מורשת יהדות מרוקו

שורשים במערב: פולחן הקדושים במרוקו

יהודים היו חלק מן הנוף המקומי של המגרב מאות שנים לפני הפלישה הערבית שהשליטה את האסלאם על צפון אפריקה במחצית השנייה של המאה השביעית לספירה. מסורת נפוצה טוענת כי מייסדי היישוב היהודי באזור זה היו פליטים יהודים שנמלטו מיהודה אחרי חורבן בית המקדש הראשון במאה השישית לפני הספירה. מסורות אחרות מעלות את זכרם של שבטים ברברים מגדרים שנלחמו בפולשים המוסלמים, ושל ממלכות יהודיות אוטונומיות שהתקיימו בעמק הדרעה מדרום לאנטי־אטלס עד המאה האחת־עשרה. גם אם שורשי המסורות האלה הם מיתולוגיים יותר מאשר היסטוריים, ניתן לראות בהן ביטוי לקדמות היישוב היהודי במגרב (הירשברג תשב״ה: שוראקי תשל״ה: 2000 Goldberg 1983; Schroeter).

למיעוט היהודי היה מעמד משפטי מוגדר בחוק המוסלמי. כד׳ימי, בני חסות, הובטחו ליהודים חופש דת והגנה מרדיפות, אולם בה בעת הם היו כפופים לצורות ממוסדות של אפליה והשפלה. תנאי הקיום שלהם במרוקו לא היו פשוטים בשל שתי עובדות יסוד היסטוריות. ראשית, הרדיפות הקשות של שושלת אלמווחידון הקנאית (1269-1147) מחקו לחלוטין את הנוכחות הנוצרית במרוקו, והותירו את הקהילה היהודית הפגועה והמדולדלת כמיעוט הדתי היחיד בחברה כלל־מוסלמית. בניגוד למרקם העשיר של קהילות דתיות באימפריה העות׳מאנית, שעודד אקלים של סובלנות יחסית, היה במונופול המוסלמי־סוני במרוקו פוטנציאל לאי־סובלנות כלפי הקבוצה החריגה. שנית, התקופות הארוכות של אי־יציבות פוליטית שאפיינו את המגרב עד המאה העשרים, הפכו את המיעוט היהודי חסר הכוח לפגיע במיוחד (לואיס 1996).

מרוקו מתגאה ביותר מאלף שנים רצופות של עצמאות פוליטית, תופעה יוצאת דופן בין ארצות העולם השלישי (שנקטעו רק על ידי הפרוטקטורט, השלטון הקולוניאלי הצרפתי, בשנים 1956-1912). אולם פני הארץ המבותרים, היריבויות השבטיות, השסעים האזוריים וצמיחתם התדירה של כוחות דתיים ופוליטיים חתרניים בשולי השלטון המרכזי, הולידו מציאות שבה אזורים נרחבים נותרו תקופה ארוכה מחוץ לתחום שליטתו המעשית של הסולטן. תנאי החיים של היהודים שחיו בגבולות ההשפעה של השלטון המרכזי — ׳ארץ האוצר׳ (בלד למכ׳זן) — היו שונים מאלה של אחיהם שחיו מחוץ להם, ב׳ארץ המחלוקת׳(בלד א־סיבה). הראשונים שכנו בעיקר בערים, והיו סוחרים, רוכלים ובעלי מלאכה, שחיו בדרך כלל ברובע היהודי, מלאח, שליד הארמון המלכותי. קרבה זו הקנתה להם את הגנת השלטון, אך גם עשתה אותם פגיעים לעריצותו ולשרירות לבו (שהתבטאו, פעמים רבות, במיסוי כבד). היישובים העירוניים היו גם מרכזי הלמדנות והסמכות של חכמי הדת המוסלמים, שמהם יצאו הדרישות לאכוף ביתר שאת את תקנות הד׳ימי(דשן תשמ״ג; הרשברג תשכ״ה; לואיס 1996).)

        יש הטוענים כי ההפרדה החדה בין ערבים לברברים וכן בין ארץ האוצר לארץ המחלוקת מקורה בהיסטוריוגרפיה הצרפתית, שנועדה להצדיק את השלטון הקולוניאלי(Rabinow 1975)

היהודים ב'ארץ המחלוקת׳ חיו בעיקר בעיירות וביישובים כפריים בהרי האטלס ובעמקי הנהרות שבדרום מרוקו, שתושביהם היו בדרך כלל ברברים, ולא ערבים. הם סבלו פחות מאחיהם בבלד לנ7כ׳ןן מהגבלות דתיות, אך כמיעוט משולל כוח פוליטי בסביבה עתירת מאבקים בין־שבטיים אלימים, הם היו נתונים לחסדיהם של תקיפים מקומיים. רבים מהם היו רוכלים ובעלי מלאכה נודדים, שנאלצו למצוא את מחייתם הרחק מביתם, חשופים לסכנות בדרכים (שוקד ודשן תשנ״ט! Fiammand 1971 1959; Goldberg 1983,2000; Shokeid). היהודים התמודדו עם תנאי חיים אלה של חוסר ביטחון אישי באמצעות רשת סבוכה של קשרים אישיים, שטוו במשך הדורות עם בעלי ברית מקומיים מקרב הערבים והברברים (Rosen 1972; Shokeid 1980). קשרי פטרון-לקוח אלה שיקפו מציאות רבת שנים, שבה חיו היהודים בקרב המוסלמים המקומיים וסיפקו להם שירותים חיוניים Deshen) & Zenner 1982). היחסים בין היהודים למוסלמים היו מורכבים ורבי פנים. הקרבה הפיזית, תלות הגומלין הכלכלית, והקשרים האינטימיים בין הקבוצות חיזקו את ההרמוניה ביניהן, אך לא יכלו למנוע לחלוטין מתיחויות וקונפליקטים עקב ההבדלים הדתיים והאתניים וחוסר השוויון הפוליטי.

המחלוקת בין החוקרים בשאלת האפיון המדויק של היחסים בין היהודים למוסלמים במרוקו מתחלפת בהסכמה כי שתי הקהילות חלקו אמונות ומנהגים תרבותיים רבים, למרות הנבדלות הדתית. ניתן להכליל ולומר כי בכל המרחב המוסלמי היה המרחק התרבותי בין יהודים לבין לא־יהודים קטן יותר מאשר בעולם הנוצרי (1982 ,1976 Sharot) מבלי להיכנס לסיבות שיצרו פער זה, דומה שבמרוקו, שבה היו היהודים חלק מהנוף המקומי במשך מאות רבות של שנים, הקרבה התרבותית בין הקהילות הייתה גדולה במיוחד. פולחן הקדושים, העומד בראש מעיינינו בספר זה, הוא דוגמה מובהקת לקרבה זו.

הערצת צדיקים וקדושים הייתה מרכיב חשוב בחייהם ובזהותם של רבים מיהודי מרוקו. בהיקפה ובסגנונה נשאה תופעה תרבותית זו את חותמו של פולחן הקדושים המוסלמי המקומי, אחד מסימני ההיכר המובהקים של האסלאם המגרבי (;1968 Crapanzano 1973; Dermenghem 1954; Eickelman 1976; Geertz 1926 Geiiner 1969; Westermarck). אולם בה בעת היא גם עוצבה על ידי תפיסת הצדיק במקורות היהודיים הקלסיים, ובייחוד בפיתוחיה המיסטיים בספרות הקבלה (1982 Goldberg 1983, 2000; Idel 2000; Stillman). התלכדותן של שתי מסורות אלה יצרה מערכת דתית מרשימה בחיוניותה. הנסיבות ההיסטוריות שהפכו את הקדושים למוקדי סמכות דתית וכוח פוליטי באסלאם המגרבי דווקא, הן מחוץ לתחום דיוננו. אציין רק כי התפקיד המיוחס לקדושים בדתות המונותיאיסטיות, כמתווכים ומגשרים בין המאמינים בשר ודם לבין האל המופשט והמרוחק, קיבל משנה תוקף במציאות החברתית ההיררכית של מרוקו, שבה מתווכים היו מרכיב חיוני בכל פעולת גומלין חשובה. תלותם הרבה של היהודים בפטרונים מקומיים לצורכי פרנסה והגנה בחיי היום יום חיזקה בקרבם את התפיסה הדתית של ישועה מכוחם של צדיקים־פטרונים. לכן אין זה מפתיע כי המשימה החיונית ביותר שהם ייעדו לקדושיהם הייתה להצילם משרירות לבם של מתנכלים מוסלמים (בן־עמי תשמ״ד: 2000 Goldberg).

הצדיקים היהודים תוארו במרבית המקרים כרבנים כריזמטיים, המשלבים מידות טרומיות, חיי מופת ובקיאות בתורת הנסתר. שילוב זה הקנה להם כוח רוחני מיוחד, שבדומה לבאראכה המוסלמית (;17-30 ,1975 Crapanzano 1973; Rabinow 1926,1,35-261 Westermarck), לא התפוגג לאחר מותו של הצדיק והיה יכול להיות מנוצל לרווחתם של הנוהים אחריו. אכן, רבים מהצדיקים זכו למעמדם הנעלה רק לאחר מותם, ומעשי הנסים שחוללו היו קשורים בדרך כלל לקבריהם, המצויים בכל רחבי מרוקו, אך בעיקר בדרום המדינה.

בתקופה שבה פולחן הקדושים וביקור בקבר הקדוש היה עניין אישי ומקומי, לא היה כנראה צורך בגוף מיוחד שינהל מקומות אלה. בראשית המאה הנוכחית היו רוב קברי הקדושים במצב ירוד מאוד. קברו של ר׳ דוד הלוי דראע, למשל, היה — לפי עדויות מסוף שנות העשרים — חרב, לא היה מקום לישיבה וערימה גדולה של זבל כיסתה את הקבר. מעדותו של אותו אדם אנו למדים על פיתוח המקום על־ידי יהודי עשיר, שחלם עם הקדוש וניצל על־ידו. זה בנה שם כתשעים חדרים, בית־כנסת יפה שקושט בסגנון ערבי, ישיבה לתשעים תלמידים, כביש גישה למקום ואף הפיץ מכתבים אודות הקדוש לכל בתי־ הכנסת.

הועד דאג בדרך כלל למים וגם לצרכי המזון עבור החוגגים בימי ההילולה, ולשם כך בא בדברים עם המוסלמים באיזור, כדי שאלה יסייעו במכירת מצרכים לחוגגים. בשנות מלחמת העולם השנייה ולאחריה, כאשר המזון חולק לפי הקצבה, דאג הועד לפנות לשלטונות הצרפתיים כדי לקבל הקצבות מזון מיוחדות לצריכה בהילולה. הועד ריכז את ההכנסות של ההילולה, שבאו מתרומות המשתתפים, קיום נדרים, מכירת נרות, כוסות ומצוות, גביית מסים על שחיטה, השכרת אוהלים וחדרים וכד. כאשר היה, למשל, בית־ כנסת על שם הקדוש בעיר אחרת, מקובל היה שחלק מההכנסות של אותו בית־כנסת יועבר לועד שניהל את קבר הקדוש. כל הכספים האלה הועברו בדרך כלל לועד בימי ההילולה או לפעמים ישירות לנשיא הועד בביתו.

כל ועד שליד קבר קדוש דאג להסכם, ששונה מדי פעם, לגבי חלוקת ההכנסות מאותו הקבר. הכנסות אלה כללו הכנסות מן ההילולות, תרומות של אנשים שביקרו כל ימות השנה במקום, נדרים בבתי־כנסת, הכנסות מקופות על שם הצדיק, שהיו פזורות בכל מרוקו וכו'. הצדדים שהיו מעורבים בהסכם (כולם או מקצתם) היו: ועד הקבר הקדוש, ועד הקהילה של העיר הגדולה הקרובה לקבר, ועדי הכפרים שבסביבת הקבר, הועדה המרכזית למקומות הקדושים, המפקח על המוסדות היהודיים מטעם השלטונות הצרפתיים, נציגי הממשל המוסלמי ואנשים שפעלו מיוזמתם ליד הקבר הקדוש והיו בעלי השפעה. בימי ההילולה היו אנשי הועד מחלקים לבאים דפים בודדים, ששימשו כעין עיתון ובהם, למשל, הודעות על מינויים חדשים ועל סדרים שנקבעו. צינור מידע זה היה משמש גם למלחמות בין הצדדים המעורבים בסכסוכים שהיו קשורים לענייני קברי הקדושים.

• הערת המחבר: להלן תוכן מסמך מאוספי הפרטי: ״הסכם [המונח המקורי הוא: [convention בין הח״מ, חברי ועד הקהילה במראכש, מצד אחד ובין ה״ה יצחק אלמליח, שלום אלמליח, דוד ביטון, ר׳ חיים סויסה ושלום חביב מצד שני. סוכם והוחלט, שבהתאם לישיבה מיום 19.1.1947 מקבל ועד הקהילה היהודית במראכש את האחריות על קבר הקדוש ר׳ דוד ומשה שבאיזור תלואת־קאיד בראהים אל גלאווי, איזור מראכש, וזה בהתאם לתועלתם של היהודים הנזקקים כאיזור, ולפיכך ממנה את הועד המנהל של אותו קבר קדוש: ה״ה חיים לעסרי, יצחק אלמליח, שלום אלמליח, דוד אלקיים, דוד ביטון, ר׳ חיים סויסה, שלום חביב. ה״ה שלום אלמליח ויצחק אלמליח יהיו. לפי סדר זה. נשיא הועד והגזבר. הכסף המצוי עכשו בקופה בסך 600,000 פרנקים יוקדש כולו לשיפוצים בסביבת הקבר. ההכנסות הבאות תחולקנה להבא לפי הפרופורציות הבאות: 40% לנזקקים הגרים בכפרים שבסביבת הקדוש, 25% לנזקקים במראכש שמוצאם מאותם הכפרים, 35% יישארו כרזרבה להפעלת המקום ולתיקונים. הסכם זה התקבל על־ידי שני הצדדים ויהיה בתוקף שלוש שנים מיום זה. ההוצאות האישיות של כל אחד מחברי הועד תהיינה על חשבונו הפרטי ובשום אופן לא על חשבון הקופה הכללית. נעשה בשלושה העתקים. מראכש 19.1.1947 [6 חתימות]. בעמוד השני של המסמך כתוב: נבדק ואושר. החשבונות המפורטים שיוגשו על־ידי הועד של הקבר הקדוש בתאריך 31 בדצמבר כל שנה יימסרו: ע"כ
• הערת המחבר: להלן תוכן של מודעה: (תרגום שלי מערבית): ״ק״ק ונבחר ברוכים תהיו [הכותרת בעברית], אנו מודיעים לכם שהפקידים של הרב הקדוש כמוהר״ה ר׳ דוד ומשה זיעא, שמונו ברבאט על־ידי נשיא הקהילה הישראלית מר בוטבול הי״ו, הם מר יצחק אלמליח ומר שלמה אוחאנא. הם המטפלים בקבר הצדיק, בבנייה ובהכנסות והוצאות. הכל יירשם על־ידי מר אלמליח ומר אוחאנא כמו שהוא [מר י״א] בצדיק ר׳ דוד אדרע הלוי זיע״א, הכל לפי סדרו. אנו מבקשים מאחינו היקרים שמי שיש לו קופה או נדר או הדלקת כוס של הצדיק ר׳ דוד ומשה זיע״א יעביר את ההכנסות למר יצחק אלמליח, שהוא נשיא הצדיק. או ליד הפקיד מר שלמה אוחאנא ויקבל קבלה כמו שמקובל.
• כמו כן אנו מבקשים מכם להעביר את כסף הקופות לידי האדון החשוב ר׳ חיים סויסא הי״ו. הוא יסתובב, ולמי שיש כסף בקופה, או נדר, או הדלקת כוס, ימסור לו ויקבל קבלה חתומה בשם הנשיא [במקור המודפס יש תוספת: ״ובשם הפקיד״. תוספת זו נמחקה] כמו שמקובל ותז״ל [= ותזכו לשנים רבות] אכי״ר.
• כמו כן אנו מבקשים מכם שתמסרו את כסף הקופות ללא דיחוי מפני שאנו עומדים לקנות חיטה עבור העניים שבכפרים שליד הצדיק, מפני שהם גוועים מרעב רח״ל [רחמנא ליצלן] וכמו שעשה הנשיא מר יצחק אלמליח בצדיק ר׳ דוד אדרע הלוי זיע״א וברבי שלמה בן לחנש זיע״א הכל על־ידו במדויק ולפי החוק. מר יצחק הוא האחראי על הקופה.
• הנשיא: מר יצחק אלמליח הי״ו גר רחוב שרה ברנארד מס׳ 6.
• הפקיד: מר שלמה אוחאנא הי״ו גר ר׳ כאפיתאן הירבי מס׳ 162. ע"כ
• בדף בודד, המודפס משני צדדיו, מופיע בצד אחד מכתב של יצחק אלמליח ומצד שני פנייה של ועד הקהילה ברבאט לרב שאול אבן תאן, הרב הראשי. צד א: קהל קדוש ברוכים תהיו! [חוץ מכותרת זו כל 'הטקסט הוא ביהודית־מרוקאית].

אחי היקרים! אני מודיע לכם ש־ססס,1,267 פרנקים נותרו לאחר הוצאות מהצדיק ר׳ דוד ומשה זיע״א, ממני ומחברי במשך שלוש שנים שאני פקיד. בתאריך 11 באפריל חילקנו באגויס ובאיזור ר׳ דוד ומשה לעניים. והנה הפירוט — כסף: 500,000 פרנקים, 1000 מטר בדים, 177 שמיכות מצמר, 352 מלבושים. התקנו מקוואות בקלעא, המאדנא, אוריכא ואולאד זנאגייא. עדיין נותרו בקופה של ועד הקהילה במראכש בחשבון סגור 281,000 שנחלק בזמן אחר בעז׳׳ה.

מקוואות שהקמתי מכספי שלי הם בנטיפה, אמזרו, תידילי ותאמזרת. אינני יכול לתאר בפניכם את הטירחה.ואבדן הזמן והכסף שאיבדתי כדי שהעניים יוכלו לקבל אותם. החלוקה היתה על דעת הועדה המרכזית ברבאט ועלי־ידי ועד הקהילה של מראכש. מי שירצה לראות איך היתה בדיוק החלוקה ומי קיבל, יבוא אלי ואראה לו את הכל על כל הפרטים. ברצוני להודיע לכם שהגשתי את התפטרותי מכל תפקידי בקדושים, חוץ מאשר בועדה המרכזית ברבאט. הסכום שחייבים לי בדמנאת מהקבר שבדראע הוא 563,000, סכום שאושר ע״י הממשלה המקומית ושצריכים לשלם לי כמשך חמש שנים. לאחר ינואר 1951 ויתרתי על כסף זה והיגשתי התפטרות מרוב צער שיש לי. ואל תחשבו, ידידים יקרים, שעייפתי מעבודה זו או מן הכסף (הטירהה לאסוף), השי״ת (השם יתברך) יודע למה התפטרתי.

אני מאוד מודה לידידי היקרים שתמיד עזרו לי. השי״ת יתן להם פרנסה טובה ואריכות חיים, ישמור על ילדיהם, לעולם לא אשכח את השרות שעשו לי ידידי ממראכש ומדמנאת. ע״ה [עבד ה׳] יצחק למאליח.

ועדת הביקורת של הצדיקים [זוהי הועדה המרכזית שברבאט].

צד ב: זהו העתק ממכתב ששלחנו לדיין ר׳ שאול אבן דנאןכדי שיבקש שלא יתפטר ולא יקבל. ודרי המכתב:

אנחנו ועד הקהילה בדמנאת, הגזברים והרבנים של העיר, בא אלינו היום מר יצחק אלמליח ונשבע שלא יטפל יותר בצדיק ר׳ דוד הלוי זיע״א. אתה יודע שאם יילך יצחק אלמליח, לא תהיינה יותר הכנסות בחכם ויינזקו היתומים, העניים והחכמים. איש מאיתנו אינו יכול לעשות את העבודה שלו. בהילולה הוא מביא איתו הרבה אנשים שחוגגים ותורמים כסף. אף פעם הוא לא הגיש חשבון הוצאות או חשבון על נסיעות, ואילו בא לעשות את זה לא היה נשאר כלום בקופה. וכן הוא המוציא מכספו ומממן חגיגות בר מצוה לעניים. הוא עוזר לעניים הרוצים להתחתן או רוצים לעשות ברית מילה, והוא הקים ישיבת ״אוצר תורה״ בדראע ואסף שם שמונים ילדים שהיו עזובים ללא לימוד, רעבים וערומים. היום ש״ל [שבח לאל] התקדמו הרבה עד שהצליחו לדעת תלמוד בעל־פה, קוראים עברית ודקדוק, דואגים להם לאוכל, לבוש, לינה ותרופות. לאחר שלומדים לקרוא היטב מעבירים אותם לקזבלנקה כדי שימשיכו את לימודם ואז הוא מביא ילדים אחרים במקומם. הוא בא לבקרם פעמיים בחודש כדי שיראה מה חסר להם והוא מביא להם. וגם בדמנאת ובכפרים שמסביב לה ייסד ישיבות של אוצר התורה. ואנחנו חו״מ [חתומים מטה] מעידים בעדות גמורה שכל שנה הוא הגיש לנו חשבונות וכל שנה ערכנו פרטיכל ושלחנו לביקורת לרבאט. ואנחנו מקבלים את ההכנסות מהקדוש ולכן אנו מבקשים ממך שלא תניח לו ללכת. הסיבה שבגללה הוא רוצה להתפטר היא ששני אנשים רעים הגרים במלאח של דראע מקללים אותו והוא אינו חייב להם כלום. אדרבה הוא שהיטיב להם ולילדיהם בזמן היוקר. הוא חילק להם ולהרבה אנשים קמח כאשר המלאח היה תחת אחריותו. ונראה לנו שאנשים אלה הם מוסתים כדי לגרום למהומות במשרדי הממשל. אנו מבקשים ממך שתעשה ככל יכולתך לעצור בעדו כדי שלא יתפטר וזו מצווה גדולה. ואנשי הועד החותמים על מכתב זה הם:

ר׳ מסעוד דהאן, ה״ה שלום אוחיון, פריזידאן [כך בטקסט!]; מכלוף לחייאני — גובר; מכלוף סבאג־

ויס פריזידאן [כך!]; מכלוף ועקנין — מזכיר; ה״ה משה מלול נשיא [כך!], יעקב עמאר, דוד סבאן,

שמעון אוחנונא, יוסף תויזר. ע"כ

הערצת הצדיקים-יששכר בן עמי- תשמ"ד- 1984 – 150-148