מורשת יהדות מרוקו

שנות החמישים הראשונות

המאמץ של השלטונות הצרפתיים לדכא את הגל הלאומי קיבל תנופה חדשה בשלהי תקופת כהונתו של הנציב ז׳ואן. בסוף 1950 סולקו נציגי אלאסתקלאל ממועצת הממשלה ובשנת 1951 נאלץ הסולטאן, תחת איומי אנשי השבטים של אלגלאווי, להתנער מקשריו עם מפלגה זו. הנציבים התחלפו, ואת ז׳ואן החליף אוגוסטן גיום (Guillaume) במרס 1952 שוב הרים הסולטאן את ראשו ותבע להשיב לו את הריבונות המלאה על מרוקו, ובדצמבר 1952 פרצו מהומות בקזבלנקה שדוכאו ביד קשה. באוגוסט 1953 הודח מחמד החמישי ועל כיסאו הושב סולטאן אחר, בן עראפה. בשעת הדחתו לא היו עוררין על מעמדו של מחמד החמישי כסמל המאבק לשחרור והזהות המרוקנית, ומדיניות הדיכוי הצרפתית, במקום להשליט שקט בארץ, גרמה להתגברות הטרור ולהתרחבות חסרת תקדים בהשפעתה של אלאסתקלאל. הצרפתים מצדם הגיבו בניסיונות :וספים לדכא את המחתרת הלאומית. בכל אותה תקופה נאבקה התנועה הלאומית על חייה מול הצרפתים ומול מתנגדיה החזקים מבפנים, ובראשם הפאשה של מראכש, אלגלאווי, וראשי השבטים והמסדרים הברברים שתחת השפעתו.

בתקופה סוערת זו נדחק הנושא היהודי לשוליים. ללאומיים לא היה עניין לחדד קונפליקטים פנימיים. התדמית ההרמוניסטית של האוכלוסייה המקומית היתה חיונית להכרה בין־לאומית בתנועת השחרור ולא היתה זו העת להיטפל לעמדות הבעייתיות של היהודים. עז א־דין אלווזאני, בנו של מנהיג מד״ע, העריך שהנושא הורד במודע מסדר היום הלאומי: ״עד ראשית 1955, המפלגות המרוקניות זנחו שלא מרצון את האפשרות להביע באופן פומבי את דעתן על הבעיות שהציבו בפניהם יהודי מרוקו״. אלווזאני אף ציין כי המפלגות הלאומיות לא התייחסו כלל לנושא היהודי בבואן לחתום על אמנה להקמת חזית משותפת. האמנה הלאומית שנחתמה בטנג׳יר בשנת 1951 נשענה על סעיפי הטיוטה להסכם בין אלאסתקלאל למד״ע שנערכה כבר בשנת 1946, ושבה היה סעיף יהודי מיוחד. עתה הושמט סעיף זה לחלוטין – אפשר שהדבר נעשה מפני שהנוגעים בדבר ביקשו להתחמק מן הנושא, אך אפשר גם שהוא לא נראה הולם לאמנה או חשוב דיו באותו שלב של מאבק.

הסולטאן, שהיה ער לחשיבות תדמיתו הבין־לאומית ובמיוחד לדעת הקהל האמריקנית, הרבה באותה תקופה בהצהרות שמהן השתמעה מחויבותו המוחלטת לשוויון זכויות, המבחן העיקרי למעמד היהודים. נאום הכתר של שנת 1952 כלל למשל את ההצהרה הבאה: ״נתינינו, מוסלמים כיהודים, יכולים להיות בטוחים ברכושם, וכולם, עשירים ועניים, חזקים וחלשים, יהיו שווים בפני החוק״.

התרשמות מסקר לא שלם של העיתונות הלאומית בשנים אלו מצביעה על כך שהיא הקדישה רק מקום מועט לשאלת היהודים המקומיים. יש להביא בחשבון בהקשר זה שבשלהי 1952, בעקבות המהומות בקזבלנקה, בוטלו רישיונותיהם של עיתוני המפלגות הלאומיות. מאמרים אחדים מסנגרים על התזה השילובית של התנועה ומגינים על התפישה החיובית של מעמד היהודים תחת ריבונות מוסלמית. מאמרים אחרים מגיבים באירוניה מרירה על היחס המיוחד שזוכים לו היהודים מידי הצרפתים ובזים להתרפסותם של אנשי המיעוט בפני השליטים הזרים. לעומת מיעוט הדיונים על יהודי מרוקו, בעיות המזרח התיכון והסכסוך הישראלי הערבי העסיקו מאוד את העיתונות הלאומית. חוקר שבדק את הנושא העלה כי ל׳אקסיון דו פפל, דו־שבועון בצרפתית של אלאסתקלאל, הקדיש לא פחות מ־17 אחוז משטחו לענייני המזרח התיכון. בכך באה לביטוי בבהירות האוריינטציה הפאן־ערבית החזקה של התנועה המרוקנית. בראשית שנות החמישים חזרה הליגה הערבית להיות המשענת העיקרית של המאבק לשחרור, והיא עמדה מאחורי המאמץ לערב את האו״ם בסוגייה המרוקנית.

הקִרבה לעניין הערבי הכולל הולידה בראש ובראשונה הזדהות עם קו התעמולה של הליגה הערבית ועם מערכת התדמיות שלה, שבה הוקעה המדינה היהודית. כך, לדוגמה, במאמר מערכת של ביטאון אלאסתקלאל בערבית בספטמבר 1951 הודגש הקשר ההדוק של ארצות ערב והמוסלמים לפלסטין, וישראל הוגדרה כ״יציר כפיהם של הגוש הקפיטליסטי והגוש הקומוניסטי״. במאמר הוצגה העמדה הסרבנית של הערבים כלפי ניסיונות הפיוס של האו״ם ונאמר כי הערבים נוכחו לדעת שאין לתת אמון בעם קטן זה של פולשים, שאינו חדל מלבצע פשעים בעזה, באגם החולה או בירדן. באותו מאמר גם הוסבר החרם הערבי ונטען כי כל המזרח התיכון יהיה חשוף לאיום המלחמה עד ליום שהמעצמות יכירו באמת וישיבו את הצדק לערבים. מעבר לכך, כפי שכבר ראינו, בהשפעתה של העיתונות הערבית במזרח התיכון, עלולה היתה להיטשטש ההפרדה בין ישראל והציונים לבין היהודים ככלל. עיתונות זו, שהיתה כואבת ומרירה על אסון פלסטין, שימשה חממה ליסודות תעמולה אנטישמית, שהפכה מדי פעם פרועה וחדרה לעתים גם לעיתוני מרוקו. גם העיתונות הערבית מטעם, שנתמכה על־ידי הנציבות, כללה לעתים מאמרים אנטישמיים גמורים. העיתון א־סעאדה (״האושר״), אחד מאותם עיתונים מטעם, העתיק בשנת 1951 מן העיתון המצרי א־רסאלה(״איגרת״) מאמר על בעיית קשמיר שכלל התייחסות לנושא הישראלי וליחסים בין הודו לישראל בקשר למלחמה בין הודו לפקיסטן. וכך בין היתר נכתב במאמר זה: ״היהדות הבין־לאומית נתנה לעצמה דין וחשבון שאין עוד ביכולתה לשגשג בעולם הנוצרי המערבי אשר גילה את נוכלותה ואת צביעותה ורשם אותם בספרי קודשו ובהיסטוריה הפוליטית והכלכלית שלו״. לכן פנתה נגד האסלאם והערבים בסיועה של הודו. כותב המאמר תיאר את התפשטות השפעתה של ישראל בהודו ״עד ליום שהודו תתנסה בדו־הפרצופיות באופורטוניזם של היהודים. המסחר של היהודים ימשיך לחדור לתוך הכלכלה של הערים הגדולות של הודו כפי שעשה באירופה ובאמריקה״. מלבד כוחם המסחרי האימתני, ציין הכותב, נהנים היהודים מכוח תעמולתי שאין לעמוד בפניו. הסופרים ובתי־ההוצאה היהודים באירופה ובאמריקה מעצבים את דעת הקהל המערבית כך שזו תאמין בגדולה של התרבות ההינדית, ו״כשרואים את היקף התעמולה הזאת לטובת הודו, קשה להימנע מלהבחין בסימניה של כוונה נסתרת בנשמתו של יעקב״.

מאמרים מיובאים מעין אלה שיקפו את התמורה היסודית שחלה במפת התפוצה של התעמולה האנטישמית, שמרכזה הועתק מאירופה למזרח התיכון ובמיוחד למצרים. יבוא זה השתלב בדגם ההפצה המסורתי של רעיונות מן המרכזים האינטלקטואליים במזרח אל המגרב המוסלמי. החומר המיובא היה אמנם חדש בסמליו ובתכניו, ולכאורה היה לו סיכוי להתקבל על לבם של מתמערבים בלבד, אך למעשה גם המשכילים הדתיים וההמון היו נכונים להטות לו אוזן קשבת, משום שהמתח הדתי הלאומי בין מוסלמים ליהודים הגיע באותה עת לשיאים חדשים. ארץ הקודש היתה זירה לג׳יהאד, ואויבי האסלאם היו היהודים. הצורך בפרשנות לתמורה עמוקה זו גבר וגם האליטות הדתיות נדרשו לכך. בארכיון שירות הביטחון הצרפתי נשמרה למשל עדות מעניינת על האופן שבו פורשה באוג׳דה הידיעה על כך שברית־המועצות ניתקה את קשריה עם יש־אל(בעקבות הטמנת פצצה בבניין שגרירותה בתל־אביב בראשית 1953):

בין הפנאטים יש הרואים בכך אות לכך שההשגחה נוטה חסד לעולם הערבי, שלאחרונה סבל כל כך. פרשני הקוראן שואבים מכך גורם חדש לתקווה, משום שהפזורה [היהודית] היא בשביל המאמינים מאורע היסטורי שאינו אמור לחדול עד קץ כל הדורות.

דבר, שהיה העיתון השני הנפוץ ביותר בארץ, גיבה את עמדת הממשלה והנהלת הסוכנות תוך המעטת משמעות השינוי. עוד במהלך הדיונים על הסלקציה בהנהלת הסוכנות נמסר בדבר, באחד העמודים הפנימיים, שלא יחול שום שינוי בעקרונות העלייה אולם ׳ישקדו יותר על מיון העולים מבחינת גיל וכושר עבודה׳. לאחר שהתקבלה ההחלטה פורסמו עיקרי מדיניות העלייה הסלקטיבית בלא שום פרשנות או ביקורת. הפרסום נשא את הכותרת ׳נקבעו עקרונות העלייה לתשי׳׳ב׳. הפולמוס על המדיניות החדשה נזכר בדבר רק כאשר הועלתה שאילתה בכנסת בנידון. בגוף הכתבה הוזכרה במפורש המילה ׳סלקציה׳, אך הכותרת ציטטה דווקא את דברי בן־גוריון על המשך יישומו של חוק השבות. הניסוח שדיבר על הפרדה בין עלייה לבין העלאה ועל ׳עלייה חופשית – העלאה סלקטיבית׳ הקהה את הסתירה לכאורה בין מדיניות העלייה לחוק השבות.

הערת המחבר: שם, 13.12.1951. דבורה הכהן מציינת שנמנעו מלהשתמש במילה ׳סלקציה׳ בגלל אסוציאציות קשות מימי השואה (הכהן, עולים בסערה, עמי 100). אולם בסוכנות ובמוסד לתיאום השתמשו במפורש במילה זו ובצירוף המילים ׳עלייה סלקטיבית׳, בפומבי השתמשו בה פחות, אם כי לא נמנעו ממנה (ראו למשל כותרות בעל המשמר, 21.3.1952 [לעיל, עמי 105], בהארץ, 25.8.1955, ובמקומות נוספים). בן־גוריון השתמש בצירוף המילים ׳עלייה נבחרת׳ ושרת נקט את המונח ׳עליית הברד. צבי לוריא, נציג מפ״ם בניו יורק, אמר שהמונח ׳עלייה סלקטיבית לא מצלצל טוב. זה אומר שפוסלים מישהו וזה כבר גרם צרות בארצות הברית׳. הוא הציע תחתיו את המונח ׳עלייה יוצרת־חלוצית׳(הנהלת הסוכנות, 9.3.1952 אצ״מ, S100/939). האסוציאציה של השואה בהקשר לסלקציה עלתה רק מאוחר יותר.

עיתוני החוגים האזרחיים, בין המזוהים פוליטית כהבוקר, ביטאונם של הציונים הכלליים, ובין הבלתי מזוהים כהארץ, גיבו גם הם את המדיניות החדשה. בשונה מדבר הם לא המעיטו ממשמעות השינוי. בהבוקר פרסם שמואל אוסישקין, מפעילי המפלגה ובנו של מנחם אוסישקין, מאמר בשבח עקרון הסלקציה. הוא הזכיר שרפאל ניסה להראות שאין שינויים מהותיים ושהמדיניות הקודמת נותרת בעינה, אך לדעתו זה היה שלב חדש ומבורך במדיניות העלייה. עיתון הארץ, שמזה זמן היה יחסו לעלייה מסויג, פרסם למחרת קבלת החלטת הסלקציה בסוכנות ידיעה קטנה בעמוד פנימי. נאמר בה שבפעם הראשונה מאז קום המדינה הוטלו הגבלות רשמיות על סוגי העולים הבאים על חשבון הסוכנות.

ביקורת על המדיניות החדשה באה מקרב חברי האופוזיציה בכנסת. באין עליהם אחריות ביצועית הם נטו לחזון יותר משנטו לחשבון. הם ביקרו את הממשלה על נסיגתה ממדיניות העלייה ההמונית מכיוון שלא נדרשו לאזן בין דרישות העלייה לקשיי הקליטה. ראשונים למתוח ביקורת היו נציגי חרות במוסדות שונים. אליעזר שוסטק ניצל את מושב הוועד הפועל הציוני כדי לבוא חשבון עם הנהלת הסוכנות. הוא תהה אם יש לסוכנות ׳זכות מוסרית, חוקית והיסטורית לקבוע עלייה סלקטיבית׳ ותבע מהוועד הפועל לדחות את ההחלטה בהיותה לא־ציונית. ח״כ אריה אלטמן העלה הצעה בעניין מדיניות העלייה לסדר יומה של הכנסת. הוא אמר שההחלטה בדבר העלייה הסלקטיבית היא ׳החלטה גורלית המבטלת למעשה את הססמה המרכזית והראשית של הציונות ומדינת ישראל – משימת קיבוץ הגלויות׳. מכיוון שהגנה על מדיניות העלייה הסלקטיבית הייתה בלתי אהודה ביקש רפאל שבן־גוריון יגיב להצעה. בן־גוריון חזר על ההבחנה בין עלייה להעלאה, והבהיר שאיש לא התחייב לשלם לכל יהודי את הוצאות הנסיעה. הסלקציה, לדבריו, מטרתה למנוע כניסתם של חולי שחפת.

הערת המחבר: הוועד הפועל היה גוף ביניים בין הנהלת הסוכנות – הממשלה של התנועה הציונית – לבין הקונגרס הציוני. הקונגרס התכנס באותה תקופה אחת לארבע שנים והוועד הפועל, מעין פרלמנט, התכנס בדרך כלל פעמיים בשנה.

ביקורת הגיעה גם מצדה השמאלי של המפה הפוליטית – ממפ׳׳ם. כאשר חרות העלתה בפעם הראשונה את עניין העלייה הסלקטיבית על סדר יומה של הכנסת ביקש רפאל מברגינסקי שמפ״ם לא תוסיף שאילתה משלה בכנסת. לרפאל היה על מה לבסס את בקשתו. שלא כחרות הייתה מפ׳׳ם חלק מהקואליציה הסוכנותית, גם אם בדומה לחרות הייתה באופוזיציה בכנסת. ברגינסקי השיב שהוא בעצמו התנגד להגבלת העלייה ואין הוא יכול להתחייב בשם חברי מפלגתו. עם זאת חברי מפ׳׳ם אכן לא מתחו ביקורת על העלייה הסלקטיבית מיד עם קבלתה אלא רק חודשים רבים אחר כך. ח׳׳כ חנן רובין העלה את ההקשר העדתי של מדיניות העלייה הסלקטיבית כאשר הדגיש שהממשלה סגרה את שערי הארץ בייחוד בפני יהודי צפון אפריקה. מרדכי בנטוב תקף את מפא״י על כך שהיא מפקירה מיליון יהודים בצפון אפריקה. הוא התייחס לא רק להקשר העדתי אלא גם למתח בין מרכז לתפוצה כאשר אמר שמפא״י נעשתה מפלגה ׳ישוביסטית' שרק היישוב בארץ מעסיק אותה.