הגדת אגדיר-העיר ושברה-אורנה בזיז…קסידה די אגאדיר פלחן די עלא לאמן בית הספר אליאנס
קסידה די אגאדיר
פלחן די עלא לאמן
אזיו תשמעו האד אלקססה
די אגאדיר עממרהא מא תנסאה
זראת פכוואנה האד ארפסה
סי מאת וסי זבדוה בלכיאסה
תגלבת לארד או הומא נאיימין
פלחזר וטראב סבחו מרדומין
פיהום יהוד נצארא או מסלמין
האדסי טרא מרב אלעלמין
לוכִאן מא ננעאס די ג'רדהום
חתא סי מא כאן יזרא פיהום
עלא האד לגלבה די זאתהום
וזאד לבחר כממל עליהום
אלגנוס זאוו מן כל מטרח
סאפו לככוד מנזלין בלא רואח
למקתולין כתתר מן סחאח
דאכ נהאר כאן ג'יר דלבכא ונוואח
למאריכאן פלאביון זאהום
טבבא אלכבאר זאבלהום
לפיכוראת סאר ידרבלהום
באס ירדדו ררואח פיהום
ידדין וריואש כאנו יזבדוהום
או אלכבאר ואקפין מעאהום
כה יכזרו ויתקטע קלבהום
או צוורה כאיוצוורו פיהום
כאדא מן אלף דככלו לספיתאראת
ומגבלינהום סחאל מן פרמאליאת
חתא ישראל עטאת דדואיאת
או זאדלוהום חתא בדולאראת
סאבו יהודייה על רדדם גאלסא
הייא ובנהא סגיר כא תגאסא
כתבלהא רבבי ץבקא כאייסא
או טבבא קאלו באקייאה נפיסא
בנת מאמאן כרזת מן טיקאן
או אולאדו מליוחין פררכאן
ליפומפיי כא תתקללב נכאן בנכאו
קאלתלהום האדסי נ א כאן
ואמא למשפחה די אפרייאט
האדוך למג'בונין פאז טראת
סי זבדוה מהררס וסי מאת
ומי זררו לבחא בלמווזאת
אמא בנת לחכם חאליואה
בזדוהא בדרע הייא ורזלהא
מתולהא סתא די אולדהא
או כתהא קורבן או הדייא
כאנו למג'בונין בנתאעהום
חתא מן פלוסהום דאעולהום
לוכאן ג'יר בקאו בעמורהום
כאנו יקדרו יזיו לארדהום
יא רבבי מן האגדא ולא כתר
אידא נעאוד מא ייקד לאכנאצ ולא
נחמדו רבבי עלא די בקאו בלעמר
יעיז לאמריק עמרו מא יכסר
]ישראל ענדנא לבטחון
ידאויו לעעמא ולערז ולממחון
כא ירחמו על יתים ולמג'בון
מול לקסידא חנניה כהן מן טבעון
בית הספר אליאנס
בית הספר נפתח ב־1936 בזכות מר דרה׳ (Derhy), אשר מימן את רכישת הכיתה היחידה שבה לימדה המורה רז׳ין מזרחי (Régine Mizrahi), ילידת אירן, את כל התלמידים, כעשרים במספר, ובכל הרמות.
ב־1939 הגיע הזוג בן סוסן (Bensoussan) לעיר ונטל לידיו את המושכות. הם הוכשרו להוראה בצרפת, ושם הכירו זה את זה. מר איזק בן סוס Isaac) (Bensoussan יליד 1915 ממוגדור, ואשתו סוזן פלדמן (Suzanne Feldman), ילידת 1918 מצפת (כן, כן, מצפת!), פותחים את בית הספר ברחוב Rue du Four ובו שתי כיתות בְּנות כחמישים תלמידים כל אחת ואחת מהן. שלוש הרמות הראשונות למדו אצל הגב׳ בן סוסן ושלוש הרמות האחרות אצל המורה־מנהל, מר בן סוסן. כל רמה ישבה בשורה. התלמיד התקדם משורה לשורה, ואחר כך – לכיתה הבאה. הזוג המיתולוגי לבש תדיר חלוקים אפורים כהים. גם התלמידים חויבו בתלבושת אחידה. מה למדו שם? בעיקר לימודי חול על פ׳ מסורת Alliance Israélite: צרפתית, חשבון, היסטוריה, גאוגרפיה וגם עברית מודרנית. הכינו את התלמידים לקראת cetificat d'études ולמעבר לתיכון הממלכתי הצרפתי לעוד שש שנות לימוד.
הערת המחבר: תולדות בית הספר "אליאנס" נמסרו ל׳ בקיץ 2005 בעיר מונטריאול בקנדה מפיו של ד״ר אריה בן סוסן, בנם של מייסדי בית הספר האגדיים, וכיום מנהל בית החולים Saint Justine במונטריאול. אריה נולד באגדיר, גדל ולמד בה, סיים את בחינות הבגרות ברבא0, קיבל הכשרה כרופא בצרפת ובמרוקו והיגר לקנדה.
ב־1954 עבר בית הספר למשכנו החדש ברחוב Rue llala, ובו שש כיתות המסודרות בשני בניינים צמודים סביב חצר פנימית. מעל לאחד מהם התגורר הזוג עם שני בניהם. גב׳ Berthelot, אדוונטיסטית, שלימדה את הקטנים ביותר, גבי אנז׳ל דרה׳ (Angèle Derhy) ובעלה חנניה ואנונו (Hananya Wanounou) וכן הזוג בן סוסן היו הצוות. אחרי 1956, שנת עצמאותה של מרוקו, לימדו שם גם ערבית כשיעור׳ חובה.
הנוקשות הפדגוגית של הצוות מפורסמת בין ילדי אגדיר. רבים זוכרים שבכל בוקר ובוקר, לפני תחילת הלימודים, עמדו כל ילדי בית הספר בחצר הגדולה בזוגות לפני כיתתם בידיים פשוטות. המורה עבר בין השורות ובדק את ניקיון הראשים (הייתה מכת כינים בלתי מובסת), את ניקיון הציפורניים (הן היו צריכות להיות גזוזות) ואת ניקיון התלבושת האחידה (חלוק ורוד או אפור מעל התלבושת הרגילה). החשש מכינמת ריחף על כולם. שיער קצוץ היה חובה. בכיתה ההקפדה היתרה על ניקיון הגוף ועל הסדר המופתי של המחברות ושל התיקים סללה את הדרך לחשיבה מסודרת ומאורגנת. המלאכה לא הייתה קלה, והמורים הקפידו על קלה כעל חמורה. הם ראו במלאכת ההוראה והחינוך לחימה בביעור הבערות.
הערת המחבר: אני מוסרת כאן את עדותו של אלברס אביסרור, המתגורר במרוקו, והיא מצ0רפת לעדויות רב1ת אחרות על אודות קשיחותה של המנהלת. אלברס קובע כ׳ מדאם בן סוסן סירסה אותו ממש. היא ה״בה אותו לכתוב ביד ימין בניגוד לנס״תו הטבעית להיות שמאלי. בשעת ההכתבה המפחידה הייתה עומדת הגברת ומתבוננת בו מעל ראשו לבדוק אותו. הוא המסכן היה משותק מרוב פחד שמא יגלוש מן השורה
ההורים שילמו סכום סמלי לרשת "אליאנס". כאשר הורים עניים לא עמדו בתשלום המינימלי, ויתר להם המנהל, מר בן סוסן, על התשלום, נסע לקזבלנקה והתערב לטובתם אצל מר טז׳ור׳((Tajouri, המנהל הכללי של "אליאנס".
באותה עת הרשת מונה כ־150 בתי ספר במרוקו. זהו שיא פריחתה של "אליאנס״ במרוקו. "אליאנס" דגלה בביעור הבערות, בהענקת חינוך צרפתי חילוני ולצדו הוראת העברית והמסורת היהודית.
באגדיר הצעירה, החילונית והמודרנית הצטמצם לרוב החינוך התורני בלימוד במסגרת בית הכנסת. במחצית שנות החמישים הוקם מוסד חדש, בעל אופי שעד כה לא הכירו אנשי העיר: ישיבת חב״ד. הנה סיפורה, אשר סופר ל׳ מפיו של הרב עזריאל ח״קין, מייסדה וכיום רבה הראשי של קייב. לסיפורו של הרב אני מוסיפה פרטים שליקטתי מפי בוגרי הישיבה.
הפונדאמנטאליזם- בת יאור- הד'ימים – בני חסות
הצדדים החברתיים העגומים ביותר של הפונדאמנטאליזם המוסלמי מצויים בקצה השני של הסולם החברתי — בעניות המנוולת המעוותת את חברות העולם השלישי, שהשפעת המודרניות עשתה בהן שמות. במערב הטכנולוגיה היא רק אחד הגילויים של התפתחות תרבותית הדרגתית, של תהליך בקרתי שבגלל עצם חירותו הוא עוסק בחשבון נפש בלתי־פוסק. אך כאשר אותה טכנולוגיה מיובאת לעולם השלישי, תלושה ממקורה, מוצאת מהקשרה התרבותי וחסרה אותו הצבר של שכבות־תרבות שרק בזכותו אפשר להטמיעה ולהשתלט עליה חלקית, או־אז טכנולוגיה זו הופכת להיות כוח בלתי־תלוי שעצמתו מכשפת ומשחיתה את בעליו, תוך שהיא גוזרת על העניים והנבערים משטר־תופת של ניצול האדם וכליונו. מיליוני אנשים חסרי־תקוה נמחצים ונדרסים על־ידי המנמק הלא־אנושי של טכנולוגיה מבחוץ, הנעשית מכשיר של דיכוי. בעיני תת־הפרולטריון שצמח תוך כדי תהליך זה מצטייר אפוא המערב ככוח משפיל ומדכא, המביא קלון על האדם ושוחק את כבודו־העצמי ואת ערכי הדת והמוסר המסורתיים שלו וממיר אותם בתת־תרבות מבחוץ. העניים ונמוכי־הרוח, שמצוקה שאין לה קץ לכאורה מביאתם לידי ייאוש, נוהים כסומים־בארובה אחר הדוקטרינרים הדתיים שקמו משורותיהם, היודעים את צרותיהם, דוברים בלשונם ומנפנפים לפניהם בהבטחת חידושה של תפארת העבר והגאולה הדתית. הבטחה זו מצודדת פי־כמה בגלל אותו מַן של פטרודולרים שמקבלים המנהיגים הכאריזמטיים האלה, מס־פלאים הנגבה מדאר אל־חרב ומוענק על־ידי ראשי־מדינה מוסלמים המבקשים לרכוש את הכוחות העממיים האלה לצדם, תוך שיזכו בכפרת עוונותיהם הדתיים שלהם. מוטב שיבקשו נתיניהם את רחמי אללה ולא יפנו אל המארקסיזם־לניניזם.
הכוחות הטמונים ביסוד הפונדאמנטאליזם המוסלמי מופיעים במישורים שונים. מבחינה תרבותית צץ הפונדאמנטאליזם ועולה מן העימות הטראומאטי עם המערב, שבעקבותיו באה דחיית תת־התרבות החמרנית שלו, המצטיירת כמשטר של דיכוי המזווג עם ניכור תרבותי. במישור הסוציו־מדיני, חיזוקו של הלהט הדתי מעמיד חומה כנגד חדירת הקומוניזם בקרב ההמונים, המתייסרים בפגעי הנחשלות, גם יש בו כדי לעכב את מסע האימפריאליזם הסובייטי. תפארת ההיסטוריה המוסלמית יכולה גם לשמש דגל גאה לעיליתות נבוכות ואכולות מפח־נפש, ההולכות שבי אחר מיקסמי־שווא של תור־זהב אגדי, שעד היום יש המתאבלים מרה על מיגורו על־ידי הקולוניזציה האירופית. כל כמה שהכוחות האלה שונים ומנוגדים — ובלי הבדל מה מניעיהם החברתיים, המדיניים או הכלכליים ומה שיעור קיטובם על־ידי המאבק בין מזרח למערב — כל הזרמים האלה שואבים ליכוד ואוריינטציה מן ההקשר האנושי, מן המירקם ההיסטורי והדתי שממנו הם קמים ועליו הם מתנגשים או מתאחדים. המרד נגד השאה, למשל, היו לו שרשים סוציו־כלכליים עמוקים, אך הוא חתר גם למגר שליט שנחשב מזלזל בדיני האסלאם. יהיו אשר יהיו הכוחות (ברה״מ, אש״ף, לוב?) שהנחו ממרחקים את רציחתו של סאדאת הפרדמערבי, תא־הטרור שהיה מעורב במעשה נקרא ״ג׳האד״, ומטרתו היתה להמית את הבוגד־באסלאם ולהחיש את חידוש הח׳ליפות. הנה כי כן, הכל נעשה, מוסבר ומוצדק בלשוךמונחיה של הדת. יש מקום לשאול אם היתה זו דרך מדינית בלתי־נמנעת או שמא היה בהיסטוריה רגע גורלי שבו יכלו המאורעות להתנהל במתכונת אחרת. אם אמנם היה רגע כזה, ודאי חל בתקופת ההכרעה בין נתיב המלחמה לנתיב השלום עם ישראל. גלוי־וברור הוא שהסיכסוך הערבי־הישראלי הוא שנתן לג׳האד את מסגרתו המדינית. סירובן של הממשלות הערביות לשלב את הפליטים הערבים באומה — כפי שנעשה תמיד בעולם בכל מקום שנערכו בו חילופי־אוכלוסים— וניצולם של אלה ככלי־נשק נגד ישראל הפכו את מחנות־הפליטים לחממות של פ׳ידאיון אש״פיים לוחמניים שכל מעייניהם במלחמה, ואשר אגב כך נזקקו לסיוע מברית־המועצות והקלו על חדירתה של זו לעולם הערבי. הממשלות הערביות, שבויות מעשיהן שלהן, שקצרה ידן לעשות מלחמה כמו גם לעשות שלום, לא צימצמו את הסיכסוך אלא עשאוהו בינלאומי כדי לאלץ מדינות אחרות, בדרך איומים ולחצים, לשתף פעולה בהשמדתה של ישראל (אשר 60% מיושביה הם צאצאי ד׳ימים, והם עצמם ילידי־הארץ או פליטים מארצות ערביות). אוניברסאליזציה זו של הסיכסוך היא הטומנת בחובה את זרעיו של ג׳האד גרעיני, תוך שממשלות ערביות בלתי־יציבות אוגרות מחסנים של כלי־נשק משוכללים. בגלל ממדיו החובקים זרועות עולם נעשה כיום הסיכסוך הישראלי־הערבי מקרה־בוחן.
אנו הערבים רצוננו להיות. אולם אין אנו יכולים להיות אלא אם כן האחר איננו. בן בלה
כמה מנהיגים ואנשי־רוח בני־זמננו התמודדו עם האתגר הזה באומץ־רוח. במחצית השניה של המאה העשרים, מכל־מקום, המיעוט הליבראלי ברוב הארצות המוסלמיות חש עצמו חסר־אונים מול גאות הפונדאמנטאליזם והטרור האינטלקטואלי — הפושט והולך מן המזרח גם לאירופה — ובצדם מגמה מטעה ואפולוגטית המבקשת לא לפלס דרך לתיקונים ולשינויים על־ידי ניתוח וביקורת עצמית אלא להצדיק את העמדות המסורתיות.
רוצים היינו לראות את בני האינטליגנציה הערבית, הזריזים כל־כך למתוח ביקורת על הסתירות בדמוקרטיות האירופיות, כשהם שוקדים לנצל את כשרונותיהם למען שיחרור עמיהם שלהם מן המשפטים־הקדומים של העבר. הדמוקרטיות המערביות, אשר להן מפלגות־אופוזיציה משלהן, אינן זקוקות להנחיות ולשיעורים בדמוקרטיה מאזרחיהם של משטרים רודניים. מוטב היה אילו קיבלו עליהם בעלי־מוסר אלה את שליחותם ההיסטורית, כל כמה שהיא מסוכנת, שעיקרה הוא גאולת עמיהם שלהם מעול דיכוי, דלות ובערות. מהפכות, חופש וקידמה הם התוצאות המוגמרות של ביקורת־עצמית והכרת האחריות לכשלונות וטעויות. כדי לעקור את הדלות, השחיתות, הבערות, את היעדר החופש ואת הטרור האינטלקטואלי, יש להבין קודם־כל ששרשיהם של כל אלה נעוצים במוסדותיה של החברה הנתונה! אין טעם להטיל את האחריות לקיומן של מכשלות אלו על כוחות־חוץ או לתלות את הקולר במיתוס הקרוי אימפריאליזם, קולוניאליזם, קאפיטאליזם, ציונות או ״בכור־שטך. התנערותם של מיליונים וכבודם־העצמי מחייבים שכוחות השלום והחירות יכריעו את כוחות החושך והשנאה, אלה שנשמת־אפם מלחמת־נצח ונקם ודרכיהם דרכי הטרור הבינלאומי. ה״יאוש״, המשמש בדרךכלל כסות לפשע ולאלימות, אין בו משום תירוץ, שהרי הרבה קיבוצי־אנוש שוחרי־שלום — ובכללם הד׳ימים — יש להם הצדקה הרבה יותר להינקם על סבלותיהם בעבר או בהווה. אם אין הם נזקקים לאלימות עיוורת, הרי זה מפני שלמדו ממנהיגיהם כי תלאה, מצוקה ופורענויות מן העבר דין הוא שישמשו איזו מטרה מוסרית וחברתית, ואגב כך יעמיקו תחושה של ערבות הדדית אנושית לדורות־יבואו.
מצער הוא למצוא שמדינאי ערבי מכובד כבן־בֶלָה סומך ידיו על רציחתם של מנהיגים שאין דעתו נוחה ממדיניותם, כפי ששכיח היה בימי הממלוכים: או למצוא אותו מצדיק — לאחר שתפתחנה מדינות ערביות כלי־נשק גרעיניים משלהן — מלחמה גרעינית להשמדתה של ישראל:
אם אין כל פתרון אחר, תהיה־נא מלחמה גרעינית, ובכך ייגמר הענין, אחת־ועד.
גילוי פומבי כזה של תוקפנות והפקרות מוסרית שרשיו נעוצים בשאננות מונוליתית, שלא ידעה נקיפות־מצפון מעודה, באשר לטראגדיה של הד׳ימים. עמדה זו נובעת מאי־ידיעה בהיסטוריה ומפסילה גמורה של עמים לא־ערביים או לא־מוסלמיים, שסבלותיהם וזכויותיהם אינם זוכים לשימת־לב כלשהי. פאראדוקס הוא זה שמנהיגי הערבים מסרבים להכיר בישראל כלאום, אף־על־פי שמדינת־ישראל יש לה לשון, היסטוריה, מסורת, ספרות, מערכת משפטית ומוסדות דמוקרטיים משלה. קצת מן הגורמים האלה חסרים בארצות הערביות, ובעוד הרבה ארצות. סירוב זה להכיר בישראל כלאום נובע מן העובדה שהכרה מעין זו משתמע ממנה שעמה של ישראל יש לו זכות על מולדתו ההיסטורית. יש להדגיש כי הנשיא סאדאת יזם מדיניות ערבית מהפכנית, שהעידה על מאמץ להבין את סכנותיה של התקופה הגרעינית ואת הערכים האוניברסאליים של הריבונות הלאומית. עצם חריפותה של התגובה מצד חזית־הסירוב על יזמתו האמיצה מוכיחה מה־גדול הוא כוח־ההתמדה שיידרש כדי לשנות אידיאולוגיות מדיניות בנות אלף ושלוש־מאות שנה. עם זאת, ההתרועעות הספונטאנית בין עמי מצרים וישראל מלמדת כי הנדיבות הטבועה במהותם של בני־אדם יש בה כדי להתגבר על טעויותיהם של משטרים וממשלות.
הערות המחברת: בראיון משנת 1982, שאותו הזכרנו כאן לעתים קרובות, חוזר בן־בלה על דעותיהם הרגילות של ערבים, שלהבדיל מן הנצרות הרי האסלאם נקי ממשפט־קדום גזעני וכי תמיד נהג ״יפה״ במיעוטיו. נוח לו לשכוח את התהליך שהוריד קיבוצי־רוב לשעבר לדרגת מיעוטים. בלי שנתעכב על המופרך שבהשוואות כוללניות כגון אלו, מעניין לציין שארצות המערב מניחות למיעוטים לחקור ולעסוק באין מפריע בקורותיהם שלהם — ובכך הן מאפשרות להם להעמיק את ידיעתם בהיסטוריה זו— ואילו בעולם המוסלמי אין זכר לחופש אקדמי מעין זה. בכך מתחזק הבטחון־העצמי המוסלמי, וקל יותר להעלות קביעות שאץ להן שחר.
משעה שהשיגו עצמאות לארצותיהם נקטו ראשי־המדינות הערבים (פרט למוחמד החמישי וחסן השני, מלכי מארוקו, וחביב בורגיבה, נשיא תוניסיה) צעדי־עקיפים לגירוש היהודים מארצותיהם או להחזקתם כבני־ערובה. השיטות שהשתמשו בהן היו החרמה שרירותית של נכסיהם, הפלייה מדינית, כלכלית וחברתית, השפלה בכוונה־תחילה, מאסר וגרימת סבל פיזי, וצווי־גירוש והוצאה־להורג בלא משפט.
במישור ההתנהגות הקיבוצית, פרעות־הדמים המרובות שנעשו בקהילות היהודיות שבמזרח ובצפון־אפריקה מצביעות על התפקיד שמילאו כשעירים־לעזאזל בעולם ערבי שהקולוניזציה והשליטה של המערב התסיסוהו. במחקרו על פרעות 1945 בלוב בודק ה. א. גולדברג את מנגנוניו של פולחן־הדמים, שממנו נרקמת סמליותו של השעיר־לעזאזל. מנגנונים אלה פעלו בצורה זהה כמעט בכל רחבי העולם הערבי. ראה גולדברג, פוגרום טריפולי.