ארכיון חודשי: פברואר 2018


הספרייה הפרטית של אלי פילו- Evolution du Judaisme marocain-Doris Bensimon-Donath

Les communautés juives de l'Afrique du Nord, qui furent parmi les plus anciennes de la diaspora, sont aujourd'hui en voie de disparition. En 1952 encore, 220 000 Juifs, représentant 2,3 % de la population globale, vivaient au Maroc. Ils n'étaient plus que 160 000 en 1960. Depuis, l'émigration a con­tinué et on évalue aujourd'hui à 60 000 le nombre d'Israélites restés au Maroc. Parmi les communautés juives du Maghreb, la communauté marocaine est aujourd'hui encore la communauté la plus importante.

Cette publication est la première d'une série de recherches consacrées aux problèmes d'évolution et d'adaptation des Juifs nord-africains en France et en Israël. La présente étude se propose d'analyser, pour le judaïsme marocain, le processus d'acculturation à une civilisation occidentale, en l'occurrence celle de la France. Le Protectorat français n'a duré au Maroc que quarante- quatre ans, de 1912 à 1956 : l'évolution vers l'Occident était donc extrêmement rapide, pour ainsi dire télescopée. Les vestiges et les réminiscences de la société traditionnelle qui persistaient encore à une époque récente, simultanément avec les comportements et les attentes d'une société en transition, permettent d'étudier, dans des conditions particulièrement favorables, le passage de l'une à l'autre.

Le processus de modernisation et d'acculturation qui a joué pour le judaïsme marocain est semblable à celui qu'on peut observer chez d'autres peuples d'Afrique et d'Asie au contact avec la civilisation occidentale par le truche­ment d'une colonisation. De ce point de vue, cette monographie peut appor­ter des éléments pour une étude plus générale des mécanismes d'acculturation dont elle éclaire certains aspects. Toutefois, il faudrait se méfier de générali­sations hâtives : les conditions sociales et politiques dans lesquelles le judaïsme marocain a vécu en minorité dans un pays d'Islam sont à l'origine de certains comportements et réactions spécifiques.

ספריהם של חכמי פאס שיצאו לאור מחוץ למרוקו-יוסף תדגי

ראשית, עלינו לציין כאן את ר׳ אברהם ב״ר מרדכי אזולאי. ר׳ אברהם נולי בפאס בשנת 1570 ונאלץ לעזוב את עיר מולדתו בראשית המאה השבע־עשרה בגלל פרוץ מלחמת האזרחים במרוקו, בעקבות גירוש המאורים מספרד. הוא עלה לארץ והתיישב בחברון, אך גם בעיר האבות לא מצא מנוח. בעקבות המגפה שפרצה בעיר, עזב את חברון והתיישב בירושלים; וכשהתפשטה המגפה גם בירושלים, ברח לעזה ובה חיבר את ספר הקבלה ׳חסד לאברהם בהקדמתו לספר זה שנדפס ארבעים ואחת שנה לאחר מותו, בשנת תמ״ה (1685), הוא מספר על עיר מולדתו פאס, על עלייתו לארץ ועל כל התלאות שפקדו אותו. ר׳ אברהם חיבר ספרים רבים בקבלה ונפטר בחברון בשני ת״ד(1643).

בשנת 1825 פקד רעב גדול את העיר מכנאס. בעקבותיו נשלח ר׳ אברהב ב״ר יוסף חליואה לגייס כספים בקהילות אירופה, ובהגיעו ללונדון מינתה אותו הקהילה הספרדית ל׳מורה צדק ומרביץ תורה׳ בבית המדרש 'עץ חיים׳. בהזדמניות כאלה היו השליחים לוקחים באמתחותיהם כתבי־יד, בתקווה להדפיסם באירופה. כך, למשל, בעקבות הכולרה שפקדה את מרוקו ב־1855, נשלח ר׳ אברהם אלמאליח ממוגאדור לאירופה כדי לאסוף כספים. הוא ניצל את ביקורו בליוורנו והדפיס שם את קובץ הפיוטים ׳שובע שמחות' הכולל גם תשעה מפיוטיו. באותה שנה הוא הוציא לאור בעיר זו את הספר 'תוקפו של יוסף', שאלות ותשובות לר׳ יוסף אלמאליח. לעומת זאת, הוא לא הצליח להדפיס את השאלות ותשובות לר׳ יהודה אבן עטר מפאס, שאותן העתיק בעת ביקורו בצפרו אצל ר׳ עמור אביטבול, לפני צאתו את מרוקו.

כדוגמה אחרונה לעניין זה נזכיר את ר׳ אברהם ב״ר ראובן אבוזאגלו ממשפחת אזולאי ממראקש, שנשלח בשנת 1604 על־־ידי הנגיד של הקהילה, ר׳ אברהם בן וואעיש, לרכוש חפצים יקרים עבור מלך מרוקו. במסעו זה הגיע ר׳ אברהם עד לוונציה, שם נאלץ לשהות יותר משנה וחצי בגלל מאורעות ופרעות שהיו במרוקו, ורעב שהשתרר בעקבותיהם. בעת שהותו בוונציה הוציא לאור, בשנת שס״ו(1601) , מהדורה של ׳המשניות עם פירוש רמב״ם וברטנורא בהגהה מדויקת ובאותיות מרובעות להקל על הקורא׳.

הערת המחבר: בשער הספר כתוב: ׳משניות עם פי' הרע״ב ורמב״ם בדפוס ואותיות מרובעות הפנים והפירוש, הביאו לדפוס החכם השלם מוהר״ר אברהם בר הר״ר ראובן בנחמן ז״ל ממרויקוש, עיר ואם בברבריא, י״ג ניסן שנת משו״ך חסדך לפ״ק [שס׳׳ו]. ובהקדמה כתב: 'אמר הצעיר אברהם בלא״א הר׳ ראובן בנחמן המכונה אבוזאגלו ממשפחת בית אזולאי מעיר מרוויקוש… שלו הייתי בביתי והזמן טלטלני פה ווינציאה כי שלחני פה הנגיד המעולה הר׳ אברהם בן וואעיש קרובי ממשפחתי הנזכרת, לקנות למלך כלים יקרים. ואשב פה מצפה חרד שנה וחצי, אולי תבוא האניה אשר בה ישלח אלי הממון לעניו הנז׳. והנה בעונות, בארצנו, כל משפטיו הרעים חרב ורעב, כי המלך נלחם עם אחיו [מולאי זידאן ומולאי עבדאלה] ואין יוצא ואין בא. וגם פה לא שקטתי ולא נחתי, כי יש לי ריב ומדון עם סוחר אחד, ועשיתי הוצאה גדולה בארץ הזאת, ואשתומם על עניו הרע הזה, ואשים על לבי דבר טוב לעשות המשניות הגדולות בדפוס…׳. וראה טולידאנו, נר המערב, עמי קנד.

למרות הדוגמאות שהבאנו לחיבורים של חכמי מרוקו שהצליחו להגיע למכבשי הדפוס באירופה במאות השש־עשרה-התשע־עשרה, הרי יש להודות שמקרים אלה היו בודדים, וכי רק מספר קטן של רבנים זכו לראות את חיבוריהם מודפסים. רבים הם המקורות המעידים על כך, המבכים את החיבורים הרבים מספור שאבדו ואת העדר הדפוס במרוקו.

מצב נואש זה התחיל להשתפר מהמאה התשע־עשרה, בה נדפסו יותר חיבורים של חכמי מרוקו. באותה עת שימש בית־הדפוס של הרב אלי אמוזיג בליוורנו כתובת להדפסת ספרים עבריים. ר׳ אליהו נולד במוגאדור למשפחה שמוצאה בפאס. ממוגאדור נסע לליוורנו בשנת 1850, בה ה וייסד בית־־דפוס עברי, שהוציא לאור רבים מחיבוריהם של חכמי אפריקה בכלל ומרוקו בפרט.

אישיות אחרת שיש להזכירה כאן היא ר׳ שמואל אלעלוף מירושלים [ 1933], שעזר לחכמי מרוקו ועודדם לשלוח את חיבוריהם להדפסה בירשלים ר׳ שמואל עצמו היה יליד פאס, שעלה לארץ עם הוריו בגיל חמש־־עשרה. בגיל צעיר נמשך אל העיסוק במוסדות הקהילה והקדיש את רוב זמנו לצורכי הציבור. הוא נמנה לאחר־מכן עם חברי ועד העדה המערבית בירושלים וטיפח הרבה מוסדות חינוכיים. בהיותו מודע להעדר הדפוס במרוקו, שימש מעין מתווך לחכמים מחוץ־לארץ ודירבן אותם לשלוח לירושלים את חיבוריהם כדי שיוציאם לאור. הודות לעזרתו, זכו כמה חיבורים לצאת לאור בירושלים – כגון הספר ׳תיקון כרת', שנערך בידי ר׳ שמואל אבן דנאן מפאס, ויצא לאור בירושלים בשנת,1903 וספר 'אשר לשלמה', שאלות ותשובות לר׳ שלמה א דנאן, שיצא בירושלים בשנת תרס״ה.

הערות המחבר: הספר ' תיקון כרת' כלל חלקים מן המשנה, משנה תורה, להרמב״ם, אידרא רבא, איי״ זוטא, סליחות ותהילים. תיקון זה קבע החיד״א, אך לראשונה קובצו כל הקטעים הא לספר על־ידי הרב שמואל אבן דנאן מפאס [1962-1874], קהילת פאס שלחה את הס להדפסה בירושלים, שמומנה על־ידי ר׳ רפאל אהרן בן צולטאן. ראה ההקדמה לס ־ וההסכמה של ר׳ שלמה אבן דנאן.

[1]    ראה, למשל, בן נאיים,

[1]    הספר 'תיקון כרת׳ כולל חלקים מן

[1]      באוסף שלי יש כתובה מודפסת באותיות־זהב, שכנראה הזמין בית־הדין בפאס מבית־דפוס ירושלמי. בשורות הראשונות ניתן לקרוא: ׳למנין שאנו מנין בו כאן במתא פאס יע"א החתונה עליה מדובר נערכה בפאס בשנת 1897 על־ידי הרבנים שלמה ששון ושלמה אבן צור. שם בית הדפום לא מופיע על הכתובה, אך ד"ר יצחק יודלוב, ספרן מבית הספר הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים, הצליח לזהות את שם המדפיס הודות להשוואות עם דפוסים אחרים בני אותה תקופה. מסתבר, שהכתובה הזו יצאה לאור בדפוס 'ליליינטאל' ־ שכן האותיות והמסגרות דומות לספר 'שמן ששון', שנדפס בירושלים בשנת 1889 בבית הדפוס הזה. תודתי נתונה לד״ר יצחק יודלוב על עזרתו.

DIVERSITÉ DU JUDAÏSME MAROCAIN-Doris Bensimon-Donath

DIVERSITÉ DU JUDAÏSME MAROCAIN-Doris Bensimon-Donath

L'histoire et la conformation géographique du Maroc sont à l'origine de la diversité du judaïsme marocain.

En l'état actuel de nos connaissances, on ne peut fixer une date précise à l'établissement des Juifs au Maroc. Les historiens se montrent prudents sur les origines du judaïsme maghrébin. Sans entrer dans le détail de leurs dis­cussions, on peut toutefois affirmer la diversité des éléments constitutifs du judaïsme nord-africain.

L'implantation des premières colonies juives remonte à une époque fort reculée. L'élément le plus ancien du judaïsme maghrébin s'est mêlé intime­ment aux populations berbères. Certains auteurs, comme M. Simon, parlent même de « judaïsme berbère ». A l'époque contemporaine le sociologue trou­vait les derniers vestiges de cette symbiose judéo-berbère dans les communautés du Sud marocain et des montagnes de l'Atlas.

  1. Chouraqui dans Les Juifs d'Afrique du Nord, p. 13-43, M. Eisenbeth dans Les Juifs au Maroc, p. 7-10 et dans Les Juifs en Algérie, p. 3-4, H. Z. Hirschberg dans Histoire du judaïsme nord-africain, p. 3-58, citent les principaux témoignages sur l'établissement des colonies juives en Afrique du Nord avant la conquête arabe.

Ibn Khaldoun, dans son Histoire des Berbères (traduction de Slane, I, Alger, 1852,p. 208- 209) affirme qu'une partie des Berbères professait le judaïsme au moment de la conquête musulmane. M. Simon dans un article intitulé « Judaïsme berbère en Afrique ancienne », publié d'abord dans la Revue d'Histoire et de Philosophie religieuses, 1946, puis dans Recher­ches d'histoire judéo-chrétienne, Paris-La Haye, Mouton, 1962, p. 30-87, cherche une explication à cette affirmation contestée par certains historiens du Maghreb et notamment G. Marçais. Dans son argumentation, M. Simon s'appuie sur la persistance de la langue punique en pays berbère. Dans Verus Israël, p. 351-355, M. Simon développe cette thèse, affirmant notamment l'existence d'un prosélytisme juif en milieu berbère.

  1. Courtois, dans Saint Augustin et le problème de la survivance du punique (Revue Afri­caine, 1950, p. 259-282), Frend dans « A note of the Berber background in the life of Augustine » (Journal of Theological Studies, 1942, p. 179-181) et dans The Donatist Church. A movement of protest in Roman North-Africa (Oxford, 1952), ainsi que A. Adam dans sa critique de l'article de M. Simon parue dans Iiesperis (1952, p. 243-250) contestent la survivance du punique en Afrique du Nord jusqu'à la conquête musulmane.

Dans « Punique ou Berbère » (Recherches d'histoire judéo-chrétienne, p. 88-100), M. Simon revient sur sa thèse et précise ses affirmations.

Par ailleurs, H. Z. Hirschberg dans « The problem of the Judaïzed Berbers » (Journal of African History, IV, 1963, n° 3, p. 313-339), critique sévèrement la thèse de la conversion de berbères au judaïsme, sans apporter toutefois d'éléments positifs expliquant l'origine de la symbiose judéo-berbère.

Un inspecteur des écoles franco-israélites au Maroc, Pierre Flamand, a mené une enquête sur les communautés juives du Sud marocain pendant les années précédant l'indépendance. Les résultats de cette enquête ont été publiés d'abord dans Un mellah en pays berbère : Demnate (1952), puis dans Diaspora en Terre d'Islam. Les commu­nautés israélites du Sud marocain (sans date, Casablanca). Cette enquête a le mérite d'avoir saisi, avant qu'elles ne disparaissent à tout jamais, les dernières traces de vie juive en milieu berbère

Lorsqu'au vne siècle, les Arabes commencèrent la pénétration du Maghreb, ils trouvèrent des communautés juives implantées dans toute l'Afrique du Nord. En l'état actuel de la recherche historique, il est difficile de préciser dans quelle mesure les Juifs de Babylonie, de Perse et d'Egypte qui ont suivi la conquête arabe jusqu'en Espagne, se sont fixés en Afrique du Nord. Les historiens signalent l'existence de la communauté de Kairouan fondée au VIIe siècle par des immigrants venus d'Orient.

Au IXe siècle, des Juifs venant d'Egypte, de Babylonie, de Perse et aussi de Kairouan participèrent à la fondation de Fès. Il est probable que certains rapports ont toujours existé entre les Juifs du Maghreb et leurs coreligion­naires d'Espagne. Toutefois, ces rapports se sont intensifiés lors de la con­quête arabe. Du IXe au XIVe siècle, au gré des changements des dynasties, des persécutions et des périodes de répit, on trouve tantôt en Espagne, tantôt au Maghreb les rabbins, hommes de lettres, savants et médecins juifs célèbres de l'époque.

Ainsi, sous le règne des Almorávides, les communautés juives d'Espagne furent florissantes. Les hautes situations auxquelles certains Juifs étaient parvenus fascinèrent leurs frères d'Afrique et les attirèrent. Quelques années plus tard, pour fuir les Almohades qui chassèrent les Almorávides, des Juifs célèbres, dont Maïmonide, se réfugièrent au Maghreb.

Du XIIIe au XVe siècle, l'afflux des Juifs espagnols devint plus important. D'Agadir à Tripoli, ils grossirent les communautés d'autochtones. Fès devint bientôt un centre dont l'influence s'étendit sur toute l'Afrique du Nord. Commencé dès le xme siècle, le mouvement s'intensifia à la suite des persé­cutions et de l'expulsion définitive des Juifs de la presqu'île ibérique. Généralement bien accueillis lors de leur arrivée par leurs coreligionnaires autochtones, les Juifs espagnols vinrent grossir des communautés déjà exis­tantes ou en fondèrent de nouvelles à Fès, Meknès, Debdou, Tanger, Tétouan, Salé, Arzila, Larache, Rabat, Safi. Ils s'installèrent de préférence sur les côtes et dans la partie septentrionale du Maghreb et y jouèrent bientôt un rôle important, alors que leur influence ne semble pas s'être exercée dans le Sud marocain .

    1. Les traditions qui relatent les origines de l'implantation juive en Espagne ressemblent à celles qui relatent les origines du judaïsme en Afrique du Nord. Dans les deux cas, une légende tenace fait remonter l'origine des communautés juives à l'époque phénicéenne, voire au Roi Salomon (cf. J. D. Abbou, Musulmans andalous et judéo-espagnols, 111). Selon M. Moulieras {Le Maroc inconnu, vol. II, p. 676), les Juifs qui avaient refusé, sous les rois Goths, de se convertir, se seraient repliés en Berbérie. Ils ne seraient réapparus en Espagne qu'à la suite des conquérants arabes.
    1. Eisenbeth, Les Juifs au Maroc, p. 28.
    1. D. Abbou, op. cit., p. 194-198.
  1. Par décret du 30 mars 1492, les Juifs furent expulsés du Royaume d'Aragon et de Cas- tille ainsi que des îles de Sicile et de Sardaigne qui en dépendaient.

זיקתו של השרח לתפסיר רס״ג-משה בר-אשר-מחקרים בתרבותם של יהודי צפון אפריקה

ד. זיקתו של השרח לתפסיר רס״ג

  1. התהליכים המתוארים של ריבוד מזמנים שונים ועירוב של יסודות מדיאלקטים שונים, שהביאו לשיקוען של שכבות לשוניות בשרח, אינם ממצים את הכול. בחינת עומק של הטקסט מגלה שכבת־יסוד נוספת שנשתקעה בו. היא מחזירה אותנו מאות בשנים אחורנית, הרבה לפני המאה ה־15. כוונתי למרכיב לא מבוטל בכל מסורות השרח הלקוח מתפסיר רס״ג. אמנם, כאשר קוראים פסוק כנגד פסוק את תרגום רס־י׳ג מול כל טקסט של שרח במערב, רואים כמה נבדל האחרון מן הראשון בכל תחומי הלשון, ויותר מכול בתחביר הפסוק. וכבר נידון העניין במקום אחר. בכל זאת העיון המדוקדק מגלה, שתפסיר רס״ג שימש מקור לשאיבה של פרטים רבים אל השרח במערב. נדגים דברינו בדוגמות מסוגים שונים:

תרגומו של השם הפרטי יְרוּשָׁלַיִם. בדרך כלל שמות מקומות אינם מיתרגמים לערבית, אלא נשארים כהווייתם. אבל יש כמה שמות שהובאה צורתן הערבית, כגון: מִצְרַיִם (למשל שמות א, ח) — מאצר (maser); דַּמֶּשֶׂק (שיר השירים ו, ה בתרגום תאפילאלת) — אסאם(s-sam-=), שהיא הצורה המקומית של s-sa'm . ויש שמות שהובנו כשם כללי ותורגמו לערבית, בדרך כלל בעקבות מקור קדמון. כגון תרגום שמה של העיר תִּרְצָה (שם ו, ד) במלה למרדיא (l-merdi-ya), כלומר ״הרצויה״, בעקבות מדרש הפסוק בספרי דברים (שהובא אצל רש״י). וכך גם שם המקום ירושלים, שתורגם דרך שיטה במערב מדינת סלאם (medint s-slam); תרגום זה מופיע לראשונה אצל רס״ג — מדינה אלסלאם— ומשם נתגלגל עד דור אחרון במערב.

  1. .

יש לציין שהתרגום ירושלים — מדינת סלאם הוא מעשה של קבע בשרח המערב: אך אצל רס״ג אין התרגום הזה משמש שימוש קבוע. למשל, במגילות אתה מוצא אותו בתרגום שיר השירים (ב, ז) — מדינה אלסלאם: אבל באסתר (ב, ו) ובאיכה (ב, י) מביא התפסיר ירושלים ללא שינוי. (כל המובאות בתרגום רס״ג במאמר זה הן על פי מהדורותיו של הרב י׳ קאפח: הדוגמה הבודדת מן התורה, דברים כט, יז, הובאה ממהדורת חסיד לתאג׳.)

  1. אף במלים כלליות ניכרת השפעתו של תפסיר הגאון. למשל, ״ובבזה לא שלחו את ידם״(אסתר ט, י): בשרח ״ופי לגנימא לאייס מדּוּ ידיחום״, ובלשון התפסיר ״ופי אלג׳נימה לם ימדו אידיהם״. הדמיון של השרח לרס״ג כשלעצמו אינו מעיד בהכרח על תלות גמורה של האחרון בראשון. זה תרגם לערבית וזה תרגם לערבית: ואף שהלשונות נבדלו זו מזו, אפשר שיהיו ביניהן פרטים משותפים. למשל, הביטוי מד ידו המשמש בשרח הוא מטבע רווח למדי בלהגי המערב, ואין הכרח להניח שנשאב מלשון רס״ג. כנגד זה התרגום של שלל במלה לגנימא במסורות השרח נראה משתלשל דווקא מלשון הגאון. המלה אינה משמשת בלהגי היהודים במערב. יש שהכירוה בלשון השירה, אבל לא ידעו לפרשה. לטעמי, כותבי השרח לפני מאות בשנים השתמשו במטבע שנמצאה להם מן המוכן בתפסיר.
  2. השפעת ביאוריו של הגאון ניכרת גם בתרגומן של מליות. למשל, התרגום הקבוע של המלית מְאֹד במלה זדא (zedda), שלא שימשה בלהג יהודי ולא בלהג מוסלמי במערב, נראית המשך של מסורת רס״ג, שתרגם בקביעות גדא. ועוד דוגמה מעניינת ביותר: ״ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי״ (אסתר ב, כב). בשרח תאפילאת מצינו: ״וקאלת אסתר לצלטאן ען איסם מרדכי״. המלית ען אינה נמצאת בשום להג מלהגי היהודים במערב, ואינה נוהגת כנראה גם בלהגי מוסלמים. היא נראית משקע קדום מביאור רס״ג, שתרגם ״פקאלת אסתר לאלמלך ען מרדכי״. מעניין לראות מה עשו בעלי השרח: הם קיימו את המלית מתרגום רס״ג, אבל כיוון שפירושה לא היה ידוע להם, הוסיפו עליה את השם איסם ותרגמו ״ען״ איסם מרדכי״.

המשקעים מלשון רס״ג מתגלים במיוחד במונחים טכניים, כגון שמות של צמחים של צבעים ושל ענייני הלכה. אציין כאן שלוש דוגמאות מימי רבות: "רֹאשׁ וְלַעֲנָה" תורגם בכל מקום (למשל דברים כט,יז) "סם ולעקלם"-s-semm u-l-3eklem ; המלה "סם" שגורה יותר בלהגים המקומיים, אבל "עלקם" אינה ידועה. היא נראית יבוא ודאי מתרגום רס"ג, כגון " שֹרֶשׁ פוֹרֶה רֹאש וְלַעֲנָה" ( דברים שם שם) " אצל מת'מר סם או עלקם"

[1]      בתאפילאלת רווח שיר חתונה ובו הצלע הזאת: ״זאב לגנימא ועמל לערס״ ($•31 '-111311'-!! »!!¡£11-1 zab). הנשים טכניים, כגון

השם תְּכֵלֶת (למשל שמות כה, ד) מיתרגם בשרח סמא נגום ((sma n-nzumהוא הובן כצירוף בן שתי מלים.

הדיוטות וידענים אף פירשוהו ״שמי הכוכבים״(סמא נזום). אבל ברור לגמרי שאין כאן כל צירוף הלקוח מן הלהגים המקומיים, אלא גלגול מאוחר הוא של תרגום רס״ג אסמנגון, שהשתמש במלה שאולה מן הפרסית שרווחה בערבית של ימיו, מלה שגזרונה הפרסי שקוף: asman = רקיע, gon = גון, צבע: כלומר ״בעל צבע הרקיע״.

השם חַטָּאת(למשל שמות כה, ד), כאשר מכוון בו לחטא, מיתרגם בשרח כטייא xtiya         וכאשר הוא מכוון לקרבן

מתרגמים אותו ד׳כווא (dkwa). זהו מונח המשמש כבר בלשון רס״ג(דכוה), ומאז הוא מתגלגל כמונחי הלכה אחרים בשרח במערב. אך שומעיו לא ידעו את פירושו, ואף כתיבתו מלמדת משהו על כך. בתאפילאלת, למשל, כותבים אותו דקווא, בקוף.

  1. כל הפרטים הללו ועוד רבים כמותם הם עדות לתפקיד שמילא התפסיר בצפון־אפריקה במאות הראשונות של האלף הראשון. אבל הוא לא היה יכול לשרת את מטרות החינוך במגרב, שכן לא היה אפשר להבינו. וכבר עמד והעמיד על הדבר רבי יששכר בן סוסאן המערבי. משנוצר שרח מקומי, אימצו כותביו יסודות רבים מתרגומו של רס״ג, והללו המשיכו להתקיים עד דור אחרון.

ה. דברי סיכום

  1. לסיכום, לפחות שלוש שכבות לשון משתקפות בשרח המערבי:

הראשונה לקוחה מתרגום רס״ג, שנתחבר לפני שנת 942 (שנת פטירתו של הגאון), והיה מהלך בצפון אפריקה במאות הראשונות של האלף הנוכחי, עד שבאו במקומו תרגומים מקומיים.

השנייה כוללת לשון גבוהה, בעלת דפוסים בדקדוק ובאוצר המלים שאינם משמשים בלשון הדיבור, ומשקפת פעולה שנעשתה בעיקרה בסמוך לשנת 1500, כפי שהראינו במקום אחר. זו כוללת יסודות מורשים מן הערבית היהודית במגרב בימי הביניים, יסודות מן הלשון הגבוהה של המוסלמים, וכנראה גם קווים שנלקחו מן הלשון הכתובה שהילכה בצפון אפריקה בספרות מקור ובספרות תרגום (והגיעה בעיקרה מתוניסיה).

השלישית שכבה מאוחרת יותר, הבנויה ממרכיבים של הלשון המדוברת. זו משתנה ממקום למקום בהתאם לדיאלקט המקומי; ויש לראותה בכל מסורת פעולה שנתרחשה בדורות האחרונים לישיבת היהודים במגרב. עתים שאתה מוצא מסורות אחדות הדרות בכפיפה אחת, וההבדל ביניהן הוא בשיעור חלקה של שכבת הלשון המדוברת.

על שלוש שכבות כרונולוגיות אלו ניתוספו מרכיבים רבים ממקומות שונים בתקופות שונות. בדרך כלל אף היסודות הללו נשתלבו בשכבות העתיקות( משקעים מלשון רס"ג ומרכיבים מן הלשון הגבוהה), ויצרו היחד את החטיבה הבלתי מובנת לקורא השרח.

מיזוג מרובה פנים זה של השרח הוא תופעה טבעית ומוכרחת בחיבור המהלֵך בעל פה במשך מאות שנים, והנמסר ונלמד במקומות שונים מפי מסרנים ומלמדים רבים. חלקם ראו עצמם חופשיים לחדש משלהם ולשנות את הטקסו הנמסר במעט ובהרבה, והשינויים שעשו ניכרים יותר מכול בשלון על כל מרכיביה.

בדורות האחרונים לישיבת היהודים במרוקו נודע על ניסיון חדשני ונועז, שבא לסלק כליל את מסורת השרח. הוא ביקש להציע במקומה תרגום חופשי המבוסס כולו על הלשון החיה והמדוברת. הניסיון הזה היה יזמה ופעולה למעשה של רבי חיים שושנה המנוח (שנפטר בשנת תשמ״ז בארץ). בבית־המררש שלו במראבש הוא המיר את השרח המסורתי בשיטה שנתכנתה בפיו ״שיטת ההבנה״. השיטה הייתה מבוססת על הינתקות מדפוסיו הנוקשים של השרח, כלומר נטישת המבנה הקשוח של המשפט, הבנוי כולו על מבנה הפסוק העברי, והמרה של מלים בלתי מובנות במלים מן הלשון החיה. חבל שהנושא לא נחקר בחייו של רבי חיים ז״ל, אבל ראוי מפעלו לחקירה יסודית בקרב תלמידיו הרבים. בין כך ובין כך כל השיטות כולן, השרח המסורתי ושיטת ההבנה, נעלמו בדור האחרון, משנתפרקו דפוסיו של החינוך המסורתי במגרב.

רק עינו החדה של החוקר יכולה לשייך כל פרט לשכבה מן השכבות הכרונולוגיות, או לקבוע שפרטים מסוימים באים מאזורים גאוגרפיים אחרים: ולא תמיד יעלה הדבר בידו.

בדעתי לעמוד אי״ה במקום אחר על שינויים שנכנסו לשרח בדור האחרון לישיבת היהודים במרוקו, ובכלל זה שינויים בפירוש העניין, ולאו דווקא בלשון.

La Torah et son etude dans le Hessed le-Abraham de Abraham Azulai Roland Goetschel

  1. Azulaï reproduit ensuite presque mot à mot la première des dix considérations sur la nature de la Torah que R. Moïse Cordovero avait introduit dans son commentaire sur le Ra'ya Mehemna sous le titre de Heleq Simhat ha-Qatsir et dont Berakha Sack a fourni une édition critique. Il y est avancé que la sainteté se revêt de dix vêtements qui sont les dix écorces extérieures lesquelles sont à la sainteté ce que le singe est à l'homme. De même que ces dix degrés sont récapitulés dans les quatre lettres du tétragramme qui expriment les quatre modalités du régime: Hesed, Dîn, Raha mim et le Klal, de même les forces extérieures, celles du mal, se subdivisent en quatre qui sont 'Awôn, Mashhît, 'Aph et Hîmah d'après Ps. 78, 38, lesquelles se trouvent placées en antagonistes de Mikhaël, Gabriel, 'Ouriel et Raphaël dont la place est pour Cordovero dans le monde de Yetsirah au niveau du Heykhal Raison. Ce rapport de type quartenaire entre la sainteté et l'impureté trouve son symbole dans la contemplation de la noix induite par le verset (Cant. 6, 11): "Je suis descendu au verger des noix" Les quatre parties de l'amande correspondent aux quatre principes de la sainteté qui se trouvent revêtus des quatre enveloppes. Chaque qelipah est différente: la première est tendre mais la seconde est dure comme la pierre; la troisième est aussi mince que subtile cependant que la quatrième correspond à l'éther subtil entre les trois écorces et l'amande, elle est ténébreuse et allongée et se trouve à l'ori­gine de notre exil amer et qui se rallonge. Même Moïse craignait la dernière des écorces. En consé­quence de quoi tous ceux qui sont advenus dans le monde inférieur se revêtent de matière, conformé­ment à la faute du premier homme car ils sont asservis et sont réellement recouverts par les qua­tre écorces mentionnées, par la peau du serpent, entendons l’emprise de la matière. Les trente-neuf malédictions les dominent, infligées à Adam et Eve, au serpent et à la terre eux aussi homologues des quatre écorces.

Le monde restera asservi à elles jusqu'aux temps bénis où elles seront abolies. C'est la raison pour laquelle la sagesse divine a décrété qu'elle se répanderait jusqu'aux êtres d'en-bas et que sa Torah se revêtirait également de ces quatre écor­ces. Car si la Torah ne s'était pas revêtue de ces vêtements, il n'eut pas été possible que l'homme descendit vers le monde inférieur car ce monde est plongé dans l'abîme des qelipôt. Comment une réalité spirituelle descenderait-elle en bas sans ces quatre vêtements là? C'est pourquoi la Torah des­cend revêtue de ces quatre vêtements. Et de même que l'homme se trouve plongé et revêtu d'elles et qu'il brise les écorces par la substance de son âme pour s'élever de la fange vers la lumière resplen­dissante qui était sienne avant sa faute et c'est là le but du service d'adhérer à la divinité et de se dévêtir de ces vêtements sales, de même l'homme a vocation de permettre à la Torah de se déba- rasser de ses vêtements et de briser ses qelipôt et de méditer sa profondeur et sa spiritualité cachée. C'est ainsi que s'opère le retrait de l'âme. La pre­mière écorce se conquiert et se brise aisément mais on ne le peut pas pour la seconde et à plus forte raison pour la troisième et la quatrième. Briser la seconde écorce, celle représentée par l'intelligibi­lité de la halakhah, se présente comme une tâche infinie qui ne pourra être consommée qu'avec l'achèvement de l'exil, comme l'indique Isaïe 29, 14: "C'est pourquoi je vais continuer à lui prodi­guer des prodiges si bien que la sagesse des sages s'y perdra et que l'intelligence des intelligents se dérobera", que les Sages entendent comme signifi­ant qu'il n'y aura plus un seul lieu où la halakhah se trouvera tranchée de manière claire. Ce ne sera que lorsque le monde sera sorti de son asservisse­ment que Dieu brisera et abolira entièrement les écorces. Alors on entendra la Torah sans aucun revêtement extérieur. C'est là le mystère de la Torah que Dieu va renouveller dans le futur, non pas que Dieu aille changer sa Torah contre une autre Torah, fût-ce-même à un fil de cheveu près. Comme pour écarter à l'avance toute ten­tation d'antinomisme, il est répété que la Torah ne sera pas changée, que ce ne seront que ses écorces qui seront brisées et que l'on goûtera la Torah en son amande, en un mode de compréhension d'une douceur et d'une suavité infinie.

משחקי מילים במשמעויות שונות בערבית יהודית-E3tini ba3da odnek

'teni ba'da odnek'

Donne-moi d'abord ton oreille =écoute-moi d'abord

בתרגום מילולי…הב לי קודם את אוזניך….משמעות האמרה כמובן הוא אחר…הקשב לי קודם–

כאשר רוצים להטמיע דעה או להמתיק סוד, הב לי קודם את אוזניך…..
-ba3da daba ראשית דבר

E3tini ba3da odnek

اعطيني بعد اودنك

 

Ferdi men ' ino

Revolver de son œil =borgne

فردي من عينيه

 Le mot ferdi (fem.ferda) est employé ici avec le sens de révolver. Mais en fait, il signifie: un seul (une seule), unique.
המילה "פקדי" שימושה כאן הוא כביכול אקדח, אך למעשה היא מורה על , יחיד, יחידה…..
Ex ferdi 'and ummo~fih unique; ferda- d-chebbat=une seule chaussure.

הערה שלי-א.פ…שוב ..בתרגום מילולי …אקדח מעינו…משמעות האמרה, סתום עין..

فردي من عينيه
המילה פרדי משמעותה אי זוגי, דהיינו חד עין במקרה הזה

נאמר כאשר מחפשים זוג נעליים ומוצאים רק נעל אחת….
שואלים….
פאיין הייא אלפרדה דייאלו –
היכן הנעל השנייה או בן הזוג של הנעל……-

 

מסמטאות המלאח-סיפורים עממיים של יהודי מרוקו-יעקב אלפסי-הדרקון בעל שבעת הראשים

א. הדרקון בעל שבעת הראשים

היה האל בכל מקום ואתר וגם עד קצווי ארץ אורו לא חסר, ומעשה בערבי שהיה עשיר מופלג, ולו עדר עזים גדול. חיפש הערבי רועה לעדרו, אך לא נמצא ולו אדם אחד שיסכים לעבוד עבורו, משום שהיה קמצן וגס רוח. באותו הכפר, לא הרחק מן הערבי, חי לו יהודי עני. הציע היהודי לערבי העשיר שירעה את צאנו, וכך יוכל לפרנס את משפחתו ברוכת הילדים, ואכן כך היה. הערבי קיבל את היהודי לעבודה. היה יוצא היהודי למרעה עם עלות השחר וחוזר בערוב היום.

באחד הימים ישב הרועה לנוח, ובאותה העת רבץ העדר תחת עץ שופע צל, והנה הוא רואה ציפור חגה מעליו, נעלמת בין הסלעים ושוב מופיעה ביעף וחוזר חלילה. ביקש היהודי העני לבדוק את פשר התנהגותה. מה עשה? ניגש אל בין הסלעים, ולתדהמתו מצא ביצת זהב שהטילה הציפור. שמח הרועה על המתנה ונטל את הביצה. עם ששב העדר לדיר בערוב היום, הביא את ביצת הזהב לאשתו. בראות האשה את הביצה שמחה שמחה גדולה, וצוותה על בעלה שיוסיף להביא ביצים כאלה מדי יום. הלכה האשה לשוק ומכרה את הביצה בכסף רב. מדי יום היה מביא הרועה כמצוות אשתו ביצת זהב, האשה מכרה אותה, וכך צברה ממון רב. לימים התעשרו מאוד, קנתה האשה בית חדש ומלאה אותו בכל טוב. ואולם משנוכחה לדעת שהכסף לא יענה את הכל וחייה משמימים, מצאה לה עלם חמודות שינעים את עיתותיה, ויתענג על חמודותיה שעה שהלה היה רועה את עדרו.

עברו חלפו להם הימים והיא שלא ידעה שובע מכסף, צוותה על בעלה שיציג לפניה את הציפור בכבודה ובעצמה. תחילה סירב הרועה, אך לאחר שאיימה לגרשו, נעתר לדרישתה כי היתה אהובה עליו מאוד. למחרת היום ארב הרועה לציפור בין נקיקי הסלעים שעה שהטילה ביצה, לכד אותה ברשתו, כלאה בכלוב, והביאה עם ערב לביתו.

לציפור זאת, כך מספרים, לב וראש עם סגולות. מי שיאכל את הלב, חזקה עליו שיהיה גיבור עז נפש, והאוכל את הראש, חזקה עליו שיהיה חכם. אך תכונה זו נבצרה מבינתם של השניים. ידע המאהב את סודה של הציפור והחל רוקם מזימות היאך יגזול אותה ויאכל את ראשה וליבה. באחד הימים הופיע המאהב לפני האשה והודיע לה: ״חליתי מאוד, ואני זקוק לתרופה יקרת מציאות״. השיבה האשה: ״אשיג עבורך תרופה זו גם אם אצטרך לשחוט את בני״. ״חלילה לך מלשחוט את בנך!״ אמר המאהב והוסיף: ״שחטי את הציפור שבכלוב, אוכל ממנה ואבריא״. צוותה האשה על המשרתת לשחוט את הציפור, לבשלה ולהביאה למאהבה. המשרתת, שהיתה נאמנה מאוד לאדונה הרועה, בזה בלבה לגבירתה על בגידתה באדונה הטוב, והחליטה לנקום במאהב. בצר לה שחטה המשרתת את ציפור הפלאים, אך ביודעה את הסוד הכמוס בלב ובראש, נתנה את הלב לבן הרועה האחד ואת הראש לבנו השני. אח״כ בישלה נזיד מבשר הציפור והגישה אותו למאהב. הנזיד היה טעים להפליא, אך לא נמצא בו לא ראש ולא לב. ברוב כעסו צווה שיקראו למשרתת. זו סיפרה, שלא יאה להגיש לאורח המכובד ראש ולב, וכמנהגה מימים ימימה השליכה אותם לחתולי החצר, שאכלו אותם. ״אוי לי״, זעק המאהב: ״אין תרופה למחלתי״. לשמע זעקותיו נזעקה בעלת הבית והזמינה את אהובה לחדרה, ושיככה את כאבו בחמודותיה. לפנות ערב שב לו הרועה מהשדה ולתדהמתו גילה כי הציפור איננה. כששאל לפשר הדבר, סיפרה האשה כי שחטה אותה ואכלה את בשרה, שכן היתה רעבה. כעס הרועה מאוד, אך לא היה לאל ידו לעשות דבר, כי את הנעשה אין להשיב. למחרת היום הקדים הבעל לחזור מעבודתו, והנה להפתעתו גילה את המאהב במיטתו. זעם הרועה על אשתו והחליט לחפש את מזלו במקום אחר. לקח את שני בניו והותיר את ביתו ורכושו לאשה הבוגדת ולמאהבה.

לא חלפו חודשים מעטים, עד שהמאהב נישל את האשה מכל רכושה וכספה ונטש אותה לאנחות כשהיא בודדה וגלמודה, וסופה שמתה מרוב צער.

בדרך נדודיהם לחפש אחר מזלם, כשהם תשושים מתלאות הדרך, החליט האב ללון תחת אחד העצים עד שיאיר השחר ואור היום ינחם בדרכם. בעודם ישנים, הופיע מאי־שם דרקון בעל שבעה ראשים, חטף את שני הילדים, הביא אותם לביתו וצווה על אחת מנשותיו לטפל בהם ולגדלם. בביתו של הדרקון חיה לביאה ולה שני גורים. ינקו הילדים מחלב הלביאה, ושיחקו להם עם הגורים.

כעבור כמה שנים, כאשר גדלו הילדים, גמלה בלבם החלטה להימלט מבית הדרקון ולמצוא את אביהם. שעת הכושר נזדמנה לשניים בעת שיצא הדרקון לציד. או אז חמקו מן הבית ועמם שני הגורים, שבגרו בינתיים והיו לאריות. נדדו הבנים והאריות זמן רב עד שהגיעו לפרשת דרכים.

הציע הבן החכם לאחיו עז הנפש: ״לך אתה עם שני האריות בדרך אחת ואני אפנה לשניה, וכך יגדלו סיכויינו למצוא את אבינו״. נפרדו השניים לשלום, זה פנה ימינה וזה פנה שמאלה. הגיע האח החכם לעיר גדולה. בהגיעו לשערי העיר נודע לו שמזה זמן רב מחפש המלך חתן לבתו היפה, אך בכל ממלכתו טרם נמצא החתן הראוי. ביקש החכם להיכנס העירה, אך נבצר ממנו, שכן היתה העיר סגורה ומסוגרת ועל שעריה ניצב משמר כבד. מה עשה? קרא לאחד השומרים, השקה אותו שיקוי מרדים שהביא עמו מבית הדרקון, וכעבור כמה דקות, כשנרדם השומר, הפשיטו, לבש את בגדיו, ונכנס לעיר. באותם ימים אסור היה להמצא ליד ארמון המלך, וכל מי שנתפש מהלך שם, היה נענש קשות. מה עשה? לבש עור של כלב, וכך עבר גם את שער הארמון, נכנס לתוכו והתיצב לפני המלך. ראה המלך שהאיש פיקח ויפה תואר ונתן לו את בתו לאשה. ליל כלולותיהם לא היה כמותו ליופי והדר.

באותה שעה, נדד הגיבור עז הנפש עם שני האריות, עד שהגיע לעיר גדולה ושם שמע כי המלך הבטיח להשיא את בתו למי שיצליח להרוג את הדרקון בעל שבעת הראשים שאיים לטרוף את בתו כמנהגו מדי שנה בשנה, כאשר היה טורף כל בת מלך שהגיעה לפרקה. צעירים רבים מבני העיר ניסו להכניעו ולא יכלו לו. התיצב הבן הגיבור בפני המלך ואמר לו: ״אני הוא זה שיכריע את הדרקון״. באותה עת היתה בת המלך נתונה בשביה בבית הדרקון. המלך והמלכה שהיו מודאגים עד מאוד, איחלו לבן הגיבור הצלחה. יצא הלה עם שני אריותיו למקום משכנו של הדרקון, נאבק עמו, ובעזרתם של השניים הכריעו. בחרב שהיתה בידו ערף ששה משבעת ראשיו. התחנן הדרקון ואמר: ״אקבל עלי כל מה שתצווני אם רק תשאיר לי את ראשי האחרון״. למרות תחנוניו מיהר הצעיר וכרת גם את הראש השביעי, ביודעו שאם לא יעשה כן ישובו ויצמחו להם ששת הראשים האחרים. אז כרת את שבע הלשונות מפיהם והניחם בצרורו. נכנס האח הגיבור לבית הדרקון ושחרר את בת המלך, כשהיא בריאה ושלמה. היא הודתה לו על שהציל את חייה והשניים עשו דרכם חזרה לכיוון הארמון.

אם סבורים אתם כי כאן תם סיפורנו, אינכם אלא טועים. שהרי בעיר זו חי לו ענק רשע שביקש לשאת את בת המלך, אך פחד להתמודד עם הדרקון. החליט הענק לארוב לגיבור ולבת המלך. עם ערב שכבו השניים לישון תחת עץ והאריות יצאו לטרוף טרף. או אז התגנב הענק אל מתחת לעץ וכרת את ראש הצעיר, נטל את שבעת ראשי הדרקון הכרותים והניחם באמתחתו, אחר כך חטף את בת המלך ופנה לכיוון הארמון. משהגיעו לארמון, שמחו המלך והמלכה עד מאוד לשובה של בתם והחלו מתכננים את חתונת בתם כיאה לבת מלך. אותה שעה שבו האריות מן הציד, ולתדהמתם ראו והנה אדונם כרות ראש. הצטערו צער רב על שהלכו לצוד ולא נשארו לשמור על אדונם. עודם מצטערים, והנה שמעו בצמרת העץ שתי יונים משוחחות ביניהן. אמרה האחת לרעותה: ״מה חבל כי עלם יפה זה קיפד את חייו. לו הדביקו את ראשו בעזרת עלים מעץ הפלא שבקצה הערבה, היה קם לתחיה״. או אז החליטו האריות שאחד מהם יצא מיד לערבה להביא את העלים, והשני ישאר לשמור על הגוף הכרות. רץ האריה כל היום וכל הלילה עד שהגיע לעץ הפלא, קטף ממנו את העלים וחיש מהר חזר. הדביקו האריות את הראש הכרות לגוף בעזרת העלים, והנה העלם הצעיר קם לתחיה. תחילה לא זכר הצעיר היכן הוא ומה קרה לו, אך אט־אט שב אליו זכרונו, נזכר בדבר הדרקון, והאריות סיפרו לו את שקרה אותו. קרא לאריותיו הנאמנים ויצא לדרך הארוכה לעבר ארמון המלך. בינתיים, ההכנות לחתונת בת המלך היו בעצומן, ובעיר ניתנה הוראה האוסרת על הבריות להסתובב בחוצות ולפתוח את עסקיהם. לא פגש הצעיר ולו נפש חיה ברחוב, לבד מחנווני שהחל נועל את חנותו. הצעיר, אשר דבר לא בא לפיו זמן רב, ביקש מהחנווני שימכור לו דבר מאכל, אך החנווני סירב וטען כי לרגל חתונת בת המלך ומושיעה, הורו שלא לפתוח את החנויות. כשהבין הצעיר את שעתיד לקרות, מיד הורה לאריותיו למצוא את בת המלך. עשו האריות כמצוות אדונם, עברו ברחובות הריקים והגיעו לארמון. הסתכלה בת המלך בעד החלון והכירה מיד את האריות שעזרו להצילה מידי הדרקון. מיד ביקשה מאביה שילך בעקבות האריות עד שימצא את אדונם, הוא מושיעה האמיתי, ויביאו לארמון.

הלך המלך אחרי האריות, עד שמצא את הצעיר כשהוא יושב תשוש ורעב ליד חנות החנווני. הורה המלך לספק אוכל לצעיר הגיבור, הלה השיב את נפשו ואחר כך הלך עם המלך לארמון. בעוד התכונה בארמון בעיצומה, הופיע הצעיר בלווית אריותיו. נבהלו המוזמנים מהאורחים הבלתי קרואים. גם הענק נחרד בראותו את הצעיר שערף את ראשו. ניגש הענק אל הצעיר ושאל אותו: ״מי אתה?״ השיב הצעיר: ״אני שערפתי את שבעת ראשי הדרקון והצלתי את בת המלך״. צעק הענק כנגדו: ״אינך צודק, אני הוא שהרגתי את הדרקון״. ביקש הצעיר הוכחה לכך, והענק הראה לכל הנוכחים את שבעת ראשי הדרקון. ביקש הצעיר מהענק שיראה את שבע הלשונות, אך כאשר פתח הענק את לועם לא מצא בהם לשונות. הוציא הצעיר מצרורו את הלשונות. וצדקתו יצאה לאור. גורש הענק בבושת פנים ובת המלך נפלה על צוואר אהובה מציל חייה. מיד נערכה החתונה. למחרת היום יצאו בני הזוג בלווית האריות לחפש את האח החכם, ואכן מצאוהו מנהיג בחוכמה וביושר את עירו. או אז יצאו האחים לחפש את האב ומצאו אותו עם המשרתת הנאמנה שהיתה תמיד לצדו. מאז חיו שני האחים, האב והמשרתת חיי שלום ושלווה ועשו צדק לכול. ואם עודם בחיים, הריהם נוהגים כך עד עצם היום הזה.

מכאן זרם סיפורנו בנהרות אדירים ואנו נותרנו בין אצילים.

מפאס לירושלים-אלכסלסי שמעון-חיי המסחר ואירגון הקהילה בימי הגאונים

חיי המסחר ואירגון הקהילה בימי הגאונים

צפון אפריקה עמדה בקשרים הדוקים עם כלל העולם העתיק במישורי המדיניות הכלכלה והתרבות. היות ונשקפה סכנה של נחיתות לערי החוף, כל התחבורה הערבית במאה הראשונה להגירה היתה בנתיבי היבשה (במדבר).       ולכן דאגו השליטים לייסודם של מרכזים מינהליים מסחריים בפנים הארץ,

במרחק מה מן החוף. הוקמו מרכזים החדשים: קירואן, תאהרת, תלמסאן,

סג׳למאסה ופאס. מרכזים אלו שמשו לאספקת הצבא ובמשך הזמן היו מחליפים שם את תנובת האדמה, דגנים, פירות ותבלינים, כמו גם את מוצרי התעשיה: חפצי ברזל, עץ, שנהב, כסף זהב, עופרת, כספית, אבני יקר, אריגים ובדי משי.

המסחר הבין ערבי עם המדבר התרכז בסג׳למסה. לכאן היו מזדמנים סוחרי בגדאד, כופה ובצרה, שהיו מגיעים בשיירות כדי להחליף את סחורותיהם בזהב הסודאני ובתוצרת חקלאית. לפי עדותו של אבן חוקל היו באים גם סוחרי אנדאלוס דרך הים וסוחרי פאס דרך היבשה בשל הרווחים הצפויים להם במרכז מסחרי זה. עדויות על כך נמצאו במכתבי הגניזה בקהיר.

מכתבי הגניזה

מכתבי הגניזה שנכתבו סביב המאה העשירית עד לסוף המאה האחת עשרה, מלאים התכתבויות שנעשו בין סוחרים מארצות שונות. כשמונים אחוז מהמכתבים שנשלחו מהמערב למזרח נמצאו בגניזה. להלן כמה דוגמאות:

המומר שמואל המגרבי כותב בקורות חייו, שאביו ר׳ יהודה שמואל אבן עבאס מחבר הפיוט עת שערי רצון, יצא מפאם לבגדאד והתחתן שם עם אחת מבצרה.

סוחר מאלמריה-ספרד רכש בית בפאס, ובנו, מסיבות שונות מסביר לו שהוא מעדיף לגור עם חבריו המקומיים מאשר לגור בבית אביו.

סוחר אחד מפאס עשה טובה לסוחר מקהיר, וכעת חברו של סוחר זה מפאס שולח מכתב דרך חבר מאלכסנדריה, ומבקש מהסוחר מקהיר לקנות עבורו בוסם מיוחד מהמזרח.

מחירי הסחורות לא היו קבועים. הם נקבעו לפני או אחרי ששיירה הגיעה עם סחורות למקום. וכפי שמסופר באחד המכתבים, כד דבש נמכר ביום ראשון שלשה דינרים וחצי פחות מאשר ביום שישי. אחד הכותבים מציין ״המחירים הם בידי ה׳״.

לשיירות שהיו נוסעות בנתיבי היבשה לא היו זמנים קבועים והכל היה תלוי במספר הנוסעים. תייר מספרד שישב בפאס כותב בנוגע לכך, אני צריך להשיג את השיירה הראשונה שיוצאת למראקש.

המכתבים נשלחו יחד עם השיירות אך לא העיזו לשלוח כסף היות והדרכים היו מסוכנות. וכך כותב תושב אחד מספרד לאביו היושב בפאס: ״לבי בוער בקרבי שאספתי כאן זהב ולא יכול למצא אף אחד עם מי לשלוח אותו אליך״. מפאס נשלחו מכתבים לאל איאז בפרס לא רק מסוחר אחד לשני אלא אפילו ע״י בית עסק.

ראוי עתה לייחד את הדיבור על בעלי מקצועות למיניהם.

המשטר היהודי בפאס

הדיין

בראש ההנהגה הרוחנית בפאם עמד הרב הדיין אשר מונה על ידי הגאונים או ראשי הגולה בבבל. בכתבי הגניזה מופיע לפעמים המוסג ״מוקדאם״ שהיה הנציג של הנגיד בקהילתו. הדיין בחר שני מכובדים מהקהילה כדי לעזור לו בעבודתו. אם הדיין לא הצליח במלאכתו ראשי הקהילה בקשו מראשי הישיבות ששלחו אותו לקרא לו בחזרה ולמנות אחר תחתיו.

לדיין נועדה השפעה רבה לא רק בתחום השיפוטי על כל ענפיו, האישי והפלילי, אלא גם בתחום הרוחני והחברתי. הדיינים חוקקו תקנות בענייני אורחות החיים, מוסר בני העדה, תשלום מיסים, ופיקחו על ביצועם.

החזן

אין לנו ידיעות ברורות מה היה תפקידו של החזן בקהילה גדולה. נראה כי בקהילות קטנות היה ראש העדה – בוודאי בשכר – וגם מילא את מקומו של המורה, השוחט וגם של הדיין.

הרב המלמד

המלמד היה דמות מקובלת בקהילה, והוא הטיל אימה ופחד על תלמידיו באמצעות עונשים. הוא קיבל את משכורתו מההורים. עוזרו דאג בעיקר לנוכחות התלמידים, לעזרה בלימודים ולהענשת השובבים.

בעלי מקצוע

החקלאים

היהודים מילאו תפקיד מכריע במשק המוגרבי בכל התקופות ובכל השטחים. בראש וראשונה אנו מוצאים אותם בחקלאות ובמשק החי, במספר רב יותר מאשר באיזו ארץ אחרת מארצות הפזורה, בלי ספק נובעת עובדה זו מקדמות התישבותם במגרב: בזמנו היו העברים בעיקרם עם של חקלאים שמושבותיהם נתחזקו מן הסתם מכוחם של הברברים המתיהדים או המיוהדים. הספרות הרבנית מביאה הרבה שאלות בהלכה, שעוררו עיסוקיהם החקלאיים של היהודים. בנידון זה תורמים תשובות הגאונים וקטעי התעודות מהגניזה, מעשי בית דין ומכתבים, את תרומתם לשיחזור המציאות ברב או במעט.

הקשיים הכרוכים בה היו אחד הגורמים לזניחת החקלאות. אין להתעלם מן העובדה, כי עבודת האדמה ממש, ביגיע כפיו ובזיעת אפיו של בעל האדמה, לא היתה במדינות האיסלם מן ההתעסקויות המכובדות ביותר.

בעלי מלאכה

במלאכה מילאו היהודים תפקיד שאם גם הותיר מעט את רישומו בספרות הרבנית לא היה נכבד פחות. לא תמוהה העובדה, שאין למצא בתשובות הגאונים חומר רב על ענייני מלאכה. ברגיל לא נתעוררו במקצועות אלה בעיות הלכתיות או משפטיות מיוחדות, שהיו מצריכות הוראה והדרכה מישיבות בבל. לפיכך אין להסיק מסקנות משתיקתם של מקורות אלה. היה ליהודים, למשל, מונופול כמעט בעיבודן של מתכות יקרות, זהב וכסף; הם היו הצורפים, היוצקים, המפקחים על מתכות עדינות, החלפנים, לעתים קרובות הבנקאים והמוכסים של העולם המוסלמי. הואיל ומטעמי החוק הדתי התנזרו המוסלמים מעבודת המתכות היקרות, מילאו היהודים, תפקיד יחיד במינו בתחום זה, החשוב והרגיש במיוחד בחיי הכלכלה. תעודה אחת מן הגניזה הקהירית מספרת על יוצק מטבעות מרוקאי שהיה נוסע במאה התשיעית בין עדן לאי ציילון; ובמקרה אחר מסופר על שנים שהלכו להודו ולסין.

בשאלות שבאו ברובן מקירואן ובמקצתן מפאס מובאים ענייני מטבע ומתכות יקרות בקשר לשאלת קידושין בכסף (מה שוויה של פרוטה, איסר האיטלקי וכו') וריבית (מלווים בזוזים חסרים, קניית זהב מכותת).

הריגת שלום אטיאס מלווה בריבית בשנת 1885.פאס העיר-אליעזר בשן

הריגת שלום אטיאס מלווה בריבית בשנת 1885.

סוחר אמיד בעל חסותה של צרפת, בשם שלום אטיאס, נשדד ונרצח ב – 25 ביוני 1885 קרוב לפאס. ידיעה על כך נמסרה לכל ישראל חברים ולאגודת אחים. לאחר כשבוע דיווחו על כך הסוכן הקונסולרי של צרפת בפאס לשגרירו בטנג'יר, והכתב של ג'ואייש כרוניקל הודיע על כך מטנג'יר ב – 13 ביולי ופורסמה ב – 24 בו. האגודות היהודיות הנ"ל פנו לסולטאן בקשר לרצח זה ופרטים על רציחות קודמות במקומות שונים במרוקו. אשר לרצח אטיאס, ענה הוזיר שהמושל של פאס אסר מספר חשודים, ופיצויים על הרכוש שנשדד ישולמו. המכתב מסיים בעצה שעל היהודים ללכת רק בדרכים בטוחות ובשיירות, ולא ללכת בין שבטי הבֶרבֶרים.

לאחר ששגריר צרפת מר פרו קיבל מדרומונד האי את רשימת הנרצחים היהודים ליד פאס, העיר שאחד מהם בשם שלום אטיאס, הוא יהודי נכבד בעל חסותה של צרפת, וידוע בתור מלווה בריבית למאורים. פרטים אלה תוארו על ידי דרומונד האי במכתבו לשר החוץ ב – 14 בדצמבר 1885 :

" אטיאס יצא לכפר לא רחוק מפאס, בו גר מאורי שלא החזיר לו את ההלוואה. אטיאס ניסה להשתלט על כל יבול התבואה, במקום הכסף שלא שולם. הכפרי טען שיש לו משפחה גדולה, ואם כל היבול יוחרם ישאר חסר כל, אבל היהודי עמד בתקיפות על שעתו. כתגובה תפשוהו הכפריים והשליכוהו לנהר בו טבע.

שגריר צרפת סיפר לחברו הבריטי כי בזמן ביקורו בפאס כתבו לו יהודים נכבדים המאשימים את אחיהם בעלי חסות זרה, שנצלו את מעמדם כדי לסחוט כסף באופן בלתי צודק ממוסלמים, והביעו חששם מפני מעשי נקם של מוסלמים כלפי כל יהודי פאס. הוא שולח לממשלתו מכתב זה בצירוף בקשה שיועבר לכל ישראל חברים.

הפעילות הדיפלומטית.

על אירועים אלה הייתה התכתבות בין אגודת אחים וועד שליחי הקהילות בלונדון ובין שר החוץ הבריטי ושגריר בריטניה במרוקו. והפרטים הם כדלקמן :

ב – 20 באוקטובר 1885 פנו י. גולדסמיט, סגן נשיא  "אגודת אחים " וארתור כהן נשיא ועד שליחי הקהילות לשר החוץ הבריטי בקשר לפגיעות ביהודי פאס. שר החוץ ענה להם ב – 14 בנובמבר, כי השגריר בטנג'יר התבקש לנקוט בצעדים המתאימים כדי למנוע רדיפת יהודים בפאס, אם אמנם הפרטים עליהם נכונים. ממכתב זה עולה החשד כי היהודים מפריזים, ואינם אמינים. כפי שראינו בפרקים הקודמים היו גרסות שונות לאירועים, לכן אין שפלא ששר החוץ התייחס בחשדנות לגבי אמיתות הדיווחים. שר החוץ העביר בו ביום העתק מכתבם של היהודים מלונדיון לדרומונד האי, בצירוף בקשה שתיערך חקירה לאימות הדיווחים. השגריר המנוסה עשה כאשר צווה, ולאחר חודש דיווח לשר החוץ, ואלה עיקרי הדברים :

לדעתו, רצוי שהטיפול במעשי הרצח בסביבות פאס ייעשה בשיתוף פעולה עם נציגי צרפת ואיטליה, ולפנות לסולטאן יחד עם נציגים אלה. הוא העביר להם את המכתב שקיבל מהוזיר וכן את זה של שר החוץ.

לפי דיווח של דרומונד האי לשר החוץ ב-14 בדצמבר 1885 נרצחו במשך השנה בסביבות פאס שמונה יהודים. היו גרסאות בדבר מספר היהודים שנרצחו. ראשי קהילת פאס פנו לסולטאן בבקשה שרוצחי שבעת היהודים בשנה החולפת יובאו למשפט. הסולטאם היפנה את המכתב לוזיר הראשי וזה הודיע להם כי על חמישה מהנרצחים לא ידוע לו ומבקש להעביר אליו פרטים בנדון. אחד הנרצחים היה בעל חסותה של צרפת ולדרישת הנציגות שלה, הרוצח כבר נתבע לדין.

שמועת שווא על הריגת מוסלם על ידי יהודי שנת 1886.

במאי 1886 נשקפה סכנת שחיטה של יהודי פאס על ידי ההמון, בגלל שמועת שווא על מוסלם שנהרג כביכול על ידי יהודי. המעשה מסופר בגרסאות שונות על ידי מקורות יהודים וזרים. לפי מקור עברי החלה התקרית בי"ח אייר תרמ"ו. שלושה יהודים יצאו מהמללאח, ואחד מהם רצה לעבור דרך אחד משערי העיר. השומר מנע ממנו לעבור בו. היהודי הגיב בתקיפות ומהתגרה נפצע השומר המוסלמי בשבר זכוכית. המוסלמים בסביבה הפיצו שמועה ששלושה יהודים הרגו מוסלמי שהוא שריף ( מצאצאי הנביא ).

המונים התקהלו ורצו להיכנס למללאח לעשות שפטים ביהודים. שער המללאח נסגר, ושוטרים הוצבו לידו כדי למנוע מפורעים להיכנס. אחיו של הסולטאן חילץ את שלושת היהודים שהיו מחוץ למללאח והביאם לביתם. בדרך נרגמו על ידי המונים, ואחדים נפצעו. היהודים שהיו מעורבים בתקרית נאסרו עד שהסולטאן יחרוץ דינם. הסולטאן ציווה להביאם למראכש. בעקבות פנייתם של יהודים החליט הסולטאן לשחררם בתנאי שהשומר הפצוע יסלח להם, והם לא יגורו בפאס. לאחר שמונה ימים כשנרגעו הרוחות הביאו משלחות של הקהילה מתנות לממונים על השכונות. " אגודת אחים " שלחה מכתבי תודה למושל פאס, לאחיו של הסולטאן ולאישים מוסלמים אחרים. האירוע הגיע לידיעתן של כל ישראל חברים, " אגודת אחים" והנציגים של צרפת ובריטניה במרוקו, וזכתה לכיסוי בעיתונים.

ב-5 ביוני פורסמה ידיעה ב Times of Morocco בלשון זו : היות ובפאס נמצאים מעט נוצרים, העוינות של המוסלמים מופנית נגד היהודים. ואחת התוצאות הוא האירוע הבא : לאחר שמאורי נפצע בריב עם יהודי, הופצה שמועה שהמאורי נהרג על ידי היהודי. המונים עלו על המללאח, כדי לשדוד אותו, מספר יהודים נפצעו. כדי למנוע שחיטה המונית הוצבו שומרים להגנת המללאח.

למחאr האירוע, 24 במאי, נשלח מברק מטנג'יר למערכת ג'וואיש כרוניקל בלנודון שפירסם פרטים על הפרשה החל ב-4 ביוני 1886, עד 11 בפברואר 1887. התיאור שונה בכמה פרטים מהמתואר לעיל. השומר ניסה לדקור את היהודי, שתפש את החרב מידו וחתך את ידו של השומר, שנלקח לבית המושל. היהודי קיבל מלקות ונאסר, ללא חקירה. מכתבו של הסולטאן שנקרא במסגדים התפרש כקריאת ג'יהאד. אלפים הלכו למללאח וצעקו שהסולטאן ציווה על ג'יהאד ועליהם לנקום. הפחה שלח את סגנו בראש 40 חיילים לשמור על המללאח, אבל לא השתלט על ההמונים שהשליכו אבנים. מפקד צבאי שעמד בשערי המללאח ומנע כניסת המונים משולהבים והציב 200 חיילים למשמר. 16 יהודים ו-22 מוסלמים נפצעו. יהודים שהיו מחוץ למללאח חיפשו מקלט בקברו של המקודש מולאי אידריס, והממונה על המקום עמד בין היהודים ובין התוקפים שנסוגו. לשמירת ביטחונם נקראו היהודים שהיו מחוץ למללאח לחזור, אחד מהם נורה ונפצע. לפי ידיעה מ-4 באוגוסט 1886 נדרשו מנהיגי קהילת פאס להצהיר שאין להם כל תלונה בקשר למהומות שאירעו, הרבנים סירבו והתוצאה ששלושת היהודים המעורבים נאסרו ונכבלו עד ששילמו שמונים דולר. הם נאלצו ללכת עד מראכש כשהם כבולים. וכפי שפורסם ב-3 בדצמבר 1886 שוחררו בפקודת הסולטאן. גופים יהודיים מקומיים ואלה שבחו"ל שלחו מכתבי תודה בצירוף מתנות לאישי הממשל שסייעו להצלת היהודים בפאס.

פרקים בתולדות הערבית והאסלאם-דת אברהם והכעבה.

דת אברהם והכעבה.  

דיברנו על יחם היהודים אל מוחמד, מפני שרק מתקופת אלמדינה אנו יודעים ברורות איך היו פני הדברים. אך מוחמד הרגיש בהתנגדות מצד בני הספר (גם יהודים וגם נוצרים) עוד בתקופת מכה. יחס שלילי זה מצד בני הדתות האחרות, וביחוד מד היהודים שאתם היו לו מגעים יומיומיים באלמדינה, הביא לידי תמורה מכרעת בתיאוריה הדתית של מוחמד, תמורה שהושלמה כבר באמצע השנה השניה לאחר ה״הג׳רה״. לעומת הסמכות הדתית המוחלטת של נביאי היהודים והנוצרים ושל ספרי אללה, אשר על דוגמתם סמך מוחמד עד עכשיו, תוקם עכשיו סמכות דתית אחרת, שהיא קודמת לנביאים, קודמת לספרים ועליונה עליהם. זהו אברהם אבי האמונה ה״חנַיִף״ המוסלמי הראשון. הרעיון על דת אברהם אינו המצאה חדשה. רעיון זה מבוסס על הערצה מיוחדת לאברהם, אוהב האלהים והראשון שהכירו בשלמות, מצד היהודים והנוצרים כאחד. אך לגמרי חדש כאן באלמדינה הרעיון, שאברהם הוא מייסד הכעבה, וכי בנו ישמעאל עזר לו בהקמת הכעבה. על־ידי כך נעשה אברהם לאבי הדת הערבית המיוחדת וגם לאבי הערבים בקשרי הדם.

״דפי משה ואברהם״ נזכרו פעמיים בסורות הקדומות ביותר. דבר זה מצביע ע כך שאברהם, כמו משה, נחשב לאבי האמונה עוד בשנים הראשונות לשליחותו של מוחמד. יחד עם זה אנו זוכרים שרק משה הוא נביא בעל ספר, בשתי התקופות הראשונות של מכה. בתקופה השניה והשלישית במכה, כאשר מוחמד מרבה בסיפור הנביאים, מתרחבת מאוד גם היריעה על אברהם, בעיקר לפי האגדה התלמודית אברהם הכיר את בוראו בנעוריו; הוא חשב בראשונה את הכוכב המזהיר, את השמש והירח לאלוהות, אך עמד על טעותו וניפץ את פסילי אביו. לפי האגדה הושלך אל כבשן האש וניצל ובא לארץ־ישראל. תחילה היה ערירי והאמין בלבב שלם, אחר הביא את בנו יחידו לקורבן. שניהם, האב והבן, מקבלים עליהם את הדין. מעניין הוא, שבמכה אנו רואים אך ורק את יצחק בקשר עם אברהם. אמנם, גם ישמעאל מופיע כבר בתקופת מכה כנביא, אך בשמו גרידא, ללא שום תו מציין, והעיקר — בלי שום קשר עם משפחת אברהם. וכשם שאין יחס בין אברהם וישמעאל, כך לא באה בסודות המפיות הכעבה בקשר עם אברהם, ובכלל אין זכר לכעבה, חוץ מאשר בסורה הקדומה 106, שם נקרא אללה ״אדון הבית הזה״.

אולם עתה, בתקופת אלמדינה, מופיעה בסורה 2 התיאוריה החדשה על אברהם, ישמעאל והכעבה. את אברהם עשה מוחמד לערבי על־ידי העלאת בנו ישמעאל לעיקר ולשותפו של אברהם בבנין הכעבה. תיאוריה זו היא בניגוד אופייני להשקפתו המקורית של מוחמד, שהרי בסורות הקדומות מדגיש מוחמד, שמעולם לא שלח אלהים שום צופה ומזהיר אל הערבים והוא הנו הראשון. אמנם, מוחמד ביקש מראשיתו להביא קוראן ערבי, כלומר, לבשורתו היה אופי לאומי מלכתחילה. אולם אופי זה היה בתחילה רק מעין התנצלות, שבאה להטעים את נחיצות שליחותו. עתה, על ־ידי קשירת האסלאם בישמעאל ובדת המקורית, דת אברהם, נעשו הערבים, שעד עכשיו היו בתפיסה המכית של מוחמד הבנים החורגים, למקורבים ולראשונים גם במובן הדתי.

התמורה החדשה בדת מוחמד התגלמה מיד בתקנות מרובות בסדרי הפולחן. גם בלי השינוי המתואר לעיל היה צורך לקבוע עתה את הפולחן בצורה מגובשת יותר, דהרי העדה המוסלמית הפכה מכת נרדפת לציבור גדול שצריך להסדיר את עבודתו בקודש. מוחמד מתקן עתה תקנות מפורטות ביחס לתפילה, לצום, לצדקה, אוסר שתיית יין ואכילת מאכלות מסויימים ובכך יוצר מסגרת מתאימה לדתו.

דברי הימים של פאס-שנית שי"ד-עם תרגום לערבית יהודית-מאיר בניהו

שי"ד – 1553

הסולטאן השריף ( תואר לצאצאי מוחמד ) מולאי מחמד אשיך החזיק גיס חמש שנים בפאס ( בירתו של מוחמד א-שייך הייתה מראכש. בשנת 1594 כבש את פאס לאחר מצור של חצי שנה. במשך חמש שנים לא היה שקט בפאס, כי התורכים השתלטו על העיר לתקופה קצרה ) עד שנת ה' אלפים ושלוש מאות וארבעה עשר, שד"י, בחודש כסלו באה הידיעה כי מולאי בוחסין המריני הביא את התורכים מאלג'יר ובא להלחם בפאס. ויצא מולאי מחמד אשייך השריף הנזכר ופגש אותם על יד תאזה ונשאר שם קרוב לחדשים ימים, השריף נוצח וחזר לפאס ועוד יצא פעם אחרת והנה על נהר שבו (נהר סבו בין הריף הרי האטלס) ונפגשו במקום שמו כודייאת למכאלי והייתה ביניהם מלחמה חזקה ברמחים ובתותחים ואחר כך נשברו התורכים, נצח אותם מולאי עבד אללאה בנו של המלך השריף הנזכר.( מוחמד אשייך ).

הערת המחבר: [בירתו של מוחמד א־שייך היתה מראכיש. בשנת 1549 כבש את פאס לאחר מצור של חצי שנה. במשך חמש השנים לא היה שקט בפאס, כי התורכים השתלטו על העיר לתקופה קצרה.]

תרגום לעברית יהודית

[יט,א] מ״כ אצלטן אשריף מולאי מוחמד אשיך איסעלהא כמס שנין פי פאם עד שנת ה׳ אלפים ותלת מייא וארבעתאש, שד״י בחדש כסלו ג׳א לכבאר אין מולאי בוחסין אלמריני סאק אלתורך מן אלגזאייר וג׳א חאריך עלא פאס, וכרג׳ מולאי מחמד אשיך אשריפ אלמדכור ולקאהום עלא תאזא ובקא עליהא נחו שהרייאן ואנקצאר אשריפ ורג׳ע לפאס. ועאויד כרג׳ מרא אוכרא ונזל עלא סבו ואתלאקאוו עלא מוצ׳אע יסמיהו כודייאת למכאלי וכלאת באיינהום טוראד כביר בארמאייה ובאלנפאץ' ובעדהא נכסרו אלתורך נצרהום מולאי עבד אללאה בנהו די אצולטאן אשריף למדכור.

אולם לאחר מכן החיילים הזרים עזבו את מולאי אשריף וברחו אל התורכים ונלחמו נגד השריף ונוצח השריף, ונכנס לפאס החדשה ביום ראשון ד' לשבט שנת שד"י. ליל שני ה' לשבט שנה הנזכרת ברח אשריף ועזב בניו ושכניו ועזב ממון הרבה שאין לו שיעור שלא היה לשום מלך, ועזב קרוב לחמישים תותחים וחומרי נפץ שאין להם שיעור וגם החטים והשעורים עזב מחסנים מלאים וברזל ובדיל ועופרת מכל הדברים שיש למלכים.ועזב סוסים הרבה והשרים, והיו במחנה ארבעים אלף פרשים, והלך למראכש עם קרוב לחמש מאות פרשים ובדרך עזב הרבה סוסים וממון הרבה וקמו עליו כל העולם ובא מולאי זידאן ונכנס לעיר תאפיללת, ואחר עבור יום שני הנזכר נכנסו התורכים ומולאי בוחסין לפאס החדשה כארבעת אלפים תורכים וכאלפיים פרשים של שבט שראתא.

תרגום

אלא אורמא ואלעלוג׳ אלדי מולאי אשריך למדכור גדרו והרבו לענד אתורך וקלבו ארמאייא עלא אשריף ואנכצאר אשריף וטכיל לפאס אלגדיד יום אלחאד ד׳ לשבט שנת שד״י. לילת לתנאיין ה׳ לשבט שנה הנז׳ הרב אשריף ומסא פחאלו וכלא ג׳ומלא מן אולאדו וג׳ווארו וכלא מאל כתיר שאיין לא כלא צולטאן. וכלא עדא קריב כמסין נפט ואלבארוד מא יילו טרף ומן אלזראע ושערי אלהרייא כלאהום ממליין ואלחדיד ואלקזדיר ואלרסאס מן כול מא יכסבו לצלטאן וכלא כאייל כתירא וקייאדהא וכאנית כאיילהא ארבעין אלף פארץ ובלאג למראכיש נחו כמס מייא כאייל ופטריק כלא כאייל אן כתירא ומאל כתירא וקאמת עליה לעולם לכול וגיא מולאי זיראן וטכיל לתאפיללת, ומרק אלגאר יום אלתאניין אלמרכור ה׳ לשבט ש׳ שד״י טכלו אתורך ומולאי בוחסין לפאס אג׳דיד נחו ארבע אלף תורך וזאווא ונחו אלפאיין פאריס שראתה

וכשנכנסו משער אלג'ייאד הלכו איזה אנשים פרחחים מהמוסלמים ומהתורכים ומשבט שראתא, ונכנסו מהרובע המוסלמי ועלו מהרובע המוסלמי דרך אמת המים, ונכנסו להאלמללאח ובזזו את הגן החדש והשער והרגו בערך י"א נפשות הי"ן ופצעו הרבה אנשים. ויקים ה' מושיע לישראל, איש יהודי מעיר אלג'יר שמו הרב כלפון מערבי והוא נגיד על קהל אלג'יר ישלם ה' פעלו. נטל אחריות על קהל עיר פאס מן המלך התורכי, שמו מולאי מחמד צאלאח ראייץ יר"ה. וכאשר ראינו שנכנסו השודדים להאלמללאח צעקנו לפני הרב כלפון הנזכר שהיה עומד בשער האלמללאח – והאלמללאח סגור – הלך וצעק בפני השר והמלך ובאו להאלמללאח והוציאו כל האנשים שנכנסו והרגו מהם הרבה אנשים ופצעו הרבה אנשים.

תרגום:

ומן דכלתהום מן באב אלג׳ייאר גאזו סי מן אסוייאב אלדי כאנו פי פאס ומן אתורך ומן אשראתא וטכלו מן מלאח אלמוסלמין וטלעו מן מלאח למוסלמין עלא אסלוקייא וטכלו למללאח וחווסו אלערשא אלגדידה ואלבובדה וקתלו נחו י״א רוח הי״ן וג׳רחו נאס כתירא. ויקים ה׳ מושיע לישראל איש יהודי מן אלגזאייר שמו כה״ר מכלוף כלפון אלגרבי והוא נגיד עלא קהל לגזאייר [יט,ב] ישלם ה׳ פעולו כאד לאחוק עלא לקהל יהוד פאס מן אצולטאן אתורכי שמו מולאי מחמד צאלאח ראייץ יר״ה, אופלחין רינא טכלית עאמא על למלאח עייטנא עלא כה״ר כלפון למדכור אלדי כאן ענד באב אלמלאח ואלמלאח משדוד ומשא ועייט אלקאייד ואצולטאן יר״ה וטכלו עלא למלאח וכרג׳ו כול מן טכיל וקתלו נאס כתירא וג׳רחו נאס כתירא

ונצלו הנמצאים בו מן המות ומן השוד. הצילנו האל המושיע על ידי מושיע ישראל כה"ר כלפון הנזכר. ואחר כך נתננו לסולטאן התורכי בפעם הראשונה עשרים אלף דינר סוסייא, ונשאר התורכים בפאס החדשה שלושים ותשעה יום ואחר כך יצאו ונסו להם. ונשאר הסולטאן בפאס מולאי בוחסין ובנו מולאי אנאצר סגנו במכנאס, והשייך (נגיד) שאול בר שם טוב אבן רמוך בשנת אל שד"י יברך אותך, ניסה לחזור להיות שייך (נגיד) ולא עלה בידו.

תרגום:  

ונג׳מו שאיין ביה מן אלמות ומן אלחאווץ נג׳מנא אלהי ישראל עלא יד מושיע ישראל כה״ר כלפון ישצ״ו" ובעדאליך עטינא לצולטאן אתורכי אוול לייאם עשרין אלף דינר סוסייא ובקאוו אתורך פי פאסלג׳דיד ט״ל יום וכרג׳ו ורחלו ובקא צולטאן פי פא ס מולאי בוחסין ואבנהו מולאי אנאצר אתיר פי מכנס אושיך שאול יצ״ו בר שם טוב ן׳ רמוך בשנת אל שד״י יברך אותך חיב ירג׳אע שיך ולא כאן שי.

פאס וחכמיה-רבי דוד עובדיה זצ"ל-המאה השלישית לאלף הששי

המאה השלישית לאלף הששי מצאתי בכתב יד הנ״ל וז״ל רע״ו לגירוש שהיה בהלמללאח פיס שעלו גוים מפאס אלבאלי והרגו ביהודים כרצונם על סיבת שנמצא גוי אחד הרוג, שנת הרכ״ה ליצירה (1470) והוא הכותב בשנת תק״א כנ״ל. וכתב יד מוהר״ס אבן דנאן הנ״ל מצאתי וז״ל ובשנת הרכ״ה ״כאנת לגזירה ב״מ פי אלמלאח, אל נקמות השם וסי׳ הרכה׳ והענוגה וכאנו פי אלמללאח קהל קדוש שכלא וקתלוהום על קידוש השם, ונמלטו מנהום קד עשרין ראג׳ל מזווזין וסי קליל מן לולאד ונסא, לתפ״ץ (לא תשום פעמים צרה).

פאס וחכמיה

הערת המחבר: היתה הגזירה בר מינן במללאח אל נקמות ה׳ וסי׳ הרכ״ה והענוגה והיו בהאלמללאח קהל קדוש שכלא [רי״מ טולידאנו נר המערב מגיה שבלא ורצה לומר המגורשים משיבילייא                                 בספרד] ונהרגו על קדוש השם, ונצולו

רק עשרים נפש מחותנים ומעט מילדים ונשים. טולידאנו יודע לספר: כל ההרוגים האלה שנהרגו אז, עוד ניכר עד כה מקום קבורתם בפתח ״באב ״אלמלאח״ ששם היה השער של מגרש היהודים ההוא, השער הישן שנבנה לראשונה בהבנות המגרש, שם בשער ההוא קברו את ההרוגים האלה הרוגי שנת רכ״ה. ומאז סגרו השער ההוא ויעשו פתח אחר להאלמלאח

אפשר אל גירוש זה או אל גירוש שלמעלה ממנו כיוון שבט יהודה בגירוש הל״ג שכתב וז״ל, בעיר גדולה פיס היה שמד גדול ולפי שלא מצאתיו כתוב לא כתבתיו כי ראיתי בעלי נוסחאות גדולות נבדלות ילאה המספר לכותבן באשר לא נתאמת הדבר ע״כ.

בשנת רנ״ב היה גירוש ספרד (1491). וכתב הרב מוהר״ח אבן עטר זצ״ל בספר פרי תואר סי׳ ט״ל וז״ל, ובעלותי מעירי אל עיר עוז לנו, עברתי דרך עיר פאס וכו׳ בא לידי קונטריס אחד ושם ראיתי את הלחש אשר היה על הדבר הזה כי עמדה מחלוקת גדולה עד לשמים בין רבני ישראל המגורשים מקשטיליא אשר אנו מבני בניהם, ואשא עיני ואראה והנה אלקים עולים מן הארש׳ ארשת שפתיו ברור מללו הוא הרב הגדול ים החכמה ומעין הקדושה ומקור היראה, את ה׳ הוא מכבד הוא המופלא בדורו כמוה״ר חיים גאגין זלה״ה שחיבר קונטריס אחד וקרא לו עץ חיים, ובו כתוב המחלוקת הגדולה שעברה לו עם הרבנים שהיו בדורו ופתח דבריו האיר והודיע כי הוא מהקהל המגורשים מקאסטיליא ושם בעיר ההיא נהגו אסור בדבר להכשיר בנפיחה אי ליכא מכה בדופן, אלא דמקרוב פרצו גדר קצת מקומות לא כולם וקרא תגר ואמר ראה מה עלתה בידם עשה ה׳ טרף אדם אכלו אותם אויביהם אשר לחרב וכוי ושנת רנב׳ לאלף הששי נתפזרו בכל רוחות העולם ומהם באו למערב והרב הנ״ז בא בכללם וכו' יעו״ש.

ובקונטריס כתב יד מצאתי ודיל אני חיים גאגין וכו' בימי חורפי טלטלוני הצרות והזמן ללכת לבקש במלכות קשטילייא, מנוחה למקום התורה כדי לשתות ממים היפים והמתוקים לפענ״ד (לפי עניות דעתי) ומצאתי מנוחה בבית החכם רבי ומורי מגדולי אותו הדור הה״ר יוסף עוזיאל זלה״ה. ובשנת רנ״ב שנת מזר״ה ישראל (1492) קצפו עלינו קצף וגורשנו ממלכות פוראנדו והגזירה היתה דחופה שלושה חודשים, ונתפזרו כל ישראל מזרח ומערב צפון ודרום, וקצת מהם באו למלכות פאס יע״א. ואני באתי בתוך הבאים פה העירה פאס יע׳׳א בתחילת שנת רנ״ג ערב יום הכיפורים. ובזמן החורף והסתיו של אותה השנה רנ״ג זמן האביב מתו חיל גדול מאד מאד ושנת נד״ר פגעו בנו שתי משפטיו הרעים הדבר והרעב עד שהרבה מישראל עברו ברית וחלפו חק, וחזרו למלכות קאסטיליא, ואחר זה הזמן בחמלת ה׳ על עמו ישראל חזר וריחמם משנת ירח״ם (1497) והלאה ברכנו השי״ת בברכותיו עד שבנינו בתים ועליות מרווחות בציור וכיור וברכנו השי״ת ג״כ בישיבות ותלמידים ובתי כנסיות יפיפיות בנויות לתלפיות וספרי תורות מלובשים שש ומשי ורקמה מעוטרים בכסף עד שיצא טבעו של האלמללאח בכל ארץ ישמעאל כהיום הזה. ובהגיענו למלכות פאס מצאנו היהודים היושבים תחת מלכות ישמעאל נוהגים באלו טריפות כפי מה שכתב ד״רמב״ם ז״ל בפרק א׳ מהלכות שחיטה וז״ל, המנהג הפשוט בישראל כך הוא וכו' ואם נמצא חוט יוצא מן האום של ריאה וכו' וכל דיניהם ומשפטם ומנהגם מיום היותם לא היו עושים אלא על פי חיבור הרב הגדול הנז׳ וקצת מן הטבחים שלנו בבואם לכאן לפאס החזיקו במנהג שהיה להם בקצת מקומם מקשטילייא ולא חששו להא דתנן בפסחים פ׳ מקום שנהגו ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם וכו'. וכן בכמה דוכתי בתלמודא, עד שהתושבים בראותם לחכמי המגורשים וטבחיהם שהתחילו בכאן להקל נטו אחריהם וקיימו בעצמם עמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו, ונהגו היתר בדבר שהיה אסור להם ולאבותיהם מימי קדם והחליפו דתם ומנהגם, ובתוך הזמן בשנת ר״ס (1500) פחות או יותר בא לכאן הר״ר שלום בן מסבות ממלכות תונס מגור אבותיו והרגיש בדבר הרע וחרה לו עד מות, ואמר לנו שהלך עד ארץ הצבי ועבר במצרים ואשכנז לפי שהיה סוחר ונכנס בדוגיות ולא ראה מקום נוהגים בו כמנהג הרע הזה, ודרש לתושבים והוכיחם על שעברו ברית וחלפו חק ולא שוה לו עם היות שהחזיקו בידו וכו', הר׳ שמואל צבאח וכו'. ואעפ״י שהיו מחכמי המגורשים נשתדלו עמו להחזיר התושבים למוטב ולא שוה להם, מפני שחכמי קאסטיליא ובפרט הרב משה בן חלואה התיר לכתחילה לתושבי הארץ שיאכלו כל דבר וכו', עיין שם הענק באורך והחכמים החולקים הם הרב יהודה בן שם טוב, והרב יהודה בר עוזיאל והר׳ אברהם דליאון והרב נחמן סונבאל, והרב יוסף בר משה מינדא והרב יצחק בר יוסף נתון והרב יוסף טובי, והרב שלמה אבוהב, והרב יהושע קורקום, והרב אברהם אדרוטיל, והענין ארוך. ושם הוזכר שעשו התושבים הסכמה שלא לאכול הנפיחה, ואלה התושבים שחתמו עליה בשנת הרפ״ו (1526) יחייא בן אברהם נ״ע, ן׳ חמו זכרי בן נסים הכהן, חיים בן שם טוב בן רמוך, משה בר יחייא הכהן, חנניה בר משה הכהן, יוסף בן מרדכי בן לשפט, כהן בן נחמיה, חנניה בן סלימאן ן׳ אזרדאב, משה בן מרדכי בן מחני, יעקב בן ברוך ג״ע ן׳ לחסן, מרדכי בן דמון, שם טוב בר משה אלנעים, צו״ל(צווה לחתום) שמעון בן מסעוד מייארא, לוי בן סלימאן פטרני צו״ל, אהרן בן נחמיה, יצחק פינטו, ימין בר אהרן בוגזאלה, צו״ל, נסים בר שלמה בן זכרי ימין בן רבי מוסא, שם טוב בן זכרי, יחייא בן אקדר, נתן בר לוי בן סוסאן, זרח בר משה בן נונא, ואני החותם למטה מסכים שאני מכניס עצמי בכלל ההסכמה נאם הכותב שמואל בר כה״ר מימון בן דנאן זלה״ה. ואני החתום למטה צעיר החבירים מסכים להסכמת קהלות הקודש, נאם החתום שאול בן שלמה דאנינאס. וכתוב עוד שם כי המלך היה מולאי מחסון, והלך למקנאס להתפייס עם בן אחיו השר הטפסר מולאי מסעוד. וגם כן היה שם הנגיד הנכבד עמי שם טוב, וגם רבי יעקב רוג׳יליו שהוא גדול ליהודים ורצוי לרוב אחיו. זהו מה, שצריך ללקט מהקונטריס הנד. וקרוב שהוא הקונטריס שכתב מוהר״ח בן עטר כנז׳ אלא שזה שבידינו מלא שיבושים וטעיות וחסרונות.

Expressions idiomatiques-Pinhas Cohen

 

Chapitre I Expressions idiomatiques

Entendues dans la bouche des Marocains, Juifs et Musulmans confondus, certaines expressions propres au parler des juifs marocains et à l'arabe dialectal en général, traduites littéralement dans une autre langue et en l'occurrence en français, aboutissent à des formulations pour le moins cocasses et beaucoup s'en amusent. Il faut les intérpréter pour en dégager le sens. Nous en avons relevé un certain nombre à titre d'exemples.

Cet exercice qui présente un aspect essentiellement linguistique n'en a pas pour autant un caractère ludique. C'était aussi notre intention.

sekran m 'a raso

Il est saoûl avec sa tête=il est ivre

' lik-'melna had el- gezdor

Sur toi on a fait ce déchirement de joues=le mot "gezdor" désigne dans le parler des Juifs du sud du Maroc une omelette avec des œufs et

des pommes de terre

ras-el-mal

La tête de l'argent=le capital

Zat el-qabla

La receveuse est arrivée=la sage-femme est arrivée.

ka yakel-l-a'sa

Il mange le bâton =il reçoit une bastonnade

l-qmezza ' al- Ihem

La chemise sur la viande= la chemise sur la peau

ras – ed-derb

La tête de la rue=le début de la rue

tarb-n 'aso Il s'est envolé avec son sommeil=un portefaix (déformation de "taleb m'aso "=qui est en quête de sa subsistance)

zma ' rasek

Ramasse ta tête=lève-toi

ghselt trafe

J'ai lavé mes morceaux=je me suis lavé entièrement

hada huwwa mektobi

C'est bien ma poche=c'est mon destin

ras-el hanot

La tête du magasin=un mélange d'épices Le mot "hnot" qui signifie en fait "épices" est confondu ici avec le mot "hanot" -magasin.

ka-isewwer terf d-el-khebz

Il photographie un morceau de pain=il gagne une maigre pitance

sewwer ba'da siflisat

Photographie d'abord un peu d'argent=gagne d'abord un peu

d'argent…

qbetna el bra

Nous avons attrapé la lettre=nous avons reçu la lettre…

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 182 מנויים נוספים

פברואר 2018
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728  

רשימת הנושאים באתר