נשים יהודיות במרוקו-א.בשן


נשים יהודיות במרוקו-א.בשן-נשים יהודיות במרוקו – דמותן בראי מכתבים בין השנים 1733 – 1905

נשים יהודיות במרוקו – דמותן בראי מכתבים בין השנים 1733 – 1905

פרופסור אליעזר בשן.

ספר זה פותח צוהר לתיאור חיי הנשים היהודיות במרוקו בשנים 1905-1733, בהביאו ממכתביהן, ממכתבים שנכתבו בשמן וממכתבים עליהן. מכתבים אלה מתפרסמים כאן זו הפעם הראשונה מתוך כתבי יד השמורים בארכיונים הלאומיים של בריטניה ושל ארצות הברית, והם חלק מכלל התכתובת שניהלו דיפלומטים של מדינות אלה במרוקו עם נושאי תפקידים אחדים במשרדי הממשלה השונים בתקופה הנדונה. עד כה היו המקורות לתיאור חייה של האשה היהודייה במרוקו כתבים עבריים לסוגיהם (ספרות השרת, דרשות, תקנות, זיכרונות, סיפורי עם, שירים ועוד) וכן מקורות לועזיים, כגון יומני תיירים ומבקרים זרים שכתבו בין השאר על האשה היהודייה. זהו אפוא הספר הראשון בנושא זה המבוסס על ארכיון דיפלומטי.

הספר שלפנינו כולל מאה מכתבים ותעודות אחרות, המוצגים בלשון המקור, אנגלית, ומלווים בתרגום או תמצית בעברית. כן מוצג הרקע לאירוע המתואר בהם. מן התעודות עולה מידע על תחומי החיים השוגים שנשים היו מעורבות בהם מעורבות פעילה או סבילה, ומשתקפת בהן גם ההוויה היהודית במרוקו בכללותה.

המחבר, פדופ׳ אליעזר בשן, מן המחלקה לתולדות ישראל באוניברסיטת בר־אילן, עוסק עשרות שנים בהוראה ובחקר חיי היהודים במזרח התיכון ובצפון אפריקה, מגירוש ספרד עד הזמן החדש. פרסם ספרים ומאמרים רבים בכתבי עת בארץ ובחו״ל. פעיל בתחום החינוך ובהפצת המורשת של היהודים במזרח ובמגרב. ספרו הקודם שראה אור בהוצאת אוניברסיטת בר־אילן ־ ״היהודים במרוקו במאה ה־9! והמיסיון האנגליקני״(תשנ״ט).

הקהילה היהודית במרוקו היא עתיקת יומין. לפי המסורת הגיעו היהודים מארץ ישראל לצפון אפריקה גלים – גלים, החל בימי בית ראשון. בעקבות חורבן הבית השני, עם צבאות חניבעל עם הרומאים ועם הוואנדאלים.

בסלא השוכנת מול רבאט, התגלה קברו של יהודי הלניסטי מהמאה הראשונה לספירה. בעיר הרומית וולוביליס המכונה עתה ואלילי והשוכנת כשלושים קילומטרים ממערב למכנאס, נשתמרה אבן, כנראה ממצבה קדומה, ועליה חרותה הכתובת " מטרונא בת רבי יהודה נח', וכן נמצאה מנורה בעלת שבעה קנים עשויה ארד.

היה שם יישוב יהודי מהתקופה הרומית עד התקופה הערבית – דומה שמדובר בשבטים ברבריים שהתייהדו. בתאפילאלת ובאופראן שבדרום הרי האטלס נמצאו מצבות קדומות מלפני חורבן בית שני. בתעודות מהגניזה יש ידיעות על יהודים שחיו בדרומה של מרוקו למן המאה התשיעית.

ידוע למשל, על דונש ממדינת דארעה, בן המאה ה- 11, שהפנה שאלות לרבי יצחק אלפסי, וזה ענה לו בערבית. אחת הקהילות הגדולות בימי הביניים הייתה סג'למאסה שבמדבר, שנוסדה על ידי שבט ברברי, וכלכלתה הייתה על סחר עם סודאן.

על יהודים במקום מצוי מידע מהמאה העשירית ואילך. היו בה ישיבה ובית דין, וחכמים הנהיגו את היושבים בה על פי ההלכה. רבי האי גאון שבבבל, נפטר השנת 1038 נשאל מהם שאלה בהלכה, וענה להם.

קהילות אחרות הוקמו בצפונה ובמרכזה של מרוקו. זמן קצר לאחר ייסודה של העיר פאס – אדריס הראשון בן עבד אללאה 788 – 791, בנה אותה בשנת 789 ליד הנהר סבו. בנו אידריס השני 792 – 828, בנה עיר בגדה האחרת של הנהר, שתי הערים אוחדו – באו אליה יהודים מאנדלוסיה, והיא הייתה לקהילה החשובה במרוקו, שממנה יצאה תורה מאות בשנים. יהודי פאס וקהילות אחרות קיימו במשך דורות קשרי רוח וכלכלה עם אחיהם שבספרד ובארצות הים התיכון.

במאה ה-11 ייסדו המרביטון את העיר מראכש בדרום. על יוסוף תאשפין 1106 – 1142, הזמין לשם שני רופאים יהודים מסביליה, וכן נוצר הגרעין לקהילה יהודית במראכש. במשך הדורות גדלה הקהילה והייתה לאחת הקהילות הגדולות במרוקו.

תקופה קשה עברה על היהודים בימי שלטונם של המומינים ( בעברית  מייחדים ) משנת 1146 – 1269. הם שאפו להכניס תחת כנפי האסלאם את הנוצרים ואת היהודים שחיו במרוקו. קהילות יהודיות נהרסו, ובהן מראכש שנהרסה בשנת 1147.

ב-1150 כבשו המומינים את מכנאס ואילצו את היהודים להתאסלם. היו יהודים שברחו והיגרו לארצות אחרות, בהם הרמב"ם – הוא, אחותו ואביו רבי מימון הדיין היגרו למצרים. אלה שלא רצו להיפרד מרכושם התאסלמו למראית עין, חלקם חזרו ליהדות בגלוי לאחר דורות.

את גזרת המייחדים ביטל אבו יוסף יעקב – 1269 – 1286, מייסד שושלת בני מרין. בימי שושלת זו, ששלטה עד 1465, נהנו היהודים מביטחון, מחופש דת ומדו קיום עם המוסלמים, אף כי היו גם פרעות ביהודים, לפי הערכה אחת – בגלל קנאה בהישגיהם. 

נשים יהודיות במרוקו-א.בשן-נשים יהודיות במרוקו – דמותן בראי מכתבים בין השנים 1733 – 1905

נשים יהודיות במרוקו – דמותן בראי מכתבים בין השנים 1733 – 1905

פרופסור אליעזר בשן.

המללאח :

 בימי שושלת בני מרין הוקם בפאס המללאח הראשון במרוקו. בשנת 1438 פקד הסולטאן אבו יוסוף עבד אלחק בן אבו סעיד – שלט בשנים 1421 – 1465, על יהודי פאס שגרו עד אז עם המוסלמים, לעבור לשטח בפאס החדשה הסמוך לארמון המלכות, וכך נוצר המללאח הראשון.

המללאח הוקף חומה, על שערו הופקדו שומרים, ואת שכרם שילמו היהודים. השער ננעל בלילות, בשבתות ובחגים ובמועדי החדים המוסלמים, שבהם יהודים אינם יוצאים למסחרם ולמלאכתם ב " מדינה " – העיר – המוסלמית.

היה בכך משום תקדים, ובדורות שלאחר מכן חויבו גם יהודים בערים אחרות לגור במללאח, נימוקים שונים ניתנו למדיניות זו, בהם הרצון לבודד את היהודים מהמוסלמים ולהשפילם. המלמדים סנגוריה על המוסלמים טוענים שהיה זה לטובת היהודים – כדי להגן עליהם מפני פורעים.

ואמנם, בדורות הבאים, כשנשקפה סכנה של התנפלות שבטים מרדניים על היהודים, ננעל השער והיהודים חשו בטוחים. המללאח נבנה לפי הדגם של ה – JUDERIAS – שבספרד. ככל מיעוט נטו היהודים לחיות יחדיו, בגלל מוסדות הקהילה המשותפים.

במאה ה-19 התעוררה בעיית הצפיפות, כי שטח המללאח היה מוגבל ולא גדל על אף הריבוי הטבעי. במוגדור גרו היהודים העשירים מחוץ לשטח המללאח. היו ערים, כמו טנג'יר, שבהן גרו יהודים עם מוסלמים ונוצרים, ולא הוקם מללאח.

 הגירה מאירופה :

 לפי מקורות חיצוניים, מן המאה ה-13 ואילך הגיעו יהודים יחידים ( שלא במסגרת קהילות ) מאירופה למרוקו בעקבות רדיפות, מהם יהודים מאנגליה, מצרפת, מאיטליה ומהולנד. תקופה חדשה מתחילה במרוקו עם הגירתם של מגורשי ספר בשנת 142, ושל גולי פורטוגל אחרי 1497, מהם אנוסים שחזרו ליהדות.

