מורשת יהדות מרוקו

במושב " אדירים "

מושב " אדירים " הוא היישוב השני אשר הוקם באזור התענך. מתיישביו באו מהכפרים, אסמר, איית איברהים, טיזניט וטריסל, כולם מאזור איית בולי שבהרי האטלס.

העולים הגיעו לחיפה ביום ט' בשבט תשט"ז – 22.1.55 והובאו ישר מאוניה אל המקום. כיום נמצאות במושב 40 משפחות מהרי האטלס ועוד 20 משפחות אחרות ממרוקו. המצב הכלכלי של המושב משביע רצון וההסתגלות לחיים החדשים לא עברה על האנשים בקשיים מיוחדים.

הרב חיים גבאי מכפר איית איברהים מספר :

" בכפר שלנו " איית איברהים " היו 35 משפחות. המרחק בינינו לבין הכפר הקרוב היה מרחק של חצי יום ברגל. במשך שישה חודשים כל הסביבה מכוסה שלג אשר גובהו מגיע לעתים למטר ומעלה ".

וכשהרב גבאי עובר לספר על יהודה גרינקר קולו רועד ושפתיו רוטטות : " יהודה גרינקר הוא המשיח שלנו. בזכותו אנו יושבים כאן היום. אנו, שמכירים היטב את האזור בו ישבנו וסכנת החיים האורבת לכל אדם הבא מבחוץ, לא מוצאים עד היום כל הסבר לחידה. איך אדם שמימיו לא עבר במקומות אלה ולא הכיר את תנאיהם יכול היה להגיע אלינו חרף סכנת החיים, סופות השלג, ותלאות הדרך.

שום פחד לא מילא את לבו, שום דבר לא עמד לו כמכשול בשליחותו הגדולה ולהגיע לאחים נידחים, להביא אליהם את בשורת הגאולה, ולהצילם מכליה. אין זה אלא מה שאמרו חז"ל – " שליחי מצווה אינם ניזוקים.

במושב "גדיש".

העלייה למושב " גדיש " הייתה ביום י"ב באדר תשט"ז 24.2.56 המתיישבים הגיעו למקום ישר מהאוניה. כולם חקלאים מבטן ומלידה, מוצאם מהכפרים איית טטלאן, תל וואד וטבגונט.

מושב " גדיש " הצליח כבר להוציא מתוכו מורים ואחיות. כיום מגדלים בכפר תפוחי אדמה, סלק סוכר, ואגוזי אדמה. בין המתיישבים נמצא הרב מאיר סוויסה שנולד בתל וואד ומשם עבר לקזבלנקה, הוא מספר בהתרגשות רבה :

" כולנו מלאי התפעלות מאומץ לבו ומעוז רוחו של יהודה גרינקר. הוא כיתת את רגליו בדרכים לא דרכים ובמקומות ששום יהודי אחר מבחוץ לא העז להגיע אליהם.

הוא לא פסח על אף כפר ויהיה הנידח ביותר. בכוחות עצמו, על ידי התעניינות מרובה איתר את כל הכפרים שבהרי האטלס שאף יהודי מרוקו לא שמעו עליהם ימיהם.

יהודה גרינקר היה בוחן אותנו לפני ההרשמה לעלייה ושואל אותנו " מה תעשו בארץ ישראל ? כתשובה היינו מראים לו את ידינו הגרומות והמיובלות המעידות שאנו מוכנים ומסוגלים לכל עבודה קשה.

הופעתו אצלנו – ובכל מקום – הייתה כקרן אשר האירה את כל הסביבה היהודית החשוכה. אותה קרן היא שהאירה גם את דרכנו לצאת משעבוד לגאולה.  

מקובל אצלנו לכבד במתנה כל אדם שאנו רוחשים לו כבוד ומוקירים אותו. רצינו להביע את הערכתנו ותודתנו ליהודה גרינקר בדרך המקובלת אצלנו אך הוא סירב בכל תוקף. אך את הגמול לפועלו הוא רואה היום ביישובים אשר הוקמו בארץ על ידי אליו גאוליו ".

גם הצרפתים ישיבו את פנינו ריקם ויאמרו שאיננו יכולים לקלוט את היהודים האלה, ומדוע לדרוש את יציאתם משם. הערבים יעוטו על זאת בשמחה, הרי במו ידינו אנו נותנים בידיהם חומר נפלא להסברה אנטי ציונית.

סגל – חבר ההנהלה מארצות הברית – תרם תרומה גדולה לעניין הסלקציה. ידוע שמפלגתי היא נגד הסלקציה. הסלקציה הינה דבר רע. אפילו הצרפתים אמרו שלא יפה להשאיר סבא זקן אם שולחים את כל המשפחה. זה לא נאה מבחינה מוסרית ואנושית. יש לנו ויכוח עם יוזספטאל. איך אומרים לאדם רווק שאם הוא רוצה לבוא, עליו ללכת לקיבוץ, ואחרת לא יתנו לו לעלות ?. אני עצמי חבר קיבוץ וגם מי שאינם חברי קיבוץ, מבינים זאת יפה. לא יקרה דבר אם ילך לקיבוץ באופן זמני. אבל בחוץ לארץ קשה ליהודים להבין את האונס שישנו בדבר כזה. בכפר אחד השאירו אלמנה בת 38 ואת בתה בת ה – 18, משום שאמרו שבשבילם אין עבודה כאן. סגל הבין את ההיגיון של דברי, ואני מודה לו על עזרתו.

ההחלטה במוסד לתיאום הייתה שהגדלת העלייה – עד 45.000 לשנה  – תיחשב לא מאפריל אלא מדצמבר. אם נרצה נוכל לעשות זאת מדצמבר. דרוש לכך מאמץ, יוזפסטאל ואשכול יכולים להתגבר על כך מבחינת הנהלת החשבונות. אני נגד חלוקה כזאת, שבחודשים הראשונים יעלו 3.000 בחודש ואחר כך יגדילו כל חודש בכמה מאות, עד שיגיעו ל – 45.000. היום, לקראת עונת הגשמים אולי אי אפשר לקלוט יותר מ – 3.000 איש בחודש, אבל החל מינואר יש לקלוט 4.000 איש לחודש – והדבר הזה יכול להיעשות.

בישיבת הנהלה מיום 20.08.1955 אמרתי :

" ההנהלה הירושלמית בחרה בוועדה לקביעת מספרי העלייה, אך היא לא התכנסה. אילו ישבנו בוועדה כזאת, אולי היינו מונעים את הוויכוח הזה שלא הביא תועלת. אם עד למושב הוועד הפועל הציוני תוכל לשבת וועדה כזאת ותדון בפרטי תוכנית העלייה, יהיה בזה מן התועלת. לפנינו תוכנית של המוסד לתיאום, שאני חושב שבשום אופן אי אפשר לקבלה. בכל אופן צריך להכניס בה תיקונים. – לוי אשכול : למה לך לתקן את התוכנית ההיא, יש הצעה של 100.000, אני מעוניין במספר זה, בתנאי שתבוא בתוכנית כספית, גם תוכנית של 100.000 אפשר לעשות אבל לשם כך צריך לשנות את הממשל כדי שתשנה את כל התוכנית שלה. זאת אינני מציע. אני מוסיף שלוועדה הזאת יתן לנו אשכול את עזרתו, או הוא עצמו או על ידי פקידו. לא נוכל להעלים מהוועד הפועל הציוני שאין גם 45.000. כדי להבטיח מספר זה של 45.000, דרושה וועדה שתבטיח אפשרות לביצוע התוכנית הזאת.

מסרתי הודעה מסוימת ואני רוצה שהחברים יבינו את מצבי. אני בעד עלייה בלתי מוגבלת. כל מי שיכול לבוא ארצה צריך לבוא. אין תקווה להעביר החלטה כזו ליד השולחן הזה. אבל יחד עם זה אגיד משהו : במשך 6 – 7 שנות עבודתי במחלקת הקליטה, אני מתנהג בלויאליות כלפי מוסד זה. אני גם לויאלי כלפי הסלקציה שאני שונא אותה. אני לויאלי למספרים שמתקבלים פה. אבל אתם אינכם יודעים להעריך זאת. רציתי להשלים עם התוכנית של 45.000. כשחזרתי ממרוקו לפני ארבעה חודשים, הייתה תוכנית המינימום של 65.000, עכשיו תוכנית זו אינה ריאלית לגבי, מפני שיש יותר עולים.

זאת ועוד, הצעתי דבר דרסטי וקונקרטי, כי אני רואה שגם 45.000 לא נקלוט בכלים המצויים בידינו, מפני שהממשלה עדיין לא החליטה להכניס עולים אלה לצריפים ולאוהלים. אין החלטה איך להגדיל ממש את הקליטה. לדעתי, אפשר לשכן את אנשי הכפרים האלה באוהל או בצריף או בפחון, בסביבות באר שבע או מקום אחר. על זה היה ויכוח עקרוני בוועדה, והיא לא קיבלה את דעתי.

ומלים אחדות על יחסי החברות ונוהלי עבודה משותפת במוסד זה שאנו יושבים בו. בישיבת וועדת העלייה של הוועד הפועל הציוני שהתכנס באותם ימים בירושלים, הודיע שרגאי שההנהלה החליטה להעלות באוקטובר ובנובמבר 5.000 עולים בחודש. לא ידעתי שיש החלטה כזאת. לפגישה עם הצפון אפריקנים, בה נכחו פקידי הסוכנות, לא הוזמנתי, למרות היותי ראש מחלקת הקליטה. באותה פגישה הודיעו להם על 5.000 איש לחודש. לא ידעתי על החלטה כזאת אם כי אני מקבל אותה בשביעות רצון.

הדבר לא יכול להימשך כך. שרגאי הודיע, שהדבר קרה בשבת ואי אפשר היה לכנס את ההנהלה לישיבה – בערב. אני מוחה. אני, חבר ראשות מחלקת הקליטה, אינני יודע על החלטות שנתקבלו בהנהלה !   יכולתי לבוא גם בשבת, ויסלחו החברים הדתיים, הלא פיקוח נפש דוחה שבת. הועמדתי במצב טיפשי כלפי האנשים מצפון אפריקה. הם שאלו אתי היכן הייתי, ואמרתי שהייתי חולה…אני מבקש מיוזספטאל שיסביר כיצד מצא את האפשרות הפתאומית להגדיל את העלייה. הרי הייתה גם לי יד בכך שבוועדת העלייה יגיעו לאחדות דעות.

ולעניין הסלקציה. שאלה הומניטארית שאינה שייכת לקואליציה. הסיעה שלנו בוועד הפועל הציוני דנה בסלקציה וקיבלה החלטה נגדה. איננו רוצים שהדבר הזה ישמש תקדים, להאשים אותנו בהפרת תנאי הקואליציה. בישיבות הקודמות של הוועד הפועל הציוני העלתה המפלגה שלנו הצעת החלטה שלילית, הצביעו עליה והיא נדחתה. המפלגה שלנו היא נגד סלקציה….

המושב " דבורה ".

המתיישבים במושב " דבורה " אינם מכפרי האטלס. מוצאם מהעיר מראקש בירת "הנגב" המקוראי. הברברים מסרו לגרינקר כי מראקש נקראת כך על פי הסיפור הבא :

לפני מאות בשנים עמד לבקר במקום שבו עומדת היום העיר מראקש אישיות ברברית מכובדת. התאספו כל אנשי הסביבה וחיכו לאורח המכובד, אך הוא לא עבר במקום. מאז כונה המקום "מאראקש" – בערבית "לא הופיע". העלייה לקרקע התקיימה ביום בו הגיעו העולים – ב' ניסן תשט"ז 14.3.56 והם נשלחו מהאוניה למקום. החומר האנושי היה מובחר. כולם צעירים ובעלי השכלה למעלה מהממוצע המקובל במרוקו. בארבע השנים הראשונות להתיישבותם עזבו את המושב רק 8 משפחות מתוך 59. גם אלה שעזבו, תפסו את מקומם בני דור ההמשך במושב.

הענף העיקרי במושב הוא גידולי תעשיה, כגון : סלק סוכר, אגוזי אדמה ועוד. חיים לוי, מראשי הארגון עוד בחו"ל, וכיום נציג חבל תענך במועצה האזורית "גלבוע" מספר בעברית שוטפת : "יהודה גרינקר לא העלה ארצה רק את יהודי האטלס. הוא טיפל בכל בעיות העלייה של יהודי מרוקו. הוא היה משליחי העלייה המסורים והמקובלים ביותר. אשר להתארגנות של המושב שלנו כך קרה הדבר : בספטמבר שנת 1955 ביקשתי להיפגש על שליח מארץ ישראל בעניין עלייתן של כמה משפחות ממאראקש. הפגישו אותי עם יהודה גרינקר וסוכם בינינו שאכין רשימות של משפחות צעירות המוכנות להתארגן למושב עובדים בארץ.

למחרת יום הכיפורים תשט"ז 27.9.55, הגיע יהודה גרינקר למראקש כפי שסוכם בינינו. הזמנו לאסיפה כמה מראשי בתי אב ויהודה הרצה בפניהם, במשך שלוש שעות, על עקרונות המושב והיסודות שלו. דבריו תורגמו לצרפתית קטעים קטעים.

לפני בואו של יהודה גרינקר היה לנו מגע על כמה שליחי העלייה. אודה על האמת שהתרשמנו מהיושר והכנות שבדיבורו. שמענו מפיו את כל האמת על האור והצל שבה. בו בזמן ששליחים אחרים הראו לנו גן עדן עלי אדמות, הוא ענה בגילוי לבל לכל שאלותינו ולא הסתיר מאתנו מאומה. הוא אף הזהיר אותנו מהבטחות ומעזרה של המוסדות, ושלא לסמוך אלא על עצמנו בלבד. האמת הגדולה בדבריו היה שהשפיעה על אלה היושבים היום במושב "דבורה".

לפי הנחיותיו של יהודה גרינקר הקמנו וועדה אשר התחילה לבדוק המשפחות והנתונים שלהן.

לאחר עבודת מיון קפדנית ביותר נשארו 60 משפחות שמכל הבחינות ראויות הן להתיישבות. במראקש היה בית ספר חקלאי יהודי – היחידי בכל מדינת מרוקו אשר נוסד על ידי חברת כל ישראל חברים ( אליאנס ). פעם בשבוע היינו הולכים לבית הספר ומקבלים בדרכה עניינית ומקצועית ממדריך בית הספר.

ההכנות לעלייה ארכו כארבעה חודשים וביום 14.3.56 זכינו להגיע לחיפה ומשם נשלחנו למקום יעודנו " דבורה". אמת היא שבהתחלה היה לנו קשה, אבל דבריו של יהודה גרינקר נשארו חקוקים במוחנו והם שימשו לנו כתורה ראשונה להסתגלות עם חיי עבודת האדמה.

היום הקשיים כבר מאחורינו. העבודה כולה ממוכנת, בית הספר היסודי שבכפרנו הפך, בגלל רמתו, לבית ספר אזורי, ומנהלו הוא איש המושב שלנו. רוב התלמידים מגיעים לתעודת בגרות, צעירים מבני הכפר לומדים בירושלים.

כל ההישגים שלנו – בזכותו של יהודה גרינקר. אנו רואים את עצמנו כבניו חניכיו. הוא סימל עבורנו את כל החיוב ובקידמה של חקלאי עברי בארץ.

אני חייב לציין שכל פעם שרצינו להביע את הערכתנו אליו במתנה כלשהי, כמקובל בארצנו, היה מסרב ודוחה זאת בתוקף. כאשר יצא ממראקש לכיוון הרי האטלס לחיפוש כפרים יהודיים לא יכולנו שלא להתפעל מאומץ לבן ועוז רוחו על אשר רכוב על גבי חמור או פרד, בודד עם שליחותו, עובר היה מכפר לכפר תוך סכנת חיים ותלאות דרך קשות ובפיו הבשורה הגדולה – גאולת אחים נידחים.

אין ספר שבראותו היום את פרי עמלו – כפרים חקלאיים חיים ותוססים בארץ ישראל – לבו מתמלא שמחה וגאווה – וזה שכרו הטוב ".