ויהי בעת המללאח- י.טולדאנו

עמוד 1 מתוך 6123456

ויהי בעת המללאח

בנתיב לא ידוע

מראשית התיישבות היהודים ועד הכיבוש הערבי

עתיקות התיישבות היהודית במרוקו אינה מוטלת עוד בספק מאם כי נשתמרו ממנה עקבות מעטות ובתחום זה ההשערות מרובות יותר מן העובדות. אגדות מופלאות, עדויות מפתיעות, תגליות ארכיאולוגיות מרעישות, סיפורי עם שנשתמרו עד ימינו, קושרים מקדמה דנה את ארץ כנען עם אפריקיה, השם הקדמון של אפריקה הצפונית.

בחבל ארץ רחב ידיים זה שוכנת לה מרוקו בקצה המערבי, הרחק הרחק ממה שנחשב בימי קדם מרכז העולם. מערש התרבות, מהמזרח התיכון, נראתה תמיד מרוקו כקצה העולם המוכר שמאחוריו אין אלא הים האין סופי. על כך השם שנתנו לה הערבים " המגרב אל אקצה ", המערב הקיצון.

גבולות המדינה הענקית כאילו עוצבו על ידי הטבע כדי לשמור על אופיה הפראי והמבודד. במערב מאות קילומטרים של חוף בלי נקודות מחסה רבות ונוחות לשיט, מול האוקיאנוס האטלנטי. בצפון, מול חופי ספרד, הים התיכון שאינו מצליח להיות גשר למרות הקירבה. בדרום הים האכזר ביותר : ים החול של הסהארה, הגבול בין אפריקה הלבנה ואפריקה השחורה.

 

רק במזרח הטבע כאילו היסס ולא קבע ברמה החצי מדברית את קו ההפרדה עם מדינה השכנה, אלג'יריה. הגיאוגרפיה קבעה לא במעט ההיסטוריה, ועיצבה את אופיה המיוחד של המדינה, את מסורת ההסתגרות, הבדלנות, אהבת העצמאות גם אם במחיר התנתקות, שהיו תמיד מסימני ההיכר שלהמגרב.

שבת שלום וחג שמח

ויהי בעת המללאח

מי הם התושבים הראשונים של צפון אפריקה, אותם ברברים שנתנו לחבל ארץ זה את שמו ההיסטורי, ברבריה ?. מעט מאוד ידוע לנו על מקורם וראשית התיישבותם. וחוק וידוע הוא כשאין להיסטוריה תשובות נחרצות, צומחות להן אגדות ובסיפורי מעשיות אלה לא נפקדה הנקודה היהודית. לפי אותם סיפורים, שהיו בעבר נפוצים הן בקרב היהודים והן בקרב עמי הארצות, מוצאם של הברברים…בארץ כנען.

לפי גרסה אחת חלק מתושבי ארץ כנען העדיפו מרצונם, בעת כיבוש יהושע, להעתיק את מקום מגוריהם לאיפריקיה. לפי גרסה שנייה לא מרצון אלא בכוח נושלו הכנענים ונאלצו למצוא מחסה באיפריקיה. ההיסטוריון הרומי מן המאה השישית, פרוקופיוס, יודע לספר שהפניקים שישבו מחידון עד מצרים, בראותם כי לא יכלו לעמוד בדרכם מערבה והגיעו עד עמודי הרקולס – עמודים אלה קיימים עד היום במיצר ג'יברלטאר .

לזכר מאורע זה הקימו מצבה עליה חרוט בלשון פניקית " אנו מאלה שברחו מפני יהושע בן-נון השודד ". מקום אנדרטה זו נע לפי המקורות מארץ הסוס במרוקו עד לוב והאי ג'רבה. בספרות העברית והערבית בימי הביניים הוכנס שינוי ולפיו הברברים – כנענים ברחו לא מפני יהושע אלא מפני צבא דוד : עד כאן רדף יואב בן צרויה שר הצבא אחרי הפלישתים.

השינויים בגרסאות מרמזים על מידת אמיתות כל הסיפור. אולם הן מוצאות חיזור בלתי צפוי במִלה שמסקרנת את החוקרים והיא " אמוזיג. זה השם שהברברים נותנים עד היום לעצמם והצליל השמי של השם ברור וגם מובנו הנובע ממיזוג והמרמז על יצירת האומה הברברית ממיזוג מספר עמים.

שבת שלום וחג שמח

ויהי בעת המללאח

הפרופסור נחום סלוש, במחקרו המפורסם על ראשית ההתיישבות היהודית במרוקו, נותן למִלה מובן ומקור קרוב : הברברים – פלשתים בחרו לייחס את עצמם לגדול אויבי העברים : עמלק והמִלה אמוזיג היא רק שיבוש של עמלק.

מכל מקום דבר אחד נוכל ללמוד מאגדות אלה, והוא עתיקות יחסי הגומלין בין ארץ ישראל ואיפריקיה. אם נעזוב את תחום האגדה לתחום ההיסטוריה, נוכל לקבוע בוודאות שראשוני העברים הגיעו לחופי צפון אפריקה באוניותיהם של הסוחרים הפניקים, אנשי צור וצידון אשר ייסדו החל מהמאה האחת-עשרה לפני הספירה, שרשרת של נמלים לאורך חופי מאפריקה הצפונית בים התיכון והאוקיאנוס האטלנטי.

בתעודות קדומות מוזכר למשל שמו של נמל " שלה ", היא סאלי של ימינו, בו התנהל מסחר הזהב. בימי שלמה המלך היו כבר יחסי מסחר ראשונים ויש לשער שאותם ברבורים אבוסים שעבדי שלמה המלך הגישו לארוחות המלכותיות יום ביומו, היו עופות שהובאו מארץ הברברים. יחסי מסחר אלה קיבלו תנופה חדשה במאה השמינית לפני הספירה כאשר הפניקים הגבירו את אחיזתם בצפון אפריקה וייסדו את העיר קרתה על חוף תוניסיה של היום.

האימפריה הימית החדשה הייתה מודרכת אך ורק על ידי שיקולים מסחריים וצמצמה את אחיזתה לערי החוף מבלי לבקש לכבוש את פנים המדינות. מסיבה זו אפשר לדמיין שגם הסוחרים היהודיים הראשונים שהתיישבו בצפון אפריקה העדיפו את מרכזי המסחר, זאת אומרת הנמלים.

שבת שלום ומבורך וחג שמח

ויהי בעת המללאח

מספרם במרוקו היה קטן יחסית. אולם למרות זאת מתברר שהשפעת התרבות הפניקית הייתה הרבה יותר עמוקה והתפשטה גם הרחק מערי החוף. השפה הפניקית קנתה לה מרחב מחיה רחב ונשתמרה זמן ארוך לאחר נפילת האימפריה. בהשפעת קרתה נכנסה צפון אפריקה לתחום התרבות השמית ולפי מספר היסטוריונים דבר זה מסביר את ההצלחה שהייתה מאוחר יותר ליהדות בגיור חלק מהברברים.

במגרב מצאו היהודים תרבות שאינה זרה להם, אולי אחת הגלויות הקרובות ביותר למורשתם. אין לנו ידיעות ברורות, אולם יש להניח שמספרם של היהודים התחיל לגדול בחבל ארץ זו לאחר חורבן בית ראשון – 586 לפני הספירה -. ההבדל הוא שהפעם התגבורת הגיעה לא דרך הים, אלא דרך היבשה, דרך מצרים, לוב ותוניסיה.

על ריבוי זה נוכל אולי ללמוד בעקיפין ממסורת שבתלמוד ולפיה הגיעו עשרה שבטים לאיפריקיה : " עשר השבטים איפה הלכו ? מר זוטרא אמר לאפריקי " – מסכת סנהדרין. לא כל הקבנים הסכימו לקביעה זו, אבל אותה מחלוקת מלמדת שהיה ידוע על קיומן של קהילות יהודיות במגרב בימי קדם.

כיבוש וחורבן קרתה החדשה על ידי הרומאים 148 לפני הספירה, לאחר סדרת מלחמות ארוכות ביותר, פותח דף חדש בפני ההתיישבות היהודית. הסדר והשגשוג שמביאה האימפריה הידשה אשר הופכת את עמק צפון אפריקה לאסם התבואות של רומא, מושכים גולים יהודים במספרים עצומים למצרים ולוב, אולם גם קילוח קטן הגיע עד לקצה צפון אפריקה.

שבת שלום ומבורך וחג שמח

ויהי בעת המללאח

הפקס רומנה.

 

לא בנקל השליטה רומא את מרותה על הברברים כפי שמוכיח הפרופסור מרסל בן עבו בספרו " ההתנגדות הצפון אפריקאית לחדירה הרומית ". אולם לאחר ההתחלה הקשה הצליחה האימפריה להבטיח תקופה ארוכה של שקט ושגשוג כלכלי. אם בלוב ותוניסיה של היום יד השלטון הזר הייתה מורגשת בכל מקום, לא כך היה הדבר בקצה המגרב. הרומאים לא היו מעוניינים ליישב את הארץ אלא רק לשמור על גבולותיהם במזרח ובדרך לספרד.

נוכחותם הורגשה על כן רק באזורים מצומצמים בצפון, מסביבות פאס עד מיצר ג'יברלטאר. השפעתם התרבותית לא חדרה עמוקות ולא מחקה את העבר השמי – פניקי. אולם מספר חידושים שהוכנסו נקלטו יפה וביניהם עץ הזית, גידול החיטה ושיטות עיבוד מתקדמות. אחת המילם ששרדו מאותה תקופה עד ימינו היא " הקיסריה ", השוק המרכזי.

כבכל תקופת שגשוג ורגיעה, אנו עדים לגידול באוכלוסיה היהודית, בעיקר שרידי הקהילה מקרתה שהתפזרו מערבה. היהודים נהנו מחופש פולחן מלא כמו באזורים האחרים של האימפריה יהיו רשאים לשלם מס ולהעביר תרומות לבית המקדש בירושלים. גאוותם הייתה באזרחות הרומית שהוענקה להם. למרות שאין הוכחות משכנעות יש לשער שהיהודים ניצלו חופש זה כדי להפיץ את עיקרי אמונתם בין הברברים ולפי מקורות שונים, בהצלחה לא מבוטלת.  

לפי מספר היסטוריונים היהדות היא שהכשירה למעשה השטח להצלחת הנצרות באפריקה הצפונית בדורות הבאים. לא כל המתייהדים קיבלו על עצמם כל עול המצוות והיו מתקרבים ליהדות בדרגות שונות. על בעיה זו נחזור ביתר פירוט בהמשך.

מספרם של היהודים בצפון אפריקה גדל מאוד לאחר חורבן בית שני – 701 לספירה -, במיוחד בלוב שם היו לגורם מדיני בעל תעמדה. לאחר נפילת מצדה ב – 73, ניסה אחד ממנהיגי הקנאים שברח ללוב, לעורר מרד נגד רומא בלבותו את רגשי המרירות של העם ושל הגולים, אולם נכשל בגלל הלשנת העשירים היהודים.

שבת שלום ומבורך וחג שמח

ויהי בעת המללאח

המרד היהודי האחרון ב – 115 שהתפשט מאלכסנדריה עד צלוב דוכא בדם ושבר סופית את מעמדה של יהדות זו ששרידיה התפזרו לכל עבר טיש לשער שחלקם המשיכו מערבה עד מרוקו. ברם, אם ההשפעה היהודית ירדה, נוכחותם לא פסקה כפי שמעידה התעמולה האנטי יהודית של ראשי הכנסיה באפריקה כמה דורות לאחר מכן.

על קיומו של קיבוץ משגשג במאה השלישית לספירה מעידות מספר תגליות ארכיאולוגיות. החשובה ביותר היא כתובת קבורה בלשון עברית שנתגלתה בראשית המאה בשרידי העיר וולוביליס.

"  מטרונא בת רבי יהודה נח  "

 

בשטח החורבות של אותה עיר נמצא גם נר ברונזה ומנורה טבועה בו. סבורים שהכתובת היוונית פירושה השם העברי שלום או שלם. לאחרונה נתגלו גם מה שחושבים לשרידי בית כנסת. גם בבית קברות בשלה ( סאלי ) נמצאה כתובת קבר יהודית. בשטח של תנז'ה נתגלו חרסים שטבועות בהם מנורות בעלות שבעה קנים.

בניגוד למזרח, הנוצרים הראשונים בצפון אפריקה לא היו יהודים אלא פגאנים ומתייהדים. ההצלחה המהירה של הנצרות באפריקה הצפונית מוסברת כאמור על פי מספר חוקרים על ידי החריש המוקדם שעשתה היהדות, אולם מסיבה זו דווקא חששו אבות הכנסייה מהתחרות היהודית. יש לזכור שאחר מגדולי הכנסייה בכל הדורות, אוגוסטינוס הקדוש, מוצאו מאלג;יריה, המאה החמישית., והעובדה שלאחר השתלטות האסלאם נמחק זכרה של הכנסייה לא צריכה להשכיח ההצלחה הגדולה והעצומה של הנצרות בקרב אוכלוסיית צפון אפריקה באותם הזמנים.

על כן כאשר הדת הנוצרית נהפכה בימי קיסר קונסטנטינוס – 380 – לדת הרשמית של האימפריה, פתחו אבות הכנסייה באפריקה ברדיפות כדי להצר את צעדי היהדות בקרב עובדי האלילים הברברים. נתפרסמו פקודות האוסרות עשיית נפשות ליהדות, נגד היהודים ונגד המתייהדים למחצה או לרבע הנקראים " יראי שמים ". אולם רדיפות אלה לא ארכו זמן רב כי בפתח עמדו הוואנדלים.

שבת שלום ומבורך וחג שמח

ויהי בעת המללאח

סובלנות הוואנדלים.

הכיבוש הוואנדלי – 430 – הביא בעקבותיו תקופה חדשה של הפוגה ורגיעה ליהודים ולכיתות הנוצריות הכופרות. הוואנדלים עצמם טעמו על בשרם את רדיפת הכנסייה הקתולית בגלל השתייכותם לכת האריאנים ונקמו את נקמתם בשריפות ספרי הכנסייה ובהחרמת רכוש אנשי הכמורה הקתולית.

לאחר כיבוש צפון אפריקה איימו הוואנדלים על רומט עצמהאולם נכשלו. שלטונם של הוואנדלים נמשך כמאה שנה עד אשר יורשי רומא במזרח, הביזנטים, בפקודת הקיסר יוסטין – 527 – עלו על אפריקה וכבשו את קרתיגני – 533 -, מה שפתח בפניהם הדרך הכיבוש מחדש של כל צפון אפריקה עד מיצר ג'יברלטאר.

חזרת הנוסח הקנאי ביותר של הנצרות פירושה היה רדיפות לגבי היהודים. הקיסר בהשפעת הכנסייה הוציא בשנת 535 פקודה האוסרת על היהודים ובני דתות אחרות לעשות נפשות לאמונותיהם, והמורה על הפיכת בתי הכנסת לכנסיות בכל רחבי צפון אפריקה ( הפקודה הוגבלה לצפון אפריקה ).

מאוחר יותר יצאה פקודה עוד יותר חמורה המוציאה את היהדות מחוץ לחוק ומחייבת את היהודים והוואנדלים להמיר את דתם לדת הקתולית. לגבי רבים הפיתרון היחידי היה נטישת הארץ ונדידה לארצות רחוקות או יותר קרובות כמו ספרד.

גזירות אלה לא כוונו רק נגד היהודים, הן פגעו בכל האוכלוסייה. השלטון הביזנטי במקום לפצח את הארץ עסק בשדידתה. הנרדפים חיפשו ומצאו להם מחסה בין שבטי הברברים החופשיים שהתייחסו אליהם באהדה. אפשרות זו למצוא מחסה בעת הרדיפות ואי יכולתו של השלטון המרכזי לרדוף אותם, מסבירה העובדה התמוה לכאורה שלמרות המצב הקשה מצאו דווקא יהודי ספרד בפרובינציה המאוריטניה טינגיאני – השם של מרוקו בעת ההיא – מקלט בפני רדיפת הכנסייה הנוצרית, בשנות 612 – 613 ו – 638 642.

ויהי בעת המללאח

אולם רדיפות אלה לא סיפקו את ראשי הכנסייה ובשנת 694 הועלתה האשמה חמורה נגד יהודי ספרד שנחשדו בקיום קשר עם אחיהם מאפריקה כדי למגר את שלטון הנוצרים בספרד. כישלון הקשר המדומה, סיפק עוד הזדמנות בידי הכנסייה להכביד את ידה על היהודים וראשיה התכנסו בטולידו כדי להוציא גזירות שוד ושמד נגד יהודי הממלכה אשר הביאו גלים חדשים של גולים למרוקו השכנה.

בואם של גולי ספרד העשיר בלי ספק יהדות מרוקו אשר בגלל ריחוקה הגיאוגראפי ואופיה המסוגר כפי שהסברנו, הייתה מנותקת ממרכזי התרבות היהודים. בגלל הרדיפות רובם גרו בכפרים בתוך השבטים הברברים ועסקו בחקלאות ובמלאכה.

הם היו רחוקים מחיי הרוח והפולמוסים שהתסיסו את היהדות כפי שמעיד הרב יעקב משה טולידאנו בספרו " נר המערב " " סופרים קדמונים סיפרו כי יהודי מאוריטניה בימים הקדומים ההם נבדלו בהרבה במנהגיהם ובאורחות דרכם, מיתר יהודי אפריקה ואסיה. עד ימי הרומאים והוואנדלים לא ידעו יהודי מאוריטניה דבר מההלכות שחודשו בבל ובארץ ישראל, והמשנה והתלמוד היו מוזרים להם, גם כן על ימי הפורים לא שמעה אוזנם.

והסיבה הזאת שהסבה להתבדלותם של יהודי מרוקו בתקופה ההיא, היא בעצמה הסיבה להעדר כל ידיעה על דבר מציאות אנשי שם וגדולי תורה בקרב יהודי מרוקו בימים הקדומים ההם, ועד כה לא נוגע אם היו במשך הימים ההם אנשי גדולי תורה ובעלי מדע ".

תקופת ההתבדלות זו תסתיים בסערה עם הכיבוש הערבי אשר פותח לרווחה את הארץ לזרמי התרבות, ומקץ מספר דורות תהפוך מרוקו מפרובינציה נידחת לאחד ממרכזי ומוקדי היצירה היהודית.

סוף הפרק הראשון מתוך הספר " ויהי בעת המללאח " הביא לכתב אלי פילו.

ויהי בעת המללאח

           בצילה של פאס  יוסף טולידאנו.

 

הדהירה הפנטסטית של האסלאם שזינקה מחצי האי ערב לא איחרה להתדפק על שערי צפון אפריקה ולהגיע עד קצה המערב. לא בנקל כבשה הדת החדשה את מדינות המגרב והכיבוש נמשך עשרות בשנים עד לסיומו המוצלח ששינה כליל את תולדות, אופי ותרבות מדינות אלה ובכך קבעה לדורות את גורל הקהילות היהודיות.

בסוף שנות השלושים של המאה השביעית, הגיחו שבטי ערב מן המדבר ויצאו לעולם הרחב בסיסמה המשולהבת , " אין אלוהים אלא אללה ומוחמד הוא שליחו ". לאחר השלמת כיבוש מצרים ב- 641, נפתחה הדרך מערבה ללוב, תוניסיה, אלג'יריה ומרוקו. הפשיטה הראשונה בפיקודו של המצביא המהולל עקבא בן נאפע, עברה כמו סופה לאורך כל המגרב ונעצרה רק כאשר חיל הסוסים הערבי הגיע לגלי נים האטלנטי בסוף מערב ב-670.

אולם לאחר ההצלחה הראשונית נחלו הערבים כשלון חרוץ כאשר נסיך הנוצרי קוסילה ריכז סביבו צבא גדול ובאזור אלג'יריה, הביס צבא הכיבוש והרג את מפקדו. הפולשים הערבים נרדפו והונסו מעבר תוניסיה לכיוון לוב ומצרים. לאחר קבלת תגבורת יצאו פעם נוספת הערבים להתקפס שהסתיימה בתבוסה מוחלטת לכוחות הנוצרים-ברברים ולהריגתו של מנהיגם, קוסילה. בשנת 688. ואז התחולל המאורע שיותר מכל שלהב את הדמיונות, ספק עלילה הסורית, ספק אגדה : מרד הכאהנה.

מלכת האורס.

ההיסטוריונים הערביים כדי לפאר את ניצחונם, הגזימו אולי את תפקידה של אישיות מיוחדת זו, גם מלכה וגם חוזה, שאין דומה לה בכל תולדות המגרב. אין עוד ספק בקרב החוקרים באמיתות סיפור עלילותיה של המלכה היהודית, אם כי רבות האגדות שנרקמו סביבה, ובמקורות היהודיים אין זכר לקיומה.

לאחר שהביס את קוסילה ובני בריתו הביזנטים שעוד החזיקו בערי החוף של תוניסיה וכבש את קירואן ואת קרטאנגה, פנה המפקד הערבי חסאן אל-נועמאן מערבה ושאל : מי הו הגדול בין מלכי מהברברים ? וייגידו לו : הכהנה ובני עמה הג'ראוה.

ויהי בעת המללאח

שבט הג'ראוה השתייך לשבט הברברי הגדול של בני הזנאתה המתייהד או כפי דברי גדול ההיסטוריונים הערבים, אבן ח'לדון : וכן ייתכן שאחדים מבני שבט הברברים הללו האמינו בדת היהודית שקיבלו אותה מבני ישראל בזמן התרחבות ממלכתם לקרבת סוריה ושלטונם עליה, הוא יצא נגדה והגיע מסיאנה. אף היא יצאה לקראתו וילחמו בחוזקה. והמוסלמים נחלו מפלה בקרב והמון רבם מהם נהרג " . קרב זה התרחש כנראה בסביבות שנת 693.

הכאהאנה שלחה לחופשי את כל הערבים שנפלו בשבי כי לא הייתה מודרכת על ידי שנאה או נקמה אלא נלחמה למען שמירת עצמאות השבטים והמשך קיום חייהם החופשיים. בדרך זו קיוותה שהערבים לא יצאו למסע נקם חדש וכדי להוציא להם כל סיבה לשוב, היא הייתה סבורה שהערבים שבאו מהמדבר חמדו את ירק ועושר ארצה, היא החריבה את כל האזור הפורה המשתרע לאורך החוף על עריו שהוקמו במשך מאות בשנים על ידי הפניקים, הוואנדלים והביזנטים.

חורבן עצמי זה הרחיק ממנה את אוכלוסיית הערים המתורבתות יותר ויצרה חיץ בברית בין יושבי הערים, שרידי התקופה הביזנטית, והשבטים הברברים. כאשר ראו כך הערבים, לאחר חמש שנות המתנה, הם יצאו להתקפה נוספת שהסתיימה במות המלכה בקרב המכריע בהרי האורס ליד ביר הכאהאנה כנראה בשנת 698.

מסופר שלפני מותה היא יעצה לבניה להתאסלם ולהצטרף לערבים, מותה פתח סופית הדרך לכיבוש צפון אפריקה שהושלם חמעשה עם הצטרפות הברברים לערבים לכיבוש ספרד בשנת 711. אולם כאן נשאלת השאלה אם המלחמה שניהלה הכאהאנה נגד הערבים הייתה בעיקר מלחמתו של שבט יהודי או לפחות מתייהד, נגד הדת החדשה שרצו לכפות עליו ?. נראה שאין הדבר כך והתנגדות השבטים הברברים לא הייתה על רקע דתי, אלא כדי להמשיך בחייהם החופשיים ומשנאת כל שלטון זר יהיה אשר יהיה.

קשה להפוך את סיפורה של הכאהאנה לסמל ההתנגדות היהודית בצפון אפריקה לפלישה הערבית, כי אין עדויות אחרות להתנגדות מזוינת של היהודים לכיבוש הערבי. להיפך לאחר רדיפת הביזנטים נתקבלו הערבים כמשחררים. לפי מקורות נוצריים שיתפו פעולה היהודים עם הפולשים הערביים. לפי הרב טולידאנו ב " נר המערב " הערביאים שהתנהלו לראשונה, חיו עם היהודים ביחס ידידותי ונתנו להם לחיות באור ובמנוחה.

ויהי בעת המללאח

אין עדויות ממקורות יהודיים על אותה תקופה, אולם לפי המסורת היו אלה היהודים שעודדו את טאריק  לפשוט על ספרד – על שמו נקראת המושבה ג'יברלטר, שיבוש של השם ג'בל טאריק ) כדי להציל את אחיהם מרדיפות הכנסייה ואלפי חיילים יהודיים השתתפו בכיבוש ספרד בהנהגתו של המצביא המהולל.

המפנה.ויהי בעת המללאח

המלחמות במזרח על ירושת הנביא מוחמד הביאו בעקיפין למפנה קיצוני במעמד היהודים במרוקו וקבעו עד היום הזה את דפוסי הנוכחות היהודית במדינה.הכליף האגדי מבגדד, הארון אראשיד, שם קץ בשנת 791 למרד אחד מצאצאי הכליף עלי ( חתן הנביא מוחמד, אשר לקח את בתו פטימה ), מוחמד בן עבדאללה. אחד מששת אחיו, ושמו אידריס, הצליח לברוח משדה הקטל ומצא לו מקלט במצרים, אולם יד השלטון השיגה אותו והוא נאלץ לברוח מערבה עד שהגיע למגרב הקיצון והתיישב בין שבטי הברברים בצפון מרוקו באזור הרי הזרהון בו שוכנת העיר הרומית העתקיה וולוביליס ( וואלילי בערבית ). חלומו היה לנקום בשושלת העבסית ולשם כך רצה לבנות כוח מהשבטים הפראיים שזה עתה התאסלמו.

הוא בנה את אגדתו על ההתלהבות הדתית של המאמינים החדשים והשתמש בפנאטיות הדתית כדי להרחיב את בסיס שלטונו. הפתעתו הייתה גדולה בהגיעו למרוקו למצוא באזור הזרהון שבאים יהודים ונוצרים לצד שירדים של עובדי אלילים. תחילה ניסה להשפיע על השבטים היהודיים להצטרף אליו, אולם היהודים סירבו למרוד בעבסיים דורשי טובתם מכבר.

" בתחבולות תעשה לך מלחמה ", ומולאי אידריס הצליח במרמה לסכסף בין היהודים ונציב השלטון המרכזי, אבולאפיה, כפי שמסופר ב " נר המערב " " הם לחשו באוזני אבולאפיה כי היהודים התחברו אל אידריס והדיבה הזאת נכנסה בלב אבולאפיה, ומבלי לחכות לזמן מה, פקד על אנשי חילו להכות ביהודים והם עברו עד מהרה ויכו בחימה שפוכה את יהודי הערים האלה אשר בכיכר הצפוני של מחוז שאוויה.

ויהי בעת המללאח

גם את נשיהם וכל שללם בזזו להם. תרמית אידריס זאת אמנם כן הועילה לו, ובדמי האומללים ההם רכש את לב היהודים אשר חפצו לנקום בהעבסיים, ומבלי לדעת כי אידריס היה בעוכרם, נלוו אליו ויתעודדו להילחם איתו יחד נגד העבסיים. בראש צחנה יהודי גדול, עמד איש חיל ונשוא פנים, בנימין בן יהושפט בן אביעזר, נגיד עדת לודאליב, ויעורר את מחנהו כי יחרפו את נפשם לקחת נקם דם אחיהם…ושם התקרבו לבוא לתחנת חיל מוהאדי העבסיים : ואידרים והיהודים חנו בעמק אג'בלה ( מקום בין תיטואן וואזאן ).

והמלחמה ניטשה ביניהם ימים אחדים, במערכות רבות גברו האידריסים והיהודים וצעז ידם כי לחום נלחמו היהודים בגבורה ובחמת נקם, זאת הכיר גם שר צבא העבסיים, ולכן רצה לקרוע את היהודים מעל האידריסים, בזה הוא שלח למפקדי חיל היהודים כי אם יעמדו יד אחת במערכות האידריסים, יתגרה אז ביתר היהודים אשר עוד חיים בערי ממשלתו במזרח מרוקו….אך סוף סוף נשארו היהודים במערכה.

ירחים אחדים התנגשו פעם בפעם שתי המחנות ולרוב הייתה יד האידריסים והיהודים על העליונה ונפשות רבות נקרעו על ידי התגרות ההם מיד העבסיים, בכל זאת לא הקימו העבסיים את מחשבתם כנראה, להכות את היהודים בגלל היהודים האידריסים, אולי מפחד פן יעוררו עךיהם עוד יותר את חמת היהודים האידריסיים, ואולם כאשר באו האידריסיים והיהודים עד העיר מאדיונה ללכדה, עשו צזאת העבסיים בעורמה, ויציגו את היהודים יושבי מאדיונה מעל לחומה סביב, כי אם יחפצו יהודי אידריס להילחם יהיו יהודי מאדיונה המטרה לחיציהם.

כן בזה יכלו העבסיים לעצור בעד היהודים האידריסיים מלהילחם במאדיונה בראותם את אחיהם מוצגים לעינהם סביב החומה. גם האידריסים כאשר ראו היהודים נסוגו אחור, לא חפצו גם הם לגשת, אך אידריס הערום לא יגע רחם. ולכן הוציא קול בצחנה כי הרחק פרסאות אחדות נמצא מחנה אויב הקרב הבא לקראתם.

ויהי בעת המללאח

ועל ידי זה שלח חלק רב מחיל צבאו שבכללו נמנו כל היהודים האידריסים ללכת מול האויב המדומה ההוא אשר השמיע אדריס במחנה, כמובן רק הרחיקו יהודי אדריס ללכת, ואדריס עם החיל הנשאר הגיח על מאדיונה, ויהיו יהודי העיר שעל החומה הראשונים ליפול חללים. אז בגידה זאת בעם בריתו, שנודעה מיד אחרי כן בשוב היהודים האדריסים הוכיחה ליהודים לדעת את אדריס ומזימותיו.

אולם היה כבר מאוחר מדי. אדריס התחזק מספיק כדי לוותר על הברית עם היהודים ונהפך אויבם המושבע. בתערובת מרושעת של מרמה ושימוש בכוח הוא הצליח  לשבור סופית את העצמאות המזוינת של היהודים ולשלול מהם את מעמדם הקודם של תושבים שווי זכויות.

סופו היה גם כן מר – הוא מת מהרעלה על ידי אחד משליחי הארון אראשיד, אולם למרות שמלכותו נמשכה פחות משש שנים 188 – 793, הספיק פרק זמן זה להפוך על פיה העמדה היהודית במדינה כהגדרתו של הרב יעקב טולידאנו :

 

תבוסה נוראה, איומה ומשכללת הייתה התבוסה הזאת אשר בוסס אדריס את היהודים ארץ המערב במשך זמן קצר, תבוסה שלמה מדכאת נפש ומעציבה, תבוסה אשר אחריה לא נראה עוד אותם הרגשות של היהודים האדריסים, הלוחמים לבלי חת, ויהודי מרוקו נשארו לזחלנים, מקבלי מרות כל שלטון שיהיה, נפחדים ונמוגים וחברי אונים ".

עמוד 1 מתוך 6123456

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 77 מנויים נוספים

רשימת הנושאים באתר

אוגוסט 2017
א ב ג ד ה ו ש
« יול    
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031