הפרעות בפאס-התריתל- י. פנטון

עמוד 1 מתוך 212

הפרעות בפאס-התריתל- יוסף יונון פנטון

 

יוסף ינון פנטון

הפרעות בפאס או התריתלהתריתל

שנת 2012 מציינת מלאת מאה שנה לאחת הפרשיות הכאובות ביותר בקורות היהודים בארצות האסלאם – התריתל או הפרעות בפאס, שהתחוללו ב־17־19 באפריל 1912. האסון היה חלק מהתגובה הדתית והלאומית האלימה של ערביי מרוקו בעקבות ניסיונותיה של צרפת להשתלט על האימפריה השריפית ולהקים בה חסות צרפתית. כעסם של המוסלמים בשל חתימת הסולטן מולאי אלחאפיד על הסכם החסות, שראו בו מעין בגידה, הופנה אל היהודים, השעיר לעזאזל המסורתי במרוקו והקרבן של הזעם המוסלמי. המוני פורעים פלשו לתוך השכונה היהודית של פאס, בזזו והחריבו את בתיה, חנויותיה ובתי הכנסיות שבה, פגעו בתושביה, אנסו נשים וילדות ושחטו חלק מאוכלוסייתה. מחזה הברבריות היה נורא, כמו גם החיזיון האפוקליפטי של המנוסה הפרועה של 12,000 תושבי המלאה שנשארו ללא גג במצוקה איומה במשך שבועות. הספר מוכיח שזכר הזוועות האלה נחרט בתודעה של יהדות מרוקו, ואפשר שהוא אחד הגורמים להגירה ההמונית מארץ זו בעקבות עצמאותה. המדיניות הקולוניאלית של צרפת הביאה לעימות משולש בין המערב הנוצרי, המגרב המוסלמי ויהודי מרוקו. המרחק של מאה שנה מאפשר ניתוח נעדר משוא פנים של פרק כאוב זה של קורותיהן – הוא מראה בבירור את שיתוף הפעולה הזדוני בין ממשלת צרפת לחצר הסולטן, שלא היסס להטות את זעם עמו לעבר אזרחיו החלשים ביותר – המיעוט היהודי.

הפרופסור יוסף ינון(פול פנטון), חוקר יהדות ואסלאם ומומחה לקורות התרבות היהודית בארצות האסלאם, הוא סגן ראש המחלקה ללימודים ערביים ועבריים באוניברסיטת פריז-סורבון, שבה הוא פרופסור ללשון והספרות העברית. כעת הוא מנהל מחקר במרכז הצרפתי למחקר בירושלים, והוא אחד

ממחברי הספר L'exil au Maghreb la condition juive sous I'Islam 

הפרעות בפאס-התריתל- יוסף יונון פנטון

יוסף ינון פנטון

הפרעות בפאס או התריתל

אל העדה הקדושה הדומה לאבן ההתריתלראשה, המאירה בעשישה […] היא מדינת פאס הישנה מקום התורה וגרן החכמה ויקב התעודה […] ואכן באה שמועתם, ויחרד לבבנו, ויתר ממקומו. ותבך עינינו ולבבותינו על הרס מקדשנו, ועל הרג בני עמנו, ועל המורע לבחורינו. ואל אלהינו נדרוש להרוג הורגיהם, להרע להם ולהכות בדבר מכיהם […] ומלפנינו נבקש לנחם אותנו ואתכם להטיב לכם, ולהפוך לששון אבליכם, ולשמח לבבותיכם מיגונכם.

שמואל בן חופני גאון, איגרת ליהודי פאס [המאה העשירית],

כ״י אוקספורד, בודליאנה, Heb.f. 24, fol. 44b

כל מרד במרוקו מתחיל במלאח או מסתיים בו.

Marc de Mazieres, Promenades a Fes, Casablanca 1934

מבוא

ההיסטוריונים וגם אנשי הצבא שעסקו ב׳חדירה בדרכי שלום׳ של צרפת למרוקו בתחילת המאה העשרים כמעט שאינם מתארים, בהציגם את אירועי התקופה, את ההשלכות הדרמטיות שהיו לתהליך הקולוניזציה האירופית על הקהילות היהודיות המקומיות. יתר על כן, כאשר ההיסטוריונים אכן דנים בכך, הם מסתפקים בכמה מילים כדי לפטור את עצמם מן הנושא, ואילו בעבור אנשי הצבא, שעסוקים בזיכרונותיהם על מעשי הגבורה בעת הכיבוש, סבלותיהם של היהודים הם בלתי נראים או שאינם ראויים לתזכורת או לציון מיוחד. ואולם, למעשה, שנים אלו הן השנים הקשות ביותר בהיסטוריה של יהודי מרוקו, והם היו השעיר לעזאזל המסורתי של כל התסיסות. מעשי הטבח, העושק, הפגיעות ומעשי הביזה הגיעו לשיא ב־1912 באירוע נורא – הפרעות במלאח בפאס, הידועות בשם ׳תריתל׳, והשנה אנו מציינים 100 שנים להתרחשותן.

 הערת המחבר – בגרסה המרוקנית הרשמית, בתור Jean Brignon et. al., Histoire du Maroc, Casablanca 1968 page 337

המורדים טבחו באירופים; ואילו היהודים אפילו אינם מוזכרים.

האסון התחולל מיום רביעי 17 באפריל עד יום שישי 19 באפריל 1912 (ל׳ בניסן עד ב׳ באייר התרע״ב) בעקבות חתימה על הסכם החסות בין צרפת לבין מרוקו, והוא היה אחד האירועים האיומים ביותר בהיסטוריה של היהודים על אדמות האסלאם מאז ימי הביניים. שום אסון אחר לא היה בהיקף כה נרחב – הן מבחינת האבדות בנפש הן מבחינת האבדות ברכוש. הטרגדיה הזאת חמורה יותר מגירוש יהודי תימן למַזוזע(1678) או האסלום הכפוי של יהודי משהד(1839). מאז עלילת הדם בדמשק(1840) אין אירוע בעולם האסלאם שגייס במידה רבה כל כך את יהדות העולם, עורר תהודה בהיקף נרחב שכזה בעיתונות היהודית ותועד בצילומים כה רבים. האירוע תואר מתוך הקהילה – מפי הניצולים היהודים – ומחוץ לה – מפי עדי ראייה לא־יהודים. הוא תואר מן הצד היהודי על ידי משכילים ועיתונאים בעברית ובערבית־יהודית, ועל ידי התושבים בצרפתית ובערבית־יהודית; ומן הצד הלא־יהודי על ידי אנשי צבא ועיתונאים.

אף שהיקפו של התריתל נרחב יותר מזה של הפוגרומים בקישינב, שהתרחשו באותה תקופה, ולמרות חשיבותו הרבה, עד כה לא נערך מחקר מעמיק בנושא. מפתיע לגלות, אף שאינני שש לעסוק בסטטיסטיקה השוואתית של הרג, שבמהלך הפוגרום בקישינב (7-6 באפריל 1903), שהיה הפוגרום הראשון במאה העשרים, 49 יהודים מצאו את מותם וכ־2,000 משפחות נותרו ללא קורת גג בעקבות הרס בתיהן: ואילו בפרעות בפאס, שהתרחשו תשע שנים מאוחר יותר, באותו זמן במהלך השנה, היו 51 הרוגים והוא הבריח 12,000 אנשים מבתיהם.