כשני שלישים מ200.000 מגורשי ספרד היגרו לאימפריה העול'מאניטת וכשליש למרוקו. " המגורשים " – כך כינו את עצמם דורות רבים אחרי הגירוש – התיישבו בתחילה בפאס, בערי החוף של הים התיכון ושל האוקיינוס – טנג'יר, תיטואן, ארזילה, לאראש, סלא, רבאט, סאפי, מוגדור.

ועוד בערים הפנימיות, פאס, צפרו ומכנאס. רק מיעוטם התיישבו במראכש. כאן – כמו במקומות אחרים, ובכללם פאס –פעלו קהילות של " תושבים. אלה היו יהודים ותיקים שחיו במרוקו דורות רבים לפני גירוש ספרד.

שפתם ומנהגיהם – בין היתר בתפילות, בדיני שחיטה, ובדיני אישות – היו שונים מאלה של המגורשים. בפאס פעל בעת כנסת של " תושבים " עד שנות הששים של המאה ה-20. המגורשים היו הגורם הדומיננטי, המשכיל ובעל היוזמה הכלכלית, ל עומת התושבים. הם שמרו על שפה המכונה " חקתיה " – דיאלקט ספרדי עם מילים עבריות, שדיברו בה בעיקר בערי החוף של הים התיכון ובערים הצפוניות שלחוף האוקיינוס.

ערים שלחוף הים התיכון ולחוף האוקיינוס היו נתונות לשליטתן של ספרד ושל פורטוגל במאות ה-15-18, ובריטניה שלטה על טנג'יר בשנים 1661 – 1684. יהודים השתלבו במערכת הכלכלית המסחרית תחת שלטונם של הזרים, כמתווכים, כסוכנים וכתורגמנים. 

נשים יהודיות במרוקו-א.בשן-נשים יהודיות במרוקו – דמותן בראי מכתבים בין השנים 1733 – 1905

שושלת העלאויים.

בשנות שהשיים של המאה ה-17 עלתה לשלטון השושלת העלאווית, המכונה גם פילאלית, שמוצאה מאזור תאפילאלת. הראשון בשושלת היה ה | שריף " ( צאצא של הנביא ) רשיד בן מוחמד והוא שלט בשנים 1663 – 1672, אחריו ש\לא איסמעיל הראשון בשנים 1672 – 1727. הם לחמו בספרדים ובפורטוגלים וגירום בהדרגה ממרוקו.

שבתי צבי.

בשנות הששים של המאה ה-17 הגיעו ידיעות למרוקו באמצעות שלוחי ארץ ישראל על הופעתו של שבתי צבי, ונוצרו תסיסה וחילוקי דעות בין החכמים באשר לשאלת משיחיותו. שירים שחוברו לכבוד שבתי צבי היו מושרים בפי ההמון.

בשנת תכ"ח – 1668, ביטלו את צום ט' באב וקבעוהו יום שמחה, וכל מי שצם הוחרם. המנהד הנפוץ בכמה קהילות עד היום להקל במנהגי האבלות בשעות אחר הצהריים של ט' באב, הקלה הבאה לידי ביטוי בין השאר ברחצה ובקניית מתנות בשעות אלה, הוא שריד מהאמונה בשבתי צבי. גם בדורות הבאים ציפו לבוא המשיח, כך היה בשנים 1672, 1816, ו – 1825.

ימי מוחמד אבן עבדאללאה 1757 – 1790.

שלושים שנות מהומות וחוסר יציבות היו במרוקו עד שעלה מוחמד אבן עבדאללאה. הוא הצליח להשיג יציבות מדינית, ובכוח צבאות הנאמן דיכא מרידות ; הכיר בחשיבותם של קשרי מסחר עם מדינות זרות, וכך הביא לידי שגשוג כלכלי : חתם על הסכמים עם בריטניה בשנת 1760, עם ספרד ב- 1765, עם צרפת ב- 1767 ועם ארצות הברית ב – 1786.

ההסכמים הללו כללו תנאים להסדרת חופש בתנועה, זכויות הסוחרים וגובה המכס על סחורות יבוא ויצוא. יהודים בערי הנמל השתלבו במערכת מסחרית זו ועסקו בייצוא בקר וחומרי גלם, כמו עורות וצמר, ובייבוא מוצרים מוגמרים, בהם נשק ותחמושות.

מוחמד אבן עבדאללאה יזם בניית נמל חדש במוגאדור על חורבותיה של עיר פורטוגלית, ופיתח אותו בתור נמל לייצוא חומרי גלם מדרום מרוקו לנמלי אירופה.

הוא גירש את הפורטוגלים האחרונים ממרוקו בשנת 1769. מינה יהודית לתורגמים., למזכירים ולממלאי שליחויות דיפלומטיות באירופה. בתקופתו שירתו יהודי ממרוקו כתורגמנים וכסגני קונסולים בשירות הקונסוליות של מדינות אירופה.

יזיד.

לאחר מותו של מוחמד עבד אללאה ב-11 באפרחל 1790 ירש את כסאו בנו יזיד – המזיד – ושלט עד 1792. במקורות העבריים הוא מכונה " המזיד " באשר 88 חודשי שלטונו היו ימים אפליטם ליהודים. הוא אנס יהודים להתאסלם. בפאס ציווה להרוס בתי כנסיות ולחלל ספרי תורה. בנה מסגד במללאח. יהודים נרצחו ונשים נאנסו. 

אחיו סולימאן השני 1792 – 1822.

הצטיין במעשי חסד ובבניית בנייני ציבור, וזכה לכינוי " הצדיק " או " המשקם ". ביטל את גזירת קודמו, וליהודים שהתאסלמו הותר לחזור ליהדות. המסגד שבנה במללאח נהרס. ב- 1807 – 1808 ציווה על יהודי סלא, מוגדור, רבאט ותיטואן להתגורר במללאח.

הוא העסיק יהודים בשירותו. גזברו8 בטנג'יר היה אברהם סיקסו, משה עסולי היה ממונה על המכס בנמל טנג'יר, שמואל קוריייאט היה הספק של הסולטאן נשת 1818, חוכר מסים וגזבר תיטואן, יהודה בן עולייל מגיברלטר כיהן בתור קונסול של הסולטאו בגיברלטר.

עבד ארחמאן השני 1822 – 1859.

בימיו התגלתה חולשתה של מרוקו מול מדינות אירופה. בשנת 1828 הטילה בריטניה מצור על טנג'יר, והערים תיטואן, ארזילה, לאראש ורבאט הופגזו על ידי הצי של אוסטריה בתגובה להתקפות פיראטים מרוקאים על אוניותיה. לאחר שהסולטאן דרש פיצויים בגין הנזק, נשלחה משלחת מאוסטריה לשאת ולתת על הסכם השלום.

ההסכם נחתם במרס 1830, ויהודה בן עולייל הנזכר חתום עליו. הוא גם ניהל משא ומתן בשם הסולטאן עם שוודיה, עם נורבגיה, עם דנמרק ועם בלגיה. הסולטאן חתם על הסכמים מסחריים : עם פורטוגל ב -1823, עם אנגליה ב-1836 ; עם שוודיה ודנמרק בשנת 1844.

הסולטאן מינה סוחר ממראכש ושמו מאיר כהן מקנין למוכס בנמל טנג'יר, ולאחר מכן לשליח הסולטאן לבריטניה. לפי בקשתו של יהודה בן עולייל, התיר הסולטאן לבנות מחדש את בתי הכנסת שנהרסו בשנת 1820.

ב- 1836 פנו יהודי פאס לסולטאן בבקשה להרשות להם לבנות בית מרחץ ציבורי כי אינם רשאים לרחוץ בזה של המוסלמים. בעקבות חוות דעת של חכמי האסלאם הייתה התשובה שלילית. בשנים שלאחר מכן נתקלו יהודים בהגבלה זו גם בערים אחרות.

נשים יהודיות במרוקו-א.בשן-נשים יהודיות במרוקו – דמותן בראי מכתבים בין השנים 1733 – 1905

נשים יהודיות במרוקו – דמותן בראי מכתבים בין השנים 1733 – 1905

פרופסור אליעזר בשן.

ספר זה פותח צוהר לתיאור חיי הנשים היהודיות במרוקו בשנים 1905-1733, בהביאו ממכתביהן, ממכתבים שנכתבו בשמן וממכתבים עליהן. מכתבים אלה מתפרסמים כאן זו הפעם הראשונה מתוך כתבי יד השמורים בארכיונים הלאומיים של בריטניה ושל ארצות הברית, והם חלק מכלל התכתובת שניהלו דיפלומטים של מדינות אלה במרוקו עם נושאי תפקידים אחדים במשרדי הממשלה השונים בתקופה הנדונה. עד כה היו המקורות לתיאור חייה של האשה היהודייה במרוקו כתבים עבריים לסוגיהם (ספרות השרת, דרשות, תקנות, זיכרונות, סיפורי עם, שירים ועוד) וכן מקורות לועזיים, כגון יומני תיירים ומבקרים זרים שכתבו בין השאר על האשה היהודייה. זהו אפוא הספר הראשון בנושא זה המבוסס על ארכיון דיפלומטי.

מלחמת צרפת – מרוקו – 1844

לאחר שכבשה צרפת את אלג'יר בשנת 1830 גברה המתיחות בין צרפת למרוקו, שכן מרוקו נתנה מקלט לעבד אלקאדר 1808 – 1883, שמרד בצרפת, ותמכה בו. במשא ומתן בין ממשלות מרוקו וצרפת ייצג את האינטרסים של צרפת היהודי דוד בן חיים אזנקוט – נפטר בשנת 1875, אך המשא ומתן נכשל ובשנת 1844 פרצה מלחמה ביניהן.

צי צרפת הפגיז את הערים טנג'יר ומוגאדור. יהודי טנג'יר ניצלו וקבעו את יום כ"א במנחם אב "פורים דה לה בומבס ", ואף חוברה מגילה לזכר אירוע זה. במוגאדור סבלו יהודים אבדות. צבא הסולטאן ניגף בקרב איסלי ב – 14 באוגוסט. נחתם הסכם שלום, והסולטאן אישרו ב- 5 באוקטובר 1844. יודי מרוקו נחשדו בתמיכה בצרפת, ומעמדם הורע.

אחד האישים שיזם סיוע לנפגעים במוגדור היה הרב יוסף בן אהרן אלמליאח 1809 – 1886. הוא כיהן כדיין בעיר זו משנת 1840, וכן היה סוחר וסוכן קונסולרי. בסוף ימיו היה סגן קונסול של אוסטריה.

בעקבות מלחמה זו התערבו יהודי אירופה לראשונה למען אחיהם שבמרוקו. משה מונטיפיורי – 1784 – 1885, שכיהן כנשיא ועד שליחי הקהילות באנגליה מ – 1835 עד 1874, פנה לסולטאן בבקשה שיוציא " ט'אהיר שריפי " – צו למלכותי – להגנת היהודים. בלונדון הוקם ועד פעולה, וזה ייסד קרן ושמה Morocco Relief Fund  לעזרת היהודים הסובלים. בשנים שלאחר מכן תמכה הקרן גם בחינוך יהודי.

מוחמד הרביעי 1859 – 1873 :

זמן קצר לאחר עלייתו על כס השלטון פתחה ספרד במלחמה נגד מרוקו. רבים מיהודי תיטואן וטנג'יר ברחו מחשש לגורלם בעת המלחמה, רבים מהם מצאו מקלט בדיבלטר ובלאלחזירס שבספרד.

צבא ספרד כבש כבש את תיטואן ב – 5 בפברואר 1860. בתיווכה של בריטניה, שחששה מפני התחזקותה של ספרד, נחתם הסכם ב – 24 באוקטובר 1861, ותיטואן הוחזרה למרוקו במאי 1862 תמורת תשלום של 20 מיליון דורוס – כ -5 מיליון ליש"ט.

חלק מהסכום הלוותה בריטניה למרוקו תמורת משכון תקבולי המכס. כישלונו של הסולטאן מול ספרד הגביר את הקנאות המוסלמית, וחציה הופנו גם נגד יהודים.

ב – 1860 נשלח מ"ח פיצ'יוטו בשליחותה של המועצה הממונה על הקרן הנ"ל בלונדון לגיברלטר ולמרוקו כדי לבדוק את מצב הפליטים ולהציע דרכי פעולה לשיפור מצבם של יהודי מרוקו בכלל. בדוח תיאר את מצבם העגום – את היחס המשפיל של הממשל ושל האוכלוסייה ליהודים, אם עוניים ואת בורותם. מסקנתו הייתה שיש להקים מערכת חינוך מודרנית, ובכך ראה את המפתח להתקדמות.

באותה שנה נוסדה בפריס  חברת " כל ישראל חברים "  Alliance Israelite Universelle , וב – 15871 בלונדון – האגודה המקבילה ושמה " אגודת אחים " Anglo Jewish Association. אגודות אלה שמו להן למטרה לפעול למען שוויון זכויות ולמען קדמה תרבותית של היהודית חסרי הזכויות ב ארצות שונות.

כשהגיעו תלונות על פגיעות שרירותיות על ידי מושלים, הפעילו האגודות את ממשלת צרפת ואת ממשלת בריטניה כדי ללחוץ על הסולטאן לחדול מן ההתנכלויות.

באוקטובר 1863 הגיעו ידיעות מגיברלטאר ללונדון על הסכנות הנשקפות ליהודי מרוקו בעקבות עלילה כי יהודים בסאפי הרעילו גובה מכס ספרדי. עוד נודע כי שנים מהיהודים הנאשמים הוצאו להורג. הודות להתערבותו של מונטיפיורי ניצלו חייהם של שני נאשמים אחרים.

הוא יצא לפגישה עם הסולטאן, וב-1 בפברואר 1863 מסר לו מכתב – מנוסח בזהירות כדי לא לפגוע בו, וביקש שיוציא הוראות למושלים לשמירת ביטחונם של היהודים. בתגובה לכך הוציא הסולטאן הצהרה ב – 5 באותו חודש, ובה נאמר, שפקד על כל המושלים ועל משרתיו לנהוג במידת החסד, הצדק והשוויון כלפי היהודים :

שאין לפגוע לא בגופם ולא ברכושם : שלא ייאלצו לעבוד בכפייה ; ושיינתן להם פיצוי כספי לעבודתם. בפועל לא חל כל שיפור במצבם של יהודי מרוקו.

בימי שלטונו של מוחמד הרביעי נערכו הסכמים מסחריים בינו ובין מדינות אירופה. בעקבות הסכמים אלו הוגברה הפעילות המסחרית, וגם יהודים השתלבו בה. ההסכמים נחתמו ב – 1856 עם בריטניה, ב – 1858 עם הולנד, ב – 1861 עם ספרד, ב – 1862 עם בלגיה, ב – 1863 עם צרפת – זו זכתה לתנאים טובים מאלה של בריטניה -, ואחר כך גם עם גרמניה ועם ארצות הברית. כל אלה התחרו על ההשפעה והשליטה במרוקו. 

נשים יהודיות במרוקו-א.בשן-נשים יהודיות במרוקו – דמותן בראי מכתבים בין השנים 1733 – 1905

 

חסן בראשון 1873 – 1894.

ימי שלטונו התאפיינו במערכות צבאיות נגד שבטים מתמרדים ובמשבר כלכלי עקב בצורת בשנים 1878 – 1884.  גם יהודים סבלו ממחסור, ונעזרו בתרומות של האגודות היהודיות שנדונו לעיל ובמשפחת רוטשילד.

גרמניה הביסה את צרפת בשנת 1871 ושאפה להשיג אחיזה באפריקה, וב – 1873 פתחה נציגות בטנג'יר. ב – 1890 נחתם הסכם מסחרי בין גרמניה למרוקו, ונפתח קו אוניות ביניהן. לארח שכבשה צרפת את תוניסיה ב – 1881, עשתה מאמצים להשתלט על מרוקו.

בשנות התשעים עלתה השפעת צרפת. חסן חזר על ההבטחה שנתן קודמו למונטיפיורי, אבל זה נשאר על הנייר, ובפועל גברו ההתנכלויות.

החסות.

בעקבות התרחבות בנסחר עם מרוקו במאה ה- 19 דאגו מדינות אירופה וארצות הברית לכך שסוחריהן ונציגיהן לא יהיו נתונים למרות הממשל, ובכלל זה תשלום מסים והגבלות שונות. בנוסף לסגל הדיפלומטי, זכו לחסותן גם אזרחים הזרים של המדינות שחתמו על ההסכמים.

לפי הסכמים אלה, היו שני סוגים של בעלי חסות : א – נתינים מקומיים שהועסקו מטעם משרדי הקונסוליות. ב – מתווכים מקומיים שהועסקו מטעם הסוחרים הזרים, וכל אחד זכות לשני מתווכים בכל סניף.

תעודת החסות העניקה שחרור ממסים לשלטונות, שחרור משירות צבאי ואי כפיפות למרוּת השיפוט המוסלמי. החסות הייתה בתוקף רק לתקופת השירות, ולא עברה בירושה – פרט למשפחת בן שימול, ששירתה את צרפת במשך דורות בתור תורגמנים.

בפועל נהנו מהחסות לא רק יהודים שהיו זכאים לכך מכוחות ההסכמים, אלא גם יהודים אמידים שרכשו תעודות חסות. ועוד יתרונות היו לבעליהן של תעודות אלה : לא חלו עליהם לא ההדבלות שב " תרנטי עומאר " ולא ההשפלות השרירותיות של מושלים מקומיים ; ואם נפגעו זכו להגנתו של הקונסול שממו קנו או קיבלו את תעודת החסות.

ועידת מדריד .

הועדה התכנסה במאי 1880 שהשתתפות נציגי 14 מדינות אירופה, בנוסף לארצות הברית ולמרוקו, ודנה בין השאר בנושא תעודות החסות. מספרם של בעלי החסות גדל, והסולטאן חסן הראשון לא ראה בעין יפה תופעה זו, ואילו האגודות היהודיות בפריס ובלונדון וכן עשירי היהודים במרוקו היו שבעי רצון ממצב זה ותמכו בהגדלת מספרם של מקבלי החסות, כדי להימנע מההגבלות ומההתנכלויות של המוסלמים.  

בהחלטות הוועידה חלה החמרה בתנאים לקבלת החסות. אחת מהן הייתה שמי שעזב את מרוקו וקיבל אזרחות זר וחזר למרוקו, נעשה זוב נתין מרוקאי לאחר זמן מסוים. בוועידה נדונה גם בעיית חופש הדת לנתינים הלא מוסלמים, ומוחמד ברגאש הווזיר לעניינו חוץ של הסולטאן, הבטיח שחופש הדת מובטח לבני כל הדתות.

בתקופה זו חלה הרעה במצב היהודים עקב עריצותם של מושלים מקומיים והם נפלו קורבן לעלילות, לגירושים, להתנפלויות על רבעים יהודיים, לשוד ולרצח בדרכים. המידע על תופעות אלה הגיע לכל ישראל חברים ולאגודת אחים.

אגדוה זו יחד עם ועד שליחי הקהילות באנגליה הגישו ב  3 בפברואר 1888 תזכיר לממשלת בריטניה ובו 27 סעיפים של השפלות והגבלות החלות על יהודי מרוקו, חלקן אינן מעוגנות ב " תנאי עומאר ". אלה כלולות בין השאר תשלומים מיוחדים, עבודות בכפייה, הגבלות כלכליות, החובה לחלוץ נעליים ביציאה מהמללאח, פגיעה בחופש הדת ועוד.

לסולטאן היו גם קשרים חיוביים עם היהודים. בהתחשבו בשנות הבצורת שקדמו ל – 1887 ויתר הסולטאן ליהודי מראכש על מס הגולגולת שהיו חייבים לו בעבור שמונה שנים. לאות תודה מסרה לו משלחת של רבני העיר נוסח תפילה לשלומו בערבית, שחוברה לכבודו. 

נשים יהודיות במרוקו-א.בשן

נשים יהודיות

עבד אלעזיז הרביעי – 1894 – 1908.

לאחר שחסן הראשון נהרג בקרב ב – 9 ביוני 1894 הוכרז בנו בן ה – 14 סולטאן באישור חכמי הדת, אך בפועל שלט ראש הווזירים בן-אחמד. הסולטאן בעל אוריינטציה אירופית וסובלני כלפי היהודים. ב – 1904, לאחר שמשלחת של רבנים פנתה אליו, פקד לחלק מזון גם ליהודים.

בשנות שלטונו הידרדר המצב הכלכלי והייתה אי יציבות, שהתבטאה בקרבות בין שבטים יריבים, וביניהם לבין צבא הסולטאן. היהודים סבלו ממצב זה. ב – 1903 הותקף המללאח במכנאס, אך יושביו הדפו בנשקם את המתנפלים, והיה בזה חידוש.

האנרכיה הגבירה את מעורבותן של מדינות אירופה ובייחוד של צרפת, וצבא צרפת חדר בהדרגה למרוקו. העיר הראשונה שכבש הייתה ברקנה שבצפון מזרח מרוקו. ביולי 1905 הסכימו ממשלות צרפת וגרמניה לקיים ועידה בעניין מרוקו, ושנה לאחר מכן כונסה ועידת אלחזיראס, שסללה את הדרך למשטר החסות של ספרד וצרפת על מרוקו החל ב – 1912 ואילך.

שיעור היהודים באוכלוסייה.

רוב היהודים היו בערים, ומיעוטם – בעיקר בהרי האטלס ובעמקיו – חיו בכפרים. היו מקומות שבהם היה שיעורם באוכלוסייה ניכר. בלא ב – 1807 היה שיעור היהודים 10 % מתוך 1.500 נפש. בשנות השמונים והתשעים עלה שיעורם.

שרל פוקו Foucauld , קצין צרפתי שסייר במרוקו בשנים 1883 – 1884 מחופש ליהודי, כותב כי בדבדו שבצפון מזרח 1.500 מתוך 2.000 תושבים הם יהודים. במוגדור במשך כמאה שנים היו יותר ממחצית התושבים יהודים. במאה ה- 19 היה מספרם 10.000 עד 12.000. בתחילת המאה ה -20 היו היהודים בערים טנג'יר, מראכש וצפרו רבע עד שליש מכלל האוכלוסייה.

מעמדם המשפטי של היהודים.

אדריס הראשון ביסס את נחיתות הד'מי – בן חסות יהודי או נוצרי – ובעקבותיו הלכו שאר הסולטאנים, שכמוהו היו " שריפים ". הם היו חייבים ביתר הקפדה על ביצוע התנאים המעוגנים בקוראן. בסורת התשובה – פסוק 29 – נאמר כי המאמינים ב " ספר " – התנ"ך, יהודים ונוצרים, רשאים לחיות תחת שלטון מוסלמי בתנאי שישלמו מס גולגולת ויהיו שפלים.

להלן הפסוק המלא מסורה מספר 9 מתוך הקוראן : הילחמו באנשים אשר אינם מאמינים באלוהים ולא ביום האחרון ואינם מקדשים את אשר קידשו אלוהים ושליחו, ואינם מחזיקים בדת האמת – אלה בהם אשר ניתַן להם הספר – עד אשר ישלמו את הג'זיה במו ידיהם, בעודם מושפלים.

מושפלים : כמה מחכמי האסלאם מצאו כאן צו להצר את צעדיהם ולהגביל את זכויותיהם של בני החסות הלא מוסלמים – אַהְל אלִד'מָּה . עד כאן התוספת שלי – אלי פילו.

המס הוא תשלום תמורת הגנה על חייהם, וביטוי סמלי לכניעה. תמורת זאת מובטחים חייהם וחירותם הדתית והקהילתית. ההשפלה מצאה את ביטויה ב " תנאי עומאר " המצויים בנוסחים שונים והכוללים שורה של הגבלות, לדוגמא :

אין לבנות בתי כנסת שאין להם יסוד טרום אסלאמי ; אין לשים ללעג את הקוראן ולא לזייפו ולא לפגוע בנביא ; אסור להם ללמד את ילדיהם את הקוראן ולא ללמוד ערבית ; לא יתנו מחסה למרגלים, לא יקנו עבד או שפחה מוסלמים, ולא יעסיקו משרת מוסלמי ;

לא ישתו משקה חריף בפומבי, ולא ימכרו למוסלמי משקה חריף, נבלה או חזיר ; עליהם לכבד מוסלמים, ולא לרמותם ; יש לארח עוברי אורח מוסלמים במשך שלושה ימים ; אין להיקרא בשמות או בכינויים מוסלמיים, ואין להידמות בלבושם ובתסרוקתם למוסלמים, אלא ללבוש בגדים שונים בצבעם ובטיבם מבגדיהן של המוסלמים ;

אסור להם לשאת נשק ולא לרכוב על סוסים ; בתיהם לא יהיו גבוהים מבתיהם של המוסלמים ; לא ירמו קול בכנסיותיהם, ולא ייראו עם צלבים בפומבי ; לא יועסקו כפקידי השלטון ולא במשרה המעניקה להם שררה של מוסלמי.

כל העובר על אחד הסעיפים האלה פוקעת זכותו להגנה על חייו ולביטחון רכושו. לא כל התנאים בוצעו בעקביות, אבל היו הגבלות והשפלות חדשות בהתאם לרצונו של כל סולטאן.

מעמד היהודים בין הברברים היה שונה ממעמדם תחת הסולטאנים. היהודים נהנו מחסותם של פטרונים, שהיו ראשי משפחות או ראשי שבטים, ומעמדם היה מבוסס על אמנה פולחנית שקשרה את היהודי לאדון השבט. הביטוי הסמלי לכך הוא ב " דביחה " – כלומר שור או כבש שהקריבו היהודים, תמורת זאת היו הברברים מחויבים לשמור על חייהם ונקמו במי שפגע בהם.

נשים יהודיות במרוקו-א.בשן-היחסים בין מוסלמים ליהודים במישור העממי.

נשים יהודיות

היחסים בין מוסלמים ליהודים במישור העממי.

ביחסי האנוש שבין היהודים למוסלמים היו מגמות שליליות וחיוביות. אחד מכינויי הגנאי המקובלים לאדם שהמוסלמי בז לו הוא " יהודי ". בתודעה העממית היה דמיון בין היהודי והנוצרי לאישה המוסלמית. כשם שזו, נחשבה לחלשה, למושפלת, למפוחדת ולטמאה, כך גם היהודי והנוצרי נחשבו לטמאים, ונגיעה בהם עלולה להבריח את ה " ברכה " ולחלל מה שנחשב קדוש.

נאסר עליהם להיכנס לגורן, לגעת במזון. מצויים פתגמים, אמרות וסיפורים בגנות היהודי כגון : " היהודי מטמא את הים ", " היהודים מקוללים ומלוכלכים ואין לתת בהם אמון ". עם זאת, היהודי נחשב לפיקח ולמצליח. ההצלחה הכלכלית של היהודים ותדמית העשירים המלווים בריבית שהוצמדה להם הוסיפה שמן למדורת הקנה והעוינות.

דימוי המוסלמים בעיני היהודי היה גם הוא שלילי וחיובי כאחד. הדבר התבטא בפתגמים כמו : " העושה טובה לערבי משול לזורה מים על פני החול ". בסיפור העממי תוארו המוסלמים כרודפים, אך גם כמגנים, כנוכלים אבל גם כעושי נפלאות.

מהסטריאוטיפים הדו צדדיים של המוסלמים והיהודים ניתן להסיק כי הם בזו זה לזה, אבל גם היו זקוקים זה לזה. עם זאת במישור האישי ובאמונות העממיות משותפות היה דו קיום בין יהודים למוסלמים. בעתות של צרה, מגפות ומכות מידי שמים היו מוסלמים פונים לצדיקים יהודים בבקשה שיתפללו למענם כדי לפתוח שערי שמים. מצויים קברים קדושים המשותפים ליהודים ולמוסלמים. .

חיי הקהילה.

במרכז החיים עמד בית הכנסת. הוא היה בדרך כלל בבעלות פרטית, וכך עקפו את האיסור על פתיחת בתי כנסת ציבוריים. שם גם למדו הילדים תורה, ובמקומות אחדים נערכו בבית הכנסת גם ישיבות של בית דין. בראשה הקהילה עמד " נגיד " שנבחר מתוך " טובי הקהל ".

הוא ייצג את האינטרסים של הקהילה כלפי השלטונות, ואלה ראו בו את האחראי  לתשלום מס הגולגולת לשלטונות ולמילוי " תנאי עומר ". היו לו סמכויות ענישה כלפי העבריינים, והוא השתתף בהתקנת תקנות עם בית הדין. משך כהונתם של הנגידים לא היה קבוע, וניתן לפטרם ולבחור אדם אחר.

בית הדין דן בכל תחומי החיים, ונחשב לבית הדין הגדול, כלומר לא היה אפשר לערער בפני בית דין אחר. לדיין היו סמכויות ענישה, המלקות היו תחליף לעונש מוות. הקהילה גבתה מסים ישירים ועקיפים שהיו מוטלים על מצרכים כשרים.

היה זה נושא לוויכוחים באשר תלמידי חכמים היו פטורים ממסים גם אם היו אמידים. והיו שהתקוממו נגד פטור זה. על הקהילה היה לדאוג לעניים המקומיים ולפליטים, לפדיונם של שבויים ולשלוחי ארץ ישראל שקיבצו תרומות לערי הקודש.

החינוך המסורתי.

בנים נשלחו ל " צלא " – המקביל ל " חדר " באירופה , שהיה בבעלות פרטית, בהגיעם לגיל 3 עד 5, ולמדו בו כמה שנים עד שידעו להתפלל ולקרוא בתורה. ההורים היו משלמים שכר לימוד למלמד לפי יכולתם, ובעד ילדים יתומים שילמה הקהילה.

התנאים הפיזיים של הצלא יו עלובים, והישגי הילדים – דלים. בתקנה במכנאס בשנת תפ"א – 1721 נאמר שבגלל לחץ כלכלי הוציאו הורים את ילדיהם מבית הספר קודם שידעו לקרוא " קריאת שמע " ולהתפלל, אבל התקנה אסרה אומנים להעסיק ילדים " עד שיתחנכו במצוות ציצית ותפילין ".

השינוי במערכת החינוך חל ביומתה של חברת " כל ישראל חברים " בשנת 1862 בתיטואן ובשנים שלאחר מכן בשאר הערים. עד 1912 הוקמו בתי ספר ב – 15 ערים. כדי לקבל את תמיכת ההורים והחכמים שולבו לימודי קודש בתוכנית הלימודים. המורים והמנהלים ראו את עצמם שליחי הציוויליזציה ולחמו, בין השאר, בנישואי בוסר ובאמונות תפלות.

עולם התורה.

רק תלמידים מעטים המשיכו בישיבות. לימוד תורה ברמה גבוהה היה בדרך כלל נחלתן של משפחות חכמים, ומסורת הלימוד עברה מדור לדור. החכמים עסקו בדיינו, בהרבצת תורה ובכתיבת חיבורים. הם היו בדרך כלל אנשי אשכולות וחיברו פירושים לתנ"ך ולתלמוד, תשובות ושאלות בהלכה תיאור מנהגים, דברי קבלה, פיוטים ועוד.

חיבוריהם הודפסו באיטליה ובמקומות אחרים באירופה, ורק בתחילת המאה ה – 20 הוחל בהדפסת ספרים עבריים במרוקו.

מנהגים עממיים.

בחברה הייתה השפעה רבה של הקבלה, ובעקבותיה רווחו מנהגים שונים. נפוצה הייתה האמונה בכוחם של צדיקים בחייהם וגם אחרי מותם. אנשים ונשים היו פונים אליהם בעת מצוקתם : חולים שביקשו רפואה, נערה שחיפשה חתן, נשואה שביקשה פרי בטן.

בימי הזיכרון לפטירתם, או בל"ג בעומר אם יום הפטירה אינו ידוע, היו רבים עולים עם נשותיהם וילדיהם לקברם גם אם הוא רחוק, ושוהים במקום ימים או שבועות. גם אמונה בשדים ובעין רעה הייתה נפוצה, ונדרשו אמצעים להגנה מפניהם, בין היתר – קמעות.

נשים יהודיות במרוקו-סוף המבוא – מאת פרופסור משה עמאר.

 

נשים במרוקוחיי הכלכלה.

רוב היהודים עסקו באומנויות ובמסחר זעיר. מהם שנדדו בין אוהלי הכפריים וחזרו לשבתות או רק לחגים. יהודים שחיו בין הברברים בעמקים הפוריים שבין הרי האטלס עסקו גם בחקלאות ובגידול צאן. רק יהודים מעטים היו אמידים – אלה שסחרו עם זרים בייבוא או בייצוא, סוכנים ותורגמנים, וכן המקורבים לממשל המקומי והמרכזי. העניות גברה גם בגלל שנות בצורות, שנמשכו לעתים שנתיים ויותר.

מעמד האישה וחיי המשפחה.

החברה במרוקו היא פטריארכאלית, ובה הגבר הזקן עומד בראש המשפחה. מעמדה של האישה היהודייה היה נחות לעומת מעמד הגבר, אם כי הפער בין מעמד האישה למעמד הגבר היה גדול יותר בחברה המוסלמית.

עד פתיחת בתי הספר של כל ישראל חברים בשנת 1862 לא ידעה האישה קרוא וכתוב ולא למדה, כי הלימוד נועד לבנים, כדי לאפשר להם להתפלל וללמוד תורה, ואילו האישה אינה חייבת במצוות אלה. נשים היו שרות ומקוננות, והיו בהן צדקניות ולמדניות ואפילו משוררת, אבל אלה היו חריגות.

למרות מצב זה היו נשים שגילו יוזמה כלכלית, ופנו לממשל בעת הצורך. הורים ורבנים הסכימו לשלוח את הבנות לבתי הספר, כדי שילמדו מלאכות המועילות למשפחה והמשמשות מקור הכנסה, וכן משום שראו בחינוך בבתי ספר יהודיים הגנה מפני בתי ספר של המיסיון, שנערות יהודיות פותו ללמוד בהם. במאות ה – 19 וה – 20 היו מחנכות דגולות, שעסקו בעבודה ציבורית סוציאלית.

האישה האידיאלית מנקודת מבטם של הגברים היא האישה הנאמנה לבעלה, המכבדת אותו ואת הוריו והממלאת חובותיה. היא חרוצה, מסתפקת במועט, מנהלת את הבית לפי דיני התורה, מדריכה את ילדיה ליושר ולדרך ארץ, וכן צנועה, ורק לעתים רחוקות יוצאת מן הבית, למטרות חיוניות בלבד.

בחוץ נשקפו לה סכנות של אונס או של חטיפה על ידי מוסלמים – הללו חמדו נערות יהודיות שנחשבו ליפות, שלא כמוסלמיות, נאסר על היהודייה לכסות את פניה בצאתה לרחוב, וכן הייתה חשופה לעיני זרים.

הורים נהגו לשדך את בנותיהם בהיותן בנות 3 – 8 שנים ; הן נכנסו לחופה בגיל 11 – 12, והרו מיד כשהגיעו לבגרות מינית. הנישואין היו בדרך כלל בין קרובי משפחה או בין בני אותו מעמד כלכלי וחברתי.

החגיגות סביב החתונה היו מלוות בסעודות לפני החופה ואחריה ונמשכו שבועות, ולכן העיקו על בעלי הכנסות נמוכות. מדי פעם בפעם תיקנו החכמים תקנות לצמצום מספר המוזמנים והמנות, אבל אלה לא בוצעו.

הנדוניה שהביאה האישה מבית אביה הייתה שייכת לה בלד, ולא הייתה לבעל רשות ליהנות ממנה, אלא בהסכמתה. בכתובה התחייב הבעל שלא לשאת אישה שנייה, אלא ברשות הראשונה. זכות זו פקעה אם הייתה האישה עקרה במשך עשר שנים לפחות, או שילדה רק בנות, והבעל רצה גם בנים.

היו מקרים מועטים של נשיאת אישה שלישית, הפריון וההמשכיות היו נושא מרכזי בחיי המשפחה גם משום שתמותת התינוקות הייתה גבוהה, והיה חשש שלא יישאר זכר למשפחה. אישה שלא הרתה הייתה משתמשת באמצעים מאגיים, בסגולות ובקמעות, פונה למכשפים ולצדיקים חיים או על קבריהם של צדיקים שנפטרו.

זוגות צעירים גרו בדרך כלל בית הורי החתן, וכך נוצרו מתחים, לקראת סוף המאה ה- 19 נטו חכמים לאפשר לזוגות הצעירים לנטוש את בית ההורים ולגור בבית נפרד. בכתובה היה הבעל מתחייב שישולם סכום מסוים לאשתו אם יגרשה או אם ימות.

אישה שלא מילאת את חובותיה על פי הדין הייתה צפויה לגירושין ולהפסד כתובתה. לפי תקנות קשטיליה, שחכמי מרוקו קיבלון, הייתה האישה חולקת עם בניה בירושת בעלה.

האישה לא נדרשה בדרך כלל לסייע בפרנסת המשפחה ; היא הייתה תופרת, רוקמת וסורגת לצורכי הבית, ולעתים למכירה. לפי הדין מעשי ידיה שייכים לבעל, אלא אם הותנה אחרת בכתובה. רק אם שהה הבעל זמן רב מחוץ לבית, או נעלם, או אם גורשה האישה או התאלמנה, הייתה עובדת גם מחוץ לביתה.

בזמן החדש עלה מספר הנשים שעבדו מחוץ לבתיהן לשם סיוע בפרנסת המשפחה, ולעתים הן תרמו חלק מההכנסות למטרות ציבוריות.

חלק ראשון – נשים בעלות יוזמה , רכוש או השכלה.- אליעזר בשן

חלק ראשון – נשים בעלות יוזמה , רכוש או השכלה.נשים יהודיות

פרק ראשון – תביעות כספיות של אלמנות 1733 – 1894

הקשרים המסחריים בין בריטניה למרוקו באמצע המאה ה- 16 – בריטניה סיפקה נשק ואריגים מוכנים למרוקו ורכשה ממנה חומרי גלם, כגון צמר, עורות ונחושת. הקשרים טופחו על ידי המלכה אליזבט 1558 – 1603.

משנת 1577 ואילך מונו קונסולים בערי המסחר במרוקו כדי לייצג את האינטרסים של הסוחרים הבריטים שישבו בערי החוף של מרוקו. ב – 1855 נוסדה החברה Barbary Company לשם עידוד הסחר של הבריטים במגרב.

אחרי 1640 ייצגו את בריטניה קונסולים בתיטואן ובסלא. ליהודי מרוקו היה חלק בקשרי המסחר הדו סטריים, מהם שרכשו זיכיונות מהסולטאנים, מהם שכיהנו בתור תורגמנים לנציגים הבריטיים. בדורות שלאחר מכן כיהנו יהודים גם כסוכנים קונסולריים או כסגני קונסולים של בריטניה במרוקו.

בתקופת שלטון בריטניה בטנג'יר – 1661 – 1684 היה שלמה פאריינטה תורגמן לארבעה מושלים בריטים של העיר. לאחר כיבושה של גיברלטר על ידי בריטניה ב – 1740 הוגברה הפעילות המסחרית. כך, למשל, סיפקו יהודים מטנג'יר בקר למחנה הצבא הבריטי וגם יהודים שהתיישבו שם השתלבו בפעילות זו.

במאה ה – 18 השתתפו יהודים שהיו מקורבים לסולטאנים במשאים ומתנים להסכמי שלום ומסחר בין מרוקו למדינות אירופה, ובהן בריטניה.משה בן עטר מסלא ושותפו ראובן בן קיקי תיווכו בהסכם כזה ב – 1721 וב – 1729.

 התורגמן היהודי בסלא שנידון בתעודה שלהלן פעל בשנות השלושים של המאה ה – 19. בשנות הארבעים והחמישים של המאה ה – 18 ידוע על שני יהודים שכיהנו בתור סגני קונסולים בשירותיה של בריטניה במרוקו ;

יצחק לארהLara כיהן בטנג'יר משנת 1741 עד 1752, ועד 1755 – בארזיליה. יצחק דיאו קארוואלו Isaac Diaz Caravalho יליד גיברלטר, היה סגן קונסול בטנג'יר סביב 1750.

תעודה 1

אלמנתו של שלום נהמיאש, סוחר ותורגמן לסגף הקונסול הבריטי בעיר סלא, מבקשת סיוע כספי

To The King's Most Excellent Majesty

The humble Petition of Rachael Namias Widow of Salom Namias Sheweth

That y[ou]r petitioner said Late Husband for severall years resided in London and acted in the Capacity of a Merchant, and the better to carry on his business about Six years ago went over to Salle in the Kingdom of Barbary carrying with him not only all his own Effects but also the Effects of Several Merchants of this Nation to dispose thereof to their best advantage

That your pet[itione]r's said Husband following his business in the s[ai]d City at the time when the Moors made a prize of an English Vessel and brought her into the Said port of Salle; whereupon John Leonard Solicofre Esq[uire], Y[our] Majestie's consul then residing in the said City, applied to y[ou]r Pet[itioner]'s said husband and desired that in regard yo[ur] petitioner's said husband understood the English and Arabic Languages, he would serve as his Interpreter] and thereby assist him in claiming and procuring the s[ai]d Ship's Release

That y[ou]r Pet[itione]r's said husband being always ready to do the British Nation all the services in his power did in pursuance to the said Consul's request attend him to the Emper[o]r of Morocco and according to the custome of the said Country acquainted him with the said Consul's business and desired to have restitution of the said pretended Prize, which so Exasperated the said Emperor that without any other Cause he ordered y[ou]r Petitioner's] said husband to be burnt alive and all his Effects should confiscated to the said Emper[o]r's use, which dreadful! command was immediately put in Execut[io]n, and thereby y[ou]r Pet[itione]r was deprived of the best of husbands and of the common necessaries of life.

That y[ou]r Pet[itione]r has an old infirm Mother and two Small children wholy unprovided for, and as y[ou]r Pet[itione]r's said husband Lost his Life and fortune for the benefit of Y[ou]r Majestie's Subjects in assisting the Said consul in Manner aforesaid

Your Petitioner] most humbly prays your Majesty to take this her

deplorable case in to consideration and to grant her such Relief as your Majesty in your great Wisdom shall seem meet

And y[our] Pe[titione]r shall ever pray etc

Petition of Widow Namias whose Husband was burn'd at Mequinez

תרגום

בקשתה של רחל נחמיאש אלמנת שלום נחמיאש מהוד מלכותו המלך בעלה המנוח גר בלונדון שנים מספר. לשם ביצוע מסחרו עבר לפני כשש שנים לסלא שבממלכת ברבריה, ונטל עמו לא רק את סחורתו, אלא גם את סחורתם של סוחרים אחרים של אומה זו לשם תועלתם.

באותו זמן תפסו המאורים אנייה אנגלית והביאוה לנמל סלא. ג׳והן ליאונרד סוליקופר (Solicofre), הקונסול של בריטניה בנמל סלא, פנה לבעלה, לאור ידיעותיו באנגלית ובערבית, וביקשו שישמש תורגמן, וכך יטפל בשחרור האנייה. בעלה היה תמיד מוכן לשרת את האומה הבריטית ככל יכולתו, ובהמשך לבקשת הקונסול פנה לסולטאן של מרוקו לפי הנוהג בארץ זו בבקשה להחזיר את הביזה.

הדבר הרגיז את הסולטאן עד כדי כך שפקד לשרפו בעודו חי ולהחרים את כל רכושו לשימושו של הסולטאן. פקודה נוראה זו בוצעה מיד. כך אבד כל רכוש בעלה והיא נשארה חסרת כול. יש לה אם זקנה וחלשה ושני ילדים קטנים ללא כל מטה לחם. ומכיוון שבעלה הקריב את חייו ואת רכושו למען אזרחי הוד־מלכותו בסיוע לקונסול הנ״ל, היא מבקשת לקחת לתשומת לב את עניינה המצער, ולהעניק לה סכום שלפי חכמתו יספק.

אלמנה ושישה סוהרים פונים לשר־ החוץ של בריטניה בדי להבטיח החזר הוב

תעודה 2

נשים יהודיותאלמנה ושישה סוהרים פונים לשר־ החוץ של בריטניה בדי להבטיח

החזר הוב

To His Grace the Duke of Newcastle

one of his Majesty's Principall Secretarys of State

The humble Petition of Abraham and Jacob Franco, the Widow Portello de Quiras, Michael Pacheco da Silva, Jacob Abenetar Pimentel, and Joseph and David Franco  his Majesty's subjects.

Most humbly Sheweth

That your Petitioners having consigned severall Effects to Salomé Namias of Salee Merchant, he sold them for accompts of your Petitioners, and was to make them the returns as soon as he should have received the moneys from the buyers thereof. But it so happen'd that the said Salomé Namias, who was sometime Interpreter to the British Vice Consul, was burnt alive by order of the Emperour of Morocco, and all his Estate, Effects and outstanding debts were confiscated for the use of the Emperour, amongst which is the summe of 3500 L sterling which is the property of your Petitioners as being the proceed of their Goods sold by the said Salomé Namias, as they can make appear by proper proofs and Vouchers

Therefore as there is now no British Consul there your Petitioners most humbly pray your Grace would be pleased in case anyone is sent, that he may be order'd to take care of their Just Rights, and cause the moneys due to your Petitioners, to be delivered to their Correspondants in Salee, in order to be distributed among them in proportion to their respective dues. And Your Petitioners as in duty bound shall ever pray & c. & c. &

Petition of Jacob & Abraham Franco : Creditors] of Namias the Jew burnt at Mequinez

תרגום

אלמנתו של הסוחר פורטלו דה־קיראס ועוד שישה סוחרים פונים לשר־החוץ של בריטניה, הדוכס מניוקסל, בבקשה דלהלן: שלחנו סחורה לשלום נחמיאש מסלא, והוא מכר אותה ואמור היה לשלם לאחר שיקבל כסף מהקונים. ואולם שלום נחמיאש, שהיה בעבר תורגמן לסגן־הקונסול הבריטי, נשרף בעודו חי בפקודת הסולטאן של מרוקו, וכל רכושו (שטרי) חובותיו הוחרמו לקופת הסולטאן, בהם 3,500 לי״ש שחייב לנו שלום נחמיאש בעבור סחורותינו שמכר.

ניתן להוכיח זאת באמצעות תעודות מתאימות. מכיוון שאין עתה קונסול בריטי בסלא, אנו מבקשים כי כאשר יישלח מישהו לתפקיד זה, הוא יקבל הוראה לדאוג לזכויותינו, ושהכסף יישלח לנציגינו בסלא כדי לחלקו בין הזכאים.

נשים יהודיות במרוקו-א.בשן-נשים יהודיות במרוקו – דמותן בראי מכתבים בין השנים 1733 – 1905

הרקע לשתי התעודות הנ״לנשים יהודיות

בתעודה זו ובתעודה הקודמת אין תאריכים, ולא ידוע מתי נכתבו. את התעודה הראשונה פרסם נורמן סטילמן, ובכותרת רשם את השנה.1772 איני יודע מניין הסיק שהוא התאריך. לפי כתב־יד עברי נשרף שלום ׳נעמייאש׳ במכנאס ב־1733. ברשימת נפטרים נאמר: ׳נתבקש בישיבה של מעלה החכם השלם והכולל החסיד העניו כה״ג שלם נעמייאש מא״י תוב״ב [תיבנה ותיכונן במהרה בימינו] ובא למערב ונתיישב בעיר סאלי יע״א ונעשה תגר גדול ונשרף בכאן מכנאס יע״א ע״י מלשינות היום יום ג׳ כח לכסלו שנת תצ״ג לפ״ק׳. אברהם יערי, שפרסם מידע זה, כותב: ׳אפשר שהיה שליח א״י שנשתקע במרוקו׳.שריפת תורגמנו של סגן קונסול בריטניה שלום נחמיאש נזכרת בזיכרונותיו של אנגלי ושמו תומאס פלאו(Thomas Peiiow), שנשבה בהיותו בן 11, נלקח למכנאס ושהה בשבי במשך 23 שנים. הוא כתב על הרפתקאותיו, על בריחתו ועל שובו לאנגליה, וכן תיאר את מרוקו בשנים 1738-1715 ואת ההפיכות בין השנים 1736-1720 בספר שראה אור ב־.1739

הערת המחבר : יערי, תשי״א, עמי 859-858; הירשברג, תשכ״ה, עמי 287-286, 366, הע׳ 84, מזכיר את שלמה נחמיאש (יליד מרוקו שסחר בלונדון: ב־1733 שימש תורגמן של הקונסול שנשלח לשחרר ספינות) ואת אלמנתו רחל, אבל אינו מזכיר את המקור שמביא יערי ואת תומאם פלאו.

מה היה הרקע המדיני לאירוע שבעקבותיו נשרף נחמיאש? מראשית שלטונם של הסולטאנים מבית פילאלי, החל באסמעיל הראשון(שלט 1727-1672) ועד 1753, לא היתה יציבות בממשל בגלל מלחמות בין בניו על השלטון. כדי להבטיח את הפעילות המסחרית של אזרחים בריטים במרוקו בערי החוף של הים התיכון והאוקיינוס, נעשו הסכמי שלום בין מלכי בריטניה לסולטאנים, ובאמצעותם אפשר היה לשחרר גם את הבריטים שנתפסו בידי הפיראטים המרוקאים (אחד הבסיסים החשובים שלהם היה בסלא), שהטילו את אימתם על הסחר האירופי באזורים הנ״ל. ב־1721 נחתם הסכם שלום בין המלך ג׳ורג׳ הראשון(מלך 1727-1714) למולאי אסמעיל, אבל עם פטירתו פג תוקפו של ההסכם. ב־1729 אישרו את ההסכם הקודם עבדאללה החמישי אלמורתדה, שעלה על כיסאו באותה השנה, וג׳ורג׳ השני(מלך בשנים 1760-1727). הקונסול הבריטי ג׳והן ראסל (Rüssel) הצליח לשחרר 23 שבויים אנגלים, אבל דמי הפדיון לא שולמו עקב עזיבתו של ראסל, והסולטאן רגז ופקד לאסור את ממלא־מקום הקונסול הבריטי ג׳ימס ארגאט (Argatt) עד שהכסף ישולם. עוד שמן למדורת כעסו על הבריטים הוסיפה העובדה שאניות מלחמה של ספרד חטפו מאורים מאניות בריטיות ומכרום לעבדות, והבריטים לא מנעו זאת.

היתה זו אמתלה להתעלם מההסכם עם בריטניה, והפיראטים מבסיסם בסלא המשיכו לתקוף אניות סוחר של בריטניה, שלעתים הובילו נוסעים ספרדים ופורטוגלים. היחסים בין מרוקו לבריטניה הורעו. במאי 1732 הגיע ג׳והן ליאונרד סוליקופרSOLICOFRE  לכהן בתור הקונסול החדש של בריטניה במקום ראסל. באותה השנה הוא תבע מן הסולטאן לשחרר את הצוות ואת הנוסעים של אנייה בריטית שנשבתה. הקונסול הזכיר את ההסכם בין שתי הממלכות וראה בשבייה את הפרתו. הסולטאן טען שאם אניות בריטיות נושאות את אויביו — אזרחים ספרדים ופורטוגלים — הוא רשאי לשבותם.

את האירוע שגרם לשריפתו של שלום נחמיאש מתאר פלאו כך: אנייה בריטית ועליה 70 אזרחים פורטוגלים נתפסה בידי פיראטים מרוקאים, והשבויים נשלחו למכנאס. הקונסול הבריטי בסלא פנה לאבשלום קנדיל          רב־החובל של אניית פיראטים בסלא, לשם שחרורם, אבל ללא הועיל. הקונסול הלך אל הסולטאן שבמכנאס כדי להתלונן בפניו, ולקח עמו את היהודי שלום נחמיאש כתורגמנו. באמצעות היהודי הודיע הקונסול לסולטאן כי שבייתם של בריטים היא הפרת ההסכם שהוסכם עליו לאחרונה. הסולטאן ענה שהשבויים הם אזרחי פורטוגל, מדינה אויבת, ולכן השבייה חוקית. היהודי תרגם את טענת הקונסול, שקשה לקבל את ההנחה שאסור לבריטים להוביל באניותיהם אזרחי מדינות המקיימות יחסי שלום עם אנגליה, אבל אם לא ישוחררו כל הנוסעים, על כל פנים יש לשחרר את האנגלים. אבשלום קנדיל, שהיה נוכח, שאל את הסולטאן, האם הוא יודע עם מי הוא מדבר. והסולטאן ענה: ׳עם אנגלי׳. וקנדיל אמר: ׳לא אדוני, עם יהודי׳. הסולטאן אמר: ׳אכן, עם יהודי׳, וקרא לשומריו ופקד עליהם לקחת את היהודי ולשרוף אותו מיד. היהודי הפציר בסולטאן לחוס על חייו והציע לו כופר נפש. ׳לא, כלב!׳ אמר הטיראן, ׳לא יסולח לך, אפילו לא תמורת כל כספה של ברבריה׳. ולשומרים אמר: ׳קחו אותו ושרפוהו׳, והם ביצעו זאת מיד. ביתו רוקן ונלקחו גם כסף ורכוש.

אין זה המקרה היחיד של רציחת יהודי שפעל בשירות היחסים שבין סולטאן מרוקו למדינה אירופית. מוחמד אבן עבדאללה (1790-1757) — שבשירותו פעלו יהודים בתור מזכירים, תורגמנים וממלאי שליחות דיפלומטית בשמו — רצח יהודי שפעל בשירותו, יצחק קארדוזו שמו — יהודי בעל מעמד נכבד בחצר. הוא נחשד בפגיעה ביחסים שבין הסולטאן ובין בריטניה, ועל כן הוזמן אל הסולטאן, וללא חקירה ודרישה ציווה זה להלקותו, לכרות את ראשו ולשרוף את גופתו.

אלמנתו של סאנג׳רו, ששירת את סגן־ הקונסול של בריטניה ברבאט,

אלמנתו של סאנג׳רו, ששירת את סגן־ הקונסול של בריטניה ברבאט,נשים יהודיות

דורשת פריעת חוב

השגרירויות והקונסוליות שמושבן היה בטנג׳יר העסיקו יהודים כתורגמנים, כסוכנים קונסולריים וכסגני־קונסולים בערים שונות במרוקו, ובמאה ה־19 עלה מספרם של היהודים ששימשו בתפקידים אלה. התעודות להלן נוגעות ליהודי ששירת את קונסול בריטניה ברבאט. לפי מקור מהעשור השני של המאה ה־19, סגן־הקונסול של בריטניה ברבאט היה יהודי ושמו אבודרהם. רופא אנגלי שביקר במרוקו בשנות העשרים כותב שהתורגמן ברבאט הוא יהודי שהגיע מתיטואן. בתעודה מ־18 בנובמבר 1837 נאמר שהסוכן הקונסולרי של בריטניה ברבאט הוא י׳ בן דהאן. ב־3 באוגוסט 1891 נכתב שיצחק דרמון הוא תורגמן של הקונסול הבריטי בעיר. משנות העשרים של המאה ה־19 עד סוף המאה היו יהודים גם בנציגויות של מדינות אחרות ברבאט, כגון של צרפת, של ארצות־הברית, של ספרד ושל אוסטריה. התעודה להלן היא מתקופת הסולטאן חסן הראשון, ששלט מ־12 בספטמבר 1873 עד מותו ב־9 ביוני 1894

תביעות כספיות של אלמנות

תעודה מספר 3

משר ההוץ של בריטניה לג׳והן דרומונד האי בטנג׳יר

November 9, 1885

Draft

Sir J. D. Hay

Tangier

Sir,

I transmit to you herewith a letter and its inclosures. which have been rec[eived] from Mrs Sangero, widow of a late servant of the British V[ice] Consul at Rabat with regard to the settlement of certain claims of her late husband, and I have to request that you will furnish a report on the matter.

תרגום

9 בנובמבר 1885

אני מעביר אליך מכתב שהגיע מהגב׳ סאנג׳רו, אלמנתו של משרת סגן־הקונסול הבריטי ברבאט, בקשר ליישוב תביעות שהיו לבעלה, ואבקשך לדווח על העניין.

[ללא חתימה]

הערת המחבר :   1893-1816- John Drummond Hay, בן למשפחת דיפלומטים. שירת בשירות הדיפלומטי תחת אביו, שהיה הקונסול הכללי של בריטניה בקושטא בשנים 1844-1840 . ג׳והן כיהן מ־1845 ועד 1860 כקונסול בריטניה במרוקו ומ־1860 ועד 1886 — כשגריר. ייצג גם את אוסטריה־ הונגריה, דנמרק והולנד במרוקו. היה בעל מעמד חשוב בחצרות הסולטאנים, והגן על היהודים בעתות של רדיפות והתנכלויות. ראו עליו בחיבורים של: 1896 ,Trotter, 1881; Brooks

קטע ממכתב סגן־הקונסול של בריטניה ברבאט לג׳והן דרומונד האי נמצאו מסמכים המעידים על החוב, אבל החייבים כבר נפטרו

Extract of a letter from the British Vice Consul at Rabat to Sir John

Drummond Hay, dated December 13, 1885 I have received your letter of the 23rd ultimo, relative to the petition which has been forwarded to the Foreign Office by the widow of the late Samuel Sangero, who was formerly employed in this Vice Consulate.

On searching the Archives of this Vice Consulate, I have found the enclosed 16 documents which appear to relate to debts owing to Sanjero. The debtors I believe are long since dead and I should think the recovery of any part of these debts hopeless. Mulay Hamed, the Sultan's uncle, for whose alleged debt I can find only the enclosed memorandum, is, I hear now in Egypt.

I am & (signed) John Frost

תרגום

13 בדצמבר 1885

מאשר קבלת מכתבך מ־23 בחודש הקודם בקשר לבקשה שהגישה למשרד־החוץ אלמנתו של שמואל סאנג׳רו, שהועסק בלשכת סגן־הקונסול. בחיפוש בארכיון של לשכת סגךהקונסול מצאתי 16 מסמכים המאזכרים חובות שחבים לסאנג׳רו. לדעתי, החייבים נפטרו זה מכבר, ותשלום החובות או חלקם נראה לי חסר סיכוי. מולאי חאמד, דודו של הסולטאן, שעל חובו כביכול מצאתי רק את התזכיר הרצוף, נמצא עתה, כך נודע לי, במצרים.

תביעות כספיות של אלמנות 1733 – 1894

תעודה 5

מג׳והן דדומונד האי לשר החוץנשים יהודיות

אחיו של הסולטאן המנוח חייב לסאנג׳רו, שהיה משרת אצל סגן־הקונסול

תרגום

טנג׳יר 21 בדצמבר 1885

מאשר קבלת מכתבך מ־9 בחודש שעבר בצירוף מכתבה של אלמנת יהודי מאורי שהיה בשירותם של כמה סגני־קונסולים בריטים ברבאט, בקשר לתביעות של בעלה המנוח, ובקשתך לתת תשובה בנידון. בארכיונים אשר בשגרירות לא מצאתי כל פרטים או מכתב בנידון שהופנה לממשלה. אבל אני נזכר שבעת ביקור בחצר הסולטאן ב־1861 הצגתי את תביעתו של סאנג׳רו נגד אחיו של הסולטאן המנוח מולאי חאמד. הסולטאן ענה שהיות שחזר והצהיר שאינו אחראי לחובות שהשאיר מולאי חאמד, הרי אי אפשר לטפל בתביעה. הנושא ירד מעל הפרק, ואיני זוכר כל צעד שנעשה מאז בדבר תביעתו של סאנג׳רו.

בהמשך להוראות שנתתי לסגן־הקונסול פרוסט כשהגיע לטנג׳יר החודש בדרכו לרבאט, הוא העביר אלי חבילה הכוללת 17 מסמכים בערבית בדבר כספים המגיעים לסאנג׳רו […] ניירות אלה הופקדו בלשכת סגן־הקונסול ב־1866. מר פרוסט מעיר במכתב, שקטע ממנו אני שולח, שהחייבים נפטרו זה מכבר, ושהוא חושב שאין סיכוי להחזרת חלק כלשהו מהחוב. מולאי חאמד גר עתה במצרים. איני זוכר דבר על תביעות אלה, פרט לזו אשר נגד אח הסולטאן המנוח, שהובאה לידיעתי באמצעות הממשלה הזאת. אני מסכים עם מר פרוסט שאין סיכוי להחזר החובות, ואני חושב שלא תהיה תועלת אם אזום שוב משהו בנידון. תביעות של אזרחים בריטים הן מקור לצרות והתכתבויות אין־סופיות, ויש קושי גדול ביותר ליישבן.

 אם יובאו בפני השלטונות גם תביעותיהן של אלמנות ומשפחות של משרתי פקידים קונסולריים, יגרום הדבר לתרעומת, לשאלות ולמבוכה רבה. באשר לדבריה של הגב׳ סאנג׳רו שחיילים [ = שומרים (קאוואס)] ותורגמן גירשוה מדלת השגרירות, שאלתי אנשים אלה האם נהגו כך. הם הבטיחו לי שאין הדבר נכון. אבל אחד התורגמנים מסר לי שלפני חודשים מספר אמרתי לו לומר לגב׳ סאנג׳רו שלצערי לא ניתן לעשות למענה דבר. איני זוכר שהיא פנתה אלי להחזרת ניירותיה, ולא ידעתי על הפקדתם בלשכת סגן־הקונסול ברבאט, עד לפני כמה חודשים, כשקפטן רולסטון דיבר עם הקונסול בנידון. נאמר לו שהיות שמר פרוסט יצא לחופשה, יש לחכות עד שובו, שאז הוא יקבל הוראה לחפש בארכיונים את התעודות החסרות (היא כנראה פנתה לקפטן רולסטון לעזרה, הוא אדם הומאני שקיבל עליו לייצג נתינים מאורים הפונים אליו להתערב למענם אצל שגרירויות או קונסוליות כדי לקבל פיצוי. מניעיו ראויים לשבח, אבל התערבותו במקרים של דין ודברים בשגרירויות זרות גרמה לתלונות הן מצד הממשלה הן מצד נציגים זרים.)

הוריתי לשלוח לגב׳ סאנג׳רו 17 מסמכים, והיא תתבקש לאשר את קבלתם. נמסר לה שללא הוראות מממשלת ה״מ איני מוסמך לנקוט צעדים כלשהם בקשר לתביעות אלה, ולו נהגתי כך, אני משוכנע שהדבר לא היה מביא לידי תוצאות מועילות. הערה בסיום: בעלה לא היה בשירות ממשלת ה״מ, אלא רק משרתו של סגן הקונסול.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר