ארכיון יומי: 27 בינואר 2018


ילדי המלאח-ר.פורשטיין ומ.רישל

. בית הספר

מבחינת ההשכלה הפורמאלית, קיימים הבדלים ניכרים בין האוכלוסיה היהודית באלג׳יריה, בתוניסיה ובמארוקו. מעמדם המשפטי של יהודי אלג׳ידיה וחדירתה הממושכת והמעמיקה של התרבות הצרפתית, הביאו לידי כך שחוץ מכמה מקומות נידחים בדרום, ביקרו כל הילדים היהודיים באלג׳יריה בבית־ספר ציבורי. אין זאת אומרת כי השיגו רמת לימודים שווה לזו של ילדי צרפת או ישראל, אבל הם רכשו לעצמם אוצר ידיעות מוצק ומגוון למדי.

החל משנות הששים של המאה שעברה, התחילה חברת ״כל ישראל חברים״ (ה,,אליאנס״) בהקמת רשת בתי־ספר, בראשונה באזור הצפוני של מארוקו (תטואן, טנג׳ר) ולאחר מכן בתוניסיה, ובמארוקו המרכזית והדרומית. בתוניסיה למדו ילדים רבים בבתי־ספר צרפתיים! אולם מספר ניכר של ילדים — במיוחד בדרום הארץ — לא זכו לכל השכלה. לפי הסטאטיסטיקה הרשמית מגיע אחוז זה ל־26, אך יש להניח כי לאמיתו של דבר האחוז גבוה יותר.

במארוקו גדול עוד יותר אחוז הילדים שלא ביקרו בבית ספר. לפי הסטאטיסטיקה הרשמית היו כ־21,000 תלמידים ב־60 בתי־ספר של האליאנס, וכ־2,500 תלמידים בבתי־ספר הצרפתיים יהודיים המעטים, ואילו 14,000 ילדים, היינו 37% מתוך כלל הילדים, היו מחוץ לכתלי בית הספר, אם בגלל חוסר מקום ואם בגלל העובדה שהוריהם לא השתדלו לשולחם לבית־ספר. ילדים אלה נהנים לכל היותר מלימוד בתלמוד־תורה מהטיפוס הישן).

הערת המחבר: בעשור השנים האחרונות השקיעו מוסדות חינוך ציבוריים וארגונים דתיים כגון ״אוצר התורה״, ו״אהלי יוסף יצחק״ מאמצים רבים הראויים לציון ולשבח כדי לשפר את הרמה החינוכית וההוראתית בתלמודי התורה. במיוחד בלט הדבר בערי השדה ובכפרים הנידחים. הוקמה רשת ״חדרים״ מתוקנים שבהם לומדים הילדים תודה ונהנים מדאגה לתזונתם ולבריאותם.

לאור ההסתכלויות שערכנו במארוקו, נראה לנו כי מספרים אלה מציגים את המציאות בצורה אופטימית במקצת. ראשית, יש להבדיל בין מספר הילדים הרשומים בבית־ספר ובין מספר המבקרים בו בסדירות מגיל 6 ועד 14. שנית, מבלי שהדבר ימעט את דמות פעולתה של כי״ח, אין להתעלם מהעובדה כי היקף הבעיות הטעונות פתרון ודחיפותן לא תמיד מאפשרים הקמת בתי־ספד היכולים להתחרות, בתנאים החומריים ובהכשרת מוריהם, בבתי־הספר שבצרפת או בישראל.

מה הם איפוא הסוגים השונים של בתי־הספר בהם יכול היה הילד לבקר לפני עלייתו? בתי־הספר של האליאנס, שההוראה בהם נמצאת תחת פיקות המדינה, שוכנים בדרך כלל בבנינים חדשים למדי, שתנאי הלימוד בהם יכלו להיות טובים, אלמלא היו הכיתות מאוכלסות יתר על המידה. בבתי־ספר אלה מלמדים את כל המקצועות המקובלים, תוך כדי הקצאת מקום ללימוד הלשון העברית); אולם בבתי־ספר רבים מלמדים מורים שלא עברו הכשרה מספקת. אמנם הם עובדים מתוך רצון טוב, אבל לפי שיטות מיושנות המבוססות על שינון וחזרה מיכנית. מאידך, המספר הרב של התלמידים אינו מאפשר הוראה אינדיבידואלית לילדים הזקוקים לכך. בית הספר של האליאנס הוא בעל הרמה הגבוהה ביותר אליה יכול להגיע ילד בן המלאח. אבל במרבית המקומות רחוקה רמה זו מלהשתוות לרמת בית הספר היסודי המוכר אצלנו.

הערת המחבר: בשנים שלאחר הפיכת מארוקו לארץ עצמאית, הוכנס לימוד השפה הערבית! לבתי ספר שונים במדינה והילדים שהגיעו בשנים האחרונות מסרו על כך שהוכרחו ללמוד ערבית, כלומר, נוספה שפה שלישית ללימודיהם, וע״י כך פחתו עוד יותר השגיהם הממשיים ברכישת לשון יציבה ומגוונת.

קצת למעלה ממחצית הילדים הלומדים ביקרו בבית־ספר של האליאנס. מבין השאר, ביקר חלק באחד מבתי־הספר המאורגנים ע״י הקהילות הגדולות. בתי־ספר דתיים אלו, הקרויים במארוקו בשם ״אם הבנים״, שוכנים בחדרי כיתה קטנים בדרך כלל, שבהם מצטופף מספר רב של ילדים (לפעמים עד 80). לרוב מלמדים בהם מורים בעלי הכשרה לקויה. מקצוע הלימוד היחידי הוא השפה העברית הנלמדת תוך כדי קריאת כתבי־הקודש. הילד קורא ושונה בסידור ובספרי־דת, ולרוב אין הוא מסוגל לרדת לעומקם של הדברים. זוהי הוראה פורמאלית ומילולית גרידא. תורת החשבון, הציור ומדעי־הטבע אינם כלולים בה. אין לומר כי יש בכך עקרון מוגדר ? פשוט, איש לא העלה על דעתו את האפשרות להורות דבר מחוץ ללימודי הקודש. ועל מנת לשנות את הקיים וללמד מקצועות חילוניים, יהיה צורך, בדרך כלל, להתחיל בהכשרת המורים עצמם. יש וקהילה מפתחת, הודות ליוזמת כמה מחבריה, את ההוראה בבית־ספרה בכיוון מודרני יותר! כך למשל אירע בצפרו, בה השתדלו הרב ומנהל בית־הספר לשפר את ההוראה. אולם מלבד מקרים נדירים ויוצאים מן הכלל, יש לצפות מילד האומר שלמד בבית־ספר במשך 6 שנים, שלא ידע את לוח הכפל.

ילדים רבים רוכשים את השכלתם הבלעדית ב״חדרים״. אלה הם חדרים צרים ובלתי מאווררים ולעתים קרובות אף מלוכלכים, בהם מצטופפים הילדים ושרויים במצב של אַפתיה או של אי־סדר רעשני, כשמסביבם שורצים זבובים ועל גבם עומד מורה המלמד אותם לקרוא עברית בשיטות פרימיטיביות (מדביקים על הלוח פסוק מתוך התנ״ך, קוראים אותו עד לידי אוטומטיזציה מוחלטת, ואח״ב מורידים אותו ושמים במקומו פסוק אחר). ילדים רבים שלמדו ב״חדר״ לא רכשו כלל או רכשו מעט מאוד מתורת הקריאה (והכתיבה) בעברית, גם לאחר שביקרו שנים אחדות בכיתות הללו, ההומות מרוב ילדים. ילדים רבים הגרים באיזורים המרוחקים, בפנים הארץ, או בצפיפות הגדולה שבערים הגדולות (בהן אין בתי־ספר שיספקו את כל הצרכים) אינם מבקרים בבית־טפר כלל. כאמור למעלה, נעשים עתה נסיונות לקלוט גם ילדים אלה במסגרת כלשהי של לימוד וחינוך. אין למעט בחשיבותם של המפעלים, בין אם הם ארציים או מקומיים, אפילו אין הם מצליחים להתגבר על כל הקשיים הנערמים בפני המארגנים.

פרחה חפותה מסעודה כתי או־מסעוד כאי מסעודה אחותי ומסעוד אחי-הסיפור במלואו

מסעודה כתי או־מסעוד כאי

מסעודה אחותי ומסעוד אחי

 

ואח(ד) ענדו שבעה ד־(א)לבנאת וּהווא וּמראתו. איוא כּאן(א)למזג'וב כּאן(הא)דאכ (א)לשּי(א)לּי כּאן יז׳יב פ־(אל)נּהאר כּאן יאכּלו פ־(אל)לּיל.

לאיש אחד היו שבע בנות ואשה. ביש־הגדא, מה שהיה מביא ביום היה אוכל בלילה.

 

ואחד(אל)נּהאר מא צאב מא יאכּלו, מא צאב מא יז׳יב לבנאתו. קאל: ״בארכּו(אל)לה חתא(א)נרפד ראשי ללכלא פ־(א)לכלא וּ(א)לכליאן גייר אמא(א)נמות אמא(א)נעיש״.

יום אחד לא מצא מה לאכול ולא מצא מה להביא לבנותיו. אמר: ״ברכו הי, אלך לשממה. אם לא אמות— אחיה.״

 

איוא משא, יאללה משא ללכלא(א)לכלא, (א)לכלא(א)לכלא, חתּא (א)לואחד(א)למוד׳ע הווא יגלש פ־(אל)ליל והייא תז׳י ואחד(א)לימּא (א)לעגוזה ושבעה די־(א)ולאדהא ת־תז׳רי דאדא, דאדא, לא־באש עליהא! ז׳אב־להא(אל)לה עשא(אל)לילא מא יאכּלו. תמאטא עליהא תא־יענק פיהא: ״מסעודה(א)כתי״

  • מסעוד כאי״
  • ״מסעודה (א)כתי, על(א)(אל)שּלאמה, על(א)(אל)שּלאמה״

טוב, הלך, הלך בשממה עד שהגיע למקום אחד ושם ישב בלילה.

באה אמא רולה אחת* ושבעת ילדיה. רצה דה־דה, דה־דה, שמחה שאלוהים זימן לה ארוחת־ערב לאכול. התנפל עליה, חיבק אותה: ״מסעודה אחותי.״

  • ״מסעוד אחי.״
  • ״מסעודה אחותי, ברוך בואך!״

 

  • ״מסעוד כאי, על(א)(אל)שלאמה, ענדב שי־(א)ולידאת? ענדכּ שי־בניתאת?״ קאל־להא: ״ענדי שבעה ד־(אל)בניתאת ומראתי ומא ציבת מא נוכּל־להום״. ״איוא־קאלת־לו: — ״גימד עיניכּ וּחלּהא״. ת־יציב ראשו תחת (א)לארד׳.
  • ״ברוך בואך, מסעוד אחי, ברוך בואך! היש לך אילו ילדים? היש לך אילו ילדות?״ אמר לה: ״יש לי שבע בנות ואשה, ולא מצאתי במה להאכילם.״

טוב.

אמרה לו: ״עצום עיניך ופקח אותן.״

פקח עיניו ומצא את עצמו מתחת לאדמה.

 

צאב(הא)דאכּ תחת (א)לארד׳, מא יעטף (אל)לּהּ עליכום ועלינא בלא חדית בלא מעאודה וּירדּ(אל)לּהּ עליכּום ג'יר (אל)דּניא(אל)דהוּבאת ו(א)לפלוש ו(אל)דּניא ומא כּאין־ש פ־חאלהא. וּתא־יאכּל ותא־ישרב, תא־יא…

מצא שם דברים, שיברך ה׳ עליכם ועלינו, ללא סיפור וללא מעשייה, שיביא ה׳ עליכם כך. הכל מלא זהב וכסף, מקום מאין כמוהו.

שם הוא יושב, אוכל, שותה.

 

כל־נהאר תא־תדבח־לו כּבש כל,נהאר תא־תדבח תא־תעלּף פיהּ באש תוכּכּלו קאל־להא: ״א־בנתי! מא תוכּליני־ש, אנא ענדי בנאתי״ קאלת־לו: ״איוא דאבא(א)לי ענדכּ בנאתכּ, האכּ הא שבעה ד־(א)לבג'אל ד־(א)לממון ועביהום וז׳יב בנאתכּ ומרתכּ ואז'י.״ קאל־להא: ״ואככא״.

כל יום שוחטת לו כבש, כל יום שוחטת. מפטמת אותו כדי לאבלו.

אמר לה: ״הוי בתי, אל תאכלי אותי. יש לי שבע בנות.״

אמרה לו: ״טוב, אם יש לך שבע בנות, הנה קח שבעה סוסים מלאי ממון, קח אותם והבא את בנותיך ואת אשתך ובוא.״

אמר לה: ״טוב.״

 

איוא שיר אַ־מזג'וב, עבא שבעה ד־(א)לבג'אל ד־(א)לממון, שיר(א)גלש פ־חאלכּ! איוא קאל־להא; ״קום, קום יאללה ואחד מסעודה (א)כתי צבתהא תפררח־לכּ קלבכּ ואחד מסעודה (א)כתי.״ — ״אללה א־(א)למזג'וב אינה מסעודה (א)כתכּ? מנאין ז׳אתכּ?״ קאל־להא: ״קום יאללה כלא־דאר־(א)בוכּ, קום יאללה.״ קאל־להא: ״ז׳אב־לנא(אל)לּהּ פאין נעישו״. קאלת־לו: ״בוה עלייא״.

(אוי לך, ביש־גדא, לקחת שבעה סוסים עם ממון, לך שב בביתך.)״

אמר לאשתו: ״קומי, קומי, יללה. מצאתי אחת, מסעודה אחותי, שתשמח את לבך.״

  • ׳״אחת מסעודה אחותי?!׳ ביש־גדא, מסעודה אחותך מניין באה אליך?״ אמר לה: ״נו, קומי, יללה, יחרב בית אביך. קומי, יללה, נתן לנו ה׳ מקום לחיות.״ אמרה לו: ״אוי לך.״

 

 

איוא חכּמ־לכּ (הא)דאכּ (א)לממון עמלהא־לבּ פ־בית וּכבּאהּ וּרפד בניתאתו(א)למזג'וב ורפד(א)למרא וּג'אדי. יאללה יאללה חתא לפמ(הא)דאּכּ (א)לג'אר טאח עליהום(אל)ליל קאלת־להא: ״אימא יא אימא פאין הייא מסעודה? פאין מסעודה עמתי(א)לי קאל, (א)לי קאל באבא?״ קאלת־להא: ״(א)שכּת א־בנתי, ראה (א)בוכּום מא ז׳אבכּום ג'יר ללמות, ודאבא (א)נלעב אנא ביהּ גיר מא תכאפו־ש״.

טוב. לקח את הממון והחביאו בחצר. הטיפש, לקח את בנותיו ואת אשתו והלך. הלך, הלך עד לפתח הבור. ירד הלילה.

אמרה אחת הבנות: ״אמא, הוי אמא, היכן היא מסעודה? היכן מסעודה דודתי שעליה סיפר אבינו?״ אמרה לה: ״שתקי, הוי בתי, הרי אביכן לא הביאכן אלא למות. וכעת אסדר אותו, אל תפחדו.״

 

איוא מא תקול אילא בקאו גאלשין והווא יתמאטא עליהא: ״מסעודה

(א)כתי״.

  • ״מסעוד כאי, מסעוד כאי״.
  • ״בוהּ! בוהּ! עליהא״ קאלת־להום לבנאתהא.

ובכן יושבים ויושבים ופתאום קפץ: ״מסעודה אחותי.״

  • ״מסעוד אחי, מסעוד אחי.״ אמרה האם לבנותיה: ״אוי ואבוי לנו.״

 

  • ״א אימא, האדי הייא עמתי לאש ז׳אבנא?״ בקאו, דכלו, דכלו לתחת (הא)דאכּ, תחת(א)לארד׳ גאלשין תא־יאכּלו תא־ישרבו. קאלת־להא: ״איוא דאבא(א)עטיני בניתה תבאת מעאיא״ חכּמת (א)לבניתה (אל)לּולא(א)למזג'ובה עבאתהא. קאלת־להא: ״האכּ״.
  • ״הוי אמא, האם זוהי הדודה שאליה הביא אותנו?״ נכנסו מתחת לאדמה. יושבים, אוכלים שותים.

אמרה לאם: ״עכשיו תני לי אחת מבנותיך, שתישן אתי.״ לקחה את הבת הראשונה, האומללה, לקחה אותה ואמרה לה: ״קחי.״

 

ז׳בדתהא־להא לבררא, קאלת להא: ״נקּי־לי(א)שנאני אולא (נכּולכּ)אולא נאכּלכּ״. תא־תנקי־להא(א)שנאנהא נקי, נקי נקי נקי והייא תא־תרעד(א)למג'בונה (הא)דיכּ (א)לבנת.

נתנה לה מחטים.

אמרה לה: ״נקי לי את שיני ולא — אוכל אותן.״

החלה מנקה לה את שיניה. מנקה, מנקה, מנקה, מנקה, והיא רועדת מפחד, הבת המסכנה.

 

מה תקול אילא (אל)צבאח קאלת־להא: ״אימּא! יא אימּא! (הא)דיכּ עמתי ז׳בדת־לי(א)שנאנהא וּקדּ האכּדא, קאלת־לי: ׳נקי־להא (א)שנאנהא אולא תאכּלני׳״. האדיכּ (אל)לּילא (א)לּולא.

למחרת בבוקר אמרה הבת: ״אמא, הוי אמא, הדודה הזאת הוציאה לי את שיניה העצומות," אמרה לי לנקותן, ולא — תאכל אותי.״

 

 (אל)לּילא (אל)תאניה קאלת־להא: ״(א)עטיני(א)לבניתה״. עטאת־להא (א)לבניתה. ז׳בדת־להא(א)למשאט תא־תמשט־להא ראשהא, (א)למשאט(א)למזג'ובה. קאלת־להא: ״האכּ (א)משט־לי ראשי אולא (א)נאכּלכּ״, קאלת־להא להאדיכּ(א)לבניתה(א)לוכרא, האדיכּ דאז׳ת.

כך עבר הלילה הראשון.

בלילה השני אמרה לאם: ״תני לי את בתך השנייה.״ נתנה לה.

הביאה לה מסרקות. אמרה לה: ״קחי, סרקי את ראשי, ולא — אובל אותך.״ אמרה הבת (בליבה): אוי ואבוי לי. עברה גם הבת השנייה את הלילה.

 

אלבניתה (אל)תּאלתה 'בדת־להא(א)להאדא. קאלת־להּא: ״האכּ (א)פלי־לי חואיז׳י אולא,א)נאכּלכּ״. בקאת תא־תפלי־להא חואיז׳הא ותפלי־להא… חתא דאז׳ת עליהום בשבעה כּאמלין: אוחדא נקאת — להא ראשהא, אוחדא נקאת־להא(א)שנאנהא אוחדא יאללה התא דאז׳ת עליהום בשבעה כּאמלין(הא)דוכּ(א)לבניתאת.

שהר וּהומּא ראקדין פ־(א)לפראש(א)לי(א)למג'בונין ת־יתרעדו פ־(הא)דיכ (א)למזג'ובה די(הא)דיכּ…

בלילה השלישי אמרה לבת השלישית: ״קחי, פלי לי את בגדי, ולא — אוכל אותך.״ נשארה הבת לפלות לה את בגדיה.

בך עברה על שבע הבנות: אחת ניקתה לה את רגלה, אחת ניקתה לה את ראשה, אחת ניקתה לה את שיניה וכן הלאה וכן הלאה. עד אשר עברה על כל שבע הבנות. וכך, במשך חודש, שכבו המסבנות במיטה רועדות מפחד.

 

קאלת־להא: ״איוא האד (אל)שּי לאש ז׳אבנא איבא?״ קאלת־להא: ״אשכּת יא־בּניתי״. קאלת־להא: ״איוא, (א)שמע (א)נקול־לכּ: (א)לבניתאת נזווז׳והום ללולידאת ונזווז׳ו־להום. אנתומא שבעה ד־(א)לבניתאת ואנא ענדי שבעה ד־(א)לולידאת ונזווז׳ו־להום ונזווז׳והום״. קאלת־להא: ״ואככה״. אש עמלת להא? קאלת־להא: ״איוא ריתי חנא עואידנא (אל)שבנייאת, (אל)שוישייאת תא־נעמלוהום ללבניתאת וּ(אל)שּבנייאת ללולידאת״. קאלת ל(ה)א: ״ואככא״.

אמרה (אחת הבנות) לאם: ״לשם כך הביא אותנו אבא?״ אמרה לה: שתקי, הוי בתי.״

אמרה הרולה לאם: ״וכעת שמעי מה אומר לך: נשיא את בנותיך לבני. לכם יש שבע בנות ולי יש שבעה בנים, נשיא אותם!״

מה עשתה לה? אמרה לה: ״טוב, אצלנו נהוג לשים מטפחות לבנות וכובעים לבנים.״ אמרה לה: ״טוב.״ כך עשו.

 

האדיכּ הייא, יאללה, יאללה, האדאכּ (אל)שּי עמלו. קאלת־להא: ״איוא קול־לי אַ־לושתי, חית תא־תכּוני״־קאלת־ל(ה)א־תא־תרקדי, כּיף ת־תעמלי?״ קאלת־להא: ״אילא אנא ת־(א)נכּון שבעאנא ת־(א)נרקד״ קאלת־להא: ״תא(א)נג'מּד עיני וּ(א)נחל פמי ולא תא־(א)נכּון ז׳יעאנא תא־(א)נחל עינייא ו(א)נג'מּד פמי״ קאלת להא: ״ואככא, (אל)לה יכּתר כירכּ באש האדיתיני.״

אמרה לה (האם): ״אמרי לי, הוי גיסתי, כיצד את ישנה?״.

אמרה לה: ״כשאני שבעה אני עוצמת את עיני ופותחת את פי, ואם אני רעבה אני פוקחת את עיני וסוגרת את פי.״

אמרה לה: ״טוב, תודה לך שסיפרת לי.״

 

אש עמלת הייא, (הא)דיכּ מראת מסעוד כאהא? חכּמת(אל)שוישיאת (אל)שבניאת עגּבתהום ללולידאת ו(אל)שוישיאת עמלתהום עלא בנאתהא בשבעה. אש עמלת? הנאתהא חתא קאמת ז׳את שבעאנא מייתה מכלייה, דאר־(א)בוהא וחאלה פמהא ומגמדה עיניהּא. ראהּ… והייא תחכּם(הא)דיכּ מראת מסעוד כאי, אש עמלת לבנאתהא? שלתּהום אוחידה בוחידה, בוחידא, בוחידא ועמרת־לכּ שבעה ד־(א)לבג'אל ד־(א)לממון ועבאתהום וז׳בדתהום ומשאת בשואין וּב(אל)תאויל ומסעוד כאי כלאתו ראקד פ־(אל)תּרכּין. כלּיהּ אבוהּ!

מה עשתה אשת מסעוד? לקחת את המטפחות, נתנה אותן לבנים, ואת הכובעים חבשה לשבע בנותיה.

מה עשתה? חיכתה עד שרולה שבעה ופתחה את פיה ועצמה את עיניה. לקחה אשת מסעוד את בנותיה והוציאה אותן אחת אחת, אחת אחת.

העמיסה ממון על שבעה סוסים, הוציאה אותם והלכה, באיטיות אך בבטחה. ואת ׳מסעוד אחי׳ השאירה ישן בפינה.

 

איוא משאת והייא תהאדא, האדיכּ אימּא(א)למזג'ובה די־(הא)דיכּ אימּא (א)לג'ולה. קאמת צאבת האדוכּ (אל)שואשי(א)למזג'ובין (אל)שבניאת, אומא(אל)שואשי עגבתהום הייא לבנאתהא.

איוא, אש עמלת? חכּמת(הא)דוכּ (אל)שבאני כּול(הא)דוכּ א(ל)שבעה די־(א)ולאדהא כּול, כּול, כּול, כּול, כּול, כּול, כּול חתא(א)כּלתהום בשבעה כּאמלין(א)לי מא כּלאת ואלו והייא תז'בא(ד)ת ת־תפתש עליהא. קאלת־להא: ״הא, יא־אימּא (א)לג'ולה, יאכּ מא תשחאכ־לכּ חבתי תלעבי בייא?״ ואנא (א)לי לעבת ביהא, ראה (א)ולדהא (א)לי (א)כּלת, ראה בנאתי, הא הומא חדאיא.

אמא רולה הטיפשה קמה, מצאה את המטפחות. מה עשתה? לקחה את בעלי המטפחות האלה. אבלה את שבעת ילדיה, אבלה, אבלה, אבלה, אכלה, אכלה, אכלה, אבלה, עד אשר אכלה את כולם ולא הותירה דבר, אז יצאה לחפש את אשת ׳מסעוד אחי׳.  ץ

אמרה לה האשה: ״הוי, אמא רולה, את חשבת להתל בי ואני התלתי בך. הרי את ילדיך אכלת והנה בנותי לידי.״

 

איוא משאת תז'רי תז'רי תז'רי תז'רי תז'רי תז'רי תא־תז׳רי ותצבּר־לכּ מסעוד ראהא. — ״מסעוד כאי! א־מסעור כאי! מנאין נבראכּ? קאל־להא: ׳׳(א)בדאני מן אודינתי מא שמעת־ש ראי מרייתי.״

טוב. הלבה הרולה, רצה, רצה, רצה, רצה, רצה, רצה, ומצאה את מסעוד אחיה. — ״מסעוד אחי, הוי מסעוד אחי, מניין אתחיל לאכול אותך?״ אמר לה: ״התחילי מאוזני, כי לא שמעתי עצת אשתי.״

 

וּברכר־לכּ עליה כּול מא תאכּל כּול מא תאכל חתּא (א)כּלתו ומשאת תז'רי, תז'רי, תז'רי, חתּא (א)לי כלּאת פיהּ מא תרא באש, גיר (א)לעד׳אם ומשאת־לכּ וּהייא תלוח ראשהא פ־(א)למזג'וב ר־(א)לואד. ודאבא (א)לג'ולאת, אילא כּאן(א)לואד מא יקטעוה־ש. טאחת פ־(א)לואד, משאת. קאלת־להא: ״שיר(אל)לה־לא יקוומכּ״.

התנפלה עליו, אוכלת, אוכלת, אוכלת עד שאבלה אותו. הלבה, רצה, רצה, רצה, עד שהשאירה ממנו רק עצמות, וזרקה עצמה לנהר. והרולות, אם יש נהר הן אינן יכולות לחצותו. נפלה לנהר ומתה.

אמרה אשת מסעוד: ״לכי, ושלא תהיה לך תקומה.״

 

משאת פ־חאלהא, משאת לענד (אל)שלטאן קאלת־לו: ״קום (א)נג'ניכּ וּ(א)נג'ני(א)למחלּה דיאלכּ״.

עבּאת־לכּ (א)למחלה ד-(אל)שלטאן ומשאת־לכּ ל(הא)דאכ (א)למוד׳ע חתּא עמּרת כיראת (אל)לה יעטף (אל)לּהּ עליכּום ועלינא בלא חדית בלא מעאוודה.

הלכה אשת מסעוד אל המלך, אמרה לו: ״קום, ואעשיר אותך ואת חייליך.״

לקחה את חיילי המלך והלכה למקום ההוא. מילאה מבל טוב ה׳, עליכם ועלינו בלי סיפור ובלי מעשייה.

וּרפ(ד)ת־לכּ (הא)דאכּ(א)לממון ורפ(ד)ת־לכּ — מן ג'יר וז'הכּום — מסעוד כאהא עמלתהו־לכּ פ־(א)לכנסה וּז'אבתו ועבאת־לכּ (א)לממון (א)לי חבת חתּא מא כלּאת חתא חאז'ה תחת(הא)דאכּ(א)לארד׳.

לקחה את הממון הזה, ולקחה, במטותא מכם, את ׳מסעוד אחי׳ ושמה אותו בשק.

לקחה את בל הממון ולא הותירה שום דבר מתחת לאדמה

א, משאת אימּא(א)לג'ולה מא(ת)ת ומאתו שבעה די־(א)ולאדהא —כארז'ין מן(א)לבאש וּעבּאת הייא בניתאתהא ועבּאת ראשהא ועבאת (א)לפלוש וּג'נאת (אל)שלטאן האכּדאכּ יעטיכּום(אל)לּהּ ועלינא בלא חדית בלא מעאוורה..

מתה אמא רולה ומתו שבעת ילדיה, לא עליכם, ואשת מסעוד לקחה את בנותיה ואת הכסף והעשירה את המלך.

כך יתן לכם ולנו אלוהים בלי סיפור ובלי מעשייה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

ינואר 2018
א ב ג ד ה ו ש
« דצמ   פבר »
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

רשימת הנושאים באתר