ארכיון יומי: 28 ביוני 2018


ירון צור-קהילה קרועה-יהודי מרוקו והלאומיות 1954-1943-המרוקנים הלאומיים והיהודים

התזה ההרמוניסטית והאידילית של התנועה הלאומית התקשתה אפוא לקנות לה אחיזה גם בקרב הציבורים המוסלמיים בשנים אלו של התגברות המתח הערבי הישראלי. מגמות ההסתייגות, הן על רקע הניכור הדתי הישן והן מכוח ההשפעה האנטי־ציונית והאנטישמית החדשה, התגברו. כאמור, השפעות אלו לא היו אופייניות דווקא לתקשורת שבשליטת הלאומיים, אלא באו לביטוי גם בתקשורת הערבית שהיתה כפופה לנציבות. דרך אגב, גם המסר ההרמוניסטי והשילובי נשמע באותה תקופה מצד העיתונים שהודרכו ומומנו על־ידי הנציבות. גם הפקידות הצרפתית היתה מעוניינת מטעמיה שלה לשמור על חזות שלווה של פני החברה המקומית דווקא בתקופה סוערת זו שבה הלכו ונחשפו הבקיעים שבתוכה. גם לה לא היה עניין לסייע לתזה הציונית כי יהודי מרוקו נרדפים וכי הגאולה מצפה להם רק במדינה היהודית.

היהודים והלאומיים

בראשית שנות החמישים חלה ירידה במעמדה של התזה הציונית בקרב יהודי מרוקו עצמם, על רקע יחסי ישראל עם התפוצה המרוקנית: קשיי העלייה בכלל, הדי הבעיה העדתית ומדיניות המיון(״הסלקציה״). במקביל לאכזבה המסוימת מן החלום הציוני נהנו היהודים המקומיים משגשוג כלכלי יחסי במרוקו ומן ההתרחבות של מערכות החינוך והבריאות הקהילתיות. בתנאים אלה ניתן היה לצפות שיתרחש אולי שינוי מסוים בקרבם, ותתחזק האוריינטציה המרוקנית, אבל שום שינוי של ממש לא חל ביחסו של הציבור היהודי הרחב למפלגות הלאומיות. רק הסולטאן אולי זכה ליתר אהדה, במקביל לעליית הפופולריות שלו בציבור המקומי בכלל, אך גם על כך יש הערכות סותרות. הגרעין היציב והממשי העיקרי של התמיכה בתנועה הלאומית היה ונשאר בקרב השמאלנים היהודים הצעירים, רובם אוהדי הקומוניסטים. דא עקא שהמפלגות הלאומיות הסתייגו מן הקומוניסטים, וכאשר הקימו את החזית הלאומית בשנת 1951 לא הסכימו לכלול בה את מפלגתם. רוב התומכים היהודים בעניין הלאומי נשארו אפוא מחוץ לגדר החזית.

המתמערבים היהודים ברובם הגדול המשיכו להאמין בצרפתים ולתמוך בשלטונם. ואולם, אחדים מהם החלו לחוש בהתקרבותה של רעידת האדמה הלאומית וחשבו כיצד להיערך לקראתה. פרשה מאלפת של תמורה רעיונית על רקע השינויים בראשית שנות החמישים התרחשה בלב המחנה הפרו־ציוני של מרוקו.

העיתון נוער ו״האחוות המרוקניות״

העיתון (״נוער״) היה ביסודו ביטאונם של המנהיגים הפרו־ציונים המקומיים. עמדו מאחוריו אישים כמו ש״ד לוי, יעקב רפאל בן־אצראף ואלפונסו סבאח, אישים שייצגו כמעט שלושה דורות של פעילות קהילתית וציונית ענפה. מעמדם הכלכלי והקהילתי היה איתן, ושלא כעמיתם להנהגת הפדרציה הציונית במרוקו, פרוספר כהן, הם לא ראו מחובתם לעקור עם אלפי העולים הראשונים, הצעירים והעניים, ולהגר לישראל. עידוד העלייה בחוגים מסוימים היה פן חשוב בהחלט של תפישתם ופעילותם, אך ספק רב אם רצו בחיסולה של היהדות המרוקנית. אדרבה, מקץ שנה־שנתיים לקיומה של המדינה היהודית כבר אגרו לא מעט ביקורת כלפי ישראל וכלפי שליחיה במרוקו. בעיקרם היו הם, במונחינו המתודולוגיים, רפורמיסטים לאומיים פרו־ציונים: מנהיגים מקומיים שפעלו בהשראה לאומית ציונית לטיפוח הקהילה היהודית המרוקנית. נטיותיהם הנאו־בדלניות יכלו להתגמש עם חילופי הנסיבות והתנאים ופעילותם הקהילתית יכלה לשאת אופי שונה.

בתחילה היה נוער ביטאון דל תפוצה של תנועת הנוער היהודית המקומית, שרל נטר״, אך בשנת 1949 ביקשו יוזמיו להעניק לו אופי ייצוגי יותר ולהגדיל את תפוצתו, ומינו לתפקיד העורך את עורך־הדין מאיר טולדאנו, שהיה ידוע בנטיותיו השמאלניות. ואולם גם תחת עריכתו שיקף נוער באופן מלא את הרוח הנאו־בדלנית ואת הנטיות הפרו־ציוניות של יוזמיו. הדף הראשון של העיתון כלל כמעט תמיד מאמר מערכת שעסק בנושא קהילתי: בחירות לוועד הקהילה בקזבלנקה, בעיית השיכון, הרפורמות הנחוצות ליהודי מרוקו וכיוצא באלה. הכותרות הראשיות נגעו גם הן לנושאים יהודיים מקומיים, בעיקר של קהילת קזבלנקה, וכן לענייני מדינת ישראל והתפוצות. דפים פנימיים הוקדשו לחדשות הקהילות ברחבי מרוקו, לידיעות בענייני ספורט ולמאמרים בנושאים יהודיים. דף שלם הוקצה מדי גיליון לחדשות מישראל ובדיווחים ניתן ביטוי ברור לגאווה במדינה היהודית, למעורבות עמוקה בבעיותיה ולשמחה בהצלחותיה.

לסביבה המוסלמית המרוקנית אין כמעט זכר בגיליונות העיתון עד שלהי 1950. הדבר היחיד הבולט בהקשר זה בנוער הוא ההקפדה של העורכים להביא כמעט בכל גיליון ידיעה אחת או שתיים על התפתחות חיובית ביחסי ישראל עם מדינות ערב או על תנאי חייהם הטובים של המוסלמים בישראל. מבחינה זו נוער כאילו ניסה לסתור את מגמת העיתונים הערביים לצייר את ישראל כאויבה הערבים והאסלאם. בעקיפין נכנס נוער לעימות אחר עם הלאומיים, זו הפעם על נושא פנימי. בשלהי 1950 הופיע ספרו של אנדרה שוראקי על מעמדם המשפטי של יהודי מרוקו. הספר לא הלם את התדמית האידילית שביקשו הלאומיים לשוות לחיי היהודים תחת ריבונות מוסלמית. לעומת זאת הוא נתן ביטוי למדיניות היהודית הצרפתית כלפי יהודי צפון אפריקה, מדיניות שביקשה להמשיך לנתק לפחות חלק מן היהודים המקומיים ממערכת המשפט והנתינות המח׳זנית. נוער תמך בספרו של שוראקי והקדיש לו עמודים רבים בגיליונותיו.

במאמר מערכת, שהובעה בו בדרך־כלל תמיכה בספרו של שוראקי, הרשה לעצמו טולדאנו משפט אחד של הסתייגות מכמה ממסקנותיו של המחבר, מבלי לפרט — היה זה אחד הביטויים הראשונים לסטייה מן הקו המקובל של העיתון. הביטוי הראשון לתמורה הופיע חודשים ספורים לפני כן, באוקטובר 1950. במאמר מערכת בחתימתו המלאה של טולדאנו נאמר כי טועים אלה החושבים שאין העיתון מתעניין אלא בנושאים יהודיים בלבד. מעולם, כתב העורך, לא עלה בדעת האנשים העומדים מאחוריו להינתק מן הבעיות החברתיות והפוליטיות הכלליות הניצבות בפני מרוקו. אמת הדבר שהעיתון מייצג באופן ברור פתיחות לעולם היהודי ותובע שיהודי מרוקו ישתתפו בפעולות הכלל־יהודיות. אולם באותה מידה הוא שואף לשתף פעולה בפתרון הבעיות המרוקניות הכלליות בהרמוניה עם הציבורים המאורגנים האחרים במרוקו. לאחר הצהרה זו פתה טולדאנו בהתקפה בנושא שאמנם העסיק את כל תושבי מרוקו, שיעור ההקצבות המשפחתיות. טענתו היתה שצו חדש שיצא בעניין זה הוא למעשה צו רגרסיבי ומקפח את המקומיים, המוסלמים והיהודים, בהשוואה לאירופים.

הצהרתו של טולדאנו בדבר מעורבותו בעניינים כלל־מרוקניים נבעה ישירות מהשתתפותו בהקמת גוף חדש בנוף הציבורי של מרוקו: ״האחוות המרוקניות״. אגודה זו כללה צרפתים, מוסלמים ויהודים. היא הוקמה במחצית השנייה של 1950 והכריזה כי מטרתה לקרב בין הקביצות האתניות השונות באוכלוסייתה של מרוקו – לטפח את ההיכרות וההבנה ביניהן, לעודד מפעלים פילנתרופיים משותפים וכו'. האגודה הגבילה את עצמה בראשיתה לפעולות תרבותיות וחברתיות בלבד. מייסדיה היו צרפתים ליברלים, בעיקר כאלה שהיו מקורבים גם לכנסייה הקתולית, מוסלמים אחדים, מהם המקורבים לאלאסתקלאל, וכ­מספר יהודים מן העילית המתמערבת, כמו טולדאנו וסגן הנשיא של ועד הקהילה בקזבלנקה, ז׳אק פרץ. הרוח החיה מאחורי האגודה היה יהודי מומר, מהגר מתוניסיה, פליקס נטאף.

מכאן ואילך, עד סמוך להפסקת הופעתו של נוער בסוף 1952 נוסף לעיתון היבט חדש לחלוטין. הוא הקדיש מקום של ממש לבעיות הבוערות של מרוקו כולה, לא רק של יהודיה, ניסה לעודד את ההתקרבות בין היהודים לבין המוסלמים והצרפתים, גילה התנגדות לרעיונות שהחלו להישמע אז על הדחת הסולטאן, והחל לערוך היכרות לקוראיו עם המפלגות שהרכיבו את התנועה הלאומית המרוקנית ועם ביטאוניה. כל אותה עת לא הצניע נוער את הפן היהודי והפרו־ציוני שלו, אלא הוסיף בצדו פן מרוקני מודגש, תוך שהוא מגלה מעורבות בעניינים המרוקניים שהיתה שמורה עד אז רק לעניינים יהודיים וישראליים. תוספת זו טשטשה כמובן את האופי היהודי המסוגר שאפיין אותו עד אותה עת ושיוותה לו חזות הרבה פחות בדלנית, ממש כפי שהבטיח טולדאנו באוקטובר 1950.

ישראל והעלייה מצפון אפריקה-מיכאל מ' לסקר

אותם המוהיקנים האחרונים של חסידי האינטגרציה, שעדיין לא עיכלו את חומרת הגזרות של השלטון נגד היהודים, או התעלמו מן המציאות אגב הימנעות מלהשלים אתה, המשיכו ב־1960-1959 לנסות ולזרוע פירוד בקרב יהודי מרוקו. נכללו בהם העורך דין מאיר טולדנו מתומכי ה־UNFP (עליו נדון בתת־פרק העוסק בעבודת ׳המסגרת׳) ואלבר אפללו, ממייסדי ׳אל־ויפאק׳. נדון כאן באפללו שדגל במגמה נוקשה במיוחד כלפי העלייה ונגד מדינת ישראל. לעומת מרק סבאח, ששינה כמה מעמדותיו האופטימיות בנוגע לקשרי יהודים־מוסלמים, אפללו, המקורב מאוד לחוגי השמאל האינטלקטואליים ולאיגוד המקצועי המרוקני(UMT), היה עקיב בהשקפת עולמו הבלתי מתפשרת. מלבד פעילותו לטובת דו־קיום מוסלמי־יהודי בסוף שנות החמישים, הוא עבד בשגרירות האמריקנית ברבאט, והועסק שם כעוזרו של נספח העיתונות. אפללו קבע שלמרוקו חדרו ארגונים ציוניים ששידלו את היהודים לנטוש את המערכה הלאומית ולברוח בכל האמצעים. לטענתו, סוכני הארגונים הציוניים הלכו לבתיהם של העניים וחסרי ההשכלה, סיפרו להם שפוגרומים אנטישמיים עומדים לפרוץ במרוקו, וזרעו פחד בקרב היהודים כדי לעודד את הגירתם. הם הציעו, בעיקר לצעירים, חוזי עבודה בישראל, והבטיחו לשלם להם מראש אם יעלו לישראל. לעומתם, יהודים טובים תומכי הדו־קיום היהודי־מוסלמי הביעו נכונות להילחם בתופעה ׳הפושעת׳ הזאת. הוא ראה ביהודים שהסיתו אותם הארגונים הישראליים עריקים, ודרש למנוע את הגירתם. לדבריו:

עם כל עזיבה של יהודי נחלשת עמדתנו במרוקו. כל עוד הננו 200 אלף יהודים הרינו מהווים כוח, אך אם ירד מספרנו ל־150,000 או אף ל־000,100., לא יהיה לנו מה להגיד. עד עכשיו לא הייתה במדינה זו אנטישמיות, אף לא בעת ההתקפה הישראלית נגד מצרים [ב־1956]. אולם הגירה המונית של יהודים עלולה הייתה לעורר גל של אנטישמיות, אך אז לא הייתה האשמה [מוטלת על] הערבים, כי על היהודים עצמם, שעל ידי הגירתם מוכיחים כי אינם מרגישים את עצמם מרוקנים והנם פורשים מהעם המרוקני.

דו״ח ד״ר ברטהולץ על ביקורו במרוקו, ללא תאריך, כנראה מסוף 1958 או תחילת 1959, סודי, אצ״מ, 86/7274.

השקפת עולם רדיקלית זו אף הוקצנה אצל אפללו בקיץ 1959, לאחר המהומות שפרצו בישראל ביזמת עולים חדשים בגלל המצוקות החברתיות שאתם נאלצו להתמודד. המתח העדתי המצטבר בקרב יוצאי המגרב בישראל הביא לידי אלימות שפרצה ב־9-8 ביולי 1959 בשכונת העוני ואדי סליב שבאזור חיפה המאוכלסת רובה בעולים ממרוקו. לאחר שיהודי ממוצא מרוקני התעמת עם שוטר, והוא ירה בו בבית קפה מקומי, הפגינו תושבי המקום מול תחנת המשטרה, הרסו את בית הקפה, וגרמו נזק למכוניות ולרכוש. שלושה עשר שוטרים וכמה מפגינים נפצעו, ועשרים ואחד מפגינים נעצרו. מהומות המחאה שבראשם עמד דוד בן־הרוש שעלה לישראל ב־1947 התפשטו למגדל העמק ולבאר־שבע. ממשלת ישראל מינתה ועדת חקירה מצומצמת בת חמישה חברים שהגישה ב־19 באוגוסט 1959 את מסקנותיה בדו״ח שהיקפו 22 עמודים. אמנם נרמז בדו״ח על חוסר שוויון, אך נאמר בו גם כי לא הייתה אפליה מכוונת מטעם הציבור הרחב ומוסדות המדינה כלפי העולים. פרסום הדו״ח לא הביא לשיפור המצב. בשנות השישים המוקדמות היה ברור לחלוטין שהיחס אל תושבי ואדי סליב הוא כאילו היו אזרחים נחותים. מערכת החינוך באזורי הפיתוח ובשכונות הושפעה מביורוקרטיה אטומה שמנעה סילוק זרעי האי שוויון שהפרידו בין ׳ישראל הראשונה׳ ו׳ישראל השנייה.

 במאמר מקיף שהתפרסם לאחר המהומות בשני חלקים בעיתון האיגוד המקצועי של מרוקו L’Avant-Garde תמך אפללו בגלוי בהתנגדותה של ממשלת מרוקו לעלייה. מבחינתו, ההפגנות הרבות שארגנו בישראל יהודים מרוקנים, והתוצאות החמורות שנבעו מכך, יש בהם להוכיח עד כמה נוראים תנאי הקיום שכפו מנהיגי ישראל על יהודי המגרב, לאחר שהם שיגרו את סוכניהם לקנות את לבם ולעודד אותם לעזוב את מכורתם. המהומות הללו חשפו בפני העולם כולו את המרמה של הארגונים הציוניים, ולימדו אותו את הלקח הפוליטי של האפליה הגזענית הבלתי צפויה והבוטה ביותר שיכולה להיות. המנהיגים הישראלים ניסו כמובן להסביר את התקריות הללו בדרכם שלהם, ותלו אותם ברמת ההשכלה השטחית של היהודים שבאו ממרוקו וברמתם האינטלקטואלית. אבל המנהיגים האלה הרי ידעו שמי שעזב את מרוקו כדי לעלות לישראל לא היו רופאים, עורכי דין, מהנדסים, מרצים או סטודנטים ואף לא סוחרים גדולים ומשפחות עשירות; האחראים על הארגונים הציוניים ידעו תמיד מי הם העולים שאותם הצליחו לשכנע במרוקו לעלות לישראל. האם הם באמת סברו שכל האומללים, הנתקעים, הקבצנים והאנשים שאינם יודעים קרוא וכתוב, ואותם העלו לישראל יהיו, בסופו של דבר, מומחים ואנשי מקצוע, ויוכלו לתרום מן הידע המדעי והכישורים שלהם לאומה זרה?!

לדברי אפללו, מלכתחילה, בראשית העלייה בשנות הארבעים, לא התקבלו יהודי מרוקו בעין יפה, וכבר אז כינו אותם ׳מרוקו סכין׳. המרוקנים היו ל׳מעין מרטשי בטנים׳. על הדיווחים בישראל כי בקרב עולי מרוקו היו אנשים בעלי עבר פלילי, הגיב אפללו ואמר שאם אלה העובדות, הרי הגישה הגזענית בחברה הישראלית והעוני המשווע גרמו להידרדרות קשה במעמד העולים ודרדרו אותם למעשי פשע. המהגרים הצפון אפריקנים חיו במעברות, היו שרויים באבטלה חלקית, ועמדו בתורים ארוכים לפני לשכות העבודה. הם היו חסרי אונים, וחיפשו דרכים להשתחרר ממצוקתם. במציאות הקשה הזאת ציפה אפללו כי ממשלת מרוקו תנקוט צעדים מכריעים למחוק את החרפה והעוול בצעדים נמרצים נגד הפעילות הציונית החשאית. ההגירה לישראל לא הייתה בהיקף כזה בשנים האחרונות אילולא היו במרוקו סוכנים שהיו מסוגלים לבצע תעמולה ולעודד יציאת יהודים. לכן חייבת הממשלה במרוקו לנקוט צעדים שיועילו ש׳ניפטר סופית מכל הטפילים הזרים אשר משחיתים את ההמונים היהודיים,. אין לאפשר לישראל להרוס את ניצני ההידברות היהודית־מוסלמית שמרוקו ותוניסיה מציעות. אפללו הרחיק לכת ורמז שישראל נולדה בחטא; היא גרמה לבעיית הפליטים הפלסטינים בשל מאמציה להגשים עלייה אינטנסיבית ובאכלוס יתר של יהודים שפגע באוכלוסייה הערבית. איש לא יכול להתכחש לכך שישראל שואפת להעמיד ביום מן הימים את כל העולם כולו בפני העובדה המוגמרת, ולטעון להתרחבות טריטוריאלית שתפגע בשלום האוניברסלי שכל מנהיגי העולם משתדלים לכונן. יש לוותר על הרצון לעקור את יהודי צפון אפריקה מבתיהם, ולהניח להמוני היהודים של מרוקו ושל תוניסיה להמשיך להציע לעולם כולו את הדוגמה הטובה של הידברות יהודית־מוסלמית, ואת התקווה הגדולה מכול של שיתוף פעולה פורה ובריא בין ערבים ליהודים.

אפללו הזכיר במאמרו את ברל לוקר, יושב ראש הנהלת הסוכנות לשעבר, שבזמן הקונגרס הציוני העולמי ב־1956 דרש ממרוקו ומתוניסיה, שאך זה מקרוב נעשו עצמאיות, שלא יניחו מכשולים על דרך יציאתם של היהודים, ושיראו באלה שירצו להישאר שווים לפני החוק מבחינה אזרחית. אפללו קבע שדברי לוקר הם בגדר צביעות, כי ככלות הכול המדינה שבה סבלו היהודים מאי שוויון אזרחי הייתה מדינת ישראל, וכדי לחזק את טיעונו, הוא הביא דוגמאות של מצוקת יהודי מרוקו, והיו לו כאלה בשפע רב. למשל, הוא סיפר את סיפורו של יהודי מרוקני שעלה לישראל והגיע לוואדי סליב, ואלו דבריו:

כאן בישראל אנחנו הצפון אפריקנים היחידים החיים בצורה כזאת. השיכונים החדשים אינם ניתנים לנו והשכר הדל אינו מאפשר לנו לקוות שנוכל לשלם שכר דירה במקום סביר. איננו יכולים אף לשלוח את ילדינו לבית הספר, כיוון שהם צריכים מייד לצאת לעבודה כדי לפרנס את עצמם, ואנחנו יודעים שעתידם חסר תקווה ממש כמו ההווה שלנו.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 160 מנויים נוספים

יוני 2018
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930

רשימת הנושאים באתר