הווי ומוסרת במחזור החיים

למנות וזבחים הוסיפו גם מיני קטורת העשויה מסוג עשבים ריחניים ומשכרים. גם החולים עצמם לא הוזנחו על ידי ה " ידענים המומחים " וקיבלו מהם גם הם את מנת חלקם בצורת קמעות או מטעמים ושיקויים ( מים ושמנים )

החזית השנייה בה נחמה האוכלוסייה כולה מלחמה מתמדת, הייתה העין הרע, לה הכינה אמצעי הגנה מיוחדים : לחשים, תפילות מיוחדות וקמעות כתובים בידי ה " חכם " המומחה.

באמצעות האמונות האלה הסביר היהודי המרוקאי, כל אסון שבא עליו, ואף לא הייתה לו סיבה לשאול מדוע מחלה זו או אחרת פקדה אותו. הוא עצמו פתר כל אסון או צרה שחדרו לתחומו במלים : סכ'ת אללאה " ( זעף אלהים ) והוסיף : מן האדא וואלא כתר ( זה ולא יותר גרוע ). או " רבבי יעפו וויחן " ( השם יחוס וירחם ).

הערה אישית שלי – אלי פילו –  לאמונות אלו אשר ליוו את יהודי מרוקו במשך דורות רבים, אין להם על מי לסמוך מבחינת ההלכה. אמונות אלו לבשו צורה ופשטו צורה, בכל מקום אפשרי אם בכפרים ואם בערים, אם בדרום ואם בצפון, אם במזרח ואם במערב.

גם מחבר הספר מציין זאת, אך הרבנים בייחוד במאה ה-19 והעשרים התנגדו נמרצות לאמונות אלו, שהיו פסולות בעיני הרבנים המשכילים אשר ידעו את ההלכה יותר מאשר פשוטי העם.מאמרו של מורי ורבי פרופסור אליעזר בשן הי"ו בנושא " יחסם של חכמי מרוקו לאמונות העממיות " מבהיר לנו היטב את התמונה.

מאמר זה הובא בפורום הנכבד הזה, ומקריאת המאמר אנו למדים ומאששים את האמור לעיל, ולכן יש להתייחס בספקנות רבה לנושא האמונות העממיות הללו. אך כפי שכתב ממופתי דורנו, רבי יוסף משאש זצוק"ל וזיע"א, הרי שמנהגים אלו גברו על מאמציו שלו ושל רבנים אחרים לשנות את התמונה, ובלשון העם הוא כותב " אני מרים ידיים עד כאן הערתי – אלי פילו

להלן הקישור של מאמרו של פרופסור אליעזר בשן על יחסם של חכמי מרוקו לאמונות העממיות של יהודי מרוקו.

אמונות ומנהגים ודומיהם מן הסוג הזה התקיימו עד בוא הצרפתים ואפילו מאוחר יותר עד שנות השלושים המאוחרות של המאה העשרים. רובו של הדור שקם אחר כך, התחנך על ברכי התרבות הצרפתית ולא שת לבו אל הבלי שווא ומדוחים.

אין עוד פניות לחכמים המומחים, לא לזקנות ולא למגידי העתידות. אמנם אפשר עוד לפגוש לפעמים בבודדים הרואים עדיין בתרופות אלה ובמכיניהן עוגן הצלה למחלותיהם. אך אלה הן מעטים. רוב האוכלוסייה פונה לרפואה המודרנית בכל תחלואיה המתגלית הן אצל המבוגרים והן אצל התינוקות.

עם הקמת המדינה, מאות אלפי יהודי צפון אפריקה עזבו את ארץ גלותם, חלקם לגלויות אחרות ברחבי העולם, ורובם עלו לארץ האבות, לישראל. הם הביאו עימם למקומות מושבותיהם החדשים את שרידי מורשתם עתיקת היומין. מורשת זו שנותקה ממקור יניקתה ומשפחה, חשופה היום להשפעות חדשות ולשינויים.

למעשה, כל עדה או שבט יהודי שעלה לארץ, הביא עמו מטען תרבותי ופולקלורי שעדיין לא נחקר די צורכו, ועדיין חסרות מונוגרפיות על חיי כעל עדה במקומות מגוריה הקודמים, על ההבדלים שבין עדה לעדה ועל הצדדים הזהים והשונים, כמו שכותב ד"ר י. ברגמן במבוא לספרו " הפולקלור היהודי "

בארץ אבותינו בה מתאספים יהודים מכל העולם, המדע של הפולקלור עשוי ללמדנו להכיר את אופיו של " קיבוץ גלויות " על ההבדלים שביניהם והצדדים השונים שבהם…לחנך את העם התהווה בארץ להתנערות מאמונות ההבל…לצמצם את הניגודים בקיבוץ גלויות…ולעשותו לעם אחד בארץ אבותיו.

עוד במרוקו, הדור שנפתח לתרבות המערב נטה ביודעין או שלא ביודעין לנטוש את מנהגי אבותיו, או לקיים את חלקם בצורה סלקטיבית. בני הדור השני והשלישי של אלה שעזבו את המגרב, רחוקים מן המורשת הזאת ורבים לא הכירוה כלל.

מורשת זאת הולכת והנעלמת היום, מספר האינפורמנטים ( מוסרי ידיעות ו/או מספרי סיפורים ) שהיו וחוו את ההווי המסורתי על פי מנהגי האבות, הולך ופוחת. הצבנו אם כן לעצמנו מטרה קדושה להציל מנשייה את המורשת העתיקה והעשירה של יהדות המגרב.

השתדלנו לשמור על סגנון פשוט ובהיר, ללא כל יומרות מדעיות, נמנענו ממתן הסברים ומניתוחים, ועוד יותר משפיטה ערכית, הדברים הובאו כהווייתם וכפי שנמסרו לנו בעל פה או בכתובים.

הספר נועד : לקוראים מבני העדה המתחקים אחרי שורשיהם, לבני כל העדות המחפשים מקורות להשוואה ומכנה משותף לתרבות ישראל, ולחוקרים שירצו ללמוד ממקור ראשון, על עושרה התרבותי של יהדות המגרב ולעמוד על חוסנה וסוד הישרדותה.

הספר במקורו כולל שני חלקים : החלק הראשון " מחזור החיים ", והחלק השני, " מחזור השנה "  מחוסר אמצעים הוצאנו בשלב זה רק " מחזור החיים, וכאשר ירחיב ה', נוציא גם את החלק השני שיתאר בהרחבה את מנהגי השבת, החגים, חג חג ומנהגו, טעמו וייחודו, ההילולות, ומנהגים יהודיים רבים.

בחיבור הושם דגש על העיר מכנאס, שבה נולדתי וגדלתי, על מנהגיה ואורח החיים שלה. עם זאת השתדלתי להביא גם מנהגים של קהילות שונות במגרב, מתיטואן וטנג'יר בצפון ועד תארודאנת בדרום.

יש לציין שיהודי המגרב מאמינים שלכל מנהיגיהם יש אדנים חזקים, זקני העדה מחזקים אמונה זו בטענה שלכל מנהג יש שורש עמוק וטעם, ולפעמים גם כאשר ראו שאין שום בסיס אין באותו מנהג, אחזו בו ולא הרהרו אחריו, בהישענם על הפסוק " אל תיטוש תורת אמך "

גם הורינו המשיכו באותה הדרך שהיתוו הקדמונים וראו בכל המנהגים, שורש איתן לשמירת המסורת. לחיזוק טענותיהם השתמשו באימרה הדועה, הנפוצה והמוכרת בקרב יהודי מרוקו " עוואדתנא " היינו, קבלה היא בישדינו ( מנהגנו ). או להיפך : " מא עוואדתנאס " ( לא קבלה בידינו – לא מנהגנו ). פתגם זה שגור עד היום בפי כל יהודי מרוקו.

גם הסתגרותם במללאחים שהקימו היהודים או שהגויים הקימו עבורם, רק ליכדה אותם במנהגיהם, אף על פי שהיו מקומות שבהם התגוררו, בשכונה מעורבת יהודים ועברים כדוגמת " בררימה ", שכונה שקיימת עד היום במכנאס, ובה דרו בכפיפה אחת היהודי והמוסלמי, חדר ליד חדר. לפעמים דומה כי דבר זה חיזק את היהודים מבחינת ליכודם, אמונתם ומנהגיהם.

מי יתן וספר זה יפתח צוהר רחב לעולמם הפולקלורי העשיר והמרתק של יהודי מרוקו, לעודד את בני העדה שנולדו וגדלו כאן להתעניין ולחקור את המורשת העתיקה של אבותיהם, ולציבור בישראל את ההווי, המורשת והמסורות העתיקים והמרתקים של פזורה עתיקת יומין.

רפאל בן שמחון

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

מאי 2012
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  
רשימת הנושאים באתר