שלוחי ארץ-ישראל. אברהם יערי


שלוחי ארץ-ישראל. אברהם יערי

שלוחי ארץ ישראל – כרך א' – אברהם יערי

השליחות מארץ־ישראל לארצות הגולה לשם שיתופם של בני הגולה בישוב ארץ־ישדאל ע״י תרומות לתמיכה בישוב ובמוסדותיו, היא אינסטיטוציה הקיימת בעמנו בצורות שונות מחורבן בית שני עד היום. ואף על פי כן לא זכתה עד היום לתיאור מסכם, ולא עוד אלא שגם אבני־הבנין לסיכום כזה לא נאספו כל צרכן. יתר על כן, עצם רציפות התופעה הזאת לא הוכרה למדי, כשדריםל־שכן שלא הוערכה כראוי. מה שנחקר בשטח זה נתחלק לשני כיוונים: המחקר על השלוחים מחורבן בית שני ועד ביטול הנשיאות מזה, ומאידך מחקרים בודדים ומפורדים על שלוחים שונים בתקופה החדשה, בעיקר מהמאה השמונה־ עשרה ואילך. 

ד. זמן השליחות

זמן שהותו של השליח בחוץ־לארץ בשליחותו אינו נקבע ע״י השולחים, ומשאירים את הדבר לשיקול־דעתו של השליח שימשיך לנדוד ולפעול כל עוד יש סיכוי לפרי ישוה לטרחתו. ובזה אין שני שלוחים שוים. יש השוהה זמן רב במקום אחד ומשתדל לנצל כל אפשרות ושעת־כושר, ויש המסיים את פעולתו במשך ימים מעטים ועובר לעיר אחרת. יש שליח תקיף בדעתו שלא יזוז ממקומו עד שימלאו את

כל משאלותיו, ויש שליח הנוטה להתפשר ונוטל מה שנותנים לו. יש שליח העובר רק בקהילות הגדולות והמפורסמות, ויש החודר למקומות הנידחים ביותר. יש שליח היודע לקשר קשרים אישיים ובעזרתם הוא מגיע למקומות ולאנשים ששלוחים אחרים אינם יודעים עליהם כלל. אורך זמן השליחות תלוי גם בתנאים חיצוניים, מדיניים וכלכליים.

 בשעת משבר כלכלי אין השליח נוטה לשהות הרבה במקום אחד, כי יודע הוא שהדבר לא יועיל לו. בימי מלחמות ומרידות ושבושי־דרכים אין השליח מתרחק מהמרכזים הגדולים, ויש שהוא מוותר על ארצות שלמות. כללו של דבר, זמן השליחות תלוי באפיו, בריאותו ולפעמים גם ביצר־נדודיו של השליח ובתנאי־ החיים בקהילות שאליהן מגיע השליח.

 בדרך־כלל נמשכת כל שליחות שלוש עד ארבע שנים, ולאחר שהשליח חוזר לא״י, או מפסיק שליחותו, נשלח אחר במקומו. אולם יש אשר שליח שוהה בדרכו זמן רב. ר׳ אברהם קונקי, שליח חברון לאירופה במחצית השניה של המאה השבע־עשרה שהה בשליחותו למעלה מעשר שנים ועבר את איטליה, צרפת, הולנד, גרמניה, אוסטריה, ביהם, פולין, ליטא ואוקריינה. ויש אשר אותו שליח בשובו לא״י חוזר ונשלח לאותו אזור־שליחות.

 ר׳ אברהם רוויגו נשלח בשליחות ירושלים לאירופה שלוש פעמים במשך תשע שנים בראשית המאה השמונה־עשרה. ויש אשר השליח בשובו לאחר פעולה מוצלחת חוזר ונשלח מטעם אותה עיר לאזור־שליחות אחר. ר׳ חיים אברהם ישראל זאבי נשלח בשליחות חברון שלוש פעמים, פעמיים בזה אחר זה לאירופה הדרומית והמערבית, בשנות תקל״ד—תקל״ח (1774—1778), ובשנות תקמ״ב—תקמ״ט (1782—1789), ופעם שלישית לעת זקנתו לסוריה, ארם־נהרים והודו בשנת תק״ס (1800).

שלוחי ארץ-ישראל. אברהם יערי

שלוחי ארץ ישראל – כרך א' – אברהם יערי

השליחות מארץ־ישראל לארצות הגולה לשם שיתופם של בני הגולה בישוב ארץ־ישדאל ע״י תרומות לתמיכה בישוב ובמוסדותיו, היא אינסטיטוציה הקיימת בעמנו בצורות שונות מחורבן בית שני עד היום. ואף על פי כן לא זכתה עד היום לתיאור מסכם, ולא עוד אלא שגם אבני־הבנין לסיכום כזה לא נאספו כל צרכן. יתר על כן, עצם רציפות התופעה הזאת לא הוכרה למדי, כל־שכן שלא הוערכה כראוי. מה שנחקר בשטח זה נתחלק לשני כיוונים: המחקר על השלוחים מחורבן בית שני ועד ביטול הנשיאות מזה, ומאידך מחקרים בודדים ומפורדים על שלוחים שונים בתקופה החדשה, בעיקר מהמאה השמונה־ עשרה ואילך.

ואם לגבי התקופה הקדומה היה המחקר ממצה פחות או יותר—אף כי גם שם סבל מזה שהחוקרים הבקיאים במקורות היווניים והרומיים לא הכירו כל־צרכם את המקורות העבריים, ולהיפך—הנה לגבי התקופה החשדריםדשה אין לפנינו אלא ידיעות מקריות שנתגלו דרך־אגב, אם כמציאות ביבליוגרפיות, או משום שהיה שליח מן השלוחים מעורב בענין אחר, כגון תסיסה רוחנית, מחלוקת, וכדומה. מהמאה הששית ועד המאה השש־עשרה — תקופה של אלף שנה— היה כאן חלל ריק לגמרי, שבמקצתו היה אמנם חלל ריק גם בתולדות הישוב היהודי בארץ בכלל. חלל ריק זה נתמלא במדה מסויימת בשני הדורות האחרונים ע״י גילוי אוצרות הגניזה בקאהיר וגנזי הקראים ברוסיה, ומתוך בירוד כמה ענינים של תולדות הישוב בא״י בתקופת שלטון הממלוכים.

ה. אזורי־השליחות

בראשונה היו שולחים את השליח לארץ מסוימת או לקבוצת ארצות סמוכות, אבל אזור־ השליחות לא היה מוגדר, ויש אשר הניחו לשליח לקבוע בדרכו את היקף אזור שליחותו לפי רצונו ולפי התנאים. אולם לאט לאט התגבשו אזורי־שליחות מוגדרים פחות או יותר וגם התחנות העיקריות בכל אזור ואזור. במאה השבע־עשרה כבר היו קיימים ארבעה אזורי־ שליחות! שליחות תורכיה, שליחות פראנקייא, שליחות המערב, שליחות ערביסתאן.

שליחות תורכיה

שליחות תורכיה, הנקראת גם ״שליחות תוגרמא״ או ״שליחות אורומילי״, כוללת את סוריה, תורכיה האסיאטית ותורכיה האירופית, ובכללה גם את איי הים התיכון וארצות הבלקן, והגיעה עד המקום שהשלטון התורכי הגיע, היינו עד הונגריה. התחנות העיקריות בדרך היו! דמשק, צידון, בירות, טריפולי, חלב, אנגורא, תירייא, אזמיר, כיאוס, רודוס, מגניסיאה, גליפולי, קושטא, אדריאנופל, זאגארה, פיליפופולי, סופיה, וידין, איסקופייא, בלגראד, סאראייבו, בודון, שאלוניקי, לאריסה, טריקלה, ארטה, יאנינה, קורפו, פאטראס.

עד סוף המאה השבע־עשרה היתה שליחות תורכיה השליחות החשובה ביותר בגלל ריבוי הכנסותיה שבא לא רק מפני הקהילות החשובות שבה, אלא מפני אהבת א״י שהיתה רווחת בין יהודי הארצות ההן, אהבה שהתבטאה לא רק בתרומות שנתנו לשם א״י אלא גם בעליה ובעליה־לרגל לא״י. יהודי תורכיה היו מקבלים את שלוחי א״י בסבר פנים יפות, מאכסנים אותם בריוח ומכבדים אותם בכל מיני כבוד, ושלוחי א״י היו שמחים כשנפלה בחלקם שליחות זו, ולכן היו בוחרים לשליחות זו אנשים חשובים ביותר. ר׳ משה חאגיז, המספר לנו על כל זאת, מוסיף שגיסו ר׳ חזקיה די סילוה נשלח בשנת תמ״ח (1688) בשליחות לאירופה משום שהיו לו בה קרובים עשירים ומשום שרצה להדפיס בה את ספרו, ולפיכך ״לא הלך בשליחות טורקיא, שהוא הראשון שבראשון, שהיה ראוי לו״. מרכז השליחות הזאת היתה קושטא, שבה ישבו הגבאים (״פקידים״) לכספי א״י שהגיעו מכל גלילות תורכיה, ועל ידם שלחו השלוחים את הכסף לא״י. (על פעולת ״פקידי״ א״י שבקושטא ידובר עוד להלן).

שליחות פראנקייא

שליחות פראנקייא היא השליחות לאירופה, ובמיוחד לאיטליה וצרפת, והיא מתרחבת אחר־כך גם על הולנד וגרמניה, ובתקופה מאוחרת יותר גם על פולין וליטא ואוקריינה. המרכז למשלוח כספי השליחות הזאת לא״י היתה ויניציאה, ואחר־כך ליוורנו ואמשטרדם. עם ירידת קרנה של תורכיה, ובעקבותיה ירידת מצבן הכלכלי של קהילות תורכיה, במחצית השניה של המאה השבע־עשרה, עלתה חשיבותה של שליחות פראנקייא, ובראשית המאה השמונה־עשרה היתה נחשבת ״בעיני הבריות לשליחות מופלג בעשירות, להיות כי סוחריה שרים נכבדים וכנעניה נכבדי ארץ היושבים על מבואות ים״. ובמאה ההיא מתרכזים בה רוב שלוחי א״י החשובים ביותר.

שליחות המערב

 שליחות המערב היא השליחות לארצות צפון־אפריקה, שיושביהן היהודים הצטיינו תמיד במידה מרובה מאד של אהבת א״י, והצלחת השליחות בארצות אלו לא היתה תלויה ברצון היהודים היושבים בהן, שהיה תמיד מקורב ביותר לעניני א״י, אלא במצבם המדיני והכלכלי, שלעתים קרובות היה רעוע ביותר ולא נתן ליכלתם להגיע למידת רצונם מפני חשיבותה של שליחות זו וריבוי הקהילות הכלולות בה, ובגלל שבושי הדרכים בארצות ההן, נתפצלה אחר־כך שליחות זו לשתים! שליחות מערב הפנימי, שכללה את מרוקו לרבות גיבראלטאר והאי מאלטה, ושליחות מערב החיצון, שכללה את טריפולי, אלג׳יר ותוניסיה. שלוחי א״י בצפון אפריקה לא הסתפקו בביקור ערי החוף אלא הגיעו בדרכם עד לישובים הנידחים שבתוך מדבר סחרא והרי האטלס. השלוחים לצפון אפריקה היו מבקרים בדרכם בקהילות מצרים, אך יש שנשלחו שלוחים מיוחדים למצרים מפני קרבתה לארץ־ישראל.

שליחות ערביסתאן

שליחות ערביסטאן כוללת את סוריה, ארם־נהרים, כורדיסטאן, פרס, אפגניסתאן, והיא מגיעה לעתים עד בוכארה. מארם־נהרים הולך השליח לעתים גם לתימן, ועתים הוא מגיע עד להודו(לקהל קוג׳ין אשר על חוף מאלאבר). היו גם שלוחים שיצאו במיוחד לתימן, ואז הלכו דרך מצרים.

שליחות זו נקראת לפעמים גם ״שליחות פרס״, לפי שערי פרס הן המטרה האחרונה.

יש שהשליח בלכתו למחוז־שליחותו או בשובו ממנו פועל, אף כי לא באופן שיטתי, גם בארצות שבדרכו שאינן כלולות במחוז שליחותו. כך פועלים בסוריה השלוחים לתורכיה וגם השלוחים לערביסתאן, ובמצרים פועלים כל השלוחים שהולכים לארצות צפון־אפריקה או לתימן ולהודו, ובאיטליה פועלים השלוחים החוזרים מצפון־אפריקה דרך ליוורנו. דבר זה גורם לפעמים להתנגשות בין שלוחים או להצטופפות שלוחים רבים בזמן קצר בארצות המעבר. אולם יש אשר שליח משנה ביודעים את דרך־שליחותו, מתוך הכרח. כך עשה ר׳ יוסף יעקב מיוחס, שנשלח בשליחות חברון למרוקו בשנת תקמ״ו (1786), ובהגיעו למרסיי שמע שמצב היהודים במרוקו הוא בכל רע, ואז החליט על דעת עצמו לילך לאיטליה. הוא מספר על כך! ״אנכי יצאתי ממחיצתי בשליחותייהו דרבנן… בעה״ק חברון תובב״א לערי המערב הפנימי… דרך הלוכו דרך ובא דרך מרסילייא העברה למקומות שליחותי… ועכוב היתה מפני סבה מחוסר הרבה לבני מערבא…הנה כי כן נסבר לבי בקרבי… לסובב נתיבות לקיים מילי דאבות ולהחיות נפשות עצובות אנשי ביתי… ועוד בה לרחק הנזק מעה״ק חברון תובב״א אם אהיה יושב ובטל על גבי כרים, ואקומה נא לדלג על… ערי איטליה… ״« מעניין, שיהודי איטליה נתנו לו ביד נדיבה, אף על פי שעליהם היו מוטלים גם שלוחי חברון שנשלחו במיוחד אליהם.

שלוחי ארץ-ישראל. אברהם יערי

שלוחי ארץ ישראל – כרך א' – אברהם יערישלוחי ארץ ישראל

הקדמה

השליחות מארץ־ישראל לארצות הגולה לשם שיתופם של בני הגולה בישוב ארץ־ישדאל ע״י תרומות לתמיכה בישוב ובמוסדותיו, היא אינסטיטוציה הקיימת בעמנו בצורות שונות מחורבן בית שני עד היום. ואף על פי כן לא זכתה עד היום לתיאור מסכם, ולא עוד אלא שגם אבני־הבנין לסיכום כזה לא נאספו כל צרכן. יתר על כן, עצם רציפות התופעה הזאת לא הוכרה למדי, כל־שכן שלא הוערכה כראוי. מה שנחקר בשטח זה נתחלק לשני כיוונים: המחקר על השלוחים מחורבן בית שני ועד ביטול הנשיאות מזה, ומאידך מחקרים בודדים ומפורדים על שלוחים שונים בתקופה החדשה, בעיקר מהמאה השמונה־ עשרה ואילך. 

ו. מי ומי השולח?

בימי שלטון רומא היה השולח הנשיא, ומטרת השליחות היתה החזקת הישיבה. לאחר ביטול הנשיאות הוטל איסור על השליחות מטעם השלטונות, אבל לא פסקה השליחות למעשה, אולם אין אנו יודעים בשם מי נשלחו השלוחים אז. משהתכונן שוב המרכז בירושלים לאחר הכיבוש הערבי, נשלחו השלוחים ע״י הגאונים ראשי הישיבה המרכזית, ישיבת ״גאון יעקב״, והמטרה היתה שוב בעיקר החזקת הישיבה, אבל גם צרכים כלליים שלוחי של הקהילה, וביחוד תשלום מסים לשלטונות. אמנם כבר אז אנו מוצאים שליחויות למטרות מיוחדות. כך, למשל, שלחו במאה האחת־עשרה החולים שנתקבצו לחמי טבריא כדי להתרפא, שכינו את עצמם בשם ״המיוסרים״, שלוחים ליהודי מצרים כדי לבקש עזרה. בתקופה שבין גירוש הצלבנים מהארץ ועד הכיבוש התורכי אנו מוצאים שוב רק שלוחים מטעמי הישיבות, כגון ישיבת ר׳ יחיאל מפריז בעכו במאה השלש־עשרה או ישיבת הנגיד ר׳ יצחק הכהן שולאל בירושלים. גם במאה השש־עשרה נשלחו שלוחים מירושלים, צפת וטבריה מטעם הישיבות שבערים אלה.

 רק בסוף המאה השש־עשרה, משהורע מצבה של צפת ע״י מגיפות ובצורת, וביותר ע״י שליטים עריצים, מתחילים לשלוח שליח בשם העיר כולה, ומטרת השליחות היא קיום הישוב בעיר. וכן מנסים אז לבסס ולהרחיב את הישוב בירושלים ע״י עזרה כללית מארצות הגולה. (טבריה התרוקנה מישובה בשנת ת״ד (1644) לערך, והישוב לא נתחדש בה עד שנת ת״ק (1740) ! בחברון היה הישוב אז קטן ולא שלח שלוחים מיוחדים).

שלוחי כולל

 במחצית הראשונה של המאה השבע־עשרה כבר התגבשה שיטת־שליחות קבועה משלש ערי־הקודש ירושלים חברון וצפת, שנקראו יחד בסימן ״יח״ץ״ על שם ראשי התיבות של שמות הערים האלה. כל אחת משלש הערים שלחה בקביעות פעם בשנים אחדות שליח משלה לכל אזור מאזורי השליחות שנזכרו בפרק הקודם. שליח כזה נקרא בשם ״שליח כולל״, או ״שליח כוללות״, והמלה ״כולל״ או ״כוללות״ פרושה קהל או קהילה (ולא כמשמעה בדורות מאוחרים ״עדה״ או יוצאי ארץ מסוימת), והכינוי בא לציין שהשליח נשלח מטעם הישוב כולו בעיר השולחת. חברון התחילה לשלוח שלוחים משלה בשליש השני של המאה השבע־עשרה, לאחר שנתקבץ בה ישוב הגון. ומשנתחדש הישוב בטבריה בשנת ת״ק (1740) הצטרפה גם טבריה לערים השולחות שלוחים, והיו יחד ל״ארבע ערי הקודש״, שמהן שלוחי־כולל יוצאים לארצות הגולה.

השליחות מארץ־ישראל לארצות הגולה לשם שיתופם של בני הגולה בישוב ארץ־ישדאל ע״י תרומות לתמיכה בישוב ובמוסדותיו, היא אינסטיטוציה הקיימת בעמנו בצורות שונות מחורבן בית שני עד היום. ואף על פי כן לא זכתה עד היום לתיאור מסכם, ולא עוד אלא שגם אבני־הבנין לסיכום כזה לא נאספו כל צרכן. יתר על כן, עצם רציפות התופעה הזאת לא הוכרה למדי, כל־שכן שלא הוערכה כראוי. מה שנחקר בשטח זה נתחלק לשני כיוונים: המחקר על השלוחים מחורבן בית שני ועד ביטול הנשיאות מזה, ומאידך מחקרים בודדים ומפורדים על שלוחים שונים בתקופה החדשה, בעיקר מהמאה השמונה־ עשרה ואילך.

שלוחי עדות

תחילה הקפידו מאד, שלא יהיה שום פירוד בעיר לענין השליחות, ושלא יצאו שלוחים מטעם מוסדות או קבוצות־אנשים אלא רק מטעם ה״כולל״ כולו. יוצאים מכלל זה העדה האשכנזית בצפת ובירושלים והעדה האיטאלייאנית בצפת, שהיו רשאיות לשלוח שלוחים משלהם לארצותיהם לקיום בני עדתם בא״י. בתקנה שהותקנה בירושלים בשנת שפ״ג (1623) נאמר: ״להיות שיש הסכמה קדומה חתומה מחכמי ורבני ירושלם… ומחכמי ורבני צפת ת״ו, שלא יהיה רשאי שום אחד יחיד או רבים לעשות שום פירוד בק״ק יצ״ו, לא לענין הבעלי תורה ולא לענין הקופה, זולת ק״ק אשכנזים, ושלא לכתוב דבר שטנה על כוללינו הק״ק יצ״ו ולא על הפרנסים המטפלים בצרכי העיר, וכל זה בחומר וחוזק כל אלות הברית, עתה אנחנו חתומים מטה חזרנו לאשר ולקיים ההסכמה הנזכרת״.

בצפת הורשתה גם עדת בני איטליא (״ק״ק איטאלייאני״) לשלוח שליח משלהם לאיטליה, ושליח כזה יצא בראשית המאה השבע־עשרה, ונשתמרה אגרת של מנהיגי העדה הזאת משנת ש״ע (1610) אל ר׳ אהרן ברכיה ב״ר משה ממודינא, מחבר ס׳ ״מעבר יבק״, שבה הם מודים על העזרה שנתן להם בידי שלוחם ר׳ יוסף חיים. העזרה המיוחדת מאיטליה לבני העדה הזאת בצפת נמשכה גם אחר־כך, כפי שמעיד מכתב שכתב להם ר׳ יהודה אריה ממודינא בויניציאה בשנת שצ״ט (1639), שבה הוא מודיע להם! ״על משמרתנו נעמוד כל השנה כלה לקבץ יד על יד היותר האפשר להעלות נדבה למעלותיהם מדי שנה גשנה״.« שליח לארצות אשכנז מטעם עדת האשכנזים בירושלים לא מצאתי לפני שנת שפ״ז (1627), אבל אין ספק ששלחו שלוחים כאלה עוד בסוף המאה השש־עשרה, כפי שמעידה תשובה אחת בענין מחלוקת בין הספרדים והאשכנזים בירושלים, שהספרדים דורשים החלק הששי מכל מה שנשלח לאשכנזים ע׳יי שלוחים ושלא ע״י שלוחים, בהתאם לתקנה שהותקנה ע״י ר׳ בצלאל אשכנזי ותלמידיו ר׳ אברהם ירושלמי ור׳משה ן׳ שושן, תקנה שהאשכנזים סירבו לקיימה לאחר פטירת ר׳ בצלאל, שנפטר בין שנת שנ״ב (1592) לשנת שנ״ד (1594). ויש להניח ש״מעות עניי א״י״ שנאספו ע״י ועד ארבע ארצות בפולין ושאנו מוצאים זכר להן משנת שפ״ז ואילך היו מכוונות בעיקר לעדת האשכנזים בירושלים.

הסיבה שגרמה לנהוג לגבי האשכנזים והאיטאלייאנים לפנים משורת הדין ולהרשות להם מה שלא הרשו לשום קבוצה אחרת, היא, שהללו היו עדות־עולים, ובניגוד לתושבי הארץ הקבועים שהיו ביניהם רבים שהתפרנסו ממסחר וממלאכה ולא היו זקוקים לתמיכה אלא לגבי צרכים כוללים או בשביל תלמידי־חכמים ועניים גמורים, היו רוב העולים מאשכנז ומאיטליא זקוקים לתמיכה לעצם פרנסתם, מהיותם בלתי־בקיאים בלשון הארץ ובתנאי הארץ. ועוד ידעו מנהיגי הישוב בארץ, שרשות כזו שתינתן לאשכנזים תמשוך לעזרת הארץ קהילות וארצות שלפני כן קשה היה לבוא אתן במגע, ומשיתחילו לתמוך בבני־ארצם סופם שיתמכו בארץ־ישראל בכלל. ונוסף לכל זה קיבלו קהילות א״י חלק מסוים מהתמיכה המיוחדת הזאת שנשלחה לא״י, כפי שמוכיחה תקנת ר׳ בצלאל אשכנזי שנזכרה לעיל.

בשנת תל״ח (1678) הורשו החכמים מבין עולי צפון אפריקה שבירושלים לשלוח שליח מיוחד לארצותיהם, אבל לא כדי לאסוף כסף לבני עדתם שבירושלים, כי על ההכנסות הגדולות מ״שליחות המערב״ לא יכלו בני ירושלים לוותר בשום פנים, ומה שהרשו לאשכנ­זים לא יכלו להרשות למערביים, אלא השליח נשלח שליחות חד־פעמית כדי לאסוף קרן לשם ייסוד ישיבה מיוחדת של חכמי־המערב בירושלים. אבל גם זה היה יוצא מגדר הרגיל.

מאחר שכל אחת מארבעת ערי הקודש בא״י שולחת שלוחים לעצמה ומקבצת כסף לעצמה׳ ומאחר שבקהילות רבות בגולה נמצאות קופות וקרנות ומגביות המשותפות לכל הישוב בארץ, נקבע בהסכם ארבעת ערי הקודש מפתח שעל־פיו מתחלקים ביניהן הכספים המוקדשים לארץ־ישראל סתם. ובהתאם למפתח זה מקבל שליח כל עיר ועיר את החלק המגיע  לעירו מתוך הכספים הכלליים. בסוף המאה השש־עשרה ובתחילת המאה השבע־עשרה היה נהוג מפתח זה! הכספים המיועדים לארץ ישראל סתם מתחלקים לעשרים וארבעה חלקים, שמהם נוטלת ירושלים שבעה, צפת עשרה, חברון שלשה, טבריה ארבעה. לאחד שהישוב בירושלים גדל וטבריה הרבה ערערה ירושלים על חלוקה זו ותבעה להגדיל את חלקה.

לאחר שנחרבה טבריה כליל עלתה בכלל השאלה מה לעשות בקרנות ובהקדשות המיועדים לטבריה ובחלקה של טבריה במעות אי׳י סתם, ובענין זה נכתבו שאלות־ותשובות רבות, וההכרעה היתה לטובת צפת, לפי שאנשי טבריה עברו אליה ולפי שהיא שומרת על המקומות הקדושים בטבריה. בפולין חילק ועד ארבע ארצות את מעות א׳יי בין ארבע ערי הקודש.״ עם גידול הישוב בירושלים ובחברון עלה חלקן בכספי א״י. בשנת ת״ל (1670) לערך היתה החלוקה כך! ירושלים שנים־עשר, צפת שמונה, חברון ארבעה.

אולם חברון לא הסתפקה בחלקה, ובשנת ת׳׳ס (1700) ויתרה ירושלים על חלק אחד מתוך שנים־עשר חלקיה לטובת חברון. חלוקה זו עוד היתה קיימת באמצע המאה השמונה־עשרה. עם חידוש הישוב בטבריה בשנת ת״ק (1740) נקבע שוב חלק לטובת טבריה. בראשית המאה התשע־עשרה היה מפתח חלוקת כספי א״י כך! הכספים מתחלקים לעשרים ושמונה חלקים, שמהם נוטלת ירושלים אחד־עשר חלקים, צפת שבעה, חברון ששה, טבריה ארבעה.״ אף על פי שלאשכנזים בירושלים — ואחר עלית החסידים ותלמידי הגר״א גם בצפת ובטבריה — היתה רשות לשלוח שלוחים מיוחדים משלהם, לא פסקו החיכוכים ביניהם ובין הספרדים, שהם היו היסוד העיקרי בערי א״י. על השתלשלות היחסים האלה ידובר בחלק אחר של חיבורנו. באמצע המאה התשע־עשרה התגבשו היחסים ונקבעו גבולות מוגדרים ואף מפתח מפורט על חלקה של כל עדה בהכנסות הארצות שאליהן לא נשלחו אז שלוחים כלל, ארצות אירופה המערבית, ושבהן שלחו הקהלות עצמן את תרומותיהן למרכז באמשטרדם.

שלוחי ארץ-ישראל. אברהם יערי

שלוחי ארץ ישראל – כרך א' – אברהם יערי

השליחות מארץ־ישראל לארצות הגולה לשם שיתופם של בני הגולה בישוב ארץ־ישדאל ע״י תרומות לתמיכה בישוב ובמוסדותיו, היא אינסטיטוציה הקיימת בעמנו בצורות שונות מחורבן בית שני עד היום. ואף על פי כן לא זכתה עד היום לתיאור מסכם, ולא עוד אלא שגם אבני־הבנין לסיכום כזה לא נאספו כל צרכן. יתר על כן, עצם רציפות התופעה הזאת לא הוכרה למדי, כל־שכן שלא הוערכה כראוי. מה שנחקר בשטח זה נתחלק לשני כיוונים: המחקר על השלוחים מחורבן בית שני ועד ביטול הנשיאות מזה, ומאידך מחקרים בודדים ומפורדים על שלוחים שונים בתקופה החדשה, בעיקר מהמאה השמונה־ עשרה ואילך. 

שלוחי בית אל.

 משנת תקל״ז(1777) ואילך ניתנה רשות לשלוח שלוחים קבועים גם למוסד אחד בירושלים, ישיבת המקובלים ״בית אל״, שנקראה גם ״ישיבת החסידים״ או ״ק״ק חסידים״. מוסד זה נוסד בירושלים ארבעים שנה לפני כן, בשנת תצ״ז (1637), ע״י המקובל ר׳ גדליה חיון, כמקום מיוחד לתפילה עפ״י כוונות האר״י. אחרי פטירתו עמד בראש המוסד המקובל שעלה מתימן ר׳ שלום מזרחי המכונה שרעבי על שם עיר מוצאו. וכשנפטר גם זה והמוסד בא במצוקה הותר לו ע״י כוללות ירושלים לשלוח שליח משלו. השליח הראשון שנשלח בשנת תקל״ז (1777) היה ר׳ חיים אברהם אליעזר ן׳ שנג׳י, ומאז הפכה שליחות זו לדבר של קבע, והמוסד ״בית אל״ שלח שלוחים לכל האזורים וקבע קופות כאילו הוא עיר מערי ארץ־ישראל.

לעתים נתנו רשות לישיבה מן הישיבות שהיתה נתונה במצוקה לרגל מות הנדיב שתמך בה, או ירידתו מנכסיו, או בשנת בצורת שבה לא הספיקה הקרן הקבועה להחזקת הישיבה, לשלוח שליח מיוחד משלה לחו״ל. אולם היתה זו הוראת שעה ולא דבר שבקבע. כך שלחה ישיבת ״כנסת ישראל״ בחברון בשנת תקמ״ח (1788), לאחר חמש שנות רעב, כשליח מיוחד לאירופה את ר׳ שמואל הכהן. ישיבת ״כנסת ישראל״ בירושלים, שנוסדה ע״י ר׳ חיים ן׳ עטר, הורשתה בשנת תקס״ז (1807) לשלוח כשליח מיוחד לאיטליה את ר׳ חיים יהודה  עייאש. היה גם מקרה של מתן רשות ליחיד, אמנם יחיד סגולה, לשלוח שלוחים משלו. ״שליחות ר׳ יום טוב אלגאזי, הרב הראשי בירושלים, שבנו, אחד ממנהיגי קהלת חברון, נתפס על חוב. שחבה חברון לערבים, והאב נאלץ לפדותו, ייפה את כוחם של שלוחי ירושלים, לגבות בדרכם תרומות מיוחדות ל״שליחות הרב״ לשם פדיון בנו, ולבסוף יצא בעצמו לשם כך בשנת תקנ״ה (1795) לקהילות תורכיה הגדולות. אמנם הוא התנה עם השלוחים שלא יגשו בשום מקום לגבות תרומות לצורך זה עד שלא יסיימו את עבודתם למען כוללות ירושלים.״ בשנת תקע״ט (1819) הורשתה ״חברת בקור חולים״ בירושלים לשלוח כשליח מיוחד למען החברה את הבחור ר׳ רחמים שלמה ב״ר רפאל הלוי. ״

מלבד שלוחי ארבעת ערי הקודש מופיע בשנת תק״ז (1747) שליח של מקום נוסף בא״י, שליח כפר י סיף ליד עכו, מקום ישוב עברי עתיק, שנתחדש בה הישוב בשנה ההיא לרגל מסיבות מיוחדות. אולם שליחות זו לא היתה קבועה אלא הוראת שעה, ותפקידו של השליח ר׳ שלמה עבאדי היה לקבץ כסף לביסוס הישוב במקום ע״י בנין בית־כנסת ובית־מדרש ומשיכת עולים לשם. הוא היה השליח הראשון והאחרון של כפר יסיף, אבל דרך־שליחותו הקיפה כמעט את כל אזורי־השליחות: תורכיה האסיאטית והאירופית, אירופה הדרומית והמערבית, צפון־אפריקה ואיי הודו המערבית שבקרבת אמריקה.

סמוך לאותו זמן, בשנת תק״ו (1746) אנו מוצאים בפולין שליח צידון. הוא הביא אז לדפוס בזאלקווא את הספר ״סאה סולת״ לר׳ רפאל מנורצי, ועל שער הספר כתב! ״במצוות המשולח מצידון תוב״ב קלונימוס קלמן המכונה בספרדית שלמה אשכנזי בן החסיד המפורסם כמוהר״ר אהרן זצ״ל, נכד של המפורסם מהור״ר משה חר״ח מזאמושטש״. מכיון שאין לנו שום ידיעה נוספת על שליח זה, קשה לדעת מה טיב שליחותו. אפשר שלא היה אלא ״שליח לעצמו״.

בשנת תרמ״ו (1886) הורשה גם הישוב היהודי בשכם לשלוח שליח מיוחד לחו״ל, אבל שליח גם זה היה בחינת הוראת־שעה ולא שליחות קבועה, כי יהודי שכם התפרנסו מיגע כפם ולא היו זקוקים לחסדי אחיהם שבגולה, ומטרת השליחות היתה לאסוף כסף לבנין בית־כנסת קבוע ליהודי שכם, שידם לא הגיעה להוצאה גדולה כזו, ועד אז השתמשו בבית ששכרו מהערבים.

הערת המחבר : השליח היה רבי ניסן אדהאן, אגרת המלצה שנתנו לו רבני ירושלים נתפרסמה על ידי פ. גראייבסקי ב " זכרון לחובבים הראשונים ". עד כאן הערת המחבר.

המשך……

שלוחי ארץ-ישראל. אברהם יערי

שלוחי ארץ ישראל – כרך א' – אברהם יערי

השליחות מארץ־ישראל לארצות הגולה לשם שיתופם של בני הגולה בישוב ארץ־ישדאל ע״י תרומות לתמיכה בישוב ובמוסדותיו, היא אינסטיטוציה הקיימת בעמנו בצורות שונות מחורבן בית שני עד היום. ואף על פי כן לא זכתה עד היום לתיאור מסכם, ולא עוד אלא שגם אבני־הבנין לסיכום כזה לא נאספו כל צרכן. יתר על כן, עצם רציפות התופעה הזאת לא הוכרה למדי, כל־שכן שלא הוערכה כראוי. מה שלוחי ארץ ישראלשנחקר בשטח זה נתחלק לשני כיוונים: המחקר על השלוחים מחורבן בית שני ועד ביטול הנשיאות מזה, ומאידך מחקרים בודדים ומפורדים על שלוחים שונים בתקופה החדשה, בעיקר מהמאה השמונה־ עשרה ואילך. 

שליחות האשכנזים, שנתגברה ביותר והיתה למוסד קבוע לאחר עלית החסידים מפולין ומרוסיה בשנת תקל״ז (1777), נתפצלה לאחר עלית תלמידי הגאון מווילנא בשנת תקס"ח (1808) לשתי שליחויות, שליחות כולל החסידים ושליחות כולל הפרושים, היינו המתנגדים, תלמידי הגר״א. שליחות החסידים עצמה נתפצלה לשנים עם ייסוד כולל חסידי חב״ד בחברון בשנת תקפ״א (1821). והללו חזרו ונתפצלו אחר־כך לפי ארצות המוצא! כולל וולין, כולל הו״ד (הולנד ודייטשלנד), כולל הונגארן, כולל ורשה׳ וכו', עד שהשם ״כולל״ שמשמעו לפנים היה כפשוטו ״קהילה״, היה לשם דבר לכל מיני פירודים אפשריים. וגם הכוללים עצמם לא הסתפקו בשליח כללי אחד, אלא הרשו לכל מיני מוסדות — ישיבות, תלמודי־תורה, בקור־חולים — לשלוח שלוחים משלהם, וכן שלחו שלוחים מיוחדים לשם מפעלים מיוחדים, כגון לבנין בית־הכנסת המרכזי בחצר חורבת ר׳ יהודה חסיד, לבנין ״בתי מחסה״, שכונה מיוחדת ליהודים אשכנזים בקרבת מקום המקדש, לבנין ״בית מחסה״ לעדת המערביים, לבנין בית־כנסת ליד קבר שמעון הצדיק, לבנין בית־כנסת על קבר ר׳ מאיר בעל הנם בטבריה וכוי. ומלאה כל הארץ שלוחים. ריבוי השלוחים גרם אמנם להפצת שם ארץ־ישראל בגולה ולהגברת התמיכה בישוב, אבל הביא גם לידי ירידת כבוד השלוחים והשלי­חות, ובעקבותיה לירידת כבוד ארץ־ישראל.

גם בקרב העדה הספרדית, שכללה למעשה את כל עדות המזרח, גברו הנטיות להתפצלות, והעדה הראשונה שנפרדה והיתה לעדה בפני עצמה, השולחת שלוחים משלה, היתה עדת המערביים בני צפון־אפריקה בירושלים, ומאחר שלארצות אלו היה חלק גדול בהכנסות, גרם פירוד זה נזק רב. אבל השם ״כוללות הספרדים״ והיקפה נשתמרו במדה מרובה עד פרוץ מלחמת־העולם הראשונה. בטרם נסיים פרק זה נזכיר עוד, שגם עדת הקראים בירושלים נוהגת היתה לשלוח שלוחים לבני עדתם בחוץ־לארץ ולבקש עזרה לקיום ישובם בארץ. לא הגיעו אלינו שמו­תיהם של שלוחי הקראים בתקופת־פריחתם של הקראים בארץ במאה התשיעית והעשירית, אולם לפי אגרות־התעמולה המרובות והאגרות הקוראות לעליה ולעזרה ששלחו מנהיגי הקראים בירושלים בתקופה ההיא, יש להניח שגם שלוחים יצאו אז לחוץ־לארץ מטעם הקראים. השליח הקראי הראשון הידוע לנו בשמו הוא דוד בן ישועה חזן, מאמצע המאה השבע־עשרה. הוא יצא פעמיים בשליחות בני עדתו שבירושלים, פעם לקראים שבקושטא לפני שנת ת״ו (1646) ופעם שנית בשנת ת״ז (1647) לקהילות הקראים ברוסיה ופולין. מענין שעל שליחותו זו המליצו גם רבני ירושלים, אולם המלצתם היתה כתובה לא אל יהודי חו״ל סתם אלא לקהילות הקראים בלבד. הוא נפטר בדרך שליחותו בלוצק בראשית שנת ת״ח (1647). שליח קראי אחר ששמו הגיע אלינו הוא שמואל בן אברהם הלוי, מחדש הישוב הקראי בירושלים בשנת תק״ט (1749) שיצא בשליחות עדתו למצרים בשנת תק״מ (1780), וקהילת הקראים במצרים פנתה בענין בקשתו לקהילות הקראים בקושטא ובקרים. 19 שליח אחר של הקראים בירושלים שהיה בקושטא באמצע המאה התשע־עשרה, נזכר בעילום שמו בתשובה אחת. ובודאי יצאו מלבדם שלוחים אחרים של קראי ירושלים, וכולם לא פנו אלא לבני־עדתם שבחוץ־לארץ, כי מן היהודים הרבניים לא היו נענים להם. לעומת זה שליח חברון ר׳ אליהו ן׳ ארחא שבא לקרים בשנת תפ״ח (1728), מבקש גם את עזרת הקראים ״בהיות שכל ישראל ערבים זה לזה״.  אולם אין לדעת באיזו מדה נענו לו הקראים היושבים בקרים.   

הערת המחבר : ״על דברי ריב ומצה וויכוח גדול שנפל בין הרבנים [בקושטא]… עם הרבנים אנשי ירושלים תוב״ב על ענין הר״ם ליג׳י נ״ע תושב ירושלים, דבעודו בחיים, קנה קרקע מאת הקראים בתים מכירה חלוטה … וימצא כתוב בשטר המכירה, דבעת ובעונה שיעלה על לבו… של הקונה הנד למכור בית מקנתו הנז׳, שחייבים הקראים המוכרים לקנותו מידו…ויהי היום שהר״ם הקונה נלב״ע בלי זש״ק [נפטר לבית עולמו בלי זרע של קיימא], ויצא פקיד של הקראים הנז׳ לקרית חוצות לסבב בכפרים ובעיירות לגבות על יד על יד מבני מקרא דמי מקנה לבוא לעיר ירושלים ת״ו לפני פקידי כוללות ירושלים לקנות הבית אשר מכרו, יען וביען דלא נמצא יורש נחלתו בתוככי ירושלים, ומכח המקנה שיש להם שתקנו לעצמם דאיש כי ימות ולא ימצא יורש מן התורה תוככי ירושלים עה״ק, הכל יהיה לכולל…" ובעת שהיה שליח בני מקרא בקושטא רצו יורשי הר״ם ליגי׳ שבקושטא לעכב את המעות שבידו המגיעות להם לדעתם בתורת ירושה, וכך עשו, ןמסרו לידו שטר מכירה. החכם המשיב פוסק לטובת היורשים בקושטא ונגד כוללות ירושלים. 

שלוחי ארץ-ישראל. אברהם יערי

שלוחי ארץ ישראל – כרך א' – אברהם יערי

השליחות מארץ־ישראל לארצות הגולה לשם שיתופם של בני הגולה בישוב ארץ־ישדאל ע״י תרומות לתמיכה בישוב ובמוסדותיו, היא אינסטיטוציה הקיימת בעמנו בצורות שונות מחורבן בית שני עד היום. ואף על פי כן לא זכתה עד היום לתיאור מסכם, ולא עוד אלא שגם אבני־הבנין לסיכום כזה לא נאספו כל צרכן. יתר על כן, עצם רציפות התופעה הזאת לא הוכרה למדי, כל־שכן שלא הוערכה כראוי. מה שנחקר בשטח זה נתחלק לשני כיוונים: המחקר על השלוחים מחורבן בית שני ועד ביטול הנשיאות מזה, ומאידך מחקרים בודדים ומפורדים על שלוחים שונים בתקופה החדשה, בעיקר מהמאה השמונה־ עשרה ואילך. 

ז. הרפתקאותיהם של שלוחי ארץ־ישראל

מסע השליחות שנמשך שנים רבות על פני ארצות וימים היה כרוך, כמובן, בתלאות אין־קץ בתנאי הנסיעה בימים ההם, ביחוד ליהודי, וביחוד־שביחוד ליהודי עני חסר־אמצעים, ועוד יותר ליהודי שומר־מצוה. הרפתקאותיו של השליח התחילו מיד עם צאתו מעירו, כי גם הדרך שבין ירושלים, חברון, צפת וטבריה, ובין ערי הנמל יפו ועכו, או ביניהן ובין אלכסנדריה של מצרים שממנה הפליגו שלוחים רבים למחוז שליחותם, לא היתה בטוחה כלל וכלל. ר׳ חיים יוסף דוד אזולאי, שיצא בשליחות חברון בשנת תקי״ג (1753) והלך דרך מדבר סיני למצרים, סבל מהתנפלות אנשי כפר חלחול בין ירושלים וחברון והתנפלות אנשי כפר סומסום בין חברון ועזה, ועל אנשי הכפר הזה הוא אומר שאינם בני־אדם ״אלא שרף ועקרב״. שליח אחר, ר׳ יעקב שאלתיאל ניניו, שיצא בשליחות צפת בשנת ת״ר (1840) נשדד ע״י דרוזים בין צפת ועכו ורק בדרך נס ניצל ממות.

על הסכנות שבדרך המדבר — מדבר סיני לשלוחים היוצאים למצרים ולצפון־אפריקה ומדבר סוריה לשלוחים היוצאים לארם־נהרים ולפרס — אין צורך להרבות דברים. גדולה ביחוד היתה סכנה זו לגבי השלוחים שהקפידו ביותר על שמידת השבת. הם אמנם ניסו תמיד לשחד בכסף את ראשי־השיירות שינוחו בשבת, אבל לא תמיד הצליחו בכך, ואם גם הבטיחו ראשי־השיירות לא קיימו תמיד את הבטחתם, ואז נאלץ השליח להשאר יחידי או בלוית משרתו במדבר ולהדביק את השיירה למחרת היום. וכך נוצרו אגדות שונות על חכמים שלוחים שנשארו לבדם במדבר בשבת ונזדמן להם אריה לשמור עליהם ובמוצאי שבת כרע האריה לפני החכם שעלה ורכב עליו וכך הגיע בשלום לשיירתו. מעשה כזה סיפרו על ר׳ יעקב אריה, שליח ירושלים לבגדאד בשנת תל״ט (1679), ומאז כינוהו ״בעל הנס״ וייחסו גם את שמו לנס זה. היו שלוחים שנהרגו במדבר בחזרם משליחותם. כך אירע לר׳ יוסף גדילייא שליח חברון בשנת תס״ה (1705), ולר׳ יעקב הלוי ברוכים שליח ירושלים בשנת תע״ד (1714) לערך.

בדרך־הים רבה היתה הסכנה לא רק מסערות־הים בספינות־המפרש הקטנות של הימים ההם, אלא גם משודדי־ים, וסכנה זו היתה במקרים רבים מיוחדת ליהודי. אבירי המסדר סט. יוחנן ששלטו במאלטה והתפרנסו בעיקר משוד־ים, שיבשו מאד את דרכי הים התיכון בפני עולים ונוסעים. שליח צפת נשבה על ידם בשנת תל״ב (1672) וחברת פדיון שבויים שבויניציאה טרחה לפדותו. סכנה זו של שודדי־ים המאלטיזים עוד היתה צפויה באמצע המאה השמונה־עשרה, והרחיד״א שחזר לא״י משליחותו הראשונה בשנת תקי״ח (1758) בהגיעו ליפו, מודה לאל שהצילו ״מפחד המאלטי״ז״.  ר׳ דוד די סילוא, בנו של ר׳ חזקיה די סילוא בעל ״פרי חדש״ שהיה בזמנו שליח ירושלים, יצא מירושלים לאירופה כדי להדפיס את ספרו של אביו, ונשדד בדרכו ע״י שודדי־ים. בראשית המאה התשע־עשרה גדולה היתה סכנת השביה בים מצד היוונים שמרדו בתורכים וכילו את חמתם גם ביהודים. ר׳ יהודה אהרן הכהן סקלי, שליח ירושלים באיטליה בשנת תקע״ז(1817), ואחר־כך שליח לעצמו, נשבה ע״י שודדי־ים בדרכו בין טרייסט וטריפולי.

שלוחי ארץ-ישראל. אברהם יערי

שלוחי ארץ ישראל – כרך א' – אברהם יערי

השליחות מארץ־ישראל לארצות הגולה לשם שיתופם של בני הגולה בישוב ארץ־שלוחי ארץ ישראלישדאל ע״י תרומות לתמיכה בישוב ובמוסדותיו, היא אינסטיטוציה הקיימת בעמנו בצורות שונות מחורבן בית שני עד היום. ואף על פי כן לא זכתה עד היום לתיאור מסכם, ולא עוד אלא שגם אבני־הבנין לסיכום כזה לא נאספו כל צרכן. יתר על כן, עצם רציפות התופעה הזאת לא הוכרה למדי, כל־שכן שלא הוערכה כראוי. מה שנחקר בשטח זה נתחלק לשני כיוונים: המחקר על השלוחים מחורבן בית שני ועד ביטול הנשיאות מזה, ומאידך מחקרים בודדים ומפורדים על שלוחים שונים בתקופה החדשה, בעיקר מהמאה השמונה־ עשרה ואילך. 

על סערות־ים קשות מספרים שלוחים רבים, ומהם שספינתם נטרפה והם ניצלו בדרך נס, כגון ר׳ אליהו מרגלית, שליח צפת בשנת תק"ן (1790) שספינתו נטרפה סמוך לאזמיר. ר׳ אברהם חבר, שליח חברון, טבע עם ספינתו ליד אלג׳יר בשנת תנ״א (1691). ר׳ יעקב דיין ירושלמי נשרף עם ספינתו ליד מצרים בשנת תקט״ז.

מרובה ביותר היתה הסכנה מצד שודדי־דרכים בארצות־המזרח, וביחוד לשלוחים שהוליכו אתם את כספי התרומות שקיבצו. משלוחים רבים שדדו את כספם בחזרם משליחותם ועל ידי כך נמחה במחי־יד עמלם במשך שנים, להוותם ולהוות עניי א״י. על כך הגיעו אלינוידיעות רבות מפי השלוחים. ר׳ חייא ב״ר יוסף דיין, בשליחותו החמישית מירושלים בשנת תמ״ו (1686), נשדד ממנו כל כסף השליחות שהביא מפרס ע״י ערביים סמוך לבגדאד. ר׳ מרדכי סידון, שליח צפת, נשדד בכורדיסתאן בשנת תקכ״ח (1768) בחזרו משליחותו בפרס.

אולם רב מאד מספר השלוחים שהשודדים בארצות המזרח לא הסתפקו בכספם אלא לקחו גם את נפשם. עצמותיהם של שלוחי א״י שנהרגו בידי שודדי־דרכים פזורות על פני ארצות צפון־אפריקה, ארצות הבלקן, ארם־נהרים, כורדיסתאן, פרס ותימן.

החוקר נחום סלושץ, שעבר בעצמו בכל ארצות אפריקה הצפונית, מתאר את נדודיהם והרפתקאותיהם של שלוחי א״י בארצות ההן לפי מראה עיניו: ״וכך הם נודדים שלוחי ציון אלה ממקום למקום, מנוה־מדבר לנוה אחר, מהר לבקעה ומבקעה להר. עניים הםורוכבים על החמור, מכתתים רגליהם בארץ תלאובות עד שהם מגיעים אחרי נדודים לאין קצה לאחד ממשכנות נדחי־ישראל–שהם רחוקים אלה מאלה לפעמים מהלך ימים ושבועות — כך הם מבלים שנים שלמות… וממלאים משלחתם בנדודים ויסורים, שרק בעל נסיון כמוני יוכל להעיד עליהם…שלוחי ציון אלה היו במשך שנות מאות היחידים מקרב העולם היהודי הגדול, אשר בחרף נפשם ממש העמיקו לחדור למשכנות המדבר הנורא ועד מרומי הרי האטלס הרחוקים והצליחו להביא לעניים ולאובדים נחומים מציון… השמועה כי ׳ההכם׳ עובר למסעיו במשכנות היהודים ובכל מקום בואו הוא מאסף כספים, מתפשטת במהירות הבזק בכל נפוצות המדבר.

הירא את ״אללה״ וקדושיו כובש את תאותו לבצע ואינו פוגע באיש הקדוש המהלך לתומו. אבל הרצחנים והמגושמים… אורבים פעם בפעם לשליח העובר בגבולם.,. אוי לו לאיש אם יפול בידי אנשי הדמים האלה החומדים את כספו, שאינם יודעים רחם… מערבות ברקה ועד מישורי אלג׳זיר, ממבוא שדה הקברות אשר במסלאתה ועד תללי תגמוט בלב הרי האטלס הגדול, ועד ירכתי המדבר הנורא, מתגוללת לפני… שרשרת בלתי נפסקת של ציונים, תמרורים או סתם אבנים לבנות עם פיגמא מלאה עשן בצדם, זעיר שם זעיר שם אני צופה גם את הקובות המרובעות והמלבינות הנשקפות למרחוק מתוך עפרות המדבר! אלה הם קברי החכמים הנודדים אשר קפחו את חייהם מרוב עמל וחולשה או מחמת השודדים אשר ארבו להם, ואשר קם להם גואל ונדיב מילידי המקום לבנות מצבת זכרון על עפרם… ואחר מתחילה האגדה לארוג את רקמת חוטיה המתמתחים ומשתזרים מסביב לקדוש המת, מרבים לספר מעשי נסים וחזיונות לילה אשר אירעו על הקבר… כעבור כימי דור אחד כבר נשכח התאריך שבו נמצא גופו של הרבי הקדוש״. 

שלוחים רבים נתפסו למלכות או נהרגו בעלילות שונות, כגון ריגול, חירוף הדת השלטת, בבתי הוצאת כסף מהמדינה שלא כחוק. עבירה על חוקי ההסגר וכו'כך למשל נאסרו רבי דוד מלמד ור׳ ישראל הכהן, שלוחי חברון, בניקולסבורג בשנת תפ״ג (1723) על הוצאת כסף מן המדינה שלא כחוק.

שליח שכבר הצליח לעבור בשלום את הים התיכון — נסיעה כזו נמשכה בממוצע שלושים־ארבעים יום— והגיע לנמל אירופי, היה צריך לשבת עוד ארבעים יום בבית־ הסגר שבנמל, מחשש מגיפה. חלק לא קטן מזמן־שליחותם היו השליחים מבלים בבתי־הסגר שונים, ויש שכתבו את חיבוריהם בימי שבתם בבית־ההסגר. רבי שניאור פייבוש, שליח האשכנזים בירושלים, חיבר בשנת תקי״ד (1754) בבית־ההסגר של ליוורנו את ספרו ״פתחי לבנון״ על סוד העיבור בדרך קבלה!

 ר׳ חיים יוסף דוד אזולאי, שליח חברון, חיבר בשנת תקל״ד (1774) באותו בית־הסגר שבליוורנו את ספרו ״שם הגדולים״, ספר־יסוד בביבליוגרפיה של הספרות העברית; ר׳ משה ישראל, שליח ירושלים באיטליה בשנת תפ״ח (1728) השיב מאותו בית־הסגר תשובה בהלכה בענין חרמי ציבור והיתרן ״ ר׳ רפאל אברהם לב־אריה, שליח ירושלים בשנת תק״ס (1800) כתב תשובה בהלכה בשבתו בבית־ההסגר בטרייסט.» שליח ירושלים אחר, ר׳ משה ב״ר שבתי הכהן, נידון לשריפה לפני שנת תקנ״ג (1793) באשמת עבירה על חוקי ההסגר, וניצל בדרך נם.

שלוחים שמתו בדרכם

שלוחים שניצלו מכל הסכנות שבידי שמים ושבידי אדם, של שודדי־דרכים ושודדי־ים, סערות־ים ובתי־הסגר, עלילות ומלשינות, כרעו לפעמים בסופם תחת משא תלאות הארוכה. מהם שניספו במגיפה, מהם שמתו מחמת מחלה ומהם שמתו מתוך כליון־הכוחות. ולא מעטים השלוחים שלא זכו לחזור לארץ־ישראל. מבין שמונה מאות וחמשים שלוחי א״י ששמותיהם הגיעו אלינו מתו בדרך־שליחותם לא פחות משמונים וחמשה, היינו אחד מעשרה. עצמותיהם של שלוחי א״י פזורים על פני איטליה, גרמניה, ביהם, פולין וליטא ; תורכיה, בולגריה, יון! סוריה, ארם־נהרים, כורדיסתאן, פרם, אפגאניסתאן, תימן, הודו! מצרים, אלגייריה, תוניסיה, מרוקו! ארצות הברית ואיי הודו המערבית. לא כולם זכו לקבורה, ולא כל מי שזכה לקבורה זכה למצבה על קברו. בארצות צפון-אפריקה נוהגים היו לבנות ציונים מיוחדים על קבריהם של שלוחי א״י, והללו נעשו למקומות קדושים ליהודים וגם לשכניהם הגויים.

ואלה שמות הערים — בסדר א״ב — שבהן נמצאים קברי שלוחי ארץ־ישראל! אוסטרהא, אזמיר, אייזנשטאט, איסקופיה, אלג׳יר, אלכסנדריה, ארביל (כורדיסתאן), ארם־צובה, בגדאד, בומבי, ביחוב ישן, ברבדוס, ברלין, וינה, זאגארה ישן, כלכתה, לואיסוויל (קנטקי), ליוורנו, מוגאדור, מודונא, מונשטיר, מוצול, מיר, מכנאס, מנטובה, ניו־יורק, מאלי, סופיה, פיליפופולי, פראג, פראנקפורט, צנעא, קאהיר, קורפו, קושטא, ריג׳יו, שאלוניקי, תאזא, תוניס. בקצת הערים המנויות לעיל נקברו יותר משליח אחד. באזמיר בלבד נקברו במשך מאה וששים שנה, משנת תמ״ח עד שנת תר״ח (1688—1848) עשרה שלוחי ארץ־ישראל.

שלוחי ארץ-ישראל. אברהם יערי

שלוחי ארץ ישראל – כרך א' – אברהם יערי

ח. כינויי השלוחיםשלוחי ארץ ישראל

שליח כינויו העיקרי של שליח א״י הוא ״שליח״ (וברבים ובכינויים שלוחים, שלוחנו וכוי). כינוי זה כבר היה מקובל בתקופת שלטון רומא, כפי שמספר הירונימוס, וכך הוא נקרא בחוקי רומא. בתלמוד נזכר פעם אחת גם המונח ״שליח ציון״! ״אמר ליה רב נחמן לחמא בר אדא שליח ציון״ (ביצה, כ״ה בי), ואף ששם אין פירושו ברור, נתקבל כינוי זה אצל שליח שלוחים שונים מירושלים בדורות מאוחרים שקראו לעצמם ״שליח ציוך׳ כגון ר׳ משה ן׳ חביב שליח ירושלים בשנת תל״ז (1677) לערך, 4 ר׳ משה חיון, שליח ירושלים שם בשנת תנ״ט (1699), ר׳ שלמה אלגאזי, שליח ירושלים בשנת תע״ה (1715), ר׳ אברהם בן שלמה זלמן צורף, שליח ירושלים באיטליה בשנת תקצ״ב (1832). ובכינוי ״שליח ציון״ מכנה ר׳ יעקב עמדין את שליח ירושלים ר׳ אברהם יצחקי. 8 שלוחים מעטים חתמו בכינוי ״שליח מצוה״.

שלוחא דרחמנא״ במאה השבע־עשרה מופיע הכינוי ״שלוחא דרחמנא״ או בראשי־תיבות ״שד״ר״, ורק בתקופה מאוחרת יותר מפרשים את הכינוי שד״ר ״שלוחא דרבנן״, או כותבים לפעמים בפירוש: ״שלוחא דרבנן״.

מורשה : במאה השמונה־עשרה מופיע הכינוי ״מורשה״, לעצמו או בצרוף הכינוי שליח, בצורת ״שליח ומורשה״. כינוי זה בא להורות שהשליח קיבל גם כוח־הרשאה מאת שולחיו להגן על זכויותיהם בחו״ל, כמבואר לעיל בפרק! שטרי השליחות.

בארצות אשכנז מכונה שליח א״י בכינוי ״משולח״, ולא רק השלוחים האשכנזים, אלא משולח גם השלוחים הספרדים המכנים את עצמם בכינויים המקובלים הנזכרים לעיל, מכונים בפי האשכנזים בשם ״משולח״. רק שליח ספרדי אחד מצאתי החותם ״שליח משולח מעה״ק צפת״ — ר׳ עזרא מלכי בשנת תק״י (1750) — אבל כאן אין הביטוי ״משולח״ כינוי, ופירושו! שליח שנשלח מצפת.

וכן רגילים בארצות אשכנז לכנות את שלוחי א״י בכינוי ״ירושלמי״, ואפילו אם לא ירושלמי היו שלוחי ירושלים אלא שלוחי עיר אחרת בארץ. 13 ואילו בפי הקראים מיוחד הכינוי ״ירושלמי״ לכל מי שזכה לעלות לרגל לירושלים, והוא תואר של כבוד הנמשך כל ימי־חייו של עולה־הרגל ונכתב גם על גבי מצבת־קבורתו.

בארצות המזרח מכונה שליח א״י גם בכינוי ״חכם״, וסתם חכם בארצות אלו שליח א״י חכם הוא. באפריקה הצפונית היו מוסיפים לפעמים את הכינוי ״שד״ר״ וקראו לשליח בכינוי ״חכם שד״ר״. עתים נקרא שם השליח בפי הקהלות בכינוי ״שליח קדוש״ או בראשי תיבות! ״ש״ק״.

לפעמים נקרא השליח באגרת־השליחות וגם חותם בעצמו בכינוי ״ציר אמונים״ או ״ציר ציר נאמן לשולחיו״.                                                                                         

מלבד הכינויים הנזכרים, רגילים שלוחי א״י לחתום בכינויי־מליצה שונים, ואת השכי­חים שבהם נזכיר כאן. הכינוי המליצי השגור ביותר בחתימות שלוחי א״י הוא ״צעיר המשתלח״ והוא ביטוי של ענוה, על דרך הביטוי ״שעיר המשתלח״, והוא בא לרמז שהשליח נטל על עצמו את כל יסורי שולחיו ואת כל הכרוך בטלטולי־הדרך כדי להביא ישע ופדות לשולחיו.

כינויי־מליצה אחרים המשמשים ניב לתפקידי השליח, יסוריו, טלטוליו, תלישותו מקרקע מולדתו ותקותו לשוב במהרה אל נוהו, הם! ״אורח נטה ללון״, ״גולה ונידח״, ״גולה ומטולטל״, ״טרוד ומטולטל״, ״אני בתוך הגולה״, ״סובב נתיבות״, ״גולל ודופק על פתחי נדיבים״, ״נע ונד בשליחותייהו דרבנן״, ״נע ונד בארץ לא לו״, ״חותם בארץ לא לו״, ״המתגורר בארץ העמים כאשר ינוד הקנה״, ״שליח ערטילאי״, ״עבדא דרבנן״, ״משרת בית קדשנו״, ״שליח עושה שליחותו״, ״מדלג על הע׳רים מקב׳ץ על הגבא׳ות״, ( על דרך הפסוק : מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות, שיר השירים ב –ח ) ״דשף מדוכתיה ולא מייתבא דעתיה״ (שנעקר ממקומו ואין דעתו מיושבת), ״קאימנא חד כרעא אארעא וחד כרעא אמברא״ (אני עומד ברגל אחת על הארץ וברגל אחת בחוץ), ״שפיל ואזיל בשליחותייהו דרבנן״ (משפיל והולך בשליחות החכמים).

שלוחי ארץ-ישראל. אברהם יערי

שלוחי ארץ ישראל – כרך א' – אברהם יערי

שלוחי ארץ־ישראל בעינישלוחי ארץ ישראל

בני הגולה

א. כבוד השלוחים

בטרם נתאר את פעולות השליח בקהילות הגולה, נעמוד תחילה על כבודו של השליח בעיני קהילות ישראל, כי בודאי לא היה בידי השליח לפעול מה שפעל אלמלא היה כבודו גדול כל־כך.

כוחו וגדולתו של השליח נובעים לא רק מגדולתו בתורה ורוב חכמתו ולא רק מתוקף כוח אישיותו, אלא בעיקר מכוח שולחיו, ולא מכוחם האישי, שהיו לפעמים חכמים בינוניים אלא מכוח סמכותה של ארץ־ישראל שבשמה הם מדברים. כבר בתקופה העתיקה היה הנשיא כותב לשליח בכתב־שליחותו! ״שלוחנו כיוצא בנו עד שהוא חוזר אלינו״, כלומר שהנשיא מעביר לידיו את כוח שלטונו כל זמן היותו בדרך־שליחותו. בכוח זה יכול השליח לא רק לתבוע עזרה לארץ־ישראל, אלא גם להתקין תקנות, להכריע במחלוקת ולפסוק הלכה שנתחלקו בה חכמי הגולה. ומכאן כבודו.

עוד לפני שמגיע השליח לקהילה כבר מתחילים לחלוק לו כבוד. כשבא ר׳ חיים יוסף דוד אזולאי בפעם הראשונה בשליחות חברון לליוורנו בשנת תקי״ג (1753) _ והוא אז צעיר בן עשרים ותשע ועוד טרם פירסם אף ספר אחד — שלחו לו גבירי העיר לבית־ההסגר שלשה סלים מלאים תבשילים ומיני־מאפה, פירות ויינות. וכן בכמה קהילות גדולות אחרות, כגון בבאיונה שבצרפת, שבה יצאו לקראתו חשובי העיר, ועליהם מעיד הרחיד״א! ״ובאמת שהפליאו לעשות חסדי חסדים בהסברת פנים וכל מיני כבוד שבעולם הפלא ופלא״.

ועל ארבע הקהילות בדרום צרפת אשר תחת שלטון האפיפיור — אביניון, קרפנטראס, לישלוא, קאבאליון— הוא אומר! ״שהפליאו לעשות צדקה וחסד וכבוד גדול יותר מיכלתם, והכל בהסברת פנים מאירות וחיבה יתירה״. את הכבוד שכיבדוהו בתוניסיה בהפליגו מנמל בינזארת בשנת תקל״ד (1774) מתאר הרחיד״א! ״נסענו בכבוד גדול בבארקו [סירה] אחד מלא אנשים כל ק״ק בינזארת וכל הבאים מתונס ושם תוף וחליל וצלוחיות שושנים והנשים בחלונות עושות זאגלוטאס ופייטנים בבארקו הם מזמרים ומשוררים קול המולה גדולה״.

ג ומנסיונו חזה בשעה שכתב! ״ואשריהם ישראל אשר בבוא אליהם שליח א״י מכבדין אותו ומחבבין אותו כגלגל עיניהם״.  ר׳ חיים שלום עמאר שליח טבריה בשנת תק״מ (1780) מספר כיצד קיבלו את פניו באזמיר! ״בבואי בשלום למחנה קדשם יצאו לקראתי כתרוני עטרוני בשמחה ובשירים וכבוד עשן לי״.

כשנכנס השליח לעיר, דאגו לאכסנו כראוי לו. בארצות המזרח היה השליח מתאכסן על פי רוב בבית אחד מגבירי העיר. ודבר זה נחשב לו למאכסן לכבוד גדול. ואילו בארצותאירופה היה השליח מתאכסן באסכניא ששכרה הקהילה למענו, והיה מוזמן לסעודות שבתות וימים טובים לשולחנו של הרב, ראש הקהילה או אחד מנכבדי העדה. בקצת קהילות בארצות המזרח כגון בבומבי, בנו ליד בית־הכנסת חדר מיוחד לאיכסונם של שלוחי א״י. גם בתוניס היה מקום מיוחד לאיכסון שלוחי א״י ושמו ״דאר היפריחא״, אולם החשובים שבשלוחים הוזמנו להתאכסן בבתי הגבירים. בקצת קהילות באירופה היו נדיבים שביתם שימש בקביעות אכסניא לשלוחי א״י, כגון ביתו של ר׳ יוסף צרפתי באמשטרדם שנאמר עליו! ״ביתו פתוח לשבים ועוברים ובפרט להני רבנן קשישי דארעא דישראל״, או ביתו של ר׳ יואל חמיץ פונסיקא באנקונא, שאחד משלוחי א״י משבח אותו כאיש ״אשר תמיד עושה חסד עם כל שלוחי ארץ ישראל״. או ר׳ יוסף ב״ר יצחק די מונטיאו באביניון, שאחד השלוחים שהתאכסן בביתו מכנהו בתואר ״אוהב שלוחי ארץ ישראל״. על קבלת פני ר׳ יום טוב אלגאזי שליח ירושלים בפרנקפורט דמיין מספר ר׳ משה סופר בעל ״חתם סופר״! ״מכירו הייתי לשעבר בהיותו שליח ציון בפ״פ דמיין, קרוב לשנת תק״ם, והארץ האירה מכבודו, אמנם עדיין לא הגיע לחצי כבוד הראוי לו״. 

שלוחי ארץ-ישראל. אברהם יערי

שלוחי ארץ ישראל – כרך א' – אברהם יערישלוחי ארץ ישראל

ודאי שלא היה הכבוד שוה בכל מקום ובכל זמן ולגבי כל שליח. בדרך־כלל היה כבוד השליח גדול בארצות המזרח מאשר באירופה, וגדול באיטליה ובדרום צרפת יותר מבארצות אשכנז. בארצות המזרח היתה אהבת ארץ־ישראל גדולה תמימה וישרה, ובשלוחי ארץ־ישראל ראו לא רק אנשים חשובים אלא גם קדושים שבידם לחולל נפלאות בכוח קדושתה של ארץ־ישראל.

על הכבוד שנהגו יהודי תורכיה ומצרים בשלוחי ארץ־ישראל ועל העזרה שהושיטו להם ביד נדיבה לא״י במאה השבע־עשרה, מספר ר׳ משה חאגיז בדברים ציוריים אלה! ״כי באמת תמיד היו [יהודי תורכיה ומצרים] לנו לעינים… היו עושים ומעשים בנפשם גופם ומאדם, והיו עוזרים לכוללות העיר בשופע הנצרך ובכבוד גדול, כי השליח היה מחזר עליהם כאדם המחזר תוך שדהו והגורן שבתוכו, והיה מקובל תוך הבית בבית מלא ספרים, מוכן ומזומן לו ולהנלוה עמו, מטה ושולחן כסא ומנורה, הכל בשמחה ובטוב לבב ובפנים צהובות, והיה מרויח הנאת הגוף והנפש בבת אחת. ראשון לכל דבר, שהוא היה מתכבד עם החכמים חכמי העיר וגביריה, וגם חכמי וגבירי העיר היו מתכבדים בו, ועולין אותו בתורה ראשון, ופותח ראשון לכל דבר שבקדושה. וכשם שבא להראות, כך בא לראות את ערות הארץ, ואם היה מוצא בתוך העיר איזה דבר שאינו הגון,יהיה מתקנו, ולא היו אומרים לו! הרי בכאן היו אצלינו חכמים שקדמו לך שהנהיגו כך… ואדרבה, אם השליח, או החכם האורח [כלומר, שליח לעצמו מא״י] היה מוכיח לאותן שהיו צריכין תוכחת, היו נשמעין אליו וסרים אל משמעתו, ואם היה צריך להחזיק בידו, היו מחזיקין, להעניש ולקנוס, הכל כפי הנידון וצורך השעה, ומתקן להם תקנות טובות. וכשהיו שואלין ממנו איזו שאלה, היתה מדין אחד, מדיני ממונות וקנסות, והתרת עגונות, וכיוצא מכמה ספקות שמתחדשים בהלכות. וסוף דבר, היו פוטרין אותו בידים מלאות כל טוב, ומעניקין אותו הענקה שהיתה עומדת לו לכל ימי חייו, ולכוללות שליחותו היו שולחין העזר והסיוע, מלבד הקצוב, בתורת מוקדם בעד שלשה וארבעה שנים. ובזה היה השליח מוצא קורת רוח בגלותו, והיה לו חשק ללכת בשליחות מצוה.״.

את כבוד השליח בתורכיה באמצע המאה התשע־עשרה מתאר ר׳ יצחק פרחי שליח ירו­שלים בדברים אלה! ״ואשריהם ישראל בכל מקום אשר תדרוך כף רגל השד״ר מקבלין אותו בסבר פגים יפות, ומכבדין אותו ומביאים נדבתם ופרי צדקתם באהבה רבה ובחיבה יתירה ומקבלין דבריו כמשה מפי הגבורה, ועוד זאת חיבה יתירה נודעת להם, שאם ח״ו איזה איש רע ובליעל פותח פיו לדבר דבר וחצי דבר נגד כבוד א״י או נגד מעל׳ השד״ר, או שמדבר איזה דברים לכפור בנדבות וקצבות הנהוגות לתת לא״י, כל איש הירא את דבר ה׳ מחשב את זה האיש כערל וכעובד עבודה זרה על אשר מילא את לבו לדבר דבר נגד ארץ הקדושה״. אולם בזמנו כבר התחילו מתרבים מערערים באלה אף בתורכיה, ונגדם הוכרח לכתוב את ספרו.

כיצד קיבלו פני שלוחי א״י בכורדיסתאן מתאר הנוסע בנימין השני! ״היהודים יושבי קורדיסטאן… כאשר יבוא אליהם איש עברי מירושלים, אז יצאו כלם לקדם פניו ומנשקים את כתפותיו, זקנו גם רגליו לפי ערך האיש וכבודו, אח״כ ישאוהו על שכמיהם אל בית הנשיא, ואז חולצים נעליו ורוחצים את רגליו, את מי הרחצה יקבלו בכלי לשתות מזה ברגש קודש. נכבדי העדה ישתו ראשונה, והנותר יתנו-לנשים וילדים לשתות, כי חזקה עליהם יד האמונה, אשר המים האלה יגנו על שותיהם בעד כל מחלה ופגע רע. גם אנוכי, בכל עמלי שעמלתי להראות סכלותם נגד פניהם, לא יכלתי מלט נפשי מני משא מנהג ההבל הזה אשר עשו גם עמדי [כי בא מירושלים וראוהו כשליח א׳׳י]״,

על יחסם של יהודי מרוקו לשלוחי א״י אומר חוקר תולדות יהודי מרוקו ר׳ יעקב משה טולידאנו! ״אהבתם לארץ ישראל נפלאה ונערצה עד מאד. את פרוטתם האחרונה מנדבים הם לא״י ולקופת רבי מאיר בעל הנס ור׳ שמעון בן יוחאי, והשד״ר הבא מא״י, אם ספרדי או אשכנזי הוא, מתקבל אצלם בכבוד גדול, ונותנים לו אכסנייא נאה ומתת־כסף בנדיבות נפרזה מכפי יכלתם. פעמים רבות קרה כי יבאו שד״רים זה אחר זה בעת שיהודי מארוקו נתונים באיזו צרה, בכל זאת גם אז לא חדלו מלשום לב אל השד״רים ולהעניק להם די מחסורם״

שלוחי ארץ ישראל – כרך א' – אברהם יערי

שלוחי ארץ ישראל – כרך א' – אברהם יערישלוחי ארץ ישראל

דוגמה ציורית ביותר ליחס יהודי תוניס אל שלוחי א״י אגו מוצאים בתיאורו של הרב חיד״א שהיה שם בשליחות חברון בשנות תקל״ג—תקל״ד (1773—1774). הוא מספר! ״והיה לי כבוד ביותר עד שכמה נשים היו באות לבית הגביר [שבו התאכסן] שהיו מעוברות ורצו לראות אותי והיו נצבות בחלונות ומרחוק רואות אותי ואני איני מרגיש, והייתי מטייל בשבת בחצר שם עם הגביר והרגשתי שהנשים היו מאחרי ולוקחות שולי בגדי מאחור בנחת וקלות לנשק אותם״.

 כיצד מקבלים פני שליח א״י בגיבל יפרן בהרי האטלס אשר על גבול מדבר טריפולי, מעיד אחד מיהודי טריפולי שחקר את תולדותיהם, ר׳ מרדכי בן יהודה הכהן! ״בבוא שליח־כולל מארץ ישראל ישלמו בעדו שכירות הדרך לבעל הגמל אשר הביא אתו, יתנו חדר אחד מיוחד לכבודו, ונתברכו בו. חולקים לו כבוד, כמלאך אלקים נחשב בעיניהם, לא יטו ימין ושמאל מאחרי פקודותיו. הענק יעניקו לו מכספם את הקצבה המוטלת עליהם לכל שליח־כולל, יחלקו את הקצבה הנז' על ההמון, כפי חשבון מס הגלגלת הכסף אשר משלמים מדי שנה בשנה לאוצר הממשלה, כל אחד כפי ערך רכושו. למשל, אם קצבת כסף הגלגלת על היהודים חמש מאות פרנק וקצבת השליח־כולל שני מאות פרנק, אזי מי שיפרע מם הגלגלת חמשה פרנק, יפרע להשליח־כולל שני פרנק. איש לא יעיז לחסר מסך התקציב המוטל עליו, ואם עבר רוח קנאה על איש לערער לקפוץ את ידו מלתת כל המוטל עליו, אזי השליח־כולל יוציא עליו כלי זעמו, שבט החרם יחול על ראשו, אין רשיון לשום יהודי לדבר עמו מטוב ועד רע, עד אשר יתרפס לרגלי השליח־כולל להתיר לו את שבט החרם ולא יחסר קשיטה מן הכסף המוטל עליו, וכל העם ישמעו ויראו ולא יזידון עוד לקפוץ את ידם מלתת את נדבתם בנפש חפצה. כל שליח־כולל מתקן לו שם קופה ארון אחד, ויקוב חור בדלתו, ויפקידהו על יד איש נאמן אשר ישתדל לקבץ בו נדרים ונדבות יום מעל כפור [ערב יום הכפורים] ופורים, וגם שאר ימות השנה יטרח לקבץ ונתן הכסף בארון. לתקופת הימים בבוא שמה שליח־כולל, ימצא כי רב הכסף בארון, ויצורו וימנו את הכסף ביד השליח־כולל בעל הפקתן, ואז יריק ברכתו על ראש הפקיד חלף עבודתו. בעת נסיעת השליח־כולל יעניקו לו צדה לדרך, ילוו אותו ערך מהלך שעה אחת לברכת הפרידה, וגם הוא יריק ברכתו על א־שיך (הנשיא) ראש היהודים ברכה כפולה ומכופלת בעד השתדלותו בקבוץ הנדבה״.״

חוקר תולדות יהודי צפון־אפריקה נחום סלושץ פגש במסעותיו בלוב שליח חברון בעיירה הקטנה כומס, והוא מתאר בפרטי פרטים את התנהגותו של השליח ואת יחס היהודים אליו. תיאור זה מעיירה קטנה בלוב בראשית המאה העשרים אפשר לתתו ענין לכל ישוב יהודי ברחבי צפון אפריקה מהים ועד מדבר סחרא, ולכל הזמנים, כי תנאי חייהם ואמונתם התמימה של יהודי הארצות ההן לא נשתנו במדד. מרובה. וראויה היא עדות זו לפי מראה־עינים שתובא כאן בפרוטרוט.

שליח חברון שפגש סלושץ בלוב היה ״איש בעל הדרת פנים ויפה תואר ״ולא היה האיש למדן גדול ולא דרשן מצוין, כי גם כבד אוזן היה — ואף על פי כן נסך גם עלי אחד מששים או יותר מן הקדושה החופפת על כל שליח הבא מארץ ישראל לקהילה נדחה בארץ הקדם ומביא עמו… בשורת שלום ונוחם לאחינו העלובים הנתונים בתוך גלות ישמעאל… כאשר הוספתי לפגוש את החכמים הנודדים הוברר לי יותר ויותר מה רב התפקיד הלאומי המרומם שהוטל משך מאות בשנים על חכמי ציון במרחקים, להיותם כמעט הם לבדם חוט השני המקשר את לבות נדחי הגולה עם דופק האומה…הם נראו לי כצירים שלוחים מאת מלכות ירושלים של מעלה״.

שלוחי ארץ-ישראל. אברהם יערי

בטריפולישלוחי ארץ ישראל

״בערב ההוא שבו ישבנו יחד בחבורה… נוכחתי לדעת כי מנהג ה׳חכם׳ היה בכלל דומה למנהגי הירביים׳ של החסידים עם צאן מרעיתם, עד שלא נשאר אצלי כל ספק כי מחכמי צפת וחברון שהיו רגילים לנדוד במאות האחרונות בערבות רוסיה ופולין למדו החסידים הראשונים, יחד עם הנוסח הספרדי, את מנהגיהם וארחותיהם של מקובלי א״י, מתלמידיהם של האר״י ור׳ משה קורדובירו״.

לאחר תיאור הרושם הכללי של השליח ותפקידו הרוחני בקרב יהודי ארצות המזרח, עובר הנוסע לתאר את התנהגותו של השליח באותה פגישה, ואלה דבריו:

״השליח שנקרה לפני הפעם נהג ברבנות בגאות: הוא ישב בראש השלחן שערכו לכבודו וחשובי בעלי הבתים מסביב לו. הוא ברך על הלחם בקול ובהרחבה, ואחרי שטעם בעצמו ממנו חלק פרוסות לכל היושבים אל השולחן! אחדים מן המסובים מסרו מיד חתיכה לילד העומד על ידם או גם לאשה היושבת בחצר מן הצד, בתוך נשי הבית. ׳השיריים׳ שנשארו אחרי הסעודה נלקטו על ידי המסובים בזהירות יתירה. ויש אשר נשקו אותם ושמו אותם בכליהם למשמרת, כסגולה המביאה ברכה והצלחה ומרפא בכנפיה. ככה נהג האיש בכל מאכל שהגישו לפניו! מקצתו אכל ואת השאר חטפו המסובים. כאשר הביאו כוס־של־ברכה גדולה… השמיע השליח איזה פסוקים מן הזוהר אשר פרשם בערבית ואחר כך ברך על הכום בקול חוגג. אחרי טעמו מן היין, עברה הכוס מיד ליד, וגם טפטפו ממנה לתוך כוסות אחרות אשר נקדשו על ידי המזיגה הזאת״.

״אחרי ברכת המזון נועזו [הנשים] העלובות לגשת אל הרבי! העזות שבהן נשקו לו על ידו, והביישניות תפשו בכנף בגדו ונשקוה בדחילו ורחימו, ועל פי רוב גם בדמעות אפים. אחדות מהן פרצו בבכי והתחננו להרבי שיברך אותן בברכה מקודשת, אותן ואת בעלן ואת יוצאי חלציהן. ויבואו האנשים על הנשים, ממש נדחקו בזרוע ותפשו את מקומן: כולם מבקשים ברכה מפי החכם, שואלים להאציל מברכת ציון המקודשת… והרבי מצדו אינו צר עין! הוא מעניק וחוזר ומעניק לכל אחד ואחד את רובי ברכותיו, בתבלו כל אמרה בפסוקים מן התנ״ך ומן הזוהר או גם בהעלותו על דל שפתיו לחשים והשבעות. וכל הפורש ממנו משאיר מתנת כסף בידי בעל הבית, אשר זכה לכבוד כי ברכת הצדיק תהיה שרויה בביתו, ובעד הכבוד הזה הוא מקבל על עצמו את קבוץ הכספים בשביל מוסדות הארץ הקדושה״. ״בבית הכנסת, בסעודת מצוה וכל מסבה ואספה שבדת יסודתה, תופש ׳החכם׳ מקום בראש… ואחרי דבריו ומנהגיו לא ישנו, כי על כן מוצאם מארץ הקודש״.

״בימי שבתי בכומס הייתי עד למחזה פרישתו של ׳החכם׳: בעל הבית צוה לאסוף לפני ביתו את כל בהמות הרכיבה שנמצאו בעיר, ויבחר מהן פרדה גבוהה עם אוכף ומדים נאים אשר קשטו אותם בגלומי בד יקרים לכבוד החכם. כל הקהל עמד והמתין שעות ארוכות ליציאת ה׳הלויה׳(כך הם קוראים לפרידה זו) של החכם. רגע הפרישה היה נלבב וחוגג באמת! האנשים נשקו את שולי בגדי החכם, בדמעות בעיניהם בקשו כי ישוב ויאציל להם ברכה, והנשים עמדו מרחוק והביטו בעיני חנינה. המושלמים שעברו הרכינו ראשם, פשטו ידיהם לברך את הרבי שהוא ׳הרם׳ או איש קדוש גם בעיניהם… הרבי רכב על הפרדה הגבוהה והמקושטה כמלך בגדוד! ראש העדה ונכבדי העיר, אשר באו לפגשו ולהביאו אליהם, משני עבריו, ומאחריהם כבודה רבה של רוכבים לבושי חג. כל אלה ליוו את החכם… אנשים ונשים וטף קראו בקול! צאתך לשלום! בעברית וערבית, והאנשים ליוו את ברכתם בקריאות הידד! יו י יו!״ 

שלוחי ארץ-ישראל. אברהם יערי

שלוחי ארץ ישראל – כרך א' – אברהם יערי

השליחות מארץ־ישראל לארצות הגולה לשם שיתופם של בני הגולה בישוב ארץ־ישדאל ע״י תרומות לתמיכה בישוב ובמוסדותיו, היא אינסטיטוציה הקיימת בעמנו בצורות שונות מחורבן בית שני עד היום. ואף על פי כן לא זכתה עד היום לתיאור מסכם, ולא עוד אלא שגם אבני־הבנין לסיכום כזה לא נאספו כל צרכן. יתר על כן, עצם רציפות התופעה הזאת לא הוכרה למדי, כל־שכן שלא הוערכה כראוי. מה שנחקר בשטח זה נתחלק לשני כיוונים: המחקר על השלוחים מחורבן בית שני ועד ביטול הנשיאות מזה, ומאידך מחקרים בודדים ומפורדים על שלוחים שונים בתקופה החדשה, בעיקר מהמאה השמונה־ עשרה ואילך. 

בבוכארה עד היכן הגיע כבודם של שלוחי א״י בארץ בוכארה אפשר לראות מהעובדה, שבשעה שבא

אליהם שליח ירושלים ר׳ יעקב מאיר בשנת תרמ״ב (1882) — והוא אז רק בן עשרים וחמש

— קראו בשמו את כל הילדים שנולדו בימי שליחותו. גם במכנאם שבמרוקו היה מעשה

שפרץ סכסוך בין אנשי הקהילה ובין שליח ירושלים, וכשנתפייסו ועשו שלום קראו לילד

שנולד באותו יום בשם שלם על שם ירושלים. וכשרוצים להלל את גדולתו של רב בגולה

בחכמה ובמדות, משוים אותו לשלוחי א״י. כך הפליג ר׳ אליהו דוויך הכהן בשבחיו של

ר׳ שלמה לנייאדו השני, רבה של ארמ־צובה במחצית השניה של המאה השמונה־עשרה,

ולא נתקררה דעתו עד שהוסיף! ״ומעיד אני עלי שמים וארץ, שמכל החכמים ומכל שלוחי

א״י אשר ראיתי לא יש כמותו בחכמה ובחסידות ודן דין אמת לאמיתו יחד עשיר ואביון ".

רבני הקהילות לימין השליחים.

זו היתד. התמונה הכללית של היחס לשלוחי א״י בארצות המזרח. אולם היו גם יוצאים מן

הכלל. היו מקומות וזמנים שבהם התחילו לזלזל בשלוחי א״י— בעיקר מחמת דוחק הפרנסה ואז קמים קבני הדור להוכיח את העם על עוונו זה.רבי אליהו ישראל, רבה של אלכסנדריה , הוכיח את בני קהילתו בדרוש שדרש בשבת הגדול בשנת תקל״ט (1779) בדברים שנונים! ״והן בעון, מצוד, של הכנסת אורחים אין מי שרוצה לקיים אותה… ובפרט שלוחי ארץ ישראל הבאים פה העירה, וכל אחד ואחד דוחם בדברים בטלים, מי אומר לו שאין לו מקום כי ביתו קטנה, ומי אומר לו שאין לאל ידו להוציא הוצאה ראויה לפי כבודו של השליח, כי הזמן בוגד וכיוצא מדברי תוהו והבל שאין בהם ממש״.  ר׳ יהושע מוסאפיא, מרבני שאלוניקי, כותב בשנת תקצ״א (1831) ! ״ומזה תבין כמה גדלה מעלתן של צדיקים, ולזה הן הן הראויים לכל הכבוד ולכל הנאות שבעולם, ובפרט הם הם שלוחי א״י, בכל מקום שהגיע להם איזה שליח מא״י חייבים כל ישראל לעשות כל טצדקי להנאת ולטובת א״י דמשם קיום כל העולם כולו, ואפילו המלאכים מוכנים לשרתם לבני א׳יי״.

ר׳ חיים פאלאגיי, רבה של אזמיר במאה התשע־עשרה, מטיל על רבני הקהילות לדאוג שבני קהילותיהם ינהגו כבוד בשלוחי א״י: ״כל רב ומורה צדק בקהל עדתו תהיה השגחתו על האורחים הבאים לעיר, וביותר על החכמים הבאים בשליחות, ובפרט כשהם מארץ ישראל תוב״ב… כי לא מיבעיא כשהוא שליח הכולל, דכל מקום שישראל מצויים שם, חיובא רמיא עליהו [חובה מוטלת עליהם] לקבלם בכבוד גדול, כמי שבא לו שר בית המלך, ויהיו הם מריקים שקיהם צרורות כספיהם, אלא אפילו אם יהיה שליח לעצמו, והקטן שבהם, חייב כל אחד להעניקו כפי יכולתו איש כמתנת ידו לכבדו ביתר שאת, כי הוא בא ממקום קדוש. וידענו נאמנה שאלולא תפלתם של יושבי ארץ ישראל לא היה חס ושלום תקומה לבני חוץ לארץ ".

ר׳ חיים פאלאג׳י היה לא רק נאה דורש אלא גם נאה מקיים, ובנו ר׳ אברהם פאלאג׳י כותב עליו! ״פתו מצויה ועושה משתה לשלוחי ארץ ישראל… וכמה שלוחים אכלו על שלחנו אין מספר… וכמה פעמים מצטער על השליח להמציא לו אכסנייא, ואומר: אלולא דהוא ביטול מלאכתנו בעבודת ה׳ הייתי מעכבו בביתי " וכן הוא מספר עליו! ״השתדל הרבה עם בני ארץ ישראל עד שעשה קופה לארץ ישראל בטרחתו מרובה ושכר טורחו מועטת, וגם חיבר ספר ארצות החיים על מעלות ארץ ישראל [נדפס בירושלים בשנת תרל״ב]…

 וכמה פעמים גמר בדעתו לילך לא״י ולא הניחוהו רשומי העירה… ״ ועוד במאה השבע־עשרה מתפאר ר׳ מרדכי הלוי אב״ד מצרים! ״וידוע לכל באי שעד עירנו, עם היותנו במצור ובמצוק, בהגיע תור נדבת ארץ ישראל נכנסים אנו בעובי הקורה להחזיק יד שלוחי מצוה לתת להם נדבת ה׳… ״

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 132 מנויים נוספים

יוני 2019
א ב ג ד ה ו ש
« מאי    
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30  

רשימת הנושאים באתר