אנוסים בדין האינקויזיציה-ח.ביינארט
אנוסים בדין האינקויזיציה – חיים ביינארט.
האנוסים בקסטיליה במאה הט"ו
הוצאת ספרים עם עובד בע"ם – תל אביב
נסדר ונדפס בשנת התשכ"ה בדפוס דבר בע"מ – תל אביב
קיומם של מוסדות עזרה הדדית וסעד אלה בין האנוסים מורה לא רק על הצורך שבהם, אלא הוא סימן מובהק לשלב־בינים חברתי שבו נזקקו אנוסים לחוגים משלהם לצרכים שונים. לאחר מחצית המאה הט״ו אין אנו שומעים עוד על החבורות הללו בסיאודד ריאל! מסתבר שחדלו להתקיים, וכל אנוס פתר את שאלת קבורת בני־משפחתו לפי אמצעיו שלו. במשפטי האינקויזיציה, שיש בהם עדויות המתארות גם ימים שבסביבות מחציתה של המאה, לא נמצא כל זכר לפעולתן של חבורות־סעד אלה. המאורעות שבאו על אנוסי המקום מוכיחים כמה הרסו גורמים שונים בעיר כל צורת־ארגון עצמית בעדת האנוסים.
קודם שנבוא לתאר את פרשת יחסיה של עדת אנוסי סיאודד ריאל עם האוכלוסיה הנוצרית ננסה לבחון בעיה חשובה בעניניד. הפנימיים של עדת־אנוסים זו. שאלה גדולה היא, אימתי התחילו אנוסים שבים ומקיימים מצוות תורת משה ומנסים לחיות כיהודים לכל דבר? העדויות הקדומות ביותר המביאות לנו תיאורים של קיום מצוות הן משנות השלושים של המאה הט״ו, והדעת נותנת שלו נמצאו לאינקויזיציה עדים שהיה בידם לתאר ימים שקדמו לשנות השלושים, היינו קוראים על כך בודאי בתיקי נידוניה של האינקויזיציה. נראה איפוא, לדעתנו, שאין לדבר כלל על תאריך קבוע שבו התחילו כל האנוסים לקיים מצוות.
קרוב לודאי שאנוסים שבו לקיים מצוות מיד לאחר המרתם הכפויה או לאחר התפכחותם מן ההמרה, משנוכחו כי צעד זה, אפילו נעשה מדעת, היה מיסודו צעד מוטעה לגביהם. והתאריך הקדום ביותר הבא לתאר כל מעשה של קיום מצוות כוונתו לגבי הנאשם, שעלה בידי בית־הדין למצוא עד למצוד, שקוימה בתאריך פלוני. משום כך יש לדייק ולהבדיל בין כוונת צרכיה של האינקויזיציה לגבי ״שקיעתו הראשונה של הנאשם בחטא, כדבריה בניסוח הרשמי, והוא מעשה־השיבה הראשון לקיום מצוות מצד הנתבע לדין.
כידוע, די היה לאינקויזיציה במצוה אחת מתורת משה כדי לקבוע את חטאו של הנאשם כלפי הנצרות! אך לגבי הנאשם עצמו ויהדותו שלו ודאי שלא נסתפק בקיומה של מצוה אחת, אף אם יש לה תאריך ועדים שהעידו לפני בית־הדין. משום כך, אם מדברת עדות אחת בקיומה של מצוה אחת, נראה לנו שהמדובר הוא אם לא בכל תרי״ג מצוות, הרי במצוות הרבה.
ולגבי התאריך הקדום ביותר, שבו נזכרים אנוסים שקיימו מצוות, יש לומר שערכו פורמלי גרידא, והוא יכול לשמש בתולדות חייהם של אנוסי סיאודד ריאל נקודת־אחיזה לשילוב מעשי התיהדותם במסכת כלל חייהם בעיר. משום כך האמור באנוס כרודריגו מארין שקיים מצוות בשנת,1434 או בדרכה של מריה גונסאליס, אשת חואן גונסאליס פינטאדו, בקיום מצוות בשנת,1444 כל כוונתו שכבר שנים רבות קודם בואה של האינקויזיציה חיו הללו כיהודים לכל דבר. ואין הם יחידים בדרכם זו. אליהם אפשר להוסיף את חואן גונסאליס אסקוחידו, שכבר בשנת 1446 קיים מצוות, ועוד אחרים כמותו. כלומר, שנת הפרעות, 1449, לא היתה לגביהם שנת־משבר שלאחריה התחילו חוזרים ליהדות. וכשם שאותם אנוסים קיימו מצוות לפני שנה זו כך קיימו לאחריה. אין איפוא לדבר על משברים חיצוניים בהוייתם היהודית, אלא בשיבה לצור־מחצבתם מתוך הכרה ברורה, אולי זמן קצר בלבד לאחר ההמרה האנוסה.
שנת 1449 היא שנת־משבר לאנוסים, אך הרי זה ביסודו משבר כפוי מן החוץ, שנבע מיחסו של כלל האוכלוסיה אל עדת האנוסים. הימים הקשים שעברו על אנוסי טולידו, בהתעוררות שגרם לה פדרו סרמינטו בשנת 1449, לא פסחו על אנוסי סיאודד ריאל. הפרעות הגיעו אליה בחודש יוני, והן המשך של המעשים שנתרחשו בטולידו. דומים היו התנאים בשני המקומות. גם בסיאודד ריאל כבטולידו עלה בידיהם של אנוסים להגיע למשרות חשובות בהנהגת העיר ובמקומות אחרים, שקודם־לכן לא היתה להם שום אחיזה בהם. בטולידו נערך לאחד הפרעות באנוסים משפט אינקויזיציה, שכתוצאה ממנו ניתן פסק־הדין – החוק (sentencia-estatuto) שאסר על אנוסים, או לכל אלה שהם מן היהודים (hii qui ex judaeis sunt), לתפוס כל משרה בעיר שיש בה משום זכות שיפוט או מעמד נישא לנוצרים ממוצא נוצרי טהור. אבל בסיאודד ריאל היה למעשים אלו גוון מיוחד. כבר ב־18 בחודש יוני התארגנו אנוסי העיר לחבורה מזוינת, שבראשה עמדו באצ׳יליר בשם רודריגו, ששימש אַלְקַלדֵי בעיר, וחואן גונסאליס.
התארגנות זו אמרו אנוסים עליה, שידוע להם שמתכוננים לשדוד אותם. החבורה מנתה 300 איש, שהודיעו במפורש שקודם שיפגעו בהם יעלו את העיר באש. הבאצ׳יליֶר נקרא על מעשיו לדיI ודברים לפני ראשות העיר, אך כעבור כמה ימים, ב־7 ביולי (שהיה יום שני בשבוע), שבו הוא ואנשיו למגרש העיר ואיימו לפגוע בכל מי שינסה לפגוע בהם. באותו מעמד נהרג אלואר גארסיה, נוצרי ממוצא נוצרי גמור.
מטה מסדר קלעתרבה, שנמצא באַלמַגרו הסמוכה, שלח את אחד ממפקדיו בראש חיילים לסיאודד ריאל כדי להרגיע את הרוחות. הללו, בלי ידיעת אנשי העיר, תפסו את אחד משערי העיר! פרצה קטטה, ומפקדה של קבוצה זו נהרג. מכאן ואילך פרצו פרעות ומלחמה בין הצדדים ללא כל מעצור. את הבאצייליר רודריגו ואת אחיו פרנאנדו הרגו וסחבו אח גופותיהם בחוצות העיר! מבית־הסוהר של העיר הוציאו את הבאצ׳יליר אריאס דיאס ואת גונסאלו אלונסו די סילס, שהואשמו ברצח המפקד מטעם מסדר קלעתרבה, והרגו אותם בראש חוצות. מעתה החלו גם בהצתת רכוש, ובתיהם של האנוסים דוקטור דיגו רודריגס די סנטה־קרוס ואלונסו גונסאליס, סוחר־בדים, עלו באש ועמהם רכוש רב!
בביתו של הנוטריון חואן גארסיה נשרפו רכוש ומסמכים רבים! וכך אירע לביתו של הנוטריון גונסאלו סנצ׳יס ולבתיהם של נוטריונים אנוסים אחרים. 22 איש נהרגו בפרעות, שהתחילו ב־7 ביולי ונמשכו עד 20 בחודש. מתיאור הפרעות מסתיר שלא רק גדולי האנוסים נפגעו, אלא כל עדת האנוסים הוכתה מכה קשה. הד לפרעות אלה נמצא בדברי־הסניגוריה שהשמיע להגנת עצמו חואן גונסאלים פינטאדו.
הוא הסתיר בקופסת־פח תכשיטים ששָוים 60,000 מַרבדי בימי הפרעות של חודש יולי, והללו נשדדו על־ידי משרתת אחת ששירתה בביתו ועל־ידי מאהבה. אך משפטו של חואן פאלקון, המכונה הזקן, מגלה פרטים מעניינים על תגובת האנוסים לפרעות. חואן פאלקון ועמו פדרו מרטינס הגמגמן (tartamudo) צוינו כאחראים להתעוררות האנוסים
והגם שהעד מיחס להם את ראשיתה של הכפירה,כל כוונתו היא לתגובת האנוסים לפרעות. עליהם יש בידנו עדויות שקיימו מצוות, כשם שקיימו רבים אחרים, שנים רבות קודם לפרעות. עד זה התקשה לתת ביטוי בדבריו לתגובת האנוסים, שנראתה לו במהותה ככפירה. שאילמלא כן אין להבין מה הביא עד זה לידי כך שיקשור את ראשית השיבה ליהדות בשנת 1449 דוקא. וניווכח לדעת אחר־כך שעוד פרעו באנוסים בסיאודד ריאל גם בתאריכים אחרים, רק ב־15 בספטמבר פנו ראשי העיר אל חואן השני והודיעו לו שהעיר ריקה מתושביה וסבלם של הנשארים בה רב לאין ערוך. על־כן ביקשו מאת המלך שיחון את תושבי העיר הנשארים לפליטה. סליחתו של חואן השני לא איחרה לבוא, והיא ניתנה ב־8 בנובמבר 1449 לכל מי שעבד עבירות באותם שבועים של פרעות! ומי שהיו לו משרות, תארי־כבוד ובניפיקין, הותר לו לשוב ולתפוס בהם.
תולדות היהודים באפ' הצפונית -הירשברג
תולדות היהודים בצפון אפריקה – כרך ראשון – חיים זאב הירשברג.
מרד טראיאנוס. 
רקע היסטורי
ירושלים והפזורה
ימי הבית השני התאפיינו בכך שבעוד שישראל יושבים על אדמתם, ומקיימים בירושלים את המרכז הרוחני והמדיני, התקיימו במקביל, במקומות אחרים, מרכזים יהודיים שהיו דומים בחשיבותם למרכז בירושלים, וקיימו קשרי גומלין ביניהם. רק בתקופה קצרה במהלך ימי הבית השני, היא תקופת בית חשמונאי זכו היהודים בארץ ישראל לעצמאות מדינית. וזאת גם לא לאורך כל התקופה החשמונאית, אלא מימי יוחנן הורקנוס (מ-129 לפנה"ס) ועד לכיבוש יהודה על ידי פומפיוס (63 לפנה"ס).
ביתר הזמן היו כפופים לאימפריות האזוריות – האימפריה הפרסית, אלכסנדר מוקדון ויורשיו מבית תלמי ומבית סלאוקוס, ולאחריהם האימפריה הרומית. באותה מידה היו היהודים שבתפוצות כפופים לשלטון אותן מעצמות ממש, ויהודי הארץ יכלו לראות עצמם כקהילה אחת מבין קהילות יהודיות רבות.
הקהילה היהודית באלכסנדריה אף הקימה לעצמה בית כנסת שבתפארתו לא היה פחות מבית המקדש שבירושלים. יהודי האי יב (אלפנטינה) אף הקימו בית מקדש משלהם (אם כי זה חרב בערך בשנת 410 לפנה"ס). הקהילה היהודית באלכסנדריה הוציאה מתוכה יצירות כתרגום השבעים וכתבי פילון האלכסנדרוני, החשובות ומשפיעות עד ימינו.
יהדות אל מול הלניזם
התרבות השלטת באותה התקופה, התרבות ההלניסטית, התיימרה להיות תרבות עולמית, אליה יכול כל אדם להשתייך בכל מקום, ואשר השייכות אליה מבוססת על נטיית לב, על חינוך, על מסגרת פוליטית היכולה להתהוות בכל מקום, ולא על שייכות אתנית או גאוגרפית. בדומה לכך, עברה היהדות, בימי הבית השני, את אותה מטאמורפוזה ממסגרת אתנית התלויה במיקום גאוגרפי לשם הגדרתה העצמית, כפי שהייתה היהדות לפני חורבן הבית הראשון, לעדה כלל עולמית, המבוססת על סממנים דתיים-פולחניים-תרבותיים.
בערי המזרח הקדום שכנו ההלניסטים בצוותא עם היהודים, וכל אחת ממסגרות תרבותיות אלו התקיימה במקביל. על לבבותיהם של האנשים התחרו מספר השקפות עולם נפרדות, שפרצו את המסגרות הישנות של התרבות הרומית העתיקה. אל מול ההלניזם עמדה היהדות, ואל מולן תורות מיסטיות מזרחיות ואחרות.
המאבק בין ההלניסטים והיהודים היה חריף במיוחד בממלכת יהודה. הן מרד החשמונאים והן המרד הגדול כללו אלמנט של מאבק בין-תרבותי בין התרבות ההלניסטית ובין התרבות היהודית. לעתים נשא מאבק זה אופי אתני, אך לעתים היה לו אופי תרבותי, כמלחמתו של מתתיהו הכהן במתיוונים.
מחוץ לממלכת יהודה נמשך המאבק בין התרבות ההלניסטית ובין התרבות היהודית, ובין האוכלוסייה ההלניסטית והאוכלוסייה היהודית, באותה חריפות כשם שנמשך ביהודה. דברי ימי יהודי אלכסנדריה ואנטיוכיה רצופים במאבקים בין האוכלוסיות.
במיוחד ידועה מרידת יהודי אלכסנדריה בימי קליגולה, בשנת 38 לספירה, שבאה על רקע מאבק היהודים לקבלת זכויות שוות לאלו של ההלניסטים. מרידה זו הייתה מעין הקדמה לאירועי המרד הגדול. במהלך המרד הגדול עצמו, גלשו האירועים מממלכת יהודה לתחומי אלכסנדריה, והנציב מטעם רומא, היהודי המומר טיבריוס יוליוס אלכסנדר הפעיל את צבאו נגד היהודים, וטבח בהם חמישים אלף איש.
לאחר המרד הגדול חשו רבים בקרב האוכלוסייה הלא יהודית בערים המעורבות כי ניתן "להיפטר" מן היהודים. ביטוי לתחושה זו נתנו אנשי אנטיוכיה אשר ביקשו מטיטוס שישלול את זכויות היהודים ויגרשם מן העיר אולם בקשתם נידחתה. ההתנכלות של התושבים ליהודי הערים ודאי הייתה תופעה נפוצה באותם הימים. הרקע לאלימות ההדדית היה, אם כן, מוכן, וההתפרצות חיכתה לשעת-כושר היסטורית.
כיסופי הגאולה
בקרב קהילות התפוצות, כמו גם בקרב יהודי ממלכת יהודה, היו נפוצים כיסופי הגאולה. מצבם של יהודי התפוצות לא היה טוב בהרבה ממצבם של יהודי ארץ ישראל לאחר המרד הגדול. "המס היהודי" אשר הוטל לאחר המרד, נגבה אף מהם, וזאת תוך שימוש באמצעים חמורים, ובחוזק יד. הפליטים היהודים שהגיעו מממלכת יהודה אל הערים בתפוצה, אף הם הביאו עמם את סיפורי המרד, ויחד איתם את רוח הקנאות הדתית שהניעה את המרד.
הגדילו כנראה יותר מכל פליטי המרד הגדול ברומאים, ומדובר בעיקר בקבוצות קנאיות, סיקריות כך דומה, שנמלטו מידם של הרומאים, מידם הצבאית כמו גם מהמשפטית-ענישתית, ועשו דרכם למצרים ולקיריני. גורמים קנאיים, קיצוניים וטעוני משיחיות כגון אלה, כפי שעקב אחריהם יוסף בן מתתיהו בספרו "תולדות מלחמת היהודים ברומאים", בקשו להפיח שוב את אש המרד ברומאים מחוץ ליהודה, כאמור במצרים ובקיריני.
הללו יכלו לנצל את המתיחות ששררה בין יהודים למקומיים בערים מרכזיות כגון אלכסנדריה שבמצרים, בעיקר על בסיס פוליטי-משפטי (שאלת מעמדם האזרחי של היהודים בערי הפוליס) ולערות לתוך ורידיהם מטענים אידאולוגיים-משיחיים, כאלה שהיו רחוקים מהם מרחק רב, אך בנסיבות העניין, עשויים היו דווקא לשרת מטרות אחרות.