למרות זאת, מעשי הטבח בקישינב הולידו ספרות ענפה, נחרטו בתודעה היהודית, וזכר הזוועות הללו נותר טרי גם לאחר 60 שנה. הם עוררו פרץ של לאומיות יהודית והיה להם תפקיד חשוב בגיבוש התנועה הציונית. למרות ההבדלים, לשתי הטרגדיות יש מאפיינים משותפים: בשני המקרים היהודים היו חסרי הגנה, השלטונות היו שותפים בעידוד הפרעות, ועונשים לא הוטלו על מבצעי הפשעים נגד היהודים.

הערות המחבר המלאח הוא המונח שמשמש לציין את הרובע היהודי במרוקו. הרובע קיבל את השם מלאח, מהמילה ׳מלחי, מכיוון שעל היהודים הוטלה המשימה האומללה לרוקן את ראשיהם הערוכים של אסירים אנ נידונים למוות ולהמליח אותם. לאחר מכן תלו את הראשים, למשל על חריצי החומה בשערי העיר. ראו 65 .Marc de Mazieres, Promenades a Fes, Casablanca 1934, p

בהזדמנות זו ראוי להזכיר את הפרהוד, הטבח בבגדד בשנת 1941, ואת הפרעות ביהודים בלוב בשנת 1945, ובעדן בשנת 1947.

חיים שורר, הפוגרום בקישינב למלאות שישים שנה, תל אביב 1963.

הפרעות בפאס-התריתל- יוסף יונון פנטון

יוסף ינון פנטון

הפרעות בפאס או התריתלפרעות ביהודי מרוקו

החיבור בין שני האירועים נעשה כבר באותה התקופה בעיתונות היידיש ובדיווחיה על הפרעות בפאס. היא כינתה את מבצעי הפשעים ׳פוגרומצ׳יקים׳(ראה תעודות C46-C45). מהו ההסבר להבדלים בין התגובות לפרעות בקישינב ובין התגובות לפרעות בפאס? במבט לא מעמיק אפשר לחשוב שהטרגדיה בפאס נשכחה לחלוטין. יש כמה הסברים למה שנראה כשכחה. כבר בימים ההם האירוע נמחק מהר מן התודעה הבין־לאומית בגלל ידיעות חדשות: הסיפורים הדרמטיים על אסון ה׳טיטניק׳, שהתרחש ב־15 באפריל 1912, גנבו את הכותרות בעיתונים, ואפילו בעיתונות היהודית. לאחר מכן התחוללו משפט בייליס, מלחמת העולם הראשונה, ואחריה הפרעות באוקראינה.

עם ההרס של חלק ניכר מן הרובע היהודי בפאס נעלם עולם שלם. החברה במלאח השתנתה לחלוטין בעקבות נוכחות הצרפתים בעיר. ההזדמנויות הכלכליות והניעות החברתית כלפי מעלה, שהתאפשרו בזכות הקמת משטר החסות, תרמו להגלדת הפצעים וסייעו לניצולים לשגשג במידת־מה ולפתח תקווה לתקופה חדשה שבישרה את כניסת המודרניות. נוסף לכך, נדמה שהקהילה היהודית בפאס, שהייתה צריכה להתגבר על טרגדיות כה רבות בעברה, התגברה על הפציעות שלה במהירות מפתיעה בעזרת מבצע גיוס הכספים הבין-לאומי המרשים לטובת הקרבנות, ועליהם נוספו פיצויים שהעבירה – אמנם באיחור – ממשלת צרפת.

נִיעוּת חֶבְרָתִית

ח [בסוציולוגיה] מוֹבִּילִיּוּת חֶבְרָתִית, תְּזוּזָה שֶׁל פְּרָט אוֹ שֶׁל קְבוּצָה מִמַּעֲמָד חֶבְרָתִי נָמוּךְ לְגָבוֹהַּ אוֹ לְהֶפֶךְ.

למרות כל זאת, פגישותיי עם יהודי פאס – וגם עם יהודי ערים מרוקניות אחרות – שכנעו אותי שזכר הטרגדיה הזאת, המלווה בפחד איום, שהועבר מדור לדור בשירים ובסיפורים אישיים, נותר כצלקת עמוקה בזיכרון הקולקטיבי של יהודי המגרב. עד לפני שנים אחדות רק האזכור של המילה ׳תריתל׳ עוד עורר צמרמורת בקרב מי ששמעו על המאורעות מהוריהם ומן הסבים והסבתות שלהם.

עדיין בערבי חורף ארוכים, בפינת חדר קר, מצטופפים סביב תנור דועך ונזכרים באירועים של 1912, מדברים עליהם בשעות הערות למראשותיו של חולה או של תינוק שזה עתה נולד, מספרים אותם בטקס של פיצוח הגרעינים בשבת אחרי הצהריים, או כאשר מעכלים על מפתן הדלת בשמש את סעודת הסח׳ינה הדשנה. לכל אחד הסיפור שלו, חצי טרגי, חצי קומי, והוא מגולל אותו לפני המאזין אלפי פעמים בדייקנות, בהתעכבות על הפרטים הקטנים ובנימה של כמעט־גאווה של סיפורי מלחמה.

אני רואה את שימור הזיכרון הכואב הזה כאחד מגורמי המפתח להבנת הנטישה ההמונית של יהודי מרוקו מיד לאחר קבלת העצמאות של ארץ מולדתם ב־.1956 תקוות חדשות נראו באופק, ואילו הם חיפשו דרכי מילוט מן האסלאם, ששלטונו היה עטוף בדאגות, מכיוון שיצא מההשגחה המגוננת של צרפת.

הערת המחבר : מבלי להפחית בחשיבותן של טרגדיות מאוחרות יותר, כגון הטבח באוג׳דה ובג׳ראדה ב־1948 והרציחות בסידי קאסם(פטי זין) ב־1955. על הטבח ביהודי אוג׳דה(ארבעה קרבנות) וביהודי ג׳ראדה (37 קרבגות) ראה אליהו מרציאנו, עדים והדים לפרעות אוג׳דה וגיראדה, ירושלים תשע״ב.

נקודת המבט שלנו היום, ממרחק של 100 שנה, שבהן הקהילות היהודיות במגרב נכחדו, מאפשרת לנתח בלי משוא פנים את הפרק הטרגי הזה בהיסטוריה שלהם. יש למקם מחדש את הגורמים המורכבים הללו בהקשר של תהליך הקולוניזציה ושל השלכותיו על הקהילות היהודיות בצפון אפריקה. אין לנתח אותם רק לנוכח היחסים בין היהודים למוסלמים, מבלי להתחשב באינטרסים של צרפת והממשלה השריפית.

בזכות הצגת מסמכים שנמצאו בארכיונים דיפלומטיים ופרטיים, שטרם פורסמו בצרפתית ובעברית, וכן שימוש בדיווחי עיתונות ותמונות מהתקופה, מחקר זה מציג תמונה רחבה ככל האפשר של הנושא.

הפרעות בפאס-התריתל- יוסף יונון פנטון

יוסף ינון פנטון

הפרעות בפאס או התריתל

פוגרום בפאס

פוגרום בפאס

מהו תריתל?

התודעה ההיסטורית של העם היהודי מכירה את המילה הרוסית ׳פוגרום׳. מדוע אין היא מכירה את המילה הערבית ׳תריתל׳? מקור המילה ׳תריתל׳ הוא ערבי־ברברי ופירושה: לנסות לגלות ולבזוז חפצים שמוסתרים באדמה. בהרחבת משמעותה פירושה גם ׳ביזה׳, והיא תיארה באופן כללי את הפשיטות של השבטים על אסמי הדגן. המונח הורחב להתקפות מזדמנות על שכונות יהודיות בערים ובכפרים ערביים במרוקו. אין מדובר בתופעה בודדת או באירוע יחיד וחסר תקדים. לרוע המזל, בצפון אפריקה היו כמה וכמה תריתלים בכל התקופות, כמו הפוגרומים במרכז אירופה. לפעמים מדובר במנגנון ששימש באופן שיטתי את השליטים כדי ליצור הסחות דעת או כדי לפצות את לוחמיהם. הנוסע הבריטי אדוארד ל׳ מיטפורד (1811-1912 ,Edward L. Mitford) שהה בשנים 1832-1827 במרוקו, וב־1845 הציע ניתוח עדין מאוד של התופעה – בחמלה נדירה ביותר לתקופה הוא ביטא את צערו העמוק על סבלותיהם של היהודים במרוקו, שאותם הוא תיאר במזכר שהפנה אל העם הבריטי:

הערת המחבר – מיטפנרד, פקיד במשטר הקולוניאלי, עבד בשיתוף פעולה עם לורד הנר׳ פלמרסטון (חerstoודוPal) והיה קרוב לתפיסתו הציונית הנוצרית. בספר Edward L. Mitford, An Appeal In 1845 Behalf of the Jewish Nation in Connection with British Policy in the Levant, London הוא המליץ ליישב בארץ ישראל, תחת הגנת האנגלים, את היהודים שנרדפו במדינות הערביות, ובייחוד במרוקו, שבה שהה. את רשמי שהותו הנא העלה על הכתב בספרו:The Arab's Pledge 1867 ATale of Morocco, London, המספר את סיפנרה של סנליקה חתנאל, שנהרגה על קידוש השם בפאס ב־1834.

עם זה, יש צרה נוספת שהעם האומלל הזה סובל ממנה, והיא מחרידה עוד יותר, מעצם היותה עיוורת ופוגעת לא רק באנשים פרטיים, אלא בקהילה כולה. מדובר בשוד וביזה תקופתיים ברובע שלהם – בכל פעם שהתרופפו, אפילו במעט, מושכות השלטון כתוצאה מפרעות אזרחיות, או תחת איומי צבא זר. מתוקף האופי של מקצועותיהם – בנקאים, מוכרים וסוחרים – היהודים, שנאסר עליהם לרכוש קרקעות, צברו סכומי כסף גדולים במזומן, ומתוך חיבתם להציג לראווה את ממונם הם קישטו את נשותיהם בתכשיטים מגושמים, אך בעלי ערך רב. מובן שתופעה זו עוררה בהמון המוסלמי קנאה והוא המתין בקוצר רוח לתסיסה, שתיצור הזדמנות לבזוז את הרובע היהודי. כמה פעמים שמעתי אותם מבטאים את תקוותם שיתרחש אירוע כזה, וכשהוא התחולל בפועל, מי שאמורים לשמור על העיר הם הראשונים ששולחים יד ברכוש היהודי. בעת האירועים הללו, הרובע היהודי נדמה לעיר אויב תחת מתקפה.

במקרה שאיזושהי מעצמה אירופית מאיימת עליהם בנקמה על פגיעה באזרחיה, מתמלאים מיד מבצרי ההרים בכוחות סיוע המורכבים מחיילים שחורים, מורים וערבים משולי המדינה. אלו אינם חולקים כבוד של ממש למנהיגיהם או לשליטים ואינם מצייתים להם, ועם האספסוף של הערים הם מתכננים בכל עת התקפה על הרובע היהודי באמתלה שאם הכופרים ינצחו היהודים ישמחו במפלתם ויתווספו גם הם על שונאיהם. כתוצאה מכך הם מתכננים את נקמתם כל עוד היהודים המסכנים עדיין תחת שלטונם. אפשר לדמיין באיזו חרדה תמידית חיה קהילה אומללה זו, מוקפת באנשים שזוהי כוונתם, ואיזו דאגה ממלאה אותה האפשרות של פרעות אזרחיות או התקרבותם של אויבים מבחוץ. למרות תדירותם של איומים אלו, חלפו בכל זאת כמה שנים מאז הביזה האחרונה של הרובע היהודי של מוגדור – שהתרחשה, כמדומני, במהלך התסיסה בעקבות פטירתו של הסולטן האחרון ועלייתו לשלטון של השליט הנוכחי(אך אינני בטוח לחלוטין) – וההתקפה של הצרפתים על העיר, כשהמורים, שסבלו מנחת זרועם, פרקו את זעמם על היהודים חסרי ההגנה. הלב מתכווץ באימה לנוכח השתלשלות האירועים לאחר מכן, אשר הוחמרו בעקבות הנסיבות המיוחדות של חוסר האונים של הקרבנות. ובכן, בשל גודל הזוועה עדיף שלא לבטא את מה שהפה אינו מסוגל לתאר ואת מה שהרגש האציל אינו מסוגל לסבול.

הפרעות בפאס-התריתל- יוסף יונון פנטון

יוסף ינון פנטון

הפרעות בפאס או התריתלהתריתל

עדות אחרת על תופעה אכזרית זו הובאה בדבריו של האב לאון ניקולה גודרד(Leon Nicolas  1825-1863 ,Godard), כומר צרפתי, ארכאולוג והיסטוריון. הוא ביקר בצפון אפריקה, במצרים ובארץ ישראל. תיאור מסעו למרוקו הוא מקור בלתי נדלה למידע על מדינה זו באמצע המאה התשע עשרה. עד כמה שידוע לי, הוא היה הראשון שהשתמש במונח ׳תריתל׳ בספרות האירופית זמן רב לפני שהיא הכירה את המילה ׳פוגרום׳:

גורלה של אומה אומללה זו, גורל שאין להסבירו מבחינה אנושית, הוא העצוב ביותר שאפשר לדמיין, אף שהיהודים זכו בה לעדנה מסוימת, בזכות אופיו של עבד אלרחמאן,״ ששלטונו היה אכזרי הרבה פחות משלטונם של השריפים שקדמו לו. בזמן שלטונם של השריפים האחרים, המלאח, כלומר האדמה המלוחה, הצחיחה והמקוללת, הפכה לעתים לסוג של גיהינום. שנים מעטות חלפו בלי שתתרחש בו ביזה. היהודים לא שכחו אה האסון שהם היו קרבנותיו בפאס לקראת סוף המאה הקודמת, בשל גחמתו של מוחמר יזיד האכזר, בנה של ללה זרזט (Lalla Zarzet) המומרת האנגלייה, ששלט בשנים 1790- 1792: ולעתים, כשמורי דרש מהם כסף, במקום לענות שאין להם הם היו שואלים אותו: ׳האם לא היית בביזה של פאס אלג׳דיד?׳. הרובע היהודי הוא בפאס החדשה. כך נוצר מנהג של ממש להשלים מעת לעת את הפיגור במשכורות הגדודים באמצעות ׳תריתל׳ ביהודים. המלאחים של תטואן, של אלעראיש, של אלקסאר – כולם נחרבו, כמו של פאס, תחת אותו שליט, יזיד. ראשי הקהילות היהודיות היו מאושרים כאשר הם הצליחו להגיע לפשרה כספית עם הגדודים.

היו אפילו מקרים שבהם התרחשו הפרעות בשיתוף פעולה עם הפקידים המקומיים, לדוגמה התריתל בסטאת ב־1903, מעט לפני התקופה שאבחן כאן במפורט.

ב־27 בדצמבר פלשו לעיר שבטים אחדים של קבילים, רועים וחורשים מסטאת, שניצלו את המצב שהיה באותה העת במרוקו. האם הח׳ליפה, השליט, התכוון לתת להם לעשות כרצונם או אולי שיתף פעולה עם הקבילים? בכל מקרה, הוא עזב את העיר ערב לפני הפרעות, והביזה החלה ביום חמישי בבוקר. אף אחד לא חמק – ערבים ויהודים, מוגנים או לא מוגנים, כולם נשדדו מרכושם, ללא רחמים. אבל היהודים סבלו במיוחד מן ההתקפות הללו. הקבילים נכנסו לחנויות ולבתים, עצרו את האנשים שנתקלו בהם, הפשיטו אותם כדי לוודא שלא הסתירו שום דבר על גופם, השאירו אותם בחולצה בלבד וסילקו אותם. כל מי שגילה התנגדות, איימו עליו ברצח. הקבילים שברו את דלתות החנויות במכות קת, ירו במנעולים שלא נשברו ובזזו הכול.

אך כאן לא נגמרו פשעיהם. שני יהודים אומללים, אישה בת 60 וגבר צעיר בן 30, נמחצו למוות תחת פרסות סוסיהם. מעשי אלימות נוספים התרחשו. ילדונת בת 12, מכוערת ומעוותת, חוותה התעללות כה אכזרית בידי ערבי, עד שכמעט שלא היה אפשר לזהות שהיא יצור אנושי. נשים שילדו כמה ימים לפני הביזה הופשטו על ידי הקבילים ונחשפו עם תינוקן הרך לרעב, לקור, לגשם […].

בתוך ההמולה של הרגעים הראשונים גברים, נשים וילדים ניסו להימלט. בתוך הבהלה הכללית אבדו ילדים, ונשים איבדו את עקבות בעליהן. ילד אחד נותר אבוד במשך 24 ימים.

בשעה זו עדיין לא היה אפשר לאחד את כל המשפחות …..רבים מן הפליטים האומללים הללו כ – 700 – הגיעו לאחר עשרה ימים של צעידה נוראית לקזבלנקה…..

הפרעות בפאס-התריתל- יוסף יונון פנטון

יוסף ינון פנטון

הפרעות בפאס או התריתלהתריתל

בשעה זו עדיין לא היה אפשר לאחד את כל המשפחות [״.]. רבים מן הפליטים האומללים הללו – כ־700 – הגיעו לאחר עשרה ימים של צעידה נוראית עד לקזבלנקה.

התריתל, אם כן, אינו תופעה בודדה בהיסטוריה של יהדות מרוקו ואף לא בהיסטוריה של יהודי פאס. ואולם, התריתל שחל ב־17 באפריל 1912 הוא התריתל בהא־הידיעה והוא מייצג היבט ייחודי, כפי שציין עמרם אלמליח, מנהל בית הספר של כי״ח Universelle),   (Alliance Israelite שחווה על בשרו את האירועים הקשים:

במהלך הימים 17, 18 ו־19 באפריל 1912 נבזז המלאח ונהרס בחלקו על ידי העסכרים– עסכרי – מילה בערבית ששימשה בתקופה הקולוניאלית לתאר את גדודי הצבא המקומיים – והמלנדרינים מפאס ג׳דיד ומאלמדינה. השרפות שהוצתו השלימו את הריסת הרובע. המלאח בפאס נבזז בתקופות אחדות בהיסטוריה, אך הבוזזים הסתפקו בשלל חפצי הערך וכל מה שהיה אפשר לחטוף, ואילו החיים והבניינים לא חוללו. ליהודים, שחיו כל הזמן תחת האיום של אסונות כאלו, היו מחבואים בטוחים, שבהם הם שמרו את הכסף המזומן, התכשיטים והמסמכים. משחלפה הסערה, אט אט השתקמו היהודים המנוסים וחזרו לחייהם הרגילים.

לאסון שמתחולל כעת במלאח אין אח ורע בהיסטוריה. יש לחזור אחורה לתקופות הרחוקות ביותר של הברברים כדי למצוא דוגמה לחורבן דומה. היהודים, שסמכו על הביטחון שהעניקה נוכחות הגדודים הצרפתיים בפאס, לא הסתירו עוד את חפצי הערך שלהם במחבואים, הרווחים גדלו והביאו שגשוג מסוים ברובע. הביזה הורידה הכול לטמיון. אפשר למנות את נזקי האסון באופן הבא: גנבה או הרס כמעט מוחלט של אוצרות הריהוט והחפצים במלאה; שרפה או התמוטטות של 24 בניינים גדולים שכללו בתי מגורים של כ־1,000 אנשים וכ־50 חנויות של סוחרים.

סוף המבוא

פרק א

יהודי פאס – סקירה היסטורית

קשה למצוא בתולדות העם היהודי קהילה אחרת שגורלה היה כה עקוב מדם ומלא סבל כמו קהילת פאס. מאז נוסדה העיר בימי אידריס הראשון ב־789 ועד התקופה המודרנית ההיסטוריה של יהודי פאס מאופיינת ב־1,000 שנים של קינות, ובהן משובצים ביזות, רדיפות, גירושים וטבח. ציון כמה מן הפרשיות הקשות ביותר יבהיר שתריתל פאס מצטרף לשורה ארוכה של פורענויות. ספרות הגאונים מימי הביניים מתארת כבר בראשיתה איך הברברים משבט הצנהאג׳ה גירשו את יהודי פאס לאשיר שבאלג׳יריה, כנראה מיד לאחר כיבושה ב־979. איגרת ניחומים שחתם עליה ר׳ שמואל בן חפני גאון(שנפטר ב־1013) מלמדת שלקראת סוף המאה העשירית, בעת המאבקים בין הזנאתה לאומיידים של קורדובה, הושמדה הקהילה וחכמיה חוסלו. 6,000 יהודים נהרגו במהלך החרבת הרובע היהודי על ידי שייח׳ ברברי ב־1032. שנות השמד תחת המווחידון(בקירוב 1165) הובילו להיעלמותם המוחלטת של יהודי פאס, ועל כך קונן המשורר ר׳ אברהם אבן עזרא (1167-1093) בקינתו הידועה:

אוי פס, עיר תורה, עיר חכמים, ותלמידים, ודרשנים, ומדרשות וחזנים

כל קהל פאס, והמקרא, מחוכמים, החרדים, המבינים, מאין חשות, מתחננין

וחיש אבדו במהרה, והמשנא והגמרא, בסוגיאו בסברא, במצוה אל ברה, בסוד ספרי וגם ספרא, ולא תמוש התורה, בקול ערב ובצורה

כשהיהודים הורשו לחזור לדת אבותיהם הם התאוששו בהדרגה, אך ב־7 ביוני 1465, בעת נפילת המרינידים, יורשיהם של המווחידון, הם שוב נטבחו.

הפרעות בפאס-התריתל- יוסף יונון פנטון

יוסף ינון פנטון

הפרעות בפאס או התריתלהתריתל

אסונות טבע, כגון הרעב שהכה מעת לעת במרוקו, לעתים הובילו את יהודי פאס להתאסלמות המונית. בתקופות הרעב של 1606, 1723, 1738 ו־1780 נאלצו אלפי יהודים להמיר את דתם כדי לשרוד ולקבל מזונות צדקה, שהיו שמורים למוסלמים בלבד. צאצאיהם של המשומדים הללו, שמוכרים בשם מוהאג׳ירין, חיו במשך זמן רב בפאס כקהילת אנוסים, שהייתה כמעט יחידה בעולם המוסלמי. במהלך מלחמות האזרחים בשנים 1621-1610 איימו תושבי פאס אלבאלי על היהודים בהשמדה ותוך כדי כך סחטו מהם את כל נכסיהם. ב־1646, מתוקף פקודה של הפקיה (חכם ההלכה) מוחמר אלחאג׳, נאטמו ונהרסו בתי הכנסת של פאס. היהודים בקושי הספיקו לשקמם, וב־1701 הוטל עליהם מס קשה והם הוכרחו למכור את הריהוט והעיטורים שבבתי הכנסת. משטר הטרור של הרודן מולאי יזיד (שלט בשנים 1792-1790) הוביל לגירוש התושבים מן המלאח, ובעקבותיו שוב הרסו את בתי הכנסת שבו, או הפכו אותם למסגדים, והחריבו גם את בית הקברות היהודי. היהודים סבלו גם בשל שכנותם לוודאיה. שבט צבאי זה, שהשתכן בבתי הקסבה, בזז את המלאה ב־1820 וב־1822, בעת שמועת שווא על מותו של מולאי סולימאן.

הערת המחבר : העיר פאס נחלקת לשני חלקים: פאס אלבאלי(העיר העתיקה), הנקראת ׳אלמדינה', שנוסדה במאה התשיעית, ופאס אלג'דיד (העיר החדשה), שנוסדה במאה השלוש עשרה. המלאח (השכונה היהודית) נמצא בחלק הדרומי של פאס אלג׳דיד.

ב־1831 התקוממו בני הוודאיה והסתתרו בתוך המלאח, ולפי פקודתו של הסולטן עבד אלרחמאן הפציצו אותו. ב־1834 נחטפה סוליקה חתואל, נערה יהודייה, על ידי המוסלמים והם ניסו לכפות עליה את דת האסלאם. היא התנגדה בגבורה, הואשמה בכפירה ונידונה להעלאה על המוקד בכיכר בפאס. הוצאתה להורג עוררה חששות כבדים בקרב היהודים מפני טבח המוני. ב־1836 נאסר על הד׳ימי(היהודים במעמד בני חסות של המוסלמים השליטים) לבנות בית מרחץ במלאח בפאס, בטענה שהניקיון אינו הולם את מעמדם הנחות. פעמיים, ב־1877 וב־1888, הפקיע הסולטן את בית הקברות היהודי ההיסטורי לשם הרחבת ארמונו. למרות מהלכים רבים, לא הצליחו היהודים להשיג ב־1880 את ביטול החובה המשפילה לחלוץ את נעליהם בשכונה המוסלמית; תקנה זו נותרה על כנה בפאס עד שלטון הצרפתים.בשנת 1880 אברהם אלעלוף, יהודי בשנות השמונים לחייו, הועלה על המוקד. ב־1886 ויכוח בין יהודי למוסלמי הוביל להתקוממות עממית ולפרעות ביהודים. ב־1895 פלשו מורדים למלאח, בזזו ושדדו את החנויות והבתים. היהודים בקשו מקלט בזאווייה מפני ההמון המתלהם. שתי נשים נחטפו ונאנסו, ואת בעליהן דקרו.ב־1896 ניצלו בוזזים ערבים המולה שנוצרה בעקבות שרפה ועטו על המלאח; 200 פרשים ממשמר הסולטן נדרשו כדי להדוף אותם. בראשית המאה העשרים הותקף מרקוס אזוגי, יהודי אזרח ארצות הברית, איבריו נקטעו והוא הועלה על המוקד בעודו בחיים בפאם.

הפרעות בפאס-התריתל- יוסף יונון פנטון

 

פרק ב' אי יציבות פוליטית באימפריה השריפית

התרית בפאס - 1912

ה׳תריתל׳ היה תוצאה של גורמים מורכבים שחשוב למקם בהקשרם ההיסטורי. רצף האירועים שקדמו להם נפתח ב־1894, במשבר השושלת – עם מותו של מולאי אלחסן(שנולד ב־1836 ושלט בשנים 1894-1873) – ובעקבותיו החלה במרוקו תקופה של תלאות.

בסוף המאה התשע עשרה חמדו המעצמות האירופיות את מדינתו, שעוד הייתה אימפריה עצמאית, בשל משאבי הטבע שלה, מיקומה האסטרטגי בצומת הים התיכון והאוקיינוס האטלנטי, וכן בגלל חולשתו של היורש הצעיר, הסולטן עבד אלעזיז(1943-1878. שלט בשנים 1908-1895), והמעצמות כמעט שלא הכירו בסמכותו – הן ביקרו אותו על חיבתו הילדותית לכל החידושים האירופיים, והוא הואשם בחוסר אדיקות. עם זאת, הוא גם הנהיג כמה רפורמות שעוררו את זעמם של בני עמו השמרנים: שיטת מטבעות חדשה שיזם ב־1902 עוררה הפגנות אלימות וגועשות, והן מצאו פורקן במלאחים ברחבי המדינה.

היחלשות השלטון השריפי והתמוטטותו הכלכלית הקלו על התרחבות הפעולה החשאית של צרפת במרוקו; וב־1890, במסגרת אמנה חשאית עם אנגליה, היא המשיכה את כיבושיה בסהרה המרוקנית. הכיבושים הללו עוררו סערה עצומה באוכלוסיות המקומיות, שהתאגדו סביב נס המרד שהניפו המנהיגים המאראבוטים – השייח׳ מא אלעיניךובו חמארה- שהטיפו למלחמת קודש נגד הפולש.

הערת המחבר : מא אלעינין (1910-1831), מנהיג דתי מהסהרה, הבן ה־12 מתוך 48 הבנים של מורומד □אצ׳יל, שהיה מייסד מסדר פאציליה. אביו של אחמד אלהיבה (1919-1876), מוהיג ההתוגדות החמושה לצרפתים.

הערת המחבר : בו חמארה (1909-1860), מכונה גם אלרוגי (טוען לכתר) – הצהיר על עצמו שהוא הסולטן במחאה נגד הרפורמות של הסולטן עבד אלעזיז. הוא רדף באכזריות את היהודים.

 

 

סדרה של התקוממויות עקובות מדם אפיינה את מעבר המאות, וגרמה סבל גם ליהודים, בדומה למה שהתרחש במאה השמונה עשרה, בתקופה החשוכה של שלטון מולאי יזיד.

האשמה על פלישת הזרים הוטלה כמובן על היהודים, שהמסחר שלהם ובתי הספר שלהם משכו את האירופים למרוקו. כנופיות של שודדים ורוצחים פשטו במערב המדינה והתרחבו לצפון מזרח ולאזור הסמוך לאלג׳יריה, ועוררו דאגה בפריז.

המדינה שקעה באנרכייה ובשנאת זרים. במאי 1905 נרצח פוליטיקאי צרפתי בכיר, אקסוויה קופולני(Xavier Coppolani). הוא תמך ב׳חדירה בדרכי שלום׳, היה מומחה לקהילות המוסלמיות והכיר היטב את המדינה ואת שפתה. הממשלה הצרפתית הציעה לסולטן להשיב את הסדר באימפריה על כנו בסיוע צרפת. לשם כך הוחלט בפריז להביא למרוקו איש צבא, שעבד בשירות הרפובליקה, בעל ניסיון רב במלחמה הקולוניאלית – הגנרל לואי הובר ליאוטי (1854-1934 , (Louis Hubert Lyautey – בזכות שירותו באלג׳יריה, וכדי להרחיב את ההשפעה הצרפתית באלג׳יריה עד למרוקו הוא יישם טקטיקה של התפשטות.

 

הערת המחבר : ליאוטי הוכשר באקדמיה הצבאית סךסיר (Saint-Cyr) בצרפת, שירת באלג׳יריה ובהודו־סין לפני שהוצב במדגסקר עד 1902. הוא מונה לגנרל וקיבל את הפיקוד על אזור והראן בגבול עם מרוקו. ב־1907 הנא כבש את אנג׳דה ומונה לנציב עליון של הממשל באזור הכבוש. לאחר כינון החסות הצרפתית הוא היה איש הקשר הראשי בפיוט עם שליטי מרוקו ונציגה הראשון של החסות הצרפתית.

שאר המעצמות האירופיות קיבלו בהסתייגות את הצלחותיה של צרפת במרוקו, שכן הן היו עמה בתחרות קשה. היריבויות בין צרפת, גרמניה, אנגליה וספרד, שחפצו כולן בהשפעה מכריעה במרוקו, נפתרו בוויתורים טריטוריאליים בוועידת אלג׳זירס, שכונסה ב־16 בינואר 1906 והשתתפו בה 13 המעצמות שחתמו על אמנת מדריד ב־1880. בפעם הראשונה בהיסטוריה של ארצות הברית נכנסה אף היא לברית האירופית. נציג אמריקה העלה גם את ׳שאלת החופש הדתי וההגבלות שהוטלו על יהודי מרוקו׳. צרפת קיבלה מנדט על מרוקו, ואותו היא הסכימה לחלוק עם ספרד.

הפרעות בקזבלנקה והאירועים שהתרחשו בעקבותיהן – אוגוסט 1907

יוסף ינון פנטון

הפרעות בפאס או התריתלLe Tritel

המשא־ומתן בוועידת אלג׳זירס, שנבצר מהמשלחת השריפית לקחת בה חלק, הובילו להתמרמרות של האוכלוסייה המרוקנית. הרפורמות שהוטלו עליה בוועידה, כיבוש השטחים בסהרה ופלישת הצרפתים לשאווייה גרמו למולאי עבד אלעזיז, שהואשם ברכרוכיות, להיתפס כתומך במזימות הקולוניאליות, וחכמי הדת בפאס התכחשו לו. האווירה המרדנית שהתחזקה במדינה רק פתחה פתח לכיבוש המדינה בידי צרפת. הרצח של אמיל מושון (Emile Mauchamp), רופא מתנדב(שלפני כן פעל בארץ ישראל), במרץ 1907 במראכש, שימש אמתלה לכיבוש צבאי של אוג׳דה בידי גדוד צרפתי שנשלח מאלג׳יריה בפיקודו של ליאוטי.

הפרעות בקזבלנקה והאירועים שהתרחשו בעקבותיהן – אוגוסט 1907

זמן קצר אחרי חדירת צרפת למרוקו החלה הקהילה היהודית בקזבלנקה להתפתח, והיא כללה כ־6,000 אנשים. הצרפתים ביצעו עבודות פיתוח בנמל בקזבלנקה, ועיקרן בנייה של מסילת ברזל. מאות קבילים חמושים מאזורי מרכז מרוקו נענו לקריאה להצטרף אל מלחמת הקודש של המאראבוט מא אלעינין, וב־30 ביולי 1907 הם התפרצו לאתר הבנייה של מסילת הרכבת, החריבו אותו וטבחו בפועלים האירופים. ב־5 באוגוסט, בפעולת תגמול, הפציצה ספינת המלחמה הצרפתית ׳גלילי׳(Galilee) את העיר, וההפצצה עוררה פרעות בקזבלנקה. השבטים הקביליים פשטו על המדינה, ובעיקר על המלאח, ובמשך שלושה ימים הם בזזו, שדדו, הרגו ואנסו. 30 יהודים נרצחו, כ־10 נפצעו פצעים אנושים, והנשים והילדות היהודיות סבלו מהתעללות פראית. 4,000 יהודים חסרי הגנה נטשו את המלאח והצטופפו סביב הקונסוליה הצרפתית כדי למצוא מחסה. אחדים מהם הצליחו להגיע לנמל. הם הוכו ונרדפו עד לתוך המים, הם עלו על סיפונן של אניות שעגנו לרוחב הנמל, ונשארו שם ללא מזון ושתייה במשך כמה ימים. המוני התושבים העניים ביותר התבצרו במלאח, אשר נהרס לחלוטין, ומאות פליטים יהודים ברחו ומצאו מקלט בסטאת ובמזגאן. רבים לא הצליחו להימלט והקבילים תפסו אותם. מכתבים שנשלחו אל כי״ח באותה התקופה מתארים את קבוצות החירום שהתאגדו כדי לחפש בתנאים מסוכנים ובאזורים מרוחקים שבויות יהודיות, שכמה מהן הוכרחו להתאסלם, ואחרות נמכרו בשווקים בפנים המדינה.

בעקבות המהומות בקזבלנקה כבשו גדודים צרפתיים את העיר ואת כל שפלת שאווייה השכנה (1908-1907), והם העצימו את העוינות באוכלוסייה המוסלמית. העוינות הזאת התפשטה במחוז כולו ואיימה גם על היהודים, ומצבם הפך מסוכן אפילו בערים הגדולות. לאנרכייה המרוקנית הצטרפה במהרה מלחמת אזרחים. אחיו הבכור של עבד אלעזיז, מולאי אלחאפיד(1937-1876), שהיה מוכר באדיקותו הרבה, הציג את עצמו כתומך בהתנגדות לצרפתים. במשך זמן רב הוא זמם מזימות להפלת אחיו, כדי לעלות לשלטון. כיבוש קזבלנקה גרם לו לבצע את הצעד המכריע: ב־16 באוגוסט 1907, באישורם של אנשי הדת של העיר מראכש, הוא מונה לסולטן העיר, בירת הדרום. מולאי עבד אלעזיז הואשם בפתווה של ׳קנוניה עם אויבי אללה והדת׳, הודח, ומצא מקלט אצל הצרפתים ברבאט – והנתינים ראו בכך אישור סופי לבגידתו.

עלייתו לשלטון של מולאי אלחאפיד (שלט בשנים 1912-1908) לא פתרה את המצב הפוליטי: הכאוס התפשט, והיהודים סבלו ממנו יותר מקבוצות אחרות באוכלוסייה. דוחות שפורסמו לעתים מזומנות ב׳ג׳ואיש כרוניקל׳(Jewish Chronicle) מבטאים תחושה קבועה של חוסר ביטחון בקרב היהודים. אם עד כה הם ביכו את חוסר הביטחון הכללי במדינה ואת המשבר הכלכלי, מעתה הם סבלו מתאוות הביזה של שבטים ערביים ומהתקפות חמושים.

הטבח ביהודי סטאת(1907-ינואר 1908) — הקדמה לפרעות הנוראות

 

SETTAT

הטבח ביהודי סטאת (1907-ינואר 1908) — הקדמה לפרעות הנוראות

המכתבים והדוחות ששלחו נציגי כי״ח למשרדי הארגון בפריז מתארים את הפגיעות, ההתקפות, הרציחות והטבח בערים ובכפרים רבים, והם נפוצו ברחבי הממלכה, בין היתר באזימור, בדמנאת, בפאס, במראכש, במכנאס ובצפרו. האיום למצור מצד השבטים במרוקו שעל חוף האוקיינוס האטלנטי הביא לגלות המונית של האוכלוסייה היהודית במזגאן. כמו יהודי קזבלנקה, גם הם מצאו מקלט בסטאת, בירת מחוז שאווייה, הממוקמת 70 ק״מ מדרום לקזבלנקה ובה ניהלה צרפת מלחמה ממושכת כדי להשליט את הסדר. בדצמבר 1903 ובנובמבר 1907 כבר נבזזה העיר באכזריות בידי שבט המיאנזה, שניצל את האנרכייה ששררה, והיא הייתה לתפאורה של הטרגדיה הנוראית שהתרחשה זמן קצר לאחר מכן.

ב־12 בינואר 1908 גדוד צרפתי בפיקודו של הגנרל אלבר ד׳אמד(,Albert d'Amade  1856-1941) עזב את קזבלנקה כדי ליצור מחלה(חיל משלוח) נאמנה למולאי אלחאפיד, וחנה בסביבות סטאת. לאחר שסילק את הגדודים המרוקניים נכנס חיל הרגלים הצרפתי ב־15 בינואר לסטאת, שהייתה נטושה, פרט ליהודים. הם לא נסו עם המוסלמים אלא העדיפו להפקיד את גורלם בידי החיילים הצרפתים, וחיכו להם בדגלים לבנים. לאחר מכן, ׳עם עזיבת הצרפתים […] התפרצו הערבים לתוך המלאח כדי לחסל את היהודים, בשל קבלת הפנים שערכו לצרפתים. כ־40 יהודים נשחטו׳. כשהצבא הצרפתי עבר שוב דרך סטאת, שבועיים לאחר מכן, הוא גילה אלמנות ויתומים אומללים מתחננים לפניהם שייקחו אותם לקזבלנקה, כלואים בתוך מבנה, ׳מפוחדים וגוועים מרעבי.

הפרעות בפאס-התריתל- יוסף יונון פנטון

 

המצב בפאסAbdelhafid

עלייתו של מולאי אלחאפיד לשלטון לא שיפרה במאום את מצב היהודים בבירה. באוכלוסייה של כ־100,000 נפשות הם מנו כעשירית מהתושבים, כלומר 12,000-10,000 נפשות. ב־15 בדצמבר 1907 המורדים שחברו למולאי אלחאפיד נכנסו בכוח לפאס, בזזו את בנייני המסים, השווקים, הדואר הצרפתי והמלאח. הייתה זו תחילתה של תקופה שהתרחשו בה פגיעות אכזריות ביהודים של פאס, משום שהמורדים ראו בהם משרתים של הכובש הצרפתי. הסולטן מולאי אלחאפיד הפר את תנאי הט׳אהר (כתב זכויות), שהעניק אביו למשה מונטיפיורי ב־1864, ולמרות הבטחות הסובלנות שהוגשו בכתב לציר הצרפתי בפאס, הוא אילץ את היהודים לעבוד במפעלי אבק שרפה ובאורוות, ללא שכר וללא מזון ושתייה. הווזיר שלו רדף אותם, הכריח אותם לעבוד בשבת, ואפילו ביום הכיפורים, ולא היסס להעניש אותם במלקות. רק התערבות נחרצת של עמרם אלמליח, מנהל בית הספר של כי״ח בפאס, הביאה סוף להתעללויות הללו.

מאוחר יותר אסר המח׳זן על תושבי המלאה, שמחלונות בתיהם ומהגגות הייתה להם תצפית על פנים הארמון, להביט בו – העונש על הפרת האיסור היה מוות. בעקבות זאת נמנעו היהודים מלפתוח חלונות ברובע היהודי ונפסקה כניסה של אור ושל אוויר צח לבתיהם. ביוני 1910, בעקבות השמדת היבולים באש, היו היהודים נצורים ברובע שלהם, מנועים מכל תקשורת ומסחר עם הרובע המוסלמי.

בתחילת שנת 1911 נחטף נכדו של הרב הראשי בפאס, רפאל אבן צור (1917-1830), והומר בכוח לאסלאם. הילד בודד בביתו של הקאדי, והקאדי סירב להחזירו. לשם שחרורו נדרשה פעולה משולבת של הקונסול הצרפתי והקונסול הבריטי.

לפי תנאי ההסכם של הכתרת מולאי אלחאפיד, הוא היה אמור לפתוח בג׳יהאד (מלחמת חורמה) נגד הכופרים ולסלק את הצרפתים משאווייה. המשא־ומתן התעכב מאוד, ובסופו של דבר ההסכם מ־4 במרץ 1910 התנה את פינוי הצרפתים משאווייה וממרוקו המזרחית ביצירת חילות טאבור מרוקניים, שהוכשרו ואומנו בפיקוד קצינים צרפתים.

הערת המחבר : הטאבורים היו יחידות חיל רגלים המורכבות מגדודים מקומיים בפיקוד הצבא הצרפתי.

המצוד על פאם או התריתל שכשל" (מאי 1911)

פוגרום בפאס

פוגרום בפאס

יוסף ינון פנטון

הפרעות בפאס או התריתל

המצוד על פאם או התריתל שכשל" (מאי 1911)

למהומות הקשות שזיעזעו את מרוקו בתחילת 1911 היו השלכות עגומות על מצב היהודים. אזורים רבים מן האימפריה הופקרו לאנרכייה בשל חוסר האונים של המח׳זן, והיו כפופים לשבטים שוחרי מדון. חרחור המלחמה שלהם סיכן את החיים ואף שיתק כל פעילות כלכלית. על הסולטן הוטלה פקודה לפצות על הנזקים שנגרמו לאירופים בקזבלנקה, ולשם כך הוא הטיל על נתיניו מסים כבדים – וצעד זה הוא שעורר את ההתמרדות.

במרץ 1911 התמרד שבט השרארדה נגד סמכות הסולטן. הוא ליכד סביבו את רוב שבטי הצפון, צעד לעבר פאס וצר על העיר. היהודים עקבו בחרדה מגגות בתיהם אחרי ההתפתחויות. הרעב, שתמיד ארב בפתח המלאח, חדר לבתי היהודים. על אף רפיון ידיהם, הם החליטו להילחם, ועמרם אלמליח תיאר זאת במכתב לכי״ח ב־12 באפריל 1911, כמעט שנה לפני התריתל בפאס: ׳על חומות המלאח שומרות קבוצות של צעירים יהודים חמושים, נחושים להגן עליו ואף לחרף את נפשותיהם; הרובה שלי טעון ובהישג ידי ".

הערת המחבר :  הטאבורים היו יחידות חיל רגלים המורכבות מגדודים מקומיים בפיקוד הצבא הצרפתי.

הפעם דרש מולאי אלחאפיד את סיועה של ממשלת צרפת כאילו כדי להגן על תושבי פאס האירופים, ולמעשה להציל את כס שלטונו. לדעת היסטוריונים אחדים נאלץ הסולטן לבקש את עזרת הצרפתים בהשפעת הלחץ שהפעיל עליו אנרי גיאר (Henri Gaillard) קונסול צרפת בפאס. היה זה שלב בתכנית שהגו בחשאי גיאר ושרל מנגין (Charles Mangin )  – להשאיר את הבירה ללא הגנה כדי שלסולטן לא תהיה בררה אלא לקרוא לגדודים הצרפתיים שהשתכנו בשאווייה תמורת כניעות נוספות. נפילת הבירה בידי המורדים והפרעות, שלא היה מהן מנוס, שהתפרצו אחריה, נמנעו ברגע האחרון בזכות הגנרל שרל מואניה  ( Charles,(Moinier כשב־25 במאי 1911 הוא הגיע בראש כוח צבאי.

באותו הזמן התאחדות של שבטים ברברים צרה על מכנאס בערב פסח ודרשה את הדחת הסולטן מולאי אלחאפיד ואת הכתרת אחיו, מולאי אלזין. המוסלמים במדינה סירבו – לא מתוך נאמנות למולאי אלחאפיד, אלא מטעמי זהירות: אילו ניצח בסופו של דבר הוא היה מעניש אותם. אהרון מויאל, המנהל הצעיר של בית הספר של כי״ח במכנאס, הבין שבמקרה של תקיפת המלאח בית ספרו יהיה היעד הראשון וארגן בקרב בני קהילתו את ההגנה עליו: הוא חילק להם רובים ותחמושת, גייס כ־50 שכירי חרב ערבים והציב את כולם לאורך חומות המלאח. ביום שני, 17 באפריל, תקפו המורדים במעדרים את חומות המלאה. היהודים השיבו אש עזה, וכך עד הערב התגברו על אחת המתקפות המחודשות. בבוקר נסוגו הברברים.

פעולות הגנה אלו מצד יהודי פאס ומכנאס היו יוצאות דופן בהיסטוריה של יהודי מרוקו, שבדרך כלל היו כנועים לנוכח הרדיפות, והן זכו לתרועות ולתשבחות בעיתונות היהודית. כפי שאראה להלן, הן לא חמקו גם משירותי המודיעין הצרפתי.

קינה בערבית יהודית על התריתל מאת הרב חיים בן משה לוי, חתנו של ר' יוסף בן נאיים

Le Tritelטריטל בערבית

 

 

 

 

 

 

 

La complainte du tritel

קינה בערבית יהודית על התריתל מאת הרב חיים בן משה לוי, חתנו של ר' יוסף בן נאיים

תרגום

יום רביעי כשנודע הדבר, הגיעו גדודי המפקד. אוי לי איזה יום צרה !

ליל חמישי שמענו חריקת הרובים, אוי לנו, מה יארע?

ליל חמישי בחצות ליל כשפרצו לתוך בית יהודה הלל, מצאוהו מגשש ובידו מנורה.

אמרו: היש צרה גדולה מזו? תני הכסף בת כופרים !

יום חמישי בצהריים, העלונו לבית חברה קדישא, התבוססנו בבוץ ובעפר, אוי לאותו כיעור!

יום חמישי בערב לקחונו לסחאל ( מקום בקצה בית הקברות, רחוק מהבוזזים ), כיוונו אלינו רוביהם, היה ליל מחשכים

יום חמישי המשיכו לשדוד, אך יום שישי הגיעה החנינה, הודיעו לנו ביד קורא,

התאספו בארמון הסולטן, זקנים ונערים היזהרו לא לסטות, בארמון עליכם להתאסף. אלוהים, מלא לב(הסולטן) ברחמים.

 

Traduction

 C'est mercredi que l'alerte fut donnée, La troupe du commandant est arrivée. Ah malheur à moi, quel jour ce fut!

La nuit de mercredi à jeudi, nous avons vu, Que les coups (de fusil) éclataient, nous avons vu. O quel malheur, que va-t-il nous arriver?

La nuit de mercredi à jeudi, au milieu de la nuit,

Ils pénétrèrent dans la maison Juda Hillel.

Ils le surprirent alors qu'il tâtonnait, un candélabre à la main.

Ils commencèrent: Y a-t-il plus grande détresse?

Donne le trésor, hé fille de mécréant!

Jeudi au milieu de la journée, Ils nous firent monter dans la chambre funéraire. Nous étions empêtrés dans la fange et la poussière. Quel malheur. Qu'est cette abomination?

Jeudi au soir, on nous emmena au sâhiP. Ils pointèrent sur nous les fusils. Jeudi, ce fut la nuit de ténèbres.

Jeudi, ils continuaient à piller.

Vendredi arriva la trêve.

Ils nous firent dire par le crieur public.

«Vous devez vous rassembler dans le palais (du sultan)».

«Grands et petits, attention à ne pas vous perdre!

Dans le palais, vous devez vous rassembler».

O mon Dieu, emplis le cœur [du sultan] de compassion!

Complainte composée par le rabbin Haïm fils de Moïse Lévy, et disciple de rabbi Joseph Ben Naïm, publiée dans Georgette Bensimon-Choukroun, «La Complainte du tritel», in: G. Drettas, J. Gutwirth (éds.), Homenagens à Jeanine Fribourg, (=Meridies 19-22 [1994]), pp. 301-337

עמוד 1 מתוך 212

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 77 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

אוגוסט 2017
א ב ג ד ה ו ש
« יול    
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031