ארכיון יומי: 31 ביולי 2014


הצרה עם האסלאם – אירשאד מנג'י-איך הפכתי להיות סירובניקית מוסלמית

 

איך הפכתי להיות סירובניקית מוסלמית

כמו מיליוני מוסלמים אחרים בארבעים השנים האחרונות,הצרה עם האסלאם גם משפחתי היגרה למערב. בשנת 1972 הגענו לריצ׳מונד, פרוור של המעמד הבינוני בוונקובר, קולומביה הבריטית, קנדה. אני הייתי בת ארבע. בין 1971 ל־1973 נמלטו אלפי מוסלמים בני דרום אסיה מאוגנדה לאחר שהרודן הצבאי, גנרל אידי אמין דאדא, הצהיר שאפריקה מיועדת לשחורים. לבעלי העור החום שבינינו הוא נתן שבועות אחדים בלבד לעזוב, ואם לא יעשו כן – ימותו. מוסלמים חיו שנים ארוכות באפריקה המזרחית הודות לבריטים, שהביאו אותנו מדרום אסיה כדי לסייע בבניית מסילות הרכבת במושבות שלהם באפריקה. בתוך דורות ספורים הגיעו מוסלמים רבים למעמד של סוחרים אמידים. אבי ואחיו ניהלו סוכנות של ״מרצדס בנץ״ בקמפלה, והפיקו תועלת מהניידות המעמדית שהבריטים הורישו לנו ושאנו, בתורנו, מעולם לא הענקנו לשחורים ילידי המקום שהעסקנו.

באופן כללי, המוסלמים באפריקה המזרחית התייחסו לשחורים כמו לעבדים. אני זוכרת את אבי מכה את טוימסי, משרת הבית, חזק כל כך עד שחבורות בוהקות הופיעו על גפיו השחורות כזפת. אני, שתי אחיותי ואמי אמנם אהבנו את טומסי, אבל אם אבא היה תופס אותנו מטפלות בפצעיו, גם אנחנו היינו סופגות מכות. ידעתי שהדבר קורה במשקי בית מוסלמיים רבים אחרים, ושהשעבוד המשיך זמן רב לאחר שמשפחתי עזבה. זאת הסיבה לכך שבנערותי סירבתי להזדמנות לבקר את קרובי באפריקה המזרחית. ״אם אסע איתך,״ הזהרתי את אמי, ״את יודעת שאהיה מוכרחה לשאול את הדודות והדודים השמנים שלך למה הם מתייחסים למשרתים שלהם כמעט כמו לעבדים.״ אימא התכוונה לערוך טיול פרדה מקרובי משפחה מזדקנים, ולא מסע תעמולה למען זכויות אדם. כדי לא להביך אותה, נשארתי בבית.

בזמן שאימא היתה מחוץ לבית המשכתי לחשוב מה פירוש הדבר להיות ״בבית״. החלטתי שבית הוא המקום שבו נמצא כבודי העצמי, לא בהכרח המקום שממנו הגיעו אבות אבותי. ואז הבנתי מדוע הקדחת הפוסט־קולוניאלית של פאן-אפריקניות – ״אפריקה לשחורים!״ – סחפה את היבשת שנולדתי בה. אנחנו, המוסלמים, הקשינו על הכהים מאיתנו לחוש כבוד עצמי. ניצלנו באכזריות את האפריקנים הילידים. ובבקשה, אל תגידו לי שלמדנו קשיחות קולוניאלית מהבריטים כיוון שטענה זו מעלה שאלה אחרת: למה לא למדנו מהם גם לפנות מקום ליזמים שחורים כפי שהבריטים פינו מקום לנו?

אני לא מתנצלת על כך שאני חשה עלבון על שהיה לנו טומסי כזה. רובכם, אני משוכנעת, מתנגדים גם כן לשעבוד. אבל לא האיסלאם טיפח את אמונתי בכבודו של כל אדם. עשתה זאת הסביבה הדמוקרטית שהיגרנו אליה, משפחתי ואני: ריצ׳מונד, שבה אפילו ילדה מוסלמית יכולה להיות מעורבת בנעשה סביב – ולא רק מאורסת. הרשו לי להסביר.

שנים אחדות לאחר שמשפחתי השתקעה בקנדה גילה אבי את קיומם של שירותי השגחה על ילדים הניתנים בחינם בכנסייה הבפטיסטית ״חבצלת השרון״. (אומרים ״חינם״ למהגר, והאמונה הדתית מתפוגגת אל מול המציאה שנפלה לידיו.) מדי שבוע בשבוע, כשאימא יצאה מהבית כדי למכור מדלת לדלת מוצרי קוסמטיקה של ״אבוץ״, אבי, שלא היה בדיוק ידידותי לילדים, זרק  אותנו, הבנות, לכנסייה. הגברת הדרום אסיאתית שפיקחה שם על לימודי הקודש הפגינה כלפי וכלפי אחותי אותה סבלנות שבה התייחסה אל בנה שלה. היא גרמה לי להאמין שהשאלות שלי ראויות להישאל. ברור מאליו ששאלות של ילדה בת שבע הן פשוטות. מאיפה ישו בא? מתי הוא חי? במה הוא עבד? עם מי הוא התחתן? הסוגיות האלה לא הטרידו אף אחד, אבל מה שאני רוצה לומר הוא שעצם הצבת השאלה – ושאלות נוספות אחריה – תמיד נענה בחיוך מזמין.

אולי זה מה שהניע אותי, בגיל שמונה, לזכות בפרס ״הנוצרי המבטיח של השנה״. המתנה שקיבלתי: מהדורה מלאה בציורים צבעוניים של 101 סיפורי התנ״ך. אני מביטה לאחור עכשיו ומודה לאלוהים שהגעתי לעולם שבו הקוראן לא היה חייב להיות הספר הראשון והיחיד בחיי, כאילו הוא העושר היחיד שהחיים מציעים למאמינים. מלבד זה, 101 סיפורי התנ״ך ריתק אותי בתמונותיו. איך ייראה 101 סיפורי הקוראן? בזמנו לא ראיתי ספר כזה. היום אין מחסור בספרי ילדים על האיסלאם, כולל א הוא אללה מאת יוסוף איסלאם (לשעבר קט סטיבנס). חברות חופשיות מאפשרות המצאה מחדש של האני והתפתחות אמונות.

זמן קצר לאחר שזכיתי בתואר ״הנוצרי המבטיח של השנה״, אבא שלף אותי מהכנסייה. בתוך זמן קצר עמדה לקום מדרסה, בית ספר דתי איסלאמי. אני, החנונית הקטנה, חיכיתי לה בכיליון עיניים. אם להסיק מניסיוני בבית הספר של יום ראשון, יהיה כיף במדרסה, כך הנחתי בתמימות.

בינתיים עולמי החדש גדל איתי. נפתח מרכז קניות רחב ידיים, לנסדאון סנטר, שהיה לציר מרכזי בחינוכי כמוסלמית. שמותיהם של הסקוטים המייסדים של ריצ׳מונד, שפיארו שלטים חיצוניים – ברייהאוס, מקנאיר, ברנט, סטיבסון – התחרו עד מהרה על תשומת לבי עם מילים בהינדית, בפונג׳בית, באורדו, במנדרינית, בקנטונזית, בקוריאנית וביפנית. השפות האלה אפפו את חלקו ^ הפנימי של אברדין סנטר, שנבנה שנים מספר לאחר מכן וזכה לכינוי ״מרכז הקניות המקורה הגדול ביותר בסגנון אסיאתי בצפון אמריקה״.

זמן רב קודם לכן קלטתי שמקום כמו ריצ׳מונד יכול להכיל כמעט כל אדם שמגלה יוזמה. כשהייתי בכיתה י׳ התמודדתי על תפקיד נשיא מועצת התלמידים בתיכון ג״נ ברנט. שנה לפני כן הפסדתי את ההזדמנות להיבחר לנציגת הכיתה. את הקול המכריע הטיל אידיוט מסריח שלא רצה ״פקית״ בראש הכיתה שלו. רק שנה אחת לאחר מכן, רוב התלמידים בבית הספר כולו הפכו את ה״פקית״ הזאת למנהיגתם הנבחרת. הגזענות בריצ׳מונד לא דיכאה את שאיפותי יותר משהגזע עצמו עשה כשהגדיר וסיווג אותי.

חודשים ספורים לאחר שנבחרתי לנשיאת מועצת התלמידים, סגן מנהל בית הספר חלף ליד תא הציוד שלי, ונעצר לרגע כשהבחין בפוסטר המהפכנים האיראנים שהדבקתי עליו. דוד בצרפת שלח לי את הפוסטר, שבו נראו נשים בצ׳אדורים שחורים מרסקות כנפי מטוס. על הכנף השמאלית היו מצוירים הפטיש והמגל הסובייטיים ועל הכנף הימנית הוצגו הפסים והכוכבים של ארצות הברית.

״הפוסטר הזה לא מתאים,״ הזהיר אותי. ״תורידי אותו.״ הצבעתי על התא שליד, שעל דלתו היה תלוי הדגל האמריקני. ״אם היא יכולה להביע את דעותיה בגלוי,״ שאלתי, ״למה אני לא יכולה ?״

״כי את הופכת את הערכים הדמורקטיים שלנו לטריוויאליים. ובתור הנשיאה של כל התלמידים את צריכה לדעת שאסור לך לעשות זאת.״

אני מודה ומתוודה שלא הבנתי שהמשטר של חומייני נוטף רודנות. לא עשיתי שיעורי בית. התפתיתי הן בשל תעמולה והן בשל הגאווה לחיות בחברה חופשית, ורציתי להטיף למגוון דעות כדי שדגל הפסים והכוכבים לא יחסום את זוויות הראייה האחרות.

ואז התווכחתי. ״אני עושה טריוויאליזציה של הדמוקרטיה ? איך זה שאתה תומך בדמוקרטיה בכך שאתה אומר לי שאני לא יכולה להביע את עצמי, אבל,״ הצבעתי על התא העטוף בדגל, ״מישהו אחר כן יכול?״

נעצנו מבטים זה בזה. ״את מהווה דוגמה רעה,״ אמר סגן המנהל. הוא הקשיח את גבו והלך.

חייבים להעריך אותו על כך שהניח למגוון הדעות לשרוד בתיכון ברנט. הדבר ראוי עוד יותר להערצה בהתחשב בעובדה שהוא עצמו אימץ את הנצרות האוונגליסטית. הוא לא הסתיר את אמונותיו האישיות, וגם לא כפה אותן על התלמידים – לא כשהיה נדמה שנשיאת מועצת התלמידים היא חסידת התיאוקרטיה של חומייני, ואפילו לא כשהתלמידים ביקשו לכלול בתלבושת בית הספר מכנסיים קצרים שחשפו את הרגליים יותר מהסביר לדעתו. לאחר ויכוח סוער איתנו וכמה עיכובים אסטרטגיים הוא אישר ללבוש מכנסיים קצרים, בזעף אבל עדיין מתוך כיבוד רצון הרוב. כמה אוונגליסטים מוסלמים אתם מכירים שמתייחסים בסובלנות להבעת השקפות המענות את נשמותיהם? כמובן, סגן המנהל שלי היה חייב למשול ברוחו במערכת החינוך הציבורי, אבל מערכת כזאת יכולה לצמוח רק מתוך קונצנזוס שלפיו בני אדם בעלי אמונות, רקעים, שאיפות ומעמדות שונים צריכים להתכתש יחד. כמה מדינות מוסלמיות מתירות התכתשות שכזאת?

קריאה בתורה אצל י.מרוקו

https://www.youtube.com/watch?v=8HugGyJK03Q&list=PLa47NB9U4-d8kLK_2seLA6i-2uueXk_WO

הפטרת חזון מפי רביחיים לוק בנוסח יהודי מרוקו

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

יולי 2014
א ב ג ד ה ו ש
« יונ   אוג »
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר