סיפור וקמע-תופעות בעולם הרז והנסתר-עוזיאל חזן
סיפור וקמע-תופעות בעולם הרז והנסתר-עוזיאל חזן
״כולנו תועים בחשיכה״
האדם, נזר הבריאה, מגלה ארצות וכובש החלל, בן תמותה הדורש במדע ושולט בו, חוקר באיתני הטבע ושם בפיהם רסן, ובכל זאת: מה קטן ועלוב הוא לנוכח חידת הנצח וסוד החיים. חסר אונים מול החידלון, אובד בין ערפיליות ותועה באינסוף. קצר־ יד לעומת העל־הטבעי, המאגי, ומה שבנם, במזל ובגורל. בודק במופלא ובנסתר, חרד לקיומו ולאחריתו ומבקש נחמה בגלגול נשמות, בהישארות הנפש. צופה אל פני עולמות נסתרים, שמעבר לחושים, למקום ולזמן.
האדם, שמושגיו מוגבלים, המנסה להשליט בטבע את חוקיו והגיונו הצר, שופט את היקום במילותיו הקטנות. והנה, תנודה אחת במערכת השמימית מזעזעת את קיומו, משבשת את חוקיו ואת כלליו המדעיים והפילוסופיים. בדורות האחרונים האדם רחוק מהאמת ומאלוהיו כפי שלא היה מעודו, לכן כה בודד הוא וירא, כפי שלא היה מעולם.
משחר בריאתו האמין האדם בכוחם של קמעות, ברזי האותיות ובשם המפורש. אלו הן למעשה תפילות של קבע, בקשות מוצקות, השבעות, כתובות, לחש או אמירה בנוסח מלא או מצומצם. זהו כלי הקשר שבינו לבין העל־טבעי, הנתיב לכוח הנסתר, המגע המאגי והמגנטי עם אלוהים ועם כוחות הטבע.
כוחם והשפעתם של קמעות ויסוד אמונת האדם בהם, כמו התוצאות המעשיות היכולות להתלוות אליהם, נטועים הם לעתים גם בגלי מוחו ובשינויים הכימיים המתחוללים בו. אך לרוב, יסודם בתהפוכות נפשו ובאמונתו העזה. אמונה זו חזקה כל כך, עד כי בכוחה להזיז דברים, לשנות מצבים ולהרחיק חרדות, לחזק את כוחו וליצור תהפוכות ממשיות בגופו, בנפשו, ובגורלו של אדם אחר. גורל, אותו מושג שמעבר להגיון, הנתון בידי כוחות רחוקים ממעל וכוחות הטבע מלמטה, השולט באדם ומכוון את מהלך חייו ולעתים מאפס אותו ואת תקוותו ומרחיק מעליו את השגחה העליונה.
תופעת הקמעות הינה למעשה שילוב מוזר של אמונה בגורל ובאפשרות להשפיע עליו ע״י ריצוי, תפילה, השבעה, בקשה, לחש, אמונה – בצורה של יסודות, שמות וצירופים עתיקים, בעלי כוחות נסתרים ומאגיים.
זהו השילוב בין הגורל הנגזר, העיוור, ובין האמונה בהשגחה העליונה, בשכר ועונש ובחסדי השם. היהדות, כידוע, שוללת את מושג הגורל, מהיות עם ישראל נתון להשגחת בוראו. ״אין מזל לישראל״, נאמר במסכת שבת(קנ״ו ע״א).
יש המאמינים בהשפעתם של כוכבים על קיומנו, בשליטתם של כוחות עליונים המושכים בחוטי הווייתנו, בקיומם של יצורים נבונים בחלל הרחוק המכוונים אולי את מהלך חיינו. קיימת שאלת מהותו המוטלת בספק של האדם, היסוד הטרגי שבגורלו, התקשרותו לקיומו ולמקומו ביקום באופן נגזר מלידתו, ללא חופש בחירה, תוך מתן כלים מוגבלים לצפייה מסביבו ובהם: תבונתו, חושיו, נפשו וחרדותיו.
הפילוםוף־תיאולוג־פםיכיאטר קרל יאספרס קורא לתופעות שמעבר לטבע וממעל לניסיונו של האדם בשם ״פענוח כתבי סתרים״.
האם ניתן לייחס לקמעות ניסיון לפענח את אותם ״כתבי סתרים״ כדי לפענח את הנסתר ולהיעזר בכוחותיו? הניסיון לפענוח מגלה את מגבלותיו של בן האנוש ואת איךאונו לנוכח הבריאה והיקום, או בקביעתו של גתה: ״כולנו תועים בחשיכה, אנו מוקפים באטמוספרה שעל אודותיה איננו יודעים ולא כלום, לא על המצוי בה ולא על אופן התקשרותה עם רוחנו״.
יש המייחסים וקושרים את השפעת הקמעות לצדדים נפשיים ולכוחות הטמונים באדם, כגון: טלפתיה, היפנוזה, פרפסיכולוגיה ובעיקר טלקינסיס, ההנחה בדבר מציאות כוחות עליונים, על טבעיים, המוכשרים להניע ולהזיז עצמים רחוקים ב״כוחם הרוחני״. כמו כן מייחסים את השפעת הקמעות לכוחות שבהתבוננות הפנימית, בטראנס, בהיפנוזה העצמית ובראיית הנסתר. אדם שרוי לעיתים במצב נפשי או מוחי שמעבר לנורמאלי: חיזיון, הזיה בהקיץ, ראיה ושמיעה של דברים. הללו נעשים ללא פעילות של החושים או של עצמים מהעולם החיצון, אלא מתוך הפרעות בתפקוד המוחי, או מתוך מצב של דמוי־שיגעון. המצב המוחי משויך לעיתים לגירויים או לשינויים כימיים בצורת חילופיחומרים במוח. למצב של התגלות אלוהית ושל חוויה מיסטית, טראנם ומשמעות שהיא מעבר לזמן ולמקום.
תופעות שכאלה יוחסו לאישים בהיסטוריה אשר חוו את חווית ההתגלות, את הדבקות וההשראה האלוהית, או את קפיצת הדרך והריחוף, במובן של שבירת חוקי המדע והטבע. המסורות מייחסות זאת לישו, פאולוס, תרזה, ג׳אן דארק, ומהעבר האחר: אליהו הנביא, יחזקאל, רבי נחוניא בן־הקנא. השילוב של כוחות פנימיים עם אמונה עזה ועם הכוח המאגי־מיסטי המיוחם לקמעות, דהיינו: לעצמים ולשמות עתיקים ומאגיים, יש בו לעיתים משום מציאת מרפא ומענה לדווי האדם ולמצוקתו.
תופעות דומות מיוחסות להילה אפילפטית, למצבים מוחיים־ נפשיים של מחלות הנפילה וסכיזופרניה. גם מצבים מיסטיים דומים של התודעה מיוחסים לעיתים לליקויי נפש.
במזרח הרחוק ניתנים מצבים לא נורמאלים כאלה להשגה ע״י ריכוז ומדיטציה, מה שביהדות מושג ע״י המונח ״דבקות״. תופעות שכאלה ואחרות מסבירות לנו את המניעים, הכוונות וההשפעות שמאחורי העשייה והכתיבה של הקמעות ואת האמונה בהם.
השימוש בקמעות עתיק יומין, מיום היות האדם. מופלאה היא התייחסותו ואמונתו של האדם בכוחן של קמעות. התופעה נפוצה בקרב האדם הפשוט ומקובלת אצל האדם המשכיל והנאור. אנשי מדע, מדינאים, אמנים וספורטאים דגולים מאמינים בכוחן של קמעות ומשתמשים בהן בגלוי ובהסתר. מאמינים ואפיקורסים כאחד, דורשים בנסתר בצר להם, מניחים פתק בכותל־המערבי, מבקשים מזור ומענה במילת רז כתובה. הנה מספר דוגמאות של אירועים, בהם קמעות מפורסמים נודעו בזכות כוחם לחולל מעשה:
כמיל שמעון המנהיג הלבנוני הנוצרי, ונשיא לבנון לשעבר, ניצל פעמים רבות מהתנקשות בחייו, האחרונה שבהן התרחשה בראשית שנת 1987. מכונית תופת שחדרה לשיירתו גרמה למותם של שלשה משומרי ראשו, אך מכוניתו המשיכה לנסוע והוא יצא בשריטה קלה בלבד. מיד הכריז בגאווה כי הקמע שהוא עונד הוא אשר שמר ושומר עליו מכל רע.
מנהגים מגיים אצל יהודי מרוקו-מ "יהדות מרוקו"פרקים בחקר תרבותם –יששכר בן עמי
מנהגים מגיים אצל יהודי מרוקו – מתוך הספר " יהדות מרוקו " פרקים בחקר תרבותם – יששכר בן עמי
ה " תקאף " הוא פולחן נפוץ בעולם המוסלמי בכלל ובצפון אפריקה בפרט, וידוע גם בחלקים שונים בעולם. מקומו בחיי האוכלוסייה המוסלמית והיהודית חשוב ביותר. זה מנהג הקיים עד היום ( הספר נכתב בשנת 1976 ), אף על פי שניכרים בו סימני נסיגה מאז התפשטות התרבות האירופית בצפון אפריקה.
הערת המחבר – בכמה ספרי רפואה עממית יהודית מתרגמים מונח זה, הרווח אצל יהודי צפון אפריקה, ב "קשור". מובנו של התקאף הוא סגירה, נעילה, עתירה, כישוף משתק. אצל הגברים זה שיתוק כוח הגברא. בפי הצרפתים Nouerie de L' auguillette . אצל הנשים זוהי נעילת אבר המין, שמטרתה לשמור על בתולי האשה או להופכה לעקרה.
א.פ…קישור לאתר בצרפתית המפרש את הנושא…מעניין
אחד הראשונים שנגע בנושא זה היה מוּליירא-MOULIERAS- שציטט כמה נוסחאות לא שלמות הרווחות אצל המוסלמים. שנתיים אחריו, הקדיש גדופרוא- דמומבינה כמה שורות לבעיה בספרו " Les ceremonies de mariage en Algerie , אולם רק בחיבורו של דוטה ישנה דוקומנטציה ראשונה של מנהג זה.
מושאם אחריו, הביא כמה נוסחאות מענינות אפילו חוקר מנוסה כווסטרמארק לא עמד בתחילה על תפוצתו וחשיבותו של פולחן זה. במחקרו על החתונה המוסלמית במרוקו מציין הוא מנהג זה רק אצל שבט ברברי אחד. מאוחר יותר, הוסיף כמה פרטים מענינים על התקאף. לדה מזכירה כמה נוסחאות לא ידועות, ומדיי״ חוזר על דבריה מבלי להזכירה בשמה.
קשה לעמוד על ראשיתו של מנהג זה הנפוץ בין היהודים והמוסלמים שבצפון אפריקה, וכן לא קל להחליט איזו קבוצה אתנית השפיעה כאן על חברתה. מן הראוי לציין שספרי המגיה הערביים נמנעים מלמסור נוסחאות של התקאף, אף על פי שקיומו מוכח על ידי הנוסחאות המרובות המיועדות לבטלו. פסוק קשה מספר דברים, שנתן מקום לפירושים שונים, מוסב לפי התרגום הירושלמי על ״איסורי דחתנין וכלה״.
דברים כד, פסוק ו: לֹא-יַחֲבֹל רֵחַיִם, וָרָכֶב: כִּי-נֶפֶשׁ, הוּא חֹבֵל.
אברהם אבן עזרא דן בהסבר זה. אצל יהודי כורדיסטאן, בזמן החופה, מבקש הרב מהנוכחים, בשם אותו פסוק, שלא לגרום נזק לזוג הצעיר, ואין ספק שמדובר פה בתקאף. כמובן, יתכן שהקשר לפסוק מאוחר הוא, אבל דומה שעפ״י הרמז המוזכר על ידי התרגום הירושלמי וגם ע״י אבן עזרא, מותר לשער שאנו עומדים מול מקרה טיפוסי של התקאף. בתקופה המקראית, לפי קונטנו, מנהג זה היה קיים כבר אצל האשורים והבבלים.