פריחא בת יוסף משו. עברייה במ. הי"ח

עמוד 1 מתוך 212

פריחא בת יוסף משוררת עברייה במרוקו במאה הי"ח

פריחא המשוררת.אלישבע שטרית

הציור פרי מכחולה ובאדיבותה של ד"ר אלישבע שטרית

פעמים מספר 4 חורף תש"ם – 1980

פריחא בת יוסף משוררת עברייה במארוקו במאה הי"ח

יוסף שטרית

בקרב החוקרים רווחת הדיעה, כי היצירה הספרותית והרוחנית של יהדות צפון־אפריקה, ובמיוחד השירה והפיוט בעברית, יצירה גברית היא. ז׳אנר ספרותי זה בצפון־אפריקה, שראשיתו בפיוטים למועדים של יהודה אבן קוריש מתאהרת, כולל, על־פי אומדן זהיר, יותר מארבעת אלפים שירים שונים: פיוטים, קינות, בקשות, תוכחות, שירים אישיים ושירים לימודיים, תרומתם של מאה משוררים מזוהים ויותר. מקומן של הנשים ביצירה עניפה זו, שרובה ככולה מחכה עדיין לגואל, לא ידוע. אף השירה העממית בערבית־יהודית, שנשתמרה בחלקה הגדול הודות למסירתה מאם לבת במשך דורות רבים, אינה זוכה לשימת־לב נאותה של החוקרים. אומנם המשותף לשירה זו ולמסורות שנשתמרו בפי הנשים המוסלמיות השכנות מרובה יותר מהמפריד ביניהן, אך תרומתה המקורית של האשה היהודייה במארוקו לתחום זה אינה מוטלת בספק. גם בתחום החינוך היהודי המסורתי בצפון־אפריקה נהוג להדגיש, כי בנות מעטות מאוד זכו ללימוד פורמאלי של קרוא וכתוב, פרט למקרים מיוחדים — בנות־רבנים או נשותיהם שידעו פרק במקרא ובתפילה. דיעה חד־משמעית זאת, בדבר חינוכה ומעמדה של האשה ביצירה העברית במארוקו בפרט, ובצפון־אפריקה בכלל, הפכה להיות למוסכמה מושרשת. אך מצויים מימצאים העשויים לערער אותה.

תוך כדי סקירת מאות כתבי־היד שבספריות ציבוריות ופרטיות בארץ ובעולם, הכוללים שירים בעברית ובערבית־יהודית מצפון־אפריקה, גיליתי לפני חודשים מספר בסטראסבורג כתב־יד עברי ממארוקו ובו שיר־בקשה, אשר כל הסימנים מעידים עליו שהוא חובר בידי משוררת עברייה שחייתה, כמסתבר, במארוקו במאה הי״ח, או לכל המאוחר בהתחלת המאה הי׳׳ט. כתב־יד זה נמצא באוסף פרטי השייך ליוצא קהילת מכנאס, שמשפחתו העמידה מתוכה דורות רבים של רבנים ותלמידי־חכמים במארוקו. לפי הקולופון, החוזר פעמים מספר בכתב־היד, הועתקו הבקשות לחול ולשבת, ומעט הפיוטים והטקסטים הנוספים בפרוזה, במכנאס, בשנת תר׳׳ו(1845-6), בידי ׳הצעיר/הבחו״ן( = הבחור ונחמד) סמחון בן שלמה בן משה בן יצחק חלואה׳. סמחון חלואה היה ממשפחה של רבנים ומשוררים, שפעלו במשך דורות במכנאס ומחוץ לה, נהיה לימים רב במכנאס, ואחר־כך באוהראן/והראן שבאלז׳יריה, שם הוא נפטר בשנת תר״ט (1899־1900).

הערות המחבר : אני מביע את תודתי העמוקה לבעל האוסף מ׳ מ׳ על שאיפשר לי לעיין בכתבי־היד ולצלם חלק מהם.

        כתב־היד כולל לפי הסדר: א) העתקת הספר שבחי ירושלים, שיצא־לאור בליוורנו בשנת 1785 בידי יעקב ברוך: ב) הלכות בדיני אישות ובתלמוד תורה: ג) אוסף הכולל כ־80 בקשות ופיוטים.

א ראה עליהם — מלכי רבנן לד׳ יוסף בן נאיים, ירושלים תרצ״א, בערכים: משה חליואה, יצחק חלואה, יששכר חלואה, שלמה חלואה, אברהם חלואה ועוד: וכן את ההקדמות השונות לקול יעקב לר׳ יעקב ברדוגו, אמסטרדאם תר״ד (1844).

עיין מלכי רבנן, צ״ט ע״ב. כדאי להעיר, שעל־פי התאריך הנקוב בקולופון (שנת 1845/6) יש

להניח כי סמחון חלואה חי יותר מ־66 שנים, שכן אם הוא נפטר בשנת תר״ס, הרי שנולד בתקצ׳׳ד.

ואת כתכ־היד שבעיוננו כתב בגיל 12 בלבד! זה אינו מתקבל על הדעת משום רהיטות הכתיבה, משום תוכן הטקסטים המועתקים (עיין הערה 7) ומשום שהמעתיק קורא לעצמו ׳צעיר ובחורי, כלומר שבעת הכתיבה היה בשנות בחרותו. נוסיף כאן הערה בדבר יצירתו של המעתיק. בכ״י 2808 במכון ק־צבי מצוי פירוש הושענות שהוא חיבר בהיותו בוהראן. על דבר קיומו של החיבור נודע למחבר מלכי רבנן, אך ללא פרטים מדוייקים. עד כאן הערות המחבר .

פריחא בת יוסף משוררת עברייה במרוקו במאה הי"ח

פריחא המשוררת.אלישבע שטרית

הציור פרי מכחולה ובאדיבותה של ד"ר אלישבע שטרית

פעמים מספר 4 חורף תש"ם – 1980

פריחא בת יוסף משוררת עברייה במארוקו במאה הי"ח

יוסף שטרית

על־פי כה״י שתצלומו בידי, אין מקום לספק בזיהויה של המשוררת: הכתובת המציינת את הסימן בתחילת השיר, האקרוסטיכון שלפיו בנויות שש המחרוזות הראשונות של הבקשה, לשון הנקבה והגוף הראשון שבשורות 24-21 — כל אלה מלמדים כי שמה הפרטי של המשוררת הוא פריחא ושם אביה יוסף, ללא ציון מפורש של שם המשפחה. ברם, לאחר עיון מדוקדק בשלוש המחרוזות האחרונות (שורות 36-25), מתקבל אקרוסטיכון פנימי נוסף שהיה, כנראה, חלק מהסימן המקורי אלא שנשמט מתשומת־לבו של המעתיק, אולי בגלל אובדן מחרוזת־ביניים שבאה לאחר המחרוזת השישית עם סימן של התיבה ׳בר׳. על כל פנים, משורות אלו מתקבל השם: ׳אברהם בר יצחק בר אדיבה חזק׳ כדלהלן:

25 אבי, ברוב רחמיך

 החש מושיע עמך,

אברהם

בוראי, רחם יחידתי,

בר

 30 צורי, חזק קהלתי,

יצחק

 

בתוך רבים אהללנו,

בר

דגלו ירים באהולינו,

אדיבה

 

35 הפלא חסדך אלינו,

 ורצה חן זה קולי.

חזק

שם־המשפחה ׳בר אדיבה׳ רווח עד היום בקרב יהודי מארוקו בצורתו השכיחה יותר ׳בן אדיבה׳," ובחתימות מסוג זה מתחלפות לעיתים קרובות ביניהן ׳בן׳ ו׳בר׳. החתימה המלאה של המחברת, לרבות התיבה המושמטת על־פי השערתי, היא אם כן: פריחא בת יוסף (בר) אברהם בר יצחק בר אדיבה חזק.

הערת המחבר : בתולדות יהודי מארוקו ידועה משפחה מיוחסת בשם ׳בן אדיב׳. בניה מילאו תפקידים חשובים בקהילה היהודית ובשירותם של שליטי אזמור במחצית הראשונה של המאה ה־16, תחת השלטון הפורטוגאלי, לאחר גירוש ספרד (ראה: הירשברג, א, עמי 313-311). אולם השם בן אדיב נראה כאן כתעתיק משובש של השם Adibe  המופיע בכתביו של ליאון האפריקני, ויש לתקנו לבן אדיבה או אדיבה. אחד מבני־המשפחה נקרא, בין היתר, יוסף בן אדיב(ה), ושימש כרב הקהילה באזמור. שם זה אמנם מזכיר את אביה של המשוררת פריחא (פריחא בת יוסף בן אדיבה, לפי הסברה) ואף־ על־פי־כן, אין מקום להנחה שהיא היתה בתו ואין להקדים את זמן חייה של המשוררת שלנו למאה ה־16. מלבד כל מה שייאמר להלן על זמן פעילותה על־פי מה שיוצא מהשיר ומהנועם שלו, אין זה מתקבל על הדעת שמשפחתו של הרב יוסף בן אדיב(ה), שזה עתה גורשה מספרד או מפורטוגאל הנוצריות־רומאניות, תיתן לבתה — אם היתה כזאת — שם כה מארוקאי־ילידי־ערבי כפריחא. סביר יותר להניח שפריחא בת יוסף המשוררת היתה צאצא לאותה משפחה מיוחסת אשר עם גירוש הפורטוגאלים מאזמור בשנת 1541 התפזרה, יחד עם כל הקהילה היהודית, במקומות שונים במארוקו, במיוחד בערי־החוף הצפוניות: ארזילה, טנג׳ה, וטטואן. עיין על כך שם, עמי 313-312. על השם הנדון עיין גם: Maurice Eisenbeth, Les Juifs de l'Afrique du Nord, Démographie 79 .et Onomastique, Alger, Imprimerie du Lycée, 1936, p

האם הבקשה שלפנינו מצויה במקורות אחרים? הסתבר לי שהיא נכללת לפחות בשני קבצים נוספים, כנראה שניהם מאוהראן/והראן, האחד בדפוס והשני בבתב־יד. הבקשה אמנם רשומה באוצר השירה והפיוט לי׳ דודזון, אך ללא סימן המחברת וללא ׳נועם׳( = נעימה, מנגינה, הלחן שעל־פיו שרים את הפיוט או את הבקשה), ומקורה בשתי המהדורות (1885-1862) של קובץ הפיוטים והבקשות של יהודי והראן, שבחי אלהים, שליקט והדפיס נסים בן אליהו קרסינטי. בהדפסה השנייה שבידי(להלן ש״א) מובאת הבקשה5' בשינויים ובשיבושים קלים, ללא סימן המחבר ועם הכתובת ׳בקשה׳ בלבד. גם אין כל אפשרות לעמוד על מהות האקרוסטיכון בטקסט מודפס זה, בגלל שיבוש או שינוי־נוסח, שכן המחרוזת החמישית מתחילה כאן באות נ׳ של ׳נא שמע תפלתי׳, כך שמתקבל השם ׳פריחן׳ שאינו נהוג כלל בקהילות צפון אפריקה בתורת שם נשי, במקום ׳פריחא׳ הרווח כל כך בקהילות מארוקו ובמיוחד בדרומה.

גם במקור נוסף שגיליתי אין מתקבל השם ׳פריחא׳ אלא יפריחו׳ כתוצאה משיבוש או משינוי: ׳ותשמיע (!) תפלתי׳ במקום ׳אלי, שמע תפלתי׳ שבכ״י סמחון חלואה (להלן כ״י ס״ח). המקור הנוסף הוא כה״י מס׳ 9 213 , ע׳ ל״ב ע״א וע״ב, שבמכון בן צבי (להלן כ״י ב״צ). על־פי סימנים שונים, הועתק כ״י זה במחצית הראשונה של המאה ה־19 באחת מקהילות אלז׳יריה הקרובות למארוקו, קרוב לודאי בוהראן עצמה. רוב הבקשות והפיוטים הרשומים בו נדפסו בקובץ שבחי אלהים, וגם במקור זה אין ציון של סימן בתחילת השיר ואין נועם, והכתובת היחידה היא ׳בקשה למועד׳. מהשוואת שלוש הגירסאות שלפניי׳ עולה שהטקסט של הבקשה שבכ״י ס״ח הוא האמין ביותר ובו נשתמש כבגירסת־היסוד, שתובא כאן ותושלם או תתוקן בפרטים מתוך שני המקורות האחרים.

פריחא בת יוסף משוררת עברייה במארוקו במאה הי"ח יוסף שטרית

פריחא המשוררת.אלישבע שטרית

הציור פרי מכחולה ובאדיבותה של ד"ר אלישבע שטרית

פעמים מספר 4 חורף תש"ם – 1980

פריחא בת יוסף משוררת עברייה במארוקו במאה הי"ח

יוסף שטרית

מי הייתה פריחא בת יוסף ? קשה לדעת. פרט לשיר המובא כאן, לא צויין שמה בכל מקור אחר הידוע לי. אמנם השם פריחא נזכר בכתובת של שיר־חול הכתוב בערבית חצי־ספרותית והמופיע בכתב־יד נוסף פרטי אף הוא, שמקורו בקהילת מוגאדור שבמארוקו. כתב־יד זה כולל אסופה של שירים ליריים־רומאנטיים, שנכתבו כמעט כולם בידי משוררים מוסלמיים באלז׳יריה ובמארוקו, והיו ועודם נהוגים גם אצל הזמרים המקצועיים או החצי־מקצועיים במארוקו. אולם איננו יודעים אם בכתבי־ היד הנזכרים המדובר בפריחא אחת או בשתים שונות, ואפשר גם כן שהשנייה תהיה מוסלמית, (נאמר לי שהשם פריחא רווח גם בקרב המוסלמים במארוקו).

כאמור, אפשר לקבוע שפריחא בת יוסף כתבה את שירה לכל המאוחר בתחילת המאה ה־19, אך סביר יותר להניח שהדבר נעשה קודם לכן, שכן הבקשות בכ״י ס״ח רובן ככולן הן מהנפוצות ביותר בקרב יהודי צפון־אפריקה, ובמיוחד במארוקו. חלק מהן נכתב במאה ה־18 בידי משוררים ידועים ממארוקו או מאלז׳יריה, כמו: יעקב אבן צור, דוד בן אהרן חסין, משה אדהאן ומימון אחיו, סעדיה שוראקי ואחרים: וחלק אחר נכתב במאות 17-16 בארץ־ישראל ומחוצה לה בידי מקובלים, כמו: ר׳ יצחק לוריא, ר׳ ישראל נג׳ארה, ר׳ שמעון בן לביא, ר׳ שמואל ארוליו ואחרים. מעטות בכ״י זה יצירות מהתחלת המאה ה־19: כמה שירים מאת ר׳ יעקב ברדוגו ומאת חיים חלואה, בני עירו של המעתיק. גם ממיקום הבקשה של פריחא בת יוסף בקובץ, בין שיריהם של משוררים שקדמו הרבה לדורו של סמחון חלואה (הפיוטים המאוחרים, של חיים חלואה, מופיעים בסוף), אפשר להסיק שהמשוררת חיתה במאה ה־18 ואולי קודם לכן. אשר למקום־מוצאה של פריחא בת יוסף, לכאורה יש להכריע בין מארוקו לאלז׳יריה, ליתר דיוק והראן, שכן רק בקבצים שמקהילה זו הועתקה הבקשה שלנו. כאמור, השם ׳פריחא׳ נפוץ מאוד בקרב נשים יהודיות במארוקו, ובמיוחד בקהילות הדרום, ונראה שאין הדבר כך באלז'יריה, פרט אולי ליוצאי־מארוקו שהתיישבו בוהראן מסוף המאה ה־18 ואילך. משום כך, סביר יותר להניח כי מהגרים הביאו עמם בקשה זו ממארוקו לוהראן והפיצוה במקום־ישובם החדש. נדידת הטקסט והתרחקותו ממקום־חיבורו גם מסבירה במידת מה את שינויי־הנוסח הרבים ואת השיבושים הקלים המתגלים בגירסאות של והראן לעומת הגירסה של מכנאס.

אם אכן חוברה הבקשה במארוקו, האם מוצאה של המשוררת ממכנאס או מקהילה קרובה לה ? על סמך הנועם המופיע בכתובת הבקשה בכ״י ס׳׳ח, שעל־פיו יש לזמר או לנגן את הטקסט, עלינו לענות בשלילה על השאלה. הנועם המוזכר בכתובת הוא של התוכחה ׳אויה לי אויה לגופי׳ שחיבר ר׳ משה בן לוי אסכורי, היינו מאזור סכורא שבעמק הדאדס, בשיפולי האטלס הגבוה, בדרום מארוקו. התוכחה, שקשה לקבוע במדוייק מתי נתחברה, מזהירה, כמו רבות מסוגה, ממצוקת המוות ומהעונש הצפוי לבני־התמותה בעולם הבא, וקוראת לחזרה־בתשובה לאלתר. היא שייכת לתת־ג׳אנר ה׳מטרוז׳ ( = הרקום, השזור) המשלב בקרבו את שתי השפות — העברית והערבית־ היהודית — הנהוגות בשירת יהודי צפון־אפריקה, וכל מחרוזת בעברית מתורגמת ומעובדת לערבית־יהודית. טקסט דו־לשוני זה, המושר עד היום בקרב יוצאי־מארוקו בארץ במנגינה עצובה ואיטית מאוד, מופיע בכתבי־יד שונים, שע״פ כל הסימנים מקורם בקהילות דרום־מארוקו, והועתקו במאה הקודמת או בתחילת המאה ה־.20 לפיכך אולי אפשר להניח שגם פריחא בת יוסף מוצאה מאחת הקהילות בדרום־מארוקו, ואולי אפילו מעמק הדאדס, שבו נולד או ממנו יצא מחבר התוכחה. ברגיל, המשורר הוא המתאים את הנועם לשירו או אף מחבר את הטקסט המילולי על־פי המשקל המוסיקאלי של שיר אחר המשמש אז כנועם. בעמק הדאדס חיו והתפתחו קהילות יהודיות מרובות עוד בימי־הביניים עד עלייתן לארץ.

פריחא בת יוסף משוררת עברייה במרוקו במאה הי"ח

פריחא בת יוסף- בקשה

פעמים מספר 4 חורף תש"ם – 1980

פריחא בת יוסף משוררת עברייה במארוקו במאה הי"ח

יוסף שטרית

הטקסט של הבקשה

הבקשה שלפנינו כוללת תשע מחרוזות (ואולי עשר, אם אמנם מחרוזת אחת הושמטה, כמוסבר לעיל), כל אחת בת חמישה טורים, שלושה טורי סטרופה ושני טורי אזור, החורזות בצורת בבבאא, גגגאא, דדדדאא, וכוי. טור־האזור השני, ׳בוקר ותשמע קולי׳ מהווה רפרין המופיע פעם אחת במחרוזת הראשונה שבגירסת שבחי אלהים, ובקיצור בלבד — יבוקר׳ — בגירסת כ״י ס״ח. טור חוזר זה רומז על סוגו של השיר — זוהי בקשה של חול המושרת במארוקו קודם תפילת השחר או בתיקון חצות.

בדומה לתוכחה שהלחן שלה משמש כאן, אין הבקשה של פריחא בת יוסף שקולה לא במשקל ספרדי ולא במשקל ההברות או התנועות," וכאמור אין להוציא מכלל אפשרות שהיא נתחברה על־פי הקצב המוסיקאלי של התוכחה שקדמה לה, משקל המציב פחות אילוצים לפני המשורר המאמץ אותו.

בשירה מבטאת פריחא בת יוסף תפילה נרגשת, גם אישית וגם קיבוצית, לזירוז הגאולה ולמחילת עוונותיה. שילוב זה של עניינים אישיים וענייני כלל־ישראל, הפשטות של הביטויים ושל תחביר המשפט, צורות הפנייה הישירה בלשון ציווי של תפילה ותחנונים — כל אלה משווים לשיר זה אופי הדומה לשיר־עם, המרגש את הקורא או את השומע. לא פחות מתשע־עשרה פעמים משתמשת המשוררת בלשון ציווי, לעומת ארבעה שימושים בעתיד לציון התוצאות המיוחלות שייצאו לפועל לאחר ההיעתרות לתפילתה (׳ארצה תהי נוחלת׳, ׳דגלו ירים׳, ׳להקטיר ( = ואקטיר) כלילי׳, ׳אהללנו׳ — שורות 23, 32, 33, 34), ושני שימושים בהווה בפעלים שהם גם תיאוריים וגם ביצועיים: ׳בת יוסף ( = אני) מיחלת, / הטוב ממך שואלת׳(ש׳ 22-21). אשר ללשונה של הבקשה, כמו בכל הטקסטים בז׳אנר זה, מרובה בה השפעת לשונם של פרקי־התפילה ביום חול, בשבת ובמועד, ושל ספר תהלים. מלבד ביטויי־ התחינה המרובים השאובים משני מקורות אלה, מופיעים כאן כינויים רבים לקב״ה, כגון בש׳ 20-19: ׳האל מגני ומנתי / כוסי וחבלי׳, וביטויים כמו ׳ותמוך גורלי׳(ש׳ 12)

השכיחים בשפת הבקשות והלקוחים ממזמור ט״ז — ׳מכתם לדוד שמרני אל כי חסיתי בך׳ — הפותח את תפילת ערבית של מוצאי־שבת בבתי־הכנסת במארוקו ומושר בנעימה מורכבת, עריבה וסוחפת בסופה. כמו־כן מורגשת פה השפעת שירת הפיוטים של המועדים והימים הנוראים: ׳אברהם תמים׳ (ש׳ 2), ׳כשה נאלם׳ (ש׳ 10). אף הלשון של פיוטים ושל בקשות מאוחרים השאירה כאן את רישומה — ראיית הרי הגליל כסמל העצמאות (׳מהר קבץ קהלתך אל הר גלילי׳ — ש׳ 8-7), הרמז לשלטון ישמעאל על ארץ־ישראל (ש׳ 24-23), וכן ביטויים מורכבים מיסודות מקראיים (׳להקטיר כלילי׳ — ש׳ 32).

בקיצור, בבקשה זו מצויים המאפיינים הלשוניים והפואטיים המשותפים לרוב היצירה הפיוטית של המשוררים במארוקו ובצפון־אפריקה, בארבע־מאות השנים האחרונות. על־פי הסימנים שניסינו לתאר כאן, קיבלה פריחא בת יוסף חינוך רבני דומה מאוד לזה שניתן לתלמידי־חכמים בצפון־אפריקה, והיתה בקיאה במקורות שמהם שאבו חבריה־ליצירה בדורות האלה. אם לשפוט על־פי בקשה אחת, אין כתיבתה הפיוטית נופלת בטיבה מכתיבתם של משוררים רבים, בלתי־ידועים כולם, שהשאירו מאות פיוטים ובקשות המפוזרים בכתבי־יד.

פריחא בת יוסף משוררת עברייה במארוקו במאה הי"ח יוסף שטרית

פריחא המשוררת.אלישבע שטרית

הציור פרי מכחולה ובאדיבותה של ד"ר אלישבע שטרית

פריחא בת יוסף משוררת עברייה במארוקו במאה הי"ח

יוסף שטרית

בקרב החוקרים רווחת הדיעה, כי היצירה הספרותית והרוחנית של יהדות צפון־אפריקה, ובמיוחד השירה והפיוט בעברית, יצירה גברית היא. ז׳אנר ספרותי זה בצפון־אפריקה, שראשיתו בפיוטים למועדים של יהודה אבן קוריש מתאהרת, כולל, על־פי אומדן זהיר, יותר מארבעת אלפים שירים שונים: פיוטים, קינות, בקשות, תוכחות, שירים אישיים ושירים לימודיים, תרומתם של מאה משוררים מזוהים ויותר.

בקשה סי׳ = סימן: פריחא בת יוסף

נו׳ = נועם: ׳אויה לי אויה לגופי׳

 

1 פנה אלינו ברחמים;

בזכות אברהם תמים,

רחם עלינו ממרומים,

 האל גואלי.           בקר תשמע קולי

 

5 רחם על עם סגלתך,

 כי הם עמך ונחלתיך;

מהר קבץ קהלתך

אל הר גלילי.

 

יחיד נשא ונעלם,

 פדה בנך כשה נאלם,

 ובנה דביר ואולם,

ותמוך גורלי.

 

חוס וחמול עלינו

ולציון העלינו,

 והקם דבירך אלינו,

צורי וגואלי.

 

אלי, שמע תחנתי,

אדון בוחר רנתי,

האל מגני ומנתי,

 כוסי וחבלי.

פעמים מספר 4-פריחא בת יוסף משוררת עברייה במארוקו במאה הי"ח יוסף שטרית

פריחא המשוררת.אלישבע שטרית

הציור פרי מכחולה ובאדיבותה של ד"ר אלישבע שטרית

פעמים מספר 4 חורף תש"ם – 1980

פריחא בת יוסף משוררת עברייה במארוקו במאה הי"ח

יוסף שטרית

בְַּת יוסף מְיָחֶלֶת,

הטוב ממך שואלת,

מהר ארצה תהי נוחֶלֶת

 מיָד הישמעלי.

 

אבי, ברוֹב רחמיך,

החֵש מושיע עמך,

ועשה למען שמך,

כל חטא מחול לי.

 

בוראי, רַחם יחידתי,

  צורי, חַזק קהלתי.

 והַעֲלני לארץ חמדתי

וְאַקֵטר כְּלִילִי.

 

בתוך רבים אֲהַלְלֶנו,

דגלו יָרים בְּאָהֳלֵינו.

  הפלא חסדך אֵלֵינו,

 וְּרֵצה חֵן זֶה קוֹלי

פריחא בת יוסף: משוררת עברייה במרוקו במאה ה־18

1 – שירה ופיוט ביהדות מרוקו – יוסף שטרית – עמוד 147פריחא המשוררת.אלישבע שטרית

פריחא בת יוסף: משוררת עברייה במרוקו במאה ה־18

הציור פרי מכחולה ובאדיבותה של ד"ר אלישבע שטרית

בקרב החוקרים רווחת הדעה, כי היצירה הספרותית והרוחנית של יהדות צפון־אפריקה, ובמיוחד השירה והפיוט בעברית, יצירה גברית היא. ז׳נר ספרותי זה בצפון-אפריקה, שראשיתו בפיוטים למועדים של יהודה אבן קוריש מתאהרת, כולל, על פי אומדן זהיר, יותר מארבעת אלפים שירים שונים: פיוטים, קינות, בקשות, תוכחות, שירים אישיים ושירים לימודיים, תרומתם של מאה משוררים מזוהים ויותר. מקומן של הנשים ביצירה ענפה זו, שרובה ככולה מחכה עדיין לגואל, אינו ידוע. אף השירה העממית בערבית יהודית, שנשתמרה בחלקה הגדול הודות למסירתה מאם לבת במשך דורות רבים, אינה זוכה לשימת לב נאותה של החוקרים. אמנם המשותף לשירה זו ולמסורות שנשתמרו בפי הנשים המוסלמיות השכנות מרובה יותר מהמפריד ביניהן, אך תרומתה המקורית של האישה היהודייה במרוקו לתחום זה אינה מוטלת בספק.

גם בתחום החינוך היהודי המסורתי בצפון־אפריקה נהוג להדגיש, כי בנות מעטות מאוד זכו ללימוד פורמלי של קרוא וכתוב, פרט למקרים מיוחדים – בנות רבנים או נשותיהם שידעו פרק במקרא ובתפילה. דעה חד־משמעית זאת בדבר חינוכה ומעמדה של האישה ביצירה העברית במרוקו בפרט ובצפון־אפריקה בכלל נהפכה למוסכמה מושרשת: אך מצויים ממצאים העשויים לערער אותה.

תוך כדי סקירת מאות כתבי־היד שבספריות ציבוריות ופרטיות בארץ ובעולם, הכוללים שירים בעברית ובערבית יהודית מצפון־אפריקה, גיליתי בסטרסבורג כתב יד עברי ממרוקו ובו שיר בקשה, אשר כל הסימנים מעידים עליו שהוא חובר בידי משוררת עברייה שחייתה, כמסתבר, במרוקו במאה ה־18, או לכל המאוחר בהתחלת המאה ה־19. כתב־יד זה נמצא באוסף פרטי השייך ליוצא קהילת מכנאס, שמשפחתו העמידה מתוכה דורות רבים של רבנים ותלמידי חכמים במרוקו. לפי הקולופון, החוזר פעמים מספר בכתב־היד, הועתקו הבקשות לחול ולשבת ומעט הפיוטים והטקסטים הנוספים בפרוזה במכנאס בשנת תר״ו(1845/6) בידי ״הצעיר/ הבחו״ן [=הבחור ונחמד] סמחון בן שלמה בן משה בן יצחק חלואה״. סמחון חלואה, בן למשפחה של רבנים ומשוררים, שפעלו במשך דורות במכנאס ומחוץ לה, נהיה לימים רב במכנאס, ואחר־כך באוהראן/והראן שבאלג׳יריה, ושם הוא נפטר בשנת תר״ס (1899/1900).

פריחא בת יוסף משוררת עברייה במרוקו במאה הי"ח

פריחא המשוררת.אלישבע שטרית

הציור פרי מכחולה ובאדיבותה של ד"ר אלישבע שטרית

על פי כתב־היד שתצלומו בידי אין מקום לספק בזיהויה של המשוררת: הכתובת המציינת את הסימן בתחילת השיר, האקרוסטיכון שלפיו בנויות שש המחרוזות הראשונות של הבקשה, לשון הנקבה והגוף הראשון שבטורים 24-21 – כל אלה מלמדים כי שמה הפרטי של המשוררת הוא פריחא ושם אביה יוסף, בלא ציון מפורש של שם המשפחה. ברם לאחר עיון מדוקדק בשלוש המחרוזות האחרונות (טורים 36-25) מתקבל אקרוסטיכון פנימי נוסף שהיה, כנראה, חלק מהסימן המקורי אלא שנשמט מתשומת לבו של המעתיק, אולי בגלל אבדן מחרוזת־ביניים שבאה לאחר המחרוזת השישית עם סימן של התיבה בר.10 על כל פנים, מסורים אלה מתקבל השם אברהם בר יצחק בר אדיבה חזק, כדלהלן:

הערות המחבר :  ראה עליהם מלכי רבנן בערכים משה חליואה, יצחק חלואה, יששכר חלואה, שלמה חלואה, אברהם חלואה ועוד! וכן את ההקדמות השונות לקול יעקב.

9          עיין מלכי רבנן, צט ע״ב. כדאי להעיר, שעל פי התאריך הנקוב בקולופון (שנת 1845/6) יש להניח כי סמחון חלואה חי יותר מ־66 שנים, שכן אם הוא נפטר בשנת תר׳׳ס, הרי שנולד בתקצ״ד, ואת כתב־היר שבעיוננו כתב בגיל 12 בלבד! זה אינו מתקבל על הדעת משוב רהיטות הכתיבה, משום תוכן הטקסטים המועתקים (עיין הערה 7) ומשום שהמעתיק קורא לעצמו ״צעיר ובחור״, כלומר שבעת הכתיבה היה בשנות בחרותו. נוסיף כאן הערה בדבר יצירתו של המעתיק. בכ״י מב״צ 2808 מצוי פירוש הושענות שהוא חיבר בהיותו בווהראן. על דבר קיומו של החיבור נודע למחבר מלכי רבנן, אך בלא פרטים מדויקים.

 

אבי, ברוב רחמיך

החש מושיע עמך,                 אברהם

=========================

בוראי, רחם יחידתי,              בר

=========================

 צורי, חזק קהלתי,              יצחק

=========================

בתוך רבים אהללנו,          בר

=========================

דגלו ירים באהולינו,        

  הפלא חסדך אלינו,

ורצה חן זה קולי. חזק

 

שם המשפחה בר אדיבה רווח עד היום בקרב יהודי מרוקו בצורתו השכיחה יותר בן אדיבה,11 ובחתימות מסוג זה מתחלפות ביניהן לעתים קרובות בן ובר החתימה המלאה של המחברת, לרבות התיבה המושמטת על פי השערתי, היא אם כן: פריחא בת יוסף (בר) אברהם בר יצחק בר אדיבה חזק.

הערות המחבר : סיבות נוספות – אך בלתי מתקבלות על הדעת – לאי־הזכרת חלק זה של הסימן הן: (א) סימן זה הוא בלתי מכוון ומתקבל באופן מקרי בלבד מתוך החרוזים, אולם פירוט הדורות, שם משפחה מצוי במרוקו וכן התיבה המסיימת המסורתית חזק, כל אלה מספיקים להפריך סברה זאת: (p שלוש המחרוזות האחרונות הנושאות סימן זה נכתבו אולי בידי מחבר אחר ששמו מצוין בסימן הנ״ל. גם סברה זאת יש לדחות בגלל האחידות המושלמת של לשון הבקשה לאורך כל מחרוזותיה גם בגרסה שכאן וגם בגרסאות האחרות, שעליהן ידובר בהמשך.

            במלכי רבנן, צט ע״א, מצוין שם זה (בטעות דפוס – כ במקום ב) בין ״המשפחות שאבד זכרם ושמם מן המערב״, אך השם רווח עדיין בקרב יוצאי מרוקו (בשנת תש׳׳ם למדה אצלי סטודנטית ששם משפחתה בךאדיבה, ומוצאה מהעיר הספרדית סאוטה שבצפון מרוקו). בתולדות יהודי מרוקו ידועה משפחה מיוחסת בשם בן אדיב. בניה מילאו תפקידים חשובים בקהילה היהודית ובשירותם של שליטי אזמור במחצית הראשונה של המאה ה־16, תחת השלטון הפורטוגלי, לאחר גירוש ספרד (ראה הירשברג, תולדות, א, עמי 313-311). אולם השם בן אדיב נראה כאן כתעתיק משובש של השם Adibe המופיע בכתביו של ליאון האפריקני, ויש לתקנו לבן אדיבה או אדיבה. אחד מבני המשפחה נקרא, בין היתר, יוסף בן אדיב(ה), ושימש כרב הקהילה באזמור. שם זה אמנם מזכיר את אביה של המשוררת פריחא (פריחא בת יוסף בן אדיבה, לפי הסברה): ואף על פי כן אין מקום להנחה שהיא הייתה בתו, ואין להקדים את זמן חייה של המשוררת שלנו למאה ה־16. מלבד כל מה שייאמר להלן על זמן פעילותה על פי מה שיוצא מהשיר ומהנועם שלו אין זה מתקבל על הדעת, שמשפחתו של הרב יוסף בן אדיב(ה), שאך זה גורשה מספרד או מפורטוגל הנוצריות־הרומניות, תיתן לבתה –

מתוך ספרו של יוסף טולידאנו – Une histoire de famille

Adiba

Nom patronymique d'origine arabo espagnole, textuellement, en ancien espagnole, la louve, et egalement en arabe ou le loup se dit dib. Ce symbole animal etait egalement prise par les juifs, le loup etant, on le sait, l’embleme de la tribu de Benjamin.

L'orthographe ancienne du nom, Adib, autorise apenser egalement a une origine arabo-hebraique : le mot indiquant dans les deux langues un trait de caractere : l'homme poli, bien ekeve, lettre. Sous cette forme, le nom est egalement porte par les Musulmans. Le nom est atteste en Espagne at au Portugal au XVeme siecle. Le nom est le plus souvent precede de l'indice de filiation : Benadiba. Au XXeme siecle, nopm peu repandu, tupique du nord du Maroc – Tanger, Retouan, Debdou et sans doute par emigration, en Oranie.

Yaacob Adiba

Grand noble espagnol, refugie apres l'expulsion d'Espagne au Portugal. Il fut l'un des rares Juifs qui reussirenr a quitter le Portugal lors de l'expulsion de 1497. Sous la pression des Espagnols, le Roi du Portugal decreta l'expulsion des Juifs, mais comme il ne voulait pas les voir partir, il ne mit de navires a leur disposition et les retint de force dans le pays.

Rabbi Yaacob reussit a trouver un navire en partance vers l'Afrique di Nord et il trouva refuge dans le port marocain d'Azemour qui fut a son tour conquis – sans combat – par les Portugais en 1513.

On a longtemps accuse les habitans juifs d'avoir livre la ville aux envahisseurs, mais en fait, leurs noables, conduits par le chef de la communaute, Yaacob Abiba, s'etaient contentes d'avertir les Porugais que les Maures l'avaient desertee et de leur indiquer que la voie était libre.

Contrairement a leur politique de bannissement des Juifs en metropole, les Portugais favoriserent l'existence de communautes juives dans leurs comptoirs marocains car elles servaient d'intermediares indispensables pour les contacts et le commerce avec l'arriere pays musulman.

En signe de reconnaissance, les Porugais nommerent Yaacob rabbin de la communaute et lui confierent nombre de missions diplomatiques aupres des autorites marocaunes. A sa mort, c'est son fils Itshak, qui lui succeda

Yahya Adiba

Proche parent de rabbi Yaacob, il fut l'interprete officiel du gouverneur potugais d'Azemour. En 1514, il se rendit en mission a Lisbonne et en ramena comme cadeau du roi Manuel au Cadi de la ville, un magnifique habit. En 1530, il participa aux negociations de paix avec le caid de Sale

Moses Adiba

Autre membre eminent de la famille, charge de la douane au port d'Azemour. Son poste lui valut la haine et la convoitise des commercants chretiens qui voulaient prendre sa place. Pour l'evincer, ses ennemis le denoncerent a l'Inquisition comme nouveau chretien revenu au Judaisme

Il fut acquitte mais desormais l'entree de la ville fut interdite aux nouveaux chretiens dont on doutait de la sincerite  de la conversion. Dans la pratique, cette interdiction ne fut pas toujours respectee, les gounerneurs locaux fermant l'œil pour ne pas heurter la communaute juive qui jouait un role indispensable

Apres la mort du Roi Manuel, son successeur, Jean III, destitua la famille Adiba de ses prerogatives et lui prefera la famille des Bne Zamero de Safi

Rabbi Abraham Adiba

Rabbin ne au maroc, il s'installa avec sa famille a Tunis a la fin de la premiere moitie du XVIIIeme siecle. Il fut contraint de fuir Tunis lors de la prise se la ville par le dey d'Alger en 1756. La paix revenue, il regagna Tunis ou il fonda un mikveu a la mémoire de sa fille bien aimee, Freha

Freha  Adiba

Fille de rabbi Abraham, une des rares poetessea en hebreu dans toute l'histoire de l'Afrique du Nord. Son œuvre fut redecouverte a la fin du siecle dernier par le celebre journaliste de Tunis. Joseph Bijaoui

Yaacob Adiba

Fils de abraham. Rabbin notaire a Debdou, premiere moitie du XXeme siecle

Autre source

ADIBA Yahia (XVIes.). Originaire du Maroc. Grand rabbin d’Azemmour, il fut l’un des mediateurs dans un conflit entre le roi du Portugal et les tribus marocaines de la Chaouia

פריחא בת יוסף משוררת עברייה במאה הי"ח-יוסף שטרית

פריחא המשוררת.אלישבע שטרית

הציור פרי מכחולה ובאדיבותה של ד"ר אלישבע שטרית

האם הבקשה שלפנינו מצויה במקורות אחרים? הסתבר לי שהיא נכללת לפחות בשני קבצים נוספים, כנראה שניהם מאוהראן/והראן, האחד בדפוס והשני בכתב־ יד.  הבקשה אמנם רשומה באוצר השירה והפיוט לי׳ דודזון, אך בלא סימן המחברת ובלא ״נועם״(=נעימה, מנגינה, הלחן שעל פיו שרים את הפיוט או את הבקשה), ומקורה בשתי המהדורות (1885-1862) של קובץ הפיוטים והבקשות של יהודי והראן, שבחי אלהים, שליקט והדפיס נסים בן אליהו קרסינטי. בהדפסה השנייה שבידי(להלן ש״א) מובאת הבקשה בשינויים ובשיבושים קלים, בלא סימן המחבר ועם הכתובת ״בקשה״ בלבד. גם אין כל אפשרות לעמוד על מהות האקרוסטיכון בטקסט מודפס זה, בגלל שיבוש או שינוי נוסח, שכן המחרוזת החמישית מתחילה כאן באות נ׳ של ״נא שמע תפלתי״, כך שמתקבל השם פריחן, שאינו נהוג כלל בקהילות צפון־אפריקה בתורת שם נשי, במקום פריחא, הרווח כל כך בקהילות מרוקו ובמיוחד בדרומה.

גם במקור אחר שגיליתי אין מתקבל השם פריחא אלא פריחו, כתוצאה משיבוש או משינוי: ״ותשמיע (!) תפלתי״ במקום ״אלי, שמע תפלתי״ שבכ״י סמחון חלואה (להלן כ״י ס״ח). המקור הנוסף הוא כ״י מב״צ 2139, דף לב, א-ב (להלן כ״י מב״צ). על פי סימנים שונים הועתק כתב־יד זה במחצית הראשונה של המאה ה־19 באחת מקהילות אלג׳יריה הקרובות למרוקו, קרוב לודאי בווהראן עצמה. רוב הבקשות והפיוטים הרשומים בו נדפסו בקובץ שבחי אלהים, וגם במקור זה אין ציון של סימן בתחילת השיר ואין נועם, והכתובת היחידה היא ״בקשה למועד״.

מהשוואת שלוש הגרסאות שלפניי" עולה, שהטקסט של הבקשה שבכ״י ס״ח הוא האמין ביותר. נשתמש אפוא בכתב־יד זה כבגרסת היסוד, שתובא כאן ותושלם או תתוקן בפרטים מתוך שני המקורות האחרים.

מי הייתה פריחא בת יוסף? קשה לדעת. פרט לשיר המובא כאן לא צוין שמה בכל מקור אחר הידוע לי. אמנם השם פריחא נזכר בכתובת של שיר חול הכתוב בערבית חצי ספרותית והמופיע בכתב־יד נוסף פרטי אף הוא, שמקורו בקהילת מוגאדור שבמרוקו. כתב־יד זה כולל אסופה של שירים ליריים־רומנטיים, שנכתבו כמעט כולם בידי משוררים מוסלמים באלג׳יריה ובמרוקו, והיו ועודם נהוגים גם אצל הזמרים המקצועיים או החצי מקצועיים במרוקו. אולם איננו יודעים אם בכתבי־ היד הנזכרים המדובר בפריחא אחת או בשתיים שונות, ואפשר גם שהשנייה מוסלמית. (נאמר לי שהשם פריחא רווח גם בקרב המוסלמים במרוקו.)

יוצרת ויוצרים בשירה העברית במרוקו-פריחא בת יוסף-יוסף שטרית

פריחא המשוררת.אלישבע שטרית

הציור פרי מכחולה ובאדיבותה של ד"ר אלישבע שטרית

מי הייתה פריחא בת יוסף? קשה לדעת. פרט לשיר המובא כאן לא צוין שמה בכל מקור אחר הידוע לי. אמנם השם פריחא נזכר בכתובת של שיר חול הכתוב בערבית חצי ספרותית והמופיע בכתב־יד נוסף פרטי אף הוא, שמקורו בקהילת מוגאדור שבמרוקו. כתב־יד זה כולל אסופה של שירים ליריים־רומנטיים, שנכתבו כמעט כולם בידי משוררים מוסלמים באלג׳יריה ובמרוקו, והיו ועודם נהוגים גם אצל הזמרים המקצועיים או החצי מקצועיים במרוקו. אולם איננו יודעים אם בכתבי־ היד הנזכרים המדובר בפריחא אחת או בשתיים שונות, ואפשר גם שהשנייה מוסלמית. (נאמר לי שהשם פריחא רווח גם בקרב המוסלמים במרוקו.)

הערת המחבר : סמחון חלואה קשור ביוגרפית לשלושת המקורות, כיוון שהוא העתיק את הבקשה במכנאס ולאחר מכן הלך ונתיישב באוהראן/והראן, שבה נתפרסמו או הועתקו שאר הגרסאות. ואף על פי כן אין להניח שהוא זה שהביא את הבקשה ממרוקו לווהראן. נדידתם של פיוטים ובקשות בין קהילות צפון־אפריקה היא מן המפורסמות, ויעיד על כך הקובץ שבחי אלהים, שכמחצית מהטקסטים שבו אפשר לשייכם בבירור למשוררים ממרוקו. מלבד זאת, נראה שכ״י מב״צ וכן כתב־היד המזוהה בהערה 13 נכתבו שנים הרבה לפני שהגיע הרב סמחון חלואה לווהראן. סיבה נוספת לסבירות הנמוכה של אפשרות זו היא שקיימים שינויים מרובים בין גרסתו של ס״ח ובין הגרסאות המצויות במקורות של והראן. מכאן שמקור הבקשה בווהראן שונה מזה של ס״ח.

כאמור, אפשר לקבוע שפריחא בת יוסף כתבה את שירה לכל המאוחר בתחילת המאה ה־19, אך סביר יותר להניח שהדבר נעשה קודם לכן, שכן הבקשות בכ״י ס״ח רובן ככולן הן מהנפוצות ביותר בקרב יהודי צפון־אפריקה, ובמיוחד במרוקו. חלק מהן נכתבו במאה ה־18 בידי משוררים ידועים ממרוקו או מאלג׳יריה, כמו יעקב אבן צור, דוד בן אהרן חסין, משה אדהאן ומימון אחיו, סעדיה שוראקי ואחרים: וחלק אחר נכתבו במאות ה־16 וה־17 בארץ־ישראל ומחוצה לה בידי מקובלים, כמו ר׳ יצחק לוריא (האר״י), ר׳ ישראל נג׳ארה, ר׳ שמעון בן לביא, ר׳ שמואל ארוליו ואחרים. מעטות בכ״י זה יצירות מהתחלת המאה ה־19: כמה שירים מאת ר׳ יעקב ברדוגו ומאת חיים חלואה, בני עירו של המעתיק. גם ממיקום הבקשה של פריחא בת יוסף בקובץ, בין שיריהם של משוררים שקדמו הרבה לדורו של סמחון חלואה (הפיוטים המאוחרים, של חיים חלואה, מופיעים בסוף), אפשר להסיק שהמשוררת חייתה במאה ה־18 ואולי קודם לכן.

אשר למקום מוצאה של פריחא בת יוסף, לכאורה יש להכריע בין מרוקו לאלג׳יריה, ליתר דיוק והראן, שכן רק בקבצים שמקהילה זו הועתקה הבקשה שלנו. כאמור, השם פריחא נפוץ מאוד בקרב נשים יהודיות במרוקו, ובמיוחד בקהילות הדרום, ונראה שאין הדבר כך באלג׳יריה, פרט אולי ליוצאי מרוקו שהתיישבו בווהראן מסוף המאה ה־18 ואילך. משום כך סביר יותר להניח, כי מהגרים הביאו עמם בקשה זו ממרוקו לווהראן, והפיצוה במקום יישובם החדש. נדידת הטקסט והתרחקותו ממקום חיבורו גם מסבירה במידת מה את שינויי הנוסח הרבים ואת השיבושים הקלים המתגלים בגרסאות של והראן לעומת הגרסה של מכנאס.

פריחא בת יוסף משוררת עברייה במאה הי"ח

 

פריחא בת יוסף

פריחא בת יוסף-יוצרים ויוצרות בשירה העברית במרוקו-יוסף שטרית

פריחא בת יוסף-בקשה

אם אכן חוברה הבקשה במרוקו, האם מוצאה של המשוררת ממכנאס או מקהילה קרובה לה? על סמך הנועם המופיע בכתובת הבקשה בכ״י ס״ח, שעל פיו יש לזמר או לנגן את הטקסט, עלינו לענות על השאלה בשלילה. הנועם המוזכר בכתובת הוא של התוכחה ״אויה לי אויה לגופי״ שחיבר ר׳ משה בן לוי אסכורי, היינו מאזור סכורא שבאזור הדאדס, בשיפולי האטלס הגבוה, בדרום מרוקו. התוכחה, שקשה לקבוע במדויק מתי נתחברה, מזהירה, כמו רבות מסוגה, ממצוקת המוות ומהעונש הצפוי לבני התמותה בעולם הבא, וקוראת לחזרה בתשובה לאלתר. היא שייכת לתת פוגת המטרה (=הרקום, השזור), המשלבת בקרבה את שתי השפות – העברית והערבית היהודית – הנהוגות בשירת יהודי צפון אפריקה, וכל מחרוזת בעברית מתורגמת ומעובדת לערבית יהודית. טקסט דו־לשוני זה, המושר עד היום בקרב יוצאי מרוקו בארץ במנגינה עצובה ואטית מאוד, מופיע בכתבי־יד שונים, שעל פי כל הסימנים מקורם בקהילות דרום מרוקו, והועתקו במאה הקודמת או בתחילת המאה העשרים. לפיכך אולי אפשר להניח, שגם פריחא בת יוסף מוצאה מאחת הקהילות בדרום מרוקו, ואולי אפילו מאזור הדאדס, שבו נולד או ממנו יצא מחבר התוכחה. ברגיל המשורר הוא המתאים את הנועם לשירו או אף מחבר את הטקסט המילולי על פי המשקל המוסיקלי של שיר אחר המשמש אז כנועם. באזור הדאדס חיו והתפתחו קהילות יהודיות מרובות עוד בימי הביניים, עד עלייתן לארץ.

הטקסט של הבקשה

הבקשה שלפנינו כוללת תשע מחרוזות (ואולי עשר, אם אמנם מחרוזת אחת הושמטה, כמוסבר לעיל), כל אחת בת חמישה טורים, שלושה טורי סטרופה ושני טורי אזור, החורזות בצורת בבבאא, גגגאא, דדדאא, וכו'. טור האזור השני, ״בוקר ותשמע קולי״, מהווה רפרן המופיע פעם אחת במחרוזת הראשונה שבגרסת שבחי אלהים, ובקיצור בלבד – ״בוקר״ – בגרסת כ״י ס״ח. טור חוזר זה רומז על סוגו של השיר: זוהי בקשה של חול המושרת במרוקו קודם תפילת השחר או בתיקון חצות. בדומה לתוכחה שהלחן שלה משמש כאן אין הבקשה של פריחא בת יוסף שקולה לא במשקל ספרדי ולא במשקל ההברות או התנועות, וכאמור אין להוציא מכלל אפשרות שהיא נתחברה על פי הקצב המוסיקלי של התוכחה שקדמה לה, משקל המציב פחות אילוצים לפני המשורר המאמץ אותו.

בשירה מבטאת פריחא בת יוסף תפילה נרגשת, גם אישית וגם קיבוצית, לזירה הגאולה ולמחילת עוונותיה. שילוב זה של עניינים אישיים וענייני כלל ישראל, הפשטות של הביטויים ושל תחביר המשפט, צורות הפנייה הישירה בלשון ציווי של תפילה ותחנונים – כל אלה משווים לשיר זה אופי הדומה לשיר עם, המרגש את הקורא או את השומע. לא פחות מתשע־עשרה פעמים משתמשת המשוררת בלשון ציווי, לעומת ארבעה שימושים בעתיד לציון התוצאות המיוחלות שיצאו לפועל לאחר ההיעתרות לתפילתה (״ארצה תהי נוחלת״, ״דגלו ירים״, ״להקטיר [=ואקטיר] כלילי״, ״אהללנו״ ־ טורים 34,33,32,23), ושני שימושים בהווה בפעלים שהם גם תיאוריים וגם ביצועיים: ״בת יוסף [=אני] מיחלת, / הטוב ממך שואלת״ (טו׳ 22-21).

אשר ללשונה של הבקשה, כמו בכל הטקסטים בז׳נר זה מרובה בה השפעת לשונם של פרקי התפילה ביום חול, בשבת ובמועד, ושל ספר תהלים. מלבד ביטויי התחינה המרובים השאובים משני מקורות אלה מופיעים כאן כינויים רבים לקב״ה, כגון בטו׳ 20-19, ״האל מגני ומנתי / כוסי וחבלי״, וביטויים כמו ״ותמוך גורלי״ (טו׳ 12) השכיחים בשפת הבקשות והלקוחים ממזמור טז – ״מכתם לדוד שמרני אל כי חסיתי בך״ – הפותח את תפילת ערבית של מוצאי שבת בבתי הכנסת במרוקו ומושר בנעימה מורכבת, ערבה וסוחפת בסופה. כמו כן מורגשת פה השפעת שירת הפיוטים של המועדים והימים הנוראים: ״אברהם תמים״ (טו׳ 2), ״כשה נאלם״ (טו׳ 10). אף הלשון של פיוטים ושל בקשות מאוחרים השאירה כאן את רישומה – ראיית הרי הגליל כסמל העצמאות (״מהר קבץ קהלתך אל הר גלילי״, טו׳ 8-7), הרמז לשלטון ישמעאל על ארץ־ישראל (טו׳ 24-23), וכן ביטויים מורכבים מיסודות מקראיים (״להקטיר כלילי״, טו׳ 32).

יוצרת ויוצרים בשירה העברית במרוקו – פריחא בת יוסף-יוסף שטרית

פריחא המשוררת.אלישבע שטרית

הציור פרי מכחולה ובאדיבותה של ד"ר אלישבע שטרית

בקיצור, בבקשה זו מצויים המאפיינים הלשוניים והפואטיים המשותפים לרוב היצירה הפיוטית של המשוררים במרוקו ובצפון אפריקה בארבע מאות השנים האחרונות. על פי הסימנים שניסינו לתאר כאן קיבלה פריחא בת יוסף חינוך רבני דומה מאוד לזה שניתן לתלמידי חכמים בצפון אפריקה, והייתה בקיאה במקורות שמהם שאבו חבריה ליצירה בדורות האלה.

הערת המחבר : על משוררות יהודיות אחרות בארצות האסלאם ראה האנציקלופדיה העברית, כרך ב, עמי 700 (על המשוררת אסנת בת ר׳ שמואל הלוי ברזאני מהמאה ה־16 שחייתה בכורדיסטן)¡ ר׳ קשאני, יהודי אפגניסטן, ירושלים תשל״ה, עמי 33-30 (על המשוררת העממית זילפה בכצ׳י, שחייתה בשנים 1940-1865); א׳ שילוח, ״עולמה של משוררת עממית תימנית״, תצליל ט (1969), עמי 149-144 (על המשוררת סעדה צובירי בת המאה העשרים).

 אם לשפוט על פי בקשה אחת, אין כתיבתה הפיוטית נופלת בטיבה מכתיבתם של משוררים רבים, בלתי ידועים כולם, שהשאירו מאות פיוטים ובקשות המפוזרים בכתבי־יד.

הערת המחבר : על התפקיד החשוב שמילאו לפעמים נשים יהודיות, במיוחד בקהילות אשכנז וגם בקהילות המזרח, בעיסוקים הפארא־ספרותיים, עיין ברשימותיו הביבליוגרפיות של א״מ הברמן: נשים עבריות בתור מדפיסות, מסדרות, מוציאות־לאור ותומכות במחברים, ברלין תרצ״ג! ״נשים מעתיקות״, קרית ספר יג(תרצ״ו/ז), עמי 120-114 (כאן מעלה המחבר פרט מעניין: שמה של ״אשה מעתיקה״ בשם ״פרחה ששון בת יחזקאל שהעתיקה פזמונים בבומביי וגמרה אותם ב־14 ביוני 1875״); ״נשים מדפיסות ותומכות במחברים״, שם טו(תרצ״ח/ט), עמי 376-373. על מעמד האישה היהודייה בכורדיסטן ועל הנשים (המועטות) שלמדו קרוא וכתוב, מהן שאף זכו לעמוד בראש ישיבות, ראה י״י ריבלין, שירת יהודי התרגום, ירושלים 1959, עמי 26-24; א׳ בן יעקב, קהילות יהודי כורדיסטאן, ירושלים תשכ״א; מ׳ בניהו, ״ר׳ שמואל בתאני ראש גולת כורדיסתאן״, ספונות ט (תשכ״ה), עמי כג-קכה.

בקשה סי׳ [=סימן]: פריחא בת יוסף

נו׳ [=נועם]: ״אויה לי אויה לגופי״

 

פְּנֵה אֵלֵינוּ בְרַחֲמִים;

בזכות אברהם תמים,

רחם עלינו ממרומים

האל גואלי.                       בֹקֶר ותשמע קולי

 

רחם על עם סגלתך,

כי הם עמך ונחלתיך;

 מהר קבץ קהלתך

אל הר גלילי.

 

יחיד נשא ונעלם,

פדה בנך כשה נֶאֱלָם;

ובנה דביר ואולם,

 ותמוך גורלי.

 

חוס וחמול עלינו

ולציון העלינו;

 והקם דבירך אלינו,

 צורי וגואלי.

 

אלי, שמע תחנתי,

אדון בוחר רנתי,

האל מגני ומנתי

כוסי וחבלי.

 

בַּת־יוֹסֵף מְיַחֶלֶת;

הַטּוֹב מִמְּךָ שׁוֹאֶלֶת,

 מַהֵר אַרְצָהּ תְּהִי נוחֶלֶת

 מִיַּד הַיִשְׁמְעֵלִי.

 

אבי, ברוב רחמיך,

החש מושיע עמך,

 ועשה למען שמך,

 כל חטא מחול לי.

 

בוראי, רחם יחידתי;

 צורי, חזק קהלתי;

 והעלני לארץ חמדתי

 וְאַקְטִר כְּלִילִי.

 

בתוך רבים אהללנו,

דגלו ירים באהלינו.

הפלא חסדך אלינו,

 ורצה חן זה קולי.

עמוד 1 מתוך 212

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 77 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

אוגוסט 2017
א ב ג ד ה ו ש
« יול    
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031