מורשת יהדות מרוקו

צומות ותעניות

א.                                 המנהג להגיד עננו בד׳ תעניות בכל תפלותיו כמ״ש מרן באו״ח סימן תקס״ה ס״ג והפירוש בכל תפלותיו, היינו ערבית שחרית ומנחה כמ״ש מפרשי השו״ע שם, ורבינו הטור שם כתב יש מהגאונים שכתבו שאין לומר אלא במנחה שמא יאחזנו בולמוס וכו׳ וכ״נ באשכנז, ובספרד נוהגין לומר אותו ערבית (הדרישה שם כתב אעפ״י שיאכל וישתה כל הלילה אח״כ מ״מ אומר עננו מפני הקבלה שקבל עליו בתפלת המנחה ועיין בב״י) שחרית ומנחה וכן היה נוהג א״א הרא״ש זצ״ל וכו׳ ע״כ. וראיתי בספר כפ״ה שם אות טו״ב וכן הוא מנהג בני ספרד דבט״ב אומרים אותו גם בלילה בתפילת ערבית אבל בג׳ תעניות אין אומרים אותו בלילה בתפילת ערבית שחוששין לדעת הרז״ה וכו׳ ע״כ. ולא ידעתי מאין לו זד, שהרי רבינו הטור כתב שמנהג בגי ספרד לאומרו גם בלילה שלפני התענית. ושוב ראיתי בספר ויקרא אברהם בקונטריס מקום שנהגו, על תענית, שנוהגים כמנהגנו שהש״ץ מכריז על עננו בערבית שלפני התענית קודם תפילת י״ח והכוונה היא להזכיר עננו בש״ת וכמ״ש מרן סי׳ תקס״ה מהרי״ף והרא״ש ודלא כהדז״ה וכו׳ ואנו קבלנו הוראות מרן. ואין לתמוה איך בליל התענית דהוא אוכל אומר עננו וכו׳ יעויין שם בב״י ע׳׳כ, וע״ע בספר פאר הדור להרמב״ם ז׳׳ל סי׳ ע״ו שהשואל שאל על מה שכתב בחבורו הל׳ תענית פ״א הל״י שצריך לו׳ עננו במנחה בערב הצום, ואיך יאמר ביום צום התענית הזד, ולא התענה עדיין והרמב״ם השיב לו שאין בזה שום דבר שבערב שהוא תשלום היום כבר הוא התחלת יום מחרת יעו״ש שהבי״ר שיכול להתפלל ערבית של שבת מערב שבת וכו׳. וע״ע להרשב״א ז״ל ח״א סי׳ שפ״ז שכתב וז״ל לעניו דינא אומר ענגו בליל כניסת התענית דאע״פ שעתיד למלא כרסו אפ״ה אומר עננו ביום צום התענית הזה דכיון שנכנס אותו יום שמתענה בו הו״ל כאומר עננו ביום זה של תענית שקבלתי להתענות בו עכ״ל.

ב.                                  לא נהגו בשום תענית לשאת כפים במנחה כי היו מקדימין להתפלל מבעו״י והוי כתפילת מנחה של יוה״ך ועיי׳ בשו״ע או״ח סי׳ תקס״ו ס״ה ובמג״א שם סקי״א ובמחצ״ה ישם. וגם אם במקרה התפללו מנחה מאוחר לא אמרו לא נשיאות כפים ולא אמירת אלקינו דאין לחלק וכ״כ הרב יפה ללב בסי׳ קכ״ז אות ה׳ שמנהג אזמיר שאפי׳ במנחה של ת״ץ (ר״ל שמתפללין סמוך לשקיעת החמה) אין אומרים אותה ועיי׳ בספר קרית חנה דוד או״ח סי׳ פ״ז מה שהאריך בזה.

ג.                                  בקריאת התורה בפרשת ויחל, ביום התענית צבור כשמגיע הקורא בתורה לי״ג מדות לא היה ממשיך והצבור היו אומרים אותם ביחד ואח״ך חוזר עליהם הקורא עיי׳ הרא״ש פ״ק דר״ה שכתב וז״ל וכן נהגו לאומרן בכל גלות ישראל שהחזן אומר ויעבר ה׳ על פניו ויקרא והקהל מתחילין ה׳ ה׳ אל רחום וגו׳ ואם כי הוא ז״ל מדבר סתם על כל ויעבר שאומרים החזן והקהל, אולי גם זה שהוא בקריאת התורה בכלל. ועיין בספר לדוד אמת סימן יו״ד אות י״ד וז״ל שותק הש״ץ בעוד שהקהל אומרים י״ג מדות בקול רם וחוזר וקוראן ע״כ. יעו״ש דקא עסיק מר בקריאת הש״ץ פרשת ויחל. ועיין בשו״ת פאר הדור סי׳ ד׳ להרמב״ם שמנהג הזה היה בעיר סכנדרייא אלא שאין לו מקור בתלמוד והזכירו רק רבינו סעדיה. ושוב מצאתי בספר ליצחק ריח לאחד מרבני עיר פאס בליקוטי או״ח אות קו״ף בהלכות ס״ת סעיף ג׳ וז״ל בת״ץ שותק הש״ץ בעוד שהקהל אומרים י״ג מדות בקו״ר וחוזר וקורא הש״ץ וכן מנהגינו עכ״ל.

ד.                                  בתענית צבור בחזרת הס״ת היינו אומרים יענך ה׳ ביום צרה בלי התחלת המזמור, מזמור לדוד.

ה.                                 .בימי חורפי שמעתי מאבא מארי ז״ל שהבשר שנשאר ממה שאכלו בשבת בנתים שבת שלפני ט׳ באב, היו אוכלים אותו אחרי השבת, כבשר נחירה וכו׳ בשעת המלחמה וכשנכנסו לארץ שכבר הותר אין לומר שיחזור לאיסורו, והיא בעיית רבי ירמיה בגט׳ חולין די׳׳ז וה״ב דכוותה. ומטו בהיתר זה משם הרה״ג עמור אביטבול זלה״ה, וכעת ראיתי בספר דבר אמת למהר״י מונסונייגו סי׳ ג׳ אחרי שהזכיר מנהג שתי קהלות. קהלת מוריסוקוס מדינת ומחוז מראקס שאינם אוכלים בשבת זו רק בשר מלוח שעבר עליו יותר מזמן אכילת שלמים ומטגנים אותו בשמן. וקהל לעזאמא שבאו מגרוש ספרד שנוהגים לאכול בשר כרגיל, כתב וז״ל ושמענו שבעיר צפרו כך המנהג פשוט אצלם לאכול תבשיל בשר הנותרים משיירי תבשיל השבת וכן הלכה רווחת אצלם עכ״ל. ואחרי שנסתפק שם איך היתד. הקבלה אצלינו, רצה להבי״ר מבשר נחירה הנ״ל, ואח״ך שדי בה נרגא דשאני ההיא דבשר נחירה דכיון שהבשר הותר א״א לומר שיחזור לאיסורו. אבל כאן הבשר מצד עצמו אין בו איסור מן הדין, והנודר הוא שאסרו על עצמו, ובשבת שפירשו בשעת קבלת הנדר לאוכלו שרי והנותר באיסורו עומד מצד הנדר עצמו יעו״ש שכתב שהראיה מבשר נחירה היא ראיה חלושה ובקל יכול האדם לדחותה ע״כ. ועיין בספר עקרי הד״ט ובספר קול אליהו או״ח סי׳ מ״ה שהבי״ר מדברי הרא״ש על מ״ש רש״י בבעיית רבי ירמיה דלא נ״מ מדי אלא דרוש וקבל שכר. והרא״ש ז״ל שם כתב וז״ל ונראה לי דנפקא מינה בבעיא זו לאדם שאסר עצמו באחד מן המעין מזמן ידוע ואילך וכשהגיע הזמן היה לו מאותו המין שהיה אוכל והולך עד שהגיע הזמן אם מותר לאכול מה שנתותר בידו וכו׳ עכ״ל. ולפי דברי הרא״ש הללו אין מקום לאותו חלוק שרצה לחלק הרב דבר אמת הנ״ל. וע״ש בספר קול אליהו שמסיק דהר מילתא אינו אלא מנהג בעלמא הוי ספיקו להקל ושרי ליה לאיניש למיכל שיורי שבת ור״ח ע״כ, שו״ר בספר שדי חמד אסיפת הדינים מערכת חמץ ומצה סי׳ יד בסוף אות יו״ד שהביא מ״ש בספר בני יששכר וספר קול אליהו שנשמע באומרים בשם מהר״א יצחק שהיה אוכל משיורי ר״ח ושבת ושכן נהגו אחריו יעו״ש.

ובספר כה״ח באו״ח סי׳ תקנ״א אות קמג ראיתי אח״ך, שהביא את דברי ה׳ קול אליהו שם ודברי הברכ״י דבריו במחב״ר בקו״א שאין למחות במקילין, יעו״ש ובאות קמ׳׳ד. ומנהגינו בבית אבא ז״ל, שאמא נ״ע היתד. נותנת השיורים לקטנים. שוב אמרו לי שהנוב״י מה״ת יו״ד סי׳ ס״ד הביא סברת רש״י והרא״ש על בעיית רבי ירמיה הנ״ל ורש״י ז״ל לית ליה הסברה הדמיונית של הרא״ש ז״ל. ומזה יצא לו ס״ס להחמיר בנדונו. ושגם להרא׳׳ש ז״ל היא בעיא דלא איפשטא ואיכא ס״ס להחמיר. אפילו בדרבנן. יעו״ש ובצל״ח חולין שם.

בית הכנסת

א. מנהג בבית הכנסת תולין בשלשלת שבו תלוי העששית, ביצת בת היענה, ומצפים אותה ברדידי נחושת כדי לתלות אותה בשלשלת. טעם לדבר כ׳ הרה״ק מוהר״א כהן ז״ל, בס׳ מדרש תלפיות, שני טעמים לדבר הא׳ לרמוז לכל נכנס ויוצא שתמיד עיני הה׳ על ישראל בלי הפסק רגע, וע״י השגחתו בנו אנו חיים. כמו ביצי היענה שע״י התמדה בהם בלי הפסק הם חיים ונעשים אפרוחים. ואם יפסק מהם הראיה רגע הם בלים ונאבדים. ובתתו האדם בדעתו כל זאת מביאו אל הדביקות [ונלע״ד שדבר זה היה מימות התנאים, דאיתא במם׳ כלים, פי״ז מי״ד, בענין טומאה דברים שאין בהם טומאה וביצת הנעמית המצופה. ופי׳ הרע״ב, וביצת הנעמית בת היענה מתרגמינן נעמיתא. הרי דהיו מצפים אותה, ולמה היו מצפים אותה, ודאי כדי שלא תשבר ולראותה תמיד לאיזה כוונה שהיתה אצלם] בהקב״ה. בעלות על לבו חיבתו עמנו שתמיד השגחתו עלינו בלי הפסק, כדי להגן ולשמור אותנו מכל נזק, כמש״ה הנה עין ה׳ ליריאיו למיחלים לחסדו. שעין השם תמיד על יראיו בלי הפסק רגע מלהשגיח בהם. ועושה כך בזכות המיחלים לחסדו שתמיד עיניהם תלויים בהקב״ה, גם הוא יתברך מדה כנגד מדה, השגחתו תמיד בישראל. וסוד טעם ב׳ שכיון שמעולם לא זזה שכינה מא״י, במא״ה ארץ אשר ה׳ אלקיר בה תמיד וכו׳ שתמיד השגחתו בה בלי הפסק כבת היענה, ובהכנ״ם הוא מקדש מעט, ובראות האדם הביצים הללו בבהכנ״ם, עולה ברעיונו וזכרונו שעיני הקב׳׳ה תמיד בא״י מקום מקדשינו, ובזה יבוא להתפלל על הגלות ועל החרבן. וגלמוד מזה שאין ללגלג על שום מנהג של ישראל, כי לעולם יש להם שורש ע״מ שיסמוכו ע״ב אמרי קדוש.

ב. מנהג אבותינו תורה שנהגו להדליק עששיות של זכוכית בבהכנ״ס, ובתוכם רצוף מים חיים וממעל לו שמן זית זר צח. ולא נהגו כעין שמדליקין בבתים ובחצירות, בנרות של מתכות ואין בהם מים כ״א שמן לבד. וגם ראינו שכל עששיות עושין להם חוט ומשיחה לתלות אותם באויר, וגם מדליקין אותם בלקטנ״א. אכן ע״פ מ״ש האר״י ז״ל, שב׳ ששמן למאור שמדליקין בבהכנ״ם, הוא לכפר על אדם אם נתחייב שריפה, כי נר ה׳ נשמת אדם. ועפ״י דרכו אומר אני כי כל כוונתם של אבותינו בתיקון זה, הוא לתקן האדם אם עבר על ד׳ מיתות, כי נר מצוה היא נשמת אדם. והוא כאשר ישא האומן את הפתילה הנקרא קטנ״א שמדליקין בה העששית, כשמכניסין אותה בתור העששית והיא דולקת משליכין אותה בתור העששית והיא סקילה. ותולין אותה העששית באויר בחוט ומשיחה, לפי שכל הנסקלין נתלין. שאש בוערת אש תמיד תוקד בתור העששית, הרי שריפה. וכשחסר השמן מן העששית נופל פחם הפתילה בעששית, הרי הרג. וכשמגעת הפחם למים שבעששית, הרי זה חנק. שכן אמרו חז״ל המתחייב חנק טובע בים סוף, או בנהר. ואז הפחם כאשר צלל במים שבתור העששית, הרי זה חנק. ונמצא ששמן זית זר לכפר על כריתות ומיתות ב״ד. מצאתי כתוב בכ״י א״ז מוהר״ש אבן צור זלה״ה ועי״ש עוד בכתביו שנתן טעם עפ״י הסוד ומפני זה לא כתבתיו, ע״ב מצאתי כתוב בעלה ישן בכ״י.

ורביגו בחיי פ׳ תרומה, כ׳ טעם לדבר, כי נשמה נהנית בהדלקת נר לפי שהיא חתיכת נר חצובה באור השכל, עיי״ש. וז״ל בר חבה, כי הנשמה נהנית בהדלקת הנרות, והיא מתהלכת בעדוני האור והשמחה, ומתפשטת ומתרחבת מתור הנאת האורה, מפני שהיא חתיכת אור חצובה באור השכל. ומטעם זה נמשכת אחר האור שהוא מינה, אעפ״י שהוא אור גופני והגשמה אור רוחני ופשוט. ולכן המשילה שהע״ה לנר, כמ״ש נר ד׳ נשמת אדם, עב״ל. ומצאתי בס׳ מעבר יבק, במאמר שפת אמת, פט״ו, שסגולת הנר להבריח המזיקין, ואפי׳ בלילה אבוקה כשנים, ועל כן מדליקין הנר ומועיל לשבר מלתעות עול ולהניס הס״ם וכוחותיו החוצה, ולכן מדליקין נרות לפני הגוסס, עיי״ש. ומצאתי בס׳ מעשה בראשית, ח״ב, דך קצי׳א, שכתב שכזה אני אומר לעני׳ד, שלזה נהגו להדליק נר לנפטר כי יש בזה הנאה גדולה לנשמה כל הי״ב חודש, שהיא עולה ויורדת ומבקרת ובו/ כמ״ש חז״ל והוא ינב״א עכ״ל. ועוד כ׳ בדף! קצב ע״ב, וז״ל: טעם שמדליקין ג״ב ביום היארציא״ט הכום שעשו לו אז, שנותנים שמן באיזה כום ומדליקין אותו. הנה כבר ידוע כי בבום נותנים מים ושמן ובמש״ל. והוא אפשר לומר לענ״ד לרמוז, כי כמו שהשי״ת עושה שלום במרומיו, כי השמים הם מאש ומים והקב״ ה עירבן ועשה שלם ביניהם. כן יעשה שלום לנשמת הנפטר, ויבא שלום לו וינוח על משכבו בשלום, עכ״ל.

ראיתי להרב החסיד בעל שבט מוסר, בספרו מדרש אליהו, דרוש ששי, שבי וז״ל: גם בענין הנרות ראיתי באו״ח, סי׳ תרי, שב׳ עליו בעל ההגהות, ונוהגים שכל איש קטן או גדול עושין לו נר. גם נר לנשמת אביו ואמו שמתו. והטעם מפני שהנשמות קרויים נר שנא׳ נר ה׳ נשמת אדם. וכתיב באורים כבדו ה׳. ויש מן המקובלים שאומרים שבנרות שמדליקין בבית הכנסת על איזה ענין מוסיפין הארה בנרות של מעלה וכר, עכ״ל. ועיין בס׳ אוצר דינים ומנהגים, ערר גר תמיד, מ״ש בזה בהדלקת נרות בבהכנ״ס בזמנים ידועים.

החיבור בין מסורת הלשון והלשון היהודית

ברור, כי היקף קווי הלשון שנוכל להעלות מהמרכיב העברי שונה מקהילה לקהילה. בקהילות שהיקף המרכיב הזה מצומצם בלשון הדיבור שלהן התוצאות המובטחות מוגבלות. אפשר להיעזר אך במילים מעטות, ואפשר ללמוד רק מעט על תופעות כוללות בלשון. עם זאת, אין לוותר על בחינה של פרטים כאלה. חקירתם עשויה לחשוף יסודות קדומים בלשון, ויש שהמילים הנחקרות אינן מלמדות רק על עצמן אלא על תופעה כוללת. וכאשר המרכיב העברי נרחב, התוצאות בבירור קווי לשון קדומים הן מקיפות יותר. וגם זאת, ראוי מאוד לצרף קהילות קרובות בעיון אחד, למשל אין מניעה לצרף נתונים מקהילה במרוקו לקהילה באלג׳יריה או בתוניסיה. כמובן, הדברים צריכים להיעשות בזהירות מרובה. הדגמתי את הדבר בעיון בעניינן של המילים ערובה, ומעל ששימשו במזרח צפון־אפריקה, היינו בלוב, בתוניסיה ובמזרח־אלג׳יריה.

• בחקירת היסודות העבריים בלשון היהודית רצוי לבדוק כל קורפוס העומד לרשותנו. תוך כדי העיון במילים משוקעות או משובצות בלשון המדוברת יש לתור גם אחרי טקסטים כתובים ואחרי תרגומי מקרא ותרגומים של חיבורים אחרים, כגון השרח למקרא שהילך בקהילות רבות. כמובן, נתון כזה יהיה בידינו רק אם זכינו שיתועד שרח בכתב או בהקלטה בעל פה בקהילה הנחקרת או בקהילה הדומה לה. ואף זאת, רצוי מאוד לבחון גם מילים וצורות עבריות שנוצרו בלשונות היהודים או מילים וצורות שתועדו רק בהן, ואינן מצויות בטקסטים הכתובים עברית. גם הן עשויות ללמדנו פרק בתולדות הלשון העברית.

הערת המחבר: אפרש את דבריי: יש מילים עבריות המוכרות רק מלשונות היהודים ואכן נוצרו בתוך הלשונות האלה, אבל אין מניעה להניח כי מקצתן נוצרו בכתיבה עברית ומשם חדרו ללשון היהודית, עם זאת הן מוכרות לנו רק מלשונות הדיבור ולא מכל טקסט עברי ידוע. כאלה הן שתי המילים הנידונות להלן .

כידוע, העיסוק בקשר בין מסורות העברית ולשונות היהודים כבר נתבסס מאוד כמסלול מחקרי מוכר ואף הניב פֵּרוֹת חשובים. דוגמה ידועה הן עבודותיו של החוקר הדגול רבי ניסן ברגגרין, שהראה בצורה יפה ביותר מה ניתן ללמוד מהמרכיב העברי שביידיש על מסורת העברית באשכנז בדורות קדומים. בירורו הידוע ״לשונות הדיבור היהודיות בגולה כמקור לחקר העברית״ מספק דוגמות מצוינות לתרומת היידיש לחקר העברית באירופה. למשל, מצורת הרבים טַלֵּיתים, הנהגית taleysam ביידיש, הוא העלה שצורת היחיד בעברית באשכנז הייתה טלית, והשם נשאל מהעברית בימי הביניים. כידוע, זו הצורה שנמצאה בכתבי יד קדומים של המשנה. כך הוא למשל בכתבי היד קופר: טלית(כגון כלים כט, ב). ועוד דוגמה: הביטוי שהיה נֶהגֶה sesy vayerev (שתי וערב) ביידיש, והוראתו בה היא ׳צלב' מלמד שהשם הראשון נהגה בסגול בשי״ן – שתי(ולא בשווא שתי) – כאשר הוא חדר אל היידיש בימי הביניים."

מסורות הלשון של יהודי המזרח והמגרב ולשונות הדיבור שלהם

• אתמקד עכשיו במסורות הלשון של יהודים במגרב ובמזרח, ואנסה להראות במעט מה תרומה מרים ועשוי להרים מחקר המילים העבריות שהשתקעו בלשונות הדיבור שלהם למחקר מסורות הלשון שהילכו בהן. אביא כאן דוגמות מעטות שעסקתי בהן בעבר, וארחיב בהן את היריעה מזוויות שונות, ואף אוסיף עליהן דיונים חדשים במילים אחרות וכתופעה הכוללת.

השם דָּרוּשׁ

מאז ימי הביניים ידוע השם הנהגֶה בפינו כיום דרוש; זה הניקוד במילונים, למשל כך הוא במילון בן־יהודה ובמילון אבן־שושן. בן־יהודה מביא דוגמות מההקדמה לספר ״מלחמות ה׳״ לרלב״ג ומהספר ״מפעלות אלהים״ לר״י אברבנאל. ואף העיר הערה מעניינת: ״והנה לא נמצא בפתקאותי מקור יותר קדום להשם הזה, ואיני יודע מי חידשו, אעפ״י שבודאי הוא יותר קדום מהמקורות הנזכרים כאן. בתלמוד עוד לא בא שם זה״. הראשונה בדוגמות אצל אבן־שושן היא מהספר ״אור ה׳״(א, א) לרבי חסדאי קרשקש: ״אלו הם המופתים בדרוש הזה״. הניקוד דְּרוּשׁ מצוי גם במילוניהם של יהודה גרזובסקי ויעקב כנעני. מסתבר שהניקוד דְּרוּשׁ של בעלי המילונים האלה ושל אחרים הוא לפי המסורת המוכרת בפי אשכנזים כמילה עברית משוקעת ביידיש. וככל הנראה, משם הגיעה ההגייה הזאת לעברית שלנו היום.

המילה הזאת שימשה ומשמשת גם בפיהם של בני עדות אחרות במזרח ובמגרב ושימשה בפי יוצאי ספרד ואיטלקים, והגייתה הייתה שונה מהגייתה בפי אשכנזים.

בצפון־אפריקה היא מוכרת היטב, ושמעתיה לא רק מפי גברים אלא גם מפי נשים בדיבורן בערבית. בפי הכול היא שקולה במשקל פָּעוּל – דָּרוּשׁ. במרוקו היא נהגתה על פי רוב darus במימוש של השי״ן כ־[s'] ברוב הקהילות. הנה שני משפטים ששמעתי מפי אישה ממראכש ומפי איש ממכנאס שבמרוקו. האישה אמרה לי: סמעת ואחד דרוש דדי רבי יעקב חזוט פנהאר שבת, ועזבני בזאף sm3t wahed d-darus ddi rabbi Ya^?aqub Hazzut f-nhar sabbat, u-^?z9b-ni bazzaf (=שמעתי דרוש אחד של רבי יעקב חזוט ביום שבת, ומצא חן בעיניי מאוד). האיש ממכנאם אמר לי: תערף בללי לעזארא ודרארי צגאר פלמלאח כאנו ימסיו כל שבת יסמעו דָרוּש דדי רבי יוסף משאש / te3rf balli 3zara u-d-drari s-sgar f-l-mallah kanu imsiw koll sabt ism^çu d-darus ddi rabbi Yusif Massas (=אתה יודע כי הבחורים והילדים הקטנים במלאח היו הולכים כל שבת לשמוע את הדרוש של רבי יוסף משאש).

• רבי משה מלכא המנוח, שהיה דיין במרוקו ואחרי עלותו ארצה היה רבה של פתח תקווה עד שנפטר בשנת תשס״ג, אמר לי: ״שמתי לב שרבנים אשכנזים אומרים דְּרוּש, אבל אצלנו כל בר בי רב ידע שאומרים דָּרוּש. כמו שמן הפועל כָּתַב אומרים כָּתוּב על מה שנכתב בתורה, וכמו שאומרים פָּסוּק מן פָסַק, כי אנחנו פוסקים כל פרשה בתורה פםוקים־פםוקים, כך אנחנו אומרים דָּרוּש מהפועל דָּרֵש, כשאנחנו דורשים לפני הציבור. וחלשה דעתי כששמעתי שאחינו האשכנזים אומרים דְּרוּש כמו זְבוּב״.
• חבל שחלשה דעתו של הרב מלכא כששמע חכמים אשכנזים אומרים דְּרוּש. מה בכך? אלה בְּכֹה ואלה בְּכֹה. הלוא אין זו המילה היחידה שבה נבדלה הגיית האשכנזים מהגייתם של בני עדות המזרח והמגרב. עם זאת, מה שאמר על דמיון דָּרוּשׁ לצורות כָּתוּב ופָסוּק איננו חסר טעם. דבריו אלה נאמרו בלי שראה את הדברים היפים שכתבה בעניין זה יהודית הנשקה במילונה המצוין.