ארכיון יומי: 17 בפברואר 2018


ארגון תושבי אלמדינה בתור אומה (עדה מדינית) והכרזת מלחמת־מצווה

ארגון תושבי אלמדינה בתור אומה (עדה מדינית) והכרזת מלחמת־מצווה

כניסתו של מוחמד לאלמדמה והקמת המסגד הראשון

בבואו לאלמדינה לא נכנס מוחמד בחכמתו אל העיר, אלא ישב בפרבר בדרום. הוא בחר באחד מימי הששי, יום שרק אז תוקן לתפילה,״ כדי להכנס לעיר. וכדי שלא יהיה ריב בין השבטים את מי יכבד על־ידי ישיבה בביתו, מסר את ההכרעה לגמלו. נאמר שהגמל ברך בביתו של אַבּוּ אַיוּבּ אלאַנצַארי, איש אלמדינה, שזכה לפרסום שנים רבות מאוד לאחר מכן, כי בשנת 52 ל״הג׳רה״ (52 שנה אחר מה שמסופר כאן) הוא נפל לפני חומות קונסטגטינופול (איסטנבול) כשהערבים צרו ל­העיר וניסו לשווא לכבשה. במקום בו נפל בנו הסלטאנים העת׳מאנים מסגד נהדר זה מסגד אבו־איוב שמחוץ לעיר.

מוחמד הקים לו מיד בית. אמנם, הבית היה בנין פשוט מאוד: עיקרו חצר וחלקה של החצר היה מכוסה בלולבים של ענפי תמרים. מבנין זה נלקחה הצורה המקורית של מסגד, צורה שאפשר לראותה גם בירושלים העתיקה (לא במסגד כיפת־הסלע שהוא חיקוי לבנין ביזנטיני, אלא בבנין הגדול שלידו, מסגד שכולו שורה של עמוד« מכוסים ולפניהם חצר גדולה). ביתו של מוחמד שימש לתפילה וגם לשיפוט וליישו: סכסוכים בין שבטים ויחידים.

איחוד המהגרים ממפה (״מהאג׳רון״) והתומכים מאלמדינה (״אנצאר״)

לפי המסורת ציווה מוחמד, שכל איש מן המהגרים יקח לו לאח איש אחד מאנשי אלמדינה. כפי הנראה חשב בתחילה את הדבר הזה להכרח, כדי לבצר את מעמדם של ­אנשי מכה. אך דבר זה נראה עד מהרה כמיותר, ומוחמד חזר להדגיש, שהקירבה בין בני־אדם היא קירבה מרחם (למשל, בסורה 8, 75). נראה שאותה ברית אחווה שפעם היתה — נתבטלה, והכל חזר למצבו הטבעי: כך קרובים בדם הם הקרובים.

תקנות העדה של אלמדינה (״עהד אלאמה״)

״חוזה האומה״(עַהֵד אלאֻמַה״) הוא אחד המסמכים המעניינים ביותר בהיסטוריה המוסלמית, דוקומנט אותנטי מתחילת פעולתו של הנביא בעיר. להלן יובאו ראשי הפרקים של המסמך. במקור אין חלוקה לסעיפים, והסעיפים כאן הם לפי קביעתו של החוקר וולהאוזן  שכתב ספר מיוחד על מסמך זה.

הערת המחבר: וולהאוזן — חוקר גרמני (1844—1917), שעסק בחקר התנ״ך ובחקר האסלאם. התפרסם בספריו על המקורות שבתורה ובספרו שרידי האלילות הערבית (גרמנית), בו הוא דן גם במורשתו הרוחנית של מוחמד

  • 1- זה כתב ממוחמד הנביא בין המאמינים והמוסלמים מקרַיש וית׳רב ומי שהולך אחריהם ושייך אליהם ונלחם עמהם (הכוונה כאן ליהודים ולבני ברית).
  • 2 – הם אומה אחת על פני כל אדם (כלומר, המוסלמים והלא־מוסלמים והיהודים — בני ברית).
  • 3 – המהגרים מן קריש נשארים בעינם (כלומר, קבוצה נפרדת מאנשי אלמדינה), משלמים כופר ופדיון בשביל זה. לחזק את ידיהם הוא יאה וישר בין המאמינים (כלומר, אף על פי שהם ארגון נפרד, על האחרים לעזור להם).
  • 4—11. בני עַוֹף נשארו בעינם (הוא מונה את כל המשפחות) משלמים כופר זה בשביל זה (כלומר, נשארים ארגון בפני עצמו).
  1. לא יכרות מאמין ברית עם נלווה של מאמין (בלי הסכמתו. לערבים החופשים היו אנשים נלווים שהיו תחת חסותם. בארץ פראית אין לאדם בודד אפשרות לחיות. על כן העמיד עצמו כל אדם בודד תחת חסות שבט, קבוצה או משפחה, ונלווה אליהם. והשבטים והמשפחות מתפארים בכך שיש להם בני־חסות, והם שואפים לכך ורואים בכך כבוד להם. לפיכך נאמר פה, שאין האחד יכול לקחת את הנלווה של רעהו).
  • – מאמינים היראים (את אללה) עומדים נגד מי שעושה רע ביניהם או יעשה מעשה פשע או מרמה או איבה. יד כולם תהיה בו, ולו גם יהיה בן אחד מהם (כלומר, היחידות השבטיות הטבעיות נשארות אמנם בעינן, אבל אם האיש רוצח — כל העדה צריכה לעמוד נגד הרוצח, ואפילו בני משפחתו).
  • – מאמין לא יהרוג מאמין אחר בשל כופר ולא יעזור לכופר נגד מאמין (הלא רוב אנשי אלמדינה היו עדיין כופרים!).
  • חסות אללה אחת היא לכולם. הגנת גר ותושב מוטלת על כולם, כי המאמינים ערבים זה לזה על פני כל אדם.
    • – ההולך אחרינו מן היהודים (הכוונה לא למי שמקבל את דת האסלאם, אלא למי שנמצא באלמדינה) מקבל עזרה ותמיכה. לא ייעשה לו עוול ולא נעזור לאויביו נגדו.
    • -ברית שלום של המאמינים אחת היא לכולם. לא יעשה מאמין שלום מבלעדי רעהו במלחמה בשביל אללה, אלא כך שהשלום יהיה כולל את כולם באופן שווה.
  • מאמינים חייבים לנקום את דם רעם, אם נשפך במלחמה בשביל אללה (כלומר, אם נשפך הדם בעניין אחר — רק המשפחה צריכה לנקום. אך אם הוא נפל בשביל אללה, אזי כל המאמינים חייבים לנקום).
  • המאמינים היראים (את אללה) הם בדרך הטובה והנכונה (כלומר, טוב היה אילו כל אנשי אלמדינה היו מאמינים, אבל ברגע זה עדיין אינם מאמינים). אך גם למשתף אסור להחסות רכוש או נפש מן קריש (המשתפים הם אנשי אלמדינה שעדיין אינם מודים באסלאם, ומוחמד מבדיל בין כופר, קריש ומשתף).

21-מי שיהרוג מאמין וייאמת הדבר — יושב הגמול אל ראשו, בלתי אם יתרצה קרוב הנהרג בכופר. על המאמינים לנקום נגדו כאיש אחד (זה כמו בספר דברים י״ט, יב. אמנם, גאולת הדם מוטלת על המשפחה — ראה ההערה בסעיף 19 — אבל ההוצאה לפועל היא רק לפי הדין של העדה כולה).

  • אסור למאמין, המודה בתוכן הכתב הזה ומאמין באללה וביום הדין, לעזור לפושע ולתת לו מקלט. ואם יעשה כן — תהיה עליו קללת אללה וחרונו.
  • ואתם — אשר תחלוקו עליו — הביאו אל אללה ואל מוחמד.
  • היהודים יחלקו עם המאמינים את הוצאות המלחמה בכל אשר ילחמו.

שיתוף (״שרכּ״) הוא המונח המוסלמי לעבודת אלים רבים, כלומר, לשיתוף אל לאללה היחיד.

בין צלב הקרס לסהרה- רוברט סטלוף-בוכוולד בסהרה

בוכנוולד בסהרה

בשלהי 1937 עזב שוליית־חייטים בן עשרים ושש ושמו מורים טונדובסקי את ביתו בקאליש, עיר בררום־מערב פולין, ויצא לצרפת, בתקווה למצוא שם מחסה מפני המלחמה העומדת בפתח. לאחר כמה חודשים בפריז הוא המשיך דרומה, לעיר הנמל ניס בחוף הים התיכון, ומצא בה עבודה קבועה בתפירת מעילי נשים. כשהמלחמה פרצה לבסוף, בספטמבר 1939, קיבל מורים – כמו כל הפליטים הגברים בצרפת – צו להתייצב לשירות צבאי. הוא התגייס ללגיון הזרים, וחשב כי תודות לכך יעבור את המלחמה במוצב קולוניאלי נידח בצפון אפריקה.

לאחר בדיקה רפואית במרסיי נשלח מורים לאימונים במחנות בשתי ערים באלג׳יריה, סידי בל עבאס וסעידה. משם הועבר לשירות ממושך במכנאם שבמרוקו, הבירה המפוארת של שושלת ערבית בימי הביניים. בלילו הראשון במכנאם, כיסו אותו חבריו הלגיונרים בשמיכה והפליאו בו את מכותיהם במקלות ובאלות. החוויה הזאת, סיפר לימים, היתה אכזרית אבל הוגנת. כל המגויסים החדשים נאלצו לעבור את אותו טקס חניכה לחיי הלגיון, יהודים ולא־יהודים כאחד. ב־1940, לאחר ניצחון הבזק הגרמני על צרפת וכינון משטר משתפי הפעולה של וישי, השתנו חייו של מורים בן לילה. יום אחד, בלי התרעה ובלי הסבר, באו מפקדיו הצרפתים, לקחו ממנו את הרובה ושילחו אותו ברכבת למחנה מעבר. כעבור שבוע הוא נזרק לקרון צפוף ונלקח למקום שומם בשולי מדבר סהרה, כמאה קילומטר מדרום לחוף הים התיכון, לא רחוק מגבול מרוקו־אלג׳יריה. זה היה נווה המדבר ברגנט שצמח מסביב למעיינות מים חמים.

לאחר בואו לתחנת הרכבת הקטנה של ברגנט, הוצעד יחד עם עשרות עצירים אחרים לשטח ריק, במרחק שמונה קילומטרים, כשחיילים צרפתים וחיילים קולוניאליים ערבים וסנגלים מאיימים עליהם ברובים. יחד עם מוריס היו לגיונרים אחרים, חיילים מהצבא הסדיר ופליטים לא־לגלים – כולם יהודים. כאשר מוריס והגברים האחרים הגיעו לשום־מקום, ציוו עליהם לחפור בורות באדמה הטרשית הקשה ואמרו להם כי זה המקום המיועד לשנתם, כשמעליהם רק אוהל בד דק להגנה מפני הכפור של הלילה המדברי. כך נפתחו חייו של מורים כאסיר במחנה העבודה היחיד ליהודים בלבד, שהקימה צרפת במושבותיה הערביות.

חוויות המלחמה של שתי הקהילות היהודיות – יהודי הארצות הנוצריות ויהודי ארצות האסלאם – נפגשו רק לעתים נדירות ולא היה קשר ביניהן. אבל היו לפחות שלושה חריגים מן הכלל הזה. הראשון היה קבוצה של כמה עשרות יהודים, רובם מתוניסיה ומלוב, שהגרמנים והאיטלקים שילחו ממולדתם לאושוויץ, לברגן בלזן ולמחנות ריכוז אחרים באירופה. החריג השני היו 1,200 יהודים בקירוב מהמושבות הצפון אפריקניות של צרפת שנלכדו באירופה עם פרוץ המלחמה ונרצחו, יחד עם מיליוני יהודים אירופים, כחלק מהמאמץ הגרמני ליישם את ״הפתרון הסופי״. הקבוצה השלישית שמה פניה בכיוון ההפוך. זה סיפורם של כאלפיים יהודים אירופים שנכלאו, בדומה למורים טונדובסקי, במחנות עבודת כפייה של משטר וישי בארצות ערביות. רבים מכירים את סיפורי הזוועות של השואה באירופה, אבל סיפורי היהודים שסבלו את השואה שלהם במדבריות ובהרים של מרוקו ואלג׳יריה כמעט ואינם ידועים לאיש.

ראשיתם של מחנות המעצר הצרפתיים בשנות השלושים של המאה העשרים, בתקופת הרפובליקה השלישית הליברלית יחסית, בימים שצרפת פתחה את שעריה וסיפקה מקלט בטוח לאלפי יהודים ממרכז אירופה, שקראו את הכתובת על הקיר וברחו ממולדתם מבעוד מועד. רבים מהמהגרים החדשים האלה הכירו תודה למולדתם המאומצת והתגייסו לצבא הצרפתי מיד עם פרוץ המלחמה. יתר על כן, מחצית מ־60,000 היהודים שהתנדבו לשירות צבאי בצרפת בשנים 1940-1939 היו פליטים זרים. אבל עם נפילת צרפת במאי 1940, איש לא חפץ עוד בנאמנות העזה של יהודי צרפת – חדשים וותיקים כאחד. המשטר הפטניסטי החדש הפך את יהודי צרפת, זרים וילידי צרפת גם יחד, לשעירים לעזאזל כאילו הם האשמים האמיתיים לקריסה הצרפתית המהירה והמבישה מול הגרמנים. ממשלות שמאליות של הרפובליקה השלישית שקיבלו כמה שנים לפני כן בברכה יהודים ופליטים אחרים, הגיבו על גל גואה של קסנופוביה בתוכנית לכליאת ״אלמנטים לא רצויים״, שרובם היו יהודים. משטר וישי שדרג את הנטייה האנטישמית המולדת לרמה של מדיניות ממלכתית רשמית. ברבות הימים הכניסו שוטרים וחיילים צרפתים אלפי אזרחים צרפתים יהודים לקרונות בקר, שלחו אותם למחנות מעבר ידועים־לשמצה כמו דראנסי, ומשם הם הועברו למחנות המוות ״במזרח״. היהודים הזרים שישבו בצרפת היו, מכל מקום, אלה שהרגישו ראשונים את נחת זרועה של התבוסה הצרפתית.

אחת הבעיות שהטרידו במיוחד את משטר וישי היתה מה לעשות באלה שהתנדבו להתגייס לצבא (או ללגיון הזרים) והוטעו לחשוב שצרפת תגמול להם על שירותם בהיתר מגורים קבוע ואולי באזרחות. אפילו שונאי היהודים הקנאים ביותר נרתעו מהמחשבה על שחרור חיילים יהודים משירות ביום אחד כדי להרוג אותם למחרת. רבים מהם נשלחו אפוא ברגע ששוחררו מן הצבא למחנות מעצר בתוך צרפת, שהיו לא פעם התחנה האחרונה שלהם בדרך לאושוויץ. הפקידים המעשיים של משטר וישי ראו במדבריות של צפון אפריקה הצרפתית פתרון מעשי נוסף.

אחת מפעולותיו הראשונות של משטר וישי היתה החייאת הרעיון האימפריאלי הישן של הנחת מסילת הברזל הטרנס־סהרית: מסילה באורך אלף וחמש מאות קילומטר, שתקצר מאוד את זמן הנסיעה מניז׳ר לניס ותביא את אוצרות אפריקה אל צרפת. כדי לשטח את החוליות, לעקור את הסלעים, להניח את הפסים ולכרות את המרבצים הגדולים של הפחם והעפרות לאורך הנתיב, הזדרזו שלטונות וישי לשלוח יותר מ־7,000 אנשים לא רצויים לפינות נידחות במערב אלג׳יריה ובמזרח מרוקו. רובם היו אסירים פוליטיים מסוגים שונים: רפובליקנים ספרדים, קומוניסטים, סוציאליסטים, גרמנים אנטי־נאצים, גוליסטים, קומץ ערבים ואפילו יפני אחד. כמעט שליש מתוכם, כלומר יותר מ־2,000, היו יהודים. בשונה מהשאר, היהודים גורשו לשם – או, בדומה למוריס, הועברו משירותם בלגיון הזרים – בגלל דתם, לא בגלל דעותיהם הפוליטיות. הם נענשו בשל היותם יהודים, לא בשל משהו שחשבו, עשו או אמרו.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
פברואר 2018
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728  

רשימת הנושאים באתר