נהגו העם-רבי דוד עובדיה ז"ל- צומות ותעניות

צומות ותעניות

א.                                 המנהג להגיד עננו בד׳ תעניות בכל תפלותיו כמ״ש מרן באו״ח סימן תקס״ה ס״ג והפירוש בכל תפלותיו, היינו ערבית שחרית ומנחה כמ״ש מפרשי השו״ע שם, ורבינו הטור שם כתב יש מהגאונים שכתבו שאין לומר אלא במנחה שמא יאחזנו בולמוס וכו׳ וכ״נ באשכנז, ובספרד נוהגין לומר אותו ערבית (הדרישה שם כתב אעפ״י שיאכל וישתה כל הלילה אח״כ מ״מ אומר עננו מפני הקבלה שקבל עליו בתפלת המנחה ועיין בב״י) שחרית ומנחה וכן היה נוהג א״א הרא״ש זצ״ל וכו׳ ע״כ. וראיתי בספר כפ״ה שם אות טו״ב וכן הוא מנהג בני ספרד דבט״ב אומרים אותו גם בלילה בתפילת ערבית אבל בג׳ תעניות אין אומרים אותו בלילה בתפילת ערבית שחוששין לדעת הרז״ה וכו׳ ע״כ. ולא ידעתי מאין לו זד, שהרי רבינו הטור כתב שמנהג בגי ספרד לאומרו גם בלילה שלפני התענית. ושוב ראיתי בספר ויקרא אברהם בקונטריס מקום שנהגו, על תענית, שנוהגים כמנהגנו שהש״ץ מכריז על עננו בערבית שלפני התענית קודם תפילת י״ח והכוונה היא להזכיר עננו בש״ת וכמ״ש מרן סי׳ תקס״ה מהרי״ף והרא״ש ודלא כהדז״ה וכו׳ ואנו קבלנו הוראות מרן. ואין לתמוה איך בליל התענית דהוא אוכל אומר עננו וכו׳ יעויין שם בב״י ע׳׳כ, וע״ע בספר פאר הדור להרמב״ם ז׳׳ל סי׳ ע״ו שהשואל שאל על מה שכתב בחבורו הל׳ תענית פ״א הל״י שצריך לו׳ עננו במנחה בערב הצום, ואיך יאמר ביום צום התענית הזד, ולא התענה עדיין והרמב״ם השיב לו שאין בזה שום דבר שבערב שהוא תשלום היום כבר הוא התחלת יום מחרת יעו״ש שהבי״ר שיכול להתפלל ערבית של שבת מערב שבת וכו׳. וע״ע להרשב״א ז״ל ח״א סי׳ שפ״ז שכתב וז״ל לעניו דינא אומר ענגו בליל כניסת התענית דאע״פ שעתיד למלא כרסו אפ״ה אומר עננו ביום צום התענית הזה דכיון שנכנס אותו יום שמתענה בו הו״ל כאומר עננו ביום זה של תענית שקבלתי להתענות בו עכ״ל.

ב.                                  לא נהגו בשום תענית לשאת כפים במנחה כי היו מקדימין להתפלל מבעו״י והוי כתפילת מנחה של יוה״ך ועיי׳ בשו״ע או״ח סי׳ תקס״ו ס״ה ובמג״א שם סקי״א ובמחצ״ה ישם. וגם אם במקרה התפללו מנחה מאוחר לא אמרו לא נשיאות כפים ולא אמירת אלקינו דאין לחלק וכ״כ הרב יפה ללב בסי׳ קכ״ז אות ה׳ שמנהג אזמיר שאפי׳ במנחה של ת״ץ (ר״ל שמתפללין סמוך לשקיעת החמה) אין אומרים אותה ועיי׳ בספר קרית חנה דוד או״ח סי׳ פ״ז מה שהאריך בזה.

ג.                                  בקריאת התורה בפרשת ויחל, ביום התענית צבור כשמגיע הקורא בתורה לי״ג מדות לא היה ממשיך והצבור היו אומרים אותם ביחד ואח״ך חוזר עליהם הקורא עיי׳ הרא״ש פ״ק דר״ה שכתב וז״ל וכן נהגו לאומרן בכל גלות ישראל שהחזן אומר ויעבר ה׳ על פניו ויקרא והקהל מתחילין ה׳ ה׳ אל רחום וגו׳ ואם כי הוא ז״ל מדבר סתם על כל ויעבר שאומרים החזן והקהל, אולי גם זה שהוא בקריאת התורה בכלל. ועיין בספר לדוד אמת סימן יו״ד אות י״ד וז״ל שותק הש״ץ בעוד שהקהל אומרים י״ג מדות בקול רם וחוזר וקוראן ע״כ. יעו״ש דקא עסיק מר בקריאת הש״ץ פרשת ויחל. ועיין בשו״ת פאר הדור סי׳ ד׳ להרמב״ם שמנהג הזה היה בעיר סכנדרייא אלא שאין לו מקור בתלמוד והזכירו רק רבינו סעדיה. ושוב מצאתי בספר ליצחק ריח לאחד מרבני עיר פאס בליקוטי או״ח אות קו״ף בהלכות ס״ת סעיף ג׳ וז״ל בת״ץ שותק הש״ץ בעוד שהקהל אומרים י״ג מדות בקו״ר וחוזר וקורא הש״ץ וכן מנהגינו עכ״ל.

ד.                                  בתענית צבור בחזרת הס״ת היינו אומרים יענך ה׳ ביום צרה בלי התחלת המזמור, מזמור לדוד.

ה.                                 .בימי חורפי שמעתי מאבא מארי ז״ל שהבשר שנשאר ממה שאכלו בשבת בנתים שבת שלפני ט׳ באב, היו אוכלים אותו אחרי השבת, כבשר נחירה וכו׳ בשעת המלחמה וכשנכנסו לארץ שכבר הותר אין לומר שיחזור לאיסורו, והיא בעיית רבי ירמיה בגט׳ חולין די׳׳ז וה״ב דכוותה. ומטו בהיתר זה משם הרה״ג עמור אביטבול זלה״ה, וכעת ראיתי בספר דבר אמת למהר״י מונסונייגו סי׳ ג׳ אחרי שהזכיר מנהג שתי קהלות. קהלת מוריסוקוס מדינת ומחוז מראקס שאינם אוכלים בשבת זו רק בשר מלוח שעבר עליו יותר מזמן אכילת שלמים ומטגנים אותו בשמן. וקהל לעזאמא שבאו מגרוש ספרד שנוהגים לאכול בשר כרגיל, כתב וז״ל ושמענו שבעיר צפרו כך המנהג פשוט אצלם לאכול תבשיל בשר הנותרים משיירי תבשיל השבת וכן הלכה רווחת אצלם עכ״ל. ואחרי שנסתפק שם איך היתד. הקבלה אצלינו, רצה להבי״ר מבשר נחירה הנ״ל, ואח״ך שדי בה נרגא דשאני ההיא דבשר נחירה דכיון שהבשר הותר א״א לומר שיחזור לאיסורו. אבל כאן הבשר מצד עצמו אין בו איסור מן הדין, והנודר הוא שאסרו על עצמו, ובשבת שפירשו בשעת קבלת הנדר לאוכלו שרי והנותר באיסורו עומד מצד הנדר עצמו יעו״ש שכתב שהראיה מבשר נחירה היא ראיה חלושה ובקל יכול האדם לדחותה ע״כ. ועיין בספר עקרי הד״ט ובספר קול אליהו או״ח סי׳ מ״ה שהבי״ר מדברי הרא״ש על מ״ש רש״י בבעיית רבי ירמיה דלא נ״מ מדי אלא דרוש וקבל שכר. והרא״ש ז״ל שם כתב וז״ל ונראה לי דנפקא מינה בבעיא זו לאדם שאסר עצמו באחד מן המעין מזמן ידוע ואילך וכשהגיע הזמן היה לו מאותו המין שהיה אוכל והולך עד שהגיע הזמן אם מותר לאכול מה שנתותר בידו וכו׳ עכ״ל. ולפי דברי הרא״ש הללו אין מקום לאותו חלוק שרצה לחלק הרב דבר אמת הנ״ל. וע״ש בספר קול אליהו שמסיק דהר מילתא אינו אלא מנהג בעלמא הוי ספיקו להקל ושרי ליה לאיניש למיכל שיורי שבת ור״ח ע״כ, שו״ר בספר שדי חמד אסיפת הדינים מערכת חמץ ומצה סי׳ יד בסוף אות יו״ד שהביא מ״ש בספר בני יששכר וספר קול אליהו שנשמע באומרים בשם מהר״א יצחק שהיה אוכל משיורי ר״ח ושבת ושכן נהגו אחריו יעו״ש.

ובספר כה״ח באו״ח סי׳ תקנ״א אות קמג ראיתי אח״ך, שהביא את דברי ה׳ קול אליהו שם ודברי הברכ״י דבריו במחב״ר בקו״א שאין למחות במקילין, יעו״ש ובאות קמ׳׳ד. ומנהגינו בבית אבא ז״ל, שאמא נ״ע היתד. נותנת השיורים לקטנים. שוב אמרו לי שהנוב״י מה״ת יו״ד סי׳ ס״ד הביא סברת רש״י והרא״ש על בעיית רבי ירמיה הנ״ל ורש״י ז״ל לית ליה הסברה הדמיונית של הרא״ש ז״ל. ומזה יצא לו ס״ס להחמיר בנדונו. ושגם להרא׳׳ש ז״ל היא בעיא דלא איפשטא ואיכא ס״ס להחמיר. אפילו בדרבנן. יעו״ש ובצל״ח חולין שם.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

פברואר 2018
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728  
רשימת הנושאים באתר