מורשת יהדות מרוקו

שי"ד – 1553

הסולטאן השריף ( תואר לצאצאי מוחמד ) מולאי מחמד אשיך החזיק גיס חמש שנים בפאס ( בירתו של מוחמד א-שייך הייתה מראכש. בשנת 1594 כבש את פאס לאחר מצור של חצי שנה. במשך חמש שנים לא היה שקט בפאס, כי התורכים השתלטו על העיר לתקופה קצרה ) עד שנת ה' אלפים ושלוש מאות וארבעה עשר, שד"י, בחודש כסלו באה הידיעה כי מולאי בוחסין המריני הביא את התורכים מאלג'יר ובא להלחם בפאס. ויצא מולאי מחמד אשייך השריף הנזכר ופגש אותם על יד תאזה ונשאר שם קרוב לחדשים ימים, השריף נוצח וחזר לפאס ועוד יצא פעם אחרת והנה על נהר שבו (נהר סבו בין הריף הרי האטלס) ונפגשו במקום שמו כודייאת למכאלי והייתה ביניהם מלחמה חזקה ברמחים ובתותחים ואחר כך נשברו התורכים, נצח אותם מולאי עבד אללאה בנו של המלך השריף הנזכר.( מוחמד אשייך ).

הערת המחבר: [בירתו של מוחמד א־שייך היתה מראכיש. בשנת 1549 כבש את פאס לאחר מצור של חצי שנה. במשך חמש השנים לא היה שקט בפאס, כי התורכים השתלטו על העיר לתקופה קצרה.]

תרגום לעברית יהודית

[יט,א] מ״כ אצלטן אשריף מולאי מוחמד אשיך איסעלהא כמס שנין פי פאם עד שנת ה׳ אלפים ותלת מייא וארבעתאש, שד״י בחדש כסלו ג׳א לכבאר אין מולאי בוחסין אלמריני סאק אלתורך מן אלגזאייר וג׳א חאריך עלא פאס, וכרג׳ מולאי מחמד אשיך אשריפ אלמדכור ולקאהום עלא תאזא ובקא עליהא נחו שהרייאן ואנקצאר אשריפ ורג׳ע לפאס. ועאויד כרג׳ מרא אוכרא ונזל עלא סבו ואתלאקאוו עלא מוצ׳אע יסמיהו כודייאת למכאלי וכלאת באיינהום טוראד כביר בארמאייה ובאלנפאץ' ובעדהא נכסרו אלתורך נצרהום מולאי עבד אללאה בנהו די אצולטאן אשריף למדכור.

אולם לאחר מכן החיילים הזרים עזבו את מולאי אשריף וברחו אל התורכים ונלחמו נגד השריף ונוצח השריף, ונכנס לפאס החדשה ביום ראשון ד' לשבט שנת שד"י. ליל שני ה' לשבט שנה הנזכרת ברח אשריף ועזב בניו ושכניו ועזב ממון הרבה שאין לו שיעור שלא היה לשום מלך, ועזב קרוב לחמישים תותחים וחומרי נפץ שאין להם שיעור וגם החטים והשעורים עזב מחסנים מלאים וברזל ובדיל ועופרת מכל הדברים שיש למלכים.ועזב סוסים הרבה והשרים, והיו במחנה ארבעים אלף פרשים, והלך למראכש עם קרוב לחמש מאות פרשים ובדרך עזב הרבה סוסים וממון הרבה וקמו עליו כל העולם ובא מולאי זידאן ונכנס לעיר תאפיללת, ואחר עבור יום שני הנזכר נכנסו התורכים ומולאי בוחסין לפאס החדשה כארבעת אלפים תורכים וכאלפיים פרשים של שבט שראתא.

תרגום

אלא אורמא ואלעלוג׳ אלדי מולאי אשריך למדכור גדרו והרבו לענד אתורך וקלבו ארמאייא עלא אשריף ואנכצאר אשריף וטכיל לפאס אלגדיד יום אלחאד ד׳ לשבט שנת שד״י. לילת לתנאיין ה׳ לשבט שנה הנז׳ הרב אשריף ומסא פחאלו וכלא ג׳ומלא מן אולאדו וג׳ווארו וכלא מאל כתיר שאיין לא כלא צולטאן. וכלא עדא קריב כמסין נפט ואלבארוד מא יילו טרף ומן אלזראע ושערי אלהרייא כלאהום ממליין ואלחדיד ואלקזדיר ואלרסאס מן כול מא יכסבו לצלטאן וכלא כאייל כתירא וקייאדהא וכאנית כאיילהא ארבעין אלף פארץ ובלאג למראכיש נחו כמס מייא כאייל ופטריק כלא כאייל אן כתירא ומאל כתירא וקאמת עליה לעולם לכול וגיא מולאי זיראן וטכיל לתאפיללת, ומרק אלגאר יום אלתאניין אלמרכור ה׳ לשבט ש׳ שד״י טכלו אתורך ומולאי בוחסין לפאס אג׳דיד נחו ארבע אלף תורך וזאווא ונחו אלפאיין פאריס שראתה

וכשנכנסו משער אלג'ייאד הלכו איזה אנשים פרחחים מהמוסלמים ומהתורכים ומשבט שראתא, ונכנסו מהרובע המוסלמי ועלו מהרובע המוסלמי דרך אמת המים, ונכנסו להאלמללאח ובזזו את הגן החדש והשער והרגו בערך י"א נפשות הי"ן ופצעו הרבה אנשים. ויקים ה' מושיע לישראל, איש יהודי מעיר אלג'יר שמו הרב כלפון מערבי והוא נגיד על קהל אלג'יר ישלם ה' פעלו. נטל אחריות על קהל עיר פאס מן המלך התורכי, שמו מולאי מחמד צאלאח ראייץ יר"ה. וכאשר ראינו שנכנסו השודדים להאלמללאח צעקנו לפני הרב כלפון הנזכר שהיה עומד בשער האלמללאח – והאלמללאח סגור – הלך וצעק בפני השר והמלך ובאו להאלמללאח והוציאו כל האנשים שנכנסו והרגו מהם הרבה אנשים ופצעו הרבה אנשים.

תרגום:

ומן דכלתהום מן באב אלג׳ייאר גאזו סי מן אסוייאב אלדי כאנו פי פאס ומן אתורך ומן אשראתא וטכלו מן מלאח אלמוסלמין וטלעו מן מלאח למוסלמין עלא אסלוקייא וטכלו למללאח וחווסו אלערשא אלגדידה ואלבובדה וקתלו נחו י״א רוח הי״ן וג׳רחו נאס כתירא. ויקים ה׳ מושיע לישראל איש יהודי מן אלגזאייר שמו כה״ר מכלוף כלפון אלגרבי והוא נגיד עלא קהל לגזאייר [יט,ב] ישלם ה׳ פעולו כאד לאחוק עלא לקהל יהוד פאס מן אצולטאן אתורכי שמו מולאי מחמד צאלאח ראייץ יר״ה, אופלחין רינא טכלית עאמא על למלאח עייטנא עלא כה״ר כלפון למדכור אלדי כאן ענד באב אלמלאח ואלמלאח משדוד ומשא ועייט אלקאייד ואצולטאן יר״ה וטכלו עלא למלאח וכרג׳ו כול מן טכיל וקתלו נאס כתירא וג׳רחו נאס כתירא

ונצלו הנמצאים בו מן המות ומן השוד. הצילנו האל המושיע על ידי מושיע ישראל כה"ר כלפון הנזכר. ואחר כך נתננו לסולטאן התורכי בפעם הראשונה עשרים אלף דינר סוסייא, ונשאר התורכים בפאס החדשה שלושים ותשעה יום ואחר כך יצאו ונסו להם. ונשאר הסולטאן בפאס מולאי בוחסין ובנו מולאי אנאצר סגנו במכנאס, והשייך (נגיד) שאול בר שם טוב אבן רמוך בשנת אל שד"י יברך אותך, ניסה לחזור להיות שייך (נגיד) ולא עלה בידו.

תרגום:  

ונג׳מו שאיין ביה מן אלמות ומן אלחאווץ נג׳מנא אלהי ישראל עלא יד מושיע ישראל כה״ר כלפון ישצ״ו" ובעדאליך עטינא לצולטאן אתורכי אוול לייאם עשרין אלף דינר סוסייא ובקאוו אתורך פי פאסלג׳דיד ט״ל יום וכרג׳ו ורחלו ובקא צולטאן פי פא ס מולאי בוחסין ואבנהו מולאי אנאצר אתיר פי מכנס אושיך שאול יצ״ו בר שם טוב ן׳ רמוך בשנת אל שד״י יברך אותך חיב ירג׳אע שיך ולא כאן שי.

המאה השלישית לאלף הששי מצאתי בכתב יד הנ״ל וז״ל רע״ו לגירוש שהיה בהלמללאח פיס שעלו גוים מפאס אלבאלי והרגו ביהודים כרצונם על סיבת שנמצא גוי אחד הרוג, שנת הרכ״ה ליצירה (1470) והוא הכותב בשנת תק״א כנ״ל. וכתב יד מוהר״ס אבן דנאן הנ״ל מצאתי וז״ל ובשנת הרכ״ה ״כאנת לגזירה ב״מ פי אלמלאח, אל נקמות השם וסי׳ הרכה׳ והענוגה וכאנו פי אלמללאח קהל קדוש שכלא וקתלוהום על קידוש השם, ונמלטו מנהום קד עשרין ראג׳ל מזווזין וסי קליל מן לולאד ונסא, לתפ״ץ (לא תשום פעמים צרה).

פאס וחכמיה

הערת המחבר: היתה הגזירה בר מינן במללאח אל נקמות ה׳ וסי׳ הרכ״ה והענוגה והיו בהאלמללאח קהל קדוש שכלא [רי״מ טולידאנו נר המערב מגיה שבלא ורצה לומר המגורשים משיבילייא                                 בספרד] ונהרגו על קדוש השם, ונצולו

רק עשרים נפש מחותנים ומעט מילדים ונשים. טולידאנו יודע לספר: כל ההרוגים האלה שנהרגו אז, עוד ניכר עד כה מקום קבורתם בפתח ״באב ״אלמלאח״ ששם היה השער של מגרש היהודים ההוא, השער הישן שנבנה לראשונה בהבנות המגרש, שם בשער ההוא קברו את ההרוגים האלה הרוגי שנת רכ״ה. ומאז סגרו השער ההוא ויעשו פתח אחר להאלמלאח

אפשר אל גירוש זה או אל גירוש שלמעלה ממנו כיוון שבט יהודה בגירוש הל״ג שכתב וז״ל, בעיר גדולה פיס היה שמד גדול ולפי שלא מצאתיו כתוב לא כתבתיו כי ראיתי בעלי נוסחאות גדולות נבדלות ילאה המספר לכותבן באשר לא נתאמת הדבר ע״כ.

בשנת רנ״ב היה גירוש ספרד (1491). וכתב הרב מוהר״ח אבן עטר זצ״ל בספר פרי תואר סי׳ ט״ל וז״ל, ובעלותי מעירי אל עיר עוז לנו, עברתי דרך עיר פאס וכו׳ בא לידי קונטריס אחד ושם ראיתי את הלחש אשר היה על הדבר הזה כי עמדה מחלוקת גדולה עד לשמים בין רבני ישראל המגורשים מקשטיליא אשר אנו מבני בניהם, ואשא עיני ואראה והנה אלקים עולים מן הארש׳ ארשת שפתיו ברור מללו הוא הרב הגדול ים החכמה ומעין הקדושה ומקור היראה, את ה׳ הוא מכבד הוא המופלא בדורו כמוה״ר חיים גאגין זלה״ה שחיבר קונטריס אחד וקרא לו עץ חיים, ובו כתוב המחלוקת הגדולה שעברה לו עם הרבנים שהיו בדורו ופתח דבריו האיר והודיע כי הוא מהקהל המגורשים מקאסטיליא ושם בעיר ההיא נהגו אסור בדבר להכשיר בנפיחה אי ליכא מכה בדופן, אלא דמקרוב פרצו גדר קצת מקומות לא כולם וקרא תגר ואמר ראה מה עלתה בידם עשה ה׳ טרף אדם אכלו אותם אויביהם אשר לחרב וכוי ושנת רנב׳ לאלף הששי נתפזרו בכל רוחות העולם ומהם באו למערב והרב הנ״ז בא בכללם וכו' יעו״ש.

ובקונטריס כתב יד מצאתי ודיל אני חיים גאגין וכו' בימי חורפי טלטלוני הצרות והזמן ללכת לבקש במלכות קשטילייא, מנוחה למקום התורה כדי לשתות ממים היפים והמתוקים לפענ״ד (לפי עניות דעתי) ומצאתי מנוחה בבית החכם רבי ומורי מגדולי אותו הדור הה״ר יוסף עוזיאל זלה״ה. ובשנת רנ״ב שנת מזר״ה ישראל (1492) קצפו עלינו קצף וגורשנו ממלכות פוראנדו והגזירה היתה דחופה שלושה חודשים, ונתפזרו כל ישראל מזרח ומערב צפון ודרום, וקצת מהם באו למלכות פאס יע״א. ואני באתי בתוך הבאים פה העירה פאס יע׳׳א בתחילת שנת רנ״ג ערב יום הכיפורים. ובזמן החורף והסתיו של אותה השנה רנ״ג זמן האביב מתו חיל גדול מאד מאד ושנת נד״ר פגעו בנו שתי משפטיו הרעים הדבר והרעב עד שהרבה מישראל עברו ברית וחלפו חק, וחזרו למלכות קאסטיליא, ואחר זה הזמן בחמלת ה׳ על עמו ישראל חזר וריחמם משנת ירח״ם (1497) והלאה ברכנו השי״ת בברכותיו עד שבנינו בתים ועליות מרווחות בציור וכיור וברכנו השי״ת ג״כ בישיבות ותלמידים ובתי כנסיות יפיפיות בנויות לתלפיות וספרי תורות מלובשים שש ומשי ורקמה מעוטרים בכסף עד שיצא טבעו של האלמללאח בכל ארץ ישמעאל כהיום הזה. ובהגיענו למלכות פאס מצאנו היהודים היושבים תחת מלכות ישמעאל נוהגים באלו טריפות כפי מה שכתב ד״רמב״ם ז״ל בפרק א׳ מהלכות שחיטה וז״ל, המנהג הפשוט בישראל כך הוא וכו' ואם נמצא חוט יוצא מן האום של ריאה וכו' וכל דיניהם ומשפטם ומנהגם מיום היותם לא היו עושים אלא על פי חיבור הרב הגדול הנז׳ וקצת מן הטבחים שלנו בבואם לכאן לפאס החזיקו במנהג שהיה להם בקצת מקומם מקשטילייא ולא חששו להא דתנן בפסחים פ׳ מקום שנהגו ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם וכו'. וכן בכמה דוכתי בתלמודא, עד שהתושבים בראותם לחכמי המגורשים וטבחיהם שהתחילו בכאן להקל נטו אחריהם וקיימו בעצמם עמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו, ונהגו היתר בדבר שהיה אסור להם ולאבותיהם מימי קדם והחליפו דתם ומנהגם, ובתוך הזמן בשנת ר״ס (1500) פחות או יותר בא לכאן הר״ר שלום בן מסבות ממלכות תונס מגור אבותיו והרגיש בדבר הרע וחרה לו עד מות, ואמר לנו שהלך עד ארץ הצבי ועבר במצרים ואשכנז לפי שהיה סוחר ונכנס בדוגיות ולא ראה מקום נוהגים בו כמנהג הרע הזה, ודרש לתושבים והוכיחם על שעברו ברית וחלפו חק ולא שוה לו עם היות שהחזיקו בידו וכו', הר׳ שמואל צבאח וכו'. ואעפ״י שהיו מחכמי המגורשים נשתדלו עמו להחזיר התושבים למוטב ולא שוה להם, מפני שחכמי קאסטיליא ובפרט הרב משה בן חלואה התיר לכתחילה לתושבי הארץ שיאכלו כל דבר וכו', עיין שם הענק באורך והחכמים החולקים הם הרב יהודה בן שם טוב, והרב יהודה בר עוזיאל והר׳ אברהם דליאון והרב נחמן סונבאל, והרב יוסף בר משה מינדא והרב יצחק בר יוסף נתון והרב יוסף טובי, והרב שלמה אבוהב, והרב יהושע קורקום, והרב אברהם אדרוטיל, והענין ארוך. ושם הוזכר שעשו התושבים הסכמה שלא לאכול הנפיחה, ואלה התושבים שחתמו עליה בשנת הרפ״ו (1526) יחייא בן אברהם נ״ע, ן׳ חמו זכרי בן נסים הכהן, חיים בן שם טוב בן רמוך, משה בר יחייא הכהן, חנניה בר משה הכהן, יוסף בן מרדכי בן לשפט, כהן בן נחמיה, חנניה בן סלימאן ן׳ אזרדאב, משה בן מרדכי בן מחני, יעקב בן ברוך ג״ע ן׳ לחסן, מרדכי בן דמון, שם טוב בר משה אלנעים, צו״ל(צווה לחתום) שמעון בן מסעוד מייארא, לוי בן סלימאן פטרני צו״ל, אהרן בן נחמיה, יצחק פינטו, ימין בר אהרן בוגזאלה, צו״ל, נסים בר שלמה בן זכרי ימין בן רבי מוסא, שם טוב בן זכרי, יחייא בן אקדר, נתן בר לוי בן סוסאן, זרח בר משה בן נונא, ואני החותם למטה מסכים שאני מכניס עצמי בכלל ההסכמה נאם הכותב שמואל בר כה״ר מימון בן דנאן זלה״ה. ואני החתום למטה צעיר החבירים מסכים להסכמת קהלות הקודש, נאם החתום שאול בן שלמה דאנינאס. וכתוב עוד שם כי המלך היה מולאי מחסון, והלך למקנאס להתפייס עם בן אחיו השר הטפסר מולאי מסעוד. וגם כן היה שם הנגיד הנכבד עמי שם טוב, וגם רבי יעקב רוג׳יליו שהוא גדול ליהודים ורצוי לרוב אחיו. זהו מה, שצריך ללקט מהקונטריס הנד. וקרוב שהוא הקונטריס שכתב מוהר״ח בן עטר כנז׳ אלא שזה שבידינו מלא שיבושים וטעיות וחסרונות.