רובר אסרף-יהודי מרוקו-תקופת המלך מוחמד ה-5- 1997- לקראת העצמאות
כאשר הוזמן סידי מוחמר להשתתף בחגיגות השחרור בפאריז, לא שכח להזכיר לגנרל דה־גול את מטרותיו:
אני מודה בכל לב שמשטר־הפרוטקטורט הביא לארצי סדר, צדק, בסיס של שגשוג, גרעין של חינוך כללי להמונים והשכלה לעילית. אבל את המשטר הזה קיבל בשעתו דוד׳ מולא׳ חפיד,ואחריו אב׳ מולא׳ יוסף, ועכשיו אני עצמי מקבלו כמעבר בין מארוקו שמכבר לבין מדינה חופשית ומודרנית… לפי דעתי, הגיעה השעה להשלים שלב אחד בדרך ליעד הזה. דה־גול מצדו הודה אף הוא:
אני מסכים אתו ביסוד הדברים, על תנא׳ שנבחן את הדרכים כהלכה… אשר למועד המתאים לפתיחת השיחות, אני סבור שצריך יהיה לקבוע אותן ממש למחרת היום שבו תקבל הרפובליקה הרביעית את תחוקתה.
לרוע־המזל, לא הספיק הגנרל להוציא את כוונותיו הטובות מן הכוח אל הפועל. אבל בעצם אותה השעה כיבד את סידי מוחמד בשי נאה: הוא הבטיח לו להחזיר לצרפת את גבריאל פיאו, שב־1946 אכן החליפו אריק לאבון.
לנציב־הכללי החדש, השופע אותה נדיבות פוליטית שבה הצטיין ליאוטיי, היו כל הנתונים להצלחה. הוא הכיר היטב את מארוקו, שבה שימש מ־1926 עד 1928 וקשר בה אז קשרים אינטימיים עם סירי מוחמר, שאליו היה פונה בלשון ״אתה״. אבל כשהגיע היתה כבר השעה מאוחרת מכדי לצודד את הלאומנים המארוקאים ובתוך כך היתה מוקדמת מכדי לנטרל את המתנחלים הצרפתים. הראשונים טפלו עליו שהוא מנצל את האליבי הכלכלי כדי לדחות את העצמאות, ואילו האחרים האשימו אותו שהוא הורס את זכויות־היתר שלהם בצעדיו הכלכליים הנועזים.
האירוניה של ההיסטוריה גרמה שלא הקיצונים הצרפתים, שראו בו את ״מחריב האימפריה״, הביאו במישרים להרחקתו אלא דווקא בעל־בריתו הטוב ביותר, הסולטן – וזאת לאחר התקריות הדרמטיות בקאזאבלנקה, שעוד נשוב אליהן לכשנגיע לשנים הקשות ביותר של הפרוטקטורט בשקיעתו, כאשר התמנה הגנרל גיום לאחר המרשל ז׳ואן, עד שהודח סירי מוחמר ונשלח למקום גלותו, שממנו עתיד היה לחזור כעבור שנתיים, למרבה תפארתו ותפארתה של מארוקו, שסוף־סוף זכתה בעצמאות.
פירות הנצחון
האיש שמטוסו נחת ברבאט ב־16 בנובמבר 1955 היה גיבור, קדוש־מעונה וחכם למוד־ניסיון בעת־ובעונה־אחת. המון משתולל קיבל את פניו. עשרים־ושבעה חודשי הגלות מירקו את קלסתר־פניו. הוא היה רך יותר, רגוע יותר, בעת־ובעונה־אחת שמח־בחלקו ומודאג. שמח היה לקטוף את פירותיהן של עשר שנות מערכה להשבת ריבונותה של מארוקו על כנה. מודאג היה בתוך כך משום שידע שיהיה עליו לכלכל את צעדיו בזהירות כדי לבסס את מרותה של המלוכה. וכך ראה אותו העתונאי הנודע לאקוטיר:
כל הסימנים העידו שאדם אחר הוא שחזר לארץ באותו יום ה־16 בנובמבר 1955. שוב לא היה זה האיש הצעיר והתמים שהוקסם מדיבוריו של פרנקלין רוזוולט, גם לא ה״זעים״ המזרחי המשלהב את ההמונים בטנג׳ר, גם לא אורחו הזעף של הנשיא אוריול, אף לא ״סולטן הנתיב התיכון״, המעניק את יוקרתו, אם לא את הסכמתו, למעשי־האלימות של דצמבר 1952. האיש שחזר לארמונו עכשיו היה גבר ששערו מאפיר, שהילוכו אט׳, והוא גורר את רגליו ב״באבושים״. בפנים החיוורים חתוכי־הקווים, שעכשיו היו בשרניים יותר, היה המבט דרוך, מצועף לעתים קרובות פחות מאשר בעבר במשקפיים עמומי־זגוגיות. שוב לא הוצרך להסתיר את כוונותיו אלא לתת דעתו היטב על המכשולים.
זה עשר שנים היו חייו ומלכותו מכוונים ליעד אחד ויחיד כמעט: לשים קץ לאפוטרופסות הצרפתית המעיקה, לכונן ריבונות מארוקאית של ממש. עכשיו הנה הושגה המטרה – שוב לא היה צורך אלא לחשוב על העתיד. והעתיד הוא מארוקו רחבת־היד״ם שאותה יש לנהל ולפרנס, להשקיט, ללכד מחדש ולקיים את אחדותה".
לאמיתו של דבר, היה המצב נזיל עד להחריד. המשא־ומתן על העצמאות עם צרפת לא החל אלא ב־2 במרס 1956. מפלגת האסתקלאל, חדורת בטחון־עצמי, קרובה היתה לתבוע לעצמה דרך־זלזול־ועלבון את כל יתרונותיה של העצמאות, ואפילו את הלגיטימיות הלאומית. צבא־השחרור לא היה מוכן להתפרק מנשקו, והעם חיכה בקוצר־רוח לתיקונים.
סירי מוחמר, שמעתה התקרא המלך מוחמר החמישי, הקדיש את חמש שנות חייו הנותרות לארגונה המחודש של הארץ ולהקמת מוסדות תחוקתיים. הגם שהחוקה נכנסה לתוקפה רק ב־1961, אפשר לומר שהיעד השאפתני הזה התחיל לצאת לאוויר העולם עם הקמתה של האסיפה המייעצת ב־1956, בנשיאותו של מהדי בן ברקה.
במישור המדיני שקד המלך בעיקר למנוע במארוקו משטר חד־מפלגתי ולהתנגש אגב כך עם שאיפות ההגמוניה של מפלגת האסתקלאל, שחתרה להשתלט על הכל: האיגודים המקצועיים, צבא השחרור, המנגנון הממשלתי.
אשף ואסטרטג פוליטי היה מוחמר החמישי, שעשה את דרכו בבטחה ובכשרון־מעשה בתוך מערבולת ההתרחשויות והנפשות הפועלות שהתמודדו זו עם זו מ־1956 עד 1961. מתוך שבטח בכוח השכנוע שלו, היה ארמונו פתוח כמעט משך שעות על שעות והקשיב רוב קשב בטרם יגיע לכלל החלטה. בשלוות־רוחו נעשה ציר הבטחון והיציבות בארץ שעודה שיכורה מעצמאותה. מרותו הגיעה לידי כך שלא היה צריך להרים את קולו, גם לא להתערב לעתים קרובות מדי או בצורה גלויה מדי כדי שיובן רצונו. הוא הנחה ותיאם יותר משציווה.
רק יועץ אחד קרוב היה לו למלך: בנו מולאי חסן, שאותו העריץ עד מאוד. הנסיך, צעיר עתיר תרבות מערבית וערבית כאחת, היה איש ממולח עד מאוד. קשור היה בעסקי הממלכה עד כדי כך שבהכרעות הגדולות אי־אפשר היה לדעת עד היכן מגיע חלקו של האב ומהיכן מתחיל חלקו של הבן. ב־1960, ערב מות אביו, היה מולאי חסן, בתורת סגן ראש־הממשלה, בעל־הבית האמיתי בממשלה, שבזמן ההוא הסתייע באיש־אמוניו ויד־ימינו, אחמד רדה גרירה.
המלך, שדבק מאוד בתפקידו כמתווך, לא היה דבר חביב עליו יותר מאשר ממשלות של אחדות לאומית. בהיעדרן חש עצמו בנוח יותר עם אנשים שאין להם זיקה מפלגתית, ולא אחד בלבד מאלה זכה שייתן בו את עינו לטובה. כאשר מת ב־26 בפברואר 1961 היתה הלגיטימיות של כס־המלכות שקולה כנגד הלגיטימיות שתבעו לעצמן המפלגות, האסתקלאל והאיחוד־הלאומי־של־ החזית־העממית.
רובר אסרף-יהודי מרוקו-תקופת המלך מוחמד ה-5- 1997– לקראת העצמאות
עמוד 99
כתיבת תגובה