ברית מס 28 ההומור של יהודי מרוקו


ברית מס 28 ההומור של יהודי מרוקו

ברית מספר 28

 

ברית מס 28

ההומור של יהודי מרוקו

כתב העת של יהודי מרוקו

עריכה אשר כנפו

אני שמחים להציג בפניכם את הגיליון העשרים ושמונה של ברית. הגיליון הקודם עסק בעיר מראכש וזה שלפניו בעיר דבדו. למרות שכוונתנו היא להמשיך ולפרסם גיליונות המתייחסים בכל פעם לעיר אחרת או לאזור אחר, הפעם, הגיליון הזה הוא כללי. ותוכלו למצוא בו מאמרים ומחקרים על אזורים שונים במרוקו.

אבל יש לציין כי בין ברית 27 שהופיע בפסח תשס״ז לבין ברית 28 המונח בפניכם, יצאו לאור שני גיליונות מיוחדים. האחד, הוקדש לזיכרונותיו של מור אבי, רבי שלמה־חי כנאפו זצ״ל, על חיי היהודים במרוקו בכלל ובמוגדור בפרט. הוא נקרא בחלקו העברי: "כסף חי" ובחלקו הצרפתי La vie juive a Mogador ..

ספר זה זכה להצלחה גדולה ולמעשה 'נחטף' על ידי כל מעריצי זכרה של עיר זו. הביקוש רב ואנו מתכננים הוצאה שנייה של ה " ברית, המיוחד הזה. ברית מיוחד אחר שיצא אף הוא השנה הוא ברית שהוקדש כולו לחוקר היהדות הגדול מצרפת, דייר רישרד איון ז״ל שהיה חבר מערכת שלנו. הספר נקרא:  Une vie d'historien, hommage a Richard Ayoun

יש עדין בידינו גיליונות של הספר הנ״ל וקוראים המעוניינים בו יכולים לפנות אלינו.

גו עמאר שיר

מה בגיליון זה? מאמר על המוסר בכתבי רבי חיים בן עטר,גילויים חדשים על העיר אלקצר- אלכביר, השוואה בין היום וביל הלילה בקצידה מאת רבי רפאל משה אלבז זצ״ל, מאמר על הכלכלה בעיני ר' אברהם פריצול. אנו מארחים לראשונה את צמרת-רבקה אביבי הכותבת על רבי יוסף חיים הכהן שבא ממוגדור לירושלים והיה לאחד מגדולי רבניה. כמו כן, נתוודע לרבני מרוקו שבאו לירושלים או הלכו ממנה כמו הרב ציון אוחנה ורבי מרדכי אלמשעאלי.זצ"ל. נחכים בעזרת אפי ברק על טוב ורע במקרא ונקרא על ספרה החשוב של אורנא בזיז על אסון אגדיר, נפרד מדמויות חשובות ביהדות מרוקו סם אביטל זכרונו לברכה שפעל רבות במרוקו ובישראל למען יהדות מרוקו, אחי היקר, דוד כנפו זכרונו לברכה שהיה מראשי וממקימי תנועת עודד ומבכירי משרד הרווחה והעבודה ואשר מילא בו תפקידים מרכזיים וכמובן(בחלק הצרפתי) מדמותו הבלתי נשכחת של הזמר-פייטן ז'ו יוסף עמר ז״ל. עוד תמצאו מאמר על פגישותיו של ג'ו גולן עם מוחמד החמישי מלך מרוקו. גם הפעם לא ייעדר מקומה של השירה, עם שירים של חוה נתן, שירה אוחיון, פנינה אליאני-שורוק וגאולה צרויה.

לקראת צאת שני ספרים על ההומור במרוקו נביא כאן מאמר על ההומור של יהודי מרוקו ולו הקדשנו הפעם את שער הגיליון שצוייר במיומנות רבה על ידי חי כנפו. בצד הצרפתי המורחב של הגיליון הזה נביא מאמרים על הרבנים חביב טולדנו ורבי מאיר בר- ששת, על יהודי טוניסיה ועל היהודים היברנרים' במרוקו על הרופא היהודי המפורסם דייר ליאון בן-זקן, על מונדיאליזציה ותנודות אוכלוסיות. נכיר לראשונה יוצר חשוב של יהדות מראכש היושב בצרפת מר יוסף דדיה, נקרא על ג'ו יוסף עמר זכרונו לברכה ונקנח גם כאן בדברי הומור שיביא לנו דוד בן שושן, בסיפור יפה ובשירים נהדרים. אני מאחל לכם קריאה מהנה

 אשר כנפו העורך

ברית מס 28 ההומור של יהודי מרוקו

 

ההומור של יהודי מרוקו

כתב העת של יהודי מרוקוברית מספר 28

עריכה אשר כנפו

המוסר בכתבי רבי חיים בן עטר

הגיגיו החשובים של רבי חיים בן עטר (להלן רחב״ע), בתחום המוסר נדונים, בעיקר, בשני חיבוריו הפרשניים למקרא. א). "אור החיים (אוה״ח להלן) – פירוש על התורה, וארשה תרכ״ב. ב). "ראשון לציון"- פירוש לספר משלי, ירושלים תרע״ה. אין כאן, אפוא תורת מוסר ערוכה וסדורה בחיבור מיוחד ושיטתי, כדוגמת חיבורי מוסר קלאסיים מסוגם של "חובות הלבבות" לר' בחיי, או "ראשית חכמה" לר' אליהו די וידאש ואחרים, אלא היא שזורה בהקשרים פרשניים שונים. כצפוי, פרשנות מסוג זה טומנת בחובה, לעתים, קושי לגבי ההבחנה, לא רק בין צו מוסרי לצו הלכתי על פי תפיסתו של הפרשן, אלא אף בין מה שמוגדר אצלו כמוסר מטרונומי, שתועלתו בצידו, לבין מוסר אוטונומי המתבטא בפרישות ובסגפנות כאמצעי לשלמות דתית. אף על פי כן יש שהמחבר חש צורך להעמיד את הקורא על ההבחנה שבין מוסר להלכה, כפי שנראה בדוגמאות הבאות.

על הפסוקים הראשונים בספר משלי הוא מעיר, כי השימוש בשמות הפועל:"לדעת" "להבין" (משלי א ב) מלמדים, שאין כוונת הספר לקבוע הלכה, משום שקביעת הלכה מחייבת לנסח את הדברים בציווי: "דע, "הבן",וגוי: "כי אם הוא מצווה לאדם היל״ל (היה לו לומר) דע חכמה ומוסר והבן וגוי, ובכן בכל הכתובים מדוע אמר לשון זה לדעת להבין".1 מכאן, לדעתו, שכוונת הספר היא, להציב ערכים יסודיים המעצבים את אופיו של האדם, למשל החוכמה היא מעין השכלה יסודית המחלצת מסכלות, ומטפחת תודעה מוסרית: "כי האדם צריך שידע מתחילה החכמה שלא יהיה כסיל… אחר שתהיה לו החכמה אז מצד החכמה יהיה המוסר".

אכן, אין מדובר כאן בחקירה עיונית, או במוסר סגפני שעליו נדון בהמשך, אלא, בחוכמת חיים ובמוסר תועלתני: "פירוש המוסר היא התבוננות בשכל לדבר הראוי לו ולשאינו ראוי וזה אינו דבר מגונה", דהיינו, המוסר התועלתני הוא בבחינת – "הכרח בל יגונה". משום שהוא כפוי על ידי גורמים חיצוניים. כאן ראוי להעיר, שדעת המחבר משקפת נכונה את מגמתו של ספר משלינביא כאן דוגמאות אחדות, שבהן ניתן גילוי למוסר ההטרונומי בעל התועלת.

בפירושו לבראשית מז כט הוא מעיר, שבקשת יעקב למצוא חן בעיני יוסף רומזת על חובת יוסף לזון אותו, כחובת כל בן לזון את אביו, אבל העובדה, שיוסף כלכל ,לא רק את אביו, אלא גם את כל בני משפחתו, יסודה בנורמה חברתית: "וחרפה היא לו להטיל אביו ואחיו על הזולת ולראת' (ולראותם) חסרי לחם ומזון", אין זה, אפוא, מוסר אוטונומי שיסודו בצו המצפון, אלא מוסר שיסודו בלחץ חברתי.

כשיתרו שמע מפי בנותיו את הסיפור על האיש שהטיב עמן, הוא נזף בהן על כך שלא הזמינוהו לסעוד בביתן (שמות ב יח-כ), ולדעת המחבר, יתרו הוקיע את התנהגות בנותיו כבלתי מוסריות: "שמקפיד על זמן שעזבוהו… וטעמו כי אינו מהמוסר שיעשה עמהן איש נכרי חסד ויבואו ויניחוהו לעמוד בחוץ."' מובן מאליו שמדובר כאן בנימוס מקובל, ולא במוסר במובן פילוסופי.

המחבר מוצא בשאלת יוסף לשרי המשקים והאופים (בראשית מ ז) טעם לפגם, לכאורה, אם נשפוט לפי גינוני מלכות:"כי אין זה מהלכות דרך ארץ לבקש לדעת מחשבות הגדולים". אך כיון שיוסף היה חדור תודעה על ביטול הפער בין המעמדות בבית כלא, לכן הוא לא חש צורך לנהוג לפי נימוסי חצר: "לצד שהם אתו במשמר כל הפנים שווין… ולצד זה לא חש לגדולתם." זוהי דוגמה מובהקת למוסר הטרונומי, שהרי המצפון מחייב לגלות רגישות כלפי מעמדם של השרים, אף אם ירדו מגדולתם; כדוגמת הלל שגילה רגישות רבה לגבי עני בן טובים, אף שכללי הנימוס אינם מחייבים אותו לכך.

די בדוגמאות הללו, כדי להראות שהמחבר מבחין בין מוסר הטרונומי שיסודו בכבוד ויוקרה בהתאם לאמרה "noblesse oblige" = (האצילות מחייבת), או בתועלת חומרית, ושעליו הוא אומר: "כי אינו דבר מגונה", לבין מוסר אסקטי משולל תועלת שיסודו בצו פנימי, ותובע מן האדם לדכא כליל את נטיותיו הטבעיות, לטפח ענווה תוך דיכוי הגאווה, אהבה תוך דיכוי רגש השנאה, איפוק במקום מתן פורקן. מובן שמדובר כאן על תהליך הכרוך במאבק נפשי רצוף. נדון כאן רק בנושאים אחדים הבולטים ביותר בכתבי רחב״ע.

ברית מס 28 ההומור של יהודי מרוקו

המוסר בכתבי רבי חיים בן עטר

א. השנאהברית מספר 28

השנאה היא אחת הנטיות הטבעיות בנפש האדם, בין אם היא סמויה, בין אם היא גלויה. הסמויה היא זו שקיננה בלב האחים ליוסף עוד לפני סיפור החלומות. בעטייה של שנאה טרומית וסמויה זו, הם גילו אטימות כלפי יוסף שסיפר לתומו את חלומותיו, לא מתוך רגש של התנשאות, כפי שהבינו, אלא על מנת לזכות מצידם למשפט הוגן: "ויוסף חשב שבספרו חלומותיו להם ידונו בעצמן כי לבו שלם עמהם כמשפט האחים האהובים, ולצד שקדמה שנאה… בלבם והיו דנים הכל להשתוררות עליהם".מכאן ואילך החלו האחים להתייחם ליוסף בשנאה גלויה המתבטאת במעשים. הוי אומר, ששנאה סמויה מולידה בסופו של דבר שנאה גלויה.

שנאה סמויה מתבטאת גם בהתעלמות מקיומו של הזולת. זוהי, לדעת המחבר, משמעות הכתוב: "לא תשנא אחיך בלבבך" (ויקרא יט יז): "שלא יאמר אדם שאינו קרוי שנאה אלא … לבקש רעתו ולחפוץ בכליונו (של הזולת) אבל הרחקה בלב אינה קרויה שנאה לזה נתחכם הכתוב לסמוך לא תשנא אחיך בלבבך". גם יחם של ביטול כלפי הצלחתו של הזולת היא שנאה סמויה: "שהלא תראה איש שונא לרעהו יקוץ בהגדת שבחיו וטובו ויחדל מדעת מצבו הטוב".'׳ היוצא מזה הוא, שכל רגש שאינו אהבה הוא שנאה, שהרי גם נקיטת עמדה של אדישות כלפי הזולת יש בה משום שנאה סמויה. במילים אחרות, כדי לדחוק את השנאה, צריך לטפח אהבה.

ג. הענווה

על דברים א א הוא מעיר, כי שמות המקומות הנזכרים בכתוב הם משל למידות המוסר, למשל השם מדבר רומז למידת הענווה, לפי האמרה התלמודית: "לעולם ישים אדם את עצמו כמדבר",1 חניית בני ישראל במדבר לשם קבלת התורה רומזת על הקשר שבין הענווה לתורה, המחבר קובע שהזכות לקבלת התורה הייתה מותנית בשלושה דברים, אחד מהם הוא הענווה: "ועניין ב' הוא השפלות והענווה כי אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמשפיל עצמו וגו׳". היחס שבין הענווה ללימוד תורה הוא כיחס שבין אמצעי למטרה. הרעיון הזה גלום, לדעת המחבר בהיגד: "עקב תשמעון" (דברים יז יב). המילה "עקב" רומזת לענווה, והפועל "תשמעון" מתפרש כהישג בלימוד תורה: שיהיה אדם הולך… בענווה ושפלות ואז ישכיל… שבאמצעות שאדם משים עצמו כעקבים יתגלו לו ויבין סתרי תורה". ברם, הענווה אינה נובעת מתחושת התבטלות, אלא,:"ענווה בדרך הנאות ולא בדרך הפחיתות הנמאס". ענווה שמקורה בתסביך נחיתות מונעת מן האדם למלא את ייעודו הרוחני בחינוך, כשמדובר באיש הרוח, כי הוא עלול למצוא צידוק בענווה מסוג זה להשתמטותו מן המשימה של מוכיח בשער:"ויאמר מי אני ומי ביתי להוכיח אנשים גדולים…ולא ישתמש בענווה בעניין זה"

כיוצא בזה, הענווה מתוך רגש התבטלות, לדעת המחבר, טמונה בה התחסדות המצדיקה רפיון בשעת מבחן. למשל, כשאדם נתבע לנהוג על פי הכלל:"ייהרג ואל יעבור", עלול למצוא צידוק מוסרי תוך הצטנעות שאינו ראוי לקדש שם שמים ברבים. על מצטנע כזה, שנראה למחבר כמתחכם, נאמר:"אל תהי חכם בעיניך"(משלי ג ז). הוא מביא דוגמה לעניין זה מן המסופר בתלמוד על ר׳ אבא שבחר במוות במקום לבצע עבירה, אף שאין בה משום חלול השם, ובכך הוא קידש את השם:"ואפילו יבוא לידו כאותו מעשה דר' אבא שצריך ליהרג ואל יעבור שלא יחשוב עצמו חכם לדבר זה"

ברית מס 28 ההומור של יהודי מרוקו

המוסר בכתבי רבי חיים בן עטר

ג' הפרישותברית מספר 28

נושא זה זוכה לדיון רחב יותר בכתבי רחב״ע, וכאן ראוי להעיר, שבדיון רחב זה אין זכר לפרישות החברתית שמקורה בחיבור "חובות הלבבות", ובחבורים מאוחרים יותר. המחבר סבור, שהדרך המובילה לפרישות כרוכה בטיפוח תודעה בדבר פחיתותן של הנטיות הטבעיות, תוך הבנת היחס שבין הרוח לחומר כיחס שבין עיקר לטפל. מכאן ואילך האדם אמור להבין, שצורכי הגוף היצוק מחומר נועדו להסב הנאה לגוף בלבד כאובייקט טפל:"בהבט ובהתבונן אדם בכל הנאות העולם הזה הנרגשות … המאכל והמשתה אין העריבות של אותו דבר צודק מצד עצמו אלא מצד הגוף אשר הוא כלי ריקם"

פחיתותן של התאוות הגשמיות ברורה לנוכח העובדה שעם סיפוקן חולפות כהנאה רגעית. כך, למשל, התשוקה למטעם כלשהו חולפת מייד לאחר שבאה על סיפוקה. ואותו מטעם, לא זו בלבד שאינו מגרה עוד, אלא אף מעורר בחילה: "כאשר יהיה האדם שבע לא מלבד(יש לגרוס "בלבד") שלא יקח עריבות למאכל ההוא אשר נכספה וגם כלתה נפשו אליו באותה שעה עצמה קודם שמילא כרסו אלא שמואס בו". תודעה מוסרית זו היא המקרבת את האדם לפרישות המוגדרת בפי המחבר "כעבודת קודש ערבה ונעימה"

סיפוק צורכי הגוף יותר משנחוץ לקיומו הוא בבחינת ריבית האסורה. זוהי, לדעתו, משמעות הכתוב: "ובמרבית לא תתן אכלך" (ויקרא כה לז). המילה "מרבית" גזורה משורש רבה ומתפרשת גם כריבוי וגס כריבית. הנאה גשמית מופרזת מאפילה על אורותיו הרוחניים של האדם: "כשאדם הולך אחר גרונו ויטה גבול התאווה שבו למותרות בזה יחשיך אור הנפש". הגוף והנפש צרים זה לזה: "כשזה קם זה נופל" לפיכך אדם החותר לקראת שלמות מוסרית נתבע להדיר את עצמו, לא רק מן האסור, אלא גם מן המותר, לפי העיקרון הידוע: "קדש עצמך במותר לך" (יבמות מ ע״א). דהיינו, דיכוי מאוויי הגוף ככל שניתן: "להרחיק ממנו כל אשר תאווה נפשו(הכוונה לנפש הבהמית) אפילו דברים שאין בהם איסור"

בדיונו של רחב״ע בתורת הנפש הוא נוקט, לעתים, עמדה השוללת את הגוף. נתייחס כאן למקום אחד בלבד שבו הוא מכנה את הגוף בשם "שקע ארורות", על פי המילה "שקערורות" (ויקרא יד לז). משמעות הכינוי היא, בתוך הגוף שקוע יצה״ר. בהמשך הוא מפרש אלגורית את שמות התואר "ירקרקות", "אדמדמות", שבכתוב הנ״ל, כפתויי החיים שאליהם נוטה הגוף, ולבסוף הוא חותם את פירושו ברעיון, שהגוף הוא בית נגוע הטעון הריסה ותיקון. עיקרו של דבר, המוסר הסגפני מתבטא בשעבוד נטיות הגוף לשם חיזוק הנשמה: "כל מחשבותיו ויגיעותיו וטרחו בעוה״ז ואפילו מאכלו ומשקהו אינו אלא בשביל הנשמה… להגדיל הרוחניות".אך, כאמור, דיון זה שייך לתורת הנפש שאין זו מסגרתה.

אחת הנטיות הטבעיות של האדם היא התאווה המינית, שמהחבר מתייחם אליה כמכשול גדול בתהליך הפרישות, ודיכויה הוא מעבר ליכולתו של כל אדם, למעט יחידי סגולה המסוגלים לכך: "איך יכול אנוש טבעי למשול בתאוותו… דבר זה מושלל מהדעת… אלא לאנשים אשר יכולין לעמוד ויש כח ברצוני (ברצונם) לשלול החפץ בזה". שני דברים, לדעתו, עשויים לסייע לאדם לדכא את התשוקה המינית. א) הרחקת ראייתו מן המין היפה. ב) הימנעות מהרהורים, ('פנטזיות', בעגה של ימינו): "מרחק הרגש ראות העין ומרחק בחי׳ (בחינת) החושב". תפיסה פסיכולוגית זו ידועה ממקורות קדומים, ואין בה משום חידוש.

אמנם, התשוקה המינית כנטייה טבעית אינה ניתנת לכיבוש, כי "כפי הטבע אין אדם שליט ברוחו למנוע מעצמו חשק המכריחו", אולם, לרשות האדם מישראל, שזכה לאפוטרופסות אלוהית, עומדת עוד דרך אחרת, והיא "השגת האלוהות" והתדבקות בה; ובכוחה של דביקות זו הוא יגבר על נטייתו הטבעית: "משא"כ (מה שאין כן) אתם בני ישראל לצד היותי ה׳ אלהיכם והיא השגת האלוהות בכח האלהי ינוצח כח הטבעי כשיסכים איש מישראל להתדבק בה׳ אלה' ישלוט בטבעו".

בהמשך הוא מאשש את דעתו בנוסחה פסיכולוגית הקובעת את הרצון במוח, בניגוד לחשק שמקורו בלב. לפיכך כיבוש התשוקה המינית תלויה ברצון, או ליתר דיוק במוח: "ודיכול הרצון התלוי במוח למנוע החפץ… הגם שיחמוד". פירושו של דבר, שפעילות שכלית משחררת את האדם (מישראל) מייצר התאווה. המחבר הולך כאן בעקבות רמב״ם הקובע, כי העיון משחרר את האדם ממאבק היצר. ראוי להעיר, שהנימה הלאומנית המסתמנת כאן בדברי המחבר, יסודה בכתוב המתפרש(ויקרא יח א-ה).

הפרישות מחייבת להדחיק את להט התשוקה גם בזיווג המותר מן ההלכה, משום שהאדם עלול למצוא היתר לארוטיקה בזיווג שנחשב למצווה, וזיווג ארוטי הוא בבחינת ניצחון החפץ על הרצון, וליתר דיוק ניצחון הרגש על השכל. על האדם, אפוא. לנהוג בשעת התייחדות עם אשתו כאילו הוא מקיים מצווה מסוג המצוות שאינן כרוכות בריגושים: "אלא יעשה הדבר בקדושה ובטהרה כמו שמתעטף בציצית… וימאס בדעתו חפץ הבא מעצמו". באחד מפירושים הארוכים הוא מציין שלוש דרגות בניאוף. א) ניאוף-פשוטו כמשמעו, כלומר, זנות. ב) זרע לבטלה, או קרי לילה. ג) משגל כשר, לפי ההלכה, אך מלווה בלהט התשוקה: "שמתחמם האדם וקשתו ננער באמצעות מחשבות זרות". הוי אומר, שארוטיקה בזיווג הכשר, דינו כדין נואף.

בשני מקומות הוא קובע, שעיצוב אופיו של הנולד מושפע מהתנהגות ההורים בשעת התשמיש, וכצפוי מודגשת בעיקר התנהגות הגבר. במקום הראשון כשהוא עומד על חטאו של ראובן עם בלהה (בראשית מט ד). זהו מאמר ארוך ומפותל תוך הסתמכות על מקורות רבים. כאן נסתפק בנוסח דבריו הנוגעים לענייננו: "וזה לך עיקר גדול כי המזריעים הם הבונים לנפש הנולד ואם תזרע בנקיון וטוהר קדיש משמייא נחית (הנולד יורד קדוש מן השמים), ואם תולד בו כל שהוא מחלק הרע דרך שם תכנס בחינת הרע". כאן אינו מבהיר את משמעות הרע, משום כך עלינו לפנות למקום הבא, שבו הדברים ברורים יותר.

בפירושו לכתוב "אשה כי תזריע" (ויקרא יב ב) הוא מנסה להסביר את השימוש בפועל "תזריע" במקום הפועל "תלד". נביא שוב את נוסח דבריו כאן: "כי כפי הכוונה אשר יכוון המזריע ימשיך לזרע הנפש אם יחשוב מחשבות רעות ומזוהמות ימשיך לטפה נפש טמאה ואם יחשוב בטהרה ימשיך נפש קדושה" קרוב לודאי, שבצירוף "מחשבות רעות ומזוהמות" הוא מתכוון לריגושים בשעת התשמיש.

נחתום סעיף זה בהתנזרות משיחות חולין. דבריו הקצרים של המחבר בעניין זה מתייחסים ללימוד תורה ־ נושא שעליו הוא מרחיב את הדיון, ובין היתר הוא מעיר, שהעיסוק בתורה מחייב להימנע משיחות על דברים בטלים. הטעם לכך הוא, שהפה הוא כלי שרת בלימוד תורה, לפיכך דינו כדין כלי קודש, שאין לחללו בדברי חולין: "כי פה של לומדי תורה דינו ככלי שרת אשר ישרתו בם בקודש… ולזה אסור לדבר בו אפילו דברי חול"  מילת הריבוי "אפילו" באה לשלול, כדבר מובן מאליו, שיח בתחומים בלתי מוסריים, כגון רכילות וכדי…

לחיזוק הרעיון הוא משתמש בהסבר אטימולוגי לגבי השמות "פֻוָה","פוני"־ משפחה משבט יששכר (במדבר כו כג), וכידוע בני יששכר מוחזקים במסורת כיושבי אוהלה של תורה. השם פוה בנוי מהמילה־פה ומהאות ו' שהיא אחד משמות ספירת תפארת ־ מקורה של תורה שבכתב. משמעות השם "פוה, היא, אם כן, פה לומד תורה. השם "פוני" משמעותו לפנות. ההסבר המתקבל מכל הפירוש האטימולוגי הזה הוא, הפה הלומד תורה, יש לפנותו משיחות חולין. התפיסה העולה מכל הדברים האלה היא, בעצם, פרישות הדיבור הידועה מכתבי מוסר אחרים.

ברית מס 28 ההומור של יהודי מרוקו-המוסר בכתבי רבי חיים בן עטר

ברית מס 28

ההומור של יהודי מרוקוברית מספר 28

כתב העת של יהודי מרוקו

עריכה אשר כנפו

די. יראה ואהבה

הדיון הרחב על הנושא הזה במקורות ובמחקרים הוא מן המפורסמות שאינן טעונות ראיה, לכן, הצורך להתייחס למקורות הרבים ולספרות המחקרית הענפה העוסקים בו אינו מתבקש כאן. המשימה במאמר זה היא אך ורק לעמוד על תפיסתו של רחב״ע, תוך בדיקת השפעה של מקור זה, או אחר, על משנתו בנושא זה.

בעקבות דברי הזוהר הוא עורך הבחנה בין יראת העונש ליראת הרוממות. הראשונה מסומלת בשם אלוהים כספירת הדין, והשנייה מסומלת בשם "שמים" המשקף את הבריאה. מכאן, שהתבוננות במעשה הבריאה מעורר התפעלות לנוכח גדולתו של האל, ומהתפעלות זו מתחוללת באדם יראת הרוממות: "כי יראת הרוממות תכנס בלב משכיל בהביטו בהתבוננות במעשה שמים וארץ מה גדלו… תתלהב הנפש וירא מגדולתו". אם כן, יראת הרוממות נובעת מקונטמפלציה שכלית, ובכך היא עולה על יראת העונש, כפי שנראה מדבריו: "וזו יראה פנימית ומעלי(ומעולה) מן האי(הראשונה)". אף על פי כן, אין המחבר אומר דבר בגנותה של יראת העונש.

יראת העונש, לדעתו, היא אמצעי להשלטת חוק וסדר, שהרי מקורה בדין, לפיכך המנהיגים אוחזים בה כדי לאכוף את החוק. הראיה לכך היא עצת יתרו למשה לבחור במנהיגים יראי אלוהים, המשתמשים ביראת העונש שמקורה בדין: "ודקדק לומר יראי אלהים שצריכין להיות יראים יראת העונש" מדבריו כאן עולה, שיש היבט חיובי ביראת העונש, ואמנם במקום אחר הוא טוען בפירוש, שיראת העונש היא בחזקת מצווה מן התורה לכל אדם מישראל, משום שמחמת אימת הדין שלאחר המוות מתרחקים מן החטא: "ואמר ויראת מאלהיך זו יראת עונש יום הדין".

לבד מהערות בודדות אלו על ההבחנה בין יראת העונש ליראת הרוממות, אין הנושא הזה עולה עוד בכתבי רחב״ע. הדיון נסב יותר על היחס בין יראה לאהבה, תוך הפלגה בשבח האהבה, ויש להניח, שכוונתו ליראת העונש. באופן כללי הוא מחזיק בדעת הראשונים, שהעובד מאהבה, שכרו כפול מזה העובד מיראה: "כי שכר המקיים תורת ה' ומצוותיו מיראה הוא מחצה מהעושה מאהבה"

ברם, העובד מאהבה בלבד, לדעתו, עלול להקל ראש בחטא מתוך מחשבה שהבורא יתייחס אליו בסלחנות בשל הקרבה ביניהם: "כי יאמר שמצד קורבתו לבורא וחביבותו לא יקפיד עליו". חשש למחשבה זו אצל העובד מאהבה בלבד מוצא את חיזוקו במקובל בקרב ידידים המתייחסים זה לזה בסלחנות: "כמנהג וסדר הרגיל בין הנבראים", או כאב המפנק את בנו, אף אם התנהגותו אינה ראויה: "כדרך האב עם בנו המגעגעו והמשעשעו". אפילו משה רבנו נכשל במחשבה זו, כי בשל קרבתו לאל זחה עליו דעתו לדחות את השליחות שהוטלה עליו, ולעתים אף הטיח דברים כלפי מעלה, כגון: "למה הרעות", "והצל לא הצלת את עמך" (שמות ה כב- כג).

מפאת חשש זה, ראתה התורה צורך לכרוך יראה ואהבה בכתוב אחד, על מנת להורות, שאין די באחת מהן, אלא בשילוב שתיהן, והזיקה ביניהן היא כאותה זיקה שבין שתי המעמדות – "בית יעקב", ו״בית ישראל" כמרכיבים של האומה. השם "בית יעקב" הוא כינוי לפשוטי העם העובדים מיראה בלבד, והשם "בית ישראל" הוא כינוי לבני העלייה העובדים רק מאהבה. לכן התורה פונה לפשוטי העם בלשון אמירה ("כה תאמר לבית יעקב"){שמות יט ג} המביעה רוך ואהבה, כדי לרמוז להם שאין די ביראה, אלא יש לשאוף גם לאהבה. לעומת זאת היא פונה לבני העלייה בלשון קשה כגידים ("ותגיד לבני ישראל") {שם}, בנימה של איום ההולמת את היראה, להורות להם, שיש לצרף לאהבתם גם יראה. אמנם סימון היראה במעמד הנחות, כפי שמשתמע מן הדברים, מלמד על נחיתותה, אך חרף זאת היא בת לוויה חיונית, שבלעדיה אהבה צפויה להיכשל.

כיוצא בזה, הוא מוסיף, שאמנם היראה היא הישג גדול, אך ערכה פוחת יחסית לאהבה: "שבערך האהבה שהיא דבר המקווה תהיה היראה מלתא זוטרתא (דבר קטן)". לפי נוסח אחר, היראה היא מעין שער כניסה לאהבה, שבלעדיו אין להגיע אליה: "מן הנמנע שישיג המשיג בחינת אהבה עד שתקדים לו בחינת היראה בסוד זה השער לה' (תהילים קיח כ)". השם "שער" הוא כינוי כאן לספירת מלכות, יש לנו, אפוא, זיהוי היראה עם ספירת מלכות כתפיסת הזוהר.

המוסר בכתבי רבי חיים בן עטר-סוף המאמר

רבי חיים בן עטר קבר

אשר למהות האהבה הרי הוא נוטה להבהיר שלוש דרגות הידועות מן המציאות האנושית. במאמר אחד הוא חוזר על חלוקה זו בשלושה נוסחים. נתייחס כאן רק לנוסח אחד, שבו הוא קובע שלוש אמות מידה לאהבת הבורא: הרגש, הצורך והשיעור.

דוגמה לאהבה שמקורה ברגש היא התשוקה המינית שאינה ניתנת למידת האיפוק, שאדם נוקט בחשק למאכל ומשתה. עוצמתה של אהבה זו רבה במיוחד כשמדובר באישה יפה, ולאהבה כזו התכוון הכתוב: "ואהבת את ה' בכל לבבך"(דברים ו ה).

כי הלב הוא מקור הרגש. אלא שאהבה כזו אינה מתעוררת מעצמה, אלא רק כאשר האהובה מוכרת לאוהב. לכן התורה הוסיפה על הרגש (בכל לבבך), גם את הצורך(ובכל נפשך). נפש במובן קיבה. הצורך הוא, אפוא, הרעב והצמא המתעורר מעצמו, באשר אינו תלוי ברצון. פירושו של דבר, שאהבת האל צריכה להיות עזה כשל אהבת האישה, ומתעוררת מעצמה כדוגמת החשק למאכל ומשקה: "והוא אומרו בכל נפשך שמטבעו תהיה אהבת ה' כמאכל ומשקה".

אולם שתי הדרגות הללו הן מוגבלות. אהבת האישה ואהבת המזון חולפות מייד עם בואן על סיפוקן: "והנה שתי הדרגות אלו ישנם בגדר המצטער (יש לגרוס: "המשתער" מלשון שיעור=מוגבל) והתגדר שהמאכל אחרי אוכלו ואחרי שתו יחדל החפץ בו וכמו כן תאוות לבו אחר גמר מגשה דרך גבר בעלמה". לפיכך הוסיפה התורה: "ובכל מאודך" (שם) כשהמשמעות היא ללא שיעור, כדוגמת אהבת הממון שאין לה שיעור: "כי כשאהדם מגיע לקנות קניין עצום אז יתעצם חפצו לחפוץ בהוני הונות… יצו ה' באהבתו שלא תשתער ותוגבל".

קיצורו של עניין, אהבת האל ראויה להיות אהבה עזה כשלאהבת האישה, מתעוררת מאליה, ללא מקדמת חסד מצד הבורא, כדוגמת הרעב לאוכל המתעורר מעצמו, ללא גירויים חיצוניים כאלה המעוררים את האהבה לאישה. ואהבה ללא שיעור כאהבת הממון. אף שמדובר כאן בשלוש מידות של אהבה, כל אחת לעצמה, הרי לגבי האל הן חוברות יחד למידה אחת. לא בכל הדיון על האהבה נוקט המחבר המחשה מן הסוג הנ״ל, אלא הוא נוטה לנסח את דבריו בתיאורים ספוגי מיסטיקה. כך למשל, הוא מגדיר את אהבת האל כמעט בלשונו של "חבות הלבבות": "האהבה היא כלות הנפש ונטותה אל הבורא וזו היא דביקות הנפש לפני אור הנערב". זוהי אהבה לשמה, ללא לשם תכלית אחרת: "לא לצד שום פנייה אלא לעשות מצות ה"', ולא זו הלבד, אלא יש להכיר טובה לבורא שאהבתו מסבה תענוג רוחני לאוהב: "עלינו לשלם שכר לאלהינו ב״ה (ברוך הוא) המטעימנו עריבות נעימות מתיקות, אהבתו בלבנו"2 ואהבה היא האמצעי לדביקות: "על ידי האהבה אדם מתדבק בה"'. כפי שניתן להבין, תיאור האהבה כאן ספוג נימה אנתוסיאסטית. ניסוחים מסוג זה מלמדים על נטייתו של רחב״ע למיסטיקה,כפי שנראה במאמר הבא העוסק בדביקות.

בפירושו לבראשית ב הוא מתאר את היחס שבין האל ליקום כיחס שבין העיגול למרכזו, דהיינו, העיגול הוא הקוסמוס שבמרכזו אור האל, אך בעת ובעונה אחת גם מקיף אותו: "ומעתה אורו יתברך נמצא בהיקף העולם ובפנימיותו", וכשם שמרכז העיגול מצוי במרחק שווה אל כל חלקי העיגול בהתאם לחוקי הגיאומטריה, כך אור האל נמצא במרחק שווה אל כל העולם: "כי באמצעות אורו הנערב ומקנה אשר יסובב כדוריות העולם בהשוואה"… ונמצא העולם בתוך בוראו ואור הבורא בתוך כלי העולם וסובב עולמו".

האור המקיף מושך אליו את הנבראים כתוצאה של תשוקה לבורא המתחוללת בלבם, ומכוח המשיכה של הנבראים לאור המקיף, העולם עומד על קיומו התקין: "ובאמצעות התעצמות הנמשך מכל סביבות כדוריות העולם, נמצא העולם עומד וקיים".

המשיכה שעליה מדובר כאן אינה משיכת דברים כבדים מלמעלה אל מרכז הכובד, כמתואר בחוק הגרוויטציה, אלא משיכה ממרכז הכובד החוצה למעלה, דהיינו אל האור המקיף. כיוצא בו, אין משיכה זו פועלת על פי חוקי המכניקה אלא על פי המיסטיקה, המחוללת באדם תשוקה לרוחני המוחלט. אמנם התשוקה לבורא היא נחלת כל הנבראים: "כי כל אשר ברא ה' בעולמו יצר בו בחינת ההשכלה וההבחנה כפי בחינתו". אך היכולת האינטלקטואלית של האדם גדולה יותר: "כי בו נתרבית ההבחנה וההשכלה".

לכן, תשוקת האדם לבורא עזה יותר, כפי שנראה מן התיאור הבא: "יש לך לדעת שאין תשוקה בעורם ערבה וחביבה ונחמדה ונאהבת ונתאבת ומקרה לנבראים ובפרט הרוחני(כלומר לאדם) המכיר ויודע בחינת אור האלהית בהתדבקות באורו ית' (יתברך)". יש לתת את הדעת לשרשרת הפעלים האלה, שבהם מסתמן תיאור אנתוסיאסטי מובהק, והיא הנותנת שרחב״ע מגלה זיקה רבה למיסטיקה, כפי שצוין לעיל.

לסיכום ייאמר, כי משימת מאמר זה היא, כאמור, דיון בתורת המוסר של רחב״ע תוך הסתמכות על דבריו בעניין זה, ללא סטיות מיותרות. אולם חרף הדברים הרבים שהובאו מכתביו, אין כאן שום יומרה להתגדר במיצוי משנתו במלואה, ויש להניח, כי עשויים להימצא בכתביו עוד הגיגים בנושא שלא עלו, אם משום הימנעות מהרחבת היריעה יותר מן הצורך, ואם משום חמקותם מן העין, כפי שקורה במחקרים רבים.

הנקודה הראויה כאן לתשומת לב היא, שזיקתו של רחב״ע למקורות קודמים, כפי שראינו, אינה מבטלת כמה מחידושיו המקוריים, שמהם יצוינו רק שלושה: א) עמדתו הסובלנית כלפי המוסר התועלתני, שביסודו הוא חילוני. ב) ההכרה בתשוקה המינית כגורם טבעי שאינו בר כיבוש, אלא רק במגע רוחני עם האלוהות. אמנם גם חז״ל הורו: "אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש" (סוכה נב ע״ב), אך המגע הרוחני (השגת האלוהות) שאליו מתכוון רחב״ע יסודו בהתבוננות שכלית שהיא נחלת בני עלייה בלבד. מכאן שהוא נותן גושפנקא לסלחנות לגבי יצר המין כשמדובר בפשוטי העם. ג) ניסוחיו הרוויים מידה של התלהבות בנושא אהבה ודביקות.

הרב שמעון ועקנין- פיוט לכבוד רבי חיים בן עטר

מתוך חוברת ברית מספר 28 בעריכת מר אשר כנפו

רבי חיים בן עטר - פיוט

ברית 28-פרופסור אליעזר בשן מידע חדש על קהילת אלקסר – אלכביר

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

פרופסור אליעזר בשן

מידע חדש על קהילת אלקסק – אלכביר

בראשית

העיר אלקצאר [או אלקסר], המכונה בדרך כלל אלקסר אלכביר שפירושו המבצר הגדול, על שם ארמון גדול המצוי שם, נמצאת כ-35 ק"מ מזרחית מעיר החוף לאראש          לפי המסורת היא נוסדה במאה ה-12 על ידי אבו יוסוף יעקב אלמנצור משושלת המייחדים. תקופה מסוימת הייתה בידי פורטוגל.

קהילה יהודית הייתה בעיר כבר לפני גירוש ספרד. ב-1492 ניתנה הוראה על ידי הממשל להרוס את בתי הכנסת בערים פאס, אלקצר ותיטואן.

היו ממגורשי ספרד שהתיישבו במקום, ביניהם החכם ר' יהודה אבוהב, נכדו של ר' יצחק אבוהב. הוא הקים ישיבה בעיר.

התקנה של מגורשי קסטיליה בקשר לחלוקת הירושה משנת ש״ה(1545), נתקבלה בין שאר הקהילות גם בקהילת אלקצאר

גזירות במאה ה-17

לפי יומנו של ר' שאול בן דוד סירירו, לפני שנת ת"ג(1643), היו 'צרות רבות בכל סביבות פאס ואלקסאר ותיטואן מגודל המסים, ונסגרו בתי כנסיות וגזרו שלא יאספו ויתפללו במניין עשרה ובטלו לימוד תינוקות׳.

בספר גרמני שיצא לאור ב-1844 נאמר כי היו בעיר כ-5000 תושבים. כאן נערך הקרב באוגוסט 1578 הידוע בהיסטוריה בשם יקרב שלושת המלכים' בין סבסטיאן מלך פורטוגל לבין צבא מרוקו. צרפתי שנפל בשביים של הקורסארים המרוקאים בתחילת המאה ה-18 ושהה שם כשלושה חודשים כתב על החומות העתיקות המקיפות אותה. שמואל רומאנילי ממנטובה שבאיטליה שביקר במרוקו בשנים 1790-1787 מזכיר בספרו את היהודים בעיר אלקסר בין המקומות בצפונה של מרוקו בהם 'נמצאו רבים מזרע היהודים אשר נסו מארץ ספרדי.

בתחילת המאה ה-19 חיו בה 1360 יהודים. עיסוקם: בעלי מלאכה וחנוונים זעירים.

 בספרות הרבנית:

קהילת אלקצאר נזכרת בהקשר לשאלת חיובה להשתתף בתשורה למלך לאחר כיבושה של טנגייר מידי בריטניה.

ר' יעקב אבן צור (1753-1673) נשאל שאלה זו תחת הכותרת 'מציל עצמו בממון חבירו׳. הנושא דן בשאלה זו: היהודים נהגו לתת למלך מתנות בחגי היהודים והמוסלמים, וכן כאשר צבאו מנצח במלחמה או כובש עיר. אחרי שהמלך [אסמעיל הראשון 1672- 1727] כבש את טנגייר מידי הבריטים שהחזיקו בה בין השנים 1684-1662, הביאו מספר קהילות מתנות, ואחרות לא השתתפו.

"כשכבש המלך ירום הודו עיר טאנגיאר והיו קצת קהילות מובילות לו שי ותשורה דהיינו אנשי תיטואן ואנשי טאנגייר" ואילו יהודי שתי הקהילות שישוואן ואלקצאר 'העלימו עין ולא הובילו כלום׳. השאלה האם ניתן לחייבם להשתתף בהוצאות הקשורות במתנה שהקהילות נתנו למלך. והאם לחייב כל אדם באופן שווה או לפי הכנסותיו. החכם פסק כי כל אחד ישתתף לפי יכולתו, כלומר לפי ממונו כמו במקרים של עלילה על הקהל. בספרו של ר׳ יעקב בן מלכא, שפעל בערים פאס ותיטואן (נפטר אחרי 1771) נדון משפט בקשר לתביעה של יורשים לסחורה שהייתה בידי יאשר סיקסו בעיר לקצאר' ותפסם יהודי.

הסכמה על תשלום מם המוטל על סחר בשעווה

בשנת תקל״ז (1777) ענה ר' יוסף בן עיוש אלמאליח בנושא לקמן:

צעקת ונאקת שלמון אסאייג מתושבי אלקסר יע״א באה אלינו וגם ראינו את הלחץ שלחצו אותו בני קהלו שמסרו אותו ביד השר החדש המושל עליהם, כדי לענשו עונש הגוף ועונש ממון שהעלילו עליו בעדות שוא ודבר כזב בפני השר והערכאות שקילל במשיח ה', בנביא האמת והצדק משה רבנו עליו השלום. עד שתפסו השר במצור והוצרך לרצותו ברצי כסף בסך גדול כדי להתיר מאסרו… והייתה טענתם שעבר שלמון הנזכר על תקנתם והסכמתם, שהסכימו במעמד החכם הממונה שלהם שלא יקנה יהודי מאנשי עירם שעוה מהשווקים הסמוכים עד שיקנה בדמים העזר של השעוה מק״ק ומי שיעבור על הסכמתם, עליהם לקנסו ולענשו בגופו ובממונו, וחתמו על ההסכמה הזאת רוב בני עירם שהיו בעיר עם החכם שלהם…. ועל זה בא לפנינו הר׳ שלמון הנזכר ומתרעם למה יומת מה עשה שנשתנה ונתענה דינו יותר מכל האדם אשר על פני האדמה… סוף דבר הר״ש הנזכר פטור ומותר מכל אותם העונשים האמורים ואין לו דין מוסר כלל, ומה שהפסיד במסירתם אותו ביד השררה חייבים המוסרים לשלם לו מהיפה שבנכסיהם כל מה שהפסיד מחמת מסירתם עד סוף פרוטה אחרונה ביען שהם מוסרים גמורים, שנת תקל״ז יוסף אלמאליח.

יהודים גורשו מאלקסר על ידי הממשל ובשלב מסוים ניתנה להם רשות לחזור.

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

ממקור זה ניתן ללמוד שיהודים בקהילת אלקסר עסקו בסחר שעוה. וכי היתה הסכמה בקהילה כי אף אחד מאנשי הקהל לא יקנה שעוה עד שישלם את המס הקהילתי [הגאבילה] החל על סחר זה. העלילו על יהודי שעסק בסחר זה שהוא לא שילם את המס הנזכר, וכי קילל במשיח הי, ובגלל זה נאסר על ידי הממשל. כדי להיחלץ מהמאסר שילם במיטב כספו. האיש ערער בפני החכם ר' יוסף אלמאליח שכתב פסק דין לטובתו.

יהודים גורשו מאלקסר על ידי הממשל ובשלב מסוים ניתנה להם רשות לחזור. כיצד לחלק את התשלום.

ר' רפאל בירדוגו שפעל בעיר מכנאס (1822-1747) נשאל שאלה זו'מעיר לקצרי:

יחידים מקהל לקצר בראותם כי כל העם מקצה חפצים במי שישאל מן המלך יר"ה [ירום הודו] להשיב אותם למתא לקצר עם אבותיהם יתנו סך עצום, עמדו היחידים ההם לפני המלך יר"ה ונדרו לו סך חמש מאות מתקאלים, אם ידבר אל אביו ויחזיר אותם למקומם. באופן שכאשר יחזיר אותם למקומם יתנו הסך ההוא. ואחר שנפטרו מלפני בן המלך קרה מקרה שבהיות יר"ה עובר לדרכו פגעו בו אנשים מהקהל [א]לקצר והתחננו לפניו שיחזיר אותם למקומם. וה' יתעלה נתנם לרחמים לפני המלך יר"ה והחזיר אותם למקומם ולא הוצרכו לבקשת בן המלך יר"ה ועכשיו חוששים שמא בן המלך ירצה לקחת מהם הסך שנדרו לו. ועל זה שואלים אם יטילו זה הסך על בני העיר אם גובין לפי הקרקע או לפי הממון או לפי נפשות. ויש מהם טוענים שלא יתנו כלום כי מן השמים רחמו עליהם ובן המלך לא הוצרך לדבר אל אביו.

החכם ענה שהאחרונים צודקים וכי אין עליהם לתת דבר כי בן המלך לא היה צריך לדבר עם אביו, כי המלך הסכים שיחזרו לעירם.

ר' יעקב כלפון בן המחצית השנייה של המאה ה-18 ותחילת ה-19 נשאל על שני יהודים, מרדכי אדרעי וסעדיה סונבאל, שיבאו לכאן לעיר לקצאר להסתחר', ואחר כך היה סכסוך ביניהם.

בעיר זו נפטר החכם חיים בן יצחק טולידאנו בשנת תקפ״ז(1827). יהודי תושב אלקצר בשם אברהם בן יצחק טריגאנו חידש שטר כתובה לאשתו, ועל כך פסק דין בצפת שנת תרכ״א (1861).

ר' יצחק אבן ואליד (1870-1778) שפעל בעיקר בתיטואן נשאל מאלקצאר על ידי חכם בשם סנאניץ שתי שאלות, אחת בקשר לדגים שניצודו במקום רחוק, שהביא הגוי ביום טוב ראשון מתנה ליהודי ושאלה נוספת בקשר לכשרות בפסח.

בחלק ב' של תשובותיו אהע״ז [אבן העזר], סי' קיח נזכר מעשה ביהודי שקידש אשה באלקצאר. השאלה האם יכול להוציאה ממקום מגוריה ומשפחתה לעיר אחרת בניגוד לרצונה. החכם כותב כי'אף על גב דקדשה באלקצאר יכול להוציאה ללעראש' הרב דוד עובדיה פרסם מכתב משנת תרכ״ו(186) שעליו חתומים תשעה עשר שמות של יהודים תושבי אלקצאר.ראה תעודה מספר 218 מאת רבי דוד עובדיה

יהודי אלקסר היו עולים לקברו המקודש של ר' עמרם בן דיוואן בין פסח לשבועות. הקבר נמצא בין הנהר סאבו והעיר אלקסר. יחד אתם עולים גם היהודים בערים אחרות בצפון ובמרכזה של מרוקו כמו פאס ומכנאס.

י' יואל פרסם כתובה מאלקסר משנת תרנ״ו(1896) של יהודי בשם יעקב מרגיי.

תעודה מס 218, מתוך הספר קהלת צפרו כרך א

218

התרכ״ו

יוש״ב בס׳ ואביו שמר את הדבר 1 18 לח׳ כסלו ש׳ ישישו וישמחו.

פטדה חמודה, בישראל וביהודה, דמי לפרצדא, הרב הכולל בישראל להלל, רוח אפינו כמהר״ר אליהו ן׳ הרוש נר״ו יאיר כאור החמה שבעתים כי״ר.

אחדש״ו ונפ״ה בנישוק חיבור באהבה רבה וחיבה ור״ש לידיד ה׳ וידידינו הגביר המרומם אור יומם, יקר רוח איש תבונה4, כהד״״ד יאיר אבירג׳יל נר״ו יאיר ור״ש לאוהבי שמו והמה חכמים מחוכמים לומדים תורה לשמה אשר שמעתי באומרים לומדים עם מעלת כת״ר וידי״ן עזוז הכהן דרב״ש ובשלם סי׳ יאיר נרי׳ו האות כי טוב להגיד כי ישר מדוע אחרו גלילי אצבעותיו מלכתוב שתי שורות להודיעינו מטוב שלומו ומה נעשה יקר וגדולה ובני ביתו ג״כ בכל שבוע שואלים ודורשים איה מקום כבודו ומן הראוי לכבוד בני ביתך צריך לכתוב בכל שבוע ולשלוח עי״י ידי״ן רפאל ן׳ שמול, ומדוע לא זכר שר הצוואה שעכ״פ בבואו לחייט״ו יכתוב מה נהיה ומה נעשה, והאדון טרוד בגירסיה ולא עלתה על לבו אהבתינו ובבקשה ממך מהר ימהרנה כתב ידו הטהור להגיד לנו מטוב שלומו ולאחי החיים והשלם מאדון השלם וא׳׳ש.

הצעיר יעכב אדהאן ס״ט

ובקש עלי רחמים ישלח לי האל רפואה שלימה ובעוונתי הרבים חזרה חמה בתקופתה.

רב רחומי רחם רחמתים, בדברו מעריב ערבים במתק שפתים, החכם השלם והותיק כהד״״ר יעקב אדהאן ישצ״ו כי״ר.

אחד״שו כדחזי ליודעי בינה, ונפ״ה על העליונה, ורו״ש לנות ביתו מב״ת תפרח כשושנה, ורו״ש הבנים כשתילי זיתים סביב לשולחנו גם עד זקנה, ורו״ש לחו״ר העיר מלכיהם שריהם וכהניהם ופרנסיהם, האות כי טוב מודע לבינה, כי הגיעני כתב ידיו גלילי זהב ואעלוץ המון רבה, כי אמרתי תלי״ת קול דודי הנה זה בא, מדלג על ההרים הקול קו״ל יעקב (פי׳ רפי הקול הלא הוא כמוס) וקראתי בכל לב אמרות טהורות ואורו עיני והיו למאורות, המורם מהם שננעלו מכם שערי תשובתי, ולמה תאמר יעקב נסתרה דרכי ממך ונעלמה מעיני בני ביתי, ואני לא עברתי ממצותיך ולא שכחת, הלא כתבתי לד על שלישים ועל רבעים, וחמ״ש את אר״ש ונשלוח ספרים ביד הרצים  זה אחד זה אחת בכל שבוע ע״י ציר בגויים שולח מהכא להתם, זולת החמשית ע״י הכהן משרת הרב השד׳׳ר ובכל אחת אחת ואחת אחת למאור פניך, ואחת ליד אברהם עבדך, הבן יקיר לי הי׳׳ו ובזאת אני בוטח שהשליח ההוא ציר נאמן לשולחיו, אכן קול צירים שמעתי ואינם אלא כקול הסירים תחת הסיד, ומאי דאמר מר כי מאהבת התורה שכחתי אהבתך חלילה לי מעשות זאת, שאהבתינו ג״כ אהבת התורה ואין דם מבטל דם, ומים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה, ואדרבא מצא מין את מינו וניעור״ והודעתי ה״ן כתיב כאן, דתורה אין כאן לא סופרים ולא ספרים, הן אני נשארתי לבדי שרוי בלא תורה, ולולי ה׳ שהיה לי שהבאתי עמי קצת ספרים כמעט הייתי נבהל, ועוד הנני מודיעך שעדין הדבר שקול אין כל חדש ועדין היא מחלוקת, ולא נעשה עמי דבר, ואני בתוך הגולה, וגלות הנפש היא שקולה, ובההוא פחדא אנא יתיב מבכי נהרות, וטורח הדרך כי יגרע נטפי מים ויגרשו מימיו רפש וטיט ״* וכח אין, אבל האלהים מצא את עוני דנני וחייבני ״**, וכל מאי דעבדי מן שמייא לטב אחת שאלתי מאת ה׳ אותה בקשתי, והוא רחום יכפר עוני ע״י גלותי, על במותי ידריכני, ואל מקומי ולארצי לשלם יהזירני, ואתם גם אתם בתפלה עזרוני, המקום ברחמיו ישלח עזריכם מקודש, ועדיין צריכין אנו למודע״י כי על כן על כל דברי האגרת הזאת אשר שלח ידידי הנה נא ידעתי שלא באה לידו ג״כ אגרת ניחומים אשר שלחתי, הלא היא כתובה בסדר ויקרא שמו אלון בכות״ וצריך אני לכפול הדברים, מודעת זאת, כי חזות קשה הוגד לי״, אל שמועה כי באה שמעתי ותרגז בטני, על לא טובה השמועה קול במר״ה נשמע כי המר שדי, צר לאם אם לבינה צרת קרובה מקרבת קרוביה, שד״ת טעם נעימים אמריה, כי בא מועד עת פקודתה, וה׳ פקד את שר״ה ״, אבל מה נעשה לאחותינו ביום שידובר בה, לא נצרכה אלא לקבולינהו בשמחה, ואני תפלה, מול אב הרחמן בעל הנחמות ינחם אתכם ויחולו ברכות על ראשכם ולא תוסיפו לדאבה עוד, ונסו יגון ואנחה, ועוד אני מדבר בתפלה בזכות רבי חנינא ן׳ דוסא יקיים בך מאי דאמור רבנן באותה שעה חלצתו חמה  ולא תוסיף לראותה עוד עד עולם בסדר ותחי רוח יעקב, חיים של רפואה חיים של חילוץ עצמות בע״ה ישגבך שם אלהי יעקב כ״ד איש צעיר נאמן אהבתו ומשתוקק לראותו.

ע״ד. ב״ה אלי׳׳ה (אליהו הדוש)

שנת תרכ״ו.

קהל קדוש לקצר

יאיר אבירג׳יל – מסעוד שוקרון – דוד מדינה – אברהם טרוג׳מאן – יצחק ן׳ אסולין – שמואל ן׳ שימול – שלם מילול – עיוש פונטי – יצחק פונטי – שלם טריג׳מאן

אליהו ן׳ מילול – מס׳ מילול – מסעוד ן' זקן יוסף ן׳ תגידא – משה ן' יפלאח – יאודה ן׳ דודון – יעקב לוי – אברהם מדינה – שמואל אזאנקוט

סוף התעודה מאת רבי דוד עובדיה זצוק"ל

פרופסור אליעזר בשן – מידע חדש על קהילת אלקסר – אלכביר

המלאח:ברית מספר 28

גרמני שביקר בה ב-1830 כותב, כי ביקר ברובע היהודי של העיר, המוקף חומה גבוהה ולאחר שקיעת החמה אסור ליהודי לעזוב אותה.

אנגלי שביקר שם בשנות ה-70 של המאה ה-19 כתב, כי רובע היהודים מגעיל. כנראה שהתרשם מהלכלוך, דבר שתיירים אירופאים מציינים בדרך כלל על הרובעים היהודים בערי מרוקו.

 מספד היהודים בעיר

הרופא  John Buffa  שביקר במרוקו בתחילת המאה ה-19 כתב כי חיים בה אלף חמש מאות משפחות  ועוד 600 יהודים ששכונתם מנותקת מזו של המוסלמים. בראש העיר עומד קאיד הנתון למרותו של מושל לאראש.

בהרצאה שניתנה בחברה הגיאוגרפית המלכותית בבריטניה בשנת 1831 נאמר, כי באלקסר כ-8000 תושבים מהם כ-500 יהודים.

בדו״ח של ׳אגודת אחים' בשנת 1875 נאמר, כי מצויים במקום מעל לאלפיים יהודים. אנגלי שביקר שם בשנות ה-70 המאוחרות של המאה ה-19 כתב כי מספר התושבים לפי אומדנים של תיירים שקדמו לו הוא בין 5000 ל-30 אלף. יהודי אינטליגנטי היודע מעט צרפתית ונעזר בו כתורגמן, אמר לו כי האומדן שלו על מספר התושבים הוא 12 אלף כולל 1700 יהודים. אלה גרים במלאח שהוא מלוכלך.

Leard שביקר בה בשנות ה-70 של המאה ה-19 כותב, כי בעיר כתריסר מסגדים וכי מספר התושבים בין 5 ל-6 אלפים תושבים בניגוד לאומדן של 30 אלף של הגרמני .Rohlfs, p 25.

מספר היהודים הוא כ-600. אין בעיר רופא, אבל התושבים יודעים את התועלת בחיסון שלמדו מטנג׳יראולם יש גם אומדנים אחרים: כחמשת אלפים תושבים כולל מוסלמים ויהודים.

הצרפתי דה פוקו שעבר במרוקו בשנים 1884-1883 מחופש כיהודי ורשם את מספר התושבים בערים שונות כתב, כי בעיר בין 5 ל-6 אלפים תושבים מהם כאלף יהודים. אגודת המיסיונרים האנגליקנים שהייתה פעילה במרוקו, בעיקר החל בשנות ה-70 של המאה ה-19 דיווחה על אומדנים שונים של מספר היהודים בעיר ב-1874 וכן ב-1898 על אלפיים יהודים ואילו בשנת 1885 על 500 יהודים, שלהערכתם הם בורים וקנאים.

לפי דיווחי כי״ח בשנת 1880 חיו בעיר בין 1400 ל-1500 יהודים." גרמני שביקר במרוקו בשנות ה-80 המאוחרות של המאה ה-19 שרשם מספרם של היהודים ב-17 ערים במרוקו, ציין כי חיו בעיר 3000 יהודים. לפי מידע משנות ה-80 של המאה ה-19 חיו בה כ-5000 תושבים ביניהם יהודים.

עיתונאי בריטי ששהה במרוקו בסוף המאה ה־19 ובתחילת המאה ה־20 כתב כי מספרם בעיר גדול, ואין להם רובע נפרד. יש להם עשרים חנויות לממכר משקאות, וארבעה אטליזים. יש מהם העוסקים בסחר עם טנג׳יר.

החינוך

בית ספר של כי״ח נפתח בשנת:1879

בדיווח על החינוך שפורסם בשנת 1882 נמסרו הפרטים האלה: המנהל הוא מר אברהם פארינטה. מספר התלמידים הוא 94. חמישים ושבעה מהם לומדים צרפתית, ספרדית ומקצועות כלליים. מספרם של הלומדים לימודי קודש ועברית בלבד הוא 37. תקציב: ההכנסות מתשלומי התלמידים: 846 פרנקים. ותמיכתה של כי״ח מגיע ל-1740 פרנקים.

בית ספר לבנות נפתח בשנת 1911

פעילות המיסיון האנגליקני:

יהודי יליד רוסיה בשם גיימס גינצבורג, שהיגר לאנגליה בשנת 1846 הוטבל לנצרות ב- 1847 ולאחר שלמד לימודים תיאולוגיים במשך שלוש שנים, הצטרף לאגודה שנוסדה ב- 1809 בשם London Society for Promoting Christianity amongst the Jews ונשלח מטעמה לאלזאס, לאחר מכן לאלגייריה, ובשנת 1875 קבע מרכז קבוע לאגודה בעיר מוגדור עם מערכת חינוך ובריאות. מכאן שלח שליחים לערים שונות ברחבי מרוקו, כדי לשכנע יהודים לקבל את הנצרות. בעודו באלגייר היה מבקר במרוקו מספר פעמים. בביקורו השלישי בשנת 1873 ביקר באלקסאר.

מחליפו של גינצבורג כראש המשלחת המיסיונרית במרוקו היה תיאודור אלי זרביב החל בשנת 1886. בדיווח משנת 1899 הוא סיפר כי כאשר הפיץ את התנ״ך בדפוס של המיסיון, יחד עם הברית החדשה ביקר בין השאר באלקצאר. אשה יהודייה כעסה על בעלה שקנה ספר תנ״ך בהוצאת המיסיון, כאשר הכסף דרוש ללחם. ובעלה ענה לה כי ספר זה הוא הלחם של החיים, באשר אהבת הבורא מבטיחה חיי נצח.

אגודה בשם The Mildmay Mission to the Jews שנוסדה ב-1876 והחלה פעולתה בטנגייר בשנת 1888 שלחה רופאים, וביניהם רופאה ואלה פעלו ב-1896 באלקסאר. וכפי שדיווחו, טיפלו במשך חודש בעיר זו ב-631 חולים שלושה ימים בשבוע ביהודים. כשהביקור היומי היה בין 50 ל-80 יהודים ויהודיות, ויומיים בשבוע טיפלו בחולים מוסלמים.

לפי דיווח בסוף נובמבר 1899 ביקרו באלקסאר שני מיסיונרים מאגודה זו תושבי לונדון. הם כתבו ביומנם שבאו לחצרו של יהודי שהביא להם כסאות והטיפו בפני גברים, נשים וילדים.

פרופסור אליעזר בשן מידע חדש על קהילת אלקסר – אלכביר

במאה ה-20ברית מספר 28

לפי תייר בריטי שביקר בה בתחילת המאה ה-20, העיר מוקפת חומה, ושעריה ננעלים בלילות. רחובות העיר מלוכלכים. היהודים מהווים אחוז ניכר מתוך האוכלוסייה המקומית שמספרה מוערך בכעשרת אלפים. היהודים גרים במלאח, אחים עם משפחותיהם גרים יחדיו. רוב הסחר המקומי והבינעירוני בידי יהודים. הם מובילים סחורות לשווקים המצויים בערי החוף ובפנים הארץ. לכמה יהודים פונדקים לאירוח. הוא מספר שיהודים כיבדוהו ביין שהם ייצרו, בתוספת המתקה על ידי פרחי תפוזים. על יהודים נאסר לרכוש קרקעות, לכן הם נאלצים לקנות את המוצרים החקלאים מהמוסלמים.

תייר אנגלי במאה ה-20 כתב על העיר שיש בה מלון המוחזק על ידי יהודי, וכי בירה ומשקאות חריפים נמכרים על ידי יהודי.  יוסף בן עולייל תושב העיר, בן המאה ה-20 כיהן בתור קונסול באלקצאר.

במהלך המאה ה-20 עזבו רבים מיהודי אלקסר את המקום ועברו לטנג׳יר ולתיטואן.

מצוקות ופגיעות ביהודי המקום 1862 שריפת בית כנסת

כפי שנמסר על ידי יוסף אשריקי, תורגמן של קונסול צרפת בטנגייר , ופורסם ב-18 ביולי 1862, היה האירוע הבא באלקסאר: ב-11 ביוני בוצעו תיקונים בבית הכנסת המרכזי בעיר. לשם כך הועברו ספרי התורה לבית כנסת אחר קטן ממנו. בלילה פרצו מאורים לבית הכנסת ריכזו את הספסלים, הניחו עליהם את שבעה עשר ספרי התורה והציתו אותם, ואת דברי הערך כמו כלי כסף ומטפחות משי בזזו. הפושעים לא נתפשו. משלחת של יהודי אלקסאר באה לטנג׳יר, כדי להתלונן בפני הקורפוס הדיפלומטי, ועל מנת לקבל פיצויים על הנזק. נציגי צרפת ובריטניה קיבלום. האחרון המליץ עליהם בפני וזיר של הסולטאן, וציין כי בית הכנסת הוא בבעלותו של יהודי בעל חסותה של בריטניה. הממשל נקט בצעדים כדי לגלות את הפושעים, אבל אלה לא נמצאו, ויש תקווה כי הממשל המרכזי יעניק פיצוי על הנזק.

רציחת יהודי ב-1874

יהודי בשם מסעוד צבאג סוחר באבני חן תושב אלקסאר, הוסת על ידי מאורים לבא אתם לשוק הנמצא בכפר הסמוך ללאראש. הוא נרצח שם ב-1874 וכספו נגנב. גופתו לא נתגלתה, הרוצחים נתפשו, ואלמנת הנרצח פנתה למושל לאראש לשפוט את הרוצחים. אלה שילמו קנס בסך 500 פרנק אותם לקח המושל לעצמו, והרוצחים שולחו לחופשי. כשאשת הנרצח פנתה לשלטונות בנידון הוכתה וגורשה.  לפי דיווח של כי״ח נרצחו בשנה זו שני יהודים באלקצר

1875-פגיעות ביהודים כי איך שוטרים במקום

לפי מידע שהגיע ליאגודת אחים' בלונדון באמצעות כי״ח בפרים, אירע המאורע הבא בעיר זו ב-5 ביוני: מוסלמי קנאי תקף אחד עשר יהודים במקום, שניים מהם נפטרו. בגלל חוסר נוכחותם של שוטרים במקום, ברח הרוצח דרך הרובע היהודי ללא מעצור. הסיבה לרצח הוסברה כך: ליהודי שלן במלון נגנבה סחורה על ידי עובד המלון. הגנב נאלץ לפצות את היהודי על הנזק שנגרם לו. הוגשו תלונות לקונסולים, ביניהם למר פורד סגן הקונסול של בריטניה במקום. הרוצח והמסית לרצח נאסרו. נשלחו פניות למושל, אבל ללא תוצאות בדו״ח השנתי של'אגודת אחים'ב-1875 בו דווח האירוע נאמר, כי בגלל חוסר נוכחותם של שוטרים במקום, חשופים היהודים לפגיעות מצד מוסלמים, ולכן הם זקוקים להגנה ולחסות זרה.

1876- אחד עשר יהודים נדקרו

תחת הכותרת :

Fanaticism in Morocco

פורסמו הפרטים הבאים ב-JC ב-30 ביוני 1876 בעקבות מידע שהגיע מפריס ב-28 בחודש כי מוסלם רץ ברובע היהודי באלקסאר מצויד בפגיון וצעק: 'מוסלמים, הבה ננקום באויבינו! ודקר אחד עשר יהודים. שניים מהם נפטרו מהפצעים וחיי האחרים בסכנה. כתגובה דרשו נציגים קונסולריים של ארה״ב, איטליה, בריטניה וספרד בטחונות להבטחת חייהם ורכושם של אזרחי ארצות אלה (202 .p)

מידע חדש על קהילת אלקסר-אלכביר – אליעזר בשן

ברית מספר 28

מלקות ליהודים מקומיים

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

ב-1875 יהודי בן שישים היה קרבן להתעללות על ידי מושל המקום שהילקה אותו כי לא ציית לקאדי.

בשנת 1876, הלקה מושל אלקסר יהודי, ועל כך נקנס על ידי הסולטאן חסן הראשון(שלט בשנים 1894-1873) ב-150 פראנקים.

בשנת 1876 התנכלו מוסלמים ליהודים באלקסר. כך נאמר במכתב של כי״ח לקראת ועידת מדריד שהתכנסה ב-1880(128 .BMAIU, Mai 1880, p): משה בן מאמאן בן שבעים, תושב המקום, הולקה ב-1880 כי נעל נעליים, והלך כנראה בקרבת מסגד או מקום קדוש למוסלמים, דבר שנאסר על יהודים.

במכתב של'אגודת אחים' באנגליה לשר החוץ הבריטי ב-2 במאי 1887 נאמר כי סנדלר יהודי קיבל 300 מלקות על רגליו ועוד 300 על ידיו.

 רציחות

שני יהודים נרצחו ב־5 ביוני 1876 על ידי מוסלמים קנאים.

בספטמבר 1876 דווח כי ארבעה יהודים נרצחו שם ב-5 ביוני. ביולי 1876 פורסם על ידי כי״ח כי 11 יהודים נרצחו באלקסר, ביניהם תושב גיברלטר בשם שלמה לוי, משה אביקסיס בעל חסותה של ארה״ב, נוסף לאזרח בריטי תושב גיברלטר.

על פגיעות ביהודים באלקסר בשנת 1876 דווח לכי״ח.

ב-10 ביולי 1876 כתב משרד החוץ לגיוהן דרומונד האי – שגריר בריטניה במרוקו כי השר מאשר את דבריו כפי שדיווח ב-20 בחודש הקודם בקשר לרציחתם של שלושה יהודים באלקסאר.

בקיץ 1877 נרצחו שבעה יהודים, כולל אשה ותינוק 'בדרך בין לאראש לאלקסאר, ביניהם אשה ותינוק'11 במכתב של כי״ח לועידת מדריד שהתכנסה ב-1880 נאמר, כי מאז אוקטובר 1864 נרצחו באלקסאר 15 יהודים, ובדיווח אחר נמסר כי מספר הקרבנות היה 18, וכי ב-1876 פגעו מוסלמים ביהודים באלקצאר.

קונסול ארה״ב במרוקו פליכס מתיוס דיווח ב-29 בספטמבר 1880 לשר החוץ של ארה״ב, כי יהודים נרצחו ליד שלושה מקומות במרוקו ביניהם נזכרת אלקסר  

לפי ידיעה שפורסמה ב-J-C. ב-12 בנובמבר 1880, נרצחו שלושה יהודים בסביבת אלקסר.

לפי דיווח ב-1880 נרצחו באלקסר מאז 1864- 18 יהודים.

בספטמבר-אוקטובר 1880 פורסם כי יהודי בשם יעקב כלפון שגר באלקסר הולקה כי נעל סנדלים.  כפי שפורסם בר״ח טבת תרמ״א אין כל מידע על שלושה יהודים שנרצחו בין רבאט לאלקסאר.

תגובת היהודים לפגיעות

בשנת 1885 פרצו מוסלמים לרחוב היהודים בעיר ופצעו כשישים יהודים. אבל היהודים הגיבו ופצעו שלושה עשר מוסלמים. גם ב-1886 היו פגיעות ביהודי אלקסאר. לפי ידיעה שהעביר כתב מטנגייר ב-20 באפריל 1887, נרגמו באלקסאר נשים יהודיות.

פרשת ראובן תורגמאן-מלווה שנאסר- 1887

לפי פרסום בטיימס הלונדוני יהודי אמיד באלקסאר, בן חסותה של ארה״ב בשם ראובן תורגמאן, נאסר בשנת 1887 והובא לטנגיר בפקודת הוזיר לענייני חוץ. כאן הוסרו הכבלים ששמו עליו בעת מאסרו. הוא היה במאסר בעיר לאראש( Larache) במשך שני לילות. לא נתנו לו לחוג את חג הפסח ואילצוהו לרכב בשבת. שני הדברים מנוגדים להצהרה בת שבעה סעיפים בדבר הזכויות של היהודים במרוקו שהעניק הסולטאן מוחמד הרביעי( 1873-1855) למשה מונטיפיורי ב-5 בפברואר.1864

הדברים הועתקו ופורסמו ב-21 באפריל 1887 וב-16 ביוני ביטיימס אוף מורוקו' וכן בדווח החודשי של כי״ח באפריל 1887 בעמי 62-61 .בעקבות זאת החלה התכתבות של הארגונים היהודים בלונדון עם משרד החוץ הבריטי, שנחשב המגן של היהודים בכל עת שהציקו להם. יהודה אפלאלו הוא בן דודו של התורגמן שנאסר באלקסאר.

מידע חדש על קהילות אלקסר-אלכביר

במאה ה-20

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

כתב Daily Telegraphs בטנגייר דיווח בנובמבר 1907 כי יהודים מאלקסר אלכביר שהלכו לשוק לקניית חיטה נרגמו, וגורשו על ידי שבטים ברברים.

ב-26 באוגוסט 1908 נערך פוגרום באלקסאר דבר שפורסם ב-4 בספטמבר 1908 JCo

ב-1 באפריל 1910 פורסם בJC כי הקונסול של צרפת בפאס התבקש להזכיר לסולטאן עבד אלחאפט' ששלט בין השנים 1908-1912את ההבטחות שניתנו על ידי הסולטאנים קודמיו בדבר היחס ליהודים לבל ייפגעו.

נער יהודי שנאלץ להתאסלם באלקסר- הוחזר ליהדות

בדו״ח השנתי של 'אגודת אחים' ב- 1910-1909 עמ' 21 פורסם כי אירוע זה קרה באלקסר שבעקבותיו עמד על הפרק שהאגודה תפנה למשרד החוץ הבריטי. אבל הדבר לא היה דרוש, כי הפנייה הייתה ישירות לשגרירות הבריטית בטנגייר הוועדה המשותפת של 'אגודת אחים' וועד שלוחי הקהילות הביעה תודתה למשרד החוץ וכן לקונסול בריטניה בפאס מר MACLEOD על מאמציו המוצלחים יחד עם חברו נציג צרפת בהחזרת הנער למשפחתו. ב-1 באפריל 1910 פורסם ב־JCכי יהודים באלקסר הולקו. כתגובה פנתה קהילת טנגייר וכי״ח בפריס לשגריר צרפת במרוקו מר REGNAULTהוא ענה שפנה לקונסול צרפת בפאס, כדי שיביא את הנושא בפני הסולטאן, ולהזכיר לו את ההבטחה שנתן לשגריר צרפת הנ״ל בעת ביקורו בארמון. השגריר בטוח שהסולטאן נתן הוראות לנהוג ביהודים במידת הצדק. הטיימס הלונדוני מסר במאי 1911 כי היה פחד ברובע היהודי באלקסר בגלל שמועות כי שבטים מההרים שבדרום מזרח מהעיר, אמורים להתקיף את העיר. ננקטו צעדים להגנת התושבים.

בשנת 1909 סבלו יהודים באלקסאר מהאכזריות של המושל, ובין השאר הולקו יהודים ונאסרו. 

לפי מברק שהגיע מאלקסאר ב-1911 נאסר בשבת מר אלמאליח יהודי יליד אלגייר, מנהל בית הספר של כי״ח בפאס בהיותו בדרך לטנגייר.

באלקסאר גרים יהודים בצפיפות, כפי שכתב מבקר ב-1914. פגש בתים בהם שישה חדרים וחיים בהם ארבעים עד ארבעים וחמש נפשות, גברים, נשים וילדים. בממוצע גרים בחדר שש נפשות. גם תרנגולות מסתובבות בחדרים. היהודים המבוססים מאלקסאר עברו ללאראש, לטנגייר ולקזבלנקה .

בין התורמים להדפסת הספר של ר' יוסף בן דוד נחמיאס, יוסף חן, תוניס 1915 רשומים 12 שמות של יהודים מאלקצר, נוסף לתורמים מקהילות אחרות.

בימי מלחמת העולם השנייה

בשנת 1939 היו באלקסאר ובמקומות אחרים במרוקו, הפגנות נגד היהודים. המון ערבי פרץ בצעקות 'מוות ליהודים' ו'מות לאנגלים' כך ציין מנהל כי״ח בעיר לאראש ב-27 ביולי אותה שנה.

לאחר שבנות הברית ניצחו את האויב הגרמני במלחמת העולם השנייה, היו ניסיונות לפגוע ביהודים באלקסאר, בלאראש ובמקומות אחרים, על ידי חיילים וקצינים ספרדיים שתמכו בגרמניה הנאצית, אבל השלטונות סיכלו אותם והגנו על היהודים. 

סוף המאמר

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר