מורשת יהדות מרוקו

כט. יש נהגו שהנשים האבלות, מסירות תכשיטי זהב מידן ומצווארן כל השבעה:

כט. כן הביא בנו״ב (עמוד קפ״ג), ומקורו מה שנאמר אצל העגל, ויתאבלו ולא שתו איש עדיו עליו:

ל. יש נהגו לבקר את קבר הנפטר יום יום במהלך השבעה, וחכמים התריעו על זה:

ל. כן הביא בנו״ב(עמוד כ״ג), ומקורו מתשובת הריב״ש(סימן קנ״ח) ובספר נהגו העם (אבלות) הביאו, וכתב שאין דעת חכמים נוחה הימנו, וראה בספר פני ברוך (עמוד רכ״ח):

לא. נהגו להתפלל עם האבלים במשך כל ימי השבעה, שחרית מנחה וערבית, ויש נהגו לעשות זאת במשך כל השלושים ויש כל השנה, והכל לפי מעלתו של הנפטר, ויש נהגו שהאבלים יוצאים לבית הכנסת לתפלה שחרית:

לא. כן המנהג פשוט, והובא בספר ליצחק ריח (מער׳ א׳ ס״ה) ובנחלת אבות (עמ^׳ ק״ב) ובילקוט שבע (עמוד קכ״ט), ובקובץ מנהגים לר״ש תינו, ומקורו ברמ״א (יו״ד סימן שע״ו ס״ג) ושם (סימן שפ״ד ס״ג), וראה בבית היהודי(ח״ג סימן ל״ז ס״א), ובספר נהגו העם כתב שכ״ז במנחה וערבית, אבל שחרית נהגו אצלם שהאבלים יוצאים לבית הכנסת, ועל זה נאמר נהרא נהרא ופשטיה, וראה גם בספר פני ברוך (סימן י׳ סי״ח):

לב. יש נהגו שאם הנפטר פחות מעשרים שנה, אין מתפללים בביתו, ויש גם שאין אומרים עליו השכבה, ואין עורכים לו אזכרות:

לב. כן הביא בספר נו״ב (עמוד י״ט), ובספר נהגו העם (אבלות) והטעם כי ידוע שאין בי״ד של מעלה מענישים אדם שנפטר לפני עשרים:

לג. נהגו להדליק נר בבית האבלים במשך השבעה, ומקפידים שיהיה זה כוס, חציו מים וחציו שמן:

לג. כן המנהג פשוט, והביא בספר נהגו העם (אבלות), והטעם כי נר רומז לנשמה, ושמן להשפעה, ומים לחומר הנפסד, וזכוכית לתחית המתים, וראה בבית היהודי(ח״ג סימן ל״ז סי״ב):

לד. נהגו לכסות תמונות ומראות, בחדר בו מתפללים בבית האבל:

לד. כן המנהג פשוט, והביאו בנו״ב(עמוד כ״ג) ובנהגו העם אבלות(סמ״ה), והטעם על פי תורת הסוד שלא יתלבש הרוח בדיוקנא, ועל פי הפשט משום התפלה, וראה בפני ברוך(סימן י׳ ס״ד) עוד טעמים בזה:

לה. נהגו בין מנחה וערבית, שחכם אומר דברי תורה לפני הציבור, לעילוי נשמת הנפטר:

לה. כן המנהג פשוט, והביאו בספר לעת מצוא (ח״ב), וכן בספר יהדות מרוקו(שם), והטעם כי יש בזה זיכוי הרבים, וזכות הרבים תלוי בנפטר שגרם לכך, כי מזה החי יתן אל לבו, וראה בזה בבית היהודי ח ״ג(סימן ל״ז סי״א):

לו. נהגו לפתוח ערבית במזמור מ״ט שבתהילים ״שמעו זאת כל העמים״ וכר:

לו. כן המנהג פשוט, והביאו בספר פני ברוך (סימן י׳ סל״א), ומצוין בסידורים ישנים, והוא תוכחה לחיים, ומלותיו מזור ותרופה לנפש, וראה עוד באוצר טעמי המנהגים (עמוד תפ״ו):

נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון -מנהגים הקשורים למעגלי החיים –מנהגים – מנהגי אבלות

157

טו. הפרח המחייה מתים

היה האל בכל מקום ואתר וגם עד קצווי ארץ אורו לא חסר,ומעשה שהיה בזוג שאהבתם לא ידעה גבולות. האשה היתה יפת תואר ולא נודע עוד כיופיה בכל הארץ. בעלה הנאמן והאוהב לא מש ממנה, לבד מעיסוקיו, אשר נסבו סביב ניהול חשבונות ומשא ומתן.

האשה היפה, לא עלינו, נפלה למשכב ומיטב רופאי הארץ לא הועילו לה בחוליה. בחלוף שנה החזירה את נשמתה לבורא העולם.

רבים מתושבי העיר ליוו אותה בדרכה האחרונה. בעלה האוהב לא מש לרגע מעל מיטתה ומשהורידו את גופת המנוחה לקברה, נצמד הבעל אל גופה ולא הועילו הפצרותיהם של גומלי חסד ואמת שיקום מעל המיטה. הוא בְּכֹה וְאֵלֶּה בְּכֹה. ביקש הבעל להיקבר לצד אשתו האהובה. משראו חברת גומלי חסד ואמת שאי אפשר לנתק את השניים, גמלה בלבם החלטה לקבור את השניים זה לצד זו. עת נסתם הגולל, שבו המלווים לבתיהם והבעל החי צופה בפניה של אשתו היפה. לפתע גח לו עקרב מסרקים שבאבן, עלה וטיפס על פניה היפות. הזדרז הבעל, הרחיק אותו מעל פניה והלם בו באבן עד שמת. והנה, הפלא ופלא, מן העקרב המת עלה כפורח כפתור ופרח, אשר האיר ביפעתו את חלל הקבר. ביקש הבעל לקרבו אל נחיריו ולהתבשם מניחוחו, אבל עצר בעד ידו ואמר בלבו: ״קודמת לכל אשתי האהובה״. קירב את הפרח אל נחיריה, הפלא ופלא, פיה נפער לרווחה. סומק עלה בלחייה ועיניה נפקחו לרווחה. הבעל הנפעם נשק על לחייה, גילה עפר מעל עיניה ויחד יצאו לאוויר העולם.

נמלכו השניים בדעתם לחזור לעיר הולדתם. חכך הבעל בדעתו והגיע לכלל מסקנה שאין לחזור אל העיר, שהרי לא יאמינו להם קרוביהם שמתים שבו לחיים, והשניים שמו פעמיהם אל הדרך היוצאת מהעיר.

שבעה ימים ושבעה לילות צעדו השניים, מים ומזון לא באו אל פיהם, עד שהגיעו אל חופו של ים. ישבו השניים לפוש ולטבול את כפות רגליהם הלאות במים. קפצה על הבעל שינה ואשתו המסורה, אף כי מותשת היתה, ישבה לצדו כשהיא מלטפת ומרטיבה את שפתיו היבשות.

עת שצפתה אל לב ים, ראתה והנה ספינה גדולה הולכת וקרבה אל החוף. על סיפונה עמד עשיר מופלג שהפליג עם סחורתו לארץ רחוקה. מן הסיפון צפה בנעשה בחוף ומשראה זוג על החוף, פקד על הספנים להפנות לעברם את חרטום הספינה.

עם שהתקרבה הספינה לחוף, הבחין העשיר באשה היפה היושבת סמוך לבעלה ומלטפת את ראשו. הוא, שעינו לא שזפה יופי שכזה, ירד אל החוף והרעיף על האשה מיני מגדנות, צמידי זהב ומרגליות. בחלקת לשונו בלבל את דעתה ושכנע אותה לעלות עמו אל הסיפון, משם יוביל אותה – כך הבטיח – אל עולם שכולו טוב, אל ארמונו ואל אחוזתו, שם לא תדע צער לעולם.

האשה, שלבה נהה אחרי הבטחותיו ומתנותיו של העשיר, שמה פעמיה לעבר הספינה ועל החוף הותירה את בעלה הנאמן. העשיר צווה על ספניו להפנות את חרטום הספינה לעבר אחוזתו, ולא עברה שעה קלה עד שנחתה הספינה אל חוף מבטחים.

הוא נהג באשה בנדיבות לב, הרעיף עליה בגדים, מרגליות ואף הציב משרתות שינעימו לה את שהיתה. הבעל הנבגד נותר על החוף ומשנעור מעלפונו, פנה כה וכה ולא ראה את אשתו האהובה. ״שמא חלום תעתועים חלמתי״, אמר הבעל לנפשו, ״ואשתי האהובה מן הסתם טמונה בקברה. אשוב על עקבי כדי לוודא זאת״.

משהגיע סמוך לקברה, ירד ובחן שמא מונחת היא על יצועה, אך לא דובים ולא יער. הקבר ריק, אין בו מאום. ישב הבעל הנבגד סמוך לקבר הפתוח ויבב בדמעות שליש. הוא השכיל להבין כי אשתו האהובה נפלה ברשתו של איש בליעל.

עודו בוכה ומהרהר כיצד לשים קץ לחייו, הופיע מאי שם איש גבוה שרגלו במים וראשו בשמיים. זקנו צמח פרא ומבטו מזרה אימה. ״מה מעשיך כאן הלך ומאין תבוא?״ רעם קולו של השודד האכזר. ״רוקן את אמתחתך והצל את חייך״, הוסיף ואמר השודד.

״אין עמי דבר, לא כסף, לא זהב, לא אוכל וגם לא כוח לענות לך. רוצה אני למות. יכול אתה לעזור לי?״ ענה הבעל הנבגד. השודד שהיה רגיל לשמוע את תחנוני קורבנותיו, עמד נדהם לנוכח האיש המוזר שבניגוד לכולם הוא מתחנן על נפשו למות.

נכמרו רחמיו של השודד על ההלך האומלל. עת ארוכה ישב לצידו לשמוע את כל הקורות אותו למן היום בו נפלה אשתו למשכב ועד שנחטפה בידי בן בליעל.

נבר השודד באמתחתו ושלה משם מעט לחם יבש ומעט מים. עם שכילה לאכול, ביקש הבעל הנבגד מהשודד שיוציא אותו מסחרחרת זו אליה נקלע.

״אני תר ונע בדרכים, גוזל וחומס, ואת קורבנותי אני שולח לעולם האמת לבל יגלו את סודי״. ״מוטב שאתלווה אליך, ובאשר תלך אלך״, אמר הבעל הנבגד.

כרך השודד את ידיו סביב צווארו, כפי שנהג לעשות אב האוהב את בנו ויחד עלו הרים וירדו בקעות עד שהגיעו לעירו של העשיר אשר חמד את אשת הבעל הנבגד.

השניים התמקמו בבקתה קטנה שעמדה בעיבורה של העיר והחלו תרים אחר תעסוקה. נכסיו של העשיר החמדן נתרבו וגדלו והוא החל לתור בכל המחוז אחר מנהל חשבונות וממונה על בית גנזיו. וכרוז שלח בכל העיר ובו ציין ״שהמתאים למלא את המשרה ינחל נכסים רבים״.

השמועה הגיעה לאוזנו של השודד ומתוך סקרנות יתרה הוא שאל את חברו הנבגד לפשר אומנותו. הלה השיב לו כי הוא מנהל חשבונות ואפוטרופוס על נכסים של אחרים. קפץ השודד מרוב שמחה ובישר לחברו על דבר המשרה הפנויה. עם רדת החשכה נטל השודד כובע וחליפה מהודרת שהיתה תלויה לייבוש בבית אמידים. הוא הלביש בה את חברו, כיאה ליועץ ואפוטרופוס על נכסים, לא לפני שידו של בלן קרצפה את גופו בבית המרחץ. הבעל הנבגד שם פעמיו לעבר בית העשיר. העשיר, שהתרשם מאוד מידענותו, ביקש ממנו להתחיל מיד בעבודתו.

הבעל הנבגד עשה חיל בעבודתו והעשיר הרעיף עליו רוב ממון וכבוד. הוא נכנס ויצא בבית גנזיו ואף התמנה לנהל את משק ביתו. העשיר השכיל להבין שהבעל הנבגד עושה את מלאכתו נאמנה ולכן הוא הפקיד בידיו את כל עסקיו וביכר לצאת למדינות רחוקות כדי לקשור עמן קשרי מסחר. ועוד בטרם הפליג בספינתו, אמר העשיר לרעהו: ״הנה אני יוצא למסעי והנה מפתחות אוצרותי. כל רכושי בידך הוא – ונהג בו כטוב בעיניך״. העשיר הפליג לדרכו בתחושה שיועצו ומנהל משק ביתו ינווט את כל עסקיו אל חוף מבטחים.

לא חלפו להם כי אם ימים אחדים, והבעל הנבגד ביקש לדעת מה עולה בגורלם של אשת העשיר וילדיו. עם שהגיע אל בית העשיר, פגש הבעל הנבגד באשתו הבוגדנית ועיניה נפגשו בעיניו, היא הכירתו, אך הוא לא הצליח לזהותה. עם שהכירה מי הוא, הזעיפה פניה וכעסה עליו על אשר מתערב הוא יתר על המידה בענייני משפחתה.

בחלוף הימים, כשהבחינה הבוגדת שמעמדו של היועץ נעשה איתן, היא החלה לרקום במוחה הקודח מזימות שבעטיין יאלץ הבעל הנבגד לנטוש את האחוזה בטרם יזהה אותה.

עם שחזר העשיר מהפלגתו, קבלה את פניו בדמעות שליש וכששאל אותה העשיר לפשר הבכי, ענתה לו הבוגדת: ״יועצך העשיר, אותו הפקדת על בית גנזיך ניצל את עובדת היעדרותך והוא אינו חדל מלחזר אחרי. אנא, בעלי היקר, עשה שיסתלק מכאן במהרה״.

לשמע דבריה, הזדרז העשיר ואץ אל יועצו הנאמן. הוא מצא אותו טרוד בבית גנזיו עד מעל לראשו, ולא יעלה על הדעת שהוא נותן את דעתו להבלי העולם הזה. מיד הבין העשיר כי עלילת שווא היא.

משראתה הבוגדת כי היועץ ממשיך בעבודתו כתמול שלשום, הבינה שבעלה העשיר לא שת לבו אליה וכי עליה להעלות ממוחה הקודח מזימה טובה יותר. היא המתינה לשעת כושר ואכן היא הגיעה: מלך הארץ היה נוהג להזמין את מרעיו האהובים מכל מחוזות ממלכתו למשתה שנתי. הפעם ביקש המלך להזמין את העשיר ואת יועצו הנאמן, אשר את שמע כישוריו שמע זה מכבר.

ביקש העשיר מאשתו להתלוות אליו. עם שישבו, אכלו ושתו להנאתם, מצאו היועץ והעשיר את עצמם בגילופין. האשה הבוגדת נצלה שעת כושר זאת. היא נטלה את שעון הזהב היקר שקבל העשיר מידידו המלך ותחבה אותו לכיסו של היועץ. משנתעוררו השניים מגילופם, גילה העשיר ששעונו נגנב ממנו. הוא פנה והלך אל ידידו המלך ולחש זאת על אוזנו. המלך כעס מאוד על דבר הנבלה שנעשתה ביום שמחתו ומיד צווה על משמרות המלך לחפש בכליהם של המוזמנים ולא להרפות עד אשר ימצא הגנב.

תורו של היועץ הגיע ובכיסו נמצא השעון הגנוב. היועץ ההמום נגרר על־ידי משמרות המלך כשהוא זועק ״זה לא אני, לא אני הוא הגנב״.

המלך פסק להסיר את ראשו מעליו קבל עם ועדה, כיאה לגנב אשר ביזה את יום שמחתו של המלך. היועץ התחנן על נפשו וביקש מהמלך שיאפשר לו להיות עם עצמו שלושה ימים ושלושה לילות בטרם יכרתו את ראשו. המלך, שנועץ בידידו העשיר, נאות לבקשתו.

הבעל הנבגד שם פעמיו לעבר בית חברו השודד ובישר לו אודות האסון הנורא שפקד אותו. הוא הגיש לו את הפרח שהחיה בעבר את אשתו הבוגדנית וביקש ממנו שבשעה שיכרתו את ראשו, יצמיד הוא את הראש הכרות אל הגוף ואחר כך יקרב את הפרח אל נחיריו.

״זאת אעשה בחפץ לב״, אמר השודד לידידו, וכך היה. עם ששיספו את ראשו מעליו, הצמיד השודד את הראש לצוואר, קירב את הפרח אל נחירי הבעל הנבגד וראו זה פלא, הוא חזר לאיתנו. היועץ הנאמן נפל על צוואר חברו השודד ויחד צעדו אל מחוץ לשער העיר, שם הכינו את יצועם ללינת לילה. בעודם ישנים, נפח המלך את נשמתו.

ומנהג היה באותה עיר, שאין ממליכים את בניו של המלך תחתיו, אלא יוצאים אל מחוץ לשער העיר וההלך הראשון בו פוגשים עתיד להיות המלך המיועד.

אצו משמרות המלך אל מחוץ לשער העיר, וסמוך לפתחו מצאו את הצמד נם את שנתו. הם גררו את היועץ המופתע מיצועו אל ארמון המלך ושם, קבל עם ועדה, המליכוהו למלך. הוא גמל מיד לחברו השודד ומינה אותו להיות וואזיר בחצרו. בחלוף הימים נזכר המלך באשתו הבוגדנית ובבעלה העשיר.

הוא ציווה על חברו השודד להביא את העשיר לפניו. העשיר התיצב לפני המלך החדש, קד קידה עמוקה ולא הכיר את יועצו לשעבר. המלך הרגיע אותו, הושיב אותו סמוך לכסא מלכותו וסיפר לו את כל הקורות אותו מיום שמתה עליו אשתו היפה ועד עצם ימי מלכותו. העשיר נדהם לשמע הדברים ונתעצב אל לבו כי הוא זה שחמד את אשתו היפה והביא עליו את הרעה הגדולה הזאת. המלך ניחם אותו באומרו ״סוף טוב הכל טוב״. העשיר נזדרז ללוות את הוואזיר השודד לביתו, שם עצרו את האשה הבוגדנית והובילוה אל חצר המלך. המלך ביקש לקושש כל בדל עץ וכל טיפת שמן מכל רחבי ממלכתו, כדי להבעיר מדורה גדולה עליה ישרפו את האשה הבוגדנית. ואת אפרה צווה להשליך אל חופו של ים, בו הותירה את בעלה הנאמן עייף, צמא וחבול, כדי לזכות בממון ובתהילה.

מכאן זרם סיפורנו בנהרות אדירים ואנו נותרנו בין האצילים.

Contes des juifs maroccains-יעקב אלפסי- מסמטאות המלאח- טו-הפרח המחייה מתים

עמוד 104