מורשת יהדות מרוקו

לא כן הדבר אם הציבור מעדיף מישהו זר על פני אחד מבני המלך. ודאי שדעתו של הציבור אינה קובעת, מאחר שהמלוכה עוברת בירושה, והוא הדין לכל שררה. לדעתם, כך ניתן לפרש גם את לשון רש״י שה״מחלוקת״ שאותה הזכיר הייתה בין בני המלך, שכל אחד מהם רוצה למלוך, ולא שהציבור מערער על המועמד מכוח שררה ומציע מועמד זר שאינו מבני המלך. במקרה כזה גם רש״י יודה שערעור הציבור בטל, מאחר שהשררה היא ירושה. בית הדין הוסיף לטעון שדברי השולחן ערוך סותרים את חידושו של רבי חיים ברלין. הרמ״א כתב:

שליח צבור שהזקין ורוצה למנות בנו לסייעו לפרקים, אע״פ שאין קול בנו ערב כקולו, אם ממלא מקומו בשאר דברים, בנו קודם לכל אדם ואין הצבור יכולין למחות בידו.

הרי כאן נאמר במפורש שהשררה של שליח ציבור עוברת לבן, גם כשהציבור מתנגדים למינוי. והמקור לדברי הרמ״א הוא מתשובת הרשב׳׳א ח״א סימן שי, ומשמע שגם במקרה של מחלוקת, השררה תקפה.

אולם רבי חיים ברלין חש בקושי זה, והוא העמיד את דברי הרשב״א כך שהוא דן במצב שבו רוב הציבור רוצה בבן הממשיך, ומיעוטו מתנגד. במקרה כזה, הבן קודם מכוח השררה הנתמכת ברוב הציבור שבחר בו. הוא מסתמך על תיאור המקרה כפי שמופיע בשאלה, ולפיו מאה וחמישים אנשים מהציבור היו מסכימים שהבן יעזור לאביו, וכעשרה אנשים מתנגדים.

בית־הדין דחה פירוש זה בדברי הרשב״א, שאם כן ענייני השררה המוזכרים בדברי הרשב״א אינם לעניין: ״כלל גדול אמרו ז״ל בכל ענייני המנויין שאם היה הבן ראוי הוא קודם לכל אדם״, כי אם הרוב חפץ בו, גם ללא דין ירושה הוא יזכה במשרה ואין המיעוט יכול לעכב:

והגע עצמך בקהל שלא יש להם שום שליח צבור, ורובם הביאו איש אחד שהם חפצים בו להיות שליח צבור, והמיעוט של הקהל, הביאו איש אחר שהם חפצים בו. ודאי דאזלינן בתר רובא והרוב יכופו המיעוט. וא״כ מאי אהני דין ירושה לאותו הבן שהביא הרשב״א, שבנו קודם מדין ירושה […] והלא בלא זה הדין כך הוא, כיון שהרוב חפצים בו ודאי דאזלינן בתר רובא.

בית הדין אף הוכיחו מדיוק בדברי רמ״א בשולחן ערוך, שגם הוא הבין כך את דברי הרשב״א, שהצדיק את מינוי הבן מדין שררה. לדעת בית הדין, מספרי התומכים והמתנגדים המוזכרים בשאלה הם רק תיאור המציאות, ולא נועדו להכריע במחלוקת. מספר התומכים והמתנגדים אינו חשוב במקרה הנדון מאחר שיש לבן זכות השררה.

צד החוק

בראשית המאה העשרים פרסה ממשלת צרפת את חסותה על מרוקו. בשנת 1918 פרסמו שלטונות הפרוטקטוראט הצרפתי חוק, המסדיר באופן רשמי את מעמדם של בתי הדין הרבניים – הרכבם, דרכי עבודתם וסמכותם. סמכות בתי הדין הרבניים הוגבלה לדיני אישות, ירושות והקדשות. כמו כן הוקם בית דין לערעורים בעיר הבירה רבאט, והועמד בראשו נשיא אשר שימש גם כרב ראשי ליהדות מרוקו. הנשיא הראשון היה רבי רפאל אנקאווא, שישב בראש ההרכב בפרשה שאנו דנים בה.

גם בנושאים הנזכרים החוק הגביל את סמכותם של בתי הדין הרבניים רק ליהודים שהם בעלי אזרחות מרוקנית, כלומר כאשר אחד הצדדים הוא בעל נתינות זרה, סמכות הדיון עוברת לבית המשפט האזרחי.

המערערים טענו לחוסר סמכות של בית הדין הרבני, מאחר שהנושא הנדון הוא ״חברה קדישא״ ואינו דיני אישות דרושות. ולגבי ה״חברות״ נאמר מפורשות בחוק, שסמכות השיפוט נתונה אך ורק לבתי המשפט האזרחיים. יתרה מכך, גם לו הייתה סמכות לבית הדין הרבני לדון בענייני החברה, הרי במקרה דנן, כשחלק מהחברים הם בעלי נתינות זרה, לפי החוק סמכות השיפוט נתונה רק לבית המשפט האזרחי. המערערים טענו לפסול את בית הדין בפאס משום קרבת משפחה בין הדיינים לבין כמה חברים בחברה. בית הדין בפאס דן בטענתם זו ולא התחשב בה, ומכאן שהקרבה המדוברת היא בדרגת קרבה נמוכה, שלפי ההלכה אינה פוסלת הדיין מלדון, ואילו לפי החוק זו קרבה הפוסלת את הדיינים לדון. אחרת אין מובן איך בית הדין בפאס התעלם מטענה זו. בערעורם טענו עוד כי מאחר שלפי החוק בית הדין בהרכבו היה פסול לדון, הרי גם מה שדנו אינו דין, ולכן הפסק אין לו תוקף והוא בטל.

ייתכן גם שטענת המערערים לפסול מכוח החוק את מה שדנו הדיינים נובעת מן ההבדל בין ההלכה לחוק כאשר מועלית טענה מקדמית לפסול דיין לדון מחמת קרבה. לפי ההלכה רשאי הדיין לדון בטענה מקדמית זו שתבדוק האם קרבתו לאחד הצדדים היא בדרגה הפוסלת אותו לדון, ואילו החוק פוסל את הדיין להשתתף בדיון הדן בקרבתו אם היא בדרגה הפוסלת. סימוכין לאפשרות זו נמצא בהצעה של בית הדין הגדול לעניין צורת הדיון הראויה להתמודד עם טענה זו בהתאם לחוק:

על ענין השני של פסול חכמי ורבני פאס, ברור הדבר שלא היה להם לדון פסלותם בעצמם, רק לשתף עמהם רבן דיליגי נבחר על פי חק ווזירי, והגם שדאהיר הנז' של 17 מי,1919 לא דיבר רק בפסלות אחד מחברי בית דין צדק לא בכולם, יכולים הם דברי הדאהיר להתקיים, והוא שהרבן דיליגי הנבחר ימלא בזה אחר זה מקום כל אחד ואחד מהשלשה דיינים, ואחר שישאו ויתנו הוא ושנים מהנשארים על ענין פסלות השלישי, יחזור חלילה. ובזה היה כל אחד מחברי בית דין צדק דן רק פסלות חביריו ולא פסלות עצמו.

הערת המחבר: לפי שעה אין יודעים לי פרטיו של חוק זה, ונראה שמוזכרות בו דרגות קִרבה הפוסלות את הדיינים לדון, הגם שלפי ההלכה קִרבה כזו אינה פוסלת הדיין מלדון.

כלומר יוזמן דיין מחוץ לעיר שיצטרף להרכב, ובית הדין יערוך סבב של שלושה דיונים. בכל דיון ידון בפסלותו של אחד הדיינים שבהרכב, ותתקבל החלטה לגביו. אותו דיין שדנין בו לא יהיה נוכח בשעת הדיון, ואת מקומו ימלא הדיין האורח. זו הפעם הראשונה שמצאתי שבית הדין הרבני במרוקו מתמודד בשאלות הסמכות ובשאלות כשרות הדיינים לפי החוק, והוא נזקק לדון ולפרש את החוקים. ואכן בתחילת הפסק מובא דיון נרחב בחוקים הרלוונטים לנושא ורק אחר כך מובא דיון מההיבט ההלכתי. כפי שבית הדין כותב: ״מלבד מה שנוגע בנדון זה לדין תורה, צריכים אנחנו להתבונן בשני עניינים נימוסיים, והם רשות לדון, ופסלות בית דין צדק פאס״.

תפקוד בתי הדין

מהנדון שלפנינו ניתן לעמוד על דרכי עבודת בתי הדין הרבניים במרוקו בתקופה זו ועל תפקודם. בית הדין בפאס הספיק לדון בתביעה ארבע פעמים ולהוציא ארבעה פסקי דין, וזאת בתוך שלושה חודשים. גם חיקור הדין נדון, ונכתב פסק דין בתוך שמונה חודשים. כלומר הטיפול בכל הפרשה מראשיתו ועד סופו ארך כשנה וארבעה חודשים. לאחר פסק הדין המנומק בית הדין מסכם את תוכן הפסק בסעיפים קצרים כדי להקל על ההוצאה לפועל להבינו במקרה שיגיעו הדברים לידי כך.

מתוך פסק הדין אנו למדים כי חברי החברה הגישו תלונה גם לשלטונות. ואין ברור טיבה של התלונה.

מי שאינו מכיר את עבודת בתי הדין הרבניים במרוקו, יכול להיחשף באמצעות פרשה זו לנוהלי עבודת בית הדין. כל הדיונים – כולל טענות הצדדים, עדויות, תמצית הראיות ופסק הדין – נרשמים בפנקס בית הדין, וכל נדון ממוספר בסדר רץ בפנקס. על הפסק חתומים שלושת חברי בית הדין. הפנקס חשוף לביקורת של המפקח על עבודת בתי הדין, וממנו מעתיקים את פסקי הדין הנמסרים לצדדים. על העותק מוטבעת חתימת המזכיר הראשי. אב בית הדין מאשר בחתימתו ובהטבעת החותמת שלו שההעתק נאמן למקור. כמו כן, על כל העתק נגבתה אגרה לאוצר המדינה. האגרה הייתה מוטבעת בנייר ממשלתי מבויל שעליו כתבו שטרי חוב והתחייבויות שונות ופסקי דין.

ב. התעודה

הערה מקדימה

התעודה שלפנינו היא עותק מאושר מפסק דין של בית הדין הרבני הגדול בעיר ארבאט שבמרוקו מיום ח׳ אדר ב׳ תרצ״ב (17 במרס 1932). הפסק דן בתביעתו של מר אליהו אצראף אשר דרש, מכוח השררה, להתמנות לנשיא ה״חברה קדישא״ בעיר פאס במקום אביו יעקב שמת. תביעתו התבררה לפני בית הדין הרבני בפאס, אשר פסק לטובתו. חברי ה״חברה קדישא״ ערערו על פסק הדין לפני בית הדין הרבני הגדול. הפסק לא פורסם בתשובות רבי רפאל אנקאוואולא במקום אחר.

הערת המחבר: חיבוריו של רבי רפאל אנקאווא פורסמו מחדש על ידי הוצאת ״אהבת שלום״, ירושלים תש״ס, ובהם: ״פעמוני זהב״ ו״פעמון ורמון״ – חידושים על שו״ע חו״מ; ״חדד ותימא״ ו״חידושי רא״ם״ – חידושי ש״ס; שו״ת ״קרני ראם״ ו״תועפות ראם״ – שאלות ותשובות. ב״תועפות ראם״ פורסמו תשובות חדשות מכתבי יד, ופסק זה אינו כלול בתוכם.

חילקתי את הטקסט לפסקאות והוספתי פיסוק. הסוגריים המרובעים הם במקור. התעודה כלולה באוסף כתבי היד מצפון אפריקה של החטיבה היהודית שבספריית אוניברסיטת ייל, ומספרה 1825.0346 .48\נ

נוסח התעודה

להיות שבמות יעקב אצראף נשיא של החברה הקדושה, הנקראת ע״ש הרשב״י של עי״ת פאס יע״א, אחריו לו קם בנו אליהו לשרת בנשיאות החברה תחת אביו, מדין שררה. ומפני שקצת מאנשי החברה ומנהליה שלפי הנראה הם הרוב, קמו ושמו להם לראש איש אחר, תבע אותם יורש השררה לפני בדי״ץ עירם, בכדי להקים דגל שררת אבותיו.

מהתביעה הזאת נולדו ארבעה פסקי דינים, כולם עונים כאחד שהדין עם אליהו. וזה תמצית כל אחד מהפס״ד ההם: הראשון זמנו כ״ה כסלו ש׳ תרצ״א [15/12/30], אומר שירדו לדין עם אליהו, תשעה מהנתבעים וי״ב לא באו, בלי לתת סיבה ושלשה אחרים נתנו סיבת מניעת ביאתם לבדי״ץ, והתובע זכה בדין.

בפס״ד הב׳ שזמנו ט׳ טבת שנה הנז' [29/12/30], בא משפט כתוב שהזמינו עוד האנשים שלא באו בראשונה, וגם ההזמנה הזאת השנית מגן שוייא, ולבדי״ץ נתוודע שמה שלא רצו לרדת לד״ת, הוא מטעם שסוברים שאין רשות לבתי דינינו לשפוט נדון זה של החברה. ואעפ״כ העמידו בדי״ץ דבריהם כמשפט הראשון.

פס״ד הג׳ זמנו י״ח שבט תרצ״א [5/2/31], אומר שט״ו מאנשי החברה שלחו לבדי״ץ לאמר, שחו״ר-שחכמי ורבני- פאס כולם פסולים לדון דין זה, מטעם הדאהיר של 17 מי 1919, יען שאחד מהם קרוב הוא לקצת מאנשי החברה, וחביריו כבר גלו דעתם בענין זה טעם גמר הדין. ואף גם זאת לא נתקבלה טענתם, וחייבו הבדי״ץ לכל אחד מהאנשים לשלם שלשה קנסות לאוצר השררה מטעם הדאהיר הנד, וכפי קצבת השררה.

בפס״ד הד׳ זמנו י״ח שבט תרצ״א [5/2/31], בא כתוב שי״ד מהנתבעים מיחו נגד הפס״ד של יום ט׳ טבת תרצ״א שנעשה שלא בפניהם, וטענו שאין רשות לבתי דינים שלנו לשפוט דין זה, ולא תהיה החברה נידונית כי אם ע״י בתי דיני צרפת יר״ה. גם טענה זאת לא נתקבלה, ונשאר המשפט הראשון בתוקפו. ע״פ שאלות חיקו״ד שבאו לידינו ממנהלי החברה, שלחנו הזמנות לאליהו הנזכר ולארבעה מאנשי החברה, ז״ש-זה שמם-. חיים הלוי, דוד צאייג, מאיר וואחניס, שלם נסים ן׳ לילתי, אשר כולם דרים במללאח פאס. וביום 20 אב״ר תרצ״א [3/8/31], כאן נמצאו אליהו אצראף ומנהלי החברה הנ״ל, אשר נלוו עמם יותר מעשרים רגלי מאנשי החברה. אחר גמר טענות ותשובות שתי הכתות כמו שיתבאר להלן, הניחו לפנינו אנשי החברה מכתבי טענותיהם שהובילו לפני בדי״ץ עירם ולפני השררה ע״ע-על ענין- זה, אלה היו טענות ותשובות שתי הכתות הן בכתב הן בע״פ.

טענות החברה

1- בתי דיני ישראל אינם רשאים לשפוט נדון כזה, יען:

לא ניתן להם רשות לדון רק ענייני אישות ונחלות דוקא.

חברת רשב״י זיע״א היא חברה מדינית, ואין רשות לדון מה שנוגע אליה רק לבתי דיני צרפת כמבואר בדאהיר של 24 מי 1914.

החברה הזאת כוללת איזה אנשים נתיני פראנסיס, ובכן כל החברה לא תהיה נידונית כי אם ע״י טריבונאל צרפת.

2- בדי״ץ פאס צריכים היו להמנע מלדון, להיות שאחד מהם קרוב הוא לקצת מהנתבעים, וחביריו גילו דעתם קודם גמר דין לאיזה אנשים, ובכן יתבטל הפ״ד, וגם הקנסות של י״ח שבט שקנסום יתבטלו [שני כתי טענות אלו הם ע״פ חק הנימוס]. כלומר הטענות הנזכרות נתמכות מכוח החוק.

א-יש מנהג קדמון בפאס, שבמות הנגיד אנשי החברה הם שבוחרים באחד שימלא מקומו [ולראיה למנהג זה המציאו לפנינו תעודת זקני עירם עשויה בכת״י, ושאלו ממנו לתת רשות לסובדי״ץ פאס לכתוב ע״ז קב"ע- על זה קבלת עדות- מתוקנת ביותר] ופעם אחת סילקו יעקב אבי אליהו בעצמו שמכהו הוא בא, וחזרו וקבלוהו עליהם לראש מרצונם.

הערת המחבר: לסופרי בית דין צדק. כי לפי התקנות אין לסופרים לכתוב קבלת עדויות ללא קבלת רשות מבית הדין. כנראה בגלל המתיחות שהייתה בינם לבין בית הדין בפאס לא ביקשו אישור מבית הדין.

ב- בזמן הזה אינו מן הצורך למנות נשיא, לפי שעיקר מטרת הנשיא הייתה להכניס ולהוציא בקופת החברה, לא כן עתה שכיס החברה נכנסה תחת יד ועד העיר.

ג- מנין אנשי החברה הוא קרוב לארבע מאות איש, ורובם מתנגדים למינוי אליהו, ובכל הולכים אחר הרוב.

ד- טעם מספיק לניגוד זה הוא שאין אליהו מתנהג עמהם כשורה כאביו.

ה- בר מן דין, הרי יש פוסק ר׳ חיים ברלין, שסובר דבמקום שיש מחלוקת בצבור אין דין שררה.

טענות אליהו

יש רשות בודאי לדייני ישראל לדון דין חברת רשב״י, שהיא רק דתית ולא מדינית, עד שתהיה נידונית ע״י דייני צרפת.

זכות השררה היא נוהגת מימי קדם, ואפילו מת רק איזה מנהל אחד ממפלגות החברה, מנהגם הוא שבנו יורש מטרתו [אנשי החברה הכחישו טענה זאת, והוא עמד בה].

האם קבלו אותו עליהם כבר וניסו אם מתנהג עמהם בכבוד או לא.

הסברא שהביא הר״ח ברלין, נשענת היא על פירש״י ואינה הלכה [ע״ז השיבו שבלא פירש״י סגנון הגט׳ מסכים לסברת רח״ב הנז']. רבי חיים ברלין הנזכר.

החברה בת יכיל היא יותר ויותר מהמספר שאמרו אנשי החברה, והוא מוכן להודיענו מנין אנשיה בדיוק, ע״כ הגיעו הטענות והתשובות.

מחקרים בתרבותם של יהודי צפון אפריקה-השררה ב"חברה קדישא" בפאס במאה העשרים-משה עמאר-2011- עמ' 191-188