ארכיון חודשי: מרץ 2018


״התחיה״ – ציונות ופמיניזם יהודי־ספרדי-שמואל רפאל

עם הפעלתן של אגודות ציוניות בעיר, באה התפנית גם במעמד הנשים, עד כי אלה השכילו להעמיד אגודות ציוניות לנשים, כגון ״צופות הכוח״, ״בנות מוריה״, ״גדוד הבנות של בני מזרחי – אחי טרומפלדור״, ״התחיה״, ואחרות נוספות. בסלוניקי פעלו מספר אגודות נשים גם למטרות אחרות: אגודת ״קלרה הירש״(עזרה לנזקקים), ״אגודה יהודית לעזרה בחורף״(שסיפקה בגדים חמים לנצרכים בחורף), ״דבורה״(עזרה לחולים), ״אגודת עזרת יתומים״(עזרה בעיקר לתלמידים יתומים).

״התחיה״ נוסדה בשנת תרע״ו, בעקבות פילוג בתנועת ״מכבי״; הפילוג אירע על רקע משברי הנהגה ומחלוקות בדבר דרכה של התנועה. מתנועת ״מכבי״ פרשו גברים בעלי מעמד והשפעה, וגם חברות פעילות בתנועה. קבוצת הפורשים הקימה אגודת נשים בלתי תלויה, שחרתה על דגלה את העיקרון של חינוך לתרבות הגוף בקרב הנשים בעיר, וכן את הטיפוח של הרגש הלאומי ואת הפצת השפה והספרות העברית. ביסוד ההקמה עמדה השאיפה למסד אגודה שתהווה תחליף הולם לאגודת ״בנות מכבי״.

באופן רשמי היתה ״התחיה״ אגודת נשים, אך גם גברים פעלו בין שורותיה והיא נוהלה על ידי אברהם רקנטי(Recanati), יצחק מולכו(Molho), יצחק אמארייו(Amario) ויצחק כהן. אלה דאגו לנתב את פעילות האגודה לשטחים מדיניים־ציוניים, והם שעמדו בבסיס היוזמה למסד את העיתון ״פרו ישראל״: מאסף שבועי ציוני, שהתפרסם בעיקר בשפה הצרפתית, ובשלבים מאוחרים יותר כלל גם מאמרים אחדים בשפת הלאדינו. עם הקמת ״התחיה״ הוקמו בה מחלקות גיל שונות, כדי לאפשר לבנות מקשת רחבה של גילים לקחת חלק בפעילות התנועה. נוסדה קבוצה שטיפחה את המודעות הספורטיבית וקבוצה שרכשה השכלה בשפה העברית; נוסדו שיעורים בחקר המקרא ובתולדות ארץ ישראל והוקם חוג לזימרה.

מעבר לכל האתגרים האידאולוגיים הציוניים, עמדה ״התחיה״ בפרץ כנגד הידרדרות מוסרית שפקדה את בנות סלוניקי. דודון רקנטי(Dudoun Recanati) ותמר מסא(Masa) מפעילות ״התחיה״ כותבות במאמרן על אודות התנועה את הדברים הקשים האלה:

רק חודשיים אחרי הקמתה נקראה ״התחיה״ והטילה על עצמה לפעול נמרצות בקשר לבעיות מוסריות קשות שנפלו לפתע על הקהילה. הציבור, שהיה מורגל בשמירה קפדנית, בלתי פשרנית, על העקרונות המקודשים של טהרת המשפחה, זועזע לפתע מהתרחשויות בלתי מוסריות שאירעו בחוגים מסוימים. עם כניסת צבא מעצמות לשלוניקי, נתמלאה העיר וסביבותיה באלפי קצינים צרפתיים, אנגלים וסרבים… שלא נרתעו מלפתות צעירות ממשפחות טובות שפתחו לפניהם את דלתותיהן ואירחו אותם בבתיהם… בקיצור מסגרות המשפחה התרופפו והנגע היה עלול להתפשט ולמוטט את היסוד הבריא של הציבור היהודי.

לעקירת הנגע הזעיקה ״התחיה״ את הרבנות בעיר, עירבה את ועד הקהילה והפעילה את החוגים העממיים ואת העיתונות. פעילות ״התחיה״ נשאה אפוא אופי חינוכי מובהק, וכדי להגשים את הרעיונות הציוניים־החינוכיים הצטרפו לשורותיה נשים בעלות זיקה לעשייה החינוכית בעיר. מבין אלה נציין את תמר סטרומסה(stroumza), ראשל ב׳אינה (Vaena), אליגרי קוב׳ו(Covo), שרה אסיאו(Asseo), אידה אנג׳ל(Angel), ריינה עזרתי (Ezratti), אורו קאראסו(Carasso) ואחרות.

בעקבות שריפה שפקדה את סלוניקי בשנת תרע״ז(1917) חלה הפסקה מסוימת בפעילות האגודה, אן במהלך השנים תרע״ח-תר״ף חודשה הפעילות הציבורית.

״התחיה״ – ציונות ופמיניזם יהודי־ספרדי

״התחיה״ היתה לאחת האגודות היחידות שיסדה פרסומים ספרותיים והנציחה את פעילותה בכתב, ופרסומים אלה היוו זרז מצוין לעידוד הרעיון הציוני ולהפצת מגמות התחייה הלאומית. אך ״התחיה״ פירסמה גם חוברות על מקומה של האשה היהודייה ותפקידה במירקם החברתי החדש. בשנת תרע״ו הופיע הספרון ״פור לה פוריזה די לה פ׳אמילייה ג׳ודיאה״(למען טהרת המשפחה היהודית), מאת אברהם שמואל רקנטי. בשנת תרע״ז ראה אור הספרון ״לה מוז׳יר ג׳ודיאה אין לה פ׳אמילייה אי אין איל מוב׳ימיינטו די רינאסינייה נאסייונאלה״(האשה היהודית במשפחה ובתנועת התחייה הלאומית). בשנת תר״ף התפרסם גיליון מספר 3 של כתב העת, הוא הגיליון שבו מתמקד דיוננו, ובשנת תרפ״ה התפרסם המחזה ״שולמית״, עיבוד למחזה של המחזאי היידי הנודע אברהם גולדפאדן. התארגנותן של נשים יהודיות לפרסום דברי הגות היתה חידוש גמור בנוף היהודי של סלוניקי, אף שמלאכת הדפוס בעיר, הן בעברית והן בלאדינו, ידעה היסטוריה ענפה ועשירה.

הערת המחבר: בתקופה זו החלה העשייה הספרותית של נשים בשדה הלאדינו לפרוח גם בארצות הברית. בין הפעילות המרכזיות היו פאני אנג׳ל ורבקה נחום אמאטו, ואלה דאגו לפרסם מאמרים בעלי גוון פמיניסטי. פעילותן של הכותבות היהודיות־הספרדיות באמריקה בישרה את ראשיתו של העידן הפמיניסטי בספרות הלאדינו, שהדים עמומים שלו נשמעו גם בסלוניקי היהודית – ראו בן־אור, בפרט ענד 782-781.

בגיליון מם׳ 3 של ״התחיה״, משנת תר״ף, נידונים כמה וכמה נושאים מרכזיים. החוברת פותחת בסידרה של מאמרים אינפורמטיביים על אודות מצבם של היהודים בקהילות יהודיות בעולם. והנה תוכן העניינים של החוברת שאנו דנים בה, כפי שהוא נערך לצורך המאמר הזה:

א. ״לה סאנגרי ג׳ודיאה קורי אה ג׳ורוס אין פולונייה אי אוקרנייאה״(סילון של דם יהודי זורם בפולין ובאוקראינה; עמי 3).

ב.     ״לום ג׳ידייוס מואירין די אמברי קומו מושקאם אין פולונייה״(כמו זבובים מתים מרעב היהודים בפולין: עמי 6).

ג. ״טיריב׳לי סיטואסייון אין ליטואניאה״(מצב נורא בליטא; עמי 7).

ד. ״מום דיב׳ימום סאלב׳אר מוזוטרוס מיזמום״(אנו חייבים להציל עצמנו: עמי 9).

ה.     ״די לה אירמוזורה די לאם טראדיסייוניס ג׳ודיאס״(יפי המנהגים היהודיים, מאת ״רחל״; עמי 11).

ו. ״לה מוז׳יר ג׳ודיאה אי איל פ׳ימיניזמו״(האשה היהודייה והפמיניזם; עמי 17).

ז. ״לה מוז׳יר אין אינגליטיירה״(האשה באנגליה; עמי 18).

ח. ״אין פ׳ראנסייה״(בצרפת: עמי 22).

ט. ״אין לוס פאאיזים סקאנדינאב׳וס״(בארצות הסקנדינביות; עמי 23).

י. ״לה מוז׳יר איטאלייאנה״(האשה האיטלקייה; עמי 24).

יא. ״אין אלמאנייה, אאוסטריאה אי סב׳יג׳ירה״(בגרמניה, אוסטריה ושוויץ; עמי 26).

יב. ״טריסטי קונדיסייון דילה מוז׳יר רוסה״(מצב עגום לאשה ברוסיה; עמי 26).

יג. ״לאס ציוניסטאס אמיריקאנאם <לה הדםה>״(הציוניות באמריקה – ״הדסה״; עמי 30).

יד. ״לה מוז׳יר אורייאנטאלה״(האשה המזרחית; עמי 31).

טו. ״לה מוז׳יר אין איל ג׳ודאאיזמו״(האשה ביהדות: עמי 33).23

טז.     ״אונה ג׳ורנאליסטה ג׳ודיאה ז׳וליאנה בלון״(העיתונאית היהודייה ז׳וליאנה בלון; עמי 36).24

יז. ״איל עבריאו אין מואיסטראם איסקולאס״(העברית בבתי הספר שלנו, מאת ״עבריה״; עמי 39).

יח. ״אין טו בשבט – אין איל פאאיז די לה אינקיזיסייון״(ט״ו בשבט בארץ האינקוויזיציה, מאת ״מגן דוד״; עמי 43).

המאמרים נחלקים לשלושה נושאים מרכזיים: פמיניזם ומעמד האשה(כשני שלישים מעמודי החוברת); מצב היהודים בקהילות מזרח אירופה (כשישית מעמודי החוברת); מועדי ישראל ותחיית השפה העברית (כשישית מעמודי החוברת). ההקדשה של חלק מרכזי בגיליון למעמד האשה ולמושגי היסוד של התנועה הפמיניסטית מראה בבירור כי מעבר להיותו כתב עת ציוני במובן הצר של המילה, שאף ״התחיה״ להיות כתב עת שבו תוכלנה כותבות להעלות על הכתב נושאים שמתחומי העניין שלהן, לראשונה בתולדות הספרות בלאדינו.

אוכּאן ערפת מאמא מא בּייא תסדד לי ראסי בחבל אל-מתנייה-יעל לזמי-פיה מפיק מרגליות

״אוכּאן כּרסי- ז'אז׳ אוכּאן ראו מננא דז׳א־ז׳״

תרגום – אם בטני הייתה מזכוכית היו רואים בה תרנגולות. הסבר על-ידי סיפור –

פעם היו שתי שכנות. אחת כל הזמן הייתה מתגרה בשנייה ״מה אתם אוכלים אצלכם? מה הם המאכלים שלך?״ ענתה: ״אכלתי עוף ודברים טובים״. כי האוכל עוף נחשב לעשיר. המשיכה לדבר מה היא אוכלת, מה הכינה ובישלה עד שנמאס. ענתה לה: ״אוכּאן כרסי…״

אירוע היגודי – למה אני מספרת לן? הנה אנחנו יושבות ואני אוכלת מהעוגיות שיש כאן. אף אחד לא רואה אותנו, ואת לא נוגעת בעוגיות. אולי זה שייך למישהו אחר. מה, הבטן שלי מזכוכית? מי רואה מה אכלתי. אכלתי ונהניתי, זהו.

״אוכאן חבּונאה כיפאס חתבּונא, לאבאס עלא בונא״

תרגום – אם יאהבו / אהבו אותנו [בהמשך הנישואין] כפי שאירסו אותנו, שלום על ראשו של אבי [שמחתו של אבי תעלה לראשו]. הסבר – אכזבת האישה מחיי הנישואין וההשלמה עם מצבה החדש.

 

. ״אוכאן מא הזזוני מן תחתו אוכּאן קתלתו

תרגום – אם לא היו מרימים אותי מתחתיו ־ הייתי הורג אותו.

הסבר – אומרים על אדם חלש שהפסיד בקרב וכדי לשמור על כבודו הוא מוצא תירוץ להפסדו. אם אנשים לא היו מרימים אותי מתחתיו הייתי הורג אותו.

אוכּאן מא ל-חסד- אודא חדד פלחדד

תרגום ־ אילמלא החשד [קנאה] – מה אכפת לאחד מן השני [מעניין זה אצל זה].

הסבר ־ אם אלוהים לא היה מביא לעולם את הקנאה, כל אחד היה לעצמו. העולם לא היה זז ומתפתח.

אוכּאן מא נערפכּ יא נסייסתי, נסמיכּ חזקא

תרגום – אלמלא הכרתי [אותך] עכוזי – הייתי [אומרת] מכנה אותך [בשם] נפיחה.

הסבר – אומרים על אדם שמספר שקרים ורוצה שיאמינו לו. אומרים לו ברמיזה את הפתגם שהרי כבר מכירים שהוא שקרן.

אוכּאן ערפת מאמא מא בּייא תסדד לי ראסי בחבל אל-מתנייה

תרגום – אם ידעה אמא מה [יש לי] בי, [הייתה קושרת] תקשור ראשי בחבל כפול.

הסבר ־ נאמר על תינוקות שמוציאים שיניים. או על אדם שלא מגלה את צרותיו/סודותיו.

אלימלך וסטרייך – תקנות מגורשי קסטיליה בפאס למניעת עיגון במצבי ייבום

ג. תוכן התקנה ואמצעי האכיפה

בתוכן התקנה המפורש, בטקסט שבידינו, נקבע שאם הבעל חולה מסוכן עליו לדאוג לסיום הנישואין בטרם מותו בדרך של גירושין. וכך תימנע מאשתו זיקת ייבום לכשתתאלמן. המתקינים חתרו בבירור לצמצם את היקף תופעת הייבום בכך שהם דרשו לנתק את קשר הנישואין בטרם מותו של הבעל שהוא חולה מסוכן. כדי לעמוד על טיב העשייה המשפטית של המגורשים נבדוק אם הכיר המשפט העברי בכלל ובספרד סמוך לגירוש בפרט כלל משפטי מעין זה באחד ממקורותיו השונים: המנהג, הפסיקה או החקיקה. למיטב בדיקתי לא מצאנו בתלמוד או בפוסקים מאוחרים הוראה, שמקורה בחקיקה או בהלכה פסוקה, המטילה חובה מעין זו על חולה מסוכן. אף הוראה מחייבת שמקורה במנהג לא מצאתי בתקופה שקדמה לגירוש, ורק במהלך המאה השש־עשרה אנו פוגשים מנהגים כאלה ונדון בהם בסמוך. לעומת זאת, מצאנו נוהג לתת גט על ידי חולה מסוכן כדי למנוע זיקת ייבום ונדון להלן עד כמה יכלו נהגים מעין אלה לשמש מקור לתקנה שאנו דנים בה.

מקרים של מתן גט מצד האיש החושש שסופו קרב מוכרים וידועים מספרות ההלכה. כבר במסכת גיטין(ז:ח דנו במקרה שהאיש נותן גט לאשתו ואומר לה: ״זה גיטיך מהיום אם מתי מחלי זה״. לא נזכר שם מה המניע של האיש לתת גט אך סביר להניח שהיה זה הרצון למנוע מאשתו זיקת ייבום לאחר שימות. באופן מפורש יותר בא הדבר בסוגיה התלמודית בסוף מסכת יבמות(קיח ע״ב) בעניין ״המזכה גט לאשתו במקום יבם״ ודנים שם אם גט זה הוא זכות מוחלטת עבור האישה, ולכן ניתן לזכות לה את הגט על ידי צד שלישי, והיא תיחשב מגורשת מיד בלי שתיתן הסכמתה לכך. הכרעת התלמוד היא שאין זו זכות מוחלטת, ולכן אם הבעל מת בטרם הגיע הגט לידה היא חולצת ולא מתייבמת. בכל המקרים הללו האיש הוא זה שיוזם את מתן הגט ולא נדרש לעשות כן מידי גורם ציבורי כלשהו. הלכות אלה נקלטו בעיקרן בספר הטורים(אבן העזר, סימן קמה) שחיבר ר׳ יעקב בן הרא״ש בקסטיליה באמצע המאה הארבע-עשרה. חיבור זה היה לקודקס המחייב עבור בני ארץ זו עד סמוך לגירוש בצד החיבור משנה תורה לרמב״ם וספר הפסקים של הרא״ש. אכן, מצאנו בספר התשובות של הרא״ש מקרה שבו גירש האיש את אשתו סמוך למיתתו, ולהלן נדון בתשובה זו לגבי חלקה השני של התקנה. נציין שבעקבות הטור הולך השולחן ערוך, שהוא הקודקס שנתחבר בידי הגולה הספרדי הנודע, ר׳ יוסף קארו.

נוכל להסיק מהלכות אלו לכל היותר שאין המערכת ההלכתית מתייחסת בשלילה ליוזמה מצד האיש לשחרר את אשתו מכבלי ייבום על ידי מתן גט מותנה בטרם ימות. אך אין בכל אלה להצביע על יוזמה מצד הציבור לדחוק באיש הנוטה למות לגרש את אשתו כדי למנוע ממנה זיקת ייבום. יוזמה כזו לא ידועה לנו מן הסביבה האשכנזית אף לא במקרים השונים של יבם משומד שנדונו בהרחבה בפסיקה האשכנזית במהלך ימי הביניים. היא גם לא ידועה מן הסביבה הספרדית והמזרחית שפסקה להעדיף את הייבום על החליצה. בניגוד לכך תקנת המגורשים בפאס חייבה כל חולה מסוכן במתן גט, והטילו חיוב זה כנורמה כללית על הציבור כולו. אין ספק שזהו צעד מרחיק לכת בייחוד לאור האמצעי שנבחר להגשים את המטרה, והוא חיוב האיש במתן גט שנדון בכך בהרחבה להלן.

נוסף על העובדה שהתקנה מטילה חובה כללית לגרש, ואילו בעבר היה הדבר נתון לשיקול דעתו של האיש, בולטת התקנה בהחלטיותה ובכך שאין בה תנאי מילוט. כך למשל במשנה ובטור נותן האיש החולה גט בתנאי ״אם מתי מחולי זה״, ולפיכך אם יקום האיש מחוליו בטל הגט מעיקרא. לעומת זאת נתינת הגט בתקנה אינה מותנית בחולי זה דווקא, וכך גם אם יקום האיש מחוליו זה, וימות לאחר מכן מחולי אחר, ייוותר הגט בתוקפו. קשה לדעת מדוע נמנעו המתקינים מלהוסיף סייג זה. ייתכן מאוד שלנגד עיניהם עמדו תשובות הרשב״א המציגות את הסיבוכים הצפויים למתן גט מותנה בשל האפשרות שהאיש יקום ממחלתו או שיחלה במחלה אחרת וכדומה. מכל מקום, אין ספק שנוסח החלטי וגורף הוא ביטוי נוסף לנמרצות של מגורשי קסטיליה ולעוצמה שהפגינו בחקיקה שחוקקו בעיר פאס.

תוכנה של התקנה הועצם מאוד על ידי האמצעי שבחרו המתקינים והוא חיוב האיש במתן גט. אין ספק שמדובר באמצעי קיצוני ומרחיק לכת מנקודת מבט של המשפט העברי, שכן כלל מוצק הוא שאין לחייב או לכוף את האיש במתן גט אם לא עומדת לרשות האישה עילה ברורה המעוגנת בהוראה מפורשת בתלמוד. עניין זה של חיוב האיש בגט שלא על בסיס עילה מוכרת הוא מן הנושאים החמורים בהלכה והמעיקים על דיני המשפחה של המשפט העברי מאז ועד היום. אם יחויב האיש במתן גט שלא כדין, כי אז עלולות להיות לכך תוצאות חמורות ביותר, שכן האישה ממשיכה להיחשב אשת האיש הראשון, וחייה עם גבר אחר ייחשבו לניאוף, וילדים שייוולדו לה יהיו ממזרים. והרי הראינו לעיל שלא מצאנו בתלמוד ובמקורות הלכה מאוחרים הטלת חובה על חולה מסוכן לגרש את אשתו.

קורות המאה החמישית, החצי הראשון של המאה הה'-יעקב משה טולידאנו

ובשנת תכ"ה בא מולאי עלי אשריף מן תאפילאלת לסוס והיה מערער על המלוכה ואסר אותו ארמימי שהיה מושל שם בסוס, ונתן לו שפחה לשרתו בבית האסורים ושכב עמה וממנה נולד מולאי ישמעאל אשר מלך אחר כך. ומקודם נתעורר מולאי ארשיד בנו הגדול של מולאי עלי אשריף הנזכר שבא מתאפילאלת לתאזא והרג את אהרן בן משעאל היהודי שהיה מולך שם בערמה ביום השבת, ומלך במקומו. ובא אחר כל לפאס ופתחו לו באב לבוזאת ולן אותה הלילה בהאמללאח, ברחוב היהודים בחצר יהודה מאנסאנו שהוא רשיפטור של הקהל, ולמחר פתחו לו באב אל סאמרין של פאס אזדיד ותלה את מוחמד אדרידי המושל על עץ…..ואחרי שלש שנים הלך מולאי ארשיד לערי אזאווייא והכניע להאידלאיי הנזכר והגלה הפלשתים ( הברברים ) שהיו שם ונתץ כל האלזווייא, והיהודים דהיו שם נתן להם זמן שלשה ימים לצאת מןהעיר ונטלו כל מה שיכלו לשאת מכסף וזבה כי היו עשירים גדולים.

ובאו כל היהודים ההם לפאס שלש עשרה מאות בעלי בתים בראש חדש אב שנת תכ"ח ויש מהם באו לצפרו, ולשאר מקומות, , ובו ביום נולדתי אני הכותב שמואל בן דנאן בן רבי שאול, ומולאי ארשיד הלך למראכש ויום אחד היה רוכב על סוס, וקפץ הסוס והכהו עץ אחד במוחו ומת. והביאוהו וקברוהו בפאס שנת תל"ב נמצא זמן מלכותו שש שנים ומחצה, ובימיו הפלה החטה והשמן והחמאה בזול גדול והיו…ובימיו היה מולאי ישמעאל אחיו, משנה במכנאס ובצפרו וכשמת מולאי ארשיד מיד בא מולאי ישמעאל והמליכוהו בפאס…ומאז והלאה ממלוך מולאי ישמעאל ואילך חזרה המלוכה ירושה לאלעוויין, פירוש שהם מזרע עלי אשריף הנזכר.

העתקנו דברי כותב הקורות הנאמן הזה, כמות שהם, למען שעל פיהם נדע את השתלשלות המקרים של " ארבעים שנות בלבול " שזכרנו, ועד מלוך מולאי ישמעאל אחיו של מולאי ארשיד, ואמנם עוד באותם השנים במשך, ארבעים שנות הבלבול ההם שלפני מלוך מולאי ישמעאל נקרו בין יהודי מרוקו דברים נכבדים שלא באו בדברי הכותב הנזכר, גם בנוגע לשר בו כביר ההוא שלפי דברי כותב הקורות הנזכר, שנא את היהודים תכלית שנאה הנה בכל זאת ידענו כי מצא השר ההוא בעת הצורך חפץ ביהודים. בשנת ת"ט בעת שקמו מתנגדים רבים לו ולמלכו האדילאיי ויצטרך לקרוא לעזרה את ממשלת ספרד, שלח אז במלאכות כזו את רבי יעקב ששפורטאש שהיה רב בעיר סאלי, לדבר על לב ממשלת ספרד כי תשלח לו אנשי צבא לעוזרו נגד בני עמו המורדים עליו. ובימים ההם – כנראה מפני המלחמות שהיו לו להשר בו כביר נגד אויביו – הוטל על יהודי פאס לתת סכומי כסף הרבה ליד השר ההוא, את זאת ידענו כבר מדברי כותב הדורות הנזכר כמו שכתוב " והיו נחמים זה בזה וצרות היהודים והמסים רבו לאין קץ וידל ישראל עד מאד " ואך עוד נוכח לדעת ככה מהסכמה אחת שעשו ראשי הקהל בפאס אז בשנה ההיא, שאת העתקתה כפי התורף העיקרי הכתב יד שבא לידינו, הננו נותנים פה :

אנו החתומים הסכמנו כלנו יחד בהסכמה אחת שמהיום הזה והלאה כל מה שיראה להחכם השלם הנגיד המעולה הרב יצחק הצרפתי נר"ו להעניש לשום אחד מבני ברית בגופו או ממונו על איזה דבר רע שימצא חס ושלום שעשה שום בן ברית, כלנו יחד נעמוד עם החכם נר"ו להעניש לאיש ההוא כפי מה שתשיג ידינו להענישו בגופו וממונו. וכל מה שיסכים החכם הנגיד נר"ו להעניש לאיש ההוא אין לסור ממאמרו ימין ושמאל ולקיים כל דבר נשבענו בשי"ת בלי מרמה ועלילה כלל לקיים ולהשלים כל הנזכר על הדרך הכרת להיות מעוזרי החכם הנגיד נר"ו, לעמוד לימינו לעשות כל חפצו ורצונו בלי לנטות ממאמרו ימין ושמאל. יען הוא עומד בפרץ בעד בני קהלינו וגם נתחייבנו בכח השבועה שכל מה שילוה החכם הנגיד נר"ו מנכסיו לתביעות שתובעים אלמכזאן ( חצר הצלך ) מהקהל יצ"ו עלינו לעמוד לימינו עד שנגבה לו דמי הלואתו מנכסה הקהל יצ"ו כדי שלט יפסיד מאומה מנכסיו ולפי שבכך הסכמנו ונתחייבנו בכח השבועה הנזכרת לקיים ולהשלים כל הנזכר עה"ד הנזכר.

חתמנו פה בעשור אמצעי לכסליו שנת ארבע מאות ותשע לפ"ק, נאם ראשי ומנהיגי קהל  הקדש קהלות פאס יע"א וקיים, ואם חס ושלום יגיע להחכם הנגיד נר"ו שום הפסד עם אלמכזין בעד הקהל יצ"ו נעמוד כלנו לימינו עד שנגבה לו דמי ההפסד ההוא מנכסי הקהל שכך אנו מתחייבים בכוח השבועה הנזכרת בזמן הנזכר וקיים.

סעדיה בן דנאן ס"ט. לוי….?, בנימין הכהן ב…נחמן. שלמה לוי. אפרים הכהן בר מנשה ס"ט. משה בן אמזוג. שמואל כלפון. יוסף בן שניוור. יהודה בן רמוך. ס….קצבי. יחייא בן ארווח. יהודה משיח. צו"ל יהודה בן סעדון.

Expressions idiomatiques- Langue et folklore.Pinhas Cohen

Expressions idiomatiques

Entendues dans la bouche des Marocains, Juifs et Musulmans confondus, certaines expressions propres au parler des juifs marocains et à l'arabe dialectal en général, traduites littéralement dans une autre langue et en l'occurrence en français, aboutissent à des formulations pour le moins cocasses et beaucoup s'en amusent. Il faut les intérpréter pour en dégager le sens. Nous en avons relevé un certain nombre à titre d'exemples.

Cet exercice qui présente un aspect essentiellement linguistique n'en a pas pour autant un caractère ludique. C'était aussi notre intention.

Lli mektub mektub

Ce qui est poche est poche=ce qui est destiné est irrevocable

اللي مكتوب مكتوب

אללי מכתוב, מכתוב

המילה מכתוב דו משמעית היא…גם כיס…וגם גורל

mektub llah

La poche de Dieu =le décret divin

مكتوب الاه

מכתוב אללאה

בתרגום מילולי….כיסו של אלוהים

 המשמעות היא… זה הגורל

נהוראי-מאיר שטרית-אימת החלום….פרקים מהאפוס של יהדות מרוקו

המושל דובארי חשד ביהודים המספקים להמונים אח המצרכים בקיצוב והוא החליט לערוך ביקורי־פתע בזמן האספקה. יום אחד ארב בפינת־רחוב כששומריו החמושים ניצבים לידו ולאחר שיצאו אנשים רבים מחנות־ האספקה, קרא לאחד מהם והחזירו על מצרכיו לחנות. הוא שקל במו ידיו את המצרכים לאחר שבדק את המאזניים, בדק את רשיון האספקה החתום על ידו, ולאחר שסיים, שלח את היהודי עם השומרים ואלה השליכוהו לכלא, כולם הבינו איך ולמה ולא היה צורך בהסברים ובמשפטים.

אספקת־המצרכים לא סיפקה את התושבים ולא הספיקה לצורכי משפחותיהם הגורלות. כולם נאלצו איפוא לקנות תוספות בשוק־שחור. המנה החודשית לנפש כללה קילו אחד סוכר, מאה גרם תה, מאה גרם סבון, חצי־קילוגרם קרביט, חצי תריסר נרות, שתי־קופסאות גפרורים גדולות מתוצרת אמריקנית ושני־מטר בד לבן עם פסים כחולים. התושבים החליפו, מכרו וקנו במצרכים אלה בינם לבין עצמם. התמרים מילאו את מקום הסוכר ואנשים רבים שתו קפה ותה עם תמרים במקום הסוכר החסר. העוסקים במסחר השחור המציאו שיטות כיצד לנפח ולהרבות את סחורותיהם. הם ערבבו פסולת בתוך הסחורות הנקיות המעטות שקנו בשוק השחור ואותן מכרו לצרכנים בקמעונאות — בכסף רב. כך עשה, למשל, משה להוּ. הוא אסף בעזרת נערים את התה שהיה כבר בשימוש בבתי־היהודים, ייבש אותו על שמיכות ועירבב אותו בתוך מעט התה הטהור שבחנותו. כתוצאה מכך קיבל תוספת של משקל לא מבוטל ומכר את הכל במחיר יקר. כמוהו עשה גם שלמה יחיה ואחרים, והשיטה התפשטה והשתכללה מיום ליום אצל כל הסוחרים שלא בחלו בשום אמצעי כדי לעשות רווחים בתקופת המלחמה ואחריה.

הממולח ביותר שבץ היהודים היה בהלאל מהעיר ״תינגיר״ שבאזור ״וורזאזאט״.

הפלפל האדום שלו הכיל גם נסורת וגם כמות גדולה של מלח, ובכל זאת קנו אצלו כולם בידיעה ברורה שהפלפל של בהלאל אינו ״מאדים״ כלל את המרק. קילו פלפל של בהלאל מילא בקושי רב שקית קטנה מנייר לעומת קילו פלפל טהור הממלא שקית גדולה. הסיטונאים מצידם לא פיגרו אחרי הקמעונאים והיו מנקבים את הארגזים של התה ומוציאים מהם מספר קילוגרמים בעוד הם מוכרים לקמעונאים לפי המשקל הנקוב של הארגזים. גם קופסאות הגפרורים הריקות היו מבוקשות, הקמעונאים נהגו להוציא מספר גפרורים מכל קופסא ולמלא בהם קופסאות ריקות ובכך הרוויחו עוד כסף. סוחרי־החיטים נהגו לזייף את המאזניים מראש, וכך קיבלו בכל שק עשרות קילוגרמים יותר ועשו את ההיפך מזה כשהם מכרו את החיטים והרווח היה כפול. סכסוכים ומריבות פרצו בין סיטונאים לבין קימעונאים ובין אלה ללקוחות. המושל הצבאי היה מודע לבעיה והוא גייס את הז׳נדרמים, אך הסוחרים לקחו בחשבון סיכון זה ודאגו להדחיק את סחורותיהם המעורבבות מעיניהם של הז׳נדרמים הצרפתיים.

אולם, הז'נדרמים ארבו לסוחרים בדרכים והחרימו משאיות שלמות של סחורות מעורבבות בפסולת ובתוכן גם סחורות שנקנו בשוק־שחור. תוצר חקלאי מזין היה החומוס. הוא היה מבוקש מאוד ואנשים קנו אותו בעשרות קילוגרמים והיו מכינים ממנו מאכלים שונים. מזין ביותר היה חומוס קלוי, טחון ומעורבב בדבש ואכלו אותו בצורת כדורים קטנים. גם חומוס לא־קלוי היה טעים, כשבושל עם רגל בקר.

בחומוס זה השתמשו להכנת תבשיל מיוחד במינו העשוי מחומוס, חיטה, פולים יבשים ותוספות של בשר משומר ותבלינים, כך היה מתקבל אוכל טעים ומזין. בתקופות קשות של מחסור חמור במצרכי־מזון, פיתחו האנשים, ובעיקר היהודים, שיטות מיוחדות להכנת מאכלים שונים. כך אפו לחם מקמח־תירס בתוספת סוכר, ולחם משעורה בלי כל תוספת. את הבשר היו המשפחות היהודיות משמרות לעת מצוא. כדי לשמר את הבשר היו לוקחים בשר של עגל צעיר, לא שמן, ולאחר שייבשו אותו, בישלוהו בתוך שמן־זית והכניסו אותו לתוך כדי־חרס ששמרו אותו לתקופות ארוכות.

רבים המאכלים שהתפתחו בתקופות עוני, מלחמה, הסגר ונדודים, ושיטות אלה השתמדו אצל היהודים זמן רב. היהודים הסתגלו לכל מציאות, הם למדו להסתפק במועט וכך התגברו על הבעיות החמורות של רעב, עוני ומחסור. החומוס היה מגיע למרוקו מארצות־אפריקה השחורה דרך גבול הסחרה־טינדוף, ובמקרים רבים דרך הים במסחר־חופשי. הנוודים בהרי גוראמה אהבו את אכילת החומוס הקלוי. לנוודים אלה היו שיניים יפות וחזקות ובהן טחנו כמויות גדולות של חומוס.

אחת הדמויות הבולטות והססגוניות בעיירה היה יחיה יסו(עטיה). הוא היה בעל־עסק של בדים, בעל־משאית ופעיל מאוד ׳בעניני־הקהילה, ובין השאר, היה אחראי גם על חברה־קדישא בעיירה. היה בעיירה גם ערבי אחד, מולאי, שהיה פיקח מאוד, נטש את עבודת־האדמה בכפר תולאל והתיישב בגוראמה .כדי לנהל עסק של תחבורה. תחילה היה שותף ועוזר של הצרפתי אדווארד במונית־נוסעים הקטנה שלו, אך עד מהרה עבר אדווארד לעיר מקנאס ומולאי נשאר לבדו כבעל עסק גדול, שכלל, מלבד המונית ומוסך גדול לתיקונים, דירה נאה עם באר-מים וגנרטור חשמלי בתוכה ועוד רכוש רב אחר. מולאי הפך בין לילה לעשיר ושלט בעסק התחבורה היחיד בעיירה. הוא היסיע אנשים במכונית הנוסעים ביום ובלילה בין העיירות ״ריש״ ו״תאלסינט״, ניצל את עובדת היותו שליט יחידי בעסק זה וצבר הרבה כספים יותר מבכל עסק אחר. הוא לימד את אחיו ״גזו״ לנהוג, ושניהם חרשו את הדרכים ביום ובלילה. מולאי עסק גם בהברחת סחורות שנקנו בשוק השחור, ועבור הובלות מסוג זה גבה מחיר יקר. כעבור שנתיים בלבד, החליף מולאי את מכוניתו הישנה שפעלה בזמן המלחמה על פחם מחוסר דלק, וקנה מכונית טובה יותר וגם משאית להובלת סחורות. יותר מאוחר קנה גם אוטובוס גדול וחדיש. מולאי עסק בין השאר גם בהובלת־הדואר בין העיירות השונות שהיו בקו הנסיעה שלו ועל כך זכה גם בתגמולים־ממשלתיים.

שערי ספרו – סיפורים- שלום פוני כלפון

עמי יהודה היה משחר נעוריו בן חסותו של שיך עבדאללאה בן מוחמד. על שיך זה סיפרו, שהיה הראשון והיחידי מבין שיכי הברברים במרוקו שעלה לרגל למכה, מעשה נדיר באותו זמן ומאז נודע רק בכינויו שיך לחאז. משפחתו הייתה ידועה מאוד בכל החבל. סבו של שמעון, שלמה, כאבותיו לפניו, היה ידיד משפחת השיך מדורי דורות. כשהיה יהודה קטן, לקחו אביו אל השיך, זבח לפניו כבש, והכניסו גם הוא תחת חסותו. השיך נתן לו סייח קטן במתנה וסייח זה גדל יחד איתו עד שנעשה לסוס בריא ואמיץ, שיצאו לו מוניטין בכל החבל כאביר חצרו של השיך וכיוצא חלציה של סוסתו האצילה. סוס זה האציל מייחוסו גם על בעליו, כי שום שודד לא יהין לפגוע בבן חסותו של השיך הנכבד והאדיר. ברבות הימים, כמו שאומרים, שיך לחאז, שלפנים הטיל חתתו על כל המשפחות מסביב, הלך ונזדקן ושלטונו נחלש בידו. אויביו הישנים, הריחו זאת ככלבי צייד מנוסים ובייחוד בני־מוסטפה שעינם הייתה פקוחה ואורבת לצעדי השיך. כי ריב נקמת־דם בינם לבינו מזה דורות ועתה הרגישו כי באה עתם. והנה יום אחד, כשיצא השיך לסייר באחוזותיו, ארבו לו אנשים מבני מוסטפה והרגוהו נפש. אותה שעה הגיעו רצים שארבו לשיירה והודיעו על מקום המצאה. עמי יהודה, שרכב עם השיירה, נטה מדרכה ורצה לקצר את הדרך בין גיאיות מסוכנים, שכן מעולם לא פחד מפני השודדים. בני־מוסטפה, שגילו את מקום השיירה, דהרו להשיגה בקריאות תגר ושמחה. ואמנם השיגוה לא רחוק מספרו. לא הספיק עמי יהודה להתרחק ושמע יריות הגיע לאוזניו. ראה בחוש שהשיירה בסכנה וטס בדהרה לעזרתה. בהגיעו למקום הקטל, זחל מאחורי צוק וצלף בלי הרף בשודדים שחגו־נעו בצריחות ובצווחות עד שהרגישו בו. זמן רב עמד איתם בקרב עד שאזל אבק השרפה שלו ואז הרגוהו באכזריות רבה. סוסו הנטוש דהר לעבר אחוזת השיך והגיע שמה זמן מועט לאחר הגיע סוסת השיך עצמו. מעתה ידעו בני השיך שאביהם נרצח ובן חסותם וכל האחוזה מלאה נהי ובכי.

לעיר ספרו הגיעה השמועה למחרת יום ההתקפה ובעוד הנשים ממלאות את חלל המללאח בקינות וביללות, יצאו הגברים חמושים להביא את הגופות לעיר. ממון רב היו צריכים לשלם לבני־מוסטפה שיגלו להם את המקום בו זרקו את הגופות. כשהגיעו למקום, לבם הזדעזע למראה מחזה האימים. חלק מהגופות נאכל על ידי חיות טרף. אוי לנו! נתנו את נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים, בשר חסידיך לחיתו ארץ. מה שנשאר מהגופות זוהה והובא לקבר ישראל כדת וכדין. כל הקהל התאבל על מותם ימים רבים. שיך מוחמד, בכור בניו של שיך לחאז, ירש עכשיו את מקום אביו. לאחר שחלק כבוד לשמו ונשלמו ימי האבל כדת, יצאו הוא ואנשיו והתנפלו על אנשי בני־מוסטפה. ימים רבים ארך הקרב ולבסוף גברו אנשי שיך מוחמד על בני־מוסטפה הנקלים, שחייהם היו מאז ומתמיד על שוד וביזה, והשמידו את כולם, לבד מאלה שנמלטו על נפשם כמוגי־לב. לא עברו ימים רבים וחפרו הייתה שוב כמרקחה. שיך מוחמד נכנס לעיר עם חלק מהשלל שלקח מבני־מוסטפה: חמורים, סוסים, בקר, צאן, תרנגולות ועוד. כל זה הביא לחנה ככופר נפשו של עמי יהודה, ה׳ ינקום את דמו. כשקרב לביתה והיא יצאה לפוגשו בברכת זארחנא באראכא(ברוכים הבאים), עם יגונה הכבוש בקרבה, אמר לה:

  • כל זה לך יא חנה, והיה לך לאות שלא נוקו רוצחי עמי יהודה. עוד שרירה האחווה בינינו ומי יתן ונמשיך לחיות כאחים אינשאללה.

יא שיך מוחמד, אללה היודע צפונות לב אדם, יחזיר לך רוב טובה על טוב לבך עמנו ויפרוש עליך ועל בני משפחתך סוכת שלומו. לעולם לא אשכח חסדך עמנו. אללה ישלם לך אלפי פעמים, על נדיבותך ולבך הרחום כאביך, אללה ירחמו.

הקשיב שיך מוחמד לדברי חנה והוסיף:

יא חנה, חובתי היא אשר עשיתי. עכשיו תמצא נשמת אבי מקום בגן־עדן עם הנביא עליו השלום.

חנה הזמינה אותו ואת אנשיו לסעודה שהלכה להכין. לקחה הביתה פנימה סלי ביצים, תרנגולות, כדי חמאה, שמן ודבש. היתר שלח שיך מוחמד עם אנשיו למכור בשוק והתמורה נמסרה בידיה של חנה. לאחר שסעדו את לבם, הוא ואנשיו, ואמרו לחזור לאחוזתם, חזר באוזני חנה ואמר:

זכרי, יא חנה, כי ביתי ביתכם ואם יחסר לכם דבר מה אל תהססי לפנות אלי ואני אמלא את חסרונכם אינשאללה.

חנה מסרה לו כמה מתנות לאמו, היא ללה עיסה, הודתה לו בכל לבה ונפרדו לשלום. הקרובים דיברו על לבה שתמצא תעסוקה לשמעון הצעיר, שהיה עכשיו לעלם חסון ויפה־תואר, כי הבטלה מנוונת את הנשמה והגוף. אך חנה סירבה לתת לו ללכת בדרכי אביו מחמת הסכנה, ושמעון עצמו, סירב משום מרדנותו ומשום שסלדה נפשו מחיים דלים אלה של התרפסות והשפלה כבן חסות, חיים שהמעיטו את דמותו בעיני אלוהים ואדם. אל תבטחו בנדיבים בבן אדם שאין לו תשועה אמר לעצמו, לא על אינש רחיצנא ולא על בר אלהין סמיכנא אלא באלהא דשמיא. מה זה עזר לאביו יהודה שזה עתה נרצח בדם קר למרות חסותו של שיך לחאז, או סבו שלמה, אשר לא זכה אף פעם לחזות בנועם פניו. רק מפי השמועה נקשר בו, כיוון שכל אחד הזכיר את שמו בכבוד ובהערצה והבין מכך שהיה יחיד סגולה ובעל שאר־רוח. גם הוא נקטף בדמי ימיו, תלמיד חכם, בר אורין כזה שאם כי היה מלומד, העדיף למצוא את פרנסתו בעבודה מסוכנת ולא להיות נצרך לציבור כרב או כדיין כמו אבות אבותיו.

La persecution anti-juive au Maroc sous le regime de Vichy-1940-1943-Joseph Toledano

Le second statut des Juifs

Jugé trop laxiste, trop mollement appliqué par les idéologues de la Révolution Nationale, critiqué par les Allemands de plus en plus exigeants, le Statut des Juifs fut remis sur le métier en France. Afin de donner la nouvelle impulsion jugée nécessaire à la politique antijuive, le gouvernement de Vichy décidait en mars 1941 la création du Commissariat Général aux Affaires Juives lui fixant pour objectif la centralisation, coordination et la dynamisation de la lutte contre l'influence juive" dans tous les domaines: politique, social, intellectuel, culturel et surtout économique. Sa direction fut confiée à un antisémite notoire de longue date, l'ancien député d'extrême-droite Xavier Vallat. Estimant par nature les juifs inassimilables à la communauté française, il se voulait selon ses propres termes "le chirurgien" qui allait débarrasser une fois pour toutes la société française de sa "tumeur cancéreuse juive", sans relation avec les exigences de l'occupant. La meilleure preuve, il se fixait pour priorité d'étendre cette épuration à tout l'Empire français, en commençant par l'Afrique du Nord.

Ancien combattant de la Grande Guerre, il en avait en effet conservé un fort sentiment germanophobe. Pour lui, la lutte contre les juifs était une contribution éminente au redressement national qui devait permettre un jour à la France de prendre sa revanche sur l'Allemagne. Aussi est-ce avec un enthousiasme et un zèle inépuisables qu'il devait inciter les ministères en métropole et l'administration coloniale en Afrique du Nord à appliquer avec toute la vigueur requise la législation anti-juive. S'il accusait d'un certain "laxisme" le Résident Noguès, son Commissariat levait parfois pris être pris en défaut par l'excès de zèle de ce dernier allant au-devant des autorités de Vichy. Dans une lettre datée du 23 mai 1941 il demanda leur arbitrage dans son différend avec le Commissariat aux Affaires Juives ־ pas assez vigilant à ses yeux !

La législation chérifienne relative à l'exercice des professions libérales s'est inspiré du Statut français qui dans son article 4 fait préciser que des règlements d'administration publique fixeront le nombre de juifs autorisés à exercer ces professions. Dans ces conditions, en attendant que la métropole ait promulgué ces textes, et en raison de la proportion élevée de praticiens Israélites installés au Maroc, j'ai décidé de surseoir à toutes autorisations nouvelles, à quelque titre que ce soit, en faveur de personnes de race juive désireuses d'exercer la profession de médecin ou de pharmacien. M. Lévy, qui avait entre temps saisi de son cas le Commissaire aux Affaires Juives, a reçu copie de l'avis donné par ce département au Garde des Sceaux. Aux termes de ce document, qui ne m'a pas été communiqué, et sur lequel je n 'aipas été consulté, M. Xavier Vallat émet une opinion contraire à celle de la Résidence. Dans cette optique, les insuffisances, contradictions et lacunes du statut des Juifs imposaient la rédaction d'un texte plus cohérent et plus complet. Ce fut la loi du 3 juin 1941 amendant le Statut des Juifs.

Son article premier paillait la carence du texte précédent en ajoutant le critère de l'appartenance religieuse à la définition du juif. L'épuration de la fonction publique ayant déjà été largement opérée, le texte se contentait d'y ajouter des fonctions qui avaient été omises. L'essentiel était la mise à l'écart des juifs de la vie économique par une épuration massive des professions libérales, du commerce, de l'artisanat, de l'industrie et l'aryanisation progressive, par confiscation des biens juifs.

Le numerus clausus prévu dans le premier texte, mais non encore universellement appliqué, est généralisé dans les professions libérales – barreau, médecine, pharmacie – et l'enseignement supérieur, les universités et les grandes écoles. Dans cette optique est décidé le recensement complet des juifs et de leurs biens également dans la zone libre de la France métropolitaine déjà en vigueur dans la zone occupée. Plus qu'un amendement, c'était un tournant vers la persécution systématique, la spoliation, l'alignement sur les exigences des Allemands. Les élites juives du Maroc au fait de l'évolution en métropole, le comprirent parfaitement et suivaient avec angoisse cette évolution. A l'inquiétude lancinante succéda la panique quand on apprit l'extension immédiate de ces mesures aux juifs d'Algérie. Et même avec encore plus de rigueur et de cruauté, puisque excluant totalement les élèves juifs de l'enseignement public primaire et secondaire – mesure sans précédent même en France occupée – contraignant le judaïsme algérien à improviser à la hâte, avec les moyens du bord, son propre réseau scolaire alternatif. Xavier Vallat, impatient d'étendre sans tarder le nouveau Statut également à la Tunisie et au Maroc, demandait aux Résidents d'entamer les négociations avec les autorités locales, théoriquement juridiquement autonomes, des deux protectorats, pour également amender en ce sens leur législation. Face à l'extrême rigueur des mesures envisagées, les négociations cette fois prirent beaucoup plus de temps que pour le premier Statut. Les Juifs s'étaient attendus à voir le Makhzen s'opposer, en dépit de la faiblesse de sa marge de manœuvre et du précédent" que représentait un dahir de portée aussi désastreuse pour sa légitimité que celui du 16 mai 1930 (le dahir berbère), à l'introduction dès le début des lois raciales. Mais comme il s'était incliné et avait scellé le dahir du 30 octobre 1940, ils tentèrent de le persuader de ne pas avaliser le texte sur la base de la loi française du 3 juin 1941. Ceux-ci, indique un rapport des Renseignements Militaires, que S.M. Chérifienne enfreindrait la loi coranique si elle entérinait des mesures contraires à la lettre et à l'esprit du Coran: les chrétiens et les Juifs peuvent, disent-ils, vivre en territoire musulman et s'y adonner à toutes les professions non canoniques sous condition de payer l'impôt et de respecter la religion musulmane. Les supplications qui montaient vers le sultan, les implorations dont il était l'objet au palais même, de la part de délégations venant faire appel en termes pathétiques à sa protection, ainsi que les interventions des pachas et des hauts personnages du Makhzen en faveur de leurs amis israélites, placèrent Sidi Mohammed Ben Youssef dans une situation particulièrement délicate.

(Mohammed Kenbib "Juifs et musulmans au Maroc")

השושלת לבית פינטו – אהוד מיכלסון

מודה ועוזב

זה הכסא, כסאו של רבי חיים פינטו זצ"ל, השמור עד היום במוגאדור

הרב חיים פינטו הקטן לא היה נוהג מינהגי אדנות ושררה, ודלתו היתה פתוחה לכל. אנשים פקדו את ביתו בכל יום ובכל שעה, בשאלות, בקשות והתייעצויות. כך קרה, שבעת שהר״ח התעמק בלימוד הזוהר הקדוש, נכנסה אליו אשה, שביקשה לקבל את עצתו. הרב הכיר אותה, ועוד יותר את בעלה. היה זה אחד מאנשי הקהילה, שהיה ידוע בצדקותו וענוותנותו. מייד בהיכנסה חש הרב ברוח של טומאה שנכנסה יחד איתה, וחיללה את אווירת הקדושה בביתו. פתחה האשה את פיה, ולבו של הרב נתחמץ בקרבו. את חטאיה היא מזכירה היום: בחטא חמור נכשלה וחטאה, והתייחדה באיסור עם שכנה, בביתה שלה. עתה ליבה נוקף אותה על העוון, והיא מבקשת לעשות תיקון.

שמע הרב את הדבר הנורא, והוכיח אותה על מה שעשתה. הוא הסביר לה את חומרת המעשה, וזו החלה להכות טל חטא ולהצטער בכנות על חטאה. הרב, שראה כי אכן נכונה היא לחזור בתשובה, הורה לה כי תחילה עליה להיפרד מבעלה הקדוש ולא תחטיא אותו בשהותה איתו, כדין אסורה לבעלה ולבועלה, ואחר כך יסביר לה כיצד תוכל לתקן את דרכיה הנלוזות. ״בעזרת השם״, הבטיח לה, ״לאחר שתתקני את דרכייך ותשובי בתשובה שלמה תזכי להתחתן מחדש, במקום אחר״.

האשה הסכימה לכל דברי הרב, וקיבלה על עצמה לקיים את כל אשר יורה לה. תחילה גזר עליה תענית, ואחר כך הוסיף לה תיקונים אחדים. במקביל קרא לאותו שכן, שאיתו היא נטמאה, והוכיח אותו על איסור אשת איש שעבר. גם הוא היכה על חטא, וקיבל תיקון מהרב.

לאחר מכן סידר הרב גט לאשה, ובמצוותו עזבה את העיר ועקרה לעיר אחרת. בעלה הצדיק התחתן כעבור זמן עם אשה שנייה, צנועה וצדקנית כמעלתו.

חלפו שנים. אל הר״ח הגיע אלמן, מהעיר אגאדיר, כדי לקבל ברכה. הרב שאל אותו אם הוא מוכן להתחתן שוב, והאורח ענה בחיוב. הלך הרב ושאל ביחס לאותה אשה, שהתגרשה ועברה לעיר אחרת, והסתבר לו כי היא אכן שבה מדרכיה הרעות, חזרה בתשובה והיא צמה בכל שני חמישי. זימן הרב את שניהם אליו, ותיתן אותם. לאחר החתונה החליטו השניים לפתוח פרק חדש בחייהם, ועלו לארץ ישראל. כאן נולדו להם שני בנים ושלוש בנות, וכשנודע להם כי בני משפחת פינטו נמצאים אף הם בארץ חידשו את הקשר עימם, כתודה והוקרה לרב חיים פינטו הקטן, זצ״ל, שהציל את נשמת האשה החוטאת וסייע לה להשתקם. את המעשה שהיה סיפרה האשה לפני שנים לרב חיים פינטו שליט״א, נכדו של רבי חיים הקטן.

עת רצון

באחד הלילות, כמנהגו לקיים תיקון חצות, נתקל הרב חיים פינטו הקטן במדרגות בית הכנסת באדם, שנפגע בכל גופו והיה מהלך על ארבע. ״מה לך אדם? קום והתהלך כיתר האנשים״, אמר לו הרב.

האיש השיב לו כי איננו יכול, ומסיבה זו הגיע לכאן: הוא מבקש כי עתה, בשעת רחמים ורצון, יתפלל עליו הרב ויבקש כי בזכות אבותיו הקדושים יירפא ממחלתו הנוראה. הזמין אותו הרב להתפלל יחד איתו, ואמר לו כי בסוף התפילה יהרהר כיצד יוכל לסייע לו.

לאחר שסיימו להתפלל קרא הרב לכמה אנשים, וביקש אותם כי יקחו את האיש על ידיהם ויביאו אותו לבית העלמין, ששם קבור זקנו, הר״ ח פינטו זצ״ל. על קבר סבו הקדוש השתטח הרי׳ ח, בכה וצעק: ״סבי סבי, התפלל לה׳ שירחם על האיש הזה. לא אני ולא הוא זזים מכאן, עד שיבריא ממחלתו״.

בעוד הוא שוטח את תפילתו החל האיש להרגיש בכאבים משונים בגופו, ומייד אחר כך קם והחל ללכת כאחד האדם.

לאחר זמן התחתן, ויולד בנים ובנות. את הנס שאירע לו סיפר לבניו, ואחד מהם, יצחק אזולאי, מחיפה, סיפר על כך לבני משפחת פינטו – שבזכות תפילת הסבא הוא בעצם קיים.

איזוהי דרך טובה

בכל יום ויום היה יהודי, תושב מוגאדור, עושה את דרכו לעבודה מביתו אל מחוץ לעיר. באחד הבקרים היקרה ה׳ על דרכו את הרב חיים פינטו הקטן, וזה שאל אותו לאן מועדות פניו. היהודי הסביר לרב, כי כך מינהגו מדי בוקר, בדרכו לעבודה. ״יש לך דרך אחרת כיצד להגיע למקום עבודתך?״ – שאל אותו הרב. ״יש, אך היא ארוכה יותר ונמשכת זמן רב יותר״, השיב.

״גוזרני עליך״, אמר הרב, ״כי לא תלך היום בדרכך הרגילה, אלא בארוכה יותר״. הבטיח לו היהודי, ושם לדרך הארוכה את פעמיו.

לאחר מספר ימים הופיע היהודי בבית הרב, כדי להודות לו על שפדה את נפשו מרדת שחת. מתברר, כי באותו יום פגעה משאית בקבוצת אנשים, כולם חבריו, שעבדו איתו במקום העבודה. לו הלך בדרכו הרגילה היה הוא חלק מאותה קבוצה, ומי יודע מה היה עולה בגורלו. שכן, כמה מהאנשים נהרגו והיתר נפצעו.

Nessim Sibony- Extrait de journal de famille

Ces listes de stèles des cimetières Juifs du Sud marocain ont soulevé de nombreuses questions quant à leur authenticité, tant au sujet des dates et de leur transcription que de la formulation des prénoms. Il s'avère aussi que les rabbins et Hazanim locaux les calligraphiaient et les vendaient aux notables juifs des villes du Sud. C'est ce que souligne l'article de Vincent Monteil publié, en 1948 dans Hesperis. Le moins que l'on puisse dire, c'est que les informations données sur ces listes ne sont pas identiques d'un copiste à l'autre. Le document qui a servi pour "Ner Maarav" n'est pas celui signé par Ifergan en 1958. Ce n'est pas non plus celui qui servit de base à la liste imprimée et reproduite à la page 587 du Livre des Saints Juifs du Maroc, publié en 1984 à Jérusalem par les archives du Folklore de l'Université hébraïque, copié par Joseph Atar. D'un document à l'autre, des noms de famille et de personnages disparaissent. Reste par contre le nom Sibony dont l'orthographe ne cesse aussi de changer. Ce qui est impressionnant, c'est qu'on puisse trouver un nom hébraïque dans cette liste et qu'il soit transcrit selon sa formulation hébraïque. Je fais allusion à la copie de 1958. Le nom des Sibony est transcrit "HaTsiv عoni" ,הצבעוני qui a un sens en hébreu moderne, mais qui est relatif sans aucun doute à Tsiv عon, nom d'une région attribuée au père de la première femme d'Esaii. Justement, l'orthographe du nom infirme l'hypothèse selon laquelle ces documents ont été faits sur mesure pour être vendus aux notables juifs dans les cités. Or, pour satisfaire la clientèle, il aurait été plus approprié de faire usage du Samekh ס . Le nom est écrit avec un Tsadi צ à la place du Samekh comme l'ont écrit les notables de Safi. à l'époque, dans cet univers arabe où le son "TS" a disparu pour être remplacé par le son "S". Le nom dans sa transcription sonne juste, d'autant plus qu'il est celui de l'émissaire Shoshan Ben Amghar, venu de Jérusalem. 11 faut croire que c'est là l'origine du nom de la famille et que le Tsadi צ a disparu par assimilation à la langue arabe environnante, comme le ع ain ע disparaîtra, plus tard, par suite de l'influence de la langue française, devenue langue officielle au Maroc. L'article défini aussi bien en Hébreu "Ha" qu'en Arabe "Es", ce qui a précédé notre nom a disparu également.

L'événement lui-même des Nisrafim ne peut avoir eu lieu à l'époque indiquée, sans figurer dans les annales juives qui sont bien documentées sur la période de l'histoire où les traditions populaires juives et musulmanes situent l'événement, à savoir 1765, 1775 ou encore 1792. S'il n'a pas été reporté, c'est qu'il s'est passé plus tôt et, sans doute, ailleurs que dans cette localité. C'est là que les Juifs ont tenu à démontrer qu'il s'agissait de l'origine du nom de leur cité, Eufrane, tiré du mot Afar, qui signifie cendres en hébreu. Il s'agit des cendres des cinquante martyres juifs du cimetière, à l’emplacement précis que personne n'a le droit d'approcher, à cause de sa sainteté.

Selon Aharon Sibony, célèbre pour sa lutte contre les rabbins qui ont reconnu le faux messie, Shavtaï Tzvi, sa lettre à Sasportas retrace le récit de l'expulsion des Juifs d'Oran par les Espagnols pendant Pessah 1669, et la transformation de leur synagogue en Eglise. Il semble bien que l'histoire écrite inspire les historiens et que les événements véhiculés par la tradition se nourrissent les uns des autres.

Aharon Sibony était rabbin à Salé, au milieu du XVIIe siècle. Son père, Yeshou-a Bar Aharon Ha-Sibony était rabbin à Salé au XVIe siècle. Il est donc le premier Sibony dont nous possédons de véritables traces historiques. Réouben Ha-Sibony fut lui aussi rabbin à Salé entre la fin du XVIe et le début du XVIIe siècle. Son fils, Shalom, à son tour rabbin à Salé, mourut à Méknes en 1733, laissant deux ouvrages achevés l'un de Quinot, Elégies et l'autre, un hymne à Pessah. Abraham Ha Sib^oni fut rabbin à Fez à la fin du XVIIe et au début du XVIIIe siècle. Son fils David fut rabbin à Salé avant de s'installer à Fez au XVIIIe siècle. Il est l'auteur du "Sepher Néoum David", "Piské David" et "Shéélot ou-tshouvot". En 1795, parmi les signataires de la Haskama de Tanger, on retrouve Moshé Es-sibony et Shalom Essibony. C'était le 25 Heshvan 5555 et le Ha, article défini hébraïque qui précédait le nom Sibony s'est trouvé remplacé par Es. article défini arabe. Citons encore Messod et Mordekhai Es-sibony. rabbins à Marrakech au XIXe siècle, puis Mimon Ha- Sibony, Grand Rabbin d'Oran au XIXe siècle ainsi que Messod Sibony, rabbin à Larache de la fin du XIXe au début du XXe siècle.

ד"ר דן אלבו "תפיסת הצדיק בארבע זְכִירוֹת לרבנו עד"ן". -מתוך: "ברית – כתב העת הדו-לשוני של יהודי מרוקו" בעריכת אשר כנפו

מתוך: "ברית – כתב העת הדו-לשוני של יהודי מרוקו" בעריכת אשר כנפו

א."תפיסת הצדיק בארבע זְכִירוֹת לרבנו עד"ן".

ביצירות אלו, שעניינן הוא שבח והלל לצדיקים שקועה למעשה תפיסת הצדיק בקרב השכבות העממיות ביהדות המערב הפנימי. בארבע הקסידות שלפנינו, דמותו של הצדיק מצטיירת בצורות מגוונות. הצדיק נתפס כ״צדיק, יסוד עולם" על פי משלי (י, כה), רעיון שפותח בגמרא, שבכל דור ודור קיימים ל״ו צדיקים נסתרים שמקיימים את העולם. שבזכות קיומם ופועלם על האדמה, הקב״ה חומל על העולם ומאפשר את קיומו.

הערת המחבר: קיומם של לו צדיקים מוזכר לראשונה בדברי האמורא אביי ״לא פחות עלמא מתלתין ושיתא צדיקי דמקבלי אפי שכינה בכל דרא שנאמר ״אשרי כל חוכי לו״ – לו בגימטריא תלתין ושיתא " (מסכת סנהדרין, צז, ב), קרי: ״אין בעולם פחות משלושים וששה צדיקים, המקבלים פני השכינה בכל דור שנאמר: ׳אשרי כל חוכי לו'(ישעיה ל׳ יח)

 על פי תפיסה זו, צדיקותו של הצדיק בכוחה לסייע לכלל ישראל ולכלל האנושות. רבי עמרם בן דיוואן נתפס כצדיק יסוד עולם, בזכות למדנותו העצומה ולא פחות בזכות שתי שליחויותיו כשדי"ר למערב הפנימי כדי לקיים את היישוב היהודי בארץ ישראל, למרות סכנות הדרך, המגפות והמחלות המדבקות, הפורעים והטובחים, השודדים והגזלנים בדרכים מא״י לקצות המגרב. בזכות מעלתו כצדיק יסוד עולם, רבי עמרם בן דיוואן נתפס כמי שבכוחו לקרב את הגאולה. צדיק הנותן שפע לעדתו כולה ואף לעולם כולו וכן, צדיק אשר בזכות תפילתו לבורא עולם, בכוחו לרפא חולים ולהאריך את חייהם. כן מיוחד תפקידו של הצדיק כמעורר לתשובה ויראה בלב כל ישראל. רב־ם עסקו בתפקידו של הצדיק כמנהיג העדה והקהילה, בתפקידו כמעורר לתשובה וכמי שמסייע לעם ישראל לעלות במעלתו הרוחנית, כדי להגיע למעלת זכאותו להיגאל. רבים ראו בתפקיד הצדיק כמזכה את הרבים ובתפקיד הצדיק כמתווך בין ישראל לקב״ה.

הצדיק ביהדות אינו נתפס כעל-אדם, כפי שגיבורים אחדים במיתולוגיה היוונית מתוארים, אלא כאדם שבזכות תכונותיו הטרומיות ומעשיו הטובים, התרומם אל על. וְאִישׁ, כִּי-יִהְיֶה צַדִּיק לפני, שהאדם הוא זה המחליט להיות צדיק, צדיקות היא תלוית רצון. "ואיש" משמע כל איש, בניגוד לנביא ולשופט שה' מייעד אותו לתפקידו, עוד לפני לידתו, או נגלה אליו ומטיל עליו שליחות, הצדיקות כאידיאל, הצדיקות כמעלה מוסרית פתוחה בפני כל אדם, וכל אדם יכול לשאוף אליה, כל אדם יכול להיות צדיק.

יחזקאל מגדיר מיהו צדיק: ואיש, כי-יהיה צדיק; ועשה משפט, וצדקה. כאשר עולה בלב איש הכמיהה להיות צדיק להתעלות מעל רמתו המוסרית שקדמה להחלטה, הוא יוכל להגיע למדרגת צדיק רק בתפיסת המציאות בכפילותה הדיאלקטית האדם יכול להתרומם למעלת צדיק. הוויית הצדק מתגלמת בעצם השאיפה לרום [כי-יהיה צדיק] במצב התודעתי של בקשת ההתעלות והן בהתעלות עצמה בפועל וְעָשָׂה מִשְׁפָּט, וּצְדָקָה, משפט לעצמו לבד אינו מספיק, וצדקה לבדה אינה מספקת, רק בכפילותם הדיאלקטית העולם יכול להגיע לשלמותו. אין אחידות דעים במקורות לגבי תפיסת הצדיק, במקורות אין מודל אידיאלי. תפיסת הצדיק מגוונת כמספר הפרשנים וההוגים. תפיסת הצדיק בקרב יהדות מרוקו לא זכתה עדיין למחקר מקיף, במאמר זה נבקש להצביע על שני תפקידיו בתפיסת יהודי מרוקו. כמתפלל וכמרפא. קבורתו של הצדיק נתפס כמקום "קדוש וטהור" ושם תפילתו נשמעת.

הערת המחבר: רש״י מביא דרשת חז״ל על ״אלה תולדות נח, נח איש צדיק״. למה לא כתוב את שמות הבנים שם, חם ויפת. אלא, ״אלה תולדות נח, נח איש צדיק״. ללמדך, שעיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים. לכן אמרו, ״תולדותיהם של צדיקים הוא מעשים טובים״. אם האדם רואה, זה שהוא עוסק בתו״מ (תורה ומצוות), מוליד לו מעשים טובים, היינו שהתו״מ שהוא עושה, גורם לו אח״כ, שיעשה הכל בע״מ להשפיע, כנ״ל. שהוא לתועלת ה׳, זהו סימן שהוא צדיק.

קברו של הצדיק רבי עמרם בן דיוואן באסגין הרחק מכל יישוב, במרחב החקלאי שבין וואזאן וששאוון הפך בשלהי הי״ח, במאה הי״ט והעשרים לחשוב ולמרכזי מבין קברות הצדיקים במערב הפנימי, זאת משתי סיבות עיקריות: האחת, היותו שד״ר ורב ארץ ישראלי, יליד ירושלים עיר הקודש, שיוך שהחריג אותו מכל שייכות קהילתית מקומית. רבי עמרם בן דיוואן, לא היה רב מקומי, ולא בנה של משפחה מקומית, בשל כך, חרג מכל הגדרה של מקומיות ויכול היה להתרומם למעמד שייכות כלל ארצי וכלל קהילתית. משום, שלא השתייך לשום מקום הוא יכול היה להיות שייך לכל מקום, משום, שלא היה שייך לאף קהילה, יכול היה להפוך לצדיק נערץ על כל הקהילות.

אסג'ן-יישוב ביניימיני שחרב ,שבו היתה קהילה יהודית. ובית הקברות העתיק שלו. הוסיף לשמש את יהודי וואזן המרוחקת כתשעה קילומטרים מבית העלמין. זאת בגלל שוואזן היא עיר קדושה למוסלמים ואסור לקבור בה יהודי.

בנוסף לצדיקות שיוחסה לרבי עמרם בן דיוואן, מיקומו של הציון במרחב הפתוח בין ארץ ושמיים הקל על הפיכת המקום למקום קדוש, הקדושה המיוחסת לציון, מתבטאת בשתי משמעויות עיקריות: ראשית, הציון הקדוש מהווה זירה מתווכת, משופעת בסמליות, המקשרת בין המאמין ובין העולם האלוהי, הנצחי, הנשגב. שנית, המקום נתפס כמשופע באנרגיות פלאיות, המייצגות את ברכת האל ושפע חסדו למאמיניו. מבחינה חברתית, למפגש המשותף של המאמינים במקום הקדוש יש אפקט מלכד התורם לסולידריות החברתית, בין אם זו המקומית, במקרה של צדיק מקומי, ובין אם כלל-דתית, במקרה של צדיק כלל-דתי.

Langue et folklore-Pinhas Cohen

Mektubi hada

C'est ma poche =c'est mon destin

  مكتوبي هادا

מְכּתוּבִי הָאדָא

בתרגום חופשי…זה כיסי

למעשה פירוש האמרה…זה גורלי

Ka nweddi mektubi

Je supporte ma poche=j'assume mon destin

   كا نويددي مكتوبي

כא ננודי מכתובי
בתרגום מילולי…אני סובל את כיסי…

הפירוש ….אני מתמודד עם גורלי

هحنا كا نودي حتى يحين اللاه

האחנא כא נודייא, חתא יחין אללאה…

הנה כי כן, אנו סובלים, עד שאלוהים ירחם

הגירתן של שתי נשים מארץ ישראל למרוקו ופעילותן בשדה החינוך העברי־לאומי דוד גדג׳

תודה לדוד גדג' המחבר, שנתן לי את הסכמתו לפרסם מאמר זה, שהוא בבחינת חידוש ומהווה נדבך חשוב אודות הפעילות החינוכית במרוקו בכלל ועל ידי נשים בפרט..."המאמר יובא ברצף מדי יום….

מסכת – חוברת יב – תשע"ו -2016

עבריות בתנועה –

הגירתן של שתי נשים מארץ ישראל למרוקו ופעילותן בשדה החינוך העברי־לאומי

דוד גדג׳

את פאר הנשים. ואני מעריכה אותך בזה. בשובך עיפה מעבודתך. וסבוב ראש. אני מתארת לי. ויש לך סבלנות שכזאת. לטפל ולהתעסק ולהקריב זמן. גם בעד הצבור. ישר כחך. ועובדת ועושה לבך ער וחם… ולא פג לחך. למרות כל המכשולים. למרות כל ההרפתקאות והגלגולים שבחיינו, גם את גם אני יחד דרכנו בחיים לא היתה סוגה בשושנים ולמרות הכל… ויש לך האמץ והאנרגיה.

קטע זה לקוח מאחד משני מכתבים אישיים ששלחה מרים גרובשטיין (גרוסמאן) לחברת ילדותה, בלהה בנדרלי (במכתבים בלאה הורויץ), באביב-קיץ 1944. שתי הנשים נולדו בצפת וגדלו יחד במושבה מטולה של סוף המאה התשע־עשרה וראשית המאה העשרים. בימים שכתבה גרובשטיין לבנדרלי שהו שתיהן במרוקו, הראשונה בעיירה הקטנה צפרו           והשנייה בעיר הנמל הגדולה קזבלנקה.

הערות המחבר: לזכרה של דודתי, דללה אלחמיאס ז״ל, ילידת מרוקו, שחשפה אותי לעולם הספר. י גרובשטיין לבנדרלי, 11.5.1944, בלהה בנדרלי: אוסף פרטי. צילום של המכתבים נמצא ברשותי. המכתבים המקוריים נמצאים ברשותה של דניז בנדרלי, נכדתה של בלהה. בהזדמנות זו ברצוני להודות לה על כך שאפשרה לי לעיין בארכיון וסייעה לי רבות בכל בקשה. על חשיבות השימוש במקורות ׳בלתי ציבוריים׳ או ׳אישיים׳ שמחקר זה מתבסס עליהם ראו: בילי מלמן, ׳מן השוליים אל ההיסטוריה של היישוב: מיגדר וארץ ישראליות (1920-1890)׳, ציון, סב, נ(תשנ׳׳ז), עמי 248.

הערת המחבר: העיר צפרו שוכנת למרגלות האטלס התיכון, כשלושים קילומטר דרומית לעיר פאס. הקהילה היהודית בה נוסדה במאה השלוש-עשרה על ידי מהגרים מחבל תפילאלת. בסוף שנות הארבעים של המאה העשרים מנתה הקהילה היהודית ששת אלפינז נפש. בשנת 1967 מנתה הקהילה שש מאות וחמישים נפש, לאתר שמרביתה היגרה לישראל וצרפת. בשנת 1972 מנתה הקהילה מאה תשעים ותשע נפש בלבד. לסקירה קצרה על הקהילה ראו: ,Norman Stillman 255-263 .The Sefrou Remnant', Jewish Social Studies, 35 (1973), pp'. לסקירה היסטורית מפורטת ראו: דוד עובדיה, קהילת צפרו, ג, ירושלים 1976.

׳למרות כל המכשולים. למרות כל ההרפתקאות והגלגולים שבחיינו׳, כפי שכתבה גרובשטיין, לקחו שתיהן חלק, בהיקפים שונים ובתפקידים שונים, בפעילות עברית-לאומית במרוקו, לאחר שהתמקמו מבחינה חברתית ותרבותית בארץ החדשה.

במאמר זה אתחקה אחר קורות חייהן של שתי הנשים בארץ ישראל ובמרוקו במטרה לעמוד על הגורמים שהניעו אותן להגר מארץ ישראל למרוקו בתקופת הפרוטקטורט הצרפתי (1956-1912). הואיל ושתי הנשים אינן מקרה יחיד של הגירה מארץ ישראל או מאירופה למרוקו בתקופה הנדונה, ניתוח המקרים יציע מתודה שכוחה יפה גם למקרים של נשים אחרות. בתוך כך אתן את הדעת על מניעי הגירה מגדריים, כלכליים ורשתיים (משפחתיים וחברתיים). מטרה נוספת של המאמר היא להוסיף נדבך למחקר התרבות העברית במרוקו ולחלקן של נשים מארץ ישראל בתרבות זו. פעילותן של בנדרלי וגרובשטיין ייחודית ויוצאת דופן בנוף התרבות העברית במרוקו, שהונהגה בידי גברים, ונשים מילאו בה תפקיד משני ומצומצם. על כן מפגשן של שתי הנשים עם הקהילות בקזבלנקה ובצפרו שופך אור על אופייה של התרבות העברית בקהילות ועל יחסם של גברים לפעילות של נשים במרחב הציבורי. שתיהן מייצגות קבוצות מושתקות שהודרו מהשיח הציבורי בתקופתן ולאחר מכן גם מהמחקר ההיסטורי. משום כך לנקודת מבטן על החברה בארץ ישראל ובמרוקו יש תרומה חשובה לחקר ההיסטוריה החברתית והתרבותית.

הערת המחבר: על הקהילה האשכנזית שהתהוותה במרוקו, ובעיקר בקזבלנקה במחצית הראשונה של המאה העשרים, ראו: ירון צור, קהילה קרועה, תל אביב 2001, עמ' 180; דוד גדג', ׳מגילת איכה על חורבן יהודי אירופה לרב פנחס יוסף תאומים: עיון בקינה אשכנזית על השואה שנכתבה במרוקו', פעמים (בדפוס). זיידה שולמן, עליו ארחיב בהמשך, כתב אוטוביוגרפיה ובה סיפר בהרחבה על הקהילה האשכנזית בקזבלנקה. ראו: :Zedé Schulmann, Autobiographie 1980 l'histoire de ma collection, Paris

במאמר אביא את קולן של בנדרלי וגרובשטיין, לעתים בהרחבה, מתוך מסמכים אישיים שכתבו, משום שקולן של נשים שהשתתפו בפעילות עברית במרוקו נדיר בהחלט. המידע והניתוח על אודות גרובשטיין מסתמך על מכתבים ומסמכים אחדים מארכיון אליאנס (כל ישראל חברים, להלן: כי״ח). לעומת זאת עמדו לרשותי מסמכים רבים ומגוונים שכתבה בנדרלי, ובהם יומן אישי, מכתבים אישיים, מכתבים ששלחה לארגונים ציוניים בארץ ישראל ופרסומיה בכתב העת עם וספר של ברית עברית עולמית. נוסף לאלה הסתמכתי על מסמכים שכתבו לאחר מותה שוחרי השפה העברית במרוקו. היקף המקורות בא לידי ביטוי במידע המצומצם והחלקי הידוע על גרובשטיין לעומת המידע הרב על בנדרלי. למרות זאת, הניתוח ההשוואתי של מהלך חייהן של שתי הנשים ופעילותן מאפשר ללמוד על תהליכים דומים שחוו ועל האתגרים שהתמודדו עמם.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 161 מנויים נוספים

מרץ 2018
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר