום. הלהבה הלכה והתרוממה והעץ לא אֻכַּל. נסים רבים קרו שם. אילמים דברו, נכים עמדו על רגליהם, עקרות התפללו ובאותה שנה ילדו!

ומה להגיד על יהודי ואזן? רובם עניים, בעלי מלאכה, אבל אצילים, צנועים מכניסי אורחים כמו א״א עליו השלום; כולם רצו שילדיהם ימשיכו את לימודיהם ולשלוח אותם לסמינרים, ל  O.R.Tוכוי… תושבי ואזן נסעו לארצות אחרות. רובם עלו ארצה וכולם הצליחו בכל מקום כי הם חרוצים ושאפתנים.

נשארתי בקשרים טובים עם משפחת לוי עד היום. סימי גרה באשדוד. איננו מתראות הרבה בשנים האחרונות, אבל הטלפון כאן. ובאירועים מיוחדים, אנחנו נפגשות ומפטפטות כבעבר. אני פוגשת חברים דאז והשמחה הדדית. רפי בוטבול זיהה אותי כשראה אותי בפעם הראשונה: ״היית המורה שלי בואזאן!״ לא זכרתיו. בשובי הביתה, חיפשתי תמונות מחזור של אותה שנה. מיד זיהיתי אותו.

שנתי הראשונה בהוראה הייתה בואזאן, זאת הייתה השנה הטובה ביותר ב־18 שנות עבודה במרוקו: שנתיים ברבט הבירה (איזה הבדל! יהודיה היו קרים ולא מכניסי אורחים. בבי״ס היו יחסי ידידות, אבל מחוצה לו, כל אחד דאג לעצמו ולמשפחתו. ידעו שאני בודדה ואף אחד לא הזמין אותי לטיול אפילו). שבתי לפז ושם חידשתי את הקשרים עם החברות. היינו פעילות מאוד. עשינו הכל ביחד. היו לנו חיים עשירים ופעילים.

את ואזאן ואת תושביה ובמיוחד את משפחת לוי, לא אשכח לעולם.

רשמים מואזאן 1953-1952

אסתר עטר-בוטבול

מסעדה אחת ויחידה ולא כשרה הייתה במרכז. לפעמים, אכלתי צהריים שם: דג, סלטים, תבשיל. זה היה יקר בשבילי. ולכן, לארוחה זו בד׳כ הסתפקתי בלחמנייה וקופסת טונה. לא היה לי תקציב לארוחת ערב. זללתי 30 סנטים של בוטנים או אכלתי עוגת דבש (שבכיה). הייתי סובלת אחר־כך מכאבי שיניים. וכשסוף-סוף ביקרתי אצל רופא שיניים היחיד בעיירה, הוא טיפל בשן הסוררת ועשה לי סתימה שמחזיקה מעמד עד היום.

באשר לסוף שבוע (שבת-ראשון), לא נסעתי למשפחתי בפז כי האוטובוס המאסף היה עובר בכל עיר ועיירה ואתרי תיירות. זה ארך הרבה זמן. רק בחופשות החגים, נסעתי לעירי.

איפה הייתי בשבתות? אצל משפחות לוי משה או אחיו שם-טוב. אין לי מילים בשביל המשפחה הזאת! אהיה להם אסירת תודה עד סוף ימיי.

בצהרי יום השבת וביום ראשון, ביליתי במגרשי ספורט, כצופה. וכך אני מתמצאת עד היום בכל ענפי הספורט. ביום א׳ בבוקר, הייתי נוסעת לעיר ״פורט-ליוטיי (היום קניטרה), הרחוקה עשרות ק״מ מואזאן, על מנת להתקלח במקלחות עירוניות. בואזאן, היה בית מרחץ בלבד. כשהלכתי לשם עם חברתי סימי לוי, כל היהודיות הנמצאות תקעו בי מבטים מפשיטים וחודרים לתוכי פנימה. אח״כ , פנו לחברתי ואמרו לה: ״יסקון הדי?״(ומי זאת). זאת הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שכף רגלי דרכה שם. באשר לבילוי, לחיי התרבות, היה מועדון כי״ח (מגיל 20 ומעלה) מקום מפגש לרווקים ומעט רווקות, פטפוטים, צחוקים, גם שיחות וויכוחים על ענייני דיומא, משחקי חברה, שתייה קרה וחמה, גם כריכים או אוכל קל, רדיו, אירועים, מעט הרצאות, טניס-שולחן, נשף שנתי של כי״ח ובו טומבולה (הגרלה). גב׳ פנחס תרמה דג(קישוט שהיה על כל המזנונים אצל היהודים – דג מביא מזל ופרנסה טובה. כל כך רצתה להתפטר ממנו! והנה היא זכתה בהגרלה והדג חזר אליה! כמה צחקנו! בעיר היה בית קולנוע אחד ויחיד. יכולנו לקחת כיסא ולשבת היכן שרצינו. לפני הסרט השבועי, הקרינו את ״חדשות השבוע״. אותו יומן, ראיתי בפריס חודשיים לפני כן. היה גם מגרש ספורט ששימש לכל ענפי הספורט. וכך , כל שבת, אחרי הצהריים, צפיתי במשחקים, כדורגל במיוחד. עד היום, אני יודעת את החוקים של כל ספורט. נחזור לבית־הספר. בזמני, היו 7 כיתות, מאוכלסות עד 60 תלמידים. זוכרת אני שבשנים האחרונות של שנות החמישים, היו 100 בנים בכיתה א' בפז. המורה, כמו התלמידים, הייתה עוברת מעל הספסלים כדי לטפל בתלמידים שישבו שם, דבוקים לקיר. כיתה א׳ שלימדתי בחודש אוקטובר 1967, כללה 27 בנים ובנות וביניהם 7 ערבים. כן! מוסלמים רצו שילדיהם ילמדו בבי״ס כי״ח. למדו חצי יום צרפתית (כולל חשבון), שעתיים ערבית, ואחה״צ שעה עברית. תלמידה מוסלמית השיגה פרס ראשון בעברית. המנהל למד חצי יום, בבוקר. בצהריים היה במשרדו. לא הייתה מזכירה. הוא טפל בכל. גם בתור הזהב של כי״ח במרוקו, כאשר בי״הס איכלס 1000 תלמידים ויותר, מזכירה אחת בלבד הייתה לרשות ההנהלה. מר פנחס היה משלים את עבודות המשרד בסופי שבוע. הכיתה שלי לא הייתה מוכנה, הפכו את חדר-האוכל לכיתה. מ־12⁰⁰ עד 14⁰⁰, תלמידיי היו לוקחים את תיקיהם על גבם, כדי לפנות מקום לסועדים. אלה קבלו ארוחת חינם כי היו עניים. האחרים הלכו לביתם לאכול וחזרו אחרי הארוחה ללמוד בבי״ס. שפת האם הייתה הערבית המקומית. המורים היו צריכים ללמד גם את השפה הצרפתית: הדיבור, וכמובן קרוא וכתוב. היו מקרים של פיגור שכלי בגלל ריבוי הנישואין בתוך המשפחה. אבל, הייתה משמעת טובה מאוד. התלמידים רחשו כבוד רב למורים. הורים תמכו במורה. בימים ההם, כשילדים ראו מורה ברחוב, הם התרחקו שלא יבחין בהם.

  E.N.I.O סגר את שעריו משנת 1939 עד 1948. כך שבתקופה זו, רוב המורים שלימדו בבתי״ס היו מקומיים או מהסביבה ולא מוסמכים. כדי לקבל הסמכה, היו צריכים לסיים כתה ח׳ ולקבל תעודת ה־Brevet – תעודת סיום. דרך אגב, חשיבותה פחתה עם השנים ובכלל נעלמה.

בשנים האחרונות, בצרפת, היא חזרה להיות הכרחית. בלעדיה, אי אפשר לעבור לכיתה ט'. המורים הנ״ל למדו פדגוגיה עם המפקחים. אח״כ, הם עברו מבחן בכתב. ואם הצליחו עברו את החלק השני של הכרתם בכיתתם. שם, המפקח היה בא בהפתעה. גם המנהל היה מופתע. המפקח היה נשאר חצי יום בכיתה. הוא בדק את כל המחברות, של התלמידים, של המורה. מספרים שהיה מפקח אחד שבדק גם את השק של המורה ושהוא מצא בין היתר…פד! בסוף הביקור, היה יושב עם המורה ומוסר את הערכתו וגם את הערותיו, ונותן ציון. בעקבות ביקור המפקח, המורה היה עולה בדרגה ומינואר של אותה שנה, או מיולי, המשכורת הייתה עולה בסכום נכבד. 6 דרגות או שלבים היו.

מתחילים בדרגה 6 לאחר ההסמכה, וכל 3 שנים, ביקור חוזר של מפקח לשם העברת המורה לדרגה 5 וכוי… רק לאחר מכן, יכול היה המורה לקבל מינוי של מנהל. ואם נחזור להסמכה, המפקח היה בא לביקור בכיתה , מלווה במנהל ביה׳׳ס, מנהל זר, מורה זרה מחנכת כיתה דומה. הם שוחחו על נושאים שונים ורחוקים מביה״ס, אבל גם צפו, שמעו מה שנעשה בכיתה. לאחר 3 שעות, בסוף לימודי הבוקר , המפקח ישב עם המורה: מחמאות, הערכות ומבחן בע׳׳פ: היסטוריה וידיעת הארץ (עד 1956-של צרפת). הוא מסר לה לעיון מחברת שהביא מבי״ס כלשהו; לפי הכתוב, הייתה צריכה לנחש לאיזו כיתה מיועדות העבודות שבה. צריך להוסיף שלכל מקצוע הייתה מחברת. חוץ מזה, הייתה מחברת ללימודים של היום, ומחברת לשיעורי בית ומחברת: ״מחברת הכיתה״ שבה כתבו הילדים לפי תורם. שום פרט לא נעלם מעיני המפקח. בואזאן, פעל בי׳׳ס דתי ברובע היהודי: חצי יום צרפתית + חשבון, חצי יום קודש, תלמידים עברו לביה״ס בכיתה ה׳ והיו מעולים.

לא היה בי״ס תיכון. הורים שיכלו להרשות לעצמם, שלחו את ילדיהם לערים הקרובות ביותר, לגור אצל קרוב משפחה, או אצל משפחה זרה תמורת תשלום. הייתה גם־כן אפשרות לשלוח אותם לסמינר לעברית בקזבלנקה או לבי״ס מקצועי O.R.T בלי כסף אבל עם חוזה: ללמד עברית או מקצוע בערים אחרות.

בי״ס בואזאן פעל כראוי. במרוקו, כמו בצרפת, כשפנו למנהל ולמורים הקדימו ״מר״ ו״גברת״ לשם המשפחה.

בית הקברות ״אגן״ נמצא כ־7 ק״מ מחוץ לעיר. שם קבור רבי ״עמרם בן דיואן״ (ז״ל). אין קבר, יודעים רק שהוא בקרבת מקום לעץ עתיק יומין. היו באים לכאן ממרחבי מרוקו. שפע נרות דולקים נזרקו למקום. הלהבה הלכה והתרוממה והעץ לא אֻכַּל. נסים רבים קרו שם. אילמים דברו, נכים עמדו על רגליהם, עקרות התפללו ובאותה שנה ילדו!

ומה להגיד על יהודי ואזן? רובם עניים, בעלי מלאכה, אבל אצילים, צנועים מכניסי אורחים כמו א״א עליו השלום; כולם רצו שילדיהם ימשיכו את לימודיהם ולשלוח אותם לסמינרים, ל  O.R.Tוכוי… תושבי ואזן נסעו לארצות אחרות. רובם עלו ארצה וכולם הצליחו בכל מקום כי הם חרוצים ושאפתנים.

נשארתי בקשרים טובים עם משפחת לוי עד היום. סימי גרה באשדוד. איננו מתראות הרבה בשנים האחרונות, אבל הטלפון כאן. ובאירועים מיוחדים, אנחנו נפגשות ומפטפטות כבעבר. אני פוגשת חברים דאז והשמחה הדדית. רפי בוטבול זיהה אותי כשראה אותי בפעם הראשונה: ״היית המורה שלי בואזאן!״ לא זכרתיו. בשובי הביתה, חיפשתי תמונות מחזור של אותה שנה. מיד זיהיתי אותו.

שנתי הראשונה בהוראה הייתה בואזאן, זאת הייתה השנה הטובה ביותר ב־18 שנות עבודה במרוקו: שנתיים ברבט הבירה (איזה הבדל! יהודיה היו קרים ולא מכניסי אורחים. בבי״ס היו יחסי ידידות, אבל מחוצה לו, כל אחד דאג לעצמו ולמשפחתו. ידעו שאני בודדה ואף אחד לא הזמין אותי לטיול אפילו). שבתי לפז ושם חידשתי את הקשרים עם החברות. היינו פעילות מאוד. עשינו הכל ביחד. היו לנו חיים עשירים ופעילים.

את ואזאן ואת תושביה ובמיוחד את משפחת לוי, לא אשכח לעולם.