ארכיון יומי: 5 ביוני 2018


יוסף טולדנו רדיפה והצלה יהדות מרוקו תחת שלטון וישי הוצאת אורות המגרב

פרק ראשון

איומים חדשים

בשנת 1912, עם החלת משטר החסות של צרפת וספרד על מרוקו, נפתח עידן חדש בתולדות יהודי מרוקו. במהלך מלחמת העולם הראשונה הואטו במידה ניכרת תהליכי המודרניזציה, האמנציפציה והפתיחות לעולם החיצון, אך אלה התחדשו ביתר שאת בשנות ה-20 של המאה העשרים, ואתן התפתחה הכלכלה ושגשגה.

בתחילת שנות ה-30 החלה האווירה במרוקו להשתנות. עלייה מסוכנת של איומים פנימיים וחיצוניים יצרה מציאות חדשה של אי-יציבות, אי־וודאות, קרעים וחששות. אך עם כל חומרתה, לא דמתה מציאות זו למצבן של הקהילות היהודיות במרכז אירופה ובאלג׳יריה השכנה. רוחות רעות החלו לנשוב מאירופה – גל רדיפות ותעמולה אנטישמית על רקע המשבר הכלכלי העולמי, ומלחמת האזרחים בספרד שהחלה באזור הספרדי של מרוקו. לאלה נוספו ההשלכות של המאורעות בארץ ישראל, והופעתה המאתגרת של התנועה הלאומית המרוקאית, בעלת הצביון המוסלמי המובהק.

תקריות רחוב

ההשלכות המקומיות המאוחרות של השפל הכלכלי העולמי, שהתרחש בעקבות התמוטטות וול סטריט בשנת 1929, יצרו במחצית הראשונה של שנות ה-30 אווירה נוחה לריבוי תקריות רחוב אקראיות בין יהודים למוסלמים, בתואנות הקלות ביותר. עימותים כאלה לא נעדרו בעבר, אולם הפעם היו להם שני מאפיינים חדשים. הראשון הוא התפקיד הוודאי, ולעתים המכריע, של פעילים או גורמים אנטישמים אירופיים, שאימצו את התעמולה הפשיסטית והנאצית. הם פעלו מאחורי הקלעים בארגון ההפגנות המוסלמיות ההמוניות ובליבוי השנאה. המאפיין השני הוא הלך הרוח החדש של הנוער היהודי המרוקאי, שלא היה נכון עוד כמו הוריו לקבל בהכנעה את מעמדו הנחות כבן חסות (הך׳ימי). צעירים בשכבות העממיות היהודיות התגוננו והיכו חזרה את תוקפיהם, להפתעתם הגדולה של המוסלמים, אשר כינו אותם ״נושאי הכובעים והסכינים״ – מין גרסה ראשונית של ״מרוקו סכין״…

תקריות אלו לא היו חמורות בדרך כלל, אך הן העידו על העוינות הגוברת, הן מצד האוכלוסייה המוסלמית, שלא ראתה בעין יפה את האמנציפציה המואצת של היהודים, והן מצד האירופים שאנטישמיות מיובאת דבקה בהם, והם קינאו למעמדם וחששו מתחרות.

כך למשל, ב-21 בפברואר 1930 התעמתו צעירים יהודים עם תלמידי המדרסה שבשדרות אנפה בקזבלנקה. התלמידים המוסלמים האשימו את היהודים בהפגנת ״חוסר כבוד״ כלפיהם. ההורים הוזעקו, והמהומה גברה, ורק התערבות המשטרה החזירה את הסדר על כנו. במשך שלושה ימים שרר בסביבות המללאח (הרובע היהודי) מתח, שלווה בהתכתשויות אקראיות ברחובות המובילים אליו.

ב-13 באפריל התעמתו צעירים יהודים עם מוסלמים בשכונות שונות בקזבלנקה. מסיבה לא ברורה יידו שני הצדדים אבנים על הבתים. למחרת עלה המתח כשילדים מוסלמים יידו אבנים על לוויה יהודית, ״כמו בזמנים הטובים״ לפני החלת החסות הצרפתית.

תקרית נוספת אירעה ב־21 במאי 1932 בתירוץ דומה של ״הפגנת חוסר כבוד״. יהודים הואשמו, שלא בצדק, כי השליכו זבל למסגד הסמוך לביתם וחיללו אותו. במשך מספר ימים, עד שיצאה האמת לאור, שרר מתח נפיץ. האשמת ״חוסר כבוד״ הועלתה שוב, אבל הפעם בכיוון ההפוך.

ב-20 באוקטובר 1932, בעיר פאס, דקר הצעיר היהודי יוסף אמוזג חייל מרוקאי מוסלמי של הצבא הצרפתי, לאחר שגילה חוסר כבוד לנערה יהודייה, דחף אותה בגסות והפיל אותה על האדמה. חבריו של החייל שביקשו נקמה, פלשו בכוח לשכונת היהודים והתעמתו ברחובותיה עם צעירים יהודים שלא היססו להתגונן. המשטרה התערבה ועצרה מספר רב של יהודים. שלושים מהם הועמדו לדין בפני הפאשה ונידונו בקנסות גדולים, ואילו אמוזג הצעיר נידון לשש שנות מאסר.

ב-13 באפריל 1933, שוב התרחשו תקריות דומות בקזבלנקה. דאגה גדולה התעוררה בקהילה היהודית כאשר במספר מקומות בעיר נופצו זגוגיות, ומוסלמים הציקו לעוברי אורח יהודים.

ב-10 במאי התרחבו התקריות לעיר רבאט שגרמו לסגר על המללאח, וכוחות מזוינים הוצבו לשמור על שעריו. הכול התחיל לכאורה בריב שיגרתי שפרץ ״ברובע השמור״ (רובע הזנות הקרוב למללאח), הידוע לשמצה בשל תגרות כאלה. עם התלהטות הרוחות התנפל בן ערפה, בליין מוסלמי ושיכור הידוע כשוחר ריב ומדון, על בעל בית קפה יהודי ואיים להורגו. שלמה אוחיון, בנו בן ה-15, רץ להגנתו ודקר את התוקף למוות; השמועה שהתוקף נהרג פשטה במהירות.

מאורע ״שגרתי״ זה קיבל תהודה עצומה בשל התאריך – ימים ספורים לפני ציון יום השנה השלישית לדהיר (החוק) הברברי. את החוק יזמה הנציבות, והוא נועד להוציא את האזורים הברברים אל מחוץ לתחום השריעה (ההלכה המוסלמית). חוק זה הדהד בכל העולם האסלאמי ועורר התנגדות אלימה. היה זה אות הפתיחה של המאבק הלאומי המרוקאי הדתי בבסיסו. על האווירה המתוחה שיצרה התקרית דיווח העיתון ״מרוקו״ (Maroc) ״שמועה מנופחת על אודות מוסלמי שנהרג בידי יהודי התפשטה במהירות ברובע המדינה (השכונה המוסלמית בערים), ומיד נשבעו מאות מפגינים לנקום את מותו של בן דתם. הם נהרו בהמונים למללאח, ובדרך התנכלו לעוברי אורח יהודים. רק העיכוב בארגון התהלוכה אפשר לכוחות הביטחון להתייצב מסביב לרובע היהודי, שלמרבה המזל ננעלו שעריו בזמן״.

אוכלוסיית המללאח לא הורשתה לצאת מחוץ לחומותיו. גם למחרת, יום ציון ההילולה המסורתית של הילולת ל״ג בעומר, נאסרה היציאה לבית הקברות שמחוץ לתחומו. המצב המתוח נמשך שלושה ימים נוספים ורק ב־15 בחודש הוסרו ההגבלות, והשקט חזר.

אולם בינתיים התפשטו התקריות לעיר הסמוכה סאלה, הידועה בדבקותה הדתית, ובה אוכלוסייה יהודית רבה. המשטרה התערבה ועצרה 150 מוסלמים ו-50 יהודים. העיתון, שראה מאחורי התקרית את היד הנעלמה של הלאומנים, סיכם כי ההתרעה הייתה חמה, ורק בנס לא היו קורבנות בנפש: ״ברור שאין להפריז, אולם נוכחנו לראות שדי בסימן הראשון של חסידי המנהיג הפן־ערבי שאקיב ארסאלאן, כדי שאלף סבלים יהיו מוכנים מייד להרוג יהודים ולשדוד את המללאח״.

לעומת זאת, העיתון  "לה פּרֵס מַרוֹקֵן״ (La Presse marocaine) דיווח כי המשטרה עצרה ברבאט קצין צרפתי לשעבר, אוהד התנועה הימנית הקיצונית ׳לאקסהן פרנסז ״ (L'Actionfrançaise). הוא נתפס בשעת מעשה כשחילק כספים לבריונים כדי שיתקפו יהודים. העיתון הוסיף כי האיש ״מפיץ במרוקו אנטישמיות שלא הכרנו ולא נזקקנו לה עד כה… ברבאט פגשנו באיש נוסף המחפש במרץ את קרבתם של הילידים, ואשר דבריו אינם אלא אנטישמיות ללא כחל וסרק״.

בקרב הקהילה היהודית החל להתפשט החשד בדבר ההסתה האנטישמית מאחורי הקלעים המופצת על ידי התעמולה הגרמנית, כהד עקיף למאורעות באירופה. על כך דיווח לפריז ביוני 1933 פרוספר כהן, אחד ממורי בית הספר של אליאנס בעיר מכנאס:

״להתנכלויות נגד יהודי גרמניה היו בזמן האחרון השלכות מצערות על מרוקו. בקזבלנקה במהלך חג הפסח גרמו הרפתקנים חסרי אחריות לתקריות בין יהודים לערבים, שכמעט הסתיימו בצורה חמורה. במשך מספר ימים סימנו מפגינים מסוימים כמטרה את הרובע היהודי של העיר… השלטונות האזרחיים והצבאיים התערבו. הם גייסו את חיל המצב בקזבלנקה כדי לדכא את העניין בעודו באיבו ולמנוע את התפשטות האש… בוצעו מעצרים בשני המחנות, ונראה היה כי הסדר חזר על כנו. אחרי כשבועיים נהרג מוסלמי בשוגג, בעת שפרץ סכסוך ברבאט בין פונדקאי יהודי ויליד מוסלמי. עם אירוע זה החל גל אנטישמי חדש, חמור יותר מקודמו… השמועות אומרות כי התקריות האומללות היו תוצאה של התעמולה ההיטלראית. מאמרים בעיתונים שכונו מגמתיים אישרו את השמועות״.

שלוחי ארץ-ישראל. אברהם יערי-ה.מרכזי תרומות ארץ־ישראל

ה.מרכזי תרומות ארץ־ישראל

התרומות לא״י שנאספו בקהילות, ובמדה רבה גם הכספים שנמסרו לשלוחים, הועברו לארץ־ישראל דרך מרכזים ארציים, על פי רוב ערי הנמל ומרכזים פיננסיים שהיו להם קשרים תדירים עם המזרח. מרכזים כאלה בזמנים שונים היו: ויניציאה, ליוורנו, קושטא, אמשטרדם, לבוב והחל מראשית המאה התשע־עשרה גם וילנא.

כשפנו רבני ויניציאה בראשית שנת שס״א (1600) אל קהילות אשכנז ופולין ודרשו מהן לבוא לעזרת א״י, הוסיפו וביקשו להעביר את הכסף דרך ויניציאה, ״כי היא לחוף ימים תשכון והאניות נוסעות ממנה״.! הממונים על כספי א״י בויניציאה אז היו ר׳ אביגדור ציודאל, ר׳ בן־ציון צרפתי, ור׳ ליב סרוואל. ממשפחת סרוואל היו ממונים על כספי א״י בויניציאה במשך שלשה דורות. בשנת תכ״ו(1666), שנת הופעתו של שבתי צבי כמשיח, היה ״פקיד ירושלים״ (כלומר, הממונה על התרומות למען ירושלים) בויניציאה ר׳ שלמה חי סרוואל. באותם הימים היה אחד הממונים על כספי א״י בויניציאה הרב ר׳ שמואל אבואב, ולידו העבירה קהילת המבורג את תרומותיה לא״י, וגם מה שנתנו באמצעות השלו­חים, לא מסרו לידי השלוחים אלא אישרו להם בפנקסם שהעבירו את התרומות לויניציאה, וציינו במפורש שהכספים יימסרו לא לשם א״י אלא לשם המטרה שלשמה בא השליח.

בסוף המאה השבע־עשרה שימשה גם ליוורנו אחד המרכזים החשובים לכספי א״י, ור׳ משה חאגיז מונה את ליוורנו, כאחד משלשת המרכזים באירופה למשלוח תרומות לא״י. (שני המרכזים האחרים הם ויניציאה ואמשטרדם). ליוורנו שימשה מרכז לא רק לאירופה אלא גם לארצות צפון אפריקה. כשנתחדש הישוב בטבריה בשנת ת״ק (1740) ע״י ר׳ חיים אבואלעפיה, וחתנו ר׳ חיים וינטורה נשלח לאיטליה כדי לקבוע שם קופות מיוחדות לשם טבריה, קבע את מרכז הכספים בליוורנו ול״פקיד״ נתמנה ר׳ יעקב ב״ר ראובן זכותו, וקהילות איטליה נתבקשו להעביר את התרומות לידו. בשנת תקס״ט (1809) היה ר׳ משה חיים מנחם די מילו ״פקיד טבריה״ בליוורנו.

בפולין והגלילות הסמוכים לה נשלחו כספי א״י מהקהילות לאספת ועד ארבע ארצות לבוב בירידים הקבועים בלובלין ובירוסלב, ונמסרו ע״י הועד לגבאי א״י בלבוב, והוא העבירם לא״י דרך קושטא. בראשית המאה השמונה־עשרה נשלחו כספי התרומות מגלילות פולין וליטא לטובת עדת האשכנזים בירושלים משיירת ר׳ יהודה חסיד, דרך ברעסלא, והממונה על הכספים היה הגביר הנדיב ר׳ אליעזר, שהיה מוכתר בתואר ״גזבר בירושלים״.

הכספים מקהילות אשכנז לטובת עדת האשכנזים בירושלים נשלחו דרך פראנקפורט.

המרכז באמשטרדם שימש בעיקר את ארצות מערב אירופה, החל מהמאה השבע־עשרה, והיו בה ממונים מיוחדים גם לכסף המיועד לערים מסוימות בא״י, ובמיוחד חברון, שמצאה לה באמשטרדם אוהדים רבים. בסוף המאה השבע־עשרה ובמאה השמונה־עשרה היו הממונים על כספי חברון באמשטרדם הנדיבים ממשפחת פירירא, שיסדו גם ישיבה גדולה בחברון. בשנת תפ״ט (1729) היה ר׳ אברהם פירירא ״נאמן ופקיד של חברון״ באמשטרדם, ולידו העבירו, למשל, את התרומות לטובת חברון מברלין.

בשנת תקפ״ד (1824) נוסד באמשטרדם מרכז חדש לכספי כל תרומות א״י מכל ארצות מערב־אירופה. מרכז זה, שהיה ידוע בשם ״פקידים ואמרכלים״ של ערי־הקודש בא״י, נודעה לו השפעה עצומה אל התפתחות הישוב בא״י באמצע המאה התשע־עשרה, אולם מאחר שהקמתו וקיומו של מוסד זה היו כרוכים בביטול השליחות מא״י, ולא שימש מרכז לשלוחי א״י כשאר המרכזים, ידובר עליו להלן בפרק מיוחד.

המרכז החשוב ביותר לכספי א״י היתה קושטא, בהיותה קרובה לא״י ובירת השלטון המרכזי בא״י ובהיות חכמיה קרובים קרבת־רוח לחכמי א״י. היא שימשה מרכז לכל קהילות תורכיה האסיאטית והאירופית, ודרכה גם הועברו הכספים מאירופה המזרחית. קושטא היתה לא רק מרכז פסיבי, המשמש מתווך בין הקהילות ובין א״י, אלא מרכז של יזמה והתעוררות. משם העידו על השלוחים ועל שליחותם, בה אישרו את אגרות השלוחים והמליצו עליהם, משם פנו לקהילות, וברבע הראשון של המאה השמונה־עשרה, כשקיבל המרכז בקושטא על עצמו לפדות את יהודי ירושלים מחובותיהם, והטיל לשם כך מם מיוחד על הקהילות (עיין בפרק הקודם), השתלטו ״פקידי״ ירושלים שבקושטא למעשה גם על עצם השליחות ועל סדרי־הקהילה בירושלים ע״י נציג מיוחד משלה וע״י התקנת תקנות־צבור חשובות. ולא לירושלים בלבד, אלא גם לשאר ערי הקודש בא״י שימשה קושטא מרכז, והיו בה גם ״פקידי חברון״, ״פקידי צפת״ ו״פקידי טבריה״ (לאחר חידוש הישוב בה בשנת ת״ק), ששימשו משען לשלוחים בדרכם ואליהם הביאו השלוחים את פרי שליחותם. ה״פקידים״ הללו דאגו גם לאירגון העליה לא״י, והתפשרו עם עולים עשירים בשם א״י בענין תשלום מסיהם בא״י.

מלבד המרכזים הנזכרים ששימשו ארצות רבות היו גם מרכזים ארציים בקהילות ישראל הגדולות, כגון ווין, פראג או פראנקפורט־דמיין, והרבנים או הנדיבים שעמדו בראשן והתמסרו לפעולת־עזרה למען א״י ושימשו נאמנים לכספי־התרומות היו מכונים בתואד־כבוד ״נשיא ארץ ישראל״ או ״נשיא בארץ ישראל״. בתואר זה כינו את ר׳ ישעיה הורוויץ בעל השל״ה שעלה אח״כ בעצמו לא״י מפראג, ר׳ דוד אופנהיים אב״ד ניקולשבורג ואב״ד פראג, ר׳ יעקב יושע מקראקא, בעל ״פני יהושע״, אב״ד פראנקפורט־דמיין, הגביר ר׳ שמשון ורטהים. הרופא ר׳ שמחה מנחם ב״ר יוחנן ברוך מיונה נקרא ״גבאי צדקה ומרא דאתרא ירושלים״ ותואר זה נחרת על מצבת־קבורתו בלבוב. ר׳ אברהם שרענציל בעל ״איתן האזרחי״, שנפטר בלבוב בשנת תי״א(1651), נקרא במצבתו: ״נשיא וגבאי דארץ ישראל״.»

באמצע המאה השבע־ עשרה היו קהילות מורביה שולחות לווין את תרומותיהן למען ירושלים. בתקנות קהילות מורביה משנת תי״א(1651) נאמר! ״קבלנו על עצמנו ועל זרענו ועל זרע־זרענו עד ביאת הגואל, לשלם כל שנה 50 תאלר מורביים לעניי ירושלים, כל שנה בחודש אדר, ליד הממונים על קופת עניי ירושלים בווין״. הגבאי בווין היה ר׳ אהרן ב״ר יוסף יעקב הלוי בראד, שנפטר בווין ביום י״ד חשון ת״ך (1659) ועל מצבתו הוא נקרא ״גזבר ירושלים״.

Ma mère, la bienfaitrice Fulgurances colorées-Joseph DADIA

Joseph DADIA

Je me demande souvent s’il est possible de revenir en arrière et de raconter. Ce temps-là me paraît si lointain, et, en même temps, si présent,  palpable même. J’ose dire que je le vois, que je le caresse et que je lui parle. La nostalgie, la rétentivité, et l’amour des miens me poussent à écrire, à dire, à crier,  à hurler s’il le faut.

Je me demande : est-ce possible d’avoir déjà vécu tant d’années ? Toutes ces images qui se déroulent devant moi. Je les vois ces camarades de classe, ces copains de football. Certains d’entre eux nous ont quittés, alors que je n’ai jamais réussi à les revoir. Pour moi ils sont encore  vivants. Ils sont là debout, près de moi, devant moi, face à moi. Ils me regardent les yeux dans les yeux. Ils me sourient. Mais ils ne parlent pas. Et j’entends ce qu’ils me disent dans leur silence. Nous sommes sur un terrain de football. Ils arrêtent le ballon qui roule, contre-attaquent. Ils dribblent et  ils me passent le ballon. Il ne me reste qu’à marquer le but. C’est la joie. Le bonheur. Les applaudissements.

J’écoute sur ma chaîne Hi Fi un CD de Farid el Atrache. Mais c’est eux que j’entends chanter, après le match. Ils connaissent par cœur  le répertoire de Farid el Atrache, de Mohamed Abdelwahab, d’Oum Keltoum, d’Abdel Halem Hafez, de Sabah Fakhri. Ils vont après le match chanter dans les quartiers de Bab Ghmat et de Bab Hmer, à quelque encablure du mellah, dans la nuit étoilée du ciel de Marrakech. C’est fou comme une chanson véhicule tant de messages et rappelle à la vie ceux qui ont fait le voyage vers l’au-delà auprès du Trône céleste dans l’Assemblée des Justes.

Farid el Atrache, je l’entends sur mon CD. Il chante, il pleure et il supplie : « Je suis unique – ana wahed – et toi aussi tu es unique – ounti wahed -, tu es unique dans ta beauté, et moi je suis unique dans mon amour. » Bidoumi ou-Bdoumouع  ‘inaya. Il dit qu’il chante avec son sang et ses larmes : « Pleure pour ce qui est passé. Pleure pour ce qui va arriver. Nous avons été des amants, Nous avons été des amis. Nous avons été la vie. Katabha Zamane ».

  Ces vers mélancoliques me font revivre maman qui m’a chéri et choyé  comme un enfant unique, aîné cependant de cinq frères et une sœur. Je peux pleurer et gémir comme le chanteur-vedette Farid el Atrache, libanais de naissance et égyptien d’adoption. Mais, hélas ! Rien ne se fera que je puisse serrer dans mes bras ma maman et l’embrasser.

Maman m’avait envoyé en 1957 par voie postale en Angleterre les vinyles de Farid el Atrache. Ils sont arrivés un peu abîmés car mal emballés dans un simple paquet. Le facteur qui m’a apporté le colis pleurait, pensant qu’il sera accusé de la détérioration. Mes camarades de classe au collège Judith et Moshé Montefiore et moi-même l’avons rassuré et il a  retrouvé son calme et sa sérénité, en un mot son flegme britannique. Mes camarades faisaient marcher les vinyles sur un tourne-disque, mis à notre disposition dans une grande salle où l’on jouait au ping-pong. Nous écoutions tous Farid el Atrache malgré les rayures. Le disque rayé grinçait et émettait des sons discordants qui écorchaient nos oreilles.

A qui je vais pleurer ? A qui je vais raconter ? Ô mon Dieu ! Uniquement à Toi, Eternel notre Dieu ! Nostalgie, enfance marrakchie. Maman. Une page fermée. Une lumière éteinte. Une tendresse disparue. Que je ne retrouverai plus jamais. L’attente a été longue, comme la séparation. Une vie à l’intersection du passé et du présent. Une vie entre parenthèses.  Avec mon sang et mes larmes. Katabha Zamane.

La séparation a été rapide et irrémédiable, tandis que je me suis égaré dans les métropoles européennes pour apprendre une culture et assimiler une civilisation autres que celles qui m’ont bercé dans mon berceau, dans le giron maternel et le bercail paternel.

Ô monde ! Même par le sang de mon corps et les larmes de mes yeux, ainsi que le chante avec gémissement Farid El Atrache dans ses chansons, je ne peux exposer ce que furent mes années de bonheur dans cette grande et spacieuse maison, Dar Ben-Sassi, dans cette rue Corcos, Derb Tajer, dans le tiède cocon de mon Mellah de Marrakech. Nous étions alors tous rassemblés, kouna mezmou’in, comme le chante dans son Matrouz l’ami Simon Elbaz,  artiste de grand talent. Nous ignorions ce que l’avenir et son traître de sort  allait nous réserver. Il nous a dispersés et éparpillés aux quatre coins du monde, continuellement écartelés entre le passé et le présent. Nous n’avons pas grandi ensemble : membres de la famille, voisins, amis de classe et de football, scouts et mouvements de jeunesse. Notre enfance, notre adolescence, ont été coupées comme  une rose pour être mise dans un vase. Le parfum de notre jeunesse n’a pas eu le temps d’éclore et de s’épanouir. Séparés, chacun de nous vit sa vie. Et nous nous accrochons pour le restant de notre vie à cette poignée d’années passées sur un banc de classe, à ces rires d’enfants qui jouaient innocemment insouciants, sans rien connaître de ce qui se passe ailleurs. Notre monde à nous se résumait à nos rues, à nos souks, à nos aires de jeux. Nous inventions des jouets, des jeux, des loisirs et des passe-temps. Nous n’avions pas connu l’isolement et la solitude, ce que nous ignorions totalement. La joie était partout nonobstant des moments difficiles. Groupés ensemble, nous étions forts de notre union, de notre amitié et de notre enthousiasme. Certains d’entre nous, des boute-en-train,  nous distrayaient par leurs blagues et leurs farces. Les lettres, remplacées depuis quelques années par des mails, que nous  échangions entre nous, par delà les mers, les montagnes et les continents, évoquent notre passé que nous souhaitons ardemment maintenir vivace. Ce passé commun finira par s’éteindre après notre disparition. Puissions-nous nous revoir avant de partir comme nos grands-parents, nos parents, nos voisins, nos instituteurs et nos rabbins ? Nous le souhaitons ardemment.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 226 מנויים נוספים
יוני 2018
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930

רשימת הנושאים באתר