מורשת יהדות מרוקו

פרשת חיי שרה

מְאוֹר חֲתָנִי חִישׁ יִזְרַח עִם בַּת נְדִיבִים

פרשת חיי שרה עומדת בסימן חילופי הדורות: עם מותה של שרה הגיעה העת לבנות את בית יצחק. אברהם שולח את ״עברו זקן ביתו״ אל ארם נהריים ״לקחת״ אישה ליצחק ממשפחת אברהם. שבעת הפסוקים המתארים את דאגתו של אברהם לזיווג ליצחק מרשימים ביותר והופכים למעין צוואה לדורות.

מנהג קדום הוא שקוראים לחתן בשבת שלאחר חופתו קריאה מיוחדת בספר בראשית בפרשת ״ואברהם זקן״(בראשית כד, א-ז). הפרשה המספרת את סיפור זיווגם של יצחק ורבקה. קדמותו של המנהג ניכרת בזה שבקריאה זו נשתמר המנהג העתיק של קריאת התרגום בצמוד לקריאת התורה. מנהג זה נשמר בקהילות צפון אפריקה כפי שהוא. בקהילות מסוימות במזרח עולה החתן בסדר הפרשה השוטפת, ואת פרשת ״ואברהם זקן״ ותרגומה קוראים מן החומש. בקהילות אחרות נעלם המנהג, והחתן עולה למפטיר וכיוצא בזה.

מסורת קדומה לשירי החתונה העבריים ותחילתם בהלכות נישואין, אלו שבע ברכות הנאמרות תחת החופה ובשבעת ימי המשתה. במסכת כתובות, דף יז ע״ב, נזכרים כמה לשונות של שיר הנאמרים לכבוד הכלה, כגון דברי בית הלל בפי רבי יהודה בן אילעאי, ״שהיה נוטל בד של הדס, ומרקד לפני הכלה ואומר ׳כלה נאה וחסודה׳״, או, למשל, עדותו של רבי דימי שם, ״הכי משרו קמי כלתא במערבא לא כחל ולא שרק לא פרכוס – ויעלת חן״, והפיוט העברי הקדום, שידע רק צורות שיר הקשורות בתפילה, מערכות קרובה ויוצר וכדומה, שילב את השירים לחתן כפיוטים הליטורגיים הללו.

דוגמה מופלאה למערכת קדושתא מפוארת לשבת חתן אנו מוצאים במורשתו של הקליר בקדושתא ״אהבת נעורים מעולם״ שפרסם ע. פליישר. בפיוטיה של קומפוזיציה זו ניתן לראות מעין תבנית־יסוד ובניין אב לפיוטי החתונה במורשת השירה העברית לדורותיה מצד ההתייחסות לחתן ולכלה. הפייטן מרבה לספר בשבחיהם ולהעתיר עליהם ברכות רבות, תוך שהוא קושר ברכות אלה לדוגמאות היסטוריות של הזוגות במקרא, מאברהם ועד דוד. הפייטן הופך את החתונה המשפחתית למעין סמל ודוגמה לאהבת הדוד והרעיה, וחיבורה של כנסת ישראל לקב״ה לקראת הגאולה העתידה. ההרחבה למעגל הלאומי נעשית במעברים רטוריים מבריקים מעניין לעניין, ולעתים עולה תמונה רב־משמעית לשני הכיוונים.

ובכן ומשוש חתן על כלה

אַדֶּרֶת מַעֲטֵה הוֹד וְהָדָר כְּאֵיתָן יְאֻפַּד חָתָן

בָּנִים וּבָנוֹת בְּיַלְדוּת וּבְזֹקֶן כְּעֶדְנָה תְּחַבֵּק כַּלָּה

גִּיל וּמָשׂוֹשׂ כְּיָצָא לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה יְעֻטַּר חָתָן

דֶּרֶךְ יֹשֶׁר וְטוֹב כְּנִתְרוֹצְצָה בְּבָנִים תֻּנְהַג כַּלָּה

5 הוֹן וְעֹשֶׁר וּמִקְנֶה כְּאִישׁ תָּם יִנָּתֵן לְחָתָן

וּכְרָחֵל וְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ בַּיִת תְּבֹרַךְ כַּלָּה

זֶרַע בְּרָכָה וּמְלוּכָה כְּגוּר אַרְיֵה יַגְזִיעַ חָתָן

חֲנִיטִים תְּאוֹמִים כְּפֶרֶץ וְזֶרַח אָחִיו תְּיַחֵם כַּלָּה

טוּב חֵן וָחֶסֶד וְרַחֲמִים כְּפֹרָת יִנָּתֵן חָתָן

10 יַלְדֵי אַהֲבָה וְחִבָּה כְּבַת פּוֹטִיפֶרַע תָּחֳנַן כַּלָּה

איתן: כינוי לאברהם, על פי ילק״ש תהלים, קעח. יאפד: יולבש ויקושט כבאפוד. 2. כעדנה: היא שרה, על פי בר׳ יה, יג. 3. כיצא… בשדה: כינוי ליצחק, על פי: ״ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב״ (בר׳ כד, סג). 4. כנתרוצצה בבנים: רבקה, עליה נאמר: ״ויתלצצו הבנים בקרבה״(בר׳ כה, כב). 5. כאיש תם: יעקב, על פי ״ויעקב איש תם ישב אהלים״(שם, שם, כז). 7. כגור אריה: יהודה, שנאמר בו: ״ גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ ״(שם, מט, ט). יגזיע: יפריח ויצמיח כגזע. 8. חניטים: צאצאים, על דרך: ״התאנה חנטה פגיה״, שה״ש ב, יג. 9. כפרת: הוא יוסף, שנאמר בו: ״בן פרת יוסף בן פרת עלי עין״ (בר׳ מט, כב). 10. כבת פוטיפרע: כאסנת בת פוטיפרע אשת יוסף, (שם, מא, כב).

על המחבר

רבי מוסה בוג׳נאח חי בטריפולי במאה ה-17, ונפטר בשנת ת״ם (1680). אישיותו של רבי מוסה בוג׳נאח ועשרות הפיוטים שכתב שופכים אור חדש על חיי הרוח דוח של יהודי טריפולי במאה ה־17, נושא שהיה לוט בערפל. רבי מוסה הוא למעשה הפייטן היחיד בעל שיעור קומה נכבד כל כך מבין יהודי טריפולי. על פי המסורת שבידי רבי אברהם כלפון, רושם קורותיהם של יהודי לוב, היה רבי מוסה סגי נהור, והוא נשלח על ידי אביו למצרים ללמוד שם תורה.

חלקק גדול מפיוטיו הם בעלי ייעוד ליטורגי, והם אמורים להשתלב בתפילה. הם סובבים סביב תפילת ״נשמת״, שבה שולבו פיוטים שונים בכמה מקהילות צפ־ן אפריקאיות. זהו גם המנהג המשתקף מקובצי השירה והפיוט הטריפוליטניים הקדומים. ברם, יש לציין כי מנהג זה של שילוב פיוטים לפני תפילת ״נשמת״, בתוכה ולאחריה, לא נתקיים בידיהם של יהודי לוב.

מלבד פיוטי תפילה, כתב רבי מוסה פיוטים לברית מילה ולחתונה, והרבה פיוטים בתהילת ה׳ ובנושא הגלות והגאולה, ללא קשר לתפילה מסוימת. בולטים במיוחד פיוטים שכתב בשבח התורה ובשבח לימודה. ההערצה הגדולה ללימוד התורה ולתלמידי החכמים משקפת אווירה של למדנות ואהבת תורה. בולטים ביופיים השירים האלגוריים באהבת התורה, המשלבים יסודות שונים משירת החשק החילונית, המועברים אל מישור המשל ובונים תמונה הנראית כמעט כשיר חול גמור. בדבר זה הולך רבי מוסה בעקבות פייטנה המרכזי של צפון אפריקה, מנדיל אבי זמרה.

אפרים חזן-ניצוצי פיוט, מנהג ופרשה–פרשת חיי שרה