מי אתה, המעפיל מצפון אפריקה-דניאל בר אלי ביטון- ההעפלה הישירה מחופי אליג׳יר והבריחה מצפון אפריקה דרך נמלי אירופה.
מי אתה, המעפיל מצפון אפריקה-דניאל בר אלי ביטון- ההעפלה הישירה מחופי אליג׳יר והבריחה מצפון אפריקה דרך נמלי אירופה.הספינה השנייה: שיבת ציון
לאחר סגירת מחנה טנס־שלווה ובריאות הופנו מעפילים למחנות ההכשרה של תנועת צעירי־ציון־דרור בקרבת העיר אלגי׳יר. משפחות שהוחזרו מטנס רוכזו במחנות רוויגו, ריווה ול׳ארב. רווקים רוכזו בבאראקי, ילדים ואימהותיהם במחנה סירי פרוש. גם מחנות אלו קיבלו סיוע מיהודי הקהילה באלג׳יר. קרוב ל־700 מעפילים פוטנציאליים המתינו במחנות המעבר עד להגעת הספינה השנייה – שיבת ציון. בד בבד המשיכו יהודים להגיע לאלג׳יר. קבוצת יהודים מתונים שנתפסה בניסיון לעבור את הגבול לאלג׳יר בדרכונים מזויפים שוחררה בזכות קשריו של השליח פרידמן עם מפקד המשטרה באלג׳יר. השהייה במחנות הייתה קשה, וההמתנה לספינה העיקה על המעפילים. השלטונות הצרפתיים באלג׳יר החלו להערים קשיים בפני הפעילים והשליחים. רק התערבות של נציג המוסד לעלייה ב׳ בצרפת איפשרה לבסוף את המשך ההעפלה הישירה מחוף אלג׳יר. התנאי להמשך מפעל ההעפלה היה שהפעילות תהיה חשאית. מפקד המשטרה, שקיבל מהאנגלים ידיעה שהספינה תפליג שוב מחוף גיוטוויל ממערב לאלג׳יר, עצם עין והורה לשוטריו לא לפטרל באזור. הספינה השנייה העמיסה מאות מעפילים ויצאה לדרך. לפי דיווחי המוסד לעלייה ב׳, בספינה זו העפילו כ־430 מעפילים. ב־28.7.47 היא נתפסה על ידי הבריטים, ולמחרת גורשו מעפיליה לקפריסין.״
דוד אלפסי, ממעפילי ספינת שיבת ציון, תיאר את העפלתו בזו הלשון: ״הידיעות הגיעו אלינו שמי שרוצה לפרוץ לארץ ישראל יש רק דרך אחת, חייב להגיע לצרפת או לאיטליה. היום יוצאים עם אוניות אלה אנשים מהמחנות שסבלו מהשואה. האנגלים יתפסו אתכם ועלולים להחזיר אתכם למרוקו״. ואכן, הוא וחבריו החליטו להעפיל לפלשתינה־א״י.
הספינה השלישית: הפורצים
היהודים המשיכו להגיע לאלג׳יר ולמלא את מוסדות הקהילה -בתי ספר ובתי הכנסת. המחסור במשאבים לא הקל על ההתארגנות. שוב נלקחו הלוואות עבור מימון הצרכים במחנות הזמניים. ואולם הפעם, בניגוד לתמיכת הקהילה באלג׳יר בהעפלת שתי הספינות הראשונות, חל שינוי אצל מנהיגי הקהילה. חששם נבע מהשפעת החלטת האדם על תוכנית החלוקה של פלשתינה־א״י בכ״ט בנובמבר 1947, ערב הפלגת הפורצים.
מנהיגי הקהילה ובראשם הרב הראשי חששו מתגובות הערבים להמשך ההעפלה מאלג׳יר. הרב דרש לסלק את היהודים שאינם אלג׳יראים מהעיר. רק איומיו של השליח פרידמן־בן חיים, שיהיה עליו להתעמת עם היהודים שביקש לגרשם, גרמו לו לסגת מדרישתו. דוייב, מעשירי אלג׳יר, ביקש אף הוא לסלק את היהודים מחוות ההכשרה שבבעלותו, אבל נסוג מדרישתו לנוכח איומיו של פרידמן־בן חיים. גם פלאבון, מזכ״ל הממשל הצרפתי באלג׳יר, דרש להחזיר את היהודים שלא היו תושבי אלג׳יר לארצות מולדתם. לאחר משא ומתן קיבל פרידמן־בן חיים מהשלטונות הצרפתיים המקומיים ארכה בת שבוע עד להגעת הספינה. הספינה נועדה להעלות כ־600 איש, אבל רק 44 צעירים הצליחו לעלות עליה, מאחר שהז׳נדרמיה תפסה את שאר המעפילים. ב־4.12.47 הצליחה הספינה לפרוץ את המצור הבריטי ולהעלות את המעפילים לחוף.
הבריתה מצפון אפריקה וההעפלה מנמלי אירופה.
לאחר הפלגת הספינה השלישית נוצר מצב חדש. מחד גיסא, הקהילה היהודית באלג׳יר חששה לגורלה, ומאידך גיסא השלטונות הצרפתיים המקומיים לא ששו לתמוך בפעילות ההעפלה. מאות יהודים נשארו באלג׳יר ואחרים המשיכו לזרום למדינה. כאשר הבינו פרידמן־ בן חיים וחבריו לשליחות שלא יהיה אפשר להמשיך את מפעל ההעפלה במישרין מחופי אלג׳יר, הם הפנו את מרצם לעלייה למרסיי באמצעות דרכונים מזויפים. השינוי נבע ״מהמצב המדיני ביטחוני שנעשה קשה יותר״ – התגברות הלאומנות הערבית המיליטנטית – ״וגם ידידנו הצרפתים לא יוכלו לעמוד במתח הזה לאורך ימים״. משההעפלה מצפון אפריקה ״הייתה לעובדה״ ו״עלתה על מפת הציונות אפשר היה לוותר על העפלה ישירה מצפון אפריקה״. ההישג בהעפלת שלוש הספינות היה עשוי למנף את המשך העלייה מהמגרב. להערכת פרידמן, מניעי העלייה ממזרח־אירופה ״לא מבטאים את מכלול הסיבות שחוללו את ׳יציאת צפון אפריקה׳. […] לא היה הכרח אובייקטיבי לעלייה זו. לא הייתה זו עלייה בעקבות השואה, לא הייתה זו עלית מצוקה [שחוותה שארית הפליטה], אם כי הייתה מצוקה״. המניע העיקרי היה שיבת ציון.
פרידמן טען ש״כפי שסגירתה של אירופה פתחה את צפון אפריקה לשליחות ציונית חלוצית, כן גרם שחרורה של אירופה ב־1945 לחיסול (זמני) בדיעבד של השליחות באפריקה הצפונית״.217 למעשה, ההעפלה הרשמית מצפון אפריקה נבלמה בעודה באיבה. מלכתחילה לא הייתה אוזן קשבת בתנועה הציונית לעלייה לגאלית, לא כל שכן להעפלה מהמגרב. משהחלה העלייה הבלתי לגאלית לפלשתינה־א״י מנמלי אירופה הועדפה שארית הפליטה על פניה של יהדות צפון אפריקה.
יעקב קראוס, שליח לצפון אפריקה, דיווח ש״אחרי כישלון ׳הפורצים׳ נאלצנו להפסיק את העלייה באוניות של המוסד לעלייה ב׳, שהפליגו במישרין מאלג׳יר לארץ […] ומעתה ציידנו את האנשים בתעודות זהות צרפתיות מזויפות, איתן הם הפליגו למרסיי באוניות נוסעים צרפתיות״. קראוס הגדיר פעילות זו כבריחה. הבריחה מצפון אפריקה הייתה פעולה שננקטה על ידי המעפילים שגויסו בידי פעילים ציוניים מקומיים ושליחים מטעם הקיבוץ המאוחד וברית חלוצים דתית (בח״ד) של הפועל המזרחי. כלומר, באופן לא רשמי היא הייתה חלק ממפעל ההעפלה של המוסד לעלייה ב׳.
נדיה כהן־פרנקו ואלי אוחיון העידו שההעפלה מצפון אפריקה נמשכה באמצעות זיוף מסמכים. אוחיון ציין שבחודש מאי 1947 קבע הגנרל ז׳ואן, המושל הצבאי הצרפתי במרוקו, שיש להצטייד בדרכון ביציאה ממרוקו לאלג׳יר. כדי להתגבר על בעיה זו גויס אילן הדס (חג׳אג) מתנועת צעירי ציון שנשלח להשתלם במרסיי בקורס לזיוף מסמכים לעלייה ב׳. התעודות המזויפות סייעו למעפילים פוטנציאליים להגיע ממחנות המעבר הזמניים באלג׳יר לנמלי צרפת. להערכת נדיה כהן ״זו הייתה עלייה בלתי לגאלית בזיופים, וזה באמת אלפים ואלפים. הכול היה מזויף, הניירות. וחוץ מזה בין מרוקו לאלג׳יר העברת הגבול הייתה בלי ניירות״.
מי אתה, המעפיל מצפון אפריקה-דניאל בר אלי ביטון- ההעפלה הישירה מחופי אליג׳יר והבריחה מצפון אפריקה דרך נמלי אירופה.
עמוד 102
כתיבת תגובה