הד'ימים – בני חסות – בת – יאור

 

הד'ימים – בני חסות

יהודים ונוצרים בצל האסלאם

בת יאור

תהליך הקולוניזציההדימים

סיערוב השטחים שכבשו המוסלמים התנהל בשני שלבים:

  1. ג׳האד — כיבושם הצבאי של שטחים וסיפוחם, על־פי כללים ספציפיים ובהישען על רעיון של בחירה המצדיק השתלטות על העולם כולו:
  2.  
  3. ד׳ימה — משטר של נישול וקולוניזציה, שתכליתו לשמר ולהבטיח את שליטתו של האסלאם המנצח.

לעתים קרובות משווים את מצב המיעוטים בארצות נוצריות עם גורל הד׳ימים בצל האסלאם, אף שאין טעם בהכללות כאלו המקיפות שטחים ופרקי־זמן עצומים. מוטב שלא לחפש קווים של דמיון בין מזרח למערב אלא להסב תשומת־לב להבדל אחד מהותי. בשתי המאות הראשונות לכיבוש, ועל־כל־פנים בראשיתו, היו הערבים עצמם מיעוט. כדי לאכוף את חוקיהם, את לשונם ואת תרבותם הזרה על ציביליזציות עתיקות־ימים, מוכרחים היו ללכת עקב בצד אגודל.

אילו התקוממו כל האוכלוסיות שהוכנעו היה הדבר מעמיד בסכנה את הצלחת הכיבוש הערבי. ההיסטוריון בלאדֻ׳רי מספר שכאשר נפלה עיראק בידי הכובשים הערבים ביקשו החיילים לחלק ביניהם את חבל סַוַאד. הח׳ליף עומר התיר להם לחלק את השלל, אך פקד להניח את האדמה ואת הגמלים לאיכרים המקומיים כדי שיסופקו צרכיהם של המוסלמים: ״אם תחלקום בין הנוכחים לא יישאר דבר לבאים אחריהם״. ועלי, חתנו של הנביא, אמר בענין האיכרים הלא־מוסלמים בסואד: ״הניחום למען יהיו מקור הכנסה ועזר למוסלמים״. ואילו סולימאן בן יסאר הסביר:

עומר הניח את חבל סואד לדורות־יבואו, ובתושבים נהג כבבני־ד׳ימה ג׳זיה גובים מהם וח׳ראג׳ מאדמותיהם. לפיכך הריהם בגדר ד׳ימים ואי־אפשר למכרם כעבדים. (ראה תעודה 2)

כאן רואים אנו בבירור את ההבחנה בין ג׳האד לד׳ימה. השלל, שהוא שכרו המיידי של ג׳האד, כולל עבדים מקרב הנכבשים, בו־בזמן שרוב המנוצחים, הקשורים בחוזה הד׳ימה, ממשיכים במילוי תפקידם הכלכלי לאורך־ימים ומפרנסים את ציבור הכובשים המוסלמי (תעודה 3, הליכי־קרב). יש לזכור שהערבים לא המציאו את המסים שהעלו הד׳ימים לכובשים אלא רק שימרו ותיקנו את מערכת־המסים של קיסרות ביזנץ.

אותו בלאד׳רי מספר שבעבר היו היהודים שבסוריה (לרבות ארץ־ישראל) בחזקת בני־ד׳ימה בעיני הנוצרים והוצרכו לשלם להם ח׳ראג׳ על אדמותיהם.הד׳ימה הכשירה את הקרקע להשתלטות הערבים בתחומי המדיניות, הכלכלה, הדת והתרבות. זכויות־הכיבוש האלוהיות הפכו את הארצות הזרות ל״שטחים ערביים״ ואילו הסיערוב ביסס את ההישגים הצבאיים.

עמים כבושים שהתקוממו, כגון קופטים, ארמנים, ברברים ופרסים, נטבחו או הוגלו מאיזור לאיזור בעוד הבדווים שפשטו ובאו גלים־גלים התאחזו בשטחים שהתרוקנו מיושביהם, שהרי המדינה הפקיעה לרשותה את האדמות והאוצרות בחבלים שנכבשו. מדיניות־קבע זו של איכלוס ערבי צימצמה את הפער המספרי העצום בין צבא־הכיבוש לעמים הנכבשים, אשר ככל שהורע מצבם נעשו מקור לכוח־אדם זול שאפשר להעסיקו בעבודות הפחותות ביותר.

לדעתם של חכמי־משפט מוסלמים מימי־הביניים היו הד׳ימים נסבלים מפני שתועלתם לכובשים היתה עודפת על נזקם. הד׳ימים בכללם, שמומחים היו בבנייה, בספנות, בחקלאות, ברפואה, במדע ובאמנות, שהערבים יכלו להטיל עליהם מס ולקחתם בכל עת לעבודת־כפייה, הקנו לכובשים את האמצעים והמשאבים הנחוצים לחיזוק החברה המוסלמית ולהמשך הג׳האד.

 ודאי, גם המוני המוסלמים סבלו מעריצותה של הכת הצבאית. רעב, מחסור ועושק הביאו לידי מרידות הרבה. ובכל־זאת יש להבדיל בין צרות אלו, שנבעו מקלקלותיו של משטר מדיני נתון, לבין הרדיפות הממוסדות של בני הד׳ימה, שהתקיימו בשוליו של אותו משטר.

אף־על־פי־כן אין לשכוח את החדית׳ים המרובים שהזכירו לרשויות המדיניות המוסלמיות את עיקרי החסד והרחמים שהעמיד מכונן האסלאם:

״המענים את הבריות בעולם עתיד אללה לענותם״; ״הישמר לך מפני תחינתו של העשוק, כי אין מחיצה בינו לבין אללה״; ״כל שיהרוג מעלה־מס( ד׳ימי) לא יריח ניחוחו של גן־עדן, הגם שניחוחו של זה פושט למרחק ארבעים שנות הליכה״.

לפני מותו אמר עומר אבן-ח׳טאב לח׳ליף העתיד לבוא אחריו [עֻת׳מאן]:

ושוב אני שולח לך המלצות באשר לעם (״הכתב) שתחת חסות אללה ושליחו; יש לקיים בנאמנות את ההסכמים שנעשו עמהם, להילחם להגנתם ולא להטיל עליהם מעמסות שלמעלה מכוחם. אגב סיור בארץ־ישראל שיחרר עומר כמה ד׳ימים שהתעמרו בהם משום שקצרה ידם מלשלם את מס־הגולגולת.

סיערוב השטחים שכבשו המוסלמים התנהל בשני שלבים:

  1. ג׳האד — כיבושם הצבאי של שטחים וסיפוחם, על־פי כללים ספציפיים ובהישען על רעיון של בחירה המצדיק השתלטות על העולם כולו:
  1. ד׳ימה — משטר של נישול וקולוניזציה, שתכליתו לשמר ולהבטיח את שליטתו של האסלאם המנצח.

לעתים קרובות משווים את מצב המיעוטים בארצות נוצריות עם גורל הד׳ימים בצל האסלאם, אף שאין טעם בהכללות כאלו המקיפות שטחים ופרקי־זמן עצומים. מוטב שלא לחפש קווים של דמיון בין מזרח למערב אלא להסב תשומת־לב להבדל אחד מהותי. בשתי המאות הראשונות לכיבוש, ועל־כל־פנים בראשיתו, היו הערבים עצמם מיעוט. כדי לאכוף את חוקיהם, את לשונם ואת תרבותם הזרה על ציביליזציות עתיקות־ימים, מוכרחים היו ללכת עקב בצד אגודל.

אילו התקוממו כל האוכלוסיות שהוכנעו היה הדבר מעמיד בסכנה את הצלחת הכיבוש הערבי. ההיסטוריון בלאדֻ'רי מספר שכאשר נפלה עיראק בידי הכובשים הערבים ביקשו החיילים לחלק ביניהם את חבל סַוַאד. הח׳ליף עומר התיר להם לחלק את השלל, אך פקד להניח את האדמה ואת הגמלים לאיכרים המקומיים כדי שיסופקו צרכיהם של המוסלמים: ״אם תחלקום בין הנוכחים לא יישאר דבר לבאים אחריהם״. ועלי, חתנו של הנביא, אמר בענין האיכרים הלא־מוסלמים בסואד: ״הניחום למען יהיו מקור הכנסה ועזר למוסלמים״. ואילו סולימאן בן יסאר הסביר:

עומר הניח את חבל סואד לדורות־יבואו, ובתושבים נהג כבבני־ד׳ימה ג׳זיה גובים מהם וח׳ראג׳ מאדמותיהם. לפיכך הריהם בגדר ד׳ימים ואי־אפשר למכרם כעבדים.

כאן רואים אנו בבירור את ההבחנה בין ג׳האד לד׳ימה. השלל, שהוא שכרו המיידי של ג׳האד, כולל עבדים מקרב הנכבשים, בו־בזמן שרוב המנוצחים, הקשורים בחוזה הד׳ימה, ממשיכים במילוי תפקידם הכלכלי לאורך־ימים ומפרנסים את ציבור הכובשים המוסלמי (תעודה 3, הליכי־קרב). יש לזכור שהערבים לא המציאו את המסים שהעלו הד׳ימים לכובשים אלא רק שימרו ותיקנו את מערכת־המסים של קיסרות ביזנץ.

אותו בלאד׳רי מספר שבעבר היו היהודים שבסוריה (לרבות ארץ־ישראל) בחזקת בני־ד׳ימה בעיני הנוצרים והוצרכו לשלם להם ח׳ראג׳ על אדמותיהם.הד׳ימה הכשירה את הקרקע להשתלטות הערבים בתחומי המדיניות, הכלכלה, הדת והתרבות. זכויות־הכיבוש האלוהיות הפכו את הארצות הזרות ל״שטחים ערביים״ ואילו הסיערוב ביסס את ההישגים הצבאיים.

עמים כבושים שהתקוממו, כגון קופטים, ארמנים, ברברים ופרסים, נטבחו או הוגלו מאיזור לאיזור בעוד הבדווים שפשטו ובאו גלים־גלים התאחזו בשטחים שהתרוקנו מיושביהם, שהרי המדינה הפקיעה לרשותה את האדמות והאוצרות בחבלים שנכבשו. מדיניות־קבע זו של איכלוס ערבי צימצמה את הפער המספרי העצום בין צבא־הכיבוש לעמים הנכבשים, אשר ככל שהורע מצבם נעשו מקור לכוח־אדם זול שאפשר להעסיקו בעבודות הפחותות ביותר.

לדעתם של חכמי־משפט מוסלמים מימי־הביניים היו הד׳ימים נסבלים מפני שתועלתם לכובשים היתה עודפת על נזקם. הד׳ימים בכללם, שמומחים היו בבנייה, בספנות, בחקלאות, ברפואה, במדע ובאמנות, שהערבים יכלו להטיל עליהם מס ולקחתם בכל עת לעבודת־כפייה, הקנו לכובשים את האמצעים והמשאבים הנחוצים לחיזוק החברה המוסלמית ולהמשך הג׳האד.

 ודאי, גם המוני המוסלמים סבלו מעריצותה של הכת הצבאית. רעב, מחסור ועושק הביאו לידי מרידות הרבה. ובכל־זאת יש להבדיל בין צרות אלו, שנבעו מקלקלותיו של משטר מדיני נתון, לבין הרדיפות הממוסדות של בני הד׳ימה, שהתקיימו בשוליו של אותו משטר.

אף־על־פי־כן אין לשכוח את החדית׳ים המרובים שהזכירו לרשויות המדיניות המוסלמיות את עיקרי החסד והרחמים שהעמיד מכונן האסלאם:

״המענים את הבריות בעולם עתיד אללה לענותם״; ״הישמר לך מפני תחינתו של העשוק, כי אין מחיצה בינו לבין אללה״; ״כל שיהרוג מעלה־מס( ד׳ימי) לא יריח ניחוחו של גן־עדן, הגם שניחוחו של זה פושט למרחק ארבעים שנות הליכה״.

לפני מותו אמר עומר אבן-ח׳טאב לח׳ליף העתיד לבוא אחריו [עֻת׳מאן]:

ושוב אני שולח לך המלצות באשר לעם (״הכתב) שתחת חסות אללה ושליחו; יש לקיים בנאמנות את ההסכמים שנעשו עמהם, להילחם להגנתם ולא להטיל עליהם מעמסות שלמעלה מכוחם. אגב סיור בארץ־ישראל שיחרר עומר כמה ד׳ימים שהתעמרו בהם משום שקצרה ידם מלשלם את מס־הגולגולת.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 159 מנויים נוספים

יולי 2014
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  
רשימת הנושאים באתר