מורשת יהדות מרוקו

פיוט ״מי כמוך״ לחנוכה לד׳ ידידיה מונסונייגו

יוסף תדגי

המכון הלאומי לשפות ולתרבויות המזרח, פריז

הפיוט ״מי כמוך״ נמנה עם שירי הגאולה, והוא אחד מרכיבי מערכת היוצר. עזרא פליישר הוכיח כי מקורם של פיוטי ״מי כמוך״ בפיוט המזרחי המאוחר. במקור הפיוט היה בנוי מסטרופה אחת של ארבעה טורים בלבד, הוא היה נאמר בתפילת שחרית בשבתות ובחגים וקישר בין שני הפסוקים בשלהי ברכת הגאולה ״מי כמוך באלים ה׳״ ו״ה׳ ימלֹך לעולם ועד״. פליישר הראה כי מהמאה העשירית כתבו פייטנים מזרחים לא מעטים פיוטי ״מי כמוך״ מורחבים, אולי אף לפני ימיו של יצחק מר שאול הנחשב למשורר הראשון שחיבר פיוט ״מי כמוך״ ספרדי טיפוסי.

הערת המחבר : ייחוס הפיוט לד׳ ידידיה מונסונייגו מושתת על האקרוסטיכון ״אני אני ידידיה בן רפאל אהרן חזק הזק״, אף שבכתובת מודגש שכתב את השיר ר׳ רפאל אהרן ובנו. על עניין זה ראו בפרוטרוט בגוף המאמר. אני מבקש להביע כאן את תודתי הנאמנה לפרופ׳ אפרים חזן ולפרום׳ משה בר־אשר אשר בשיחות עמם נתחוורו לי כמה עניינים יסודיים.

בספרד נעשה הפיוט הזה ארוך והורכב מעשרות מחרוזות המספרות את תולדות בריאת העולם ואת עברו המפואר של עם ישראל, את יציאת מצרים ואת סיפור קריעת ים סוף. תבניתו של הפיוט אחידה בצורה ובתוכן. בדרך כלל הוא מעוצב בטורים בלתי־שקולים המורכבים ממחרוזות מרובעות ששלושת הטורים הראשונים בהן חורזים זה בזה. הטור הרביעי הוא קטע של פסוק המסתיים בדרך כלל במילה קבועה בכל השיר.

עשרות פיוטים נכתבו בספרד במתכונת זו שנתהבבה על המשוררים המקומיים. הם הוכיחו בפיוט זה את כישרונותיהם, כנראה בזכות תבניתו החופשית והלכות הצורה הפשוטות שלו. משוררים אחדים אימצו את הצורה אך סטו מן האופי התמטי של הפיוט. כך עשה ר׳ יהודה הלוי(ריה״ל) – שחיבר גם הוא פיוטי ״מי כמוך״ במתכונת הקלסית – בייחדו פיוט מסוג זה לסיפור מגילת אסתר. הפיוט אומץ במהירות בקהילות, ונאמר בדרך כלל בשבת זכור בברכת הגאולה.

משהתעצמה השפעת הקבלה על התפילה במאה השש־עשרה, הוצאו הפיוטים מן התפילה והועברו למקומות שאין בהם הפסק. בקהילות אחדות של צפון אפריקה אומרים את פיוטו של ריה״ל בתפילת ״נשמת כל חי״ אחר הפסוק ״כל עצמותי תאמרנה ה׳ מי כמוכה״, ולפני הפסוק ״מציל עני מחזק ממנו״, שם משתלב הפיוט לתיבות ״מי כמוך״. בקהילות אחרות אומרים את הפיוט הזה לפני ״ברוך שאמר״ או לאחר תפילת העמידה, כך נמנעים מגרימת הפסק בחטיבה שבין ״ברוך שאמר״ לתפילת העמידה.⁷ ומעניין לציין את המנהג של קהילת התושבים בפאס לומר את ״מי כמוך״ של ריה״ל ביום פורים עצמו ולא בשבת זכור. הפיוט שולב בתוך שירת הים אחר הפסוק ״צללו כעופרת במים אדירים״ ולפני הפסוק ״מי כמוכה״ כדי לשמור על הזיקה להקשר.

פיוטו של ר׳ יהודה הלוי זכה להערצה מיוחדת בקהילות ישראל, שלא רק תרגמו אותו ללשונות רבות אלא גם חיקו את תבניתו בפיוטים חדשים. למעשה, שיר זה – שתוכנו סיפור נס הפורים – שימש דוגמה למשוררים רבים, שפייטו את נסי קהילותיהם במתכונתו. וכבר העיר אפרים חזן: ״וכך מתגלגל פיוט ׳מי כמוך׳ גלגול שלישי ונעשה סוג חדש: פיוטים המספרים מעשה הצלה ופדות מקומיים על דרך סיפור המגילה, כפי שסיפרו רבנו יהודה הלוי בפיוט ׳מי כמוך׳ לשבת זכור״.

פיוטי ״מי כמוך״ נתחברו בצפון־אפריקה בעברית ובערבית יהודית ונתפרסמו בידי חוקרים שהשתמשו בהם גם כמקור היסטורי." יש להדגיש שעיצוב שירי הודיה במתכונת זו נמשך עד מלחמת ששת הימים.

הערות המחבר : ראו למשל הירשברג, תולדות, א, עמי 327; ב, עמי 332. דוגמות של פיוטי ״מי כמוך״ שנתחברו על אירועים מקומיים ראו אצל חזן(לעיל הערה 10); וכן אצל תירוש־בקר, מי כמוך, עמי 322-321. באחרונה פרסמו אפרים חזן ורחל חיטיךמשיח (פיוטים על נס) את מכלול פיוטי ״מי כמוך״ שנכתבו בצפוךאפריקה על נסים והצלות מקומיים.

למשל ר׳ יוסף משאש(1974-1890) חיבר בשנת תרפ״ד(1924) את השיר ״מי כמוך דלמעגאז״, שיר ארוך ובו 62 מחרוזות בתבנית ״מי כמוך״ של ריה״ל, ובו הוא מתאר את הוצאתו להורג של המורד זילאלי בן רקייא, המכונה ״אלמעגאז״(=העצלן), שרצה לכבוש את מכנאס בשנת תרכ״ב (1862) ולהתנקם ביהודים. הוא מזכיר שם את קביעת יום ט״ז באדר כ״פורים קטן״ לזכר הצלת הקהילה. הפיוט פורסם אצל משאש, נר מצוה, סא ע״א – עה ע״ב. על מאורע זה ראו גם רבדיו של שיטרית (שירה, עמי 42-41). את הפיוטים שנכתבו במתכונת ״מי כמוך׳ לאחר מלחמת העולם השנייה ריכזה מיכל שרף(מגילת היטלר). לפיוטי מלחמת ששת הימים ראו חזן וחיטין־משיח, פיוטים על נס, עמי 290-275.

ידוע שמאז התגבשותו של הפיוט הקדום ייחדו המשוררים פיוטים לא רק לכל מועדי השנה אלא גם לשבתות שלפני החגים (שבת הגדול, שבת זכור, שבת חזון) ולשבתות המיוחסות (שבת חתן, שבת שקלים וכוי). והנה, בפיוטי החגים הרבים שנחשפו בגניזת קהיר נמצאו גם שירים לחג החנוכה ולשבת חנוכה מראשית התפתחות הפיוט בארץ ישראל." בתוכם נמצאה קדושתא לתפילת שמונה־עשרה לר׳ פנחס הכהן מכִּפְרָה שבצפון ארץ ישראל (אחד מפרוורי טבריה), שחי במאה השמינית. מאז נמשכה מסורת כתיבת פיוטי חנוכה בכל קהילות ישראל. מן השירים הבולטים נזכיר את הסילוק לשבת חנוכה ״אזכרו מעללי־יה״ לר׳ יהודה הלוי, שהוא מין עיבוד של מגילת אנטיוכוס, ואת פיוטו של ר׳ ישראל נג׳ארה לאותה שבת, שנכתב בתבנית ״מי כמוך״ ושתחילתו ״אודה שמך ה׳ כי פדית אותי״.

סיפור נס חנוכה והלכות החג משכו גם את לבם של פייטני צפון־אפריקה: בהשפעת פיוטו של ר׳ ישראל נג׳ארה חיבר ר׳ פראג׳י שוואט (סוף המאה השבע־עשרה – המאה השמונה־עשרה) קרושתא לחנוכה, האמורה להשתלב בתפילת העמידה; ר׳ יעקב אבן־צור (1752-1673) ייחד שבעה פיוטים לחנוכה, ומשה אבן־צור (סוף המאה השבע־עשרה – ראשית המאה השמונה־עשרה) ייחד לו שניים; בקובץ ״תהילה לדוד״ לר׳ דוד חסין(1792-1727) יש שני שירים לחנוכה; ובדיוואן ״קול יעקב״ לר׳ יעקב בירדוגו(סוף המאה השמונה־עשרה – 1843) – שניים.

גם בדורות האחרונים חיברו פייטני מרוקו שירים לכבוד חנוכה. ר׳ יוסף משאש כתב שני שירים בתבנית ״מי כמוך״ בסדר האלף־בית. הראשון – תחילתו ״אלהי מה יקר חסדך״ – מתאר את סיפור החשמונאים ונם החנוכה, והשני – ״אדון חסדך  אקרא בגרון״ – מיוחד ל״מעשה יהודית״.                                                                                                  

כל אלה הן דוגמאות אחדות לפיוטים מקובצי פיוטים שיצאו לאור. משוררי צפון־אפריקה אחרים חיברו אף הם שירים לחנוכה, אך אלה טרם נודעו ברבים, מכיוון שרוב היצירות עודן בכתב יד.

במאמר זה אביא פיוט לחנוכה פרי עטו של הרב ידידיה מונסונייגו(1867-1799). השיר נכתב בתבנית ״מי כמוך״ לפורים של ריה״ל, ואולי גם בהשפעת ״מי כמוך״לשבת חנוכה של ר׳ ישראל נג׳ארה.²³ כידוע, לשירתו של נג׳ארה הייתה השפעה גדולה            על משוררי צפון־אפריקה. פיוט זה, שתחילתו ״אלהים צבאות גדול־כח ועצמה״, יצא לאור על דף יחיד בבית הדפום של מסעוד שרביט ועמרם חזן בפאס, על יסוד כתב יד אוטוגרף, בידי אחד מצאצאי הרב, שנשא אף הוא את השם ר׳ ידידיה מונסונייגו (1994-1907) והיה רבה הראשי של פאס.²⁵ לפיוט זה הקדים המהדיר שיר אחר של           חנוכה, ״אני היום אברך״, פרי עטו של ר׳ רפאל אהרן מונסונייגו, אביו של פייטננו. שיר זה, הבנוי משבע מחרוזות, שימש מעין ״רשות״ לפיוט ״מי כמוך״ שבו עסקינן, ואין כל ספק שזה היה ייעודו. בשנות הארבעים של המאה הקודמת הודפסו שני הפיוטים כחטיבה אחת, ועליה מושתתת מהדורת הפיוטים המוצעת בזה. המהדיר, הרב ידידיה מונסונייגו, שמנעוריו ועד ימיו האחרונים שירת בקודש, הנהיג את קריאת פיוט ״מי כמוך״ לחנוכה בבתי הכנסת ששימש בהם שליח ציבור; כך זכה הפיוט לצאת מהאנונימיות. ברם עם התפוררות קהילות מרוקו נשתכח מנהג קריאת ״מי כמוך״ לר׳ ידידיה מונסונייגו, ולכן ראיתי לנכון להציב יד למשורר ולההדיר את הפיוט בניקוד ובליווי ביאורים ומראי מקומות.

על אף שענייננו במאמר זה בעיקר בפיוט ״מי כמוך״, אביא את שני הפיוטים, כמובא במהדורה הנזכרת לעיל. אך אקדים דברים אחדים על שני המשוררים – ר׳ רפאל אהרן מונסונייגו (הרא״ם) ובנו ר׳ ידידיה מונסונייגו (הי״ם).

מדבריו של הרב בן נאיים אנו למדים שהי״ם היה משורר מחונן ובעל שיעור קומה. יצוין בהקשר זה שהרב משה עמאר שההדיר את ספרו ״קופת הרוכלים״ גילה בסוף כתב היד פיוט שחיבר הי״ם לאחר הוצאתה להורג של הנערה סוליקה חג׳וויל בשנת ,1834 פרט המאשש שמשוררנו הגיב בשירתו על אירועי התקופה.

הערת המחבר : פרט זה הובא במאמרה של ז׳ולייט חסין(לעיצוב דמותה, עמי 38). בינתיים איתרתי את השיר שחיבר ר׳ ידידיה מונסונייגו על סוליקה הצדקת בכתב יד פרטי של קינות שמקורו בפאס ושצילומו ברשותי. הפיוט יצא לאור באחרונה בספרה של ז׳ולייט חסין, סוליקה הצדקת הרוגת המלכות, ירושלים תשע״ב, עמי 136-129.

אם רוב השירים של הי״ם לא נדפסו ונשארו בכתב יד בעיזבונו, מן הראוי להבליט שבמסגרת ההדרת חיבורי רבני המשפחה כינס הרב ידידיה מונסונייגו האחרון [ג] את פיוטי אבי־סבו שהיו מפוזרים בדפים יחידים והעתיקם בכתב ידו בחוברת (יומן), וכך הציל אותם מאבדון. הוא אף התחיל להדפיס אחרים מהם במכונת כתיבה, ככל הנראה על מנת לההדיר את הקובץ ולהקל את העבודה על המדפיסים. ויש לשער שתוך כדי מלאכת האיסוף הוא הדפיס גם שירים אחדים של ר׳ ידידיה [ב] פייטננו וגם של אביו ר׳ רפאל אהרן, ובהם שני השירים שאנו מציגים כאן. הקובץ כולל מקצת פיוטיו, וסך הכול עשרה שירים, בעיקר שירי גאולה ושירי שבח והודיה.

ב. הפיוטים ותכונותיהם

1. הפיוט ״אני היום אברך״

השיר ״אני היום אברך״ של הרא״ם יועד לשמש כעין פתיחה לפיוט העיקרי ״מי כמוך״, כפי שהדגיש המהדיר ר׳ ידידיה מונסונייגו 1ג1 בכתובת: ״שיר שיסד הרב רפאל אהרן מונסונייגו זצוקלה״ה [זכר צדיק וקדוש לחיי העולם הבא] זיע״א [זכותו יגן עליו] לאומרו קודם ׳מי כמוך׳ וסי׳ [וסימנו] אני רפאל״.

בצורתו הספרותית בנוי הפיוט בתבנית שיר מעין אזור. הוא מורכב משבע מחרוזות מרובעות טורים. שלושת הטורים הראשונים חורזים ביניהם בחריזה מתחלפת ממחרוזת למחרוזת, והטור הרביעי הוא פסוקית מן המקרא. החרוז בו זהה לחרוזי שאר הטורים האחרונים של כל המחרוזות.

לאחר ההשוואה עם יצירותיהם של פייטנים אחרים ממרוקו יש מקום להניח שפיוט זה נכתב בעקבות שירו של הרב יעקב אבן־צור, ״יהגה שבחך חכי / צורי גואלי מלכי״, המשמש גם הוא ״פתיחה״ לפיוט ״מי כמוך״ שלריה״ל לשבת זכור.

הערות המחבר : על פיוטיהם של הרא״ם ושל הי״ם שיצאו לאור בידי ר׳ ידידיה מונסונייגו [ג] ראו תדגי, הספר, עמי 184-183. ייתכן שר׳ ידידיה מונסונייגו [גו העתיק את פיוטי אבי־סבו, ר׳ ידידיה 1ב1, במטרה להדפיסם, אלא שלא אסתייעא מלתא. ראוי להעיר שלאחר התמעטות תושבי הקהילה היהודית בפאס וצמצום היקף העבודה בבית הדין ייחד הרב מונסונייגו את מיטב זמנו ומרצו להעתקת כתבי היד של אבותיו. וכאן המקום להביא עדות אישית: פעמיים או שלוש פעמים נזדמן לי לבקר את הרב במשרדו, וכשנכנסתי אצלו מצאתיו ליד מכונת הכתיבה. כששאלתי אותו במה הוא עוסק, השיב לי: ״כמעט אין תיקים בבית הדין; אני מנצל את הזמן שבו אני במשרד להעתיק חיבורים אחדים של אבותיי״. כידוע, דאג הרב ידידיה מונסונייגו [ג] לההדרת ספרים שלמים של רבני המשפחה ולא רק פיוטים יחידים(ראו לעיל הערה 27) והעמיד שם לאבותיו לדורות.

את הקובץ הציגה הגברת רות אדרי, מצאצאי הרב, במסגרת עבודה סמינריונית במכון הלאומי לשפות ולתרבויות המזרח באוניברסיטת פריז אין ספק שקובץ זה אינו כולל אלא מקצת מפיוטיו של ר׳ ידידיה. לא מצאתי בתוכו את השיר על סוליקה הצדקת ואת הפיוט שחיבר בעת כניסת שבט האודאיא לפאס בשנת תקצ״ב, שאליו רומז הרב יוסף בן־נאיים בחיבורו. ראו אבן צור, עת לכל חפץ, לד ע״ב – לה ע׳׳א.

התבנית דומה, ומספר ההברות – שבע הברות פונטיות – תואם להפליא לפיוטו של היעב״ץ. וכבר הוכיחו החוקרים שהיעב״ץ האציל משאר רוחו על המשוררים שבאו אחריו.

יוער כאן שעד השנים האחרונות נהגו לשיר בכמה בתי כנסת של פאם את הפיוט ״יהגה שבחך חכי״ ליעב״ץ כרשות ל׳׳מי כמוך״ של ריה״ל, ואין כל ספק שזאת הייתה תחנתו, על אף שבקהילות אחרות של מרוקו הוא שימש פתיחה לסדרת הבקשות שנאמרו בליל שבת זכור. הוכחה לכך מוצאים במהדורה המודפסת של קובץ פיוטי היעב״ץ ״עת לכל חפץ״, המבוססת על כתב יד אוטוגרף. לאחר המחרוזת האחרונה מופיע הפזמון ״כל עצמותי תאמרנה״ ולאחר מכן הביטוי ״מי כמוך ואין כמוך״, המבליט את הזיקה המילולית לפתיחה של פיוטו של הריה״ל. במילים אחרות, פיוטו של היעב״ץ משתלב בין הפסוק ״כל עצמותי תאמרנה״ שבתפילת נשמת והפיוט ״מי כמוך״ של הריה״ל. הדגשה זו מחזקת את השערתי בעניין מיקומו של הפיוט ״אני היום אברך״ לד׳ רפאל אהרן מונסונייגו. כאמור, פייטן זה הושפע מפיוטו של היעב״ץ, ואין כל ספק שכשהמהדיר ציין בכתובת ״שיר שיסד הרב […] לאומרו קודם מי כמוך״, כוונתו הייתה לציין שהפיוט משתלב בין ״כל עצמותי תאמרנה ה׳ מי כמוך״ לבין הפיוט השני ״מי כמוך״ לחנוכה, שחיבר עם בנו ר׳ ידידיה [ב].

הערת המחבר : מן הכתובת הסמוכה לשיר: ״קודם מי כמוך יאמר שיר זה״. לביא (בחינות, עמי 53) מדגישה כי ״קביעה זו מעניינת שכן מונסונייגו אינו ממקם את פיוטו זה בתפילת ׳נשמת כל חי׳ כמנהגים מסוימים בצפוךאפריקה, אלא קובע אותו לפני ימי כמוך׳ כנקבע בראשית דרכו של סוג זה״(ההדגשה שלי). לדעתי, אין כל יסוד לטענה זו, ואין בכלל ספק בעניין מיקומו של הפיוט. כשהמשורר כותב ״קודם מי כמוך יאמר זה״, כוונתו לפיוט ״מי כמוך״ של ריה״ל ולא לקטע ״מי כמוך״ שבברכת הגאולה, כפי שטוענת לביא. הוכחה לכך היא ההשוואה עם פזמון היעב״ץ שהובא לעיל ועם המנהג הנפוץ לחבר פיוטים כרשות ל״מי כמוך״ של ריה״ל. הכתובות שצורפו לפזמונים אלו מעידות אף הן על ייעודם של סוג זה של פיוטים.

מעניין לציין שמשוררים רבים חיברו פזמונים ששימשו מעין רשות לפיוט ״מי כמוך״ של הריה״ל. אם נתחשב אך ורק בקובצי הפזמונים שנדפסו במאה העשרים בפאס – ולא בכתבי היד – נראה שלפחות שלושה פזמונים נאמרו בקהילה זו, לפי מנהגי בית הכנסת: הפזמון ״יהגה שבחך חכי״ ליעב״ץ שימש כמובן בבית הכנסת של משפחת אבן־צור ובבתי כנסת אחרים שנגררו אחר מנהגיו: בבית הכנסת של התושבים אמרו באמצע שירת הים ביום פורים – ולא בשבת זכור – פזמון שתחילתו ״אומר לה׳ מחסי״ ואחריו את הפיוט ״מי כמוך״ של ריה״ל. על כך אפשר ללמוד מהציון המובא לאחר הפיוט בסידור ״אהבת הקדמונים״ של התושבים: ״ואומרים פזמון מי כמוך כמ״ש [כמו שכתוב] בסידורים, וגומרים התפילה על הסדר״. אותו פיוט נמצא כלול במנהגי בית הכנסת של הרב אליהו הצרפתי; בבית הכנסת של משפחת סירירו" ובבתי הכנסת שנגררו אחריו – כגון בית הכנסת של יוצאי דבדו נהגו לשיר את הפזמון ״אשיר שירה חדשה, בתוך קדושה״ שחיבר הרב עמנואל סירירו ועוד פזמון שסימנו ״יעקב״ [אבן־צור] – ״יחיד אין בלתך״. בסוף הפזמון נכתב באותיות קטנות ״ונמשך אחריו ניגון מי כמוך״.

ויש להדגיש שגם ר׳ יוסף משאש, בן המאה העשרים, הקדים לפיוטו ״מי כמוך״ לחנוכה שיר קצר מעין רשות – ״יום האיר החשכה״, ומדגיש בכתובת ״שיר לאמרו קודם מי כמוך״, וברי שמדובר ב״מי כמוך״ שהוא עצמו חיבר.

המנהג לחבר שיר פתיחה ל״מי כמוך״ מושפע כנראה מתפילת שבועות. כידוע, בקהילות צפון־אפריקה נוהגים לשיר לאחר תפילת מוסף את האזהרות לר׳ שלמה אבן גבירול, אך לפני שקוראים את האזהרות, פותחים ברשות ״אמון יום זה״ לר׳ דוד בן־אלעזר בקודה. לאחר תפילת מנחה קראו את האזהרות לר׳ יצחק בן ראובן אלברג׳לוני והקדימו להן את הרשות ״עלה עלה משה לראש הר סיני״ ואת הפזמון

• בית הכנסת של משפחת סירירו, ששימש גם ישיבה, נשרף במאורעות אפריל 1912 בחדירת הצרפתים לפאס(ראו תדגי, הספר, עמי 25). בשנות השלושים של המאה הקודמת בנה ר׳ מתתיה סירירו(1939-1860) בית כנסת באזור ״העיר החדשה״, ובו התפללו על פי המנהגים שהילכו בבית הכנסת של אבותיו. בית כנסת זה, שנקרא לאחר מכן על שם בנו ר׳ חיים דוד סירירו (1967-1883), נסגר בתחילת שנות התשעים של המאה הקודמת.
• על ייסודו של בית הכנסת של יוצאי דברו, ״צלא דדבדבא״, ראו תדגי, הספר, עמי 112-111.
• ככל הנראה מדובר בר׳ עמנואל סירירו השני(1705-??ד1) שהתפרסם כמשורר גדול. הוא השאיר קובץ של מאתיים פיוטים – ״שפת אמת״ – שהיה תחת ידו של הרב יוסף בן־נאיים. ראו בן־נאיים, מלכי רבנן, קג ע״א.
• שני הפיוטים מופיעים בקונטרס ״זכרתי ימים מקדם״.

הערה זו מופיעה כבר בספרו של אבן צור (עת לכל חפץ, לה ע״ב). ויש לציין שר׳ יוסף בך נאיים מזכיר בספרו פיוט נוסף שנאמר בשבת זכור לפני ״מי כמוך״ בבתי כנסת בפאס, פרי עטו של הרב רפאל דוד בן־עטר (המאה השמונה־עשרה). משורר זה חיבר גם הוא פיוט ״מי כמוך״ לשבת חנוכה לפי סדר האלף־בית החוזר פעמיים בתבנית פיוטו של ריה״ל, וכל מחרוזת בו מסתיימת במילה לו. הצלחתי לאתר פיוט זה לפני זמן לא רב, ואני מקווה לפרסמו בע״ה בקרוב.

משאש, נר מצוה, כב ע״א.

״יום זה הוריד לבן שריר״. בכתובת של השיר שחיבר הרב יוסף משאש כרשות ל״מי כמוך״ שלו הוא מדגיש: ״שיר לאמרו קודם מי כמוך, נועם יום זה הוריד לבן שריד״ – הדגשה זו מבליטה את ההקבלה בין קריאת האזהרות והרשויות לבין קריאת פיוטי ״מי כמוך״ עם פזמוני פתיחה.

נחזור עתה לפיוטו של ר׳ רפאל אהרן מונסונייגו – ״אני היום אברך״. השיר פותח בהודיה על הנם שנעשה לבני ישראל: ״נס ופלא עשית / לעמך עם זו קנית״ (טורים 6-5). לאחר מכן מזכיר המשורר את מזימותיהם של היוונים: ״יונים בני עולה / רצו לעשות כלה״(טורים 10-9), ואת הנקמה של ה׳: ״ראה ה׳ את רעתם / שלם להם מדתם״(טורים 14-13). בחתימה מתפלל הפייטן לגאולה: ״אויבי מהר תאבד / ואותי תזבוד זבוד״(טורים 22-21), ״חיש תזכני לראות בטובת בחירך״ (טורים 28-27). יש לציין שכל הטורים בפיוט זה מורכבים משיבוצי מקראות אמתיים, העושים את השתלשלות הדברים חיה ומעניינת.

הערות המחבר : בית הכנסת של משפחת סירירו, ששימש גם ישיבה, נשרף במאורעות אפריל 1912 בחדירת הצרפתים לפאס(ראו תדגי, הספר, עמי 25). בשנות השלושים של המאה הקודמת בנה ר׳ מתתיה סירירו(1939-1860) בית כנסת באזור ״העיר החדשה״, ובו התפללו על פי המנהגים שהילכו בבית הכנסת של אבותיו. בית כנסת זה, שנקרא לאחר מכן על שם בנו ר׳ חיים דוד סירירו (1967-1883), נסגר בתחילת שנות התשעים של המאה הקודמת.

על ייסודו של בית הכנסת של יוצאי דברו, ״צלא דדבדבא״, ראו תדגי, הספר, עמי 112-111.

ככל הנראה מדובר בר׳ עמנואל סירירו השני(1705-??17) שהתפרסם כמשורר גדול. הוא השאיר קובץ של מאתיים פיוטים – ״שפת אמת״ – שהיה תחת ידו של הרב יוסף בן־נאיים. ראו בן־נאיים, מלכי רבנן, קג ע״א.

שני הפיוטים מופיעים בקונטרס ״זכרתי ימים מקדם״.

הערה זו מופיעה כבר בספרו של אבן צור (עת לכל חפץ, לה ע״ב). ויש לציין שר׳ יוסף בך נאיים מזכיר בספרו פיוט נוסף שנאמר בשבת זכור לפני ״מי כמוך״ בבתי כנסת בפאס, פרי עטו של הרב רפאל דוד בן־עטר (המאה השמונה־עשרה). משורר זה חיבר גם הוא פיוט ״מי כמוך״ לשבת חנוכה לפי סדר האלף־בית החוזר פעמיים בתבנית פיוטו של ריה״ל, וכל מחרוזת בו מסתיימת במילה לו. הצלחתי לאתר פיוט זה לפני זמן לא רב, ואני מקווה לפרסמו בע״ה בקרוב.

משאש, נר מצוה, כב ע״א.

2. הפיוט ״מי כמוך ואין כמוכה״ לר׳ ידידיה מונסונייגו

הפיוט ״מי כמוך״ נכתב לשבת חנוכה בידי ר׳ ידידיה מונסונייגו [ב]. במרכזו תיאור סיפור החשמונאים ונם פך השמן. הפיוט מורכב מעשרים ושמונה מחרוזות הפותחות בנוסח הקבוע ״מי כמוך ואין כמוך / מי דומה לך ואין דומה לך״, והמחרוזת הראשונה פותחת ב״אלהים גדול כח ועצמה״.

מעיון בכתובת המובאת בראש הפיוט אפשר ללמוד לא רק על ייעודו של השיר אלא גם על נסיבות חיבורו ואת ההצדקה למספר המחרוזות:

סיפור הנם לחנוכה יסדתיהו אני ובני ידידי הי״ו [ה׳ יחייהו ויזכהו] כי״ר [כן יהי רצון] שתעמוד לנו זכות מתתיה ובניו ויקויים בנו מ״ש [מקרא שכתוב] לא ימושו מפיך ומפי זרעך וכו' [ישעיה נט 21]. ויש בו כ״ח בתים, לקיים מה שה״כ [שאמר הכתוב] כח מעשיו הגיד לעמו [תהלים קיא 16. ובראשי הבתים רמוז שמותינו אנחנו שנינו. וזה סי׳ [סימן] אני אני ידידיה בן רפאל אהרן חזק חזק.

מתוך הדברים שבכתובת אנו למדים שהפיוט נכתב בידי שני משוררים – ר׳ רפאל אהרן ור׳ ידידיה מונסונייגו. ברם הואיל והפיוט נושא את חתימת ר׳ ידידיה מונסונייגו, ייחסנוהו לבן ולא לאב. יש לשער שהשיר חובר בשלב שבו היה ר׳ ידידיה עדיין צעיר ומתלמד לחבר פיוטים, ולכן מודגש בכתובת שהשיר נכתב בידי האב והבן. הדגשה זו מלמדת על דרך החינוך בזמנו של המשורר, על אווירה אוהדת לפיוט ועל תרבות שירה בקהילה. ואולי לא מיותר לציין שאמנות המליצה וכתיבת השירים תפסה מקום חשוב בחינוך היהודי במרוקו. כידוע, במשפחות הרבנים המיוחסות עברה משרת הרבנות בירושה מדור לדור, והרבנים העניקו בעצמם לבניהם את עיקרי החינוך וההוראה. ולא בכדי מצטט הרא״ם את דברי הפסוק ״יה״ר [יהי רצון] […] שיקויים בנו מ״ש [מקרא שכתוב] לא ימושו מפיך ומפי זרעך וכו'״.

המשורר כפל את תיבת אני בראש הפיוט ואת מילת הברכה חזק בסופו כדי לתאר בהרחבה את סיפור החשמונאים. וגם לזה הוא מוצא רמז וסמך בכתובים: ״ויש בו כ״ח בתים, לקיים מה שה״כ [שאמר הכתוב] כח מעשיו הגיד לעמו [תהלים קי 6]״, במילים אחרות – חובתו של כל אחד ואחד לפרסם את מעשי ה׳.

הערות המחבר :  כבר בימי הביניים תפסו המליצה והשירה מקום נכבד בחינוך היהודי במגרב. בספרו ״אדב אלמעלם ואלמתעלם״(=חינוך ומוסר למורה ולתלמיד) עורך רבי יוסף אבן עקנין – בן דורו של הרמב״ם שברח מספרד ונפגש עמו בפאס – הרצאה על שיטת החינוך הרצויה ומונה את המקצועות מן הקל אל הקשה, לפי מידת תפיסתם של התלמידים. בין המקצועות תופס השער (=שירה) מקום נכבד אחרי לימוד התנ״ך, הדקדוק והמשנה. ראו הירשברג, תולדות, א, עמי 269-267; חזן, השירה, עמי 25. בקהילות מרוקו מסורת המליצה והשירה טופחה במשך הדורות ועד ימינו אלה. בחיבוריהם של תלמידי החכמים משתקפת בקיאות ושליטה יוצאים מן הכלל גם בסגנון המשובש והמשורשר וגם בתורת השיר באופן כללי. משיחה עם הרב ציון אבן דנאן(אב בית הרין האחרון ברבאט, 1999-1919) למדתי שהתלמידים שהגיעו לרמה הגבוהה בלימודי ״ארבעא אלכבירה״ בבית הספר ״אם הבנים״ בפאס היו מייחדים זמן מעתותיהם לעיון באיגרות ובמכתבים שונים ולהעתקתם כדי להתרגל לסגנון וללמוד לרקום שיבוצים ולכתוב כתיבה מחורזת. לפי עדותו של הרב אבן דנאן, פעם בשבוע, בדרך כלל ביום שישי, כל תלמיד נהג להגיש איגרת מנוסחת בסגנון מדויק, מחורז ומשובץ ממקורות לשוניים מגוונים. על תכניות החינוך בתלמודי התורה ובישיבות של מרוקו ראו זעפרני, החינוך, עמי 101-31. על הכשרת תלמידי חכמים ראו זעפרני, השירה, עמי 104-95, 116-110.

61 על הורשת התפקידים הרבניים והקהילתיים בחברה היהודית במרוקו ראו זעפרני, אלפיים שנות חיים, עמי 133-132; בר־אשר, בתי כנסת; דשן, אנשי המלאח, פרק ז.

• על חשיבותה של המליצה בהכשרתם של תלמידי חכמים ראו זעפרני, השירה, עמי 270-267. לא סתם העיר זעפרני(יהודי מרוקו, עמי 276): ״כל תלמיד חכם עשוי היה להיות לעתים גם משורר״.

ראוי להעיר שבן אחר של הרא״ם, ר׳ אליעזר מונסונייגו, הצטיין גם הוא כמשורר מחונן ופורה. פיוטיו מפוזרים בכמה כתבי יד. בן־נאיים לא הקדיש לו ערך בספרו ״מלכי רבנן״. ראו עליו אצל תדגי(משפחת מונסונייגו). במבוא למהדורת הספר ״לשון לימודים״ לר׳ רפאל בירדוגו משה בר־אשר מתאר את כתבי היד ששימשו תשתית למהדורת הספר, ובתיאורו את כתב היד פ(כ״י 4265 8° Heb, בית הספרים הלאומי בירושלים) הוא מציין שבחיבור גם ״לקט ארוך של פיוטים וקינות״, ומדגיש בהערה (עמי 152 הערה 9): ״אולי לא מיותר להעיר שרוב הפיוטים והקינות נכתבו בידי פייטן ששמו אליעזר; האקרוסטיכון של שמו מופיע ברובם ככולם״. אנו רשאים להניח שמדובר בר׳ אליעזר מונסונייגו. הוכחה לכך ברברים שכתב פייטן זה(בדף 191 ע״א של כ״י פ): ״הה ליום המר והנאנח על הלקח ארון הקדש זה סיני כמוהד״ר ידידיה אחי וראשי ז״ל, ביום שני בש׳ ה׳ לכסלו ש׳ תרכ״ח לפ״ק״. אף על פי ששם המשפחה של האח אינו מהכר, אין ספק שמדובר בר׳ ידידיה מונסונייגו – פייטננו, שהרי תאריך הפטירה המופיע בכותרת זו תואם לזה החרוט על המצבה. אני מודה לפרופסור משה בר־אשר על שהעיר את תשומת לבי לכתב יד זה.

הפיוט מיוסד על מדרשי חנוכה ועל מגילת אנטיוכום. ברם שלא כמו כמה משוררים שהסתפקו להזכיר בפיוטיהם לחנוכה את גזרות היוונים (האיסור לקיים מצוות שבת, ראש חודש ומילה), את גילוי פך השמן, את קביעת החג לדורות ואת הרצאת ההלכות הקשורות בו, הלך ר׳ ידידיה מונסונייגו בעקבות הריה״ל שערך בשירו לשבת זכור מין פרפרזה של מגילת אסתר, והציג אף הוא בשירו מעין עיבוד של מדרשי החג הזה. ואכן אין כל ספק ששני המקורות הספרותיים הללו היו לנגד עיניו. יש לשאול אפוא אם נהגו בזמנו של המשורר לקרוא את מגילת אנטיוכוס בציבור בשבת חנוכה לאחר ההפטרה, כמוזכר בראשונים, וכפי שנהגו בכמה קהילות ישראל, במיוחד בספרד ובתימן.

נוסח המגילה נדפס בסידורים רבים, בהם הסידור של הרב יהודה שמואל אשכנזי – ״בית עובד״, שהילך גם במרוקו. אמנם פרט לקהילת גרדאיה (בדרום־אלג׳יריה על גבול הסהרה) שהמשיכה לא רק לקרוא את מגילת אנטיוכוס בשבת חנוכה אלא גם לתרגם אותה לערבית יהודית, לא ידוע לנו על שום קהילה אחרת מצפון אפריקה שהחזיקה במנהג זה בדורות האחרונים.

הערת המחבר: יש להניח שהתקיים בכמה קהילות של צפון־אפריקה המנהג לקרוא את מגילת אנטיוכוס בציבור בשבת חנוכה, אך עם הזמן הוא בטל. ומעניינת עדותו של הרב יוסף משאש בעניין: בספרו נר מצוה (א ע״ב) הרב מתפלא שהמתפללים אוחזים בידיהם את הסידור ״בית עובד״, מבלי שהם מודעים שמגילת אנטיוכום כלולה בתוכו. לפיכך נהג לחזור על סיפור החשמונאים בכל שנה בדרשותיו. והנה דבריו בלשונו המליצית: ״ואך נחת החשמונאים, המה חלכאים, לא מגילה ולא מסכתא […] זולת מגלה אחת קטנה […] מגילת אנטיוכוס נקראת, ויש לה קוראים, מגילת החשמונאים, וגם היא לכל אינה ידועה […] כי היא לא נדפסה […] רק כבוד הנגלה, בספר בית עובר לתפלה, נמצא רק ביד אנשי סגולה 1…] וגם בהם מצאתי בני אדם, אשר זה הספר לא זז מידם, בו הוגים התפלות, בימים ובלילות, ונעלם מעיני קדשם, כי זאת המגילה חונה שם […] כי לא דפדפו את כלו, לדעת את אשר באהלו, ובכן רבים מהמון העם, שואלים בכל פעם, להגיד לכם תוכן המעשה, אשר מהם מכוסה״.

מבחינה ספרותית קבע הפייטן מסגרת לשיר: לאחר פתיחה במחרוזת הראשונה, שבה הוא משבח את הבורא על חוזקו וגבורתו – ״אלהים צבאות גדול כח ועצמה״  (טור 3), הפייטן משתמש בגוף ראשון, מביע התפעלות על קטנותו: ״איך יקדמך צורי ובמה / חדל אישים חסר שפמה / עפר מן האדמה״(טורים 6-4), ומתנצל כביכול על שהעז לאחוז בקסתו ולספר חסדי ה׳ כשאיננו ראוי לכך בגין חטאיו: ״איך איש בחטא מלא על כל גדותיו / יספר חסדי אל ונפלאותיו״(טורים 9-8). התשובה לכך באה במחרוזת השלישית: ״יראי שמך השיבוני דבר / מה לתבן עם הבר / קום קרא לאלהיך בלב נשבר״(טורים 14-11), דהיינו היזמה אינה אישית אלא דרישה של הקהל. לאחר מכן, במחרוזת הרביעית, המשורר מסכים לספר בשבח המקום: ״אז אמרתי הנה באתי״(טור 15). במחרוזת החמישית המשורר מביע תודה לה׳ על הישועה: ״נפלאות עשית סתרי ומגיני / [.״] בקום עלי גוי יוני״(טורים 21-19), והדברים מודגשים במחרוזת השישית: ״אדון עוזנו / […] לא נתן למוט רגלינו / ויפרקנו מצרינו״(טורים 26-23), כלומר הניצחון של החשמונאים לא היה אפשרי בלי עזרתו של הקב״ה ונסיו. רק לאחר נטילת הרשות מובא תוכן הפיוט, והמשורר מפתח את סיפור החנוכה ב־21 מחרוזות.

במחרוזת השביעית מתחיל סיפור מלחמת החשמונאים. המשורר מזכיר את גזרות היוונים: ביטול מצוות השבת, ראש חודש וברית מילה; משכב ההגמון עם הנשים והכפייה שהוטלה על יוחנן הכוהן הגדול להקריב חזיר. הוא מעלה על נס את קידוש ה׳ של בני ישראל, שהעדיפו לסכן את חייהם ולהמשיך בקיום המצוות, ומשבח את קידוש ה׳ של האישה מבני הלוויים שלא צייתה ליוונים ומלה את בנה בתופים ובמחולות לפני שעלתה על חומת ירושלים והשליכה עצמה עם בנה מן החומה. לאחר מכן מתוארת מלחמת החשמונאים נגד חיילי ברגיס, ומובא מעשה יהודית. המשורר מזכיר את סיפור נס פך השמן ואת קביעת חג החנוכה לדורות, ומרצה את ההלכות ואת הדינים התלויים בו. לקראת סיום הפיוט, במחרוזת העשרים ושתיים, הוא נושא תפילה לה׳, תובע את הענשת אויבי ישראל ומשלב את החובה לזכור את הנס. כמו רוב השירים שחוברו בצפון־אפריקה לאחר גירוש ספרד גם פיוט זה נחתם בכיסופים לגאולה ולקיבוץ הגלויות: ״קבץ נא שארית עדתך הנהלאה / והוסיף עוד ידך הנפלאה״(טורים 112-111).

הערת המחבר: נראה לי שהתירוץ של דרישת הקהל שמזכיר המשורר אינו רק ממד סגנוני. הרי לפי עדותו של ר׳ יוסף בךנאיים(לעיל פרק א 2), היו הרבנים רגילים לפנות לפייטננו בנסיבות מסוימות ולבקש ממנו לחבר שירים לקראת אירועים מסוימים. הרב ידידיה מונסונייגו היה אפוא מפורסם בקהילתו בהיותו תלמיד חכם בעל מליצה יפה.

ג. ענייני לשון וסגנון

1. 1. מקורות הפיוט

כמקובל בפייטנות הקלסית ובשירת ספרד, הפיוט שלפנינו משובץ בצירופים רבים מן המקרא או מרמז אליהם. העיון במקורותיהם של השיבוצים מעלה שהמשורר פנה לכל ספרי התנ״ך – עשרה ספרי נביאים ושמונה ספרי כתובים. רוב השיבוצים מתהלים ומישעיה – הספרים המביעים מצוקה אבל גם את כוחה של האמונה ואת התקווה לישועה. ספר תהלים היה שגור בפיהם של המתפללים, וחלקים מספר ישעיה היו ידועים להם דרך הפטרות ספר זה.

במבט ראשון יש תחושה שהשיר אינו אלא פסיפס של מובאות מקראיות, אבל כשמתבוננים בדרך שנקט המשורר, אנו מבינים שהרב מונסונייגו שזר את הפסוקים בטוב טעם ובחן מיוחד: בעקבות השירה הספרדית והפייטנים שקדמו לו בקהילתו השתמש הי״ם בשיבוצים במידה, צירף באמנות פסוקים הרחוקים זה מזה וקישט אותם ב״משנה הוראה״. כל אחת מהמחרוזות טעונה לימוד וניתוח מיוחד, אך מפאת קוצר היריעה נסתפק בכמה דוגמות בלבד. בפתיחת השיר למשל הוא מסביר שחיברו בשל האחריות: ״יראי שמך ישיבוני דבר״(טור 11), כלומר ׳אינך רשאי לשמור על ענוותנותך, חובתך לשבח את האל׳; וכך ״קום קרא לאלהיך בלב נשבר / ממצא חפצך ודבר דבר״(טורים 16-15). המשפט המובא בטור הראשון לקוח מספר יונה (א 6). במקור מתוארת בו זעקת רב החובל אל יונה שנשאר דומם, אבל כאן הי״ם מסב אותו אל האנשים המעודדים אותו לכתוב שירה ולספר את גדולות ה׳ וחסדיו. בבחירה הזאת הוא רומז למאזינים על פיוט ר׳ יהודה הלוי, ״ישן אל תרדם״, שפותח את סדר הסליחות של חודש אלול אצל הספרדים. אצל ריה״ל המשפט ״מה לך נרדם, קום קרא לאלוהיך״ הוא הפזמון ועיקר המסר. לא בכדי בחר הי״ם לשלב כאן ״בלב נשבר״(תהלים נא 19), קטע שלכתחילה אין לו קשר עם הפסוק מיונה. המסר ברור, הוא הסכים לפייט לכבוד חג החנוכה ועושה זאת בכניעה. המשורר בוודאי סומך על הקורא שיגלה את המשכו של הפסוק המוסווה, ״לב נשבר ונדכה, אלהים לא תבזה״, כלומר שהוא מקווה שדבריו יתקבלו ברצון לפני הקהל.

בטור השני, המשובץ ״ממצא חפצך ודבר דבר״(טור 13), מעלה המשורר את דברי הכתוב בישעיה(נח 13), ולכאורה מובאה זו מפתיעה בהקשר של פיוטנו. כידוע, במקור המקראי מזהיר הנביא את ישראל על שמירת השבת כהלכתה ועל האיסור להוציא מן הפה דברים שאינם שייכים ליום קדוש זה. אמנם בפיוטנו מתארת פסוקית זו תוכן אחר לחלוטץין ומשמעה ׳אי אתה יכול לשבת ולא לשבח את האלהים על הנסים ועל הנפלאות שעשה עם אבותינו׳. הוא משנה באופן משמעותי את לשון הכתוב ומצליח להסביר בפסוקית השנייה את העניינים שהובאו בטור שקדם לה.

לעתים המטבעות המקראיים מוסווים ואינם מצוטטים כהווייתם בתנ״ך. למשל, כשניקנור הסכים שיוחנן כוהן גדול יישאר אתו לבד, לאחר שיוחנן קיבל כביכול על עצמו להקריב את החזיר, כותב המשורר: ״שכל ה׳ עצתו״(טור 50). לפנינו צירוף שאינו מופיע במקרא, אולם לאחר התבוננות מבין הקורא שמדובר בעיבוד של ציטוט המקושר לדברי המלך דוד: ״סכל־נא את עצת אחיתופל״(שמואל ב טו 31). בסיום הפיוט מתפלל המשורר לה׳ ש״ישמיד […] כל עובדי פסילים / הנִחמים באלים״ (טורים 106-105). אין ספק שצלעות אלו נוסחו בהשראת פסוק מתהלים השגור בפי השומעים והקוראים: ״יבשו כל עבדי פסל, המתהללים באלילים״(תהלים צז 7).

דוגמות אלו באו ללמד על בקיאותם של המשוררים בהכלאת המקורות שבמקרא ועל גיוון המשמעויות שמקבלים ביטויים אלה בפיוט.

אף על פי שעיקר הכתיבה בשיר שלפנינו מבוססת על המקרא, יש בה גם מקורות ויסודות מלשון חז״ל. אמנם המובאות מן המשנה נדירות; דרך משל, המטפורה שבה השתמש המשורר לשבח את זריזותם ואת חפזונם של ישראל לקיים את מצוות חג החנוכה – ״זרע קדש כצבי ירוצון / לקיים מצות האל יעליצון״(טורים 96-95) – מקורה בדברי התנא יהודה בן תימא במשנה (אבות ה, כ): ״הוי עז כנמר ורץ כצבי לעשות רצון אביך שבשמים״. אמרה זו מהדהדת באוזני השומע המכיר אותה דרך התפילה.

גם לקטעי תלמוד יש רמיזה. במחרוזת התשע־עשרה מספר המשורר על הסכמת יהודית להיבעל כביכול לניקנור לאחר הגזרה שנגזרה על בתולות ישראל – ״ולהבעל להגמון את עצמה קדשה״(טור 78). הלשון מושאלת מן הגמרא (כתובות ג ע״ב): ״בתולה הנשאת […] תבעל להגמון תחילה״. במחרוזת האחרונה של השיר מזכיר הפייטן את חשיבותה של מצוות ההודיה על הנסים: ״ונברך לשמך ברכת הודאה״ (טור 113). הטור הזה רומז למובא בברכות (נד ע״ב): ״אמר רב יהודה אמר רב, ארבעה צריכין להודות״.

אנו מוצאים גם טבעי דרוש ארוגים בפיוט זה ולפעמים לשונות מפורשים. להלן כמה ביטויים המפנים במישרין לנוסח מדרשי חנוכה, שהפיוט מיוסד עליהם: ״בשנת רי״ג לבנין בית שני״(טור 20) מושאל מ״מדרש מעשה חנוכה״(עמ׳ מט); ״חתן דמים למולות״(טור 62) – מקור פסוקית זו במקרא (שמות ד 26), אך מצאנוה גם במדרש מעשה חנוכה: ״והיא עלתה על חומת ירושלים ובנה חתן דמים מהול בידה״ (עמ^׳ נב); אין ספק שהצירוף ״מוכים ונגועים״(טור 68) מפנה בשינוי קל לתיאור חיל בגריס: ״ועמו אנשים פליטי חרב מוכים ונגועים״(עמ^׳ נב); וברי שבטור ״שרתה בה ברכה ושמנה לא נפחת״(טור 85) מהדהד הלשון של המדרש: ״ואלהי השמים […] הניח ברכה בשמן״(עמ׳ נה).

נוסף על אלה משובצים בפיוטנו גם פסוקים מלשון התפילה, כגון במחרוזת השישית השאולה כמעט כולה מן הסידור: ״יושב הכרובים אדון עוזנו / מגן ישענו משגב בעדנו / לא נתן למוט רגלינו / ויפרקנו מצרינו״(טורים 26-23). אף שחלק מהביטויים הללו מקורם במקרא, הרי הם מהדהדים באוזניו של השומע דרך קטעי התפילה. והנה כי כן הכינוי ״יושב הכרובים״ פותח את אחת הסליחות האנונימיות של הימים הנוראים – ״ה׳ אלוהי הצבאות יושב הכרובים, בטית לעמך שובו בנים שובבים״ – המעוצבת באקרוסטיכון אלף־בית. ההמשך, ״אדון עוזנו […] משגב בעדנו״, נלקח מברכת היוצר, ואילו שני הטורים האחרונים, ״לא נתן למוט רגלינו / ויפרקנו מצרינו״, משובצים בברכה שלאחר קריאת שמע של תפילת ערבית. ועוד, מובא הכינוי לקב״ה – ״עוזר דלים״(טור 103), שגם הוא נשתקע בברכת הגאולה של שחרית. ואין ספק שסיומת המחרוזת העשרים ושתיים – ״לזכרון הנס עמד ותקן / הנרות הללו אנו מדליקיך(טורים 90-89) – נכתבה בהשראת קטע התפילה הנאמר לאחר הדלקת הנרות, והדברים מחוורים.

העיון בפיוט מלמדנו כי המשורר הושפע גם מיצירותיהם של פייטנים שקדמו לו. הזיקה אל מסורת הפיוט של ספרד ושל מרוקו ברורה. צירופים אחדים מזכירים את הפיוט ״מי כמוך״ לשבת זכור של ריה״ל, למשל ״יעצו עצות הגדילו רעתם״ (טור 27), שריה״ל ניסח ״יעצוהו עצות רעות״; הכינוי ״נטע נעמך(טור 55) המוסב ליוחנן נמצא גם בפיוטו של ריה״ל, שם הוא חוזר לאסתר. ובולט עוד הדמיון בין החתימות: חתימת פיוטנו – ״והוסיף עוד ידך הנפלאה […] אשירה לה׳ כי גאה גאה״ (טורים 113-112), ושל ריה״ל – ״הראנו ידו הנפלאה על שפת הים הנוראה / אשירה לה׳ כי גאה גאה״.

כמו כן עולה זיקה של פיוטנו לשיר ״שפל רוח״ מאת שלמה אבן גבירול. הי״ם פותח את שירו בהביעו את קטנותו: ״איך יקדמך צורי ובמה / חדל אישים חסר־שפמה״(טורים 5-4); ואין ספק שבאוזני הי״ם הדהדו דבריו של אבן גבירול: ״לפניך אני נחשב בעיניי / כתולעת קטנה באדמה / […] / הכמוני יהללך ובמה?״.

בפירוש לשיר המובא להלן ציינתי שהביטוי ״זכור ושמור״(טור 94) לקוח מן התלמוד ומן המדרשים, אך אין לשכוח שמבע זה זכה לתפוצה רחבה הודות לפיוטו של ר׳ שלמה הלוי אלקבץ ״לכה דודי לקראת כלה״, שחדר לכל הסידורים.

יוסף תדגי-פיוט"מי כמוך" לחנוכה לר' ידידיה מונסונייגו-עיונים בתרבותם של יהודי צפון אפריקה-ירושלים תשע"ה-עמ'221-219

גם רמיזות לפיוטיהם של ר׳ יעקב אבן־צור ושל ר׳ דוד חסין יש בפיוטנו, וייתכן שיצירותיהם – או מקצת פיוטיהם – היו מוכרים לר׳ רפאל אהרן מונסונייגו ולבנו, כאמור. כלום המילים הראשונות של פיוט הפתיחה – ״אני היום אברך / לאל חי אין לו ערך / אליו תכרע כל ברך״(טור 3-1) – מזכירות את אחד מפיוטיו של היעב״ץ המוקדש לברכת המזון – ״אני אברך ולי נאה לברך / לאל אשר לפניו תכרע כל ברך״(עת לכל חפץ, לב ע״ב)? הביטוי ״ועל דלתי רחמיך דבקתי״(טור 16) מזכיר אף הוא את הבקשה של היעב״ץ ״יוצרי שעה עבד דופק דלתיך״ (עת לכל חפץ, א ע״א), אם כי המטפורה של ״דפיקת דלת״ כפנייה לה׳ נפוצה בשירה העברית.

לתיאור נס פך השמן נאחז המשורר בטבע – ״שרתה בה ברכה ושמנה לא נפחת״ (טור 85), ויש לשאול אם הלשון לקוטה מן הפיוט המפורסם של ר׳ דוד חסין ״אערוך מהלל ניבי״, המוקדש לאליהו הנביא והמושר במוצאי שבת או בברית מילה – ״השמן גם היא שרתה, ברכה בו והיתה״(חזן ואלבז, תהלה לדוד, עמ^׳ 582).

2. 2. הלשון

השיר ״מי כמוך״ לחנוכה מצטיין בלשונו השוטפת. אולם על אף פשטותה זו לשון בעלת תהודה המיוסדת בעיקר על המקרא. מילים או ביטויים מלשון חכמים נדירים הם. ומעניין להדגיש שאף על פי שהסיפור מושתת על מגילת אנטיוכוס ומדרשי חנוכה, הצליח הי״ם לעבד את מקורותיו ולערוך את הפיוט בלשון המקרא. כך למשל הפייטן רומז לדברי מדרש חנוכה המבליטים את עזרת המלאכים למתתיהו ובניו במלחמתם נגד חיילי בגרים: ״לבשו מעיל קנאה צבאות מעלה / ובאלף ושמונים ריבוא עשו כלה / נצו גם נסו ירדו בבהלה / חיים שאולה״(טורים 74-71).

למילה אחת הפייטן אף עיצב צורה פייטנית: ״חדל אשים חֲסַר־שְׂפָמָה״(טור 5); המילה שָׂפָם, המופיעה בתנ״ך בלשון זכר, הועברה לצורת נקבה, כנראה לצורך החרוז. בצד הלשון המקראית מצאנו צורה דקדוקית השייכת ללשון הז״ל: ״המציקין והמעיקין(טור 88). אין ספק שהמשורר בחר בצורן זה ולא בסיומת העברית ־ים כחלופה המזומנת לסייע בהעמדת החרוז עם הסיומת של המחרוזת ״הנרות הללו אנו מדליקין, שהוא מטבע ברכה קבוע.

הערת המחבר : מעניין לציין שגם הרב יוסף משאש השתמש באותו צירוף. במתחו ביקורת על הרבנים שמעזים לדרוש בציבור מבלי להכין את דרשותיהם, כותב הרב משאש בסגנונו המפורסם: ״ועוד אחרת, שחרחורת, כי ענף הדרש, ענין למסך פרש, על שמי כמה רבנים וחכמים, אשר בתורה וביראה שלמים, והם חסרי־שפמה, לדרוש מעל הבימה […]״ (נר מצוה, עז ע״ב; ההדגשה שלי). יש לברר אפוא אם לפנינו ביטוי שהיה נפוץ אצל חכמי מרוקו. וראו גם להלן עמ׳ 233, הערה 5.

בהיות הפיוט מורכב ממחרוזות בלתי־שקולות, כנראה לא נזקק המשורר לגבש צורות פייטניות נוספות. אמנם יש להדגיש שהפיוט משובץ בשפע רב של כינויים. קישוט סגנוני זה נפוץ בשירת הקודש ומייחד אותה מכל קישוט אחר, ודרכו הבליט משוררנו את בקיאותו במקורות הספרותיים ואת גיוון הלשון.

3. 3. השימוש בכינויים

צורה של רטוריקה זו, ה״טרופוס״, שימשה בשירה העברית כבר בתקופה הקדם־ פייטנית, ובספרות התלמוד היא מופיעה כמהות סגנונית מפותחת. אמנם השימוש בכינויים הגיע לשיאו בתקופת הפייטנים הקלסית. עזרא פליישר כתב כי ״הפייטן משתמש בכינוי כל אימת שהוא נדרש לציין מושג ידוע ומפורסם, שאין הוא רוצה לציינו בשמו המפורש והרגיל מפני שהוא מפורש ורגיל יתר על המידה״. הנה כי כן תיאור סיפור החנוכה היווה הזדמנות טובה לר׳ ידידיה מונסונייגו להתמודד עם תופעה אסתטית זו, היות שמספר הדמויות בסיפור מלחמת החשמונאים רב במיוחד.

כדרך רוב הכינויים שבשירת ספרד הכינויים שבפיוטנו שקופים לכל מי שרגיל ללשון המקרא. והרי דוגמות אחדות: עם ישראל מכונה עמו וצאן מרעיתו, זרע קודש, עדרי צאנו, שארית עדתך הנהלאה; הכינויים ליוונים רבים: גוי נבל, החטאים האלה, עדת מרעים, בני נבל, מציקין ומעיקין, רשעים אכזרים, אויבי ה׳ עובדי פסילים; מתתיהו ובניו מכונים יראי ה׳ וחושבי שמו; ואילו יוחנן – נטע נעמן, פרח שושן, ענף עץ עבות, עופר כאילים. לגיבורה יהודית בחר הפייטן בכינוי רבת המעלות או אגן הסהר. אנטיוכום ומשנהו ניקנור מכונים אויב, צורר, פתי; ואילו אליפורני המלך, שלפי מדרש חנוכה החליט לגזור שכל בתולה תיבעל אליו – הגמון, בעקבות התלמוד והמדרש. לכינוי הבורא מסתייע הפייטן במגוון רב של כינויים: סתרי ומגיני, יושב הכרובים, אדון עוזנו, מגן ישענו, משגב בעדנו, עוזר דלים. תכונות אלה מרחישות בלב הקורא הרגשה של חמימות וליבוב. המשורר המסביר בפתיחת השיר את המניע העיקרי לחיבור הפיוט מכנה גם את עצמו בכינויים: חדל אישים, חסר־שפמה, עפר מן האדמה – תארים המזכירים את הלשון הציורית של התוכחות והמבליטים את קטנותו ואפסותו של בן האדם עלי אדמות.

מקורם של מרבית הכינויים האלה בדימויים, מטפורות או מטונימיות מקראיים, וכפי שהסביר פליישר, הם ״משמשים גם כמיני ׳רמיזות׳ מקראיות. סתימותם המתפענחת על ידי המקשיב הזוכר את המאורעות המקראיים מוסיפה עליהם גוי מיוחד״.

4. 4. צורה וחריזה

הפיוט בנוי מעשרים ושמונה מחרוזות מרובעות בלתי־שקולות. שתי צורות מבדילות בינו לבין פיוטי ״מי כמוך״ שקדמו לו. פיוט ״מי כמוך״ קלסי הוא פיוט סטרופי מרובע, מעין אזור: שלושת הטורים הראשונים של כל מחרוזת חורזים ביניהם, וטורה האחרון הוא סיומת מקראית שסופה, בדרך כלל, אותה מילה. אמנם הפיוט שלפנינו בנוי באותה תבנית, אך בולטים בו שינויי חריזה. ארבעת הטורים חורזים ביניהם, והחריזה מתחלפת מסטרופה לסטרופה. לפנינו אפוא שיר סטרופי מרובע שחריזתו היא אאאא, בבבב במקום אאאב, גגגב.

בדומה למתכונת של ריה״ל ולמבנה פיוט ״מי כמוך׳ הספרדי הציב הרב מונסונייגו סיומת מקראית בסופי המחרוזות. אמנם לאחר עיון יש להעיר שחמש מהן מוסוות או מורכבות משילוב של לשונות מקרא, וידוע ששיטה זו אופיינית לכל הפייטנים שקדמו לרב מונסונייגו. ייתכן שלא תמיד קל היה לפייטננו למצוא סיומות המתאימות בתוכן ובחרוז, ולפיכך הצטרך במקרים אלה לעבד את מקורותיו. דרך משל, הסיומת של המחרוזת האחת־עשרה היא כגודל חסדו(טור 46). הביטוי אינו מופיע כהווייתו במקרא, אך ברי שהוא נכתב בהשראת הפסוק ״סלח נא לעון הזה כגודל חסדך״ (במדבר יד 19), ומשום אילוצי החריזה שינה המשורר את כינוי הגוף. המחרוזת העשרים ושלוש מסתיימת בצירוף זכור ושמור (טור 94), שאינו מופיע בכתובים. אבל הקורא או המקשיב מבין את הרמיזה לשני המקורות של עשרת הדיברות שבהם נכתב ״זכור את יום השבת״ (שמות כ 8) ו״שמור את יום השבת״(דברים ה 12), וייתכן שכיוון הפייטן לרמוז גם לדברי המכילתא (פרשת יתרו) ולפיוטו של ר׳ שלמה הלוי אלקבץ המהדהד באוזניו של הקורא: ״שמור וזכור בדיבור אחד השמיענו אל המיוחד״.

סיומת יחידאית לקוחה מלשון התפילה. במחרוזת העשרים ושתיים מתאר הפייטן את קביעת מצוות הדלקת נרות לדורות על ידי מתתיהו הכוהן, ומסיים אותה במטבע ״הנרות הללו אנו מדליקין. נראה שביודעין סטה המחבר מן המקרא והציב ביטוי זה, שכידוע פותח את קטע התפילה שלאחר הדלקת הנרות בחנוכה, ומשמש מעין מוטו של ההדלקה.

בעניין החריזה כבר העירה תמר לביא שהיא משקפת את ההגייה העברית של יהודי מרוקו. כידוע, בפי קהילות רבות של צפון־אפריקה התאחדו העיצורים המסומנים בסמ״ך, שי״ן ושי״ן, ושלושתם ממומשים כעיצור חותך מכתשי־שיני בלתי־קולי[s]  כמו כן נדירים הם האנשים שהבדילו בין העיצור הנחצי המסומן בצד״י לבין העיצור המסומן בסמ״ך. הגייתם נתלכדה עם הגיית העיצורים השווקים שי״ן/שי״ן, וכך חורז המשורר בפיוטנו ידרשון/יחפצון. ההבחנה בין בי״ת דגושה ובי״ת רפה אינה קיימת, שתיהן הגויות כעיצורים סותמים: דָבָר/הַבָּר.

בשאלת ההטעמה נציין כי לא הבחינו בדרך כלל בין מילה מלעילית לבין מילה מלרעית, לכן הפיוטים מצפון־אפריקה מאופיינים בחריזת מלעיל במלרע. בפיוטנו אנו מוצאים למשל מַעְלָה/כָּלָה, נִפְחַת/כְּפוֹרַחַת.

באשר לביצוע התנועות יש לציין שלא הייתה הבחנה בין חולם לשורוק/קובוץ שנהגו U – למשל גָּמוּר/שָׁמוֹר; ולא בין החיריק לצירי וסגול, שכן שלושתם נהגו I ובפיוטנו – תִּקֵּן/מַדְלִיקִין, יְוָנִי/יְשׁוּנֶּא. אפיונים אלה אינם חדשים, מצאנו אותם מתועדים כבר בימי הביניים בספרד ובצפון־אפריקה.

יוסף תדגי-פיוט"מי כמוך" לחנוכה לר' ידידיה מונסונייגו-עיונים בתרבותם של יהודי צפון אפריקה-ירושלים תשע"ה-עמ'225-