מקדם ומים כרך ו – מאמרים שונים
יחסים חברתיים בין יהודים ונכרים בערי האימפריה העות׳מאנית במאות ה־16 וה־17
לאה בורנשטיין־מקובצקי
השפעת הקשרים הבלבליים על היחסים החברתיים
התחום הכלכלי הוא החשוב ביותר במערכת היחסים בין יהודים ונכרים, משום שהוא מוחשי ויום־יומי, וממנו נלמד גם על תלותם של הצדדים זה בזה. לעיל ניסינו לבדוק עד כמה השפיעו הקשרים הכלכליים על התחום החברתי, והאם הולידו קשרי ידידות, עזרה הדדית וביקורי גומלין. למדנו, שבדרך כלל נוצרו קשרים חברתיים מוגבלים בין יהודים ונכרים. מאידך יש לשער, שאותם יהודים שמילאו תפקידים כלכליים בכירים בשירות השלטון ובמערכת המנהל, כפי שלמדנו למשל לגבי ירושלים במאה ה-16, יצרו יחסים חברתיים הדוקים יותר עם מעסיקיהם, והוא הדין ביהודים שהייתה להם שותפות כלכלית עם מוסלמים ויוונים בני המעמד הגבוה. שותפויות עם מוסלמים היו נפוצות הרבה יותר משותפויות עם יוונים; היחסים עם אלה היו, כאמור, מתוחים למדי. גרועים מאוד היו היחסים בין יהודים וארמנים, וזאת בעיקר בגלל התחרות הכלכלית הקשה שהתנהלה ביניהם.
ייתכן מאוד שאומנים יהודים שהיו חברים בגילדות מעורבות עם נכרים יצרו עם עמיתיהם קשרים חברתיים כלשהם. ניתן לומר גם שבעלי מקצועות מסוימים — כגון רופאים, מוכסים וגובי מסים, צורפים וחלפנים, בורסקאים וקצבים, שנמנו עם המעמדות הגבוה והבינוני בחברה היהודית, וכן הרוכלים, שהיו הקבוצה הענייה בציבור היהודי — היו מעורבים יותר לרגל פרנסתם מבחינה חברתית עם החברה הסובבת.
בספרות השו״ת אין התייחסות לעצם האיסור על שותפות עם הגוי אלא לכמה מתוצאותיה של שותפות כזו, בעיקר הכנסות מרווחי שבת, וכן מכירת דגים טמאים, נבלות וטרפות בידי השותף הגוי. ר׳ אליה הלוי מקושטא (נפטר בשנת 1540) נשאל על יהודי הרוצה להשתתף עם גוי בחנות, אלא שהכול יודעים שהיא שותפות עם היהודי, ושואלין מה דינו לעניין שבתות וימים טובים., אולם ברור שלא רק מנימוקים הלכתיים (בעיקר הבעיה של שמירת שבת בשותפות עם נכרי), אלא גם, ובעיקר, מחמת חוסר אמון בנכרים העדיפו יהודים על פני נכרים כשותפים. הד לכך מצוי בהסכמת סידרוקפסי(שליד סלוניקי) משנת שצ״ב (1632), שאין לעשות עסקות בשותפות עם גויים.
דומה שדברי יעקב כץ על החברה היהודית האשכנזית במוצאי ימי הביניים, כי ״ההתנגשות של שתי המגמות — להתיר את ההשתלבות הכלכלית הנחוצה ולשמור עם זה על ההפרדה הסוציאלית־הדתית — גלויה לעין בהרבה מדיוני בעלי ההלכה והמוסר, רלוונטיים גם לחברה היהודית באימפריה העות׳מאנית באותה תקופה."
דומה שאין מקום לדבר על יחסים או השפעות הדדיות בין יהודים למוסלמים בתחום התרבות, מלבד תחום המוזיקה. כל עדה חיה את חייה התרבותיים כשהיא מסוגרת בתוך עצמה וניזונה ממקורותיה היא. הסימביוזה התרבותית לא התקיימה גם בגלל השפות השונות שדיברו וכתבו בני העדות הדתיות השונות. היהודים דיברו וכתבו ברובם לדינו (וחלקם יוונית), ולא תורכית. מיעוט הקשרים החברתיים נעוץ לא רק בהתבדלות הדתית, אלא גם בחינוכם הנפרד והמבודד של ילדי היהודים בתלמודי התורה.
קשרי מין
תחום המין מזמן את איסורי הטַבו הרגישים ביותר. במקצוע העתיק בעולם עסקו מוסלמיות, ואזור בתי הבושת היה בחלק המוסלמי של כל עיר. במקורות לא נמצאו לפי שעה עדויות על יהודיות שעסקו בזנות כמקצוע בערי האימפריה העות׳מאנית במאות ה־16 וה־17; נראה שלא התקיימה מציאות של זונות יהודיות במאות אלו. נראה גם שמעטים מאוד היו המקרים של גברים יהודים שניהלו יחסים קרובים עם נשים מוסלמיות. אולם האיסור המוסלמי על יהודים ונוצרים לקיים יחסי מין עם אישה מוסלמית שימש עילה להפצת עלילות עד יהודים שעשו זאת כביבול.
שאלה־ותשובה משנת ת״ז(1647) עוסקת ביהודים שקיימו יחסי מין עם מוסלמיות בעיר סקופיאה ובעלילה על יהודים אחרים בעיר זו באותו עניין. נלמד ממנה, כי התורכים ״עשו שפטים״ באותם יהודים שזנו עם מוסלמיות, וכל יהודי העיר נחרדו. אחד מיהודי המקום נתקף שבץ משום שחשש מפני עלילה של אישה תורכייה שניסתה זה זמן־מה להיטפל אליו; הוא חשש פן תעליל עליו שזנה עמה, ולכן נמלט לקושטא. יש בידינו עדויות ספורות על יחסים הומוסקסואליים בין יהודים לנכרים
באופן יחסי אין עדויות רבות על פריצות מינית של נשים יהודיות עם מוסלמים ונוצרים. נראה שהחשש מקיום יחסי מין עם נכרים הוליד איומים מצד נשים שתזנינה עמם אם לא תקבלנה גט. במקרים של נשים יהודיות שקיימו קשרים קרובים עם גברים נכרים חייב היה הבעל לגרש את אשתו הנואפת. בין היתר נלמד על תביעת בעל יהודי לגרש את אשתו בעילה שראה אותה מתנשקת ומתחבקת עם נכרי, הגם שלא שכב עמה.
יש לשער, שחלק ממקרי המרת הדת של נשים יהודיות באו בעקבות קיום יחסי מין עם נכרים שלהם הן רצו להינשא, ולעתים בעקבות גירושין מן הבעלים היהודים לאחר התגלות ניאופן עם נכרי.
מקרים של אונם יהודייה בידי נכרי נזכרים לעתים נדירות. נראה שהנשים יצאו תמיד בליווי ובשמירה; וכן הדעת נותנת, שהיו נשים שנאנסו בידי נכרים אך לא דיווחו על כך כדי שלא לעורר בעיות הנוגעות למעמדן האישי וכדי שלא לעורר עליהן לעז.
יהודים ויניצ׳רים
אחד מסוגי חיל הרגלים של האימפריה העות'מאנית, ששירתו במתכונת של צבא קבע. הם היו בין יחידות העלית בצבא האימפריה העות'מאנית. מקור החיל במאה ה-14. הם שירתו את האימפריה העות'מאנית ללא הפסקה עד פיזורם בשנת 1826 על ידי סולטאן מהמוט השני בגלל מעורבתם במרידות נגד המשטר.
פרשה בפני עצמה היא מסכת היחסים בין היהודים והיניצ׳רים. חיילים אלה, שלא אחת מרדו בסולטאן ולעתים שדדו וחמסו את האוכלוסייה, היו בדרך כלל שנואים על היהודים על שום התנכלותם להם. שנאה זו הופגנה כבר בימי הרב משה קפשלי, רבה של קהילת איסטנבול לאחר הכיבוש העות׳מאני בשנת 1453. אחיינו, הכרוניקון אליהו קפשלי, תיאר כיצד רדפו היניצ׳רים את דודו. ידוע, שעם מות הסולטאן סלים הראשון (1512) נשקפה ליהודי מצרים סכנה מצד היניצ׳רים; אלה טענו, כי קיים נוהג המאפשר להם לבזוז את רובע היהודים בקהיר. מספר אמירים השתלטו עליהם ומנעו זאת מהם, אך היניצ׳רים איימו לבזוז את העיר. הם נרגעו רק כאשר שולם להם סכום כסף מסוים. זמן קצר לאחר מכן שוב הייתה מתיחות בעיר, והיהודים מיהרו לבצר את הרובע שלהם והוציאו ממנו את אריגיהם היקרים. אולם מאידך יש לציין, שמן המאה ה־15 נתפתחו קשרים כלכליים מיוחדים בין היניצ׳רים לבין היהודים העירוניים, וקשרים אלה נמשכו עד חיסולו של חיל היניצ׳רים בשנת 1826."
היניצ׳רים עמדו בקשרי אינטרסים עם היהודים על רקע כלכלי. היהודים היו לעתים חוכרי־משנה של היניצ׳רים, וכן נהגו להלוות להם כספים. בימי הפאשא הבוגד אחמד במצרים נוצרה שותפות גורל משונה בין היהודים ליניצ׳רים, שעה שאנשי אחמד הרגו את היניצ׳רים ועמם שבעים יהודים ששהו במצודת קהיר לרגל עסקיהם. ואילו בסלוניקי נמסרה לידי היניצ׳רים מדי שנה שנה כמות גדולה של אריגים שייצרו יהודי העיר, וזאת באמצעות שליח שנתמנה מטעם כוללות העיר; אריגים אלה יועדו להלבשת החיילים היניצ׳רים.
למרות הקשרים הכלכליים התנכלו היניצ׳רים ליהודים הן בדרכי היבשה והן בהתנפלות על קהילות יהודיות. ברבע האחרון של המאה ה־16 וברבע הראשון של המאה ה־17 התמרדו היניצ׳רים לעתים תכופות, וסיכנו את משטר הסולטאן. בשנת 1592 הם שילחו אש בבתיהם של היהודים בקושטא. הם גם הוציאו להורג במוות אכזרי את אסתר חנדאלי, יהודייה מפורסמת שהייתה סוכנת בהרמון הנשים של הסולטאן. יניצ׳רים גם התפרסמו לעתים תכופות ברצח יהודים בדרכים לשם שוד." מקור משנת תמ״ה(1685) דן כיהודייה שהתיידדה עם היניצ׳רים; בעלה מאשימה כי השפיעה עליהם שירצחוהו. בעת סכסוך בסלוניקי במאה ה־17 הצליח הפרנס ר׳ יצחק אשיאו להינצל מרודפיו, כת אומני הטקסטיל, בסיוע יניצ׳רים שהכיר.,,
המרת דת וגיור
המרת דת היא התוצאה המשמעותית ביותר של מערכת יחסים חברתיים בין יהודים ונכרים. אלפי יהודים התאסלמו במרוצת כל מאה ומעט יהודים התנצרו, בעיקר בכנסייה היוונית האורתודוקסית. רוב המרות הדת נעשו משיקולי תועלת, בעיקר כלכליים, או מרצון להינשא לנכרים. נושא זה דורש דיון מעמיק נפרד. לעומת זאת, מקרים של גיור מועטים היו. הגיור נאסר בצו השלטונות העות׳מאניים, ונראה גם שלא קסמה לנכרים האפשרות לחיות ביהודים.
סוף הפרק יחסים חברתיים בין יהודים ונוכריים. לאה בורנשטיין-מקובצקי……
Presence juive au Tafilalet-Revue Brit 31-Amnon Elkabets Tafilalet – Sijilmassa
Amnon Elkabets
Tafilalet – Sijilmassa
La minorite juive habitait dans des centaines de villages musulmans ou ils recherchaient la proximite d'autres Juifs. Dans certains villages musulmans vivaient seulement quelques families juives, dans des cours mitoyennes dont la taille ne depassait pas quelques dizaines de metres carres. Ce voisinage ne plaisait pas toujours aux musulmans qui pretendaient que l'islam puise sa force dans le jihad, la lutte jusqu'a la mort pour la gloire du Prophete. C'est pourquoi la presence etrangere est interdite en terre musulmane.
Mais les Juifs ont survecu malgre l'inimitie musulmane causee par la rivalite entre les deux religions quant a l'appartenance a la famille d'Abraham et le droit d'ainesse. La prosperite commerciale et economique qu'apportaient les Juifs permettait l'existence commune autour du meme puits, des memes fours et dans les memes villages. D'une part, il y avait parmi les musulmans un nombre negligeable de musulmans qui haissaient les Juifs d'autre part, on leur faisait confiance, on avait foi en eux et reciproquement.
Un temoignage des rapports ambivalents qui regnaient entre les deux groupes ethniques peut etre trouve dans les expressions de l'Arabe maghrebin que les Juifs ont adopte et dont ils se servaient dans leurs relations avec leurs voisins musulmans. Elles etaient differentes des expressions dont ils se servaient entre eux. L’emploi de locutions particulieres demontre clairement que le contact entre les deux cultures etait limite. Cela provenait du manque de connaissance de l'Arabe litteraire par les Juifs c'etait un obstacle pour eux dans la comprehension profonde de la religion et la culture de leurs voisins musulmans.
C'etait une des raisons de la mefiance du Juif envers son entourage etranger. Malgre tout, les Juifs ont continue a mener un commerce prospere avec les musulmans tout en prenant garde a ne pas defier l'islam car l'exil les obligeait a etre prudents. Les Juifs du Tafilalet souffraient parfois d'agressions de la part de leurs voisins musulmans.
La famille Abehssera etait dans le meme cas et a eprouve quelques tragedies qui l'ont touchee des le debut du XXe siecle et meme pendant de nombreuses annees plus tard. La premiere tragedie concerne le sort de Rabbi Ytshak Abehssera, le plus jeune fils de Rabbi Yaacov, assassine par un musulman, bandit de grands chemins, pres du village de Toulal, non loin de Gourama ou vivait une grande communaute juive. Le deuxieme cas est l'assassinat de Rabbi David Abehssera, fils aine de rabbi Massoud (mort en 1908) et petit-fils de Rabbi Yaacov.
Il etait surnomme Ateret Rochenou. Rabbi David etait le frere de Baba Sale, petit-fils de Rabbi Makhlouf, le fondateur de la dynastie rabbinique. Pendant une des guerres civiles qui devastaient la region du Tafilalet, un musulman fondamentaliste a conquis la region et s'est proclame descendant du Prophete Mohamed. Ce souverain a decide de convertir a l'islam par la force tous les Juifs de la region sous peine de mort.
Dans ce but, il s'est adresse au chef de la communaute Rabbi David, grand kabbaliste repute, pour le convaincre d’embrasser l'islam. Lorsque celui- ci a refuse, il a ete mis a mort ainsi que deux de ses aides. La mort de Rabbi David a frappe de stupeur la communaute et son frere Baba Sale a pris son deuil pendant longtemps. Les femmes juives de la region, egalement, ont ete victimes d'attaques et d'atteintes a leur honneur et meme de meurtres nombreux. Ces actes ont envenime les relations entre la communaute juive et ses voisins. Cependant, la sagesse et la personnalite des rabbins de la famille ont arrete le declin des relations entre les deux populations de la region.
Malgre le grand malheur, les Juifs de la region ont continue a jouir d'une liberte totale en matiere de religion, les circoncisions, les Bar-mitsva, les mariages et les naissances ainsi que les fetes religieuses, l'observance de la cacherout et tout ce qui concerne la religion juive. Ils jouirent aussi d'une autonomie qui s'exprimait par l'attribution d'un large pouvoir judiciaire au Beit-din local et le droit de nommer des rabbins et des juges aux postes vacants. C'etaient en principe les membres de la famille qui s'occupaient d'obtenir les permis necessaires a la nomination et l'investiture des rabbins au Grand Tribunal rabbinique qui se tenait dans la capitale, Rabat. Ils ont continue a maintenir la direction de la communaute jusqu'au terme de la presence des Juifs dans le Sud du Maroc.
[anti-both]
פתגמים ואמרות ממקורות שונים
מתוך ספרו של חנניה דהן – " אוצר הפתגמים של יהודי מרוקו
בצירוף השוואות ומקבילות ממקורות יהודיים ואחרים – כרך א'
לפני שאגע בנושא, ברצוני להדגיש החשיבות של אוסף פתגמים זה ־ פרי עבודתו של חנניה דהן ־ הכולל 1532 פתגמים בכרך ראשון זה, וכמות דומה בברך השני שיבוא אחריו, מן הספרות היקרה הזאת.
באיזו צורה שהיא יש כאן התחדשות בממד בלתי נודע ומקורי של חיי היהודים במרוקו. עולם הפתגמים, הגדוש חכמה ומשחק, נותן מיקצב לכל רגעי הקיום, ומציין נסיבות החיים של החברה היהודית, היחס בין הורים לבנים, בין בעל לאשתו, היחיד בקרב המשפחה ובתוך החברה. הפתגם מתאר את גוף האדם, תכונותיו הטובות ופגמיו, הנשמה ומעלותיה, הפעילות המקצועית, העיסוקים והדאגות של הפרט ושל החברה.
235– אוחדי פי סריר, ולא ראג׳ל דליל.
לבדי במיטה, ולא עם גבר עלוב.
מוטב יחפה, מאשר עם נעליים זולות
מוטב אלמנה מבעל טוב, מנשואה לבעל רע.(419 שם)
מוטב לבד מאשר עם בן-לוויה רע.refranero) (354
236 כּייל זראע בלאדךּ, וואכ׳א יכּון זוואן.
קנה חיטה מעירך, גם אם זונין היא.
ו/236 נוסח אחר: כּייל זראע בלאדךּ וואכ׳ איכון שעיר
קנה חיטה מעירך, גם את שעורה היא.
זונין של כפרך, ולא חטים מן החוץ. (מימרות ערביות בלבוש עברי ־ הפועל הצעיר 1963)
חטיא דקרתך זונין, זרע מנהון אם החיטה של עירך זונין הן, זרע מהן. (בראשית רבה נטי)
אשרי אדם שאשתו מעירו, תורתו מעירו ופרנסתו מעירו. (מדרש משלי פרק ה׳)
ההולך לחפש אשה ממרחקים או שיהיה מרומה, או שברצונו לרמות. (פתגם צרפתי)
את המשרתת שלך הביא מרחוק, ואת אשתך ־ מקרוב. (פתגם צרפתי)
237 אל ערוק, ולא אל – כירוק.
יחוס ולא לבוש.
אשה מיוחסת, ולא אישה מלובשת.
הגדול שביחוסים ־ השם הטוב. (מבחר פנינים פרק וי)
לעולם לא תקח אלא אישה מיוחסת, ואפילו אם אתה מוצא אותה עירומה. (א׳ב דבן-סירא)
חפש לך אישה שיש לה קן, ולא אשת-חן. (אלמוני)
אריג קח מחוט משובח,ובת-ממשפחה טובה. (פניני ספרד)
[anti-both]
נהוראי-מ. שטרית-אימת החלום….
אימת החלום – נהוראי – מאיר שטרית
לא כל המלכים הפיקו תועלת משאיפותיהם המופרזות ממלחמותיהם. היו ביניהם כאלו, שיומרותיהם המיטו עליהם צרות לא מעטות ובימיהם רווח מעט ליהודים המדוכאים. מלכים אלו היו עסוקים יותר מדי במלחמות קשות, בכיבוש שטחים נרחבים ובהחרמת רכוש עצום. הם המליכו את עצמם ונחשבו בעיני רבים כראשי שבטים רודפי בצע, תאווה וגדולה.
עשרות שנים עברו והמיעוט היהודי התאושש קמעא, פרה ורבה, הרחיב את עסקיו וקיים קשרי מסחר רחבים, יהודים רבים הפכו ליועצים, שרתים ושליחים של בית המלוכה. יום אחד קם מלך חדש, נועז ונוקשה, ושמו מולאי ארראשיד והוא בנה ערים, חומות מגן ונמלים. אחריו קם מלך אכזר מאין כמוהו אך מצליח יותר מכולם. שמו היה מולאי איסמאעיל, והוא בנה עיר חדשה ענקית ומבוצרת בחומה גדולה. מלך זה הצליח להכניע את רוב הברברים אשר עד כה סירבו להיכנע. ממלכתו השתרעה מהסחרה בדרום ועד למזרח ולצפון בגבול אלג'יריה.
מאבקם של היהודים, אשר היו שרויים בתוך ערבוביית המלחמות של המלכים, התמקד בתחום אחד ויחיד : לשמור על זהותם היהודית ולקיים את דתם כהלכה. לכל מלך הייתה צורת שלטון ובגנון התנהגות משלו כלפי היהודים. אחד הטל עליהם מסים כבדים והשני דרש מהם להמיר את דתם. אחד השתמש בהם ליישוב סכסוכיו הפנימיים על ידי השפלתם בחוצות והפקרתם לאספסוף, ועריץ אחד גירש אותם מחוץ לתחום שלטונו. וכאשר קם מלך נוקשה והצליח להשליט סדר ושקט במדינה וגם פרש על היהודים את חסותו, היו היהודים קמים ומתפללים בבתי כנסת לשלומו ולהארכת ימיו של המלך. ובכך הם קיימו את הכתוב " הייה מתפלל בשלומה של המלכות, שאלמלא מוראה של מלכות, כל הגדול מחברו בולע את חברו ".
הכאב והצער של היהודים בא לידי ביטוי ופורקן ביום ט' באב, וכאשר היו יושבים ואפר על ראשם, בוכים ומתייפחים כשהם צמים ומתענים כל היום בבית הכנסת, היו עושים זאת לא רק על חורבן בית המקדש, אלא גם כתגובה המוצאות אותם במדינה זו במשך מאות בשנים. ובתום היום הארוך הזה, היה הרב המנחה מסיים תפילת אבל זו בצטטו מן התנ"ך " רק אתכם ידעתי מכל משפחת האדמה, על כן אפקיד עליכם את כל עוונותיכם " וכי במה חטאנו לאלוהים ? שאל עצמו היהודי הנאמן לדתו ולמורשתו היהודית חרף סבלו הרב.
אלא שהרב המנחה את תפילת יום אבל זה, היה מנחם את שומעיו באומרו שלא חטאינו אנו, אלא חטאי אבותינו אנחנו משלמים , ובכדי להרגיע את רוחם, היה מוסיף את הבטחת האל לעמו, " כי לא לעולם אריב ולא לנצח אקצוף ". לאחר יום אבל כזה היו כולם מתפזרים כשהם ממלמלים לעצמם את הפשוק המסורתי החוזר על עצמו בכל השנים אחרי כל חג ותענית " לשנה הבאה בירושלים ". כוח האמונה היה רב ועוצמת התקווה, אדירה.
בשנת 1727 הקיץ הקץ על מלכות רבת האכזריות וההישגים כאחד ומרוקו נכנסה שוב לתוהו ובוהו. המלך החזק מולאי איסמאעיל מת ומלחמות השבטים ובני השבטים החלה מחדש במלוא עוזה. כולם נלחמים זה בזה וכולם הורגים זה את זה. האגדה מספרת על מלך מולאי איסמאעיל, שבעת בניית העיר מכנאס, נתן הוראה לבנאים לקבור את מתנגדיו בתוך החומות שהיו בונים מסביב לעיר.
מלכים רבים קמו ונפלו בזה אחר זה לאחר מותו של מולאי איסמאעיל. כולם קמו בעזרת החרב וכולם נפלו בחרב. שושלת יוחסין של מלכי מרוקו עוברת ממולאי עבדאללאה ועד מולאי חפיד.
מולאי חפיד היה המלך האחרון בשושלת מפוארת וארוכה זו והוא אשר חתם על הסכם עם הצרפתים בדבר שלטונם במרוקו לתקופה של ארבעים שנה. זה היה בשנת 1912, וכך נפתח עידן חדש מלא תקווה להפסקת המלחמות אשר התחילו במרוקו מאז הגיע אידריס הראשון, אלף ומאתיים שנה קודם לכן.
גוראמה הוא שמה של עיירה קטנה באזור תאפילאלת שבדרום מרוקו, המרחק בינה לבין גבול אלג'ריה, לצד מזרח, הוא קילומטרים אחדים ואילו ממרכז בירת תאפילאלת היא מרוחקת כמאה קילומטר.
במשך כל אותן מאות בשנים, היה מצבם של היהודים נתון לעליות ומורדות. זאת בהתאם לסוג וסגנון שלטונו של כל מלך בתקופתו. הקהילה היהודית לא החמיצה שום הזדמנות לחזק את עצמה מבפנים כאשר הנסיבות אפשרו לה זאת. הדבר נעשה באמצעות לימודים ב "חדר " בחברות ה " זוהר ", דרשות בבתי כנסיות וישיבות, ומעל לכל שקדו היהודים על מנהגיהם ומסורתם היהודית. סייעו במלאכה זו גם שליחים מארץ ישראל וכוללים רבים שהיו מגיעים לאסוף כספים עבור הישיבות בירושלים, חברון, טבריה , צפת ובמקומות רבים אחרים.
הקשר היה רצוף ככל שנתאפשר עקב הנסיבות. אחד השליחים המפורסמים, רבי עמרן בן דיוואן נפטר במרוקו ונקבר בעיר " וואזאן ". קברו הפך מוקד משיכה להמונים, שהיו עורכים בו מידי שנה הילולות ושמחות גדולות.
אחריו היה רבי יחיא לחלו שנפטר תוך כדי סיורו בתאפילאלת ונקבר בעיר " קסר שוק ". גם על קבר זה עורכים היהודים הילולה מדי שנה, ואלא חסרים ערבים שבאים להשטחח על קברו ולבקש מרפא למכאוביהם.
אולם התנועה של רבנים ושליחים לא הייתה רק מארץ ישראל למרוקו, אלא גן בכיוון ההפוך. רבים הרבנים שעלו לארץ ישראל לאורך כל המלחמות, שהעולם היה שרוי בהן. מדינות העולם בארבע כנפות תבל, נלחמו ביניהן ונאבקו על אדמות ועל שלטון. היהודים לא מצאו מנוח בשום מקום בעולם והם היו נתונים בין פטיש הגלות לבין סדן המלחמות. הם שירתו את מדינותיהם בנאמנות ולא אחת נלחמו בתוך הצבאות השונים של המדינות בהן חיו. מדינה משלהם לא הייתה קיימת ואיש מהם לא חלם על אפשרות שתתממש אי פעם.
אחד הרבנים שעלה לארץ ישראל, היה הגאון רבי חיים בן עטאר, שפירושיו לתנ"ך מוכרים בשם " אור החיים ". הוא עלה לארץ הקודש בעקבות אחרים שעשו זאת לפניו. תלאות, סבל וקשיים בל יתוארו עברו על רבי חיים עד שהצליח להגיע לארץ ישראל, בה קיווה ללמוד וללמד תורה.
רבים ממלכי מרוקו פרשו את חסותם על היהודים והגנו עליהם מפורענות האספסוף אשר היה רגיל לכך במשך דורות. הודות להגנת המלכים אלה על היהודים, ולמרות הסבל הרב בכל התקופות, נשארה קהילת יהודי מרוקו חזקה וגדולה כמעט יותר מכל קהילה אחרת בכל מדינות האסלאם.
דבר זה נתאפשר, בראש וראשונה, בזכות עקשנותם ודבקותם של היהודים בדתם. הקהילה היהודית שקדה על הדאגה לנצרכים שבקרבה. היא עשתה זאת באמצעות מוסדות צדקה רבים בכל עיר ובכל כפר, אשר הפכו למסורת בחיי החברה היהודית.
המושג מללאח במרוקו מוכר וידוע לכל יהודי. סיפור המללאח התחיל כאשר אחד המלכים החליט לבנות ליהודים שכונות צפופות ומוקפות בחומות. הייתה זאת דרך אחת כדי לשמור על היהודים מפני שוד וביזה שהיו מנת חלקם יום יום.
מאידך, הייתה עוד מטרה בהקמת המללאח, לשוות ליהודים צביון נחות מאשר תושבי המדינה המוסלמים. האגדה מספרת שבמללאח הראשון בעיר פאס, הועסקו היהודים בהמלחת ראשיהם הערופים של מתנגדי המלך. ראשים אלה ניתלו על ידי נאמני המלך על חומת המללאח במגמה להרתיע מתנגדים אחרים למלך. כל נולד השם מללאח מלשון מלח, לשכונות היהודים בערי מרוקו